R. S.R. Hirsch Bemidbar 7 – רש"ר הירש במדבר ז‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) {חמישי} ^אוַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת⁠־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֔יו וְאֶת⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם׃ (ב) וַיַּקְרִ֙יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹמְדִ֖ים עַל⁠־הַפְּקֻדִֽים^ב׃ (ג) וַיָּבִ֨יאוּ אֶת⁠־קׇרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה שֵׁשׁ⁠־עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר^ג עֲגָלָ֛ה עַל⁠־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃ (ד) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ה) קַ֚ח מֵֽאִתָּ֔ם וְהָי֕וּ לַעֲבֹ֕ד אֶת⁠־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְנָתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ אֶל⁠־הַלְוִיִּ֔ם אִ֖ישׁ כְּפִ֥י עֲבֹדָתֽוֹ׃ (ו) וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֶת⁠־הָעֲגָלֹ֖ת וְאֶת⁠־הַבָּקָ֑ר וַיִּתֵּ֥ן אוֹתָ֖ם אֶל⁠־הַלְוִיִּֽם׃ (ז) אֵ֣ת׀ שְׁתֵּ֣י הָעֲגָל֗וֹת^ד וְאֵת֙ אַרְבַּ֣עַת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י גֵרְשׁ֑וֹן כְּפִ֖י עֲבֹדָתָֽם׃ (ח) וְאֵ֣ת׀ אַרְבַּ֣ע הָעֲגָלֹ֗ת וְאֵת֙ שְׁמֹנַ֣ת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י מְרָרִ֑י כְּפִי֙ עֲבֹ֣דָתָ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן⁠־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ (ט) וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי⁠־עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ׃ (י) וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת⁠־קׇרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (יא) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֙יבוּ֙ אֶת⁠־קׇרְבָּנָ֔ם לַחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (יב) וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן אֶת⁠־קׇרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן⁠־עַמִּינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ (יג) וְקׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (יד) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (טו) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (טז) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (יז) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן נַחְשׁ֖וֹן בֶּן⁠־עַמִּינָדָֽב׃ (יח) בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י^ה הִקְרִ֖יב נְתַנְאֵ֣ל בֶּן⁠־צוּעָ֑ר נְשִׂ֖יא יִשָּׂשכָֽר׃ (יט) הִקְרִ֨ב אֶת⁠־קׇרְבָּנ֜וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (כ) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (כא) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (כב) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (כג) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים^ו חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן נְתַנְאֵ֖ל בֶּן⁠־צוּעָֽר׃ (כד) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן⁠־חֵלֹֽן׃ (כה) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (כו) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (כז) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (כח) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (כט) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן⁠־חֵלֹֽן׃ (ל) בַּיּוֹם֙ הָרְבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן⁠־שְׁדֵיאֽוּר׃ (לא) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (לב) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (לג) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (לד) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (לה) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן⁠־שְׁדֵיאֽוּר׃ (לו) בַּיּוֹם֙ הַחֲמִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן⁠־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃ (לז) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (לח) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (לט) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (מ) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (מא) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן שְׁלֻמִיאֵ֖ל בֶּן⁠־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃ (מב) {ששי} בַּיּוֹם֙ הַשִּׁשִּׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן⁠־דְּעוּאֵֽל׃ (מג) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (מד) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (מה) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (מו) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (מז) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֶלְיָסָ֖ף בֶּן⁠־דְּעוּאֵֽל׃ (מח) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אֶפְרָ֑יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן⁠־עַמִּיהֽוּד׃ (מט) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (נ) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (נא) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (נב) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (נג) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן⁠־עַמִּיהֽוּד׃ (נד) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן⁠־פְּדָהצֽוּר^ז׃ (נה) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (נו) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (נז) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (נח) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (נט) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן⁠־פְּדָהצֽוּר^ח׃ (ס) בַּיּוֹם֙ הַתְּשִׁיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן^ט אֲבִידָ֖ן בֶּן⁠־גִּדְעֹנִֽי׃ (סא) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (סב) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (סג) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (סד) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (סה) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֲבִידָ֖ן בֶּן⁠־גִּדְעֹנִֽי׃ (סו) בַּיּוֹם֙ הָעֲשִׂירִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י דָ֑ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן⁠־עַמִּישַׁדָּֽי׃ (סז) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (סח) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (סט) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (ע) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (עא) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן⁠־עַמִּישַׁדָּֽי׃ (עב) {שביעי} בְּיוֹם֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן⁠־עׇכְרָֽן^י׃ (עג) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (עד) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (עה) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (עו) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (עז) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן⁠־עׇכְרָֽן׃ (עח) בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן⁠־עֵינָֽן׃ (עט) קׇרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת⁠־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ (פ) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ (פא) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן⁠־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ⁠־אֶחָ֥ד בֶּן⁠־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ (פב) שְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ (פג) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן אֲחִירַ֖ע בֶּן⁠־עֵינָֽן׃ (פד) זֹ֣את׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִֽזְרְקֵי⁠־כֶ֙סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה׃ (פה) שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָ֗ה הַקְּעָרָ֤ה הָֽאַחַת֙^יא כֶּ֔סֶף וְשִׁבְעִ֖ים הַמִּזְרָ֣ק הָאֶחָ֑ד כֹּ֚ל כֶּ֣סֶף הַכֵּלִ֔ים אַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע⁠־מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ (פו) כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים⁠־עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כׇּל⁠־זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה׃ (פז) {מפטיר} כׇּל⁠־הַבָּקָ֨ר לָעֹלָ֜ה שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר פָּרִ֗ים אֵילִ֤ם שְׁנֵים⁠־עָשָׂר֙ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי⁠־שָׁנָ֛ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר וּמִנְחָתָ֑ם וּשְׂעִירֵ֥י עִזִּ֛ים שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת׃ (פח) וְכֹ֞ל בְּקַ֣ר׀ זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֗ים עֶשְׂרִ֣ים וְאַרְבָּעָה֮ פָּרִים֒ אֵילִ֤ם שִׁשִּׁים֙ עַתֻּדִ֣ים שִׁשִּׁ֔ים כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵי⁠־שָׁנָ֖ה שִׁשִּׁ֑ים זֹ֚את חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ אַחֲרֵ֖י הִמָּשַׁ֥ח אֹתֽוֹ׃ (פט) וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת⁠־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל⁠־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א ‹סס› ל=פרשה פתוחה

^ב עַל⁠־הַפְּקֻדִֽים =ל
• יש ספרים=עַל⁠־הַפְּקֻדִֽים בקו״ף דבוקה

^ג וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (מונח ומונח וזקף קטן)
• דפוסים וקורן=וּשְׁנֵֽי⁠־עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר (״ושני״ מוקפת למונח, וזקף קטן)

^ד הָעֲגָל֗וֹת =ל1,ב⁠[תיקון],ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ומ״ש
• ל!=הָעֲגָלֹ֗ת (כתיב חסר וי״ו)
• הערת ברויאר

^ה בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י מכאן ואילך אין ניקוד ברוב התיבות בכתי״ל (וכך הוא בעוד כתבי⁠־יד ובחלק מהדפוסים), עד סוף היום השנים עשר (פסוק פ״ג). הטעמים והגעיות מסומנים בכתי״ל.

^ו עַתֻּדִ֣ים =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה
• ל!=עַתּוּדִ֣ים (כתיב מלא וי״ו)

^ז פְּדָהצֽוּר =ל1,ש?,ש1,ק3 ומסורת טברנית ובדפוסים וקורן
• ל!,ו?=פְּדָה⁠־צֽוּר (שתי תיבות מוקפות)
• ש?=<פְּדָה צֽוּר> (שתי תיבות וחסר מקף?); מהשוואה (לפסוק א,י ולהלן פסוק נ״ט), נראה שיש שתי תיבות בכתי״ש, בניגוד לְמה שציין הרב ברויאר בהערתו.
• הערת ברויאר

^ח פְּדָהצֽוּר =ש1,ק3,ו ומסורת טברנית ובדפוסים וקורן
• ל,ל1?,ש=<פְּדָה צֽוּר> בשתי תיבות (ודאי ולא ספק).
• הערות ברויאר ודותן

^ט בִנְיָמִ֑ן =ל1,ש,ק3,ו
• ל!=בִנְיָמ֑͏ִן (האתנח מימין החיריק באות מ״ם, אבל לא באות יו״ד [בִנְיָ֑מִן] כפי שהעיר דותן).
• ש=בִנְיָמ֑͏ן (חסר חיריק)

^י בֶּן⁠־עׇכְרָֽן =ל1,ש,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=בָּן⁠־עׇכְרָֽן (קמץ באות בי״ת)
• הערות ברויאר ודותן

^יא הָֽאַחַת֙ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• דותן הסתפק בקריאה כאן בכתי״ל, כנראה לגבי ניקודו של האות אל״ף שמא היא בחטף, ואכן יש שם סימן של מחיקה.

E/ע

הערותNotes

(א) בתחילת הספר הרביעי הזה הערנו, שתוכן הספר השלישי קשור לבניית המקדש המתוארת בסוף הספר השני; שכן ספר ויקרא מלמד את מצווֹת הקדושה, שהן המצווֹת אשר המקדש – ועדות התורה שלמענה הוקם המקדש – העמידו אותן כתפקיד חיינו. וזהו עתה תוכנו של ספר במדבר: הוא מתאר את יחסה והנהגתה של האומה כלפי מקדש התורה. ששת הפרקים הראשונים מנו את האומה כולה על כל בניה, משפחותיה ושבטיה. כל יחיד ויחיד מבני האומה נמנה, כדי לשרת את מטרות המקדש; לאחר מכן הם התאספו סביב המשכן במעגלים קרובים יותר או רחוקים יותר – כהנים, לויים, ישראלים – כשהמקדש הוא מרכזם המשותף. שילוח מחנות הראה באופן סמלי את השפעת המרכז על התחום הלאומי הסובב, ואילו גזל הגר, סוטה ונזיר הראו את ההשפעה המעשית הממשית של המרכז על תחום זה. לבסוף, ההבטחות הרמוזות במקדש וכליו באו לידי ביטוי בברכת כהנים, המבטיחה עושר לאומי הולך וגדל המעיד על השראת שכינת ה׳. הפרק השביעי חוזר עתה אל היום שנזכר כבר בסוף ספר שמות (מ, יז), אחד בניסן של השנה השנית, היום שבו תמה ונשלמה בניית המשכן. הכתוב חזר כבר ליום זה פעם אחת קודם לכן, בספר ויקרא (ט, א), ואילו בתחילת ספר במדבר דילג עליו הכתוב בחודש, כדי להשלים את הציוויים הקשורים לבניית המשכן. לפיכך תיאר הכתוב את המפקד ואת חלוקת המחנות, והוסיף את הדינים הקשורים אליהם. פרק זה חוזר עתה אל היום שבו הוקם המשכן. בעוד ההוראות שבתחילת הספר עומדות לנגד עינינו, מודיע לנו הכתוב שאף לפני שניתנו הוראות אלה, כבר ביום שהוקם המשכן, הבינו הנשיאים את מעמדם כלפי המשכן, והכתוב מתאר כיצד הראו במעשיהם הבנה זו. ויהי ביום כלות משה להקים וגו׳ – עיין פירוש, שמות מ, יז והלאה. וימשח אותו וגו׳ – עיין פירוש, שם ל, כג–כט. וימשחם ויקדש אתם – חזרה זו על האמור בתחילת הפסוק מבוארת בספרי כך: ״⁠ ⁠׳וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו׳, שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש, תלמוד לומר ׳וימשחם ויקדש אותם׳, מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם״. היינו, שהמעשה של ״וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו״ הושלם רק כאשר ״וימשחם ויקדש אותם״; רק משנתקדש כלל המקדש נתקדשו חלקיו הנפרדים. שכן המקדש בכללותו מהווה רעיון אחד מאוחד, ורעיון מקיף וכולל זה מעניק לכל חלק וחלק את משמעותו הקדושה. כל חלק בפני עצמו הוא בלתי שלם וחד⁠־צדדי, ואינו ראוי למלא את התכלית שקדושתו תלויה בה. קדושת כל חלק וחלק תלויה בכך שאותו חלק יושלם על ידי כל החלקים האחרים. וכך גם הכלל אינו יכול לעשות דבר אם יחסר בו אף החלק הפחות חשוב שבו. שום דבר אינו מיותר עבור הכלל. המקדש בכללותו הוא הביטוי הממשי של המשפט: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח). אך כשם שמשפט אינו שלם אם חסרה בו תיבה, הברה או אות; ומאידך אין אות, הברה או תיבה המביעה משמעות כלשהי כשהיא עומדת בפני עצמה, כן הדבר גם במקדש, שהוא הביטוי הממשי הסמלי של משפט זה: גם המקדש הוא כלל אחד סמלי; הכלל זקוק לכל חלק, והחלק זקוק לכלל. ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו – המקדש בכללותו, מחולק כאן לשני חלקיו העיקריים: ״המשכן וכל כליו״ מסמלים את התפקיד; ו״המזבח וכל כליו״ (החצר) מסמלים את הדרך למלא תפקיד זה. (ב) ויקריבו וגו׳ – המושא של ״ויקריבו״ הוא ״קרבנם״ שבפסוק הבא. מכאן שהפירוש הוא: ״ויקריבו ויביאו את קרבנם״ וגו׳, וההפסקה באמצע העניין נועדה לתת תיאור מפורט יותר של הנושא, ״נשיאי ישראל״. הם היו ״נשיאי ישראל״, אנשים רמי מעלה הנושאים את משא העם. בתוקף מעמדם הם עמדו בפסגת הייעוד הלאומי, והיה זה תפקידם להעלות את האומה לרום מעלת מעמדם. והם היו ״ראשי בית אבתם״. ״בית אב״ כולל את כל המשפחות היוצאות מאב קדמון אחד, והמאוחדות באחדות שבטית. אנשים דגולים אלה, שבלטו בכלל האומה כנשיאי ישראל, בלטו גם בקרב המשפחות המאוחדות של השבט. אישיותם ואופיים החברתי הקנו להם השפעה, ולציבור היה אמון בהם; לפיכך נקראו לייצג את ענייני השבט שלהם בכל הדברים הנוגעים לשבט. תכונתם הכפולה – כ״נשיאי ישראל״ וכ״ראשי בית אבתם״ – הכשירה אותם להיות ״נשיאי המטת״. השבט קרוי ״בית אב״ בגלל יחסיו הפנימיים, וקרוי ״מטה״ משום שהוא ״ענף״ של הכלל הלאומי. כ״מטה״, יונק השבט את רוח האומה מהשורש והגזע המשותפים, ומעביר רוח זו אל הרוח המיוחדת של השבט. נמצא שהייעוד המשותף של הכלל מתקיים במסגרת ייחודיותו של השבט. כ״נשיאי ישראל״ הם היו קשורים לאומה; כ״ראשי בית אב״ הם היו קשורים לשבטיהם שלהם; לכן הם היו ראויים לייצג את ענייני האומה בתוך שבטם המיוחד, שזהו התפקיד המוטל עליהם כ״נשיאי המטת״. לפיכך ״הם העמדים על הפקדים״: חודש לאחר מכן, הם יסייעו בעריכת המפקד, בו נמנו היחידים למשפחותיהם ולשבטיהם – לצורך כלל האומה (עיין פירוש לעיל א, ב–ד). (ג) ויביאו את קרבנם – כבר הערנו בפירושנו לויקרא (א, ב) שכל דבר שאדם מבקש להתקרב באמצעותו אל ה׳, קרוי ״קרבן״. גם עגלות אלה היו סוג של קרבן, בהתחשב במטרה שלשמה הובאו. הן היו מתנות שהנותן הראה בהן את רוחו מבקשת ה׳. עגלת צב – ״צב״ נמצא גם בספר ישעיהו (סו, כ), כדבר המשמש להובלה. ״צב״ קרוב באופן הגייתו ל״סבב״, וכנראה שהוא מורה על המחיצות המקיפות את כל צדדי העגלה, והמגֵנות על האנשים או החפצים הנמצאים בעגלה. החלקים שמהם הורכב המשכן לא היו מכוסים בעת שהועמסו על העגלות; ולפיכך היה צורך בכיסוי על העגלות. אונקלוס אף הוא מתרגם: ״כד מחפין״. עגלות אלה הם הביאו כ״נשיאי ישראל״. על ידי מתנה זו הם עוררו את הכרת האומה, שמקדש התורה הוא האוצר הלאומי שעל האומה לשאת עמה בכל מסעותיה, כדרך שהגוף נושא את הנפש המחיה אותו. לא כ״ראשי בית אבותם״ ולא כ״נשיאי המטות״, אלא כ״נשיאי ישראל״ הקדישו את העגלות למקדש, ודבר זה בא לידי ביטוי בכך שכל שני נשיאים הביאו עגלה אחת עם צמד הבקר שלה. נמצא ששום נשיא לא נתן עבור שבטו בלבד. ויקריבו אותם לפני המשכן – ״מלמד שהביאום ומסרום לציבור״ (במדבר רבה יב, יח); הם הפכו את העגלות לרכוש האומה. (ט) כי עבדת הקדש עלהם – בניגוד ל״עבדת אהל מועד״ במובן המצומצם של פסוק ה. לבני קהת ניתנה העבודה של הקודש – במובנו העיקרי של שם זה. עבודתם הייתה קשורה לאותם החלקים שלמענם הוקם אוהל מועד, החלקים המהווים את עצם הקודש, ואשר קדושתם מקדשת את כל שאר הדברים המקודשים. הם ה״קודש״ של ה״קודשים״, ומשום כך הם קרויים ״קדש הקדשים״ (לעיל ד, ד). הם אותו קודש הנותן ביטוי לתפקיד המוטל עלינו; לפיכך עלינו להקדיש להם את כל מִרְצֵנוּ, את תמצית כוחנו שלנו. לכן ״בכתף ישאו״. (י) ויקריבו הנשאים – לא כנשיאי ישראל (פסוק ב), אלא כ״ראשי בית אבותם״ וכ״נשיאי המטות״ הביאו הנשיאים את חנכת המזבח; כנשיאי השבטים, ולא כנשיאי האומה. בפירושנו לבראשית (יד, יד) ביארנו ש״חנך״ מורה על הכנסת דבר לייעודו. הערנו שם שלמושג זה יש בחינה שלילית ובחינה חיובית. כל חינוך יש בו הגבלה שוללת, אך דווקא בכך הוא מאפשר פעילות חיובית חזקה ונמרצת יותר. הקידוש, הממעט את המזבח מכל שימוש או מטרה אחרים, כבר בא לידי ביטוי במשיחה, ואילו הבחינה החיובית של תכלית המזבח רק נרמזה על ידי הסממנים הריחניים שבשמן המשחה (עיין פירוש, שמות ל, כה). נשיאי השבטים ביקשו להתחיל את פעולת התכלית החיובית של המזבח מיד לאחר משיחתו [״ביום המשח אתו״]. שכן ה״אש דת״ הבוערת על המזבח כ״אש אוכלה״ (עיין פירוש, ויקרא א, ז), קוראת לכל אחד להקדיש לתורה כל דבר הכלול ב״אני״ שלו; בכך הוא ״יפרנס״ את הקודש עלי אדמות ויעצב את כל החומר הארצי לתת על ידו נחת רוח לה׳. נשיאי השבטים רצו להיענות לקריאה חרישית זו היוצאת מן המזבח, מיד בגמר משיחתו; ויחד עם זה ביקשו להראות בכך, שהם הבינו את השפעת המקדש על האומה; שרישומו של המקדש הורגש מיידית במשיחת המזבח. לפיכך ״ויקריבו הנשיאם את קרבנם לפני המזבח״; הם הביאו את קרבנם כולם ביחד, בבת אחת, ובכך הראו שהשבטים המיוצגים על ידם שווים ביחסם אל מקדש התורה ובאים אליו בדעה אחת. (יא) ויאמר ה׳ וגו׳ – אולם ה׳ ציווה שכל נשיא שבט יקריב את קרבנו ביום המיוחד לו. שכן כל שבט מייצג צירוף מיוחד של תכונות חברתיות, שאם יזדככו ויהיו ספוגים ברוח התורה וישמשו לקיום מצוות התורה, יתנו לכל שבט את היכולת לתרום את תרומתו למילוי התפקיד שהוטל על כלל האומה. (יב) ויהי המקריב ביום הראשון – הסדר בו הביאו את קרבנותיהם היה אותו הסדר שנקבע לשבטים בחנייתם ובמסעם (עיין פרק ב). (יג) וקרבנו וגו׳ – ״קערת כסף״ היא כלי שרת שמקבלים בו קרבן מנחה לצורך מטרות המקדש ובכך מתקדשת המנחה. בכלי זה מגישים לאחר מכן את המנחה בקרן דרומית⁠־מערבית של המזבח, הקרן המייצגת את הרוח הפונה אל התורה והמוארת ברוח התורה (עיין פירוש, ויקרא א, ה). ״מזרק״ הוא כלי לזריקה, היינו לזריקת הדם למרומי המזבח. לפי הספרי (כאן) שני כלים אלה היו שונים רק במשקלם אבל היה להם אותו בית קיבול. המזרק היה הרבה יותר דק, ״גלדו דק״, ולכן שקל פחות, אך הם הכילו כמות שווה בדיוק, שוויון המרומז בלשון ״שניהם מלאים״ (השווה ויקרא טז, ה). כראש בית אבותיו וכנשיא מטהו, הביא ראש השבט את שני הכלים כשהם מלאים סולת ושמן לקרבן מנחה, ובכך ביטא את הדבר הבא: כל אמצעי המחיה והעושר ששבטו ירכוש על ידי תכונותיו המיוחדות, יוקדשו וישועבדו לרוח התורה. שבטו לעולם לא ייחס חשיבות לייצור ולרכישת נכסים. הנכס ה״מת״ של העושר החברתי, לעולם לא ייחשב כסימן לגדלות. שבטו ייחס חשיבות לעושר החומרי של קניינים רק אם יחַיה את הנכס ה״מת״, אם הסולת והשמן יהפכו ל״דם״ (לדם הנפש), והנפש תעלה אל מרום ייעודה. שכן הדם שנועד להתקבל במזרקות יחַיה גם את השמן והסולת, ויאציל עליהם חיים השואפים לעלות אל ה׳. (יד) כף וגו׳ – ״כף״ הוא כלי המשמש להגשת והקטרת הלבונה הבאה עם לחם הפנים (שמות כה, כט), וכן גם להקטרת הקטורת שבכל יום ושביום הכיפורים (יומא מז.; תמיד ה, ד). בדרך כלל, מוקרבת הלבונה עם מנחת סולת (עיין פירוש, ויקרא ב, א). אולם כאן ההקטרה לריח ניחוח עומדת בפני עצמה, והדבר המוקטר הוא קטורת, שהיא הביטוי העוצמתי והעליון של קרבנות הריח. כבר אמרנו (פירוש, שמות ל, לד והלאה) שהקטורת היא הביטוי הגבוה ביותר של המסירות האידיאלית, של התמסרות מוחלטת אל ה׳; היא הריח ניחוח בעצמו, אשר כל המעשים האחרים הנעשים על המזבח אינם אלא סוללים את הדרך אליו. לפיכך, הקטורת קרבה רק על מזבח הזהב ולעולם אינה באה נדבה. שכן הקטורת מייצגת את האידיאל הנשגב ביותר המוצב לאדם כמטרה. מטרה נעלה זו יכולה רק להיות מוצבת לפנינו, ורק המקדש יכול להציב אותה. הקטרת קטורת כנדבה תהיה מעשה יוהרה המתעלם מרוממות המטרה. כאן הובאה קטורת בנדבה ועל המזבח החיצון; הייתה זו הוראת שעה (מנחות נ.), קרבן התלוי במשמעות השעה ובמטרת השעה. כחלק מחנוכת המזבח, הראתה אותה קטורת את ריח הניחוח בשלמותו המוחלטת. ומאז והלאה מראה המזבח החיצון את הדרך לאותו ריח ניחוח. כאשר הנשיא מביא את הקטורת כנשיא השבט, הוא מבטא את ה״נדר״ הבא: מטרה עליונה של שלמות יהודית תאיר לפני שבטו, כאידיאל שאליו ישאף עם כל הנכסים שהוענקו לו. כל שאיפות שבטו יהיו בטלות בשאיפה לעשות את רצון ה׳. כל ריח ניחוח שלו יהיה ריח ניחוח לה׳. הצירוף של קערה, מזרק וכף מייצג את שלוש העבודות היסודיות של הקרבנות: קבלה, זריקה והקטרה. שלוש העבודות האלה נעשות במזבח או בצדו, וכך מהוות את הבסיס של חנוכת המזבח. הכניסה לתחום המקדש (קבלה) מתחילה כבר בנכסיו החיצוניים של האדם: קערה. ההתמסרות (זריקה) נעשית באישיות החיה: מזרק. וההתבטלות הגמורה לה׳ (הקטרה) נעשית בעיקר ביסוד האלוקי שבאדם, יסוד שמקורו בה׳ ושאיפתו אל ה׳: כף. ייתכן ששיקולים אלה או דומיהם השפיעו על קביעת משקל הכלים; שהרי אלה הם המספרים שנאמרו בנוגע למשקלות: קערה: 130; מזרק: 70; כף: 10. אם נחשיב 10 כיחידה אחת, נקבל את המספרים 13, 7, 1. מספרים אלה באים כאן בסדר יורד, וההפרש בין כל זוג מספרים סמוכים הוא 6: 7 = 6 – 13; 1 = 6 – 7. והנה, 6 הוא הסימן של העולם הנברא. אולם אדם הוא ״נברא״ משתי בחינות, שכן הוא מורכב מיסוד הצומח ומיסוד החי, והנשמה האלוקית שבקרבו קושרת אותו לאחדות הבורא. כשמבטאים זאת במספרים, נמצא שאדם הוא 13 = 6 + 6 + 1. הקערה מקדישה את אמצעי המחיה וההנאה, ונקבע לה המספר המלא: 13. שכן שמן וסולת הם מיסוד הצומח, והם מייצגים בחינה אחת של העולם הנברא. תכליתם להשתלב עם הגוף, ולהפוך ליסוד החי [6], אשר צירופו עם הנשמה האלוקית יוצר אדם [1+6]. לפיכך סימנם הוא 13 = 7 + 6. הנפש, המוקדשת אל הקודש בדם המזרק, מוצאת את ביטויה במספר 7. שכן בנפש, נהפך כבר יסוד הצומח, שהוא בחינה אחת של העולם הנברא, ליסוד החי, אשר צירופו עם הנשמה האלוקית בורא אדם. נמצא שהנפש היא 7 = 6 – 13. לפיכך, סימן המזרק הוא 7. הקטורת מסמלת את התבטלותו הכללית והמוחלטת של האדם לה׳. לפי זה היא מסמלת את היסוד האלוקי, אשר מצטרף באדם ליסוד החי. הקטורת היא הנשמה האלוקית עצמה, ללא היסוד החי של העולם הנברא; היא 1 = 6 – 7. לפיכך סימן הכף הוא 1. (טו-טז) פר אחד וגו׳ לעלה. שעיר עזים אחד לחטאת – לאחר שהמנחה קידשה את נכסי השבט, באות העולה והחטאת לקדש את מעשי השבט. קידוש זה ייעשה בכובד הראש המוסרי של החטאת. השבט יעמוד בעוז נגד כל פיתוי (שעיר) וידבק ברום כל המעלות המוסריות שכבר הגיע אליהן. השבט יעבוד את ה׳ בכוח בלתי נלאה (פר אחד בן בקר), יצעד לפני אחיו השבטים, יורה להם את דרך ההתקדמות (איל), וילך בנאמנות אחרי ה׳, ולעולם לא תזוח דעתו לומר שאינו צריך להנהגת ה׳ (כבש). השבט יַראה יכולות אלה במעשיו ובמאמציו לעלות לקראת ה׳ (עולה) (עיין פירושנו לעיל ו, יד). קרבן זה של חטאת נדבה היה אף הוא הוראת שעה, הקשורה לבחינת⁠־החנוכה של קרבנות אלה (עיין פירוש, ויקרא ד, כד). (יז) ולזבח השלמים וגו׳ – אולם פסגת חנוכת המזבח היא בזבח השלמים: לאחר שהשבט הקדיש את נכסיו ואת מעשיו, הוא שמח לפני ה׳ בעצם קיומו וברצונו; ובשמחתו בה׳ הוא זוכה ליהנות ולשמוח בעצמו. נזכרת כאן בהמה שאינה מופיעה בשום מקום אחר כקרבן: ״עתודים״. במקומה מזכיר הכתוב בדרך כלל ״שעירים״, הקרבנות האופייניים הבאים מן העזים. לדעת הרד״ק, ״שעירים״ הם קטנים וצעירים יותר מ״עתודים״. נראה אפוא, שאופי העֵז והשעיר בא לידי ביטוי ב״עתודים״ ביתר שאת. הם תמיד ״מעותדים״; הם הגדולים והחזקים שבעדר, המוכנים תמיד לקטטה. כך ״עַתּוּדֵי אָרֶץ״ (ישעיהו יד, ט) הן הממלכות המלחמתיות האדירות המושלות בכיפה, אשר כדוגמת בבל עוברות וחולפות על במת ההיסטוריה. זוהי אפוא משמעות השלמים של חנוכת המזבח: השבט שמח לפני ה׳ בקיומו וברצונו; שכן הוא שותף עם ה׳ בעבודתו הגדולה של ה׳ בעולם (בקר), צועד בראש בני עמו שבאותו הדור (אילִם), מגן מפני אויבים מבחוץ (עתודים), ומתמסר בנאמנות להנהגת ״רועה ישראל״ (כבשים). המספרים אופייניים. מופיע כאן מספר שאינו נמצא בשום מקום אחר כמספר של קרבנות – הווי אומר: המספר חמש. עשר הוא מספר היסוד של עדה, של ריבוי שהושלם והפך ליחידה אחת. לפי זה, חמש הוא חצי, ריבוי שלא הושלם. עתה אנו מבינים מדוע מספר זה מופיע בשלמים. שכן קרבן שלמים מבטא שהשבט שמח לפני ה׳ בקיומו וברצונו; אך בשמחה זו, השבט אינו מציג עצמו כיחידה מושלמת, אלא כמחצית שטרם הגיעה לשלמות, ושתושלם רק אם יצטרף לאחד מאחיו השבטים. בעולה, המבטאת את מה שמוטל על השבט להיות ואת מה שהוא צריך לעשות, יכול השבט להתקרב כ״פר אחד״ וגו׳. שכן כל שבט מחויב להיות ״אחד״ בייחודיותו שלו, במסגרת הרחבה יותר של עם ה׳. אולם השלמים מבטאים את שמחת השבט במה שהוא; השלמים אינם קשורים לחובת השבט, אלא להווייתו. בשלמים, השבט אינו רואה עצמו כיחידה, או כריבוי מושלם שהפך ליחידה. לפיכך לא ב״אחד״ ולא ב״עשר״ מונה הוא את קרבנותיו. במעשיו בעבודת ה׳ הוא רואה עצמו כ״ריבוי״, ״בקר שנים״; הוא נותן דעתו לכך, שכל בית וכל יחיד בשבט תורם את תרומתו למלאכת ה׳, ושכל אחד הנמנה על קהל השבט נחשב בין ״רבבות אלפי ישראל״. כאשר השבט שמח בהשפעתו המופנית פנימה (איל), בכוחו הפונה החוצה (עתודים), ובהכרתו שה׳ הוא רועהו (כבש), הוא מחשיב עצמו רק כחלק מן הכלל, ורואה עצמו שלם רק בהתאחדות עם אחיו. וכאשר השבט מבטא שמחה זו, הוא מופיע כ״אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה״. (יח-יט) ביום השני הקריב וגו׳ הקרב וגו׳ – קרבן היום השני פותח פעמיים בתיבת ״הקריב״, ללמדנו שאף על פי שקרבן זה אינו אלא חזרה על קרבן היום הראשון, הוא שווה לו בחשיבותו; והוא הדין בכל הקרבנות הבאים, שננקטה בהם לשון קצרה: ״ביום השלישי נשיא״ וגו׳, ״ביום הרביעי נשיא״ וגו׳ וכן הלאה. לדעת הספרי (כאן), הכתוב כאן [בחזרתו על תיבות ״הקריב״, ״הקרב״] מציין לשבח את שבט יששכר, אשר הצטיין ב״יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה⁠־יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל״ (דברי הימים א יב, לג): נתנאל נשיא יששכר עורר את לב חבריו הנשיאים להקריב קרבנות אלה לחנוכת המזבח. (פד) זאת חנכת וגו׳ – סיכום זה מבטא את תמימות הדעים השלמה של נשיאי ישראל. בחנוכת המזבח הם ביטאו את יחסו של כל שבט בפני עצמו כלפי מקדשו המשותף של העם, והם ביטאו יחס זה באחדות ובהסכמה מלאה. (פט) ובבא משה וגו׳ – השווה שמות כה, כב ופירוש שם. פסוק זה בא מיד לאחר חנוכת המזבח של נשיאי ישראל. חנוכה זו הוכיחה ששבטי ישראל הסכימו פה אחד שמקדש התורה יהיה מקדש התורה שלהם, ושהם קיבלו על עצמם שמקדש זה ידריך ויכוון את הווייתם הלאומית. במקביל לכך מוסיף פסוקנו עתה, שכאשר משה נכנס אל אוהל מועד ״לדבר אתו״, משום שה׳ רצה לומר לו דבר, ״וישמע וגו׳ מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים״. שכן כפי שכבר אמרנו (שם), דבר ה׳ נשמע על ידי משה, לא מחמת קשר אישי מיוחד של משה אל ה׳ אלא מכוח קרבת הברית שבין ה׳ לישראל – כפי שבא לידי ביטוי בארון ובכפורת; ה׳ שולח את דברו אל משה, משום שה׳ שוכן בקרב העם השומר את תורתו.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון