ונקראו ׳בית יעקב׳ לפי שהם יושבי אהלים כמו יעקב, וכמו שפירש לעיל (כט כב), וראה מש״כ שם.
׳בית יעקב׳ הם ׳הנקראים בשם ישראל׳, שהם ראויים ל׳שם׳ ישראל, ולא נקראו כן רק מפני שהם ׳בגדר׳ ישראל בכלל, אבל לא בפרט.
׳ממי יהודה יצאו׳, שיצאו מזרע יהודה, ולכן הם כלולים בגדר ישראל, ואינם ראויים לזה מצד עצמם להיות ׳נקראים בשם ישראל׳.
ע״פ יבמות
(טז.) ׳אשריך שזכית לשם׳. כלומר, ׳תופשי התורה׳ הרי הם ׳נקראים׳ בשם ישראל, שראויים לשם זה בזכותם, ולא נקראו כן רק בגלל שנולדו לעם ישראל, כי שלימות האדם הוא כאשר הוא ראוי ליקרא בשמו, שהשיג את כל השלימות הרמוזה בשם שלו, [ראה בזה מש״כ רבינו בבראשית
(מו ח), שמות
(א א),
במדבר
(א א-ב)], ומי שלא השיג שלימות או שאינו חשוב אינו נקרא בשמו [ראה מש״כ בבראשית (טו ב, לו מ), שמות
(ו יד-כה)]. ובשיעורים לשמות
(א א-ה) כתב: ׳ולכן אמר כי מיורדי מצרים לא היו מהם ראויים
להיקרא בשם המורה על הצורה האישיית רק אלו הנקובים פה בשמות, ראובן שמעון וגו׳, והשבעים נפש לא היו ראויים
כי אם מצד שהיו יוצאי ירך יעקב׳. והנביא קורא לשני סוגי האנשים, הן תופשי התורה ׳הנקראים בשם ישראל׳, והן אלה שלא נקראו בשם, אלא כל חשיבותם היא שגם הם נכנסים ל׳גדר׳, בכך ש׳ממי יהודה יצאו׳. [ובאיוב (כח כג) כתב רבינו על מעלת ישראל שבחר בהם ה׳ להיות לסגולתו ולשם כך הכין אותם למעלה ע״י המצוות, וביניהם ׳ומים תכן במידה - באיסורי ביאה תיקן טיפת הזרעי, על דרך
וממי יהודה יצאו׳].
בתהלים (קלט כ) כתב רבינו: ׳נשוא לשוא עריך - אויביך נשאו את שמך לשוא ושקר לרמות את הבריות, כאמרו ובאלקי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה׳.
מדבר אל אלה אשר ׳ממי יהודה יצאו׳, שאינם ראויים, ובכל זאת נשבעים בשם ה׳ ׳לא באמת ולא בצדקה׳, ועל אלה אמר שהם סומכים על ה׳, אך לא בצדק, אלא כדרך אלה שאמרו ׳היכל ה׳ ׳, שכן כתוב בירמיה: ׳אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה׳ הֵמָה׳, ואלו הם דברי השקר, שאף שחטאו, בוטחים על ה׳ שלא יחריב את היכלו. ולעיל (ל יב) כתב רבינו: ׳וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו - על האל יתברך לאמר הֵיכַל ה׳ הֵיכַל ה׳ וגו׳, ׳הלוא ה׳ בקרבנו לא תבוא עלינו רעה׳, כאילו הוא יסייע לחטוא׳, ע״ש.
בפירוש רבינו שם ביאר את הכתוב ׳ולא נחם אלהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה׳, שהכוונה שלא הנחה אותם בדרך שהיתה קרובה למצרים, אלא הרחיקם מיד ממצרים כדי שלא יראו ולא ישמעו שפרעה מתכונן לרדוף אחריהם ולצאת למלחמה נגדם, וכאשר כבר יראו אותו רודף אחריהם, יבינו שכבר לא יועיל להם עכשיו לשוב מצרימה, ועשה כן כדי להטביע את מצרים בים סוף. וזהו שביאר כאן שהביא את פרעה עליהם ׳פתאום׳, מבלי שיידעו ישראל קודם, בכך שהוביל אותם ׳דרך המדבר ים סוף׳ ולא ׳דרך ארץ פלישתים׳ הקרובה למצרים, וכל זאת עשה כדי ש׳לא ינחם העם׳. וכאשר כבר ראו את מצרים נוסע אחריהם צעקו, ואז נאמר להם ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳.
כלומר, הוצרכתי לעשות כפי שתיאר בפסוק הקודם, כי ׳ידעתי כי קשה אתה׳, ואתה עלול לשוב למצרים בראותך מלחמה, וכפי שהוכיח סופו על תחילתו, שאמרו למשה ׳המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר׳.
בהמשך הפסוק שם: ׳מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממותנו במדבר׳, הרי שאם היתה להם אפשרות היו שבים למצרים.
ובהמשך (שם פסוק יד) ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳, שהוא ׳הראשונות מאז הגדתי׳ (פסוק ג). [בשניהם כתוב ׳מאז׳. ואולי רמז ל׳אז ישיר׳, כמו שדרשו (שמו״ר כג א) עה״פ ׳נכון כסאך מאז׳ - ׳מאז ישיר׳].
בבראשית (טו יג) כתב רבינו: ׳ועם זה הגיד קורות השעבוד והעינוי העתידים אז לקצת דורות מזרעו בסבלותם וכו׳, וכל זה הגיד [לאברהם] למען ידע דור אחרון בקבלה כי דבר ה׳ הוא ולא ייחסו הדבר לזולתו, כענין הנביא באמרו
וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם׳. ושם (מד לא) כתב: ׳מאחר שהעיד בנו, הנה כאשר יהיה כן לא ייוחס זה אל המקרה, אבל ראוי שייוחס לנו שעשינו זאת התקלה בידים, כענין
בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם׳. וראה מש״כ בדברים
(לא כח-כט). ובשיעורים לתהלים
(מה יח) כתב על ביאת המשיח: ׳לפי שאתה תבוא אחר היאוש, ואז יזכרו מה שהעדותי תמיד בם על ביאתך ויהודוך לעולם ועד, על דרך אמרו
ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך וגו׳ ׳. וראה שם (קט כז).
׳שמעת הראשונות שהגדתי, ראה שבאו כולם׳ (רש״י), כלומר, שמעת אז שאמרתי שכן יהיה, ׳חזה׳, ותראה את כל פרשת קריעת ים סוף, ותראה שהתקיים כפי שאמרתי.
שלא היה צריך לבוא לפי מערכת הטבע בכוכבים ובמזלות, כי כל דבר שבא בדרך הטבע, היה צריך לקרות לפי סדר הילוך הכוכבים והמזלות המשפיעים בעולם, וגם הדבר הנעשה עכשיו היה ידוע ומיועד לבוא ׳מאז׳, ואילו מה שבא שלא כדרך הטבע ׳עתה נברא׳.
אפילו לפני יום אחד לא שמעתם שיבואו אלה הדברים מן החוזים בכוכבים, אף על פי שיכולים לראות ביותר בהירות מה שעתיד להיות בקרוב.
נכתב במקום ׳איפשרותן׳ שנמחק, וכוונתו, שלא עלה בדעתך שדבר כזה יכול לבוא, ובנוסח המתוקן הוסיף לבאר שלא שמעת דבר כמוהו מעולם, ולכן לא הייית יכול לחשוב על דבר כזה.
׳בגידה׳ שייכת במקום שיש ברית, ראה בהושע ׳וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי׳, ובמלאכי
(ב י) ׳מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ׳, וכן שם (פסוק יד).
