¹ כמו ראובן וכו׳. יתכן שכוונתו היא ששם וחם ויפת הם אחים כמו ראובן שמעון לוי ויהודה, בניגוד לאדם שת ואנוש; ונראה שכך מבין י׳ ייטלש את כוונת רד״ק בביאורו על אתר. ברם, קשה לומר שרד״ק נזקק לפסוק ״ראובן שמעון לוי ויהודה״ רק כדי להציג דוגמה של רשימה של אחים. גם יתכן שרצונו לבאר את ההבדל בין העדר וי״ו החיבור בשמות שבפסוקים א׳-ג׳, המסמן שהם בגדר ״מספר תולדות זה אחר זה״, לבין העדרה במילה ״חם״, הדורש ביאור נוסף. ועל כך הוא מפרש שהואיל ונמצאת וי״ו בסוף רשימת בני נח – במילה ״ויפת״ – אין צורך בוי״ו במילה ״חם״ המופיעה באמצע אותה רשימה; והוא רומז לכך באמרו ש״שם חם ויפת״ הוא כמו ״ראובן שמעון לוי ויהודה״. אך ראו מכלול נ׳: ודברי רד״ק דברי הימים ב י״א:י״ח, שם הוא מצטט את הביטוי ״ראובן שמעון״ כדוגמה של וי״ו חסירה בלי להצביע על כך שיש וי״ו בסוף אותה רשימה. לעומת ההצעות האלה, בביאורו של י׳ ווייסע על אתר הוא מפרש – וטעמו עמו – שרד״ק דן בשאלה למה נכתב ״ויפת״ בוי״ו שלא כשמות בסוף פסוקים א׳-ג׳, ומסביר שברשימת רכיבי קבוצה כגון זו של אחים, רגילה אמנם וי״ו להופיע בסוף, כמו ב״ויהודה״ (אך ראו רד״ק דברי הימים א ה׳:ט״ז; דברי הימים ב י״א:י״ח; ומכלול נ׳: על וי״ו חסירה; והשוו ספר הרקמה ע׳ רכ״ד), מה שאין כן ב״מספר תולדות זה אחר זה״. ומעיר ווייסע ששיטת רד״ק נוגדת את דברי ר׳ משה קמחי (בפירושו המיוחס לראב״ע; עזרא ב׳:ב׳), המשווה את העדר הוי״ו ברשימת רכיבי קבוצה להעדרה ב״אדם שת אנוש״; עיינו שם ובדברי ראב״ע בספר מאזנים המצוטטים בספרה של ל׳ חרל״פ, תורת הלשון של ראב״ע ע׳ 188. וראו במיוחס לתלמיד רס״ג פירוש על דרך דרש להעדר הוי״ו בסוף פסוקים א׳-ג׳. ראוי להעיר כי מה שחסירה וי״ו ״ויהודה״ בנדפס (עיינו בחילופים) מאד מטעה, שכן נוכחותה של אותה וי״ו היא היא הבסיס לדבריו של רד״ק.

² והוא הקטן וכו׳. כמו כן נמצא בפירוש רד״ק לבראשית י׳:כ״א; והיינו כשיטת ״יש מפרשים״ בראב״ע שם, וכן כ״יש אומרים״ במיוחס לתלמיד רס״ג כאן. והוא שלא כדברי המדרש (ראו בראשית רבה כ״ו:ג׳) וכמה מפרשים (ראו רש״י ורמב״ן לבראשית שם) הסוברים שיפת היה ״הגדול״ בשנים. גם רד״ק בפירושו לבראשית י׳:ו׳ מתחשב באפשרות שיפת הוא ״הגדול״ בשנים, לפחות יחסית לחם.

³ כי בכל מקום מזכירם וכו׳. ראו בראשית ה׳:ל״ב.

⁴ אינו אומר גדול בשנים וכו׳. בפירושו לבראשית י׳:כ״א, שהוא פירוש מאוחר, מוסיף רד״ק שאולי ״הגדול״ מתייחס לשֵם, והכוונה: בשנים או במעלה. אך בפירושו כאן הוא מודה לסוברים ש״הגדול״ מוסב על יפת, רק הוא מפרש שהכוונה: במעלה, ולא בשנים.

