אולי יש להוסיף כאן ׳על׳, ויל״ע בכת״י, כי בדפו״ר יש ריווח.
ע״פ לשון ברכת היוצר, בנוסח בני רומא, ויש בזה שינוי משמעות מן הנוסח המקובל ׳המחדש בטובו׳, לא שמחדש בטובו, אלא ׳מחדש את טובו׳, וזהו ׳כי לעולם חסדו׳, חסדו מתחדש כל הזמן.
׳גבורות ה׳ ׳, הם התגברות מידת הרחמים שמורה עליה שם הוי״ה, שגבר חסדו שלמרות גדולתו ורוממותו, הוא משגיח על הנבראים השפלים בהשגחה פרטית.
׳מי׳ עולה גם על חלקו השני של הפסוק, וכן מבואר ברד״ק.
לכן אי אפשר למלל גבורות ה׳, אבל את חסדו שמקבלים ממנו ניתן להודות ולמלל.
מלשון ׳ואביו שמר את הדבר׳, שמצפה שיתרחש.
ובשבת (קנג, א) ׳תנן התם, רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, וכי אדם יודע איזהו יום ימות, אמר להן וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה, ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר׳. וכן פירש רש״י: ׳התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב, שאם תמות היום תכנס בשלום׳. וראה מש״כ רבינו בקהלת
(ט ח).
ראה ׳גומל נפשו איש חסד׳.
לשון המשנה באבות
(ב טז), ופירש רבינו [לא עליך המלאכה לגמור]. ואין התנצלות לאומר שיאמר שאין ראוי לעמול בידיעת התורה מפני שאין להשיגה בזמן קצר, כי אמנם כל חלק ממנה שישיג האדם הוא נחשב ומכוון אצל בעל הבית אף על פי שלא תגמור המלאכה׳.
׳ברצון עמך׳, בזמן שעם ישראל יהיו לרצון לפניו, והיינו באחרית הימים, שיכלו האומות.
למלל ולספר גבורת חסדיו של ה׳.
רד״ק: ׳אם הפסוק הזה אמרוֹ המשורר על עצמו, ביקש מהאל שיקימהו מקברו עם המתים שיחיו בעת הגאולה, וכן הפסוק הבא אחר זה: לראות בטובת בחיריך. או אמר הפסוק על לשון בני הגלות הזה, כי כל אחד מבקש מהאל שיזכה לראות הגאולה. ואמר זכרני ה׳, בעת שיהיה רצונך בעמך ותוציאם מגלותם, זכרני וּרְצֵה גם בי שאחיה עד עת הגאולה׳.
בימות המשיח, שאז ישמח ישראל.
המון עם ישראל ולומדי התורה, שכולם הן נחלתו של ה׳.
׳ופירוש להתהלל עם נחלתך, כי בשמחתם בצאתם מהגלות יתהללו על כל עם, כי בם בחר ה׳ ׳ (רד״ק).
כתוב במיכה שם (פסוק א-ה): ׳והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה׳ נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים, והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים [הרי שיתקיים מה אמר ׳ואתם כהני ה׳ תקראו׳, שילמדו דעת לכל הגויים שיעלו להר ה׳ ללמוד מהם], ושפט [מלך המשיח] בין עמים רבים והוכיח לגוים עצומים וגו׳, וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ה׳ צבאות דיבר, כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה׳ אלהינו לעולם ועד׳. ומפרש רבינו שהסיבה לכך שהגויים יעלו להר ה׳ וישראל יהיו לכהני ה׳, הוא משום שבמשך הגלות הלכו הגויים כל אחד בשם אלוהיו, ואילו ישראל אף אם חטאו, בכל זאת הלכו בשם ה׳ לעולם. וכן כתב רבינו בשמות
(ד כב) ׳בני בכורי ישראל, אף על פי שלקץ הימין אֶהְפֹּךְ אֶל העַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה׳ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד
(צפניה ג ט), מכל מקום יחשב ישראל אצלי נכבד מכולם, באשר הוא בני, עובד כמו בן מאהבה, לא כעבד מאהבת שכר ויראת עונש, ומצד מה שהוא בכורי, ראשון לעבודתי בתעות כל האומות מעלי, כאמרו
(מיכה ד ה) כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵינוּ וגו׳ ׳.
ולכן אפילו המון העם. וראה ישעיה באריכות, וכן מזה בשה״ש.
אינו בדפו״ר. שכאשר יכלו האומות, לא יחטאו ישראל.
ראה שיר השירים ששזפתני השמש ועוד.
ראה זכריה וחבקוק שגלות היא העונש הכי גרוע ומה שצויים שם. וכאן נוסף נקודה נוספת, שרוע הגלות הוא בגלל השפעת האומות.
שלא השכילו הנפלאות שכבר עשה להם במצרים, ולכן הגיעו לכך שהמרו על ים סוף ולא בטחו בישועתו. וכ״כ הרד״ק: ׳כשרדפו מצרים אמרו
(שם יד, יא): המבלי אין קברים במצרים. ולא השכילו, ולא זכרו, כי מי שעשה עמהם במצרים כל הנפלאות יצילם מיד המצרים הרודפים אחריהם, אלא המרו האל יתברך וחשבו שלא יוכל להצילם. זהו וימרו על ים בים סוף, על ים שהשיגו אותם חונים על הים, ואיזה ים - בים סוף׳.
אבע״ז: ׳שאמרו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים או מאנו לעבור הים׳.
לשה״כ בבמדבר
(יד טז). וכ״כ המצודות.
מפרש שלא המתינו.
רד״ק: ׳מהרו שכחו מעשיו. מהרו לשלשת ימים שנסעו מים סוף ובאו מָרָתָה, וילונו העם (שם פסוק כד), והנה שכחו כל הנפלאות שעשה להם ואילו זכרו מעשיו היו חושבים בלבם כי לא עשה להם כל הנפלאות ולא העבירם הים להמיתם בצמא, והיה להם להמתין ולחכות מה שיעשה להם האל יתברך כמו שעשה עמהם עד אותו היום, והם לא חכו לעצתו וילונו, והנה עצתו היתה טובה להם ופלא גדול עשה עמהם במים שהיו מרים והמתיקם׳.
ראה רד״ק: ׳ולהפיל זרעם בגוים, זה לא ראינו בתורה מבואר שאמר להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות וגו׳. וכן אמר ביחזקאל
(כ, כג): גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות׳. ויל״ע דברים א לד-לט.
כ״כ אבע״ז: ׳ויצמדו - מגזרת צמיד בעבור הנשים, זבחי מתים - לזבחי אלהיהם׳.
׳ויפלל׳ משמש בשני מובנים, פלילים (אבן עזרא, רד״ק), ותפילה (יל״ע ת״י).
׳טעם לצדקה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם׳ (אבע״ז).
אבע״ז: ׳ברית אברהם, והנכון בעיני ברית סיני כי שם כתוב וזכרתי להם ברית ראשונים והם היוצאים ממצרים וכן כתוב אשר הוצאתי אותם וקראם ראשונים כי הם אבותינו הראשונים שקבלו התורה בהר סיני כי כבר הזכיר בפרשה ברית שלשת האבות׳. עי׳ שמות ו ה ורבינו שם.
כ״כ רש״י.
אבע״ז: ומלת אמן מגזרת אמונה.