×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
ישעיהו א׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן⁠־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל⁠־יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלָ֑͏ִם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ (ב) שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃ (ג) יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃ (ד) ה֣וֹי׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת⁠־יְהֹוָ֗הי״י֗ נִֽאֲצ֛וּ אֶת⁠־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר׃ (ה) עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כׇּל⁠־רֹ֣אשׁ לׇֽחֳלִ֔י וְכׇל⁠־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃ (ו) מִכַּף⁠־רֶ֤גֶל וְעַד⁠־רֹאשׁ֙ אֵֽין⁠־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא⁠־זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃ (ז) אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃ (ח) וְנוֹתְרָ֥ה בַת⁠־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃ (ט) לוּלֵי֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ׃ (י) שִׁמְע֥וּ דְבַר⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה׃ (יא) לָמָּה⁠־לִּ֤י רֹב⁠־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃ (יב) כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵֽרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִֽי⁠־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃ (יג) לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת⁠־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא⁠־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃ (יד) חׇדְשֵׁיכֶ֤ם וּמֽוֹעֲדֵיכֶם֙ שָֽׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃ (טו) וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי⁠־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃ (טז) רַֽחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃ (יז) לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃ (יח) לְכוּ⁠־נָ֛א וְנִוָּכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֑הי״י֑ אִם⁠־יִהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם⁠־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִֽהְיֽוּ׃ (יט) אִם⁠־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃ (כ) וְאִם⁠־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ דִּבֵּֽר׃ (כא) אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃ (כב) כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סׇבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃ (כג) שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗יםא וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹא⁠־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃ (כד) לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָאָדוֹן֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֚וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי׃ (כה) וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כׇּל⁠־בְּדִילָֽיִךְ׃ (כו) וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַֽחֲרֵי⁠־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה׃ (כז) צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃ (כח) וְשֶׁ֧בֶר פֹּשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְעֹזְבֵ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ יִכְלֽוּ׃ (כט) כִּ֣י יֵבֹ֔שׁוּ מֵאֵילִ֖ים אֲשֶׁ֣ר חֲמַדְתֶּ֑ם וְתַ֨חְפְּר֔וּ מֵהַגַּנּ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּֽם׃ (ל) כִּ֣י תִֽהְי֔וּ כְּאֵלָ֖ה נֹבֶ֣לֶת עָלֶ֑הָ וּֽכְגַנָּ֔הב אֲשֶׁר⁠־מַ֖יִם אֵ֥ין לָֽהּ׃ (לא) וְהָיָ֤ה הֶחָסֹן֙ לִנְעֹ֔רֶת וּפֹעֲל֖וֹ לְנִיצ֑וֹץ וּבָעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א סוֹרְרִ֗ים א=סוֹרֲרִ֗ים (חטף)
ב וּֽכְגַנָּ֔ה א=וּֽכֲגַנָּ֔ה (חטף)
E/ע
הערותNotes
(א) חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עוזיהו יותם וגו׳ – התחיל להתנבות ביום שנתנגע עוזיהו.
חזה על יהודה וירושלםא – וקיפח ארבעה מלכים בימיו, ואילו הם: עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה.
(ב) שמעו שמים והאזיני ארץ – שסרו ישראל מאחרי, ואין שומרים מצוותיי וחוקותיי.
כי י״י דבר – שתהיו עדים בדבר, דכתיב: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ (דברים ד׳:כ״ו).
בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי – קובלני על בנייב שגדלתים ורוממתים, ואחר כל הטובה הזאת לא זכרו הטובה ושבו מאחרי ופשעו בי. שאילו לא גדלתים ולא רוממתים ופשעו בי, כדיי הוא להעלות עליהם עון שפשעו בי, שאין לך אומה בעולם שהמיר אלהות שלו אף על פי שלא הטיב לו אלוה שלו כלום.⁠ג על אחת כמה וכמה שכדיי הוא להעלות עליהם חימה ולנקום בהם נקם שגדלתי ורוממתי והם פשעו בי.
(ג) ידע שור קונהו – אפילו השור הזהד מכיר האדון שהוא קניין שלו, שאין קונהו האמור כאן אלא לשון קנין, כשם שאתה אומר: קונה שמים וארץ (בראשית י״ד:י״ט), וכן: מקנה קניינו אשר רכש (בראשית ל״א:י״ח).
ישראל לא ידע – וישראל שהן אחד משבעה קנינין שקניתי בעולמי, שנאמר: עם זו קנית (שמות ט״ו:ט״ז), אינם מכירים את קונם.
(ד) הוי גוי חוטא – הוי לשונאיהם של ישראל שנקראו גוי גדול, דכתיב: מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליוה (דברים ד׳:ז׳), וכתיב: ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב ז׳:כ״ג), וחוטא.
עם כבד עון – נקראו עם קדוש, דכתיב: כי עם קדוש אתה (דברים ז׳:ו׳), וכבד עונם לפניי.
זרע מרעים – נקראו זרע ברוכיו י״י (ישעיהו ס״ה:כ״ג), והרי הםז הרעו לעשות.
