הנוסח הרגיל בעדי הנוסח, הן במשנה והן בבבלי
(נדה י״ט.): השרוני.
כך גם במקראות גדולות הכתר. במהד׳ שפרבר: ועובדוהי. ראו באפראט בתרגום אלכסנדר.
בצרפתית עתיקה: pavot, ופירושו פרג (ראו מילון מקוון אנגלו-נורמני – http://www.anglo-norman.net/gate/). לכתיב pavo בצרפתית עתיקה ראו מילון Tobler-Lommatzsch.
בכתב היד: אתם.
בכתב היד: בו.
בכתב היד: המלכים (עם סימן למחיקה) המלאכים. ראו באפראט של תרגום אלכסנדר.
בכתב היד: רגבית למיסב. תיקנתי בהתאם לנוסח התרגום במהדורת הכתר, כשמשמעות המלים היא ״נהניתי לשבת״ (ראו מילון סוקולוף לארמית בבלית, ערך ״רגיג״). ייתכן שיש כאן חילופי תי״ו-סמ״ך עקב הגייה אשכנזית קדומה. ראו גם בפירוש הפשט ל
שיר השירים ז׳:א׳ (מופיע באתר כפרשן נפרד), הע׳ 9.
בנוסחנו: ואתה. הנוסח של פרשננו היה נפוץ למדי בימי הביניים – ראו תנ״ך קניקוט על אתר. וראו להלן בפירוש ל
שיר השירים ה׳:י׳, הע׳ 154.
בנוסחנו כתיב: אשדת, קרי: אֵשׁ דָּת (כשתי מלים). וראו להלן פס׳ ו, שם מצטט פרשננו את הפסוק לפי הקרי של נוסח המסורה, מה שמחזק את ההשערה, שהוי״ו נוספה כאן בטעות, ואינה מייצגת הגיית חולם.
כך צ״ל לפי ההקשר. יש כתם בצילום כתב היד שמכסה את את שתי האותיות הראשונות במלה.
בנוסחנו: כי יראתם מפני האש.
בכתב היד נראה כשתי מלים: מל פניהם. אך גם כמילה אחת אין מקום כאן לענן ׳מלפניהם׳, שהוא מוזכר אחר-כך, או כאחת מרוחות השמים, או כענן שמראה להם את הדרך, כך שיוצא שיש שמונה עננים ולא שבעה.
לאחר מלה זו, חוזר כתב היד וכותב ״הדרך גם יש מדרש שנתן בהם כח לקבל עשרת״, מחמת הדומות (״הדברות״-״הדרך״). על סוג כזה של חזרה מחמת הדומות (אמנם בחקר המקרא), ראו ליאור גוטליב, ״חזרה מחמת הומויוטלאוטון״, באר שבע יח (תשס״ה), עמ׳ 189־208.
בהקשר מלה זו מתאימה. בכל זאת נראה בכתב היד סימן למחיקה על הרי״ש, מסיבה שאינה ברורה.
בנוסחנו: ואמר הכהן לאשה יתן.
ראו
בבלי כתובות קי״א. הניסוח של פרשננו נראה דומה יותר לרש״י לפסוקנו, שמפרש באותה דרך.
בכתב היד נוספה מלה זו בשוליים.
משפט זה נראה חסר. אולי צ״ל ״את הקץ של מ׳ שנה״.
מספר זה – או כל מספר אחר – אינו מופיע בתרגום שיר השירים, וגם לא במקבילה בבבלי
(סנהדרין צ״ב:). אולם הוא מופיע בתרגום המיוחס ליונתן ל
שמות י״ג:כ״א ובפרקי דר׳ אליעזר מ״ח. בשמות רבה
(כ:י״א), לעומת זאת, מופיע המספר שלושים רבוא (300,000).
בכתב היד: אם.
בנוסחנו: יפוצו. ייתכן שפרשננו משקף נוסח חלופי (ראו תנ״ך קניקוט על אתר), אך ייתכן שהוי״ו נוספה על סמך הפסוק המקביל בתורה
(במדבר י׳:ל״ה): ״קוּמָה ה׳ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ״.
בנוסחנו: אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ.
בכתב היד: ממלכותי.
בנוסחנו: עת. כיוון שפרשננו מצטט מלה זו בוי״ו גם כאן וגם בפירוש האלגורי לפסוק זה (להלן ליד הע׳ 79), נראה שהוא ראה בוי״ו כאן חלק מנוסח המקרא. נוסח זה מתועד היטב אצל קניקוט על אתר.
בכתב היד נוספה הה״א מעל השורה.
בנוסחנו: כי הנה, כמו שהביא פרשננו בפירושו המילולי לפסוק זה.
בנוסחנו: תֹסִפוּ.
ראו לעיל בפירוש המילולי לפסוק זה, הע׳ 75.
בכתב היד: בב״ר. אך הציטוט הוא
מבבלי ב״ק ס״ב:, בהתבסס על המשנה בהמשך המסכת (ז׳:ז׳; וראו בבלי שם, ע״ט:), אם כי יתכן שהוא מהמקבילה
בבבלי ב״ב כ״ג. כלומר נמחקה כאן הרגל של הקו״ף, או אולי הבסיס של הבי״ת.
בכתב היד: מדברים בחברים סוף.
בכתב היד: אלא.
בנוסחנו בגמרא: יפח בלועך נפיק לקיבליה. באתר מכון פרידברג אין עד נוסח המתאים בדיוק לכתב היד כאן, אבל גם ״ופח״ (אולי ״פח״ עם וי״ו החיבור) וגם ״נפיק״ קיימים בעדי נוסח שונים.
בכתב היד: סנהדרי. אולם לא מצאתי שמתייחסים למסכת בשם זה (המתאים לאחת מצורת הריבוי של הארמית הבבלית הנהוגה בתלמוד – ראו למשל י״נ אפשטיין, דקדוק ארמית בבלית, ירושלים ותל-אביב תשכ״א, עמ׳ 116־118).
בכתב היד: שמשקת. תיקנתי לפי הקשר הגמרא בגיטין.
בכתב היד: שבאים.
בכתב היד: או שמ׳; ואולי: או נאמ׳. אלא שהמלה ״או״ אינה מתאימה בהקשר, שהרי מדובר בראיה לפירושו ש״הרי בתר״ הם ״הרים שבורים... שעשויים בתרים בתרים הרבה״, ולא בפירוש אחר.
בכתב היד: והחזיקו.
בכתב היד: שבזכותי כרת.