נראה שמפרש ׳אחטם׳ על דרך ׳תשרש׳, שהוא לעקור את השורש, וכן כאן, יסגור את חוטמו כדי שלא יעלה אפו וחמתו בו. וכ״כ רש״י: ׳אחטם לך - לשון חוטם, אסתום חוטמי מִצֵאת עשן נחירי ומקצוף עליך, שהכועס יוצא עשן מנחיריו׳. ותיבת ׳למען׳ משמש בשתים, והפסוק מתפרש: לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, ולמען תְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ, וכל זה אעשה לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ.
מישראל.
סיעת שבנא, כמו שכתב לעיל (לב יט): ׳וּבָרַד בבוא סנחריב אל הַיָּעַר, לא יקרב לעיר, וּבַשִּׁפְלָה - בסיעת שבנא, תִּשְׁפַּל הָעִיר - שיאבדו, ותשאר העיר במעט עם׳, וראה מה שהערנו שם. ולעיל (לז לב-לג) כתב: ׳שלֹא יָבוֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וגו׳ - ולא יענשו, ויהיו קצת סיעת שבנא הנשארת כמו שהיתה הכוונה בענין ׳ויצא חצי העיר׳ וגו׳
(זכריה יד ב)׳.
שאף שישראל עברו צירוף, אין זה צירוף מוחלט כצירוף הכסף שלא נותר אחריו סיגים, שלא מתו כל הרשעים על ידי סנחריב.
אף שנשארו בהם קצת רשעים.
כלומר, אף שלא נכנעו מרצונם, אלא ׳בכור עוני׳, בעל כורחם, בכל זאת כיון ששבו אקבל אותם למען שמי.
כיון שהרשעים גידפו את ה׳, לכן יציל אותם למען שמו וכבודו אף שאין ישראל ראויים.
כלומר, יש הכרח וראיות מוכרחות לכך שה׳ הוא ׳ראשון׳, שקדם לכל המציאות.
ה׳ הוא גם האחרון, כלומר שיישאר כאשר תתבטל המציאות כולה, כי לעומת כל המציאות שהוא בראה, הוא ׳נמנע ההפסד׳, שתמיד היה ותמיד יהיה. [׳וכל מה שתמצאהו בספרים שיתארו השם יתעלה מראשון ואחרון, הוא כתארו יתעלה באוזן ובעין, הכוונה בזה שהוא יתעלה לא ישיגהו שינוי ולא יתחדש לו ענין בשום פנים, לא שהוא יתעלה נופל תחת הזמן, שיהיה קצת היקש בינו ובין זולתו ממה שבזמן ויהיה ראשון ואחרון׳ (מו״נ ח״א פנ״ז, ע״ש), ולכן מפרש רבינו שאין הכוונה לקדימה ואיחור זמנים, וראה אברבנאל. ובספר העיקרים (מ״ב פי״ח) כתב: ׳אמר ישעיה, כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים (לעיל מד ו), ר״ל, אין בכל הנמצאים מי שיתואר בשהוא ראשון והוא אחרון זולתי, כי כל הנמצאים מבלעדי יקדם להם או יתאחר להם הזמן, ולזה הם אפשרי המציאות, אבל אני, אחר שאין לי התלות בזמן, אינני אפשר המציאות, אבל מחוייב המציאות, ולזה סיים ׳ומבלעדי אין אלהים׳, כלומר אין בכל הנמצאים מי שיהיה מחוייב המציאות, ר״ל יכול על הכל, זולתי, כי אין בהם מי שיפול עליו שם ראשון ואחרון מבלעדי, ובעבור כן יתבאר כי אני לבדי האלהים, ר״ל מחוייב המציאות׳].
שברא את ׳הארץ׳ כנקודת מרכז שמסביבו ברא את השמים שהוא מרוחק מן הארץ מכל צד מרחק שווה (ע״פ פירושו לבראשית א א). וכ״כ רבינו לעיל
(מב ה).
׳טיפחה׳ - שמדד השמים בטפח (אבע״ז), ׳שמדד שיהיו השמים מקיפים את הארץ שיעור שוה מכל צד, שיהיו כ״כ טפחים מצד אחד כמו מכל שאר צדדין ותשאר באמצע׳ (אלשיך, ע״ש).
