^א ‹פפ› ל=פרשה סתומה

^ב בַּאֵ֥ר =א(ס),ל,ש; <א(ס)=״באר״ כן> ולא ברור מה הייתה השאלה.

^ג אֶ֥ל כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (״אל״ מוטעמת במרכא)
• דפוסים וקורן=אֶל⁠־כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל (״אל״ מוקפת)

^ד יַֽעַמְד֥וּ ל=יַֽעַמְד֥וּ בגעיה ימנית

^ה וְאָ֥מְר֛וּ =ל?,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל?=וְאָֽמְר֛וּ (געיה ותביר), וכמו כן בדפוסים וקורן

^ו ‹רווח› =רשימת הרמב״ם ועל פיה בכל ספרי התורה (אין פרשה). אבל בכל כתבי⁠־היד הטברנים הקרובים לכתר (ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9) יש כאן פרשה סתומה, בדומה לכל שאר הפסוקים של הארורים. לגבי הכתר עצמו יש עדויות סותרות, וגם התקיים דיון הלכתי לגבי הפסוק הזה במשך הדורות (ראו באריכות על הסוגיה בפנקובר, הרמב״ם והכתר, עמ׳ 81-87). לדוגמה: ר׳ אליהו בן חיים בשו״ת מים עמוקים (עח,ו-ז) הביא שתי עדויות סותרות לגבי הנוסח בכתר חאלב, לפי הראשונה יש פרשה סתומה ולפי השנייה אין פרשה. בעותק עמאדי (ראו פנקובר, נוסח התורה בכתר ארם⁠־צובה: עדות חדשה, עמ׳ 50-53) אין פרשה. ברשימותיו של יהושע קמחי הוא מדווח על פרשה סתומה, ואילו בבדיקה שנעשתה לבקשתו של קאסוטו מול רשימת הפרשות ברמב״ם אין כאן פרשה (ראו יוסף עופר, הכתר והתנ״ך של רש״ש ילין, עמ׳ 307-308). ייתכן שבכתר היה כאן רווח קטן במיוחד, בגלל האורך היחסי של הפסוק הקודם (בניגוד לשאר פסוקי הארורים), והרמב״ם לא החשיב אותו לרווח של פרשה סתומה. אמנם יכול להיות שהסופר אכן התכוון ברווח זה לפרשה סתומה (כמו שיש כאן בכל כתבי⁠־היד הקרובים לכתר).