Pseudo-Rashi Kohelet 2 – פסאודו-רש"י קהלת ב‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) אָמַ֤רְתִּֽי^א אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה⁠־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה^ב בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם⁠־ה֖וּא הָֽבֶל׃ (ב) לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה⁠־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה׃ (ג) תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת⁠־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחׇכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר⁠־אֶרְאֶ֗ה אֵי⁠־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם׃ (ד) הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים׃ (ה) עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כׇּל⁠־פֶּֽרִי׃ (ו) עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים׃ (ז) קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי⁠־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶֽׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (ח) כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם⁠־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנֻג֛וֹת^ג בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת׃ (ט) וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם אַ֥ף חׇכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי׃ (י) וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא⁠־מָנַ֨עְתִּי אֶת⁠־לִבִּ֜י מִכׇּל⁠־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי⁠־לִבִּ֤י שָׂמֵ֙חַ֙ מִכׇּל⁠־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה⁠־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכׇּל⁠־עֲמָלִֽי׃ (יא) וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכׇל⁠־מַעֲשַׂי֙ שֶֽׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (יב) וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חׇכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ׃ (יג) וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחׇכְמָ֖ה מִן⁠־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן^ד הָא֖וֹר מִן⁠־הַחֹֽשֶׁךְ׃ (יד) הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם⁠־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת⁠־כֻּלָּֽם׃ (טו) וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם⁠־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יֹתֵ֑ר^ה וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם⁠־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ (טז) כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם⁠־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם⁠־הַכְּסִֽיל׃ (יז) וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת⁠־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי⁠־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ (יח) וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי׃ (יט) וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶֽחָכָ֤ם יִהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכׇל⁠־עֲמָלִ֔י שֶֽׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם⁠־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ (כ) וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י^ו לְיַאֵ֣שׁ אֶת⁠־לִבִּ֑י עַ֚ל כׇּל⁠־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (כא) כִּי⁠־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחׇכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל⁠־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם⁠־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה׃ (כב) כִּ֠י מֶֽה⁠־הֹוֶ֤ה לָֽאָדָם֙ בְּכׇל⁠־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ^ז שְׁה֥וּא^ח עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (כג) כִּ֧י כׇל⁠־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם⁠־בַּלַּ֖יְלָה לֹא⁠־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ^ט גַּם⁠־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא׃ (כד) אֵֽין⁠־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת⁠־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם⁠־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ (כה) כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי׃ (כו) כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חׇכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱסֹ֣ף^י וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים גַּם⁠־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א אָמַ֤רְתִּֽי =ל
• קורן=אָמַ֤רְתִּי (אין געיה)

^ב לְכָה⁠־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה =ש1 ובדפוסים (תביר ומרכא)
• ל?=<לְכָה⁠־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֛ה> (נקודת תביר גם בתיבה השנייה [תביר ותביר]?)
• הנקודה הזעירה בתביר אינה מובהקת; ברויאר קרא כאן תביר בכתי״ל (ותיקן למרכא במהדורתו), ואילו דותן קרא במרכא ואנחנו נוטים לדעתו.

^ג וְתַעֲנֻג֛וֹת =ש1,ק-מ ומסורת-ל וטברנית ובדפוסים (כתיב חסר וי״ו ומלא וי״ו)
• ל!=וְתַעֲנוּגֹ֛ת (כתיב מלא וי״ו וחסר וי״ו)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא

^ד כִּֽיתְר֥וֹן =ל,פטרבורג-EVR-II-B-34 ובדפוסים (אין חטף)
• ש1,ק13,ש2=כִּֽיתֲר֥וֹן (חטף), כשיטת-א וכך במג״ה; לגבי ניקוד האות כ״ף בחיריק ולא בשווא, ראו ייבין, כתר, ה.1 (עמ׳ 60) וייבין, מסורה, 392.

^ה יֹתֵ֑ר =ש1,ק-מ ומסורות-א,ל וטברניות ובדפוסים (כתיב חסר וי״ו)
• ל!=יוֹתֵ֑ר (כתיב מלא וי״ו)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא

^ו וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י =ל,ש1 ובדפוסים
• ברויאר ציין ספק מקף בתיבת משרת <וְסַבּ֥וֹתִֽי⁠־אֲנִ֖י>?, אבל מעיון בכתי״ל בהגדלה לא נראה שהוא קיים.

^ז לִבּ֑וֹ =ש1,ב1 ובדפוסים
• ל!=לִבּ֑ו (חסרה נקודת החולם)

^ח שְׁה֥וּא =ל,ש1,ק-מ,ב1 ובדפוסים (בשווא) וכן דותן וברויאר ומג״ה

^ט לִבּ֑וֹ =ל ובדפוסים
• בכתי״ל רואים את החולם בבירור מעל הוי״ו קצת לימין, וכן דעתו של דותן.

^י לֶאֱסֹ֣ף =ש1,ק-מ ובדפוסים (כתיב חסר וי״ו)
• ל=לֶאֱס֣וֹף (כתיב מלא וי״ו)

E/ע

הערותNotes

(א-ב) אמרתי אני בלבי לתפוס דרך אחרת, להניח מחשבת החכמות לגמרי, אלא להתעסק לבי בהנאת גופי. אנסכה בשמחה – נסיכות ומלכוֹת^א שלי אנהגה בשמחה ובלב טוב, כי מה לי ולצרה, להיות צופה בעתידות ולהוסיף לי כעס? והנה גם הוא הבל להתנהג בשמחה לבדה. למה? לשחוק אמרתי מהולל^ב – שטות הוא. (ג) תרתי בלבי – לאחוז בכולן בשמחת משתה היין, ולבי נוהג קצת בשמחה ולאחוז קצת בסכלות, כמו שמפרש בספר לפנינו ״אל תרשע הרבה ואל תהי סכל״ (קהלת ז׳:י״ז) ״ואל תתחכם יותר״ (קהלת ז׳:ט״ז). יש עניין שצריך אדם להראות צדקתו וחכמתו, ויש מקומות שצריך אדם לאחוז בסכלות, כדכתיב ״ואני כחרש לא אשמע״ (תהלים ל״ח:י״ד), ״אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי״ (תהלים ל״ט:ב׳), כמו שמפרש למלפנינו ״טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידיך^ג״ (קהלת ז׳:י״ח). אף כאן תרתי בלבי לאחז בשלשתן – חכמה שמחה וסכלות, ולא רוב חכמה לבדה, כמו שאמר למעלה ״כי ברב חכמה ברוב כעס^ד״ (קהלת א׳:י״ח). אבל בקצת חכמה הוא טוב, ועמה קצת סכלות ושמחה. (ד) הגדלתי מעשי – עתה הולך ומונה כל סוגי^ה יגיעות וטרחות שעמל שלמה, והנה בכול לא נהנה כי אם בשמחה, כמו שמסיים ״וזה היה חלקי מכל עמלי״ (קהלת ב׳:י׳), ולכך ״מה יתרון לאדם בכל עמלו״ (קהלת א׳:ג׳) אך יהיה שמח בחלקו ויאחוז^ו קצת בדברי החכמים אבל לא יותר מדאי. (ו) צומח עצים – כדי להסיק מהם. (ח) שרים ושרות – מיני כלי שיר. ותענוגות – מרחצאות שמעדנין הבשר. שדה ושדות – סילונות של מים קרים ושל מים^ז רותחין לרחוץ בהם במרחצאות, כמו ״אשדות הפסגה״ (דברים ג׳:י״ז), ״ואשד הנחלים״ (במדבר כ״א:ט״ו), והא׳^ח יתירה, כמו ״אזרוע״ (ירמיהו ל״ב:כ״א) – זרוע, ״אתמול״ (שמואל א ד׳:ז׳) – תמול, וכן הרבה, והתרגום כך פירש. ואני פירשתיו מדעתי ימים מקדם: שדה – סילון גדול ששופך מים לשדות הקטנות המתפצלות ממנה לרחוץ בהן כל אחד ואחד בפני עצמו. (ט) אף חכמתי עמדה לי – מלבד המלכות והעושר, סייעה חכמתי לעשות הדברים האלה. (י) לא אצלתי – לא נבדלתי, כמו ״הלא אצלת לי ברכה״ (בראשית כ״ז:ל״ו) – המנעתה לי. וזה היה חלקי – כי לבי שמח, השמחה היה חלקי, כי אני נהנתי לגופי לבדי בכל הדברים האלה, אך שמחתי כאשר היתה לי הצלחה גדולה כזאת. (יא) ופניתי אני וגומ׳ – מאחר שאין לחלקי מרוב עמל זה כי אם השמחה, והנה הכל הבל ליגע יותר מדאי אלא במדה, ויהי שמח בחלקו ויעשה טוב בכל שיש לו בחייו כמו שמפרש והולך בכמה מקומות לפנינו, דכתיב ״כל עמל אדם^ט לפיהו״ (קהלת ו׳:ז׳) – לגופו ולנשמתו, ״לעשות טוב בחייו״ (קהלת ג׳:י״ב) ולא להניחו למי שיהיה אחריו.⁠^י (יב-טו) ופניתי אני לראות חכמה בדבר אחר, והוללות וסכלות – כלומר שיש יתרון לחכמה מן הסכלות בדבר זה שהוא מפרש, כי מה האדם שיבא^יא אחרי המלך לבקש ממנו ולהתחנן לו על אודותיו? לבסוף את אשר^יב כבר עשוהו ונגזר מאת המלך, והלכו השלוחים לעשות מצות המלך, כי לא טוב להתייאש מן הפורענות, ו״איזיהו חכם? הרואה את הנולד״ (בבלי תמיד ל״ב.) ואינו ממתין עד שתעלה חמת המלך, כדכתיב ״ואיש חכם יכפרנה״ (משלי ט״ז:י״ד), וכתיב ״דאגה בלב איש״ (משלי י״ב:כ״ה), שדואג על העתידות, וישפילנה בטרם תבא, ואפילו ״דבר טוב ישמחינה^יג״ (משלי י״ב:כ״ה), את הדאגה יהפך לטובה. עוד^יד יש יתרון לחכמה אף על פי שאמר טוב לאחוז בחכמה ובסכלות,⁠^טו מכל מקום^טז החכמה עודפת בהרבה מקומות מן הסכלות כיתרון האור מן החשך, כגון זה שאמרנו, כי מה האדם, שהחכם עיניו בראשו, שרואה את הנולד. בראשו – משל הוא, ומי שמפרש בראשו של דבריו, אין זה שיטת המקרא, אלא דוגמת כיתרון האור מן החשך. החכם הולך באורה, והכסיל הולך בחשיכה. וידעתי גם אני – אף על פי שהחכמה שמקרה אחד יקרה את כולם, וגם יודע^יז אני שימותו לבסוף, ולפיכך אמרתי מה הועילה חכמתי, אחרי שהכל מתים, החכם כמו הכסיל, וגם זה אחד מהבלי העולם, ולכך אני אומר: מה יתרון?⁠^יח וידעתי גם אני – אף על פי שהחכמתי;⁠^יט כמו ״אני ידעתי״ (מלכים ב ב׳:ג׳),⁠^כ וכן ״ויאהב גם את רחל מלאה״ (בראשית כ״ט:ל׳) – וגם אהבהּ, וכן ״וברכתם גם אותי״ (שמות י״ב:ל״ב) – וגם תברכו אותי. רוב ״גם״ שבתורה הפוכים הם כך. (טז) כי אין זכרון לחכם עם הכסיל – כלומר שניהם אין להם זכרון לאחר מיתתם. כשכבר הימים הבאים הכל נשכח – כלומר^כא היאך אין זכרון לא לחכם ולא לכסיל כשימותו? מה שעשו כבר בחייהם הכל נשכח. ואיך^כב ימות החכם עם הכסיל – חבל על דא שימות החכם כמו הכסיל ושניהם נשכחים, כמו ״איכה היתה לזונה״ (ישעיהו א׳:כ״א), ״כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו״ (ירמיהו ט׳:י״ח), ״איכה ישבה בדד״ (איכה א׳:א׳). כך הוא מפגין^כג ומצטער איך בא פורענות גדול כזה שהחכם נשכח כמו הכסיל. (יז) ושנאתי את החיים – חיוּת. (כ-כב) לייאש את לבי, שאני שונא כל עמלי, כי מה הנאה לאדם בכל עמלו, מאחר שמניחו לאחרים ואינו עושה בו בחייו? (כג) ולא שכב לבו – כי העושר אינו מניחו לישן (ראו קהלת ה׳:י״א). (כד) אין טוב באדם וגומ׳ – בתמיה, מאחר שיניחנו לאחרים, ואינו עושה בו כלום, וכי אין טוב לו שיאכל ושתה ממנו בחייו?! והראה את נפשו – וגם ליהנות ולעשות לו נוח בטוב, כדכתיב ״נפשו בטוב תלין וזרעו ירש^כד ארץ״ (תהלים כ״ה:י״ג)?! גם זו ראיתי אני כי מיד וגומ׳ – מלבד מה שאמרתי למעלה ״תרתי אני בלבי^כה למשוך ביין את בשרי״ (קהלת ב׳:ג׳), וגם זו מיד האלהים היא. (כה) ומי יחוש – ימהר ויקדים^כו לפני לאכול, כדכתיב ״כנשר חש לאכול״ (חבקוק א׳:ח׳). (כו) לתת לטוב – יכין רשע וילבש צדיק (לפי איוב כ״ז:י״ז).מהדורת ד"ר ברוך אלסטר (כל הזכויות שמורות למהדיר)