ה׳ קרא לגלגלים שבשמים ולארץ שיעמדו יחדיו, כלומר שלא יפריעו זה לזה בסיבובם.
אף שאין מקום ריק, ומהלך הגלגלים הוא בדיוק באופן שלא יפריעו האחד לשני בסיבובם, לא שברא אותם במרחקים גדולים זה מזה כדי שלא יתנגשו. [בפירושו לאיוב
(יא י) כתב רבינו: ׳אם יחלוף - אם אנו רואים שיחלוף גובה גלגל על חברו, ויסגיר ויקהיל - ועם זה נראה שהאל יתברך הסגיר גלגל תוך חברו והקהיל אותם יחדיו בתנועה מתמדת
ואין ביניהם ריקות, ועם זה לא ימנעו זה את זה בתנועתם, וכל אלה מורים על כוונת מכוין נעלמת ממנו׳. ושם (לח ז): ׳וכמו כן הגד אם ידעת מין הבינה שהיה ברן יחד כוכבי בוקר המתנועעים, ולא ימנעו זה את זה מתנועתם אף על פי שהם יחדיו במקום, נוגעים זה את זה ואין ריקות ביניהם, מי המציא לכל אחד מהם זאת המידה המוגבלת המכוונת מפעולת פועל מכוין בהכרח באופן שכולם מתנועעים יחד בנחת׳. ובאור עמים (פרק שמים בתחילתו) כתב: ׳אמנם מה שאמרנו בהקדמה ששיעורי הכמות בגלגלים הם מכוונים לתכלית, הנה יתבאר באופן זה, כי אמנם בכמות כל גלגל ובתמונותיהם יתחייב שנמצאו שיעורים מוגבלים בתכלית האפשר, באופן שאם היה נופל חטא בזה כחוט השערה - היו הגלגלים מונעים זה את זה מהתנועע, או היה נופל ביניהם ריקות, ומן הנמנע הוא שתהיה הגבלה כזאת נופלת בכל אחד מהם במקרה בלתי כוונת מכווין, כי במקריים לא תקרה הגבלה כזאת נופלת ברבים במספר כאלה׳. ובסוף הפרק שם כתב: ׳וזה בעצמו ביאר הנביא במופת רביעי באמרו
אני הוא אני ראשון אף אני אחרון אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו, כלומר, הנה התבאר שאני ראשון ואחרון בהיות כי שמתי הארץ יסוד בשפל המציאות באופן שהיא במרכז המציאות רחוקה מן המקיף בשוה מכל צד, וזה לא יהיה זולתי בהיות כדוריות הגלגל שוה מאד מכל צד, באופן שלא יעשה כמוהו אדם בידים, ויתבאר גם כן ש׳אני ראשון ואחרון׳ בהיות כי ׳ימיני טיפחה שמים׳, שהמצאתי הגלגלים וטפחתי אותם על כמות מוגבל באופן ש׳יעמדו יחדו׳ ולא ימנעו זה את זה מן התנועה ועם זה לא ימצא ביניהם ריקות, ובהיות שזאת ההגבלה המשוערת עד כחוט השערה לא יתכן שתפול בכל אחד מהגלגלים במקרה, אבל תהיה בהכרח בכוונת מכוין שהמציא אותה, יתחייב אם כן ש׳אני ראשון׳ ממציא וקודם בזמן כאשר הוא מחוייב לכל פועל רצוניי כמבואר לעיל. אמנם באמרו
אף אני אחרון, נראה שרצה בזה שכל מה שזולתו יתברך אפשר שיפסד, וזה במין השני מההפסד כמבואר לעיל, וזה ברצון חכמתו אשר בו נמצאו כולם אחר ההעדר המוחלט, וזה בביאור יותר רחב ביאר הנביא באמרו (להלן נא ו) ׳שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת, כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תכלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה׳ ׳. ועוד כתב באור עמים (כלל העולה ב): ׳שנית, התבאר שבכל אחד מהגלגלים אשר נודעה תנועתם בחוש שהם לפחות שמונה, נמצאת קצבת כמות מוגבלת אשר אם היתה יותר או פחות כחוט השערה היה ביניהם ריקות, או היו מונעים זה את זה מן התנועה, ומן ההגבלה הנזכרת הנמצאת בכל אחד מהם נודע אצל כל מעיין היות כמותם המוגבל כנזכר והעצם הנושא אותו הכמות בהכרח מכוונים מפועל רצוני או פעולת פועל טבעי אשר המציאם בהנהגת ומצות פועל רצוני מכוין כנזכר. וזה הורה ישעיה באמרו
וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, כלומר טיפחתי ומדדתי אותם על אופן שיוכלו לעמוד יחדיו ולא ימנעו זה את זה מפעולת תנועתם׳. ובשיעורים לתהלים
(פרק ח) כתב: ׳ופסוק ׳כי אראה שמיך׳ וגו׳, הוא מופת גדול להורות שלא קדמו בטבע כמאמר הפילוסופים, רק נתחדשו ונבראו בכוונת מכוון אלוקי, וזה כי הגלגלים אשר כגלדי בצלים, כי באו אל קרבנה זה בתוך זה כאשר יהיה האופן בתוך האופן, ואין ריקנות ביניהם אפילו כחוט השערה, נמצא שאפילו יותר גדול כגרגיר חרדל שהיה האופן שבתוך האחד היה מעכב התנועה, ואילו היה יותר קטן מעט מזעיר - היה ריקות נמצא, נמצאת אומר שהשיעור הזה כל כך מוגבל לא היה במקרה, כי אם בכוונת מכוון. וכן אמר ישעיהו
קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, כי בלאו הכי אי אפשר לטבע היות שומר שיעור כל כך מוגבל בזה, וכן אמר
וימיני טפחה שמים, כי מדדם ושערם, ולזה המופת אמר ׳כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת׳ ׳. וכן כתב שם (יט א-ב): ׳אמר הגאון, שהמשורר עשה ג׳ מופתים בזה המזמור על בריאת העולם מבורא רצוני מכוון לתכלית. המופת הראשון הוא מה שאנו רואים שהגלגלים הם במידה מדודים, שאלמלא היה מה שבין שני הגלגלים יותר גדול - היה מעכב תנועתם, ואילו היה יותר קטן - היה ריקות נמצא, נמצא שמי שעשאם כולם במידה ושיעור שאפילו כחוט השערה היה מחטיא, הוא פועל רצוני בראם וחידשם, וכן אמר הנביא
קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. ולכן אמר המשורר, ׳השמים׳ - בסידורם כל כך מוגבל - ׳מספרים כבוד אל׳, כי כבוד ה׳ הוא הבריאה׳. ועוד שם (קלו ה): ׳לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה - שאילו היו יותר גדולים מעט, הגלגלים היו מעכבים זה את זה בתנועתם, ואפילו כחוט השערה, ואילו היו יותר קטנים, היה ריקות נמצא, נמצא שעשאם ׳בתבונה׳, כמו שאמר הנביא
קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, כאשר יפה פירש הגאון בספר ׳אור עמים׳ שלו, בחקירת ׳השמים׳ ׳].
מי מביניכם, בני ישראל, יגיד ויורה לאחרים את אלה הדברים ויסודות האמונה שנתבארו בפסוקים הקודמים, שה׳ הוא קדמון ונצחי, מחוייב המציאות, ואת פלאי הבריאה המוכיחים זאת, כי מי שיעשה כן להורות לאחרים את גדולתו ורוממותו של ה׳, יאהב ה׳ אותו.
כאשר יהיה בישראל מי שילמד את האדם לדעת את ה׳, יעשה ה׳ על ידו את חפצו בבבל, שיעניש אותם כפי שאמר למעלה.
לא היה בכם מי שיורה לעם את אלה הדברים.
כפילות ׳אני׳ מלמדת שאני לבדי ולא אחרים. וכ״כ במצודות.
ע״פ לשה״כ להלן (נז א). ונראה שה׳ אומר שבתורתו הוכיח את דברים אלה, כלומר יסודות ידיעת ה׳, אלא שלא שמו לזה לבם, ולא התעמקו בכך.
כיון שלא שמתם על לב אלה הדברים שהם ידיעת ה׳.
שהתבארו לעיל (פסוק יב-יג).
בשבת (פו:) ובמו״ק
(טז:) דרשו פסוק זה על מתן תורה שלא היה בצינעה ובסתר. וראה מש״כ לעיל (מה יט).
מתחילת היות העולם קיים, כלומר מתחילת המציאות, ׳שם אני׳, כבר הייתי קיים. והיינו שזה מה שאמר במתן תורה, כפי שפירש רבינו ׳אנכי ה׳ ׳
(שמות כ ב): ׳אנכי לבדי הוא ה׳ הנותן מציאות, הקדמון, הנודע אצלך בקבלה ובמופת׳. והכוונה, כי כל זה נרמז בשם הוי״ה, וכ״כ בשמות
(ז א): ׳אני ה׳ - מקיים המציאות, לא ממציאו בלבד אבל גם מקיימו, שאין לנמצאות שום ישות וקיום זולתי מה שאני משפיע עליהם, כאמרו
(נחמיה ט ו) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם, ומזה יתחייב שאין לשום נמצא קיום מציאות בלתי רצוני׳. ואם אין שום מציאות אלא ברצון ה׳, לא יתכן שיהיה מציאות שקדמה לו.
וכן פירש רש״י.
ללמד אתכם לדעת אותו, כמו שאמר (פסוק יד) ׳מי בכם יגיד ויורה׳.
וכפירוש רבינו שם: ׳[ה׳ אלקים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים] - הנה האל נתן לי הכנה לָדַעַת [לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר] - להורות׳. כלומר, שנתן לישעיה הנביא הכנה מיוחדת כדי שיוכל ללמד לאחרים.
כמו שכתוב בויקרא
(יא מד-מו): ׳כי אני ה’ אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו׳, כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים כי קדוש אני׳.
׳קדוש ישראל׳ פירושו ׳מקדש ישראל׳, שנתן להם דרכים להתקדש, וראה מש״כ בזה לעיל (כט יט, לו כג, מג ג, מה יא), ובמאמר ׳דרך הקודש׳.
ראה בביאור לפסוק הבא מש״כ בעניין העיון והמעשה.
אחרי מתן תורה.
שם פירש רבינו: ׳ועתה אם שמוע תשמעו בקולי - לקבל עליכם ׳התורה והמצווה׳, ושמרתם את בריתי - הברית שאכרות על קבלתכם, והוא הברית שכרת אחר שאמרו נעשה ונשמע׳. הרי ששם היתה הברית על ׳התורה והמצוה׳, עיון ומעשה, ואותם הזכיר בפסוק הקודם ׳מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל - בעיון, ומַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ – במעשה׳. וזהו שממשיך בפסוק הבא שאם היו עושים אז כן, ׳והיה כחול זרעך וגו׳ ולא ישמד שמו מלפני׳, שהיו כולם יודעים את ה׳. וראה בפירוש רבינו בהמשך שם עה״פ ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳, שהכוונה שיהיו נצחיים וילמדו דעת את הגויים, ודבר זה לא נתקיים אז בגלל שחטאו, אך יתקיים לעתיד לבוא, והוא שכתוב כאן שאילו היו מקיימים את הברית ולא חוטאים, היו זוכים לכך כבר מאז. והיינו, שאילו לא חטאו היו זוכים לקבל את ׳התורה והמצוה׳ מיד ה׳, כמו שכתב רבינו בשמות
(לא יח): ׳ויתן אל משה ככלותו - אחר שסיפר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה באמרו ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ ובאמרו (שם כ כא) ׳מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבוא אליך׳ עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסיבת רוע בחירת ישראל, כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים
לקדש את כולם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב, והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו (שם לג ו) ׳ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב׳, שני לוחות העדות - אותם שיעד באמרו ׳ואתנה לך את לוחות האבן׳, וטרם תתו ׳התורה והמצוה׳ אשר כתב כאשר יעד, התחילו במעשה העגל, ואמר למשה ׳לך רד כי שחת עמך׳. ועל אותו הפסוק הכתוב בחטא העגל (שם לב ח) כתב רבינו: ׳סרו מהר - קודם שאגמור לתת לך מה שיעדתי לתת, והם ׳התורה והמצוה אשר כתבתי׳. ושם (לד כז): ׳כתב לך את הדברים האלה - אף על פי שקודם העגל אמרתי לתת לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי, עכשיו שחטאו, אתה פסל לך הלוחות וכתבתי, ולא אתן לך גם כן ׳התורה והמצוה אשר כתבתי׳, אבל כתב לך אתה׳.
בתהלים (סח כז) כתוב: ׳במקהלות ברכו אלקים ה׳ ממקור ישראל׳, ובברכות
(נ.) למדו מכאן שאפילו עוברים שבמעי אימן אמרו שירה. כלומר, אם היו מקבלים אז כראוי, גם בדורות הבאים לא היו סרים מזה. [ונראה שנקט ׳מקור ישראל׳ על משקל ׳מקור נובע׳, שכן ממשיל לנהר].
ע״פ לשה״כ במשלי
(יח ד) ׳נחל נובע מקור חכמה׳.
שאינו מאכזב ואינו פוסק. ומשל זה אמר על חלק העיוני, שאם היה בשלימות אצל ישראל בקבלת התורה, לא היתה פוסקת מזרעם. ויותר נראה שכוונתו ׳כנהר
שלומך׳ לעניין ׳ברית
שלום׳, וכפי שאבאר. בויקרא
(כו ט) כתב רבינו: ׳ופניתי אליכם אחר אבדן האומות, כאמרו
(ירמיהו מו כח) כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם וגו׳ וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה, והקימותי את בריתי - אותו הברית שאמרתי
(בראשית יז ז) לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אתכם - אקימהו עמכם בזכותכם, לא שאזכור לכם ברית אבות בלבד, כאמרו
(יחזקאל לז כו) וְכָרַתִּי לָהֶם
בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם [שם מדבר בהבטחת העתיד לבוא שישבו בארץ לעולם ׳ודוד עבדי נשיא להם לעולם׳], וכאמרו (להלן נד י)
וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט׳. וביאור כוונת רבינו, כי ׳ברית שלומי׳ הנזכרת להלן ו׳ברית שלום׳ שהזכיר יחזקאל היינו ברית הנצחיות, וכמו שפירש רבינו בבמדבר
(כה יב) עניין ׳בריתי שלום׳ שניתן לפינחס: ׳את בריתי שלום - ממלאך המוות, כענין עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו
(איוב כה ב), כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסיבת התנגדות ההפכים׳. וברית זו היא אותה ההבטחה שהבטיח ה׳ לאברהם
(בראשית יז ז) ׳להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך׳, שזרעו יזכו למעלה זו, וכפירוש רבינו שם שתהיה השגחת ה׳ עליהם ללא אמצעי, ובכך יהפכו זרעו להיות נצחיים, וכן פירש רבינו בדברים
(ז יב), ע״ש. ואז יתקיים מה שאמר ה׳ במתן תורה
(שמות יט ו) ׳ואתם תהיו לי וגו׳ וגוי קדוש׳, וכפי שפירש שם שיהיו נצחיים. וכ״כ בתהלים
(פ יט): ׳ולא נסוג ממך - כאמרו וברית שלומי לא תמוט, תחיינו - בתלמוד תורתך, כאמרו
(דברים לב מז) ׳כי הוא חייכם׳, ובשמך נקרא - להודיעו לכל באי העולם, כאמרו ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים׳, וכאמרו (להלן סא ו) ׳ואתם כהני ה׳ תקראו׳ ׳.
וכמו כן חלק המעשי של התורה לא היתה פוסקת מזרעם אילו היו מקבלים בשלימות, כי היו מתרגלים בהם, כגלי הים שכל הזמן עולים ויורדים ואין משנים את דרכיהם.
אילו ישראל היו מקבלים את התורה כראוי, ולא היה שולט בהם מלאך המוות, היו מתרבים כחול הים, וממילא היו מאבדים את שאר האומות, כפי שיהיה לעתיד. וכן כתוב בבמדבר
(כז יז) ׳וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת׳, ופירש רבינו שיצא כוכב מיעקב, והוא מלך המשיח, ויקרקר וישחית את כל בני האדם שכולם בני שת.
׳מעותיו׳ של הים הם אבני החול שהם צרורות קטנות (רש״י), וביחס לחול הם גדולים, ורומזים לראשי הדור שיהיו רבים מאוד.
אם היו שומרים ברית ה׳ בהר סיני, אז היו צאצאיהם רבים מאוד, והיו מאבדים את שאר האומות, וממילא לא היו נכשלים במעשים רעים שעשו בהשפעת האומות, ולא היו נענשים. [ובדברים (א לד-לט) כתב רבינו: ׳כי מניעת היכנסו [של משה] עמם לארץ היתה סיבה שתתקיים בהם יותר לרוע הגזירה שנגזרה שטפם יהיה לבז לדורות, וזה בעצמו העיד המשורר באמרו (תהלים שם פסוק לב-מ) וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם וגו׳, לֹא הִשְׁמִידוּ אֶת הָעַמִּים, וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וגו׳ וַיִּחַר אַף ה׳ בְּעַמּוֹ׳. ושם (ג כד-כה) כתב שמשה ביקש להיכנס לארץ כדי שיוכל להכרית את כל הגויים למען לא יגלו ישראל ממנה. ובנוסח מהדו״ק הוסיף רבינו ביאור: ׳כי אמנם מה שכבש משה רבינו כתוב (ב לד) ׳לא השארנו שריד׳, אמנם במה שכבשו אחרי מותו יהושע כתוב
(עיין שופטים א כז) ׳מנשה לא הוריש את בית שאן׳ וכן בכולן, באופן שהתערבו בגויים וגלו לבסוף׳].
אחרי שסיפר הנביא מה שהיה אילו הגויים נכרתים מיד בקבלת התורה, שלא היו ישראל סובלים מהשפעתם, קורא לישראל להתנתק גם עכשיו מהשפעתם.
כלומר, אל תחששו מלצאת מבבל בגלל הצמא שימצא אתכם בדרך, כי כאשר גאל ה׳ את ישראל ממצרים, אף שהלכו ׳בחרבות׳, במקום יובש, ולא היה להם מים, לא צמאו, כי הוזיל להם מים מצור.
ישראל לנביא.
לא ישיגו את ׳ברית שלום׳, שיהיה ׳שלומך כנהר׳. סיכום העניין: אילו קיבלו את התורה כראוי, היו ישראל ׳גוי קודש׳ ונצחי, והיו מתרבים מאוד ומאבדים את כל אומות העולם, וממילא לא היו מושפעים מהם, ולא היו נענשים בגלות. ולכן על ישראל בגלות לצאת מתחת השפעת הגויים, אך לפי שלא יעשו כן אין שלום וטרם נגאלנו. וראה מה שכתב רבינו בעניין קריאת הנביא לצאת מבבל בזכריה
(ב י-יג) ובשיר השירים
(פרק ו-ז), וראה במאמר ׳נבואות זכריה: אורות הגאולה השלימה בימי בית שני׳ הנדפס עם פירוש זכריה ומה שהתבאר בזה.