(א—ט)
מה בני הוא בלשון התרגום מה ברי¹. וכן למחות הוא הכאה² מלשון התרגום גם כן. וכן גם מלכין תרגום עצות³ כמו שאמר נחמיה וימלך לבי עלי⁴. ואשר לפתיחת ההורים במה שאומרים לבנם מה ברי, הרי מטרתם בפתיחה זו על דרך הגעגוע. ויחסו אל האם לפי שהחמלה ממנה ואליה יותר, אומרת האם לבנה כשהיא מתלוננת עליו מה זה בגי אשר גדלתי אותו, ואחר כך הוי בן בטני אשר לפני הגידול הריתיהו, ואחר כך הוי בן נדרי אשר לפני שהריתי בו נדרתי והתפללתי עד שחננני ה׳ אותו, ראוי לך להתבונן בשלשת הדרגות הללו אשר עמלתי ויגעתי בך ורציתי שתהיה בן הגון ולא תשכח כל מה שיגעתי. ויש בזה בחינה אחרת, אם מן המוזר הוא שישכח הבן טפול הוריו בו ואזהרותיהם לו, הרי על אחת כמה וכמה שמוזר הוא שישכח השגחת ה׳ עליו בכל הדרוש לתקינותו, חיים ושכל ויכולת וצווי ואזהרה והבטחה ואיום. ואזהרתם לו אל תתן לנשים חמלה עליו בעולם הזה ולעולם הבא, אשר לעולם הזה הרי אזהרתם לו מרבוי התשמיש מפני שמזיק לגוף⁵, ואף על פי שההפרזה בכל ההפרשות כגון מיני המשלשלים וההקאה והעטוש⁶ וההקזה והגרת הדם מגונה, מאבדת את הגופות ומחלישה כחותיהם, הרי ההפרשה על ידי התשמיש גרועה מכולן מפני שפועלת בשלשת הכחות החשובים, אשר במח הנותן לאבר את הכח, ואשר בלב הנותנת לו את התנועה, ואשר בכבד הנותנת לו את הלחות. ואשר להזיקו את האדם לעולם הבא, לפי שהוא מטריד אותו מלהתעסק בחכמה מחמת להיטותו בו, לפי שהוא פוגע בתבונה יותר משאר הדברים, לפי שכל מה שהאדם מתמיד בו משתקע בתענוגיו, ואפשר שיעכב אותו מלהתפלל לעתים קרובות⁷. במה דברים אמורים כשהוא בהתר, ואין צריך לומר אם היה באסור שהוא ההשמדה לעולם הבא. וכך שאר סוגי התאות מזיקות בשני העולמות גם יחד אם הפריז בהם האדם, לפי שהם מושלים עליו עד שיהיה להם עבד משועבד לא יוכל להתנגד להן כמו שאמר למחות מלכין, אלא שהתשמיש היותר קשה ומזיק מכולם ולפיכך יחדו והקדימו. ומה שכפל אל למלכים, לומר שחייבים אנו להוכיחו פעם אחר פעם, וכמו שבארתי בפירוש כי הנה אויבך ה׳⁸ שהוא כפול שהכוונה בכך זמן אחר זמן, וכן נשאו נהרות ה׳ נשאו נהרות⁹ הכפול לפי שנתכוון מצב אחר מצב, וכך כאן. ונתן קדימה לקודמים אל למלכים שתה יין, ואיחר המאוחרים אחריהם¹⁰. וגלו להם אחרית פעולות היין והשכר שגורמים למגרעות שאין להם תקנה. ואף על פי שאפשר שיביא לידי עברות רבות, אך כיון שהתשובה מכפרת אותן הניח מלהרתיע בהן ובא להרתיע במה שאין התשובה מתקנת אותו, והם המשפטים, אומר לשופט הלא תראה כי כאשר תשתה ותשתכר ותשכח את הדין שהוא מחוקק, ותדון את האדם שלא כפי הדין, ויסתלקו היריבים מלפניך, ולא תתקבל תשובתך כי אם לאחר שתשיב מה שדנת בו בטעות, ומתי אם כן תמצאהו כדי שתחזיר לו את שלו, ובפרט אם הוא עני כאמרו בני עני, והיאך אפשר לו לחזור אליך שיסתלק מעליך העושק. וחמור מזה אם היה מה שדנת בו שפיכת דמים, שאחר שנהרג אותו המסכן היאך תוכל לתקן מה שעותתה לעולם, ומשום כך נעשה קלקול המשפטים על ידי השכרות קשה מכל קלקול. ואמרם תנו שכר לאובד הכוונה בזה לדחות קושית המקשה, כלומר אם יאמר אדם למה נעשה היין והשכר, נאמר לו שיתנחמו בו הדואגים¹¹, אם מחמת טובה שאבדה להם ונקרא האחד מהם אובד, וצריך לשתיית היין לשכוח עניו כאמרו רישו. אם מחמת צרה שבאה עליהם ונקראים מרי נפש, ונזקקים לשתותו להסיר מהם עמלם כאמרו ועמלו לא יזכר עוד. הרי היין לאלה מקל, אבל לך השופט לך המורה, משחית. וכאשר תתבונן בענין זה תמצאהו אמת בהחלט, כי יש דברים הרבה מזיקים למקצת בני אדם ומועילים למקצתם, כפי שידוע על הדבש שמזיק לחמי המזג ומועיל למצוננים, והחלב מועיל לכבד החם ומזיק לאצטומכא שיש בה לחיות, וכל הדומה לכך. ואף המאכלים הטובים מועילים לרעב ומזיקים לשבע. וכך כל הסמים, ועל דרך זו היין, לכך אמר הניחהו אתה המלך למי שזקוק לו, אם כדי שישתה ממנו מעט בשעור שישכח רישו, או ישתה ממנו הרבה כדי ועמלו לא יזכר עוד. אבל אתה השופט פתח פיך לאלם, פתח פה לאלם ולמד לפתי טענתו¹², כמו שקרא ה׳ מי שאינו יודע דרך הישר עור, אמר ולפני עור לא תתן מכשול¹³. וקרא למי שלא היה נוכח במקום חרש באמרו לא תקלל חרש¹⁴, כך כאן אלם מי שאינו יודע טענתו¹⁵. ואף על פי שמשמעות דבר זה שהוא כללי הרי ענינו ייחודי, כי אין השופט חייב לטעון למי שנעלמה ממנו טענתו אלא בדיני נפשות לא בדיני ממונות, וכמו שאמרו ז״ל בדיני ממונות אם לא טען אין טוענין לו ובדיני נפשות אף על פי שלא טען טוענין לו¹⁶. ומה ההבדל בין דיני נפשות לדיני ממונות, שני הבדלים ביניהם והאחד חמור מן השני, הראשון שהממון אפשר להחזירו והנפש אי אפשר להחזירה, והשני כי הנדון בנפש פחד המות משתק רעיונו ומסתם טענותיו וזקוק הוא למי שידריכהו לטעון, אבל הנתבע ממון דעתו מיושבת ואין עליו אימה, ויכול הוא לטעון בכל טענה הידועה לו. וכמה ענינים יש למה שקרא את שדנים לו בני חלוף, מהם שהדיין חייב לראות שני בעלי הדין כעוברי אורח כאלו אינו מכיר אף אחד מהם, ועוד ראוי לדיין לראות כאלו הדין אבוד ולכן לא יפסקהו אלא באופן הברור לו ביותר, ואל יחשוב בלבו שיתקן אחר כך, ולא עוד אלא שכל שאלה המתעוררת והובאה לפני הדיין יש לה פנים רבים בהלכה, וצריך הדיין להתבונן בכל רעיון שיעלה על דעתו עד שידע איזה הוא המתאים ביותר. ומה שצוו לו אחר כך פתח פיך כי פסק דין צודק לא ימצא בשום ספר בכל הקפו, אלא הכוונה בזה שלא יורה החכם שום הוראה בהתנאה, כגון שיאמר הדיין אם הדבר כך יהיה הדין כך, ואם היה באופן אחר יהיה הדין בהיפך זה, אלא צריך לחכות עד שיברר את השמועה על המקרה היטב, ואחר כך ידון על דבר ברור שאין בו התנאה, ואז יהיה משפט וצדק¹⁷. ומה שהדגישו לו בדין עני ואביון כיון שהעונש הבא בגללם חמור ביותר שנאמר אם ענה תענה אותו¹⁸ היה השכר על דינם יותר ונעלה.
ועשה חתימת הספר נשיאת משל על האשה הטובה, לדמות בה כל חכם וכל כשר. ויתכן כי מה שראה לקבוע תחלת הפסוקים לפי אותיות אבגד כדי להקל על הלומדים אותה על פה לפי שהם צריכים להשתמש בה רבות. תחלתן: (י-לא) עשרים ושנים פסוקים הללו פשטן באשה הטובה ברור, לפי שלא תהיה ראויה לשם הזה אלא אם כן כבר הטיבה עניניה הנוגעים לעולם הזה ולעולם הבא גם יחד. והנמשל בה הוא האדם המשכיל והעבד¹⁹ הכשר, אשר לא יהיו זכאים לענין הזה אלא אם התקינו עניני עולמם ועניני דתם גם יחד, ולכן כל פסוק שאמר אותו החכם בתכונת האשה הרי בדומה לענינו יש במשכיל ובכשר. והיסוד בכל הענין הזה הוא שכיון שהאדם גוף, ונפש למעלה ממנו במעלה, ושכל מעליהם, לפיכך נעשו חלקי ההכשרות שלשה, הכשרות הגוף והכשרות הנפש והכשרות השכל. וכיון שהגוף הוא הנראה לחוש מבין כל השלשה הללו, ראה החכם בבואו לקבוע תיאורים לשלש ההכשרות הללו לעשות את המשל המונח בפשטי הלשון בהכשרות הגוף, ותהינה שתי ההכשרות האחרות נלמדות ממנו ואפשר להקישן עליו. ועשה את היחס הנושא את הכשרות הגוף מיוחס אל האשה, מחמת כבוד הגברים כדי ליחס אליהם הכשרות הנפשות והשכל.
והנה ראשית מה שפתח ואמר במשל הזה הוא יקרת מציאות האשה הזו באמרו אשת חיל מי ימצא, ולא נתכוון בדבריו אלה שלא תמצא כלל, כי אלו היה הדבר כך היו דבריו לבטלה²⁰, אלא שנתכוון לרומם מי שימצאנה כאלו אמר אשת חיל אשרי מי ימצא, מלה נסתרת²¹. וכך יקר את החכם מבני אדם שנאמר אשרי אדם מצא חכמה²². וכן יקר את הצדיק מבני אדם כפי שכבר הקדים באמרו ואיש אמונים מי ימצא²³, ענינו אשרי מי ימצא. ואחר כך אמר כי מציאות האשה הזו יקר ממציאות הפנינים על אף שאתה רואה שהפנינים יקרי המציאות, ויותר יקר מהם המנהיג את המדינה ואת עולמו בשלימות. וכך החכם המובהק כאמרו יקרה היא מפנינים²⁴, וכך הצדיק המובהק כמו שאמר טובה חכמה מפנינים²⁵, ויתבאר כי החכמה הזו השניה הכוונה בה הצדיק כמו שאמר עליה כי אמת יהגה חכי²⁶ וכל הדומה לכך.
ואחר שהקדים שני המשפטים הללו בשבחה החל בפעולותיה באמרו בטח בה לב בעלה, כי המנהל הנעלה בוטחים עליו וסומכים על דעתו. וכך הבקי בחכמה כאמת מי שת בטוחות חכמה²⁷. וכך המופלג בצדקותו כאמרו בטח בה׳ ועשה טוב²⁸.
והשני ושלל לא יחסר, אמר, המנהל את כלכלתו לא יבצר ממנו שלל בכל עת, שבכל מפנה ירויח. וכך החכם אין מטרתו אלא להשיג מלה או אות שלומד אותם ושמח בהם כשלל כאמרו שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב²⁹. כך הצדיק אם השיג מעט מן המשמעת לה׳ שמח כשמחתו בממון רב שלוקח שלל כאמרו בדרך עדותיך ששתי³⁰.
והשלישי גמלתהו טוב ולא רע, העוסק בפרנסה צריך שיתכוון למה שירויח בו לא למה שיפסיד, ולא יתן אל לבו להתכוון להרויח פעם ולהפסיד אחרת. וכך החכם לא ירשה לעצמו ללמוד דבר ולשכוח זולתו, ולא ילמד מה שיועיל לו ומה שיזיק לו יחד, כמו שאמרו דרשו טוב ולא רע וגו׳³¹. וכך המאמין לא יחלק מעשיו לזכיות ועברות פעם יצדק ועת ישחית, כמו שאמר שנאו רע ואהבו טוב³².
והרביעי כל ימי חייה, העוסק בפרנסה צריך לעמוד על תקינות ניהולו כל ימי חייו כמו שאמר למען תלמד וכו׳³³. וכך הצדיק יעמוד בצדקתו כל חייו כמו שאמר אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון וגו׳³⁴.
והחמישי דרשה, כיון שאמר חפץ כפיה וכיון שאין לכפים חפץ יהיה ענינו עשייתם מה שיש בטבעם, לפי שכל אבר הממלא מה שבטבעו לעשות, כמו שמבצעת העין את הראייה, והאוזן השמע, כך היד העשייה, נמצא שהמתפרנס הפעיל את ידיו לעשות את שביכלתן. וכך החכם הפעיל את שכלו במה שמצאו יכול לעשותו מן ההתענגות בחכמה וספיגתו³⁵ ממנה כמו שאמר לב נבון יקנה דעת³⁶. וכך הצדיק אם השביע נפשו במה שהיא מחמדת מן הנחת וההגעה אל אור הבורא כמו שאמר ומצאו מרגוע לנפשכם³⁷.
והששי היתה כאניות, דורש הפרנסה מחפש עצות בהתר עד שיביא לעצמו הכנסה ממרחק. והחכם בדומה לתיאורים הללו ימצא עצה כדי לאמת את האמת בהוכחה ממרחק, ולבטל את הבטל בקושיא ממרחק. והצדיק כיוצא בתיאור זה יבוא ממקום רחוק כדי שלא יאבד תועלת כדי שיהא נוכח בתפלה או חגיגה או אחת המצות או החקים.
והשביעי ותקם, העוסק בפרנסה מעסיק את בניו ונעריו בתפקידים שמטיל עליהם בכל עת להרגילם לתנועה. ותיאר את החכם בכיוצא בזה שהוא קובע לו בכל יום פרק מן הלמוד שהוא משננו, וכך בכל שבוע ובכל חדש ובכל שנה ובכל חלק של הזמן. ותיאר את הצדיק במה שדומה לזה שיש לו בכל עת סוגי משמעת לה׳ שעל כל פנים הוא עושה אותם כתפקיד, כגון התפלה בעתותיה, ושמירתו את השבת והמועדים בזמניהם, וכל הדומה לכך.
והשמיני זממה, התיאור במתפרנס שהוא משתדל לקנות שדה, ולא יחדל לקבוץ זוז על זוז ודינר על דינר בהתר עד שישלים דמיה. והתיאור בחכם שהוא יוזם ללמוד ספר פלוני מספרי ההלכה או העיון או ההנדסה או הרפואה, ולא יחדל לצרף חלק אל חלק וענין אל ענין ומאחדם עד שילמד אותו או ילמדהו לאחרים. ודומה לכך בצדיק מצרף זכות לזכות ומצוה למצוה עד שיגיע להשגים שלמים.
והתשיעי חגרה, תאור זה בעוסק בפרנסה במה שמתחזק ומתאמץ בעבודות הקשות. ובחכם גישתו האמיצה לספרים העמוקים והענינים הקשים כמו שאמר גבר חכם בעוז³⁸, וכמו שאמר בדניאל ומשרא קטרין השתכחת וגו׳³⁹. ובצדיק שמביא עצמו בסכנה בעבודת ה׳ וסובל ומתאמץ בכל קושי כמו שאמר חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים וגו׳⁴⁰.
והעשירי טעמה, תיאור זה בעוסק בפרנסה במה שיערב לו מה שמקבץ מן הממון עד שמתמיד בכך. ובחכם מה שהחכמה ערבה עליו ונעשת לו כמזון ומתמיד בה כמו שאמר ודעת לנפשך ינעם⁴¹. ובצדיק יערבו לו הצום והתפלה והתחנה עד שאינו בודל מהם כמו שאמר טעמו וראו כי טוב ה׳⁴².
והאחד עשר ידיה שלחה, תיאר לעוסק בפרנסה כי בתנאים אלה יצליח בעניניו. ולחכם בהצלחתו בחכמתו כמו שאמר ויתרון הכשר חכמה⁴³. והצדיק יהא בטוח בהצלחת אחריתו כמו שאמר כי אז תצליח את דרכיך⁴⁴.
והשנים עשר כפה פרשה, זהו תיאור העוסק בפרנסה בהעניקו לענים מהונו. והחכם בהשפיעו לסכל מחכמתו כמו שאמר מי פתי יסור הנה וגו׳ לכו לחמו וגו׳⁴⁵. והצדיק מחזיר בני אדם לעבודת ה׳ כמו שאמר ורבים השיב מעון⁴⁶.
והשלשה עשר לא תירא, תאר את העוסק בפרנסה שאינו חושש מן היוקר ולא מן הבצורת מפני שאוגר מזונו, ומהחום והקור לפי שהכין כסותו. והחכם לא יירא פקפוק הכופרים ולא קושיות החולקים בגלל התשובות שעתד להם כמו שאמר וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי וגו׳⁴⁷. והצדיק לא יירא מסכסוכי העולם וקנאותיו לפי שכבר הובטח בטוב כמו שאמר לא תירא כי יעשיר איש וכו׳⁴⁸.
והארבעה עשר מרבדים, כאשר ישן העוסק בפרנסה בביתו ישן על מצעיו ושטיחיו ומרבדי נועם. והחכם ישען על מאמרים נבחרים וראיות ברורות שהכין לעצמו כמו שאמר עליו בדרך חכמה הורתיך וגו׳ ובלכתך וגו׳⁴⁹. והצדיק אם התמיד בצדקתו בחייו הרי במותו ימצא זכיותיו כמרבד המוצע כמו שאמר וחפרת לבטח תשכב וגו׳⁵⁰.
והתיאור החמשה עשר נודע, תמצא העובד העוסק בפרנסתו ידוע בין בני אדם בצניעותו ופרישותו. והחכם ידוע ביניהם בחכמתו והדרתו כמו שאמר והדרת פני זקן⁵¹. והצדיק ניכר בעמו מכובד ומיוקר כמו שאמר בצאתי שער עלי קרת וגו׳ ראוני נערים ונחבאו וגו׳ שרים עצרו במלים⁵².
והששה עשר סדין עשתה, פעמים משתדל הפועל בדבר ועושהו לא מפני שהוא זקוק לו אלא כדי להרויח בו כמו שתיאר בסדין וחגור. וכך החכם פעמים מתעסק בסוג מן הדברים הכלליים או באות מן השפה או באחת המלאכות המחשבתיות לא מפני שהוא זקוק לה אלא כדי לבאר בה ענין מסויים מן המדעים העיוניים וכמו שאמר ודניאל הבין⁵³. והצדיק תמצאהו עושה מעשה שאינו עצמו המצוה אלא שיש בו צורך ותועלת למצוה כמו שאמר בעבדיהו ויקרא אחאב אל עבדיהו וגו׳⁵⁴.
והשבעה עשר עוז והדר לבושה וגו׳, כפי שתמצא העוסק בפרנסה בהתר הולך גם באחריתו בטוח מנזקי השלטון.....
והשמונה עשר פיה פתחה, אם נשאל העוסק בפרנסה היאך הגעת למצב הזה, משיב בחכמה. וכך החכם מבטא את חכמתו כמו שאמר שפתי חכמים יזרו דעת⁵⁵. והצדיק מלמד לבני אדם במה יעבדו את ה׳ כמו שאמר שפתי צדיק ירעו רבים⁵⁶.
והתשעה עשר צופיה, העוסק בפרנסה אינו בוטח שיגיע לשום דבר בעצלות. והחכם אינו סומך אלא על למודו אם תבקשנה ככסף⁵⁷. והצדיק על מסירותו הרבה כמו שאמר בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך⁵⁸.
והעשרים קמו, רבות בנות, אפילו קרוביו מהללים אותו. וכך החכם אמר ותמכיה מאשר. והצדיק ב... מהדורת הרב יוסף קאפח, באדיבות מכון מש"ה (כל הזכויות שמורות)