⁵ והטעם שהחל וכו׳. מהמיוחס לרש״י נשמע שהוא מבאר את הסדר בהתאם לשיטתו, היינו שהזכרת תולדות הטפל תחילה בקיצור תורמת להדגשת מעמדו של העיקר – והוא שֵם שממנו יצא אברהם (וכן נשמע מסוף דבריו של המיוחס לר״י קרא). לעומת כן, רד״ק, כמו בהקדמתו (ראו שם הערה ד״ה ״והחל״), אינו מזכיר את ענין השלכת הטפל לכבוד העיקר, אלא את הצורך להאריך בתולדות שֵם (וכן נמצא במיוחס לתלמיד רס״ג דברי הימים א א׳:ל״ד בדבר תולדות עשו וישראל). והשוו המיוחס לר״י קרא בתחילת דבריו: ״...כאן נחלק הסדר, שאם היה אומ׳ מיד בני שם, וחשבונם גדול, לא היה יכול לחשוב אילו; לפיכך תפס חשבונם של בני יפת...⁠״. והשוו גם רד״ק לבראשית י׳:ו׳.

⁶ והקדים יפת וכו׳. בפירושו לבראשית י׳:ו׳ הוא מוסיף: ״ואם יפת הוא הגדול בשנים ראוי גם כן להקדימו״.

⁷ ודיפת וכו׳. ראו מה שכותב רד״ק על פסוק ז ד״ה ״ורודנים״, וגם פירושו לבראשית י׳:ד׳ אשר שם הוא משייך מקרה זה במפורש לכלל שהוא מייסד להלן. על גישותיהם של קודמיו של רד״ק לפסוק זה ולפסוק ז ראו ברגר, “Exegetical Programme”.

⁸ מגוג וכו׳. הם שאר בני יפת הנזכרים בפסוק ה.

⁹ ואולי גמר ויון וכו׳. ברם, על בראשית י׳:ד׳ כותב רד״ק: ״הנה זכר מקצת משפחות בני יפת ולא זכר כלם, ולא ידענו למה.⁠״ המיוחס לרש״י והמיוחס לר״י קרא סוברים ששאר בני יפת לא הולידו ראשי אומות, ושלכך לא נכללו תולדותם.

¹⁰ ותרשישה וכו׳. דיבור זה נמצא רק בענף אחד של כת״י, וכנראה הוא מתוספותיו של רד״ק.

¹¹ ורודנים וכו׳. ראו ברגר, “Exegetical Programme”. והשוו הפירוש לבראשית י׳:ד׳.

¹² בימי הקדמונים. יותר נראית הנוסחה ״בימים הקדמונים״ שברוב כת״י, בהתאם ללשונו של רד״ק במקומות אחרים, כגון בפירושו לישעיהו ס״ג:י״ד ד״ה ״שם תפארת״.

¹³ בפי בני אדם. הנוסחה ״לפני בני אדם״ שבנדפס (על פי כת״י פריס) מאד מטעה, וכבר עמד פ׳ תלמג׳ (Man and Commentariesע׳ 111 והערה 457) על הצורך לתקן את הטקסט על פי כתב-יד אסקוריאל (וכך הנוסחה ברוב כת״י).

¹⁴ לפיכך נכתב וכו׳. בפירושו לבראשית י׳:ד׳ מוסיף רד״ק ש״משה רבינו קראו בדל״ת, לפי שבאתהו רוח הקדש״, היינו שהשם המקורי היה ״דודנים״ כמו שהוא בתורה. ומעיר תלמג׳ (שם ע׳ 112) שכותב כן רד״ק כדי לשמור על כבוד התורה ומשה רבינו, והוא מוסיף שלפי זה, במקום ששתי הצורות של השם הן בנ״ך והסתירה לא שייכת לפסוק בתורה, אין לדעת איזו היא הצורה המקורית. אולם, נראה שאין הערה זו מוכרחת, שהרי בהקדמתו לפירוש ספר תהלים כותב רד״ק שכל כתבי הקודש נכתבו (לפחות) ברוח הקודש. לפיכך, סביר להניח שכאשר שם נכלל בנ״ך פעם ראשונה – ברוח הקודש – הוא תמיד בצורתו המקורית, ואם השם מופיע בצורה שונה בדברי הימים – שלדעת רד״ק חובר אל כתבי הקודש בתקופה יחסית מאוחרת – יש להניח שצורה זו היא מִשנית ושהיא מופיעה מחמת הסיבה שמרחיב בה רד״ק כאן. ברם, בקשר לשמות ״דעואל״ ו״רעואל״ אשר שניהם מופיעים בתורה, והבן-אדם היה בחיים כבר בתקופת משה רבינו, קשה כל מהלכו של רד״ק, כי במקרה כזה איך תתכן התפתחות טעות מחמת קריאה בספרי יחסים קדמונים? (אני מודה לפרופ׳ מ׳ ברנשטיין על הערה זו; וראו עוד ברגר, “Exegetical Programme”. הדוגמה ההיא אכן חסירה בכת״י פריס השומר על הפירוש בצורה קדומה, ועיינו על כך בחילופים; אך נדמה שהיא הושמטה מחמת טעות-הדומות.) בבראשית שם מוסיף רד״ק בשם יוסף בן גוריון שהרודנים ״הם אשר שכנו על נהר רודנו״.

