Malbim Beur HaInyan Yeshayahu 13 – מלבי"ם ביאור הענין ישעיהו יג‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) מַשָּׂ֖א בָּבֶ֑ל אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה יְשַֽׁעְיָ֖הוּ בֶּן⁠־אָמֽוֹץ׃ (ב) עַ֤ל הַר⁠־נִשְׁפֶּה֙ שְֽׂאוּ⁠־נֵ֔ס הָרִ֥ימוּ ק֖וֹל לָהֶ֑ם הָנִ֣יפוּ יָ֔ד וְיָבֹ֖אוּ פִּתְחֵ֥י נְדִיבִֽים׃ (ג) אֲנִ֥י צִוֵּ֖יתִי לִמְקֻדָּשָׁ֑י גַּ֣ם קָרָ֤אתִי גִבּוֹרַי֙ לְאַפִּ֔י עַלִּיזֵ֖י גַּאֲוָתִֽי׃ (ד) ק֥וֹל הָמ֛וֹן בֶּהָרִ֖ים דְּמ֣וּת עַם⁠־רָ֑ב ק֠וֹל שְׁא֞וֹן מַמְלְכ֤וֹת גּוֹיִם֙ נֶאֱסָפִ֔ים יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֔וֹת מְפַקֵּ֖ד צְבָ֥א מִלְחָמָֽה׃ (ה) בָּאִ֛ים מֵאֶ֥רֶץ מֶרְחָ֖ק מִקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם יְהֹוָה֙י״י֙ וּכְלֵ֣י זַעְמ֔וֹ לְחַבֵּ֖ל כׇּל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (ו) הֵילִ֕ילוּ כִּ֥י קָר֖וֹב י֣וֹם יְהֹוָ֑הי״י֑ כְּשֹׁ֖ד מִשַּׁדַּ֥י יָבֽוֹא׃ (ז) עַל⁠־כֵּ֖ן כׇּל⁠־יָדַ֣יִם תִּרְפֶּ֑ינָה וְכׇל⁠־לְבַ֥ב אֱנ֖וֹשׁ יִמָּֽס׃ (ח) וְֽנִבְהָ֓לוּ׀ ^אצִירִ֤ים וַחֲבָלִים֙ יֹֽאחֵז֔וּן כַּיּוֹלֵדָ֖ה יְחִיל֑וּן אִ֤ישׁ אֶל⁠־רֵעֵ֙הוּ֙ יִתְמָ֔הוּ פְּנֵ֥י לְהָבִ֖ים פְּנֵיהֶֽם׃ (ט) הִנֵּ֤ה יוֹם⁠־יְהֹוָה֙י״י֙ בָּ֔א אַכְזָרִ֥י וְעֶבְרָ֖ה וַחֲר֣וֹן אָ֑ף לָשׂ֤וּם הָאָ֙רֶץ֙ לְשַׁמָּ֔ה וְחַטָּאֶ֖יהָ יַשְׁמִ֥יד מִמֶּֽנָּה׃ (י) כִּֽי⁠־כוֹכְבֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ וּכְסִ֣ילֵיהֶ֔ם לֹ֥א יָהֵ֖לּוּ אוֹרָ֑ם חָשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בְּצֵאת֔וֹ וְיָרֵ֖חַ לֹא⁠־יַגִּ֥יהַּ אוֹרֽוֹ׃ (יא) וּפָקַדְתִּ֤י עַל⁠־תֵּבֵל֙ רָעָ֔ה וְעַל⁠־רְשָׁעִ֖ים עֲוֺנָ֑ם וְהִשְׁבַּתִּי֙ גְּא֣וֹן זֵדִ֔ים וְגַאֲוַ֥ת עָרִיצִ֖ים אַשְׁפִּֽיל׃ (יב) אוֹקִ֥יר אֱנ֖וֹשׁ מִפָּ֑ז וְאָדָ֖ם מִכֶּ֥תֶם אוֹפִֽיר׃ (יג) עַל⁠־כֵּן֙ שָׁמַ֣יִם אַרְגִּ֔יז וְתִרְעַ֥שׁ הָאָ֖רֶץ מִמְּקוֹמָ֑הּ בְּעֶבְרַת֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֔וֹת וּבְי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ (יד) וְהָיָה֙ כִּצְבִ֣י מֻדָּ֔ח וּכְצֹ֖אן