×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
דברים כ׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  כִּֽי⁠־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל⁠־אֹיְבֶ֗ךָא וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי⁠־יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ב) וְהָיָ֕ה כְּקָֽרׇבְכֶ֖ם אֶל⁠־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל⁠־הָעָֽם׃ (ג) וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל⁠־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל⁠־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל⁠־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל⁠־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל⁠־תַּֽעַרְצ֖וּב מִפְּנֵיהֶֽם׃ (ד) כִּ֚י יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם⁠־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם׃ (ה) וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֮ אֶל⁠־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי⁠־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת⁠־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן⁠־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ׃ (ו) וּמִֽי⁠־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר⁠־נָטַ֥עג כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן⁠־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ׃ (ז) וּמִֽי⁠־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר⁠־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן⁠־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה׃ (ח) וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֮ לְדַבֵּ֣ר אֶל⁠־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי⁠־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת⁠־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ׃ (ט) וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל⁠־הָעָ֑ם וּפָ֥קְד֛וּד שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ (י) {שביעי} כִּֽי⁠־תִקְרַ֣ב אֶל⁠־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃ (יא) וְהָיָה֙ אִם⁠־שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כׇּל⁠־הָעָ֣ם הַנִּמְצָא⁠־בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַעֲבָדֽוּךָ׃ (יב) וְאִם⁠־לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָה׃ (יג) וּנְתָנָ֛הּ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת⁠־כׇּל⁠־זְכוּרָ֖הּ לְפִי⁠־חָֽרֶב׃ (יד) רַ֣ק הַ֠נָּשִׁ֠ים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כׇּל⁠־שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת⁠־שְׁלַ֣ל אֹיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ׃ (טו) כֵּ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ לְכׇל⁠־הֶ֣עָרִ֔ים הָרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא⁠־מֵעָרֵ֥י הַגּֽוֹיִם⁠־הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה׃ (טז) רַ֗ק מֵעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כׇּל⁠־נְשָׁמָֽה׃ (יז) כִּֽי⁠־הַחֲרֵ֣ם תַּחֲרִימֵ֗ם הַחִתִּ֤י וְהָאֱמֹרִי֙ הַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (יח) לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא⁠־יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵאלֹֽהֵיהֶ֑םו וַחֲטָאתֶ֖ם לַיהֹוָ֥הי⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (יט)  כִּֽי⁠־תָצ֣וּר אֶל⁠־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתׇפְשָׂ֗הּ לֹֽא⁠־תַשְׁחִ֤ית אֶת⁠־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ז עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר׃ (כ) רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר⁠־תֵּדַ֗ע כִּֽי⁠־לֹא⁠־עֵ֤ץח מַאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל⁠־הָעִיר֙ אֲשֶׁר⁠־הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א אֹיְבֶ֗ךָ =ל1,ש,ש1,ק3[תיקון מ״איביך״],ו,ל3,ל9 ומסורות-א,ל וטברניות ומ״ש (כתיב חסר יו״ד)
• ל!=אֹיְבֶ֗יךָ (כתיב מלא יו״ד)
ב וְאַל⁠־תַּֽעַרְצ֖וּ ל=וְאַל⁠־תַּֽעַרְצ֖וּ בגעיה ימנית
ג אֲשֶׁר⁠־נָטַ֥ע =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (״אשר״ מוקפת)
• דפוסים וקורן=<אֲשֶׁ֨ר נָטַ֥ע> (״אשר״ בטעם קדמא)
ד וּפָ֥קְד֛וּ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ושיטת-א (מרכא בטעם תביר)
• דפוסים וקורן=וּפָֽקְד֛וּ (געיה ותביר)
ה עָלֶֽיהָ =ל?,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל?!=עָלֶֽיהָּ (נקודת מפיק באות ה״א?)
ו לֵאלֹֽהֵיהֶ֑ם =ש,ו (געיה באות למ״ד השנייה); וראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם (געיה באות למ״ד הראשונה)
• ל1,ש1,ק3,ל9=לֵאלֹהֵיהֶ֑ם (אין געיה)
ז הָֽאָדָם֙ ל=הָֽאָדָם֙ בגעיה ימנית
ח כִּֽי⁠־לֹא⁠־עֵ֤ץ =ל,ש,ש1,ק3,ו,ל9 (״כי״ מוקפת)
• דפוסים וקורן=<כִּ֣י לֹא⁠־עֵ֤ץ> (״כי״ בטעם מונח)
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) הלכות המלחמה (פרק כ׳:א׳-כ׳) לכאורה כוונת הפרשה הזאת לצוותנו בפרטי הנהגת המלחמה. אבל אם כן קשה (כמו שהעיר כבר שולץ) מהו המשך הפרשה הזאת עם הקודמת ועם הסמוכה לה לאחריה. אלא ודאי שעיקר כוונת הפרשה (כמו שכבר הערנו למעלה בהקדמה לפרשת ערי מקלט) לצוותנו על שמירת הנפש, בפרט בשעת סכנת המלחמה. התורה הטילה על השלטונות לדאוג לשמירת הנפש אף בשעת מלחמה. בתחילה פותחת הפרשה בשמירתו של יוצא הצבא. (א) כי תצא למלחמה – בספרי אמרו: ״במלחמת הרשות הכתוב מדבר״. מלחמת כיבוש הארץ נקראת מלחמת חובה. מלחמות מלכי ישראל להרחבת גבולות הארץ, כגון מלחמותיו של דוד המלך, נקראות מלחמת הרשות. מלחמה לשם החלשת כח שונאי ישראל, כדי שלא יבואו להלחם בישראל, לדברי חכמים נקראת מלחמת הרשות ולדברי רבי יהודה נקראת מלחמת מצוה (סוטה מ״ד:). בכלל מלחמת חובה (רמב״ם: מצוה) נחשבת גם מלחמת עמלק, כמו שכתב הרמב״ם הלכות מלכים פרק ה, הלכה א (השוה ״לחם משנה״ שם). הרמב״ם פוסק, שאף מלחמה לשם הגנה מהאויב בכלל זה, ואין שום אדם פטור מלצאת בצבא במלחמה זו. יש לסייע פסקא זה מן הירושלמי סוטה סוף פרק שמיני, וגם מן הבבלי שם מוכח כן להדיא. אמנם מצאנו בספר החשמונאים א פרק ג, פסוק נו, שיהודה המכבי (שנלחם מלחמת הגנה) אמר כי האיש אשר בנה בית חדש וארס אשה וכו׳ ילך וישוב לביתו כמצות התורה. יש לנו לומר, שכותב ספר החשמונאים לא ידע את ההלכה, או שהיתה כאן הוראת שעה.⁠1 אכן הלשון ״כי תצא״ משמע, שהכתוב מדבר במלחמת הרשות, שאף על פי שמצאנו לשון זו במובן יציאה בקרב המלחמה מן הבית (מלכים א כ׳:ל״ט), והיינו שהמלחמה היתה נטושה בתוך ערי ישראל כיון שהאויב חדר לשם, אבל זה רק בנוגע ליחיד, מה שאין כן כאן שהכתוב מדבר על כל ישראל, ודאי אין לפרשו אלא לענין יציאה מן הארץ אל ארץ האויב לשם מלחמה. סוס ורכב – לשון יחיד, כמנהג הלשון לציין המין. עם רב – כמו ״ועם רב״. הכוונה לחיל רגלי, שבכמותו עלול להפחיד. המעלך – הפרשה מדברת בארץ ישראל, על כן נאמר לשון עלייה. (ב) כקרבכם – אייוולד 255, גזניוס-קאוטש 61. שנו רבותינו בספרי ובסוטה מ״ב., שהנאום שבפסוקים ג׳-ד׳ לא נאמר אלא אחרי שכבר הוכרז מה שנאמר בפסוקים ה-ח. כי הכרזות אלה הוכרזו כבר עם העברת גבולות הארץ, מה שאין כן האזהרה ״אתם קרבים וגו׳⁠ ⁠״ לא נאמרה אלא סמוך להתחלת הקרב. אולם קשה ליישב דבר זה לפי פשוטו של מקרא, וגם רש״י אינו מביאו בנימוקיו. שמא יש לומר, שהכתוב הקדים את האזהרה לשם הדגשת ״לא תירא״, כי במכילתא (מדרש תנאים 119) אמרו שהיא מצות לא תעשה, ועל כן הוקדמו דברי הכהן. לפי הרמב״ם הלכות מלכים פרק ז, הלכה א-ג, היה הכהן אומר שתי פעמים: ״מי האיש וגו׳⁠ ⁠״, השוה ״לחם משנה״ שם. ונגש הכהן – אמרו רבותינו בסוטה מ״ב., שמינו לצורך זה כהן מיוחד, והוא נקרא: ״כהן משוח מלחמה״. בהוריות י״ב: אמרו, שמצוות כהן גדול שנאמרו בויקרא כ״א:י׳-י״ד, נוהגות גם במשוח מלחמה (השוה את פירושי שם). בנוגע למשוח מלחמה השוה עוד יומא ע״ג., ונזיר מ״ז:. בנוגע לדברי הרמב״ם ולקושיא שיש עליהם מתוך התלמוד, השוה את פירושו של רש״ר הירש. בבמדבר ל״א:ו׳ נאמר, שפנחס הכהן היה הולך עם הצבא, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מ״ג., השוה ויקרא רבה כ׳:ב׳ ופירוש מהרז״ו שם) שפנחס היה משוח מלחמה. באמת כן הוא פשוטו של מקרא שם, כי ״הכהן לצבא״ פירושו (כמו שפירש אהרליך) כהן משוח מלחמה. ודבר וגו׳ – שנינו בסוטה מ״ב., שצריך לומר פרשה זו בלשון הקודש. בזה צוינו דברי משוח המלחמה כיעודי הקב״ה שניתנו לדורות ונקבעו בתורתו. דברי הכהן הללו אינם אלא חזרה במלים אחרות על מה שאמרה התורה בעצמה בפסוק א, וזהו הטעם שהקדימה התורה דברים אלה, כמו שבארנו למעלה. לפי סוטה מ״ג., הושמעו דברי משוח מלחמה לעם ע״י כהן אחר (כברמב״ם), ונראה שהוא גם פירשם, ובתקופה מאוחרת יותר, כאשר לא הבינו ההמונים לשון הקודש, היה מתרגמם. (ג) שמע ישראל – השוה רש״י. ביטוי זה פותח נאום חגיגי. אל ירך... אל תיראו וגו׳ – לא זו אף לא זו. (ד) ההולך – כמו למעלה ג׳:כ״א. במשנה אמרו רבותינו, שזה מחנה הארון (השוה יוסף בן מתתיהו ג׳:י׳, והלאה). לפי זה משמע, שהיו רגילים לקחת עמהם את ארון העדות בכל מלחמה. אבל בירושלמי שקלים ריש פרק ששי וסוטה פרק שמיני הלכה ג (כ״ב:) נחלקו בזה רבי יהודה בן לקיש ורבנן: רבי יהודה בן לקיש אומר שהיו שני ארונות, באחד היו הלוחות והוא נשאר תמיד באהל מועד, בשני היו שברי לוחות, והוא יצא עמהם למלחמה; אבל חכמים אומרים שלא היה אלא ארון אחד ולא יצא למלחמה אלא פעם אחת בימי עלי ונשבה (השוה בענין זה את פירושנו למעלה י׳:א׳-ב׳). (ה) שוטרים – ראה למעלה ט״ז:י״ח. בפסוק זה הכוונה לממונים על הצבא. כבר בארנו למעלה שרבותינו אמרו, שאזהרה זאת יש לאומרה בגבול הארץ, ולדברי הרמב״ם יש לחזור עליה אחרי כן בתחילת הקרב. עוד אמרו רבותינו, שמשוח המלחמה היה אומר את האזהרות הללו, אלא שהשוטר היה משמיע אותן לעם, ומסתמא היה גם מפרשן (סוטה מ״ג.). כן הוכיחו רבותינו מן הביטוי ״ויספו השוטרים״ שבפסוק ח, שפירושו שהשוטרים מוסיפים על דברי הכהן (ראה להלן). כנראה שסדרי הצבא וקביעת היוצאים למלחמה היו מוטלים על השוטרים ועל כן אמרה תורה: ״ודברו השוטרים אל העם״; אבל המצוה לפטור את מי שבנה בית וחביריו מן המלחמה, אינה לטובת סדרי הצבא, אלא היא מצות ה׳ לשם מטרה אחרת, על כן צריך השוטר לקבל את הצווי מפי הכהן, משרת ה׳. אמנם יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ד, ח׳:מ״א) מפרש, שכל החוזרים האלה אף הם חוזרים לטובת הצלחת המלחמה, כמו החוזרים הנזכרים בפסוק ח. הוא אומר: ״מי שבנה בית... נטע כרם... ארס אשה... לא יצאו למלחמה, כדי שלא יחוסו יותר מדאי על נפשם מתוך געגועיהם ליהנות מקניניהם הללו... ויתנהגו במורך לב״. גם הראב״ע והרשב״ם פירשו כן מדעת עצמם. הרשב״ם מפרש שהפסוקים ה׳-ז׳ אינם אלא דוגמאות מפורטות לפסוק הכולל ח, כלומר שמא יהא איש אחד ירא ורך לבב מפני שבנה בית והוא חושש פן ימות במלחמה ואיש אחר וגו׳ או מפני שנטע כרם, או מפני שארס אשה, או מפני שום טעם אחר. אבל קשה על פירוש זה, שאם כן מפני מה פותח פסוק ח: ״ויספו השוטרים וגו׳⁠ ⁠״. אילו היה פסוק זה כלל, שנאמר אחרי הפרטים שבשלשת הפסוקים שלפניו, לא היה ראוי להפסיק ביניהם. נוסף לכך ברור כי משמעות המקרא היא שהתורה חששה שמא ימות במלחמה ולא שנתכוון הפסוק לומר שהאיש עצמו חושש כן. אכן חוק אשר אצלו בטלים עניני היחיד לעומת עניני המלכות לא יאמר ״פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו״. לא כן תורתנו הקדושה, המחשיבה את חיי הפרט, כשם שהיא מעריכה את הרחבת גבולות המדינה, וצוותה על הנזכרים בפסוקים ה׳-ז׳ לחזור. לדברי יוסף בן מתתיהו ורשב״ם נצטרך לומר, שהפסוקים ה׳-ז׳ נאמרו רק על ידי השוטר, והרי זה שלא כדברי רבותינו, וכבר הסברנו שכדבריהם משמעות המצוה גם לפי פשוטה, ועל כן נקבע שעל הכהן לומר פסוקים אלה תחילה. בנה בית חדש ולא חנכו – לפי הכתוב להלן כ״ד:ה׳ ולפי הפירוש המקובל שם, מי שחנך בית חדש, או חלל כרם, פטור מכל צרכי המלחמה במשך שנה שלימה, כמו מי שלקח אשה חדשה. ולא עוד, אלא שהיו פטורים לגמרי מלצאת כלל, וגם מלספק מים ומזון לצבא, מה שאין כן אלה הנזכרים כאן בפסוקים ה-ז, שהיו חייבים לצאת עד גבול הארץ, לספק מים ומזון לצבא, לתקן את הדרכים ולעשות שאר מלאכות לצורך הצבא (סוטה מ״ג.). גם בזה לא דקדק יוסף בן מתתיהו. אמנם יודע הוא שמי שבנה בית חדש ולא דר בו עדיין שנה אחת פטור הוא, זאת אומרת שהוא יודע שהמצוה שנאמרה להלן כ״ד:ה׳ בנוגע לאשה נוהגת אף בנוגע לבית החדש, אבל כפי הנראה לא היה יודע שמי שכבר חנך את הבית יש לו זכויות יתירות על מי שעדיין לא חנכו. בנה בית – אמרו בספרי, שבכלל זה מי שירש בית או קנאו או קבלו במתנה, וכן להלן לענין כרם. ולא חנכו – ראוי להעיר על תרגום יונתן: ״ולא קבע ביה מזוזתא לשכללותיה״. נראה שלפי דעתו החינוך הוא קביעת המזוזה (השוה פירושנו למעלה ו׳:ח׳-ט׳). כיון שהלכה בידנו מזוזה חובת הדר, הרי קביעת המזוזה היא תחילת מעשה הדירה. (ו) ולא חללו – יסוד הפסוק היא המצוה שבויקרא י״ט:כ״ג והלאה, שפירות השנה הרביעית הם הראשונים המותרים באכילה (אלא שקדושים הם ויש לאכלם במקום הנבחר). הרוצה לאכלם בביתו חייב לחללם תחילה. אחרי שאכל פירות השנה הרביעית (או פדיונם) במקום הנבחר, הותרו לו פירות השנה החמישית כחולין גמורים. וזהו פירוש ״חללו״, כלומר עשאו חולין. תרגום יונתן אומר שיש לחללם מיד הכהן, והיא דעה דחויה מהלכה, כמו שכבר בארנו בפירושנו לויקרא י״ט:כ״ד. ואיש אחר וגו׳ – גם להלן כ״ח:ל׳ נאמרה כאיום עונש בתוכחה: ״ואיש אחר יחללנו״, מפני שאצבע אלהים הוא זה, שהאדם הוכר כבלתי ראוי ליהנות מעמל ידו. אף על פי שודאי נגזר עליו מן השמים מקרה רע כזה מפני רוב עונותיו, אבל הוזהרנו שלא תתגלגל חובה זו על ידנו, על ידי שנכריחנו לצאת למלחמה. לפי הירושלמי סוטה פרק ח, הלכה ט, היו הנזכרים בפסוקים ה׳-ז׳ חייבים להביא ראיה שהאמת כדבריהם, אבל הירא ורך הלבב לא היה צריך להביא ראיה. (ח) ויספו השוטרים – כבר הבאנו למעלה, כי לדברי רבותינו פירושו שהשוטרים מוסיפים לדברי הכהן, כי הדברים הבאים אינם נאמרים אלא על ידי השוטר לבדו, מה שאין כן הדברים הראשונים, שנאמרים על ידי שניהם. אבל אף מי שיפרש באופן מלולי, שהשוטרים ממשיכים, על כרחך צריך לאמר שיש הבדל בין הדברים הראשונים לאחרונים. הדברים האחרונים (פסוק ח׳) נאמרים לתועלת המלחמה, ועל כן קובע הפירוש המקובל, שרק השוטרים, שהם ממוני הצבא, אומרים אותם. מה שאין כן הדברים הראשונים, הפסוקים ה-ז, הם לטובת הפרט, שהתורה חשה לשמור עליו אף בשעת מלחמה, על כן נקבעה ההלכה שמתחילה צריך הכהן לומר אותם. ילך וישוב – (שבפסוקים ה׳-ז׳). אין זה רשות (כמו שטעה אהרליך), שכן אמרו רבותינו בספרי, ואף הסברא נותנת כן, כמו שהעיר שד״ל, שאם כן לא היה אדם מעיז פניו לשוב מחמת בושה, שיאמרו עליו שאינו רוצה למסור נפשו על עמנו וערי אלהינו. ועוד, כי הצווי הראשון (מי האיש אשר ארש אשה) נוגע גם לאשה (השוה כ״ד:ה׳), ואין רשות לבעלה להפקיר את נפשו על דעת עצמו. הירא ורך הלבב – יונתן מתרגם כדברי רבי יוסי הגלילי (שהובאו בספרי) שזהו הירא מעבירות שבידו. הרמב״ם הלכות מלכים פרק ז, הלכה טו, אינו פוסק כן, אבל מצינו סתם ברייתא כדברי רבי יוסי הגלילי: ״שח בין תפלה לתפלה ... חוזר מעורכי המלחמה״ (סוטה מ״ד:). ולא ימס – ״ימס״ הוא נפעל, והרבה פעמים מצינו אותו קשור עם תיבת ״את״, השוה אייוולד 295, גזניוס-קאוטש 121. (ט) ופקדו שרי צבאות וגו׳ – לפי התרגומים, ״שרי צבאות״ הוא נשוא, כלומר מפקידים שרי הצבאות. לפי זה לא נזכר נושא המשפט: לא השוטרים היו ממנים אותם, אלא מי שהיה מוסמך לכך. גזניוס-קאוטש 144. אולם אין להבין מפני מה הפקידו את שרי הצבא רק סמוך לקרב. ודוחק לפרש כדברי ר״ע ספורנו, שיש לחוש שמא יהא אחד משרי הצבא בין החוזרים מעורכי המלחמה. על כן פירשו רבותינו במשנה, בספרי ובמכילתא (מדרש תנאים 120), ש״שרי צבאות״ הם זקפים השומרים על הצבא מאחוריו שלא ינוס חייל מן המערכה. לפי זה, ״בראש העם״ פירושו כמו ״בעקבו של העם״. אבל אם נרצה לפרש המקרא כפי משמעו, ש״שרי צבאות״ הם שרים ממש, נצטרך לומר שהוא נושא המשפט, וכפירושו של רש״ר הירש (וכן שולץ). ואין להקשות שאם כן היה הכתוב צריך לומר ״הצבאות״ בה״א הידיעה (כמו שהקשה דילמן), שיש לומר שפירושו ״שרי צבאות שבראש העם״. (י) התורה הקדושה דאגה אף לשמירת נפש האויב המנוצח. נצטווינו לפתוח תחילה בשלום. בספרי אמרו רבותינו שהכתוב מדבר במלחמת הרשות. אבל מצינו לרבותינו שאמרו (השוה רמב״ן) שאפילו לכנענים הציעו ישראל תחילה שלום על פי התנאים המבוארים להלן בפסוק י״א (השוה ב׳:ט״ז ובמדבר כ״א:כ״א). הם היו צריכים לקבל עליהם שלא לעבוד עבודה זרה ולקיים כל שבע מצוות בני נח. רק אלה שלא רצו לקבל את התנאים האלה נצטווינו להשמידם, כמו שנאמר בפסוק טז⁠־יז. בירושלמי שביעית ו׳:א׳ ובויקרא רבה י״ז אמרו עוד, שנתנו להם את האפשרות לעזוב את הארץ, כמו שעשה באמת הגרגשי (השוה את פירושנו למעלה ז׳:א׳). אלא שלפי זה צריך ביאור, מפני מה הוצרכו יושבי גבעון להערים בתחבולות כדי להשלים עם ישראל. הרמב״ן תירץ על זה כמה תירוצים: או שלא ידעו משפטם של ישראל בקריאת השלום, או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע ורק אחרי שנכבשו יריחו והעי פחדו ועשו עצמם נכרים, או שלא רצו להיות להם לעבדים אלא רצו להיות עמהם בעלי ברית. לדעת הרמב״ם היה אסור לכרות להם ברית, מפני שהוזהרנו על כך בשמות ל״ד:י״ד. אבל הרמב״ן אומר, שמאחר שלא היה ספק שהגבעונים פסקו מלעבוד עבודה זרה, היו רשאים לכרות להם ברית, כדרך שהיו רשאים להניחם לשבת בארץ. כי תקרב אל עיר – נצטווינו כאן לפתוח בשלום לעיר בודדת שאנו נלחמים עליה. יתכן שהטעם הוא, מפני שרוב מלחמות ישראל היו כנגד ערים בודדות. אבל עוד נראה לומר, שאפילו בשעה שהננו נלחמים עם כל העם, מכל מקום יש לנו לחוס על הערים הבודדות המבקשות להכנע לנו. וקראת ... לשלום – השוה שופטים כ״א:י״ג. (יא) למס(בראשית מ״ט:ט״ו). סתם מס הוא הטלת עבודות שונות או בנינים וכדומה, השוה מלכים א ה׳:כ״ז, ט׳:כ״א והלאה. ועבדוך – כלומר שעבוד תמידי, שיוכל כל איש ישראל לקחת מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי (רמב״ן). (יג) אף בשעת ההכרח להלחם, נצטווינו שלא להרוג אלא את הזכרים הראויים למלחמה, ואילו על השאר נטצווינו לחוס. ונתנה – אף על פי שהוא שייך לראשית המשפט, הוא כולל גם הבטחה. כך אמרו רבותינו בספרי: ״אם עשית כל האמור בענין סוף שה׳ אלהיך נותנה בידך״. זכורה – בנוגע לצורה הדקדוקית השוה למעלה בסוף פרשת ראה. (יד) תבוז לך – כולל שני דברים: רשות לבוז ואזהרה שלא להרוג את בני האדם. (טו) כן תעשה – כבר הבאנו למעלה את דברי רבותינו, אשר לפי פירושם לא נאמרה מצוה זאת אלא בנוגע לחלק השני, שנצטווינו לחוס על הנשים והטף. על כן בא הכתוב לומר, שלא נצטווינו על כך אלא כלפי העמים הרחוקים; אבל החלק הראשון, דהיינו שנצטווינו לפתוח בשלום, נאמר אף כלפי עמי כנען. אבל רש״י לא פירש כן, ולדבריו ״כן תעשה״ מתייחס לכל הפרשה, וכן פירש רשב״ם (וגם החדשים, השוה שולץ). אבל הרמב״ן הביא ראיות, שהורשינו להשלים אף עם יושבי כנען. הרחוקות ... מאד – משמע שהיושבים קרוב לארץ כנען דינם ככנענים. אבל ר״ע ספורנו מפרש ש״ממך״ היינו ממחנה ישראל שבערבות מואב, וכל סביבותיו כבר נכבשו בידי ישראל, ואילו כל שאר הארצות שבחוצה לארץ הם בכלל ״רחוקות ממך מאד״. (טז) כל נשמה – כלומר נשמת אדם, השוה יהושע י׳:מ׳, י״א:י״א,י״ד. (יז) החרם – שורש חרם, בערבית حرم, פירושו לאסור, לפסול לגמרי מתשמיש אדם, להקדיש לגבוה. אם הדבר המוחרם מתועב אצל הקב״ה, אז פירוש תיבת חרם הוא לשון השמדה. בנוגע להוראה זאת של תיבת חרם, ראה באריכות את פירושנו לויקרא כ״ז:כ״ט וכן שולץ לדברים ז׳:ב׳. החתי – יושבי הרי חברון האמצעיים (בראשית כ״ג:ז׳). והאמורי – יושבי ההרים שבקצה הדרום. למעלה א׳:ז׳. הכנעני – יושבי השפלה על יד הים וגדות הירדן (במדבר י״ג:כ״ט, דברים י״א:ל׳, יהושע י״א:ג׳ ועוד). הכנענים היו רוב יושבי הארץ ותפסו את מרבית שטחה, על כן נקראים כל יושבי הארץ על שמם. אבל מצינו גם שם החתי במובן זה, יהושע א׳:ד׳, מלכים א י׳:כ״ט, מלכים ב ז׳:ו׳. והפריזי – יושבי הפרזות, לא מצינו במקרא היכן היו יושבים. החוי – יושבי ההרים שבצפון על יד החרמון (יהושע י״א:ג׳, שופטים ג׳:ג׳), בשכם (בראשית ל״ד:ב׳) ובסביבות גבעון (יהושע י״א:י״ט). והיבוסי – עיקר מושבם היה בירושלים (יהושע י״א:ג׳, ט״ו:ח׳ ועוד). הגרגשי, הנזכר למעלה ז׳:א׳ ובשאר מקומות, לא נזכר כאן. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שגרגשי פנו לאפריקי (השוה את פירושנו למעלה ז׳:א׳). (יח) למען אשר וגו׳ – הרמב״ן מפרש, שלא ילמדו אותנו לעשות את תועבותיהם (כגון שריפת בניהם ובנותיהם) לכבוד הקדוש ברוך הוא. בספרי אמרו: ״הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן״, השוה טענות הרמב״ן נגד רש״י (השוה סוטה ל״ה:). (יט) תורתנו הקדושה צוותה אותנו לחוס לא רק על חיי בני אדם, אלא אף על עצי הפרי, מפני שמהם האדם ניזון ואינם יכולים להגן על עצמם כמו חיילי האויב. ימים רבים – במכילתא (מדרש תנאים עמוד 122) אמרו שמכאן אנו למדים שיש לפתוח בשלום (דברים כ׳:י׳) לכל הפחות שלשה ימים. לתפשה – לא הורשינו להלחם על העיר אלא על מנת לתפשה ולכובשה, אבל לא על מנת להחריבה, או (לפי פירוש אחר) על מנת לשבות שבוייהם (מדרש תנאים, ספרי). במכילתא דרבי ישמעאל למדו מכאן: ״עיר שאתה יודע שאתה יכול להלחם עליה לתפשה אתה רשאי להלחם בה״. לא תשחית את עצה – היינו כריתת הענפים (מכסיח). לנדוח עליו גרזן – זה הקוצץ. ואותו לא תכרות – זה העוקר. העוקר עובר גם על שני הלאוין האחרים, על כן אמרו בספרי העוקר אילן עובר משום שלשה לאוין. השוה גם מכילתא (מדרש תנאים 122). כי ממנו תאכל – שד״ל מפרש, שלא תהא כפוי טובה, כיון שאתה אוכל ממנו. כי האדם עץ השדה – בפירוש מקרא זה כבר נחלקו רבותינו זכרונם לברכה. התרגומים שתרגמו בלשון שלילה (אונקלוס: ״ארי לא כאנשא אילן חקלא״) פירשו שהוא לשון תמיהה, וכן הבינו השבעים, וכן מוכח במכילתא דרבי ישמעאל: ״כי האדם עץ השדה, שהרי אדם רואה את הורגו ובורח״ (וכן אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות ד, ח׳:מ״ב). ה״א השאלה אחרי ״כי״, השוה בראשית נ׳:י״ט; מלכים א ח׳:כ״ז. לפעמים מצינו ה״א השאלה קמוצה כשהיא באה לפני אל״ף, כגון בבמדבר ט״ז:כ״ב, שופטים ו׳:ל״א (אייוולד 104, אחרת גזניוס-קאוטש 100). באזהרה זאת נכלל ממילא מוסר השכל: כיון שהוזהרנו שלא להתקיף את העץ המחוסר הגנה, כל שכן שאין לנו להרוג בני אדם מחוסרי הגנה, השוה מלכים ב ו׳:כ״ב. פירוש שני נמצא לרבותינו ז״ל בספרי, שפירשו הכתוב במובן חיובי: ״מלמד שחייו של אדם אינן אלא מן האילן״, כלומר ״האדם״ פירושו חייו וקיומו. הראב״ע מביא ראיה מלהלן כ״ד:ו׳: ״כי נפש הוא חובל״, שגם שם פירושו ״כי חיי נפש״. לבא מפניך במצור – בספרי אמרו: ״והבא מפניך במצור קצצהו״. רבינו הלל מפרש, שבשעת המצור, אם יש צורך להרעיב את האויב על ידי קציצת אילני המאכל, הרי זה מותר. אבל קשה לפי פירושו, שאם כן היה לשון הספרי צריך להיות ״והבא עליך״ ולא ״והבא מפניך״. במדרש תנאים (122) איתא: ״הא אם מעכבך לבא מפניך במצור קצצהו״, כלומר שהאילן מעכבך מלהטיל מצור על העיר. ונראה כי לפי פירוש זה כך פירוש הכתוב: כי חיי האדם תלויים בעץ השדה, כדי שהיא (העיר) תבא לפניך במצור. כל האמור הוא המשך לכתוב: ״כי ממנו תאכל״, דהיינו שטעם איסור קציצת האילן הוא כדי שישראל יאכלו ממנו בשעת המצור, ואכילה זאת תסייע לך להטיל מצור על העיר. מכך מסיק הספרי, שאם העץ מפריע אותך מלהטיל המצור, מותר לקוצצו. לפי הראב״ע, ״ואותו לא תכרות״ דבק עם ״לבא מפניך במצור״, כלומר, שלא תשחית את העץ אפילו כדי שתבא העיר במצור. אמנם כבר הקשה עליו הרמב״ן, שפירוש זה הוא נגד הספרי (השוה השגות הרמב״ן על ספר המצוות ו), השוה מלכים ב ג׳:כ׳ (ראה עוד שד״ל ב״המשתדל״). (כ) רק עץ אשר תדע וגו׳ – מבואר בספרי ובבבא קמא צ״א., שמותר לקוץ אילן אם דמיו בתור עץ יעלו על ערך פירותיו, וכן אם אינו טוען פירות במדה מספקת עד שיהא כדאי לקיימו, למשל דקל שאינו טוען קב. נראה שהלכה זאת למדו חכמינו ז״ל מ״אשר תדע״, במשמעות שפריונו ותועלתו של העץ תלויים בידיעתו של האדם ובשיקול דעתו. אבל אם עומדת על הפרק בעית קציצת אילן משום הצורך בעצים, יש להקדים קציצת אילן סרק לאילן מאכל. השוה ״טורי זהב״ ליורה דעה סימן קטז. מכאן למדו רבותינו איסור כללי של ״בל תשחית״, שאסור לקלקל שום דבר שיש לו ערך (סמ״ג לאוין רכט). לדעת הרמב״ם, איסור ״בל תשחית״ אינו אלא מדרבנן, השוה הלכות מלכים פרק ז, הלכה ט. עד רדתה – פועל עומד, כלומר שהיא (דהיינו החומה, השוה להלן כ״ח:נ״ב) תרד. בתלמוד למדו מכאן, שאם התחילו במצור בימי החול מותר להמשיך בו אף בשבת (השוה שבת י״ט., ירושלמי שבת א׳:ח׳).מהדורת על־התורה המבוססת על מהדורת הוצאת נצח, באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
1 בירושלמי סוף פרק שמיני דסוטה איתא בשם רב חסדא, שרבי יהודה ורבנן נחלקו לענין מלחמת מצוה. יש לפרש את המחלוקת, שלדברי רבי יהודה במלחמת מצוה כגון של החשמונאים פטורים אותם הנזכרים בתורה מלצאת לצבא, כי לא נתחייבו הללו לצאת למלחמה אלא במלחמת כיבוש הארץ ובמלחמת עמלק (אכן המפרשים לא פירשו כן). לפי זה יש לומר שהחשמונאים עשו כהלכה ואליבא דרבי יהודה.
א {בנדפס: פסוק.}
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144