בנים משחיתים – לא זזתי מחבתםח עד שקראתים בנים, דכתיב: בנים אתם לי״י אלהיכםט (דברים י״ד:א׳), והרי הם משחיתים דרכם לפניי.
עזבו את י״י נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור – מיום שהניחו להם ללכת בדרכי המקום ומאסו ללכת בחוקי המקום, נסוגו אחור.
נזורו – פירושו: לשון פרישות, שאין נזירה בכל מקום אלא פרישות,⁠י כשם שאתה אומר: נזיר אחיו (בראשית מ״ט:כ״ו), שתרגומו: פרישא דאחוהי.
(ה) על מה תוכו עוד תוסיפו סרה – לשוא הכיתי (ירמיהו ב׳:ל׳) אתכם, שהגליתי מכם עשרת השבטים בימי הושע בן אלה, והנשארים בכם, הם שבט יהודה ובנימן, מוסר לא לקחו (ירמיהו ב׳:ל׳), אלא עוד תוסיפו סרה.
סרה – שם דבר הוא, ולשון מרד הוא.
ופתרונו: עוד תוסיפו מרד.⁠יא
לכן בעוונכם, כל ראש לחלי וכל לבב דווי.
(ו) מכף רגל ועד ראש אין בו מתום – אין בו שלם.
מתום – אַנְטְיֵר בלעז, ויגיד עליו רעו בת⁠{ה}⁠לים: אין מתום בבשרי מפני זעמך (תהלים ל״ח:ד׳), וכן בספריב משלי: נבלעם כשאול חיים ותמימים כיורדי בור (משלי א׳:י״ב) – שפתרונו: כשם ששאול בולעת את המתים, שמשמת אדם מורידין אותו שאולה, כמו כן נבלעם כמו שהםיג שלימים כיורדי בור, שאין מנתחין אותו אבר אבר, אלא שלם מורידין אותו אל ירכתי בור, כך אנו נבלעם חיים ותמימים כיורדי בוריד (משלי א׳:י״ב).
ופירושו: מכף רגל ועד ראש אין בו מתום – מן הקטנים ועד הגדולים אין בהם אחד שיעשה תשובה ויעלה צרי למכתו, שתשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות.⁠טו
פצע וחבורה ומכה טרייה – לקוי הגוף כולו מכף רגל ועד ראש, והוא גורם שאין בו מתום.
דימה הגזירות שנגזרו עליהם בעוונם לפצע חבורה שלא זורו – כדרך שעושין לפצע חבורהטז שליחה מכונס בה, שזוריןיז אותה מבחוץ להוציא ממנה ליחה.⁠יח
זורו – לשון מזור, אֵשְפְרְמֵר, וכן: ויזר את הגזה (שופטים ו׳:ל״ח), שפתרונו:⁠יט עצר אתכ הגזה, שהיתה מלאה טל, וימץ ממנה מלא הספל מים (שופטים ו׳:ל״ח).
ולא חובשו – כדרך פצע וחבורה, שקושרין אותה לאחר שעוצרין את הליחה ממנה, ליישב העצם למקומו.⁠כא
חובשו – לשון קשירה,⁠כב כמו: ויחבוש את חמורו (בראשית כ״ב:ג׳). תדע שבכל מקום שאתה מוצא: שבירה – תמצא בצדו: חובש, כמו: בן אדם את זרוע פרעה מלך מצרים שברתי והנה לא חובשה (יחזקאל ל׳:כ״א), וכן: ולנשברת לא חבשתםכג (יחזקאל ל״ד:ד׳). וכן תמצא בהרבה מקומות, ומיעוטן שכתבתי יורו על רובם.
ולא רוככה בשמן – המכה טרייה לא רוככה בשמן, כשם שעושין למכה שנצרר הדם לתוכה ולא יצא לחוץ עדכד שמרככין אותה בשמן, שיהא העורכה שעל המכה נפתח, ויצא הליחה ממנה.
טרייה – בלעז: דמַצִידא, כמו שמצינו במסכת חולין: מיטרח טרייה לההוא גברא (בבלי חולין נ״א.).
פצע וחבורה שהם שנים – הוא אומר לשון רבים: לא זורו ולא חובשו. ומכה טרייה שהיא לשון יחיד – הוא אומר עליה לשון יחיד: לא רוככה בשמן.
(ז) לכן בגללכם: ארצכם שממה עריכםכו שרופות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה – כ״ףכז שבאדמתכם נקוד ברביע, והוא מורנו פתרון המקרא. שאילו היה נקוד אדמתכם לנגדכם, שהיה הכ״ף של לנגדכם נקוד, אז היה משמע אדמתכם לעיניכם – שאתם רואים אדמתכם לעיניכם. אבל עכשיו שהרביע מונח בכ״ף שבאדמתכם, פתרונו: אדמתכם אתם רואים לנגדכם – לעיניכם, שזריםכח אוכלים אותה – ואין לאל ידיכם להצילה מיד זרים.
ושממה כמהפכת זרים – ולא כמלך שמרדה בו מדינה אחת ממדינות מלכותו, והוא מגייס גייסות עליה וכובשה והורגכט את המורדים ומניח אתל שאינן מורדים. אבל בזמן שזרים כובשים ארצות לא להםלא – שמים כל הארץ לשממה.⁠לב
(ח) ונותרה בת ציון כסוכה בכרם – מידה זו תופס בכל הקרייה: במקום שיאמר העיר ואת בנותיה, כמו: את חברון ואת בנותיה,⁠לג קורא כל הכפרים וכל ערי הפרזות הנחשבים על שם העיר – בת העיר פלונית, כמו: בת ציון – הם ציון ובנותיה, ציון ומקראיה (ישעיהו ד׳:ה׳). וכן: בת כשדים (ישעיהו מ״ז:א׳) – כל המקומות הנחשבים עללד שדה כשדים,⁠לה וכן: בת בבל (ישעיהו מ״ז:א׳) – כל שדה ארץ הנחשב על שם בבל, וכן: בת ירושלם (ישעיהו ל״ז:כ״ב) – היא ירושלם ועריה סביבותיה הנחשבים עליה, וכן: בת גלים (ישעיהו י׳:ל׳) – שדה הארץ הנחשב על שם מקום ששמו גלים, כשם שקרינו: לפלטי בן ליש אשר מגלים (שמואל א כ״ה:מ״ד). וכן פירש מנחם בן סרוק. וכן במקומנו אנו רגילים לקרות: גור מְכֻווֵלנו – כל המקומות הנקראים אחר העיר ווירמשא, וכן: רינגוייא – מגנצא ובנותיה, אף כאן: בת ציון היא מכון הר ציון ומקראיה (ישעיהו ד׳:ה׳).
ונותרה בת ציון כסוכה בכרם – לאחר שנבצר הכרם, כי כל עוד שעומד ליבצר הכרם, נשמר אגב יינו. ומשבצר, הולך לו השומר, והכרם עשוי מרמס לכל עוברי דרך.
כמלונה במקשה – כבית לינת קישואין.
כעיר נצורה – כעיר שצרין עליה, וכל צוביה ומצודותיה והמציקיםלו לה (ישעיהו כ״ט:ז׳), מציב לו שם איש מצב סביבות העיר. כל ימי היות העירלז במצור – המלון קיים. הלכו להם הגייסות, יוצאין אנשי העיר ומפילין אותן לארץ, וכאשר נשאר אותו מלון לאחר שהלכו להם הגייסותלח כן נותרה בת ציון. כך פירש יונתן: כעיר נצורה – כעיר שצרין עליה לאחר שהלכו להם הגייסות.⁠לט
אך שים לבך שלסוכה בכרם קורא סוכה לפי ששומרים אותה ביום ובלילה, ביום – מפני העופות, ובלילה – מפני הליסטין ומפני הגנבים. ולבית לינת קישואים קורא מלונה על שם ששומרים אותה בלילה בלבד, ולנים בה מפני הגנבים, אבל ביום אין צריך לשומרה מפני עופות, שהרי אינן ראויין להם לאכילה. וכל זה משל ודימיון על ירושלם, כי בהיות ירושלם יושבת שליוה ועריה סביבותיה (זכריה ז׳:ז׳) – היו סביבותיה משולים לכרם, כעניין שאמר ישעיה: כימ כרם י״י צבאותמא בית ישראל (ישעיהו ה׳:ז׳), ומקוםמב ציון דימהמג לסוכה ששומר הכרם דר בתוכה ושומרו, דכתיב: ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע״ו:ג׳). כל זה בהיות הכרם קיים, עד שלא תשאה הארץ שממה. אבל מיום גלות הארץ וערינומד שרופות אש ואדמתנו לעינינו זרים אוכלים אותה (ישעיהו א׳:ז׳), נותרהמה בת ציון כסוכה בכרם – לאחר שנבצר הכרם,⁠מו כמלונה במקשה – לאחר שנלקטו הקישואים, כעיר נצורה – לאחר שהלכו להם הגייסות.
(ט) לולי {י״י צבאות} הותיר לנו – אנשי יהודה וירושלם, שריד כמעט – שלא נשארנו בארץ כי אם שבט יהודה ובנימן, שהרי בשנת שש לחזקיה גלו להם עשרת שבטים ולא נשאר זולתי שני שבטים לבדם, הם שבט יהודה ובנימן.
ולולי שנשאר אותו מעט, כסדום היינו – שלא נותרה בה פליטה.
(י) שמעו דבר י״ימזקצינים שנדמו מעשיהם למעשי סדום.
האזינו תורת {אלהינו} עם – שנמשלו במעשיהםמח לעם עמורה.
(יא) למה לי רוב זבחיכם – שאתם מרבים בזבחים.
יאמר י״ימט – פתרונו: אומר י״י. דבר הווה הוא,⁠נ ולא להבא, כמו: ככה יעשה איוב (איוב א׳:ה׳), שפתרונו: ככה היה עושה איוב.
(יב) כי תבואו לראות פני – להראות לפני.
מי בקש זאת מידכם – כל איש מכם שנכנס לעזרה להראות לפני, מעלה אני עליו כאילו בא לרמוס חצריי.
רמוס – כמו: לרמוס.
(יג) לא תוסיפו הביא מנחת שוא – אדם כי יקריב מכם מנחה, לשוא הוא מביאה.
קטרת תועבה היא לי – פתרונו: גם קטרת שאתם מקטירים לפני, תועבה היא לי לקבלו מכם.
חודש ושבת קרוא מקרא – פתרונו: גם שאתם אומרים: היום שבת, היום החדש מתחדש, ואף מועדי כי תקראו אותם מקראי קודש, ששלוחי בית דין יוצאין בכל גבול ישראל ומודיעין אותם יום כך וכך קידשו בית דין את החודש מפני תקנת המועדות, כמו ששנינו על ששה חדשים שלוחים יוצאים {וגו׳}: על אדר מפני הפורים, על ניסן מפני הפסח, על תשרי מפני תקנת המועדותנא (משנה ראש השנה א׳:ג׳) שלכך נקראו: מקראי קודש, ששלוחי בית דין קוראין ומכריזין עליהם. וגם בדבר זה איני חפץ.
ומגיד בצדו: מינב גורם שאיני חפץ במועדיכם וחדשיכם ושבתותיכם? דבר זה גורםנג שלא אוכל און ועצרה – איני יכול להכיל שני דברים הללו שיבואו כאחד, שישתמשו זה עם זה, שתעבדו לעבודה זרה שנקראת און, ותהיו קוראים: שבת היום, ראש חודש היום, מועד היום.
(יד) אך חדלו לכם מעבודה זרה, אז ארצה בו ואכבדה (חגי א׳:ח׳) ביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חדשיכם (במדבר י׳:י׳). אבל כל זמן שאין אתם מושכים ידיכם מעבודה זרה, חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח.
נלאיתי נשוא – עד עכשיו הייתי נושאנד עונםנה וכבר הרביתי לסלוח, שכל שאני מרבה לסלוח אתם מוסיפים לחטוא.
נשוא – בלעז: דְפּוֹרְטֵיר.
(טו) ובפרישכם כפיכם – בתפלה אעלים עיניי מכם.
גם כי תרבו תפלה איניני שומע – לפי שאמר למעלה בעניין: למה לי רוב זבחיכם (ישעיהו א׳:י״א), שמלמדנו שמאס ברוב זבחינו בעונותינו, חזר ואמר: גם כי תרבו תפלה עם רוב זבחיכםנו איניני שומע.
ידיכם דמים מלאו – עתה נותן טעם לדבר איזה דבר גורם שאעלים עיניי מכם, שהרי ידיכם דמים מלאו, ואני נקראתי טהור עינים מראות ברע (חבקוק א׳:י״ג), ואין מידתי להסתכל בידים דמים מלאונז כשהן פרושות בתפלה.
(טז) אך אותן ידים שמלאו דם, רחצו הזכו – כלומר הטהרו ומנעונח עצמיכם משפיכות דמים.⁠נט
הסירו רוע מעלליכם – שבכל מקום צופות טובים ורעים, כשם שאמר שלמה: בכל מקום עיני י״י צופות טובים ורעים (משלי ט״ו:ג׳).
ולכשתסירו רוע מעלליכםס מנגד עיניי – אזסא יהיו עיניי פקוחות בפרישכם כפיכם בתפלה.
חדלו הרע – מנעו עצמיכם מלהרע.
(יז) למדו היטב – למדו להיטיב.
אשרו חמוץ – עשו יושר לנחמס.
חמוץ – הוא הנעווה והנגזל, וחומץ הוא הגזלן,⁠סב שכך אמר דוד: פלטני מיד רשע מכף מעוול וחומץ (תהלים ע״א:ד׳). וכך שנו רבותינו (רש״י יומא ל״ט:): מניין שנזקקין לתובע תחילה, דכתיב: אשרו חמוץ – הוא הנגזל.⁠סג מדברים הללו למדנו כי חמוץ הוא הנעוול והנחמץ.
שפטו יתום ריבו אלמנה – מתוך שטף הלשון שתפס: שפטו ביתום וריבו אלמנה, אתה למד שאם בא לפניך משפט אלמנהסד והוצאתוסה לאמיתו, עדיין לא יצאת ידי חובתך עד שתריב בעדה לבעל הדין שכנגדה, והוציא מתחת ידו את שהוא חייב לה.
(יח) לכו נא ונווכחה יאמר י״ייאמר זה אינו להבא, אלא לשון הווה הוא, ופתרונו: אומר י״י.⁠סו ואף ונווכחה זה אינו לשון ויכוח, שלא תמצא לעולם לשון ויכוח בלא תי״ו, כמו: ועם ישראל יתווכח (מיכה ו׳:ב׳), אלא פתרונו: לשון יושר ונכוחה, שדרכו להיות בלא תי״ו,⁠סז כמו: שם ישר נוכח עמו (איוב כ״ג:ז׳) – שפתרונו: ישר ונוכחה עמו, וכן: {ו}⁠לא ידעו עשות נכוחה (עמוס ג׳:י׳). אף כאן: לכו נא ונווכחה – פתרונו: לכו נאסח ונלך בדרך נכוחה, כך אומר י״י לכם.
וכן דרך הנביאים להיות כוללים עצמם בתוכחה שמוכיחים לישראל, שאין אומרים להם: יישרו עצמיכם, אלא כוללים עצמםסט עמהם ואומרים: ניישר עצמינו. וכן הושע אמר: לכו ונשובה אל י״י (הושע ו׳:א׳), ׳לכו ושובו אל י״י׳ אינו אומר, אלא: לכו ונשובה, ׳דעו ורדפו לדעת את י״י׳ אינו אומר, אלא: נדעה נרדפה לדעת את י״י (הושע ו׳:ג׳). וכן כולם כוללים עצמם בתוכחה כדי שיונעם תוכחתם לשומעיהם.
אף כאן: לכו נא ונוכחה – פתרונו: לכו נא התקינו עצמיכם לדבר זה. ונווכחה – פתרונו: ונלך בדרך נכוחה. יאמר י״י – פתרונו: אומר י״י, דבר הווה עכשיו הוא, ואינו להבא. כי כן משפט יו״ד הבאה לשמש בראש תיבה, שתסוב פעמים להבא – כמו: זה יאמר {ל}⁠י״י אני (ישעיהו מ״ד:ה׳) – שיאמר זה להבא הוא, ופעמים לשון הווה – כמו: רע רע יאמר הקונה (משלי כ׳:י״ד), ופעמים לשעבר – כמו: אם כה יאמר נקדים יהיה שכרך (בראשית ל״א:ח׳) – שפתרונו: אם כה אמר, הכל לפי המליצה. אף כאן: יאמר י״י – פתרונו אומר י״י.⁠ע
ואל תשיבני: אם כדברי כן, מהו שאמרו חכמי ישראל (בבלי שבת פ״ט:) עליהם השלום וטל אורות (ישעיהו כ״ו:י״ט): יאמר י״י – ׳אמר י״י׳ מיבעי ליה, שהם הסבו התיבה אחר המדרש להבא, לפי שתיבה זו יש כח ביד כל אדם לסבותה בכל עֵבר שירצה כשם שפירשתי. אבל לפי פשוטו של דבר: יאמר זה דבר הווה הוא, ואין לנו מדה יתירה במקרא מפשוטו של דבר, שאף במקום המדרש לימדונו רבותינו: אין המקרא יוצא מידי פשוטו (בבלי שבת ס״ג.).
אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו – אם תתקינו עצמיכם ללכת בדרך נכוחה, הריני מרחיץ עון ידכם שדמים מלאו. שאפילו אם יהיו אדומים בדם בצבעים אדומים שנקראו שני, שנאמר: כחוט השני שפתותיךעא (שיר השירים ד׳:ג׳), הריני מלבנן כשלג.
ואם יאדימו כתולע – הוא תולעת שני, שיש תולעת אדום שצבעים ממנו, כשהוא בברייתו נקרא תולע,⁠עב כשממחין אותו לעשות ממנו צבע, נקרא אותו צבע: שני, וכמו שיאמר: ׳שני׳ שפתרונו: צבע אחד, כמו כן יאמר מצבעים הרבה, אף על פי שכולם מין אדום – לשון ׳שנים׳.
ודע לך: מדה זו נוהגת בכל הקרייה, שבכל מקום שאתה מוצא תוכחה במקרא, ובחתם התוכחה הפסקה שאנו קוראין בלעז פְרֵיגְמְא, והעניין שלאחריו מדבר בנחמה, לא ישיאך לבך להפליג ולהרחיק העניין שאחר ההפסקה מעניין שלמעלה לפי שמצאת שם הפסקה, כי העניין שלאחריו לא בא אלא לחבוש שבר שלמעלה ולרפאות מחץ המכה שלמעלה. ואפרש לך מקצתן ומקצתן יורו על רובן: הרי הוא אומר: יען כי גבהו בנות ציון {וגו׳} וסיפח י״י קדקד בנות ציון וי״י פתהן יערה,⁠עג ביום ההוא יסיר י״י את תפארת העכסים וגו׳ (ישעיהו ג׳:ט״ז-י״ח), וכל העניין עד: והחזיקו שבע נשים באיש אחד {וגו׳} יקרא שמך עלינו אסוף חרפתינו (ישעיהו ד׳:א׳), ומפסיק העניין ומתחיל אחריו: ביום ההוא יהיה צמח י״י לצבי ולכבוד (ישעיהו ד׳:ב׳). ודע: כי מחובר הואעד לעניין של מעלה, וכה פתרונו: ביום ההוא שתהיינה בנות ציון, שמהלכות עתה נטויות גרון ומסקרות עינים, לחרפה בפני האומות שיתעוללו בהם איובים, יהיה צמח י״י לצבי ולכבוד – אלו הצדיקיםעה הנשארים בדור, ופרי הארץ לגאון ולתפארת. ואף כשיסיר י״י את תפארת העכסים, ישאיר צדיקי הדור שנאמר בהם: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיהו ג׳:י׳), לגאון ולתפארת – שיסיר תפארת העכסים ויקיים תפארת הצדיקים.
וכן ביחזקאל הוא אומר: בן אדם חוד חידה ומשול משל וגו׳ ואמרת כה אמר י״י וגו׳ הנשר הגדול {וגו׳} בא אל הלבנון ויקח את צמרת הארז {וגו׳} ויקח מזרע הארץ ויתנהו בשדה {זרע} קח על מים רבים (יחזקאל י״ז:ב׳-ה׳). וסוף דבר הוא אומר:⁠עו כה אמר י״י תצלחעז הלא את שרשיה ינתק ואת פריה יקוסס ויבש וגו׳ (יחזקאל י״ז:ט׳), ומפסיק בעניין, ואומר אחריו: כה אמר י״י ולקחתי אניעח מצמרת הארז הרמה ונתתי מראש ינקותיו רך אקטוף ושתלתי אני על הר גבוה ותלול בהר מרום ישראל אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי והיה לארז אדיר (יחזקאל י״ז:כ״ב-כ״ג). ודע: אף על פי שתמצא שם הפסקה, מחובר הוא לעניין שלמעלה, וכה פתרונו: נטיעה ששתל נבוכדנצר בארץ ישראל – הוא צדקיה שהמליכו, כשם שנאמר: וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו (מלכים ב כ״ד:י״ז), לא נתקיימה, אבל נטיעה שאני עתיד ליטע – הוא מלך המשיח – היא תתקיים.
אף כאן, לפי שאמר למעלה בעניין: ידיכם דמים מלאו (ישעיהו א׳:ט״ו), וחתם אתעט התוכחה והפסיק העניין,⁠פ וחזר לומר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. דע והבן: הוא מחובר לעניין שלמעלה, להלבין ידים שדמים מלאו. וההפסקה שבינתיים כדי להפסיק בין תוכחה לנחמה, אך סמוכיםפא לעד לעולם עשוים באמת וישרפב (תהלים קי״א:ח׳), ולבך לא יפנה ורעה אליך לא תאונה.
(יט-כ) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. ואםפג תמאנו ומריתם חרב תאוכלו – זהו שאמרו רבותינו: ספר וסייף ירדו כרוכים זה בזה, וכתוב בו: אם תאבו ושמעתם וגו׳ ואם תמאנו ומריתם וגו׳.
כי פי י״י דיבר – אם לא שאמרו רבותינו (מכילתא שמות י״ב:כ״ה): היכן דבר – והבאתי עליכם חרב (ויקרא כ״ו:כ״ה), כל מקום שהייתי קורא: כי י״י דיבר, לא הייתי מחפש אחריו היכן דבר, שהייתי סומך על דברי הנביא ומאמין לדבריו שהוא אומר: כי י״י דיבר.⁠פד
(כא) איכה היתה לזונה קריה נאמנהפהכל דבר שמשתנה מכמו שהיה, קורא: זנות, כמו בכאן, שכתחלהפו נקראת: מלאתי משפט ונקראת: לינת הצדק. וכאשר נשתנית, שרבו בקרבה מעוותי משפט ורבו הרמאין בקרבה,⁠פז התחיל הנביא מקונן עליה: איכה היתה לזונה קריה שהיתה נאמנה לשעבר.
מלאתי משפט – פתרונו: מלאת משפט, כמו: רבתי עם (איכה א׳:א׳) – שפתרונו: רבת עם, וכן שרתי במדינות (איכה א׳:א׳) – שרת המדינות.
צדק ילין בה – אנשי הצדק היו לנים בה מתחלה, שלא היו לנים בה לאפח מעוותי משפט ולא מעוולי מדות, ועתה מרצחים.
(כב) ואף כספך – שהייתם משתמשים בה תחלה במטבעות של כסף, עתה נהפך לסיגים.
ואף סובאך – הוא היין, שהיו מוכרים אותו מתחלה בלא אונאה, עכשיו מהול במים.
(כג) שריך – שהיו בתחלה נשמעים להקב״ה, חזרו להיות סוררים וחבריפט גנבים כולו אוהב שחד ורודף שלמונים – שלם לי בדיני ואשלם לך בדינך.
יתום לא ישפוטו – ועל אחת כמה וכמה שריב אלמנה לא יבא אליהם – שצריכה שיריב בית דין לבעל דינה עד שיוציא הגזל מידו.
(כד) לכן נאום האדון י״י צבאות אביר ישראל – תוקפן של ישראל.
הוי אנחם מצרי – צריו הם הנזכרים למעלה בענין (ישעיהו א׳:כ״ב-כ״ג): משמשי במטבעות של נחושת מצופין כסף, ומערבי יין במים, ושרי סוררים, וחברי גנבים, אהבי שחד, ורודפי שלמונים (ישעיהו א׳:כ״ג). אוי להם כשאפרע מהם והניחותי חמתי בם והנחמתי (יחזקאל ה׳:י״ג).
ואנקמה מאויבי – הם הם הנזכרים למעלה.
(כה) ולאחר שאבער מכם המורדים והפושעים (יחזקאל כ׳:ל״ח), ואשיבה ידי עליך ואצרף כבור סיגיך – אותם בני אדם שהיו מערבים סיגים בכסף, כשם שאמר למעלה: כספך היה לסיגים (ישעיהו א׳:כ״ב). (כו) לאחר מיכן: ואשיבה שופטיך כבראשונה – שהיתה קריה נאמנה שהיו יושבין בה אנשי צדק, ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנהצ – כאשר נקראת עד לא היתה לזונה. וזהו שפירשתי למעלה בעניין: שכל מקום שאתה מוצא הפסקה אחר תוכחה, ופרשה שאחר ההפסקה מדברת בנחמה, דע שהנחמה באה לרפאות תוכחה שלמעלה. כמו בכאן שאומר למעלה בעניין: איכה היתה לזונה קריה נאמנה (ישעיהו א׳:כ״א), לאחר שסיים כל התוכחה מפסיק בענייןצא וחוזר ומרפא מעין התוכחה שהוכיחו, שאומר: ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. (כז) ציון במשפט תפדה – במשפט שיעשה בה, תפדה.
ושביה בצדקה – הםצב אותן שישובו אל ציון מן המקומות אשר נפוצו שם. באיזה זכות הגליות מתקבצות וחוזרות לציון? בשביל האמת והצדק שישובו להיות אנשי אמת וצדקה. ודע: שבכל מקום שתמצא צדקה אצל משפט, אותה צדקה אינה נתינת מעות, אלא לשון דין אמת, דְרְיְיטורְא בלעז. וכן: לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט), וכן: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב ח׳:ט״ו), וכן משפט וצדק תראה במדינה (קהלת ה׳:ז׳), וכן כולם. ומיעוטן שכתבתי לך יורו על רובן.
(כח) ושבר פושעים וחטאים יחדיו – כפוף עצמך למקרא, וכעניין הזה תפתורצג מקרא זה לזה שלמעלה הימנו: אותו היום ואותה שעה שיפדו בני ציון בזכות המשפט מן המקומות אשר נפוצו שם, ושישובו מן הגליות בשביל הצדקה, לשישובו לעשות משפט וצדקה, באותו היום ובאותה שעה יהיו שברצד פושעים – הנזכרים למעלה בעניין: גדלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישעיהו א׳:ב׳), וחטאים – אף הם בני אדם הנזכרים למעלה בעניין: הוי גוי חוטא (ישעיהו א׳:ד׳).
ועוזבי י״י – הםצה שהזכיר הנביא למעלה בעניין שא׳: עזבו את י״י (ישעיהו א׳:ד׳), אף הם יכלו. ושני דברים הללו: שציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיהו א׳:כ״ז) ושבר פושעים וחטאים שניהם יבאו יחדיו, ואף אותה שעה, אותם בני אדם שעזבו את הקב״ה יכלו.
(כט) ואם רצונך לידע מה הוא סירחונן של אילו, מה חטאו שעתידין לשֵבֵר זה ולכלייה זו, שהוא אומר: ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזבי י״י יכלו (ישעיהו א׳:כ״ח)? כי יבושו מאילים אשר חמדתם – זהו פשעם וחטאתם, שתפשו להם מעשים שאתם תופשים, שחמדו להם אלים לעבודה זרה שאתם חומדים. וכשם שהם עתידים ללקות, דעוצו איפואצז שגם אתם תחפרו מהגנות אשר בחרתם – שבוחרין בתוך הגן עץ שלא ירקב להכין פסל לעבודה זרה. וזהו שאומר בסמוך: כי יבושו מאלים אשר חמדתם ותחפרו מהגנות אשר בחרתם. (ל) כי תהיו כאלה נובלת עליה וכגנה אשר מים אין לה – בחרתם גנות לכן תהיו כגנה אשר מים אין לה.⁠צח (לא) והיה החסון לנעורת – חסון הוא אלון, כמדתמר: וחסון הוא כאלונים (עמוס ב׳:ט׳). ופתרונו: והיה האלון אשר בחרתם ואשר חמדתם להיות לכם לתוקף ולעזר, הוא יהיה לכם לנעורת, כאדם שקונה לו פשתה כהה, וכסבור שכחה יפה, ואינו יכול להקיש עליו אחת או שתים עד שהוא שוברו, אף אלה שבחרתם לכם לאלוה ולמעוז, יהיה לנעורת.
ופועלו לניצוץ – ופעלו – נקוד במלאפום, ולא בחטף קמץ, כמו: ברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו (ירמיהו כ״ב:י״ג) – שכרו ושכר פעולתו לא יתן לו. וזה, שנקוד במלאפום,⁠צט פתרונו: ופעלו לניצוץ – ומי שפועל אותו יהיה לניצוץ, ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
א ״בימי עוזיהו... על יהודה וירושלם״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
ב כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״בני״.
ג כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אלוה שלו כלום״.
ד כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777: ״היה״.
ה כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 (במקום ״קרובים אליו״): ״וגו׳⁠ ⁠״.
ו כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״ברך״.
ז כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״שם״.
ח כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: מקרבם. בכ״י פריס 163: ״מהם״.
ט כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: לי״י אלהיכם.
י ״שאין נזירה... פרישות״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
יא ״ופתרונו עוד תוסיפו מרד״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
יב כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״בספר״.
יג כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כמו כן נבלעם כמו שהם״.
יד כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כך אנו נבלעם חיים ותמימים כיורדי בור״.
טו כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 (במקום ״כתריס בפני הפורענות״): ״הוא גורם שאין בו מתום״.
טז כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 הושמט ע״י הדומות: שלא זורו – כדרך שעושין לפצע חבורה.
יז כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״וזורין״.
יח כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״להוציאה ממנה״.
יט כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״שפתרונו״.
כ כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״את״.
כא כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״במקומו״.
כב כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״קשר״.
כג כן בפסוק. בכ״י לוצקי 778, לוצקי 777, מינכן 5 (אולי בהשפעת יחזקאל ל״ד:ט״ז): ״הנשברת לא יחבוש״.
כד כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״עד״.
כה כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״עור״.
כו כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778, מינכן 5: ״ועריכם״.
כז כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777, פריס 163: ״אלף״.
כח כ״י לוצקי קטוע כאן ו״אדמתכם... שזרים״ הושלם מכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
כט כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״והורגים״.
ל כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״את״.
לא כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לא להם״.
לב כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״נשמה״.
לג אין פסוק כזה. והשוו יהושע כ״א:י״ג.
לד כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״על״.
לה כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״כשדמה״.
לו כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״והמציקין״.
לז כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״היותה״.
לח ״יוצאין אנשי... להם הגייסות״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
לט כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״שהלכו חיילותיה״.
מ כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״כי״.
מא כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: י״י צבאות.
מב כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״מרום״.
מג כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״דומה״.
מד כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״ערינו״.
מה כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״ונותרה״.
מו כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״הכרם״.
מז כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: י״י.
מח ״למעשי סדום... במעשיהם״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
מט כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: יאמר י״י.
נ כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״הוא״.
נא ״כמו ששנינו... תקנת המועדות״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
נב כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״זה״.
נג כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״דבר זה גורם״.
נד כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״נשוא״.
נה כ״י לוצקי קטוע כאן ו״חדשיכם ומועדיכם... עונם״ הושלם מכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
נו כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״עם רוב זבחיכם״.
נז ״עתה נותן טעם... דמים מלאו״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
נח כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״מנעו״.
נט כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״מעשות דם״.
ס ״שבכל מקום... רוע מעלליכם״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
סא כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״אז״.
סב כך תוקן בכ״י לוצקי 778, ובכ״י פריס 163 בין השיטין. במקור בכ״י לוצקי 778 ובטקסט כ״י פריס 163, וכן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777: ״הנגזל״.
סג כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״הוא הנגזל״.
סד כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״יתום״.
סה כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ודנתה הדין״.
סו ״יאמר זה... אומר י״י״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
סז ״כמו ועם... בלא תי״ו״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
סח כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״נא״.
סט ״בתוכחה שמוכיחים... עצמם״ הושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 778 והושלם מכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
ע כל הקטע מ״אף כאן: לכו נא... פתרונו אומר י״י״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 וחסר בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
עא כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״שפתותיך״.
עב ״הוא תולעת... נקרא תולע״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
עג כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 (במקום: ״וי״י פתהן יערה״): ״וגו׳⁠ ⁠״.
עד כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״הוא״.
עה כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״צדיקים״.
עו כן בכ״י מינכן 5. ״כה אמר י״י וגו׳... הוא אומר״ הושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 778.
עז כן בפסוק. בכ״י לוצקי 778, מינכן 5: ״התצלח״.
עח בכ״י לוצקי 778 נוספה כאן מלת: ״את״.
עט כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״את״.
פ כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״העניין״.
פא כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״תמוכים״.
פב כן בפסוק. בכ״י מינכן 5: ויושר. בכ״י לוצקי 778: ״וביושר״.
פג כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״אם״.
פד יש כאן כמה מלים בכ״י לוצקי 778 שקשה לפענחן.
פה ״כל דבר... שכתחלה״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 וחסר בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
פו כן בכ״י לוצקי 778 (כאן ובהרבה מקומות אחרים), וכן בהרבה מקומות בעדי נוסח עתיקים של ספרות חז״ל. ועיינו במקורות שצויינו בהערה על רש״י במדבר ז׳:ג׳.
פז כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 הושמטה ע״י הדומות: ״מעוותי משפט ורבו הרמאין בקרבה״.
פח כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״לא״.
פט כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״חברי״.
צ ״שהיו יושבין... קריה נאמנה״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
צא ״איכה היתה... בעניין״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
צב כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״הם״.
צג כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״תפור״.
צד כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 (במקום ״יהיו שבר״): ״יבאו״.
צה כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״הם״.
צו כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״דע״.
צז כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״איפה״.
צח כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 הושמט ע״י הדומות: ״בחרתם גנות... אין לה״.
צט ״ולא בחטף... נקוד במלאפום״ מופיע רק בכ״י לוצקי 778 והושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144