וְאֵ֣ין מְקַבֵּ֑ץ אִ֤ישׁ אֶל⁠־עַמּוֹ֙ יִפְנ֔וּ וְאִ֥ישׁ אֶל⁠־אַרְצ֖וֹ יָנֽוּסוּ׃ (טו) כׇּל⁠־הַנִּמְצָ֖א יִדָּקֵ֑ר וְכׇל⁠־הַנִּסְפֶּ֖ה יִפּ֥וֹל בֶּחָֽרֶב׃ (טז) וְעֹלְלֵיהֶ֥ם יְרֻטְּשׁ֖וּ לְעֵינֵיהֶ֑ם יִשַּׁ֙סּוּ֙ בָּתֵּיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם [תִּשָּׁכַֽבְנָה] (תשגלנה)׃ (יז) הִנְנִ֛י מֵעִ֥יר עֲלֵיהֶ֖ם אֶת⁠־מָדָ֑י אֲשֶׁר⁠־כֶּ֙סֶף֙ לֹ֣א יַחְשֹׁ֔בוּ וְזָהָ֖ב לֹ֥א יַחְפְּצוּ⁠־בֽוֹ׃ (יח) וּקְשָׁת֖וֹת נְעָרִ֣ים תְּרַטַּ֑שְׁנָה וּפְרִי⁠־בֶ֙טֶן֙ לֹ֣א יְרַחֵ֔מוּ עַל⁠־בָּנִ֖ים לֹא⁠־תָח֥וּס עֵינָֽם׃ (יט) וְהָיְתָ֤ה בָבֶל֙ צְבִ֣י מַמְלָכ֔וֹת תִּפְאֶ֖רֶת גְּא֣וֹן כַּשְׂדִּ֑ים כְּמַהְפֵּכַ֣ת אֱלֹהִ֔ים אֶת⁠־סְדֹ֖ם וְאֶת⁠־עֲמֹרָֽה׃ (כ) לֹא⁠־תֵשֵׁ֣ב לָנֶ֔צַח וְלֹ֥א תִשְׁכֹּ֖ן עַד⁠־דּ֣וֹר וָד֑וֹר וְלֹא⁠־יַהֵ֥ל שָׁם֙ עֲרָבִ֔י וְרֹעִ֖ים לֹא⁠־יַרְבִּ֥צוּ שָֽׁם׃ (כא) וְרָבְצוּ⁠־שָׁ֣ם צִיִּ֔ים וּמָלְא֥וּ בָתֵּיהֶ֖ם אֹחִ֑ים וְשָׁ֤כְנוּ שָׁם֙ בְּנ֣וֹת יַעֲנָ֔ה וּשְׂעִירִ֖ים יְרַקְּדוּ⁠־שָֽׁם׃ (כב) וְעָנָ֤ה אִיִּים֙ בְּאַלְמְנוֹתָ֔יו וְתַנִּ֖ים בְּהֵ֣יכְלֵי עֹ֑נֶג וְקָר֤וֹב לָבוֹא֙ עִתָּ֔הּ וְיָמֶ֖יהָ לֹ֥א יִמָּשֵֽׁכוּ׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א וְֽנִבְהָ֓לוּ׀ ראו ברויאר, טעמי המקרא, ה.1 (עמ׳ 120).

E/ע

הערותNotes

(א) משא בבל – ידוע כי מפלת בבל היתה ע״י שמרדו שרי בלשאצר באדוניהם, ע״י המראה שראה בלילה ההוא שכתב המלאך על הכותל ופתרו דניאל לרעה, והמורדים האלה הם הודיעו הדבר לחיל פרס ומדי שלחמו אז עם בבל, ושבו על בבל והחריבוה עפ״ז נשא המשא הזה, כי רואה הוא איך הקדיש ה׳ גבורי חיל אכזרים להחריב את בבל, שהם חיל מדי ופרס. ויען שהם מארץ רחוקה ואין יודעים איך לבא ואיך לכבוש את העיר, הזמין אנשים מאנשי בבל שהם יקראו לחיל מדי ויראום איך יכבשו את המדינה. (ב) על הר נשפה – תחלה ידבר אל השרים המורדים בבלשאצר שישאו נס לאנשי מדי לקרוא להם, ומצייר בהדרגה תחלה ישאו נס שיראוהו מרחוק וילכו אחריו, ואחר שיתקרבו אליהם ירימו קול להם – כי ישמעו הקול וילכו אחריו, ואחר שיתקרבו יותר יניפו יד (להם) הוא הולכה והובאה ביד לסימן בואם הנה אל פתח העיר.
ויבאו – ע״י שיקראו אותם ויראו להם דרך מבא העיר יבואו בפתחי נדיבים של בני בבל, (והוא מאמר הלציי, כמו שהנדיב פתחו פתוח לקבל כל אורח הבא ממרחק, כן יקבלו בני בבל את האורחים האלה אשר במלחמות תנופה ילחמו בם). (ג) אני צויתי למקדשי – מוסב על כל הנאמר בפסוק הקודם, ר״ל כל זה צויתי למקודשי, שהם בני בלשאצר שהקדיש אותם ה׳ למרוד באדונם על פי נבואת דניאל ולקרוא לחיל מדי ופרס גם קראתי גבורי – הם חיל מדי ופרס המוכנים לאפי – למלאת נקמת חרון אפי עליזי גאותי – שהם ישמחו במה שתתראה גאותי על ידם, (ור״ל כי באנשי חיל היוצאים לצבא יש שתי מידות, יש היוצאים רק להחריב ארצות ומצד שהם אכזרים ומתאוים לשפך דם ויש היוצאים להגדיל שמם ושם מלכם ע״י גבורתם, והנה הראשונים ישחיתו יותר מן אותם היוצאים רק להתגאות לבד, אבל לעומת זה אחר שעקר כונתם רק אכזריות, לא יתאמצו כ״כ להראות גבורתם להיות לשם עולם, אבל אם בני הצבא נמצא ברוחם שתי המדות, האכזריות וגם אהבת הכבוד והגאוה, הם ירימו דגל להראות גבורתם, גם ישחיתו עד לכלה, עז״א כי מחנה מדי ופרס בשתי אלה ירימו קרן, א שהם מוכנים לאפי ואכזריות, ב שהם עליזי גאותי לבעבור הגאוה והכבוד. (ד) קול המון – יצייר עתה חזיון המחנה הבאה פתאום על בבל, כאיש היושב בטח בארמונו ושומע תחלה קול המון בהרים – ועדיין אינו יודע מה קול ההמון הלז אם רועים, קוצרים, המון חוגג, או צבא מלחמה ואחר שיתקרבו יותר אז השיג כי הוא קול שאון של ממלכות גוים הנאספים למלחמה, ואחר שיתקרבו יותר אז עיניו יביטו מי הוא השר צבא ההולך בראשם, וראה כי ה׳ צבאות הוא שר הצבא המפקד צבא למלחמה – כי לא הלכו בפקודת מלך ומושל רק ע״י דבר ה׳ ע״י המלאך. (ה) באים – עתה התקרבו יותר עד שיכול לשאלם מי ומאין המה ונגד השאלה מאין המה ימצא מענה באים מארץ מרחק – ומוסיף מקצה השמים שהוא קצה הישוב, ונגד השאלה מי המה משיב ה׳ וכלי זעמו – ונגד השאלה לאן ולאיזה תכלית הם הולכים, משיב לחבל כל הארץ של בני בבל (וכונת המליצה לצייר בואם פתאום בעת שבני בבל היו שלוים ושקטים וחוגגים יום משתה ושמחה על נצחון האויבים, ולא הרגישו בהם כמו שתמצא ציור הזה עצמו, לקמן סי׳ כ״א). (ו) הילילו – עתה מתחיל לדבר לנכח בני בבל, אין לכם שום תקוה עוד, רק הילילו ובכו,
כי קרוב – עת יגיע קול שמועה במדינה כי צר ואויב יבא בשעריהם, יש הבדל בין אם יום הכסא קרוב או רחוק, ובכל אחד יש מעלה וחסרון, כי אם יום הכסא קרוב, יש חסרון כי הפחד הפתאומי מביא מורך בלבבם, ומעלה שעי״כ מתאזרים ביותר עוז להכן לקראת נשק אחר שהזמן קרוב, ואם יום הכסא רחוק אז לא ימס לבבם כ״כ, אבל כן תרפינה ידיהם מהכין צרכי המלחמה כי סומכים א״ע שעוד יש עדן ועדנים, עפ״ז אומר כי בבשורה זאת יש שני חסרונות,
א. כי קרוב יום ה׳ – ומצד זה תגדל הפחד הפתאומי, ובכל זאת גם לא יוכלו להתאמץ בהכנת צרכי המלחמה, יען כי כשוד משדי יבוא השוד יבוא משדי בעל היכולת אשר אין עצה וגבורה לנגד ה׳. (ז) על כן – מגביל עם הקודם, יען כשוד משדי יבוא – על כן כל ידים תרפינה – ולא יעשו דבר להכין צרכי המלחמה, ויען כי קרוב יום ה׳ – לכן כל לבב אנוש ימס מן הפחד הפתאומי. (ח) ונבהלו – עתה מצייר מעמד העם בעת ביאת הצרה, תחלה יתבהלו פתאום, אח״ז יאחזו אותם צירים הבאים אל האשה בעת שהולד מתחיל לפתוח דלתות בטנה, וגם חבלים הנמשכים בעת שיושבת על המשבר, גם יחילון וירעדון כיולדה הרועדת בכל איבריה ע״י החבלים, וחוץ ממה שיתבהל כ״א בפ״ע, עוד איש אל רעהו יתמהו – תגדל להם התמהון וההשתוממות עת יביט איש על חברו, כמי שהוא בבהלה פתאומית הבאה על הרבים שתגדל פחד כ״א עת יראה את העומדים סביבו איך גם הם מתפחדים ונמוגים פני – וגם לא יצטרכו שיודיע איש לחברו פחדו ותמהונו, כי על הפנים לבד יהיה ניכר הפחד שיהיו פניהם דומים כלהבות אש, גם כמו שהלהבים כל שירבו הדברים המתלהבים כן יגדל הלהב, כן יתלהבו בלהב הפחד אחד מרעו, ויצרבו כל פנים מפני חברו. (ט) הנה – מתחיל לצייר איכות היום בעצמו, ומדמהו בחזיונו כאכזרי הטורף בלי רחמים כיום אפל מחותל בצלמות ולא סדרים אכזרי ועברה – ר״ל כי המתעבר ואינו אכזרי בטבעו, או גם אכזר שלא בעת חמתו, עוד יש קצת תקוה, אבל היום הזה יהיה אכזרי בטבעו וגם בעת עברתו, ועברה וחרון אף – בארתי (בבאור המלות) ההבדל ביניהם, כי חרון אף הוא רק על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא מה שיתעבר בעת חמתו להשחית הכל גם את מי שלא חטא נגדו ועפ״ז אומר כי היום הזה יבא על החוטאים, ובעברתו ישחית גם את מי שלא חטא שהוא כלל המדינה, ומפרש נגד עברה, לשום את הארץ לשמה – שהיא כלל הארץ והמדינה, ונגד חרון אף על החוטאים, אומר וחטאיה ישמיד ממנה. (י) כי כוכבי – מצייר את היום כי חשכו שמשו וכוכבי נשפו מרוב הצרות שנתהוו בו לא יהלו – בארתי בבאור המלות ההבדל בין אור, נגה, הלל, כי אור הוא המאיר לאחר, ונגה הוא המקבל אור מגשם אחר כמו הירח המקבל אור השמש, והלל הוא מה שנמצא הארה בעצמו ואינו מאיר לאחרים עז״א הכוכבים לא ימצא בעצמותם שום הלל וזוהר, השמש תחשך, ולא יהיה כמו בלילה עת תחשך השמש, שאז הירח תוציא אור מן השמש ותאיר לארץ, לז״א כי גם הירח לא יגיה אורו של השמש, לא יוציאנו להאירו לארץ ע״י אור חוזר, והנמשל על מפלת שר בבל וכוכב הצלחתם בשמים ממעל. (יא) ופקדתי – לשון מינוי, ימליץ השם ימנה את הרעה למושל על בבל לשלם להם כרעתם על תבל – כונתו כמ״ש בפסוק ט׳, שיעניש את החוטאים וע״י העברה הכללית תדבק הרעה על כלל התבל, גם אשר לא חטאו, באופן שהרעה יהיה לו פקודה על התבל שלא חטאו והעון על הרשע שחטא.
והשבתי – ובזה הזדים ומזידים וחוטאים ישבית גאונם ותקפם, והעריצים החזקים אשר לא הזידו לחטוא, רק שהתגאו ברוחם במלכותם, ובהם הגם שגאונם שהוא תקפם ועשרם אינו שנוא בעיני ה׳ אחר שלא הזידו ולא חטאו, מ״מ אחר שגאותם שהתגאו ברוחם הוא שנוא בעיני ה׳ ישפיל גאות לבם והנמשל, שרי בבל ומלכם שהם חטאו והזידו לה׳ יענישם על זדונם וישבית מלכותם, והמון עם שלא חטאו, מ״מ ישפיל גאותם על שהתגאו ע״י מלכות הזדון של נבוכדנצר. ועי׳ בבאור המלות. (יב) אוקיר – מבאר הטעם שיגדל הקצף על בבל כ״כ, כי גם אנוש הקטן ששפכו את דמו יהיה יקר אצלי יותר מפז,
ואדם הגדול במעלה יהיה עוד יקר יותר מכתם אופיר שהוא יקר מפז. (יג) על כן – אחר שאחשיב חשיבות בני אדם שנשפך דמם ע״י בני בבל, אשר אבדו גוים רבים שמים ארגיז וכו׳, ר״ל שלא תהיה מפלתה רק למטה רק יעקר גם שרשה ומזלה למעלה, ומצייר כאילו ירגיז השמים שהוא המקיף וממילא תרעש הארץ אשר היא המרכז תוך עגולת השמים בעברת ה׳ וביום חרון אפו בארתי למעלה פסוק ט׳. (יד) והיה – עתה החל לצייר איכות אבדם והשמדתם בפרטיית, ומתחיל תחלה מן הנכרים אשר נמצאו בבבל מארצות שונות, אשר גרו או סחרו בה, באשר היתה צבי הארצות ומסחר העמים כצבי, וכצאן – יש הבדל בין הצבי המודח ובין הצאן המפוזרות, כי הצאן צריכים אל הקיבוץ שיהיה העדר ביחד והרועה ישמרם מכל פגע, ואז הם בטוחים הגם שרועים בשדה או ביער, ובעת יתפזרו יאבדו ויהיו לטרף בפי זאבים, אבל הצבי מדרכו ללכת בדד ואין מטבעו שיתקבצו הצביים עדרים עדרים, כמ״ש דמה לך דודי לצבי על הרי בתר, רק שצריך הוא למעון ומקום מיוחד בו ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה ויסתר מן החיות החזקים ממנו, ובעת שידח ממעונתו ומקומו אינו בטוח מטרף לפ״ז הצבי מודח מבקש את מקומו, והצאן המפוזרות מבקשים את העדר שלהם, וצריכים להתקבץ. כמשל הזה אמר כי הנכרים אשר ימצאו בבבל אשר עד עתה היה להם ארץ בבל כארצם, ועם כשדים כעמם, עתה בעת תלכד העיר יהיו נחשבים אם כצבי מודח המבקש את ארצו, ואם כצאן המפוזרות המבקשים את בני עמם, ומפרש נגד כצבי מודח איש אל ארצו ינוסו – ונגד כצאן ואין מקבץ,
איש אל עמו יפנו – ור״ל שיפנה כל איש לבקש את בני עמו למען יתחברו ביחד וינוסו אל ארצם. (טו) כל הנמצא – הטעם שאיש אל עמו יפנו כי יירא לנוס לארצו בדד, כי כל הנמצא יחידי בדרך ידקר, והטעם שאיש אל ארצו ינוסו, ולא יתחברו עם בני בבל להלחם נגד האויב, כי כל הנספה אל צבא המלחמה יפול בחרב. (טז) ועלליהם – גם זה מוסב על הגרים בבבל מארצות אחרות, עולליהם אשר לא יוכלו לברוח עמהם ירוטשו אל הקירות לעיניהם באכזריות וישסו בתיהם וישכבו עם נשיהם (ובזה אין כפל ענין במה שכפל דבר זה בפסוק י״ח, כי שם מדבר מבני בבל עצמם). (יז) הנני – עתה התחיל לספר מה שיעשו לבני בבל עצמם, עליהם לא יבוא האויב כמו על הגרים הנכרים שיבואו לשוסס בתיהם בעד ממון לבד, כי מאתם לא יבקשו כסף וזהב אך נפשות,
עליהם – על אזרחי בבל כסף לא יחשבו – דקדק במליצתו כי הכסף לא היה בחשיבות אצלם למאומה, והזהב הגם שא״א כלל שימצא אדם שיכחיש חשיבות הזהב, מ״מ הם לא יחפצו בו, ר״ל שיניחו כל כסף וזהב וילכו רק להשמיד ולאבד. (יח) וקשתות – יל״פ שנמשך למעלה הנני מעיר את מדי, והנני מעיר קשתות אשר נערים תרטשנה – או יבואר שהניחו הנערים בהקשתות במקום החצים, וישליכו אותם מן הקשת אל הקירות כזרוק אבני קלע על פרי בטן וכו׳, הבדלתי בבאור המלות, פרי בטן הם יונקי שדים ובנים הם הגדולים, וההבדל