¹⁵ בנחות...אותיות הנשימה וכו׳. על ה״נח״ במונחיות של בלשני ימי-הביניים ראו ל׳ חרל״פ, תורת הלשון של ראב״ע ע׳ 61-62 ובמקורות המצוטטים שם; והשוו הגדרתו של ג׳ גולדנברג, ״השוכן החלק״ ע׳ 291: ״...הוא אפס פונטי אשר יש לו נפח ואין לו גוף, ונפחו משמע כהארכת התנועה.⁠״

¹⁶ כמו ב״סבתא״ ו״סבתה״. ראו החילופים; ועל פי ההקשר נראה בבירור שאחת מהמילים צריכה להיכתב בה״א. תתכן אף הנוסחה ״וסבתה וסבתכא״ שב״מכלל יופי״, על פי הפסוק בבראשית; ברם, לפי זה אין רד״ק מתייחס כלל לפסוק להלן בפרקנו.

¹⁷ וזה השימוש...כמו שבארנו וכו׳. ראו מכלול ע״ח.-פ״ג. לדיון על אימות הקריאה. לא מצאתי ניסוח במכלול המייחס את אימות הקריאה ל״שמות ופעלים ומילים״; ובכן, נראה שכוונת ההפניה כאן היא רק שבין הדוגמאות שם נמצאים כל אלה הסוגים. על אותה חלוקה ״שמות ופעלים ומלים״ ראו מכלול א׳: (בביאור המונח ״מלים״ ראו מכלול קפ״ח: ״שער דקדוק המלים״ והדוגמאות שם עד סוף הספר), ע׳ 10 הערה 3 במהדורת חומסקי (ושם למקור החלוקה), ובייחוד ר׳ משה קמחי בתחילת ספר ״מהלך״ וב״שכל טוב״ ע׳ 222.

¹⁸ ואע״פ וכו׳. ראו בראשית רבה ל״ז:א׳; והשוו המיוחס לרש״י. על גישתו של רד״ק למדרשים ולדרך דרש ראו ברגר, ״Peshat and the Authority of Ḥazal״.

¹⁹ לאחד מן המפרשי׳ וכו׳. כך נמצא במיוחס לרש״י, וכן ברשב״ם על דברים ל״ב:ח׳. ראו גם א׳ סלטמן, Stephen Langton על-אתר ושם ע׳ 75 הערה 37.

²⁰ הזכיר בני הבנים וכו׳. כך במיוחס לתלמיד רס״ג. להלן א׳:ל״ו ד״ה ״קנז״ מבאר רד״ק שבמקום שקיצר עזרא, כגון כאן, הוא סמך על מה שכתוב בתורה. המיוחס לר״י קרא כותב: ״קיצר בלשונו, לפי שאינו חפץ וחושב מה הם האבות ומה הם הבנים, אלא דורות דורות קא חשיב״. במה שלא נכללו תולדות עילם ואשור ולוד ראו המיוחס לתלמיד רס״ג; והשוו רד״ק לבראשית י׳:כ״ג.

²¹ ובזה ובזה היה נקרא. השוו דבריו להלן ד׳:כ״ד ד״ה ״נמואל״.

²² מלה אחת. ראו מהדורתו של כ״ד גינצבורג על שבכמה עדי-נוסח, וכן לפי נוסחת ה״מדנחאי״, היא שתי מילים; וכן היא בבראשית י׳:כ״ו ברוב עדי-נוסח ולפי נוסחת ה״מערבאי״. והשוו גם הנ״ל, Introduction ע׳ 200 ואילך.

²³ עתה קצר. המיוחס לרש״י והמיוחס לר״י קרא, בהתאם לשיטתם, מוסיפים שהטקסט מתחיל בשֵם פעם נוספת משום כבוד אברהם.

²⁴ על דרך תולדת היחש. ר״ל: שמו היה ״אברם״ כשנולד; וכך אמנם מופיע השם בתולדות בבראשית (י״א:כ״ו) שהן מקור התולדות שבכאן.

²⁵ והוא אברהם. לשון המיוחס לר״י קרא: ״זה אחד מן הדברים שמשברים לך את האוזן, שלא תתמה שאומר למטה בני אברהם...והייתי אומ׳: מי הוא אברהם? לפיכך הוצרך לומר בכאן ׳אברם הוא אברהם׳...⁠״.

²⁶ שאהבו השם. השוו דברים ד׳:ל״ז: ״כי אהב את אבותיך״. נוסחת הנדפס ״שאהב השם״ נוגדת את כל כתבי-היד ואת תחביר המשפט.

²⁷ וגדל שמו. ע״פ בראשית י״ב:ב׳: ״ואגדלה שמך״.

²⁸ כי אב המון גוים נתנו. ע״פ בראשית י״ז:ה׳: ״כי אב המון גוים נתתיך״; ושם הוא שקרא שמו ״אברהם״.

²⁹ ובהזכירו וכו׳. על הזכרת תולדות ישמעאל ועשו ובני קטורה ראו דבריו על בראשית ל״ו:י״ט, והערתנו לעיל על הקדמת רד״ק ד״ה ״וספר מלכי אדום״. יתכן שעיקר כוונתו כאן היא לבאר את הקדמת תולדות ישמעאל לאלה של יצחק למרות שבפסוק כח נזכר יצחק תחילה (המיוחס לר״י קרא אמנם מעיר ש״כאן נחלק הסדר״). נראה מדברי רד״ק שמה שנכתב שוב פעם להלן ״ויולד אברהם את יצחק״ מורה שתולדות יצחק הן העיקר; אך המיוחס לר״י קרא, בהתאם לגישתו, כותב שאותו ביטוי מופיע ״משום כבודו של יצחק״. לעומת כן, המיוחס לתלמיד רס״ג מפרש – ע״פ המדרש (תנ׳ תולדות א) על הביטוי ״ויולד אברהם את יצחק״ בבראשית (כ״ה:י״ט) – שקלסתר פניהם היו שווים; עיינו שם באורך. ראו פירוש נוסף על דרך דרש בדברי רד״ק שם בבראשית; ובקשר לנטייה מדרשית זו של רד״ק ראו מ׳ כהן, ״השפעות״.

³⁰ לפי שאמ׳...הודיע הנה לא היתה אלא פלגש. המיוחס לרש״י כותב שהיא נקראת פילגש כאן במפורש לגנאי בני קטורה ולכבודו של ליצחק. בפירושו לבראשית כ״ה:א׳ חוזר רד״ק משיטה זו ומפרש ש״ויקח אשה״ משמע שאינה פילגש, אך אין הוא מתייחס לפסוק ״ובני קטורה פילגש אברהם״ שבכאן (אבל ראו רמב״ן לבראשית כ״ה:ו׳); ראו אריכות דבריו שם. בקשר לביטוי ״הודיע הנה לא היתה״, יש להתחשב בחילופים ״כי לא היתה״ ו״שאינה״.

³¹ אשה אחת. ר״ל: אשה מסויימת, ולא שהיתה אשתו במשמעות אישות, אלא פילגשו היתה. אין להתחשב בנוסחה ״אשה אחרת״ שבכת״י ביהמ״ל 865.

³² כי לא היתה לו אשה אלא שרה אמנו. לעומת כן, בפירושו לבראשית כ״ה:א׳ הוא כותב שהגר וקטורה היו נשים ולא פילגשים; השוו למעלה הערה ד״ה ״לפי״.

³³ ולבני הפלגשים וכו׳. מדבריו נשמע שאותו פסוק מתייחס לבני הגר וקטורה, כיון שהפסוק שלפניו (בראשית כ״ה:ה׳) מזכיר רק את יצחק. אבל על פסוק זה בבראשית חוזר מכך רד״ק ומפרש שהכוונה היא לבני עבדיו של אברהם – היינו ילידי ביתו שנימולו אתו (ראו בראשית י״ז:כ״ז) – ושלהם הוא נתן מתנות, וכל שכן לבני הגר וקטורה.

³⁴ כמו שהזכיר...כן הזכיר תולדות עשו. ראו דבריו לעיל א׳:כ״ז ובהערות שם.

³⁵ והמלכים וכו׳. ר״ל: וגם הזכיר המלכים בני עשו כי אחר כן לא היו....

³⁶ לא היו להם מלכים. אבל היו להם נציבים שנקראו ״מלכים״; ראו דברי רד״ק בפירושיו למלכים א כ״ב:מ״ח, מלכים ב ח׳:כ׳, דברי הימים ב כ״א:ח׳, וספר השרשים ערך ״נצב״. השוו המיוחס לתלמיד רס״ג להלן פסוק מג, וראו עוד המיוחס לרש״י שם בשם המדרש (וכן נמצא במיוחס לר״י קרא, וברש״י לבראשית ל״ו:ל״א).

³⁷ כמו שכתבתי. לעיל בהקדמה; וראו שם הערה ד״ה ״וספר מלכי אדום״.

³⁸ יד דוד. ר״ל: יד מלכות בית דוד.

³⁹ עד גרמו. ראו הנוסחה ״עד שגרמו״ בחילופים.

⁴⁰ ופשעו מתחת ידם. ראו להלן דברי הימים ב כ״א:ח׳-י׳.

⁴¹ צפי כת׳ וכו׳. על מקרים כאלה ראו דברי רד״ק לעיל פסוק ז ד״ה ״ורודנים״.

⁴² הנראה. הנוסחה ״בנראה״ שברוב כת״י היא בעייתית; וסביר שהנוסחה ״כנראה״ שבנדפס היא תיקון משוער של סופר מסויים, כי אין היא תואמת את סגנונו של רד״ק. לעומת כן, ״הנראה מן...⁠״ הוא סגנונו הרגיל, כגון רד״ק דברי הימים א ב׳:כ״ב, ואותיות בי״ת וה״א אמנם מתחלפות לפעמים בכת״י; ראו, למשל, שתי ההופעות של הטעות ״הבשן״ – במקום ״בבשן״ – בחילופים לדברי הימים א ה׳:י״א.

⁴³ יש מפרשי׳ וכו׳. כעין זה נמצא בתנחומא (וישב א) ובשני כת״י של בראשית רבה (פ״ב:י״ב) הנזכרים בחילופי הנוסחאות שבמהדורת טהעאדאר-אלבק. אבל כיון שרד״ק אינו מצטט שיטה זו בשם ״רבותינו״ כדרכו, אלא בשם ״יש מפרשים״, יש לשער שמקורו הוא בראשונים, כגון רש״י (בראשית ל״ו:י״ב).

⁴⁴ וממזרת היתה...או אחר מותו. בתנחומא לא נמצא שהיתה ממזרת, ובכן ה״זימה״ המתוארת שם היא כנראה מה שנשא אליפז את תמנע בתו (עיינו במדרש; אולם, מעיר הרמב״ן על בראשית ל״ו:י״ב על פי בבלי סנהדרין נ״ח: שנכרי מותר בבתו). לעומת כן, בבראשית רבה (שם) מפורש שהיא היתה ממזרת, כי בא אליפז על אשת שעיר בחייו, וכן מבין הרא״ם בדעת רש״י (שם) על פי אותו מדרש (וכמו כן נמצא במדרש המובא בפירוש ר״ש מסנות; ראו עוד ברמב״ן שם על דברי רש״י, ובהערות ח״ד שעוועל במהדורתו). מקביעתו של רד״ק שהיתה ממזרת מוכח שמה שהוא כותב ״או בחיי שעיר או אחר מותו״ שייך ללידת תמנע ולא לְמה שבא אליפז על אשת שעיר; כי אם שעיר לא היה בחיים בשעת הבּיאה, אין כאן ביאת איסור ולא היתה ממזרת. במה שראה רד״ק להזכיר במפורש את האפשרות שהלידה היתה אחרי מות שעיר, אולי סבר שמה שכתוב ״אחות לוטן״ במקום ״בת שעיר״ (ראו להלן בדבריו) יותר מתאים אם הלידה היתה אחרי מות שעיר, כי אם שעיר היה בחיים בשעת הלידה וגידל אותה, יתכן שהיתה מתייחסת אליו.

⁴⁵ ועזרא דקדק וכו׳. ר״ל: המילה ״ותמנע״ שבתורה נקראת עם הפסוק שלפניה המזכיר את בני אליפז, שכן היתה לאליפז בת בשם ״תמנע״; ונקראת גם לאחריה, במשמעות שאותה בת היתה לו לפילגש. פירושים דומים לכך נמצאים אצל המפרשים בכמה גוונים; ראו המיוחס לתלמיד רס״ג כאן באורך על ״סידור שנחלק״ ופסוקים ״שאין להם הכרע״, והמקורות המצוטטים בהערותיו של ר׳ קירכהיים שם.

⁴⁶ פסק. נראה שכך היא הנוסחה הנכונה, על פי לשון רד״ק ב״עט סופר״ (ליק 1864, ע׳ 31, וכן בכמה כת״י כאן; השוו לעומת הנוסחה ״פסיק״ שבכת״י פרמא, והטעות ״פסוק״ שבעוד כמה עדי-נוסח). על הצורות השונות ראו ל׳ וידבסקי, ״הפָסֵק במקרא״, ע׳ 2 הערה 1.

⁴⁷ לכך כת׳ וכו׳. היינו ששֵעיר לא היה אביה.

⁴⁸ ואלו היתה וכו׳. הרמב״ן (שם) דוחה שבמקומות ש״הדבר ידוע״, שמות של בנות מופיעים ברשימות יחסים בלי שהפסוק יזהה אותם כך, כגון שמה של מרים (דברי הימים א ה׳:כ״ט). ואולי סובר רד״ק שלענין זה תמנע אינה מספיק ידועה, למרות שהוא ממשיך לפרש שעזרא סמך על מה שכתוב בתורה.

⁴⁹ והנראה בעיני וכו׳. ר״ל: תמנע כאן היא פילגש אליפז, והפסוק לא מזכיר כך במפורש כי הוא סומך על מה שכתוב בתורה. הרמב״ן (שם) מבין כבר בדעת הראב״ע ש״תמנע״ בפסוקנו היא רק פילגש אליפז ולא בנו או בתו. רד״ק מוסיף בפירושו לבראשית ל״ו:י״ב שאולי תמנע זו לא היתה אותה תמנע שהיתה אחות לוטן. המיוחס לר״י קרא משווה תמנע זה לאותו שנזכר בין אלופי אדום (בראשית ל״ו:מ׳, ולהלן פס׳ נ״א), והוא זָכָר, בלי לשייך את הפסוק ״ותמנע היתה פלגש״ לדיון; השוו רמב״ן (שם).

⁵⁰ וכתב בני הבן וכו׳. להלן ג׳:ט״ו כותב רד״ק ש״בהרבה מקומות תמצא כן״.

⁵¹ כי לאהבת יצחק וכו׳. השוו רד״ק לבראשית ל״ו:כ׳. הניסוח שבכאן דומה לדברי המיוחס לרש״י והמיוחס לר״י קרא בהקדמותיהם (עיינו לעיל הקדמת רד״ק והערה ד״ה ״וספר מלכי אדום״); אך הם מוסיפים שנכללו תולדות אלה כדי לייחס את תמנע ולהראות כי למרות שבת אלופים היתה, היא העדיפה להיות פילגש לאברהם (השוו רש״י לבראשית ל״ב:כ״ד בסוף דבריו, ובראשית רבה פ״ב:י״ד). ולשון המיוחס לתלמיד רס״ג: ״ולא ייחסם כי אם בעבור בני עשו להודיענו היאך ירשו בני עשו את הר שעיר״. כנראה אין להצדיק את הנוסחה ״וכי״ שברוב כת״י של רד״ק.

⁵² היה החמישי מבני שעיר. ודישון זה אף הוא הבן החמישי שייחס הכתוב את משפחתו, והיחסים הם לפי הסדר.