הערות

^א נראה שהניקוד מופיע בכתב היד.

^ב בכתב היד: מחולל.

^ג בנוסחנו: את ידך. נוסח פרשננו בהתאם למופיע במקרא בכתב היד עצמו.

^ד בנוסחנו: רָב-כָּעַס.

^ה מלה זו אינה ברורה בכתב היד, ומכל מקום היא נראית יותר כמו: סמני, מלה חסרת משמעות בהקשר זה. אולם ניתן לשער שהצירוך וג הפך בכתב היד למ״ם, והשחזור הזה מתאים להקשר כאן.

^ו בכתב היד יש בראש מלה זו – לפני הוי״ו – צורה בלתי מזוהה, ונראה שהיא סומנה למחיקה.

^ז בכתב היד: ושלמים (מלה אחת). תיקנתי לפי צורת הכתיבה הנפוצה של מלת הזיקה ״של״ בפירוש.

^ח בכתב היד: והי׳.

^ט בנוסחנו: האדם.

^י ראו להלן פסוק יח.

^יא בנוסחנו: שיבוא. פרשננו מתאים לנוסח המקרא שבכתב היד.

^יב בכתב היד: לבסוף אשר אשר (בסוף שורה ובתחילת השורה הבאה). ייתכן שהמלה הראשונה משלימה את השורה בלבד, אבל סביר יותר שהיא שיבוש של המלה את.

^יג בנוסחנו: ישמחֶנה.

^יד בכתב היד: עד.

^טו ראו לעיל בפירוש לפסוק ג׳.

^טז בכתב היד המ״ם השנייה מחוקה בחלקה המרכזי, ונראית כשתי וי״וין.

^יז בכתב היד מופיעה לפני מלה זו המלה ״ידעתי״, המסומנת למחיקה.

^יח הביטוי ״מה יתרון״ מופיע לעיל א׳:ג׳ ולהלן ג׳:ט׳, אבל נראה בהקשר כאן שדבריו מכוונים כפרפראזה לביטוי ״ואין יתרון״ המופיע לעיל ב׳:י״א.

^יט ״אעפ״י שהחכמ׳⁠ ⁠״ מסומן, לא ברור מדוע.

^כ ציינתי דווקא לפסוק זה, כיוון שהביטוי המלא שם (וכן שם בפסוק ה׳) הוא ״גם אני ידעתי״, ונראה שזו הראיה שמביא פרשננו.

^כא ממלה זו עד סוף הדיבור הוכפל בכתב היד ללא סימון – חזרה מחמת הדומות (״הכל נשכח״).

^כב בכתב היד: ואין.

^כג בכתב היד: מפרגין. ל״מפגין״ במשמעות ״צועק״, ראו בבלי ר״ה י״ט. תודה ליוסף עופר שהעמיד אותי על נקודה זו.

^כד בנוסחנו: יירש.

^כה בנוסחנו: תרתי בלבי.

^כו בכתב היד: ויקיים.

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון