Netziv Vayikra 1 – נצי"ב ויקרא א‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) {פרשת ויקרא} וַיִּקְרָ֖א^א אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙י״י֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל⁠־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי⁠־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קׇרְבָּ֖ן לַֽיהֹוָ֑הי״י֑ מִן⁠־הַבְּהֵמָ֗ה מִן⁠־הַבָּקָר֙ וּמִן⁠־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת⁠־קׇרְבַּנְכֶֽם׃ (ג) אִם⁠־עֹלָ֤ה קׇרְבָּנוֹ֙ מִן⁠־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל⁠־פֶּ֜תַח^ב אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (ד) וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃ (ה) וְשָׁחַ֛ט אֶת⁠־בֶּ֥ן הַבָּקָ֖ר לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ וְ֠הִקְרִ֠יבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן הַכֹּֽהֲנִים֙^ג אֶת⁠־הַדָּ֔ם וְזָרְק֨וּ אֶת⁠־הַדָּ֤ם עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ סָבִ֔יב אֲשֶׁר⁠־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ו) וְהִפְשִׁ֖יט אֶת⁠־הָעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ׃ (ז) וְ֠נָתְנ֠וּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל⁠־הָאֵֽשׁ׃ (ח) וְעָרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת⁠־הָרֹ֖אשׁ וְאֶת⁠־הַפָּ֑דֶר עַל⁠־הָעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל⁠־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ט) וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת⁠־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ⁠־נִיח֖וֹחַ לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃ (י) וְאִם⁠־מִן⁠־הַצֹּ֨אן קׇרְבָּנ֧וֹ מִן⁠־הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן⁠־הָעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃ (יא) וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת⁠־דָּמ֛וֹ עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ (יב) וְנִתַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִנְתָחָ֔יו וְאֶת⁠־רֹאשׁ֖וֹ וְאֶת⁠־פִּדְר֑וֹ וְעָרַ֤ךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔ם עַל⁠־הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל⁠־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (יג) וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת⁠־הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃ (יד) {שני} וְאִ֧ם מִן⁠־הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קׇרְבָּנ֖וֹ לַֽיהֹוָ֑הי״י֑ וְהִקְרִ֣יב מִן⁠־הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן⁠־בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת⁠־קׇרְבָּנֽוֹ׃ (טו) וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל⁠־הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת⁠־רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (טז) וְהֵסִ֥יר אֶת⁠־מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל⁠־מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן׃ (יז) וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֮ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל⁠־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל⁠־הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א וַיִּקְרָ֖א =מ״ס-ל וכן בשאר רשימות האותיות הקטנות ובמ״ש
• ל=וַיִּקְרָ֖א (וכן במג״ה כדרכו)

^ב אֶל⁠־פֶּ֜תַח =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (גרש באות פ״א), וכך דעתם של דותן וברויאר לגבי כתי״ל. בהקלדה העירו על המיקום החריג של הטעם בכתי״ל, שהוא נראה כמעין גרש מוקדם של רביע מוגרש בטעמי אמ״ת מבחינת מיקומו. אך בכמה כתבי⁠־היד נוספים רואים דבר דומה (ל1,ב,ו), והסיבה כנראה בגלל שהטעם מופיע באמצע תיבות מחוברות, רחוק מתחילת התיבה המחוברת, ולכן אין הקפדה שהקו לא יהיה בימינה של האות.
• הערת המקליד

^ג הַכֹּֽהֲנִים֙ =ל-מ,ב,ש,ק3,ו; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 וספר טעמי המקרא פרק ח (וכך אצל ברויאר ובמג״ה וכן בקורן ובדפוסים).
• ל1,ש1=הַכֹּהֲנִים֙ (אין געיה)
• ל!=הַֽכֹּֽהֲנִים֙ (!) בשתי געיות: געיה כבדה בה״א (שהיא געיה ימנית) וגעיה קלה בכ״ף; לפי הערת ברויאר במהדורת חורב (תשנ״ב) הגעיה הכבדה שבה״א איננה ודאית, אבל מעיון בכתב⁠־היד היא ודאית.

E/ע

הערותNotes

(א) ויקרא אל משה – רבותינו ז״ל הבינו בזה שני משמעות. בת״כ פי׳ שבכל הדברות הקדים קריאה לדיבור ומזה המקרא למדנו לכל הדברות שבא״מ. וא״כ היה כבר משה עומד בא״מ וכשבא הדבור היה הקריאה בשמו קודם בשביל חיבה. אבל ברבה פ״א פי׳ שלא נכנס משה לא״מ עד שנקרא מפי הגבורה ליכנס. וסייעו ע״ז מכאן דת״ח שאין לו דעה נבלה טובה הימנו. וא״כ לא היה אלא פעם הראשונה בעודו עומד בחוץ נותן לו רשיון ליכנס. ומשם והלאה היה בא תמיד אפילו בלילה שלא היה הדבור. מ״מ נכנס בשביל תורה שבע״פ כמש״כ בס׳ במדבר ט׳ פ״ט. ושני פירושים אלו מוכרחים. פי׳ הת״כ מוכרח מדכתיב אל משה ולא למשה. שהרי כבר ביארנו בס׳ שמות ח׳ כ״א דבכ״מ שבא לקרוא לבא לכאן כתיב בל׳ ובכ״מ שאינו אלא בשביל קריאה של חיבה כתיב אל. ופי׳ המדרש מוכרח מדלא כתיב ויקרא ה׳ אל משה וידבר אליו. וכמו דכתיב בסיני ויקרא ה׳ למשה אלא משום דמשעה שנבנה א״מ לא היה קול ה׳ יוצא מחוץ לא״מ. ע״כ היה הקריאה הראשונה מן המלאך בשם ה׳ שיכנס. ואח״כ היה קריאה של חיבה ודבור מפי ה׳.
וידבר וגו׳ לאמר – בת״כ פי׳ לאמר לישראל שרק בשבילם מדבר עם משה. ומובן שלא בכ״מ אפשר לפרש הכי אלא יש בזה עוד משמעות ומתפרש בכ״מ לפי הענין. ובירושל׳ סנהדרין פ״ב ה״ב איתא א״ר ינאי אלו ניתנה תורה חתוכה לא היה לרגל עמידה מה טעם וידבר ה׳ אל משה. ובל״ס שצ״ל לאמר. והאי לאמר מיותר ודריש שהצווי היה שיהיו המה חותכים את ההלכה וההוראה שזה נקרא אמירה. (ואין משמעות אמירה זו כמו ויאמר ה׳ אל משה. כמש״כ בקדמת העמק) וכדאיתא בש״ר פכ״ז נוקשת באמרי פיך אין אמרי אלא הוראת תורה שנאמר בני שמור אמרי וכן לאמרי הט אזנך. ובפתיחתא רבתי דאיכה עה״פ כי מאסו את תורת ה׳ צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו. כי מאסו את תורת וגו׳ זה תורה שבכתב ואת אמרת קדוש וגו׳ זה תורה שבע״פ. ובירושל׳ הנ״ל מסיים התורה נדרשת מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור מנין ודגלו וכה״א אמרות ה׳ אמרות טהורות וגו׳ מזוקק שבעתים. הרי דקרי להרבה פנים של דרשות המקרא אמרות ה׳. וע״ע בסמוך. (ב) דבר אל ב״י ואמרת אלהם – האי ואמרת אליהם כפול. והראב״ע להלן כ״ג י׳ וכן הרמב״ן להלן כ״א א׳ פי׳ דבר אל ב״י שיתאספו אליך ואח״כ ואמרת אליהם. ולי נראה שזהו ג״כ אמירה מתורה שבע״פ. ונצטוה משה רבינו שמתחלה ידבר פ׳ שבכתב. ואח״כ יאמר הקבלות שהוא תורה שבע״פ. ביאור הפ׳. ואין זה תורה שבע״פ שנכלל בתיבת לאמר במקרא הקודם דשם מיירי בחידוש הלכות שלא היה משה מקובל מפי ה׳ אלא שחידש מפלפולו על פי חוקי התלמוד וי״ג מדות וכדאיתא בנדרים דל״ח. ואחרי משה בכל דור ודור. ומש״ה כתיב לאמר על כל חכמי הדור לדרוש ולדקדק להוציא הוראה. אבל כאן מיירי בהלכות שהיה משה מקובל מפי ה׳. וזה מוכרח בכל פרשה לבאר עיקרי הפרשה. והיינו דתניא במכילתא פר׳ בא רש״א כל מקום שנאמר לאמר ואמרת הוא לדורות והטעם משום דפרשה שהוא לשעה לא שייך בו כ״כ דרשות שהן תורה שבע״פ מש״ה לא כתוב בהם לשון לאמר ואמרת. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות בפ׳ יתרו עה״פ כה תאמר לבית יעקב וגו׳ אלה הדברים אשר תדבר אל ב״י. דשם ג״כ המה שני אופנים שכתבתי אלא דשם כתיב תחלה אמירה שבע״פ ואח״כ דיבור שבכתב וכאן כתיב להיפך. וביארנו שם טעמו של דבר. ועי׳ ס׳ במדבר כ״ג ל׳ מש״כ.
אדם – לא נמצא בכל ת״כ בדיני או״ה שם אדם זולת כאן ובפ׳ נגעים וכבר נדרש ע״ז הרבה. אכן ברבה פ׳ זו אי׳ אדם הה״ד אדם אחד מאלף מצאתי. כתיב הבן יקיר לי אפרים ביוקר אדם עומד לי אלף נכנסין למקרא כו׳ עד אחד יוצא להוראה. מבואר שדרשו הוראת שם אדם שהוא האדם המעלה המבואר בפ׳ בראשית והוא פלא. וכי הדיוט אינו מביא נדבה. והנה בפ׳ אמור כתיב איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו׳. וגם שם מדייק הכתוב מבית ישראל ומן הגר בישראל. דמשמעו שהם חשובים וראוים להמנות בישראל. וביארנו שם טעמו של דבר דתכלית הבאת העולה הוא שיהא מוכשר להשיג דעת אלהים ואם אינו ראוי לכך ה״ז כמו שמתפלל תפלת נדבה ואינו ראוי לכך. אבל שם אדם לפי המדרש משמעו מצוין ביותר. וזה ודאי תמוה. ועי׳ בזוהר פרשת תזריע מה שדרשו בדיוק זה השם בפ׳ זו ויבואר עוד לפנינו.
כי יקריב מכם – הראב״ע והרמב״ן כתבו דשיעור הכתוב הוא להיפך. אדם מכם כי יקריב אמנם ודאי לא דבר ריק הוא מה שכתוב בלשון שאינו מדויק.
מן הבהמה – דעת המפרשים שהוא בתנאי אם יקריב מן הבהמה. אזי יהיה מן הבקר וגו׳. וגם זה אינו לפי הנגינה דהרי האתנחתא אינו על מן הבהמה אלא משמעו אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ יהי מן הבהמה ומפרש באיזה בהמה. מן הבקר וגו׳. וא״כ קשה והרי אפשר להקריב מן העוף. ויבואר עוד. תקריבו את קרבנכם – דרשו בת״כ מלמד שהיא באה נדבת צבור ונסתבכו הראשונים ז״ל בביאורה. רש״י פי׳ דמיירי בעולת קיץ המזבח הא אם רצו צבור לגבות ולהביא נדבה זה מיקרי קרבן שותפין. וכן כתב הרמב״ן במלחמות ה׳ ברכות פ״ג לדעת הרי״ף שכתב בזה״ל וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה כו׳ והקשה בעה״מ מברייתא זו דת״כ. ויישב הרמב״ן כפרש״י ע״ש. אבל הרמב״ן בעצמו כתב בפירושו כאן בזה״ל ואפשר שנאמר שאם רצו צבור להפריש בתחלה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין שתהיה נדבת צבור כעולת בהמה ואין בה סמיכה. וכ״ז שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת צבור כו׳ והיא העיקר עכ״ל. ובאמת יש להקשות לפרש״י דמיירי בקיץ המזבח שבא מתרומת הלשכה. חדא שאם היה הדרש מיירי בקיץ המזבח ועלה תני׳ בברייתא דת״כ שאין צבור מביאין עוף נדבה. א״כ יקשה בשבועות די״ב ב׳ דדרש רב נחמן בר״ח אין מקיצין בעולת העוף. אמר רבא הא בורכא א״ל רנב״י לרבא מאי בורכתא כו׳ דאמר רב שימי בר אשי מותרות לנדבת צבור אזלי ואין עולת עוף בצבור. ופרש״י דתניא בת״כ והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף. ואי באמת מיירי בקיץ המזבח נימא בפי׳ מתניתא היא בת״כ אלא ודאי עיקר הברייתא לא מיירי בקיץ המזבח. ותו הרי תניא עוד בת״כ פ״ג ד״א את קרבנכם ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביא. ואין בזה ביאור נכון אם לא דמיירי שבא בנדבה בעלמא וקמ״ל שאינו בא מתה״ל אלא בגבוי ומכיסם כמו של יחיד. ואחר שכן קשה טובא דברי הרי״ף ז״ל. ואין דבר נעלם מרבינו הרי״ף ז״ל. אלא נראה ענין הפרשה הוא. דהנה כשהיחיד נצרך לתפלה על איזה צרה ר״ל וכדומה היה מביא עולה. ומתפלל אחר הודוי ורצוי דמים. כמש״כ בפרשת אמור בפ׳ איש איש מבית ישראל וגו׳ וע״ז נאמר לרצונכם כמש״כ שם. אבל אם הצבור צריכין לתפלה מביאין קרבן עולה ומתנין ליחיד שיביא כדין עולת יחיד והוא יתפלל עליהם. וכן היה בשמואל הנביא א׳ ח׳ כשבקשו ממנו אל תחרש ממנו מזעוק אל ה׳ וגו׳ ויקח שמואל טלה חלב אחד וגו׳ ואח״כ ויזעק שמואל אל ה׳ בעד ישראל. וכן היה בבית שני בתענית דכ״ג בחוני המעגל שאמר להם הביאו לי פר הודאה. ופרש״י להתודות עליו ועשה לו סמיכה והביאו שלמים. [והא שפרש״י שהיה שלמים ולא פי׳ שהיה עולה שהצבור מביאין. נראה משום שדייק פר הודאה משמע שהפר מסוגל לזה הקרבן והיינו תודה וכמש״כ בס׳ במדבר ט״ו ח׳]. הא למדנו שהצבור מביאין ומוסרין ליחיד שהוא גדול הדור להביא כמו יחיד. ונמצא דענין קרבן נדבה דומה לתפלת ש״ע בזה״ז שבזמן שאיזה יחיד נצרך לדבר להתפלל לה׳. אם הוא בר הכי שמבין ענין תפלה לעמוד לפני ה׳ ה״ז מתפלל לעצמו. וכבר מבואר בב״ר פ׳ נ״ג יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל. ואם לאו בר הכי הוא ילך אצל חכם כדאיתא בב״ב דקט״ז. והטעם הוא דתפלת ת״ח מתקבל יותר וכדאיתא במס׳ עבודת כוכבים ד״י מי שלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי. וסיפיה דקרא תפלה לאל חיי פי׳ במה נמשך עליו חוט ש״ח שנתקבל תפלה לאל חיי. אבל מכ״מ אין היחיד הולך ליחיד שבדור אלא לאיזה אדם חשוב שבעירו וכדומה. משא״כ אם צורך כל ישראל הוא מעמידין בתפלה אדם מסוים בדור כידוע בפרקי דחסידי לענין תפלה לחוד. וכך היה ענין קרבן נדבה בזמן הבית שמתפללין עליו. וא״כ מתפרש הכתוב שאנו עומדים בו. אדם – שהוא מיוחד שבדור. וכלשון מ״ר שעליו נאמר אחד מאלף מצאתי כי יקריב מכם – שהוא יקריב קרבן יחיד משל צבור. אזי יהיה דוקא מן הבהמה – ולא מן העוף והיינו דדרשו בת״כ קרבנכם שהיא באה נדבת צבור. פי׳ שהצבור מגבין ונותנין ליחיד להקריב ומיקרי קרבן יחיד לדין סמיכה וכדומה ומכ״מ מיקרי קרבן צבור. וכיב״ז איתא בירושלמי יומא פ״א מלואים מה היו קרבן יחיד או ק״צ מן מה דכתיב ויסמכו אהרן ובניו וגו׳ הדא אמרה קרבן יחיד והתניא ק״צ א״ר אידי נתנדבו צבור ומסרו להם. וה״נ לדורות בעת הצורך. והיינו דתניא ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביאין שאין מביאין מתרומת הלשכה אלא כל אחד מנדב מכיסו. ובמס׳ שבועות הנ״ל למדו מזה שה״ה אין מקיצין בעולת העוף כמו שאין עולת העוף באה מנדבת צבור ה״נ מותרות תרה״ל. שהרי היא גם כן משל צבור אלא שאין בה סמיכה כלל.
[הרחב דבר: ונראה להוסיף בטעם הדבר שאע״ג שהיא עולת יחיד מכ״מ הרי תנן שלהי מס׳ מנחות רש״א נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף ריח ניחוח ונאמר במנחה ריח ניחוח ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים. והנה אמרו בגמ׳ מאי קרא אר״ז מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. ראב״א א׳ מהכא ברבות הטובה רבו אוכליה וגו׳ ופרש״י ומה כשרון לבעליה להקב״ה כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה. והוא פלא מאי מקשה מאי קרא הרי בפי׳ יליף מדכתיב בשלשתן ריח ניחוח בשוה. וגם פי׳ מה כשרון לבעליה אינו משמע להקב״ה אלא לבעל הטובה וכפרש״י בס׳ קהלת. אלא נראה עיקר כנו׳ המשניות ובלבד שיכוין את דעתו לשמים. ופי׳ דעתו. שהקב״ה יהא מסכים שאין לו להרבות. אבל אם הוא עשיר והוא ממעיט אינו בא לריח ניחוח. וכבר כ״כ המג״א בסי׳ א׳ אבל הוא הביא ראי׳ מקרבן עו״י. והוא תמוה. שהרי זה בחטאת הוא ולא כתיב בכולהו לריח ניחוח אלא עיקר דין של המג״א משנתנו הוא. וע״ז קאי שאלת הגמ׳ מ״ק דאם עשיר מביא של עני אינו עולה לרצון. ומביא ר״ז ראי׳ מדכתיב מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל וסיפי׳ דקרא והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. ומשמעות המקרא דהעובד שהוא עני אם מביא מעט או הרבה יאכל שכרו. אבל השבע לעשיר איננו מניח לו לישון. היינו מליצה על מנוחה וקבלת תענוג השכר. ראב״א א׳ ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה. כמשמעו על העשיר שיש לו הרבה טובה ואמר קהלת דמי שהוא עשיר ההכרח ליתן להרבה אוכלים עניים. ואם הי׳ עני לא הי׳ צריך וא״כ מה כשרון לבעליה העשיר בטובה שיש לו הלא העני יקבל שכר על המעט שנותן כמו שהעשיר על הרבה ואין הנאה וכשרון לו אלא ראות עיניו. ואי איתא דהעשיר שנותן מעט כמו העני מקבל שכר כמו העני א״כ כשנותן הרבה מרבה שכר הרי כשרון לו בעולם הגמול אלא ע״כ נתינה רבה שלו אינו דומה אלא להמעט דעני ולא יותר. אחר שכן עמדנו על טעם המקרא דילן. דכלל הוא בירושל׳ שקלים פ״א דצבור לא מיעני ואפי׳ הם עניים ביותר דינם כעשירים.] (ג) יקריבנו – יקדישנו.
אל פתח אהל מועד יקריב אתו – האי הקרבה משמעו הבאה. ושם הקרבה חל על כל מיני קריבה לה׳. מתחלה הקדשה ואח״כ הבאה ואח״כ זריקת הדם וע׳ תמורה ד״ו ב׳. ומלמדנו האי קרא דהוא בעצמו מטריח בטפולו עד שיביא אותו לפתח אהל מועד ולא שיתן לעבדו או לשלוחו. ועי׳ ס׳ שמות י״ב כ״א.
לרצונו – להפיק רצון מלפניו ית׳ זהו עיקר הפשט בזה הלשון בכ״מ דוק ותשכח ועי׳ להלן כ״ב י״ט כ״ג י״א. (ד) וסמך ידו – ידוע דבעינן שתי ידים ולמד בת״כ מדכתיב בשעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו ובנין אב לכל הסמיכות שתהא בשתי ידים. ועדיין יש להבין למאי כתיב באמת ידו. ומש״כ הרמב״ן דבא בזה הלשון כדי לדרוש ידו ולא שלוחו לא זכיתי להבין דמאי נ״מ אם כתיב ידו הלא הדרש הוא מדלא כתיב וסמך את היד ה״נ אי כתיב ידו יהיה הדרש מדלא כתיב את הידים אלא נראה דבא ללמדנו דבעינן סמיכה בכל כחו וכדאיתא בחגיגה דט״ז ב׳ ופי׳ ידו היינו כחו ומש״ה כתיב בלשון יחיד כי היכי ללמדנו ג״ז המשמעות שהוא כחו. ויש להוסיף דמש״ה נקרא שמאל יד יותר מימין כלשון המקרא אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים משום שהעושה בימין א״צ לכוין לעשות בכח גופו דימין ממילא כחו עמו. אבל העושה בשמאל אינו נעשה יפה אלא אם מצרף בכונה כח גופו. והיינו דביוה״כ שגם הימין חלש אז מפני התענית אינו נסמך אפילו בימין יפה אם לא שמכוין לסמוך בכח גופו מש״ה כתיב שם ידיו דלשתי ידיו יש לו לצרף כחו.
ונרצה לו – הסמיכה מועיל שהקב״ה יתרצה לו.
לכפר עליו – בזריקת הדם שאחריו. זהו פשט המקרא. והכפרה בא על אתה עון שבין אדם לשמים שזה גורם העדר כח להשיג דעת אלהים וממילא אין התפלה מתקבלת ג״כ ובא העולה לרצותו לפני ה׳. וזהו דבר הושע הנביא ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. דעיקר חפץ הקב״ה בקרבן עולה הוא שישיג דעת אלהים ולא גוף העולה. ולהלן ריש פ׳ צו יבואר יותר ועי׳ מש״כ בס׳ שמות י״ב י״ב. (ה) ושחט – הוא בעצמו כדאיתא בפסחים ד״ז לא סגי דלאו איהו שחיט פסח וקדשים מא״ל. הרי דמצוה לשחוט בעצמו. והוא בכלל טרחה בעצמו בכל מה דאפשר כמש״כ לעיל.
והקריבו – זה קבלה שהוא הראשונה ומשמעו שהוא הולכה. כך פרש״י. והרמב״ן כתב שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא הולכה אלא אינו אלא קבלה שיעשו מן הדם קרבן ע״ש. ואינו אלא תימא דמקרא מלא כתיב להלן ט׳ ט׳ ויקריבו בני אהרן את הדם אליו. וא״א לפרש אלא בהולכה למזבח. אמנם כאן דלא כתיב והקריבו ב״א את הדם אל המזבח מובן דמיירי גם בקבלה אבל ודאי משמעות הקרבה הוא הולכה כפרש״י. (ו) והפשיט – בבעלים מצוה להטריח עצמו כל שכשר בזר כמש״כ. (ז) ונתנו וגו׳ – זה המקרא אינו בקרבן יחיד אלא בתמידים שקדמה לכל. ורק משום המקרא השני דכתיב על העצים וגו׳ הקדים הכתוב שמצוה שיהיו עצים ערוכים מכבר על האש. (ח) וערכו וגו׳ – לפי הדרש דמיירי בהקטרת הנתחין כמש״כ הרמב״ן אין סדר המקרא מכוין שהרי אח״כ כתיב וקרבו וכרעיו ירחץ במים והוא ע״כ לפני הקטרה. והנראה לפי הפשט פי׳ וערכו הוא סידור הנתוח שהרי לא נתבאר בפרטו׳ אופן הנתוח. והזהיר הכתוב שיהא לפי ערך העצים שעל האש. דבמשכן שהיה כל המערכה אמה על אמה ואי יהיה עריכת נתחים משור הגדול יותר מאמה יהא בולט חוץ למערכה וזה אינו כבוד. ע״כ הזהיר הכתוב וערכו בני אהרן וגו׳ שיראו קודם העלות על המזבח שיהיו סדור הנתחים שיעשו הבעלים לפי העצים אשר על האש וגו׳. והבעלים אין עולין עה״מ לראות האש. זהו פירוש המקרא וסדורו אז במשכן. ולדורות בא המקרא להקטרה במזבח עצמו. וכיב״ז מתפרש פ׳ שלימה בסדר אחרי פ׳ שחוטי חוץ הבדל הפי׳ איסור שחיטה במדבר מפירושו לדורות כאשר יבואר שם ברצות ה׳. וע״ע להלן ח׳ כ׳ בפי׳ מקרא זו לדורות.
את הראש ואת הפדר – כת״י זה פריסותא דתרבא. והוא המכסה שבכל המקרא והוא טוב לכסות בית השחיטה שבראש. (י) מן הכשבים – דעת רמב״ן ז״ל כ״פ דכשב כבש הוא ד״א ממש. אבל אחר דיוק המקרא וביחוד להלן בפ׳ חטאת יחיד ואם כבש יביא וגו׳ ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים. הרי דייק המקרא בשלמים כשב ובחטאת כבש. וראיתי כן בבה״ט בשם הפענח רזי כ״מ שנאמר כשב הוא גדול כ״מ שנאמר כבש הוא קטן. והייתי חושב דכבש משמעו בן שנה וכשב יותר מבן שנה ג״כ מש״ה בעולה ושלמים כ׳ כשב ובחטאת כבש. אבל אאל״כ שהרי בקרבן עו״י כתיב נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים והוא ג״כ דוקא בת שנתה והכי מבואר ברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״א הי״ד כ״מ שנאמר כבש או כשבה או כבשים ה״א בני שנה. ותו ק׳ דבפסחים דצ״ו הביא דרשה אם כשב לרבות את הפסח לאליה. והאיך אפשר לרבות פסח מלשון אם כשב. והרי פסח דווקא בן שנה ואינו כשב. אלא נראה דכשב משמעו גדול בקומה וסתמו הוא יותר מבן שנה. וכבש הוא ב״ש סתמו הוא קטן בקומה. אבל יש בן שנה שגדול מ״מ וכדאיתא במדרש איכה ובכ״מ דתמידין היו כ״כ גדולים עד שהיו מוליכים על הגמלים ורגליהם נגררות בארץ. והנה בחטאת דהקפיד הכתוב שלא יהא קרבנו מהודר ומש״ה הקדים הכתוב שעירת עזים לכבש ומשום זה כתיב כבש שיהא קטן בגידולו. ואם שאינו לעיכובא מ״מ מצוה שיהא הכי כמו שמצוה תחלה בשעירה. משא״כ קרבן עו״י אע״ג שמביא גם כן חטאת ודוקא ב״ש מכ״מ אפשר לכתחלה להביא גדולה ומהודרת כמו שהקדים שם הכתוב כשבה לשעירת עזים. והנה בתמידין מוספין וכדומה שדייק הכתוב כבשי׳ בני שנה לא הוצרך הכתוב לפרש הכי בכ״מ. אלא ללמדנו שאינו כבש אלא לבן שנה אבל מכ״מ יהי גדול בקומה ככשב. והוי כמו כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט. ה״נ כבש שיהא בן שנה לבד. וכיב״ז ביארנו בס׳ שמות כ״ט ט״ז לענין רבוע. ומשום דבעולת יחיד של נדבה כשר יותר מבן שנה שהרי כתיב כשבים מש״ה דייק הכתוב בק״צ שיהיו כבשים לענין בני שנה. וממילא מובן שיהא מכ״מ מהודר ככשב. וה״נ בחטאת נזיר ומצורע כתיב כבשה אחת בת שנתה הדיוק דוקא לענין זה בת שנתה היא כבשה אבל יכולה להיות מהודרת גדולה וכדאיתא בפי׳ בזבחים ד״ט ב׳ על חטאת נזיר ומצורע הני עולות נינהו. משא״כ בחטאת עו״י שהוא בא לכפרת עון וס״ד שיהא אינו מהודר כחטאת חלב מש״ה כתיב בפירוש כשבה שכשר להיו׳ גדולה ומהודרת וזה ידענו ממילא דמ״מ יהיה בן שנה. ומעתה גם בפסח שהוא בן שנה מ״מ נדרש בדרשת אם כשב שהרי מצותו שיהא מהודר וגדול כל האפשר וע״ע להלן שם. (יא) צפנה – לפי משמעות זה המקרא היה נראה שאין עולת בקר טעון צפון כ״א צאן. אבל קבלת חז״ל דכל קדשי קדשים טעון צפון. ולהלן ג׳ מקרא ב׳ ו׳ מקרא י״ח. הראינו לדעת מפשטי המקראות דודאי כך הוא. וא״כ הא דכתיב צפון ביחוד גבי צאן הוא משום דעיקר דין צפון הוא משום עולת התמיד שבא מן הצאן. ומחמת זה בא רצונו ית׳ בכל עולה ובכל קדק״ד. וכיב״ז מתפרש להלן גבי מנחה יע״ש. ומש״ה כתיב פ׳ בצאן בפ״ע אף על גב שדינו שוה לבקר. (יג) והקרב והכרעים – תניא בת״כ אפילו נתערב עולה אחרת מש״ה לא כתיב קרבו וכרעיו. והא שכתוב תערובות בצאן ביחוד משום שעולת יחיד קרב מיד אחר תמיד של בוקר וקרוב שיתערבו זב״ז יותר מעולת בוקר. (יד) את קרבנו – מיותר. ומשמעו מה שהקדיש תחלה יביא לבהמ״ק. ואשמעינן דלא נימא דרק בעת הקדש בעינן שיהיו בני יונה קטנים ואף על גב שנתגדלו בינתים כשר להקרבה להכי כתיב והקריב וגו׳ את קרבנו היינו הקדש והבאה. ובשניהם יהיו מן התורים או בני יונה כדין. (טו) והקטיר המזבחה – שיהא ראוי להקטרה ואינו חסר כלל. והיינו הבדלה לגמרי. (טז) והסיר את מראתו בנצתה – נחלקו רש״י ורמב״ן בפי׳ הא דתניא בת״כ אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן עמה. רש״י ס״ל דמפרש נוצתה אוכל שכבר נאכל ונעשה צואה כדכתיב וכסית את צאתך ונו״ן נוצה הוא שמוש. ומוראה הוא הזפק שהמאכל שבו אינו נאכל אלא מאוס. ופרש״י הא דכתיב בירמיה כי נצו גם נעו שנעשה מנו״ן השמוש אות שרשית. ומשום שדבר מאוס עומד להוציא חוץ המשיל הנביא אותם לכך. וכן הפי׳ בירמיה מ״ח גבי מואב כי נצא תצא. שנמאסה מש״ה תצא. אבל הרמב״ן פי׳ דאבא יוסי ס״ל דבמוראה נכלל גם הקרקבן. ולא שהיא נוצתה. ונוצתה הוא כמשמעו בלשון משנה חולין פ״ג ניטל הנוצה. מהדורת הרב מרדכי קופרמן (ירושלים, תשס"ח), ברשותו האדיבה של המהדיר והוצאת המכללה ירושלים (כל הזכויות שמורות למהדיר). {הביאורים בסוגריים המסולסלים הם הוספות מכי"ק של הנצי"ב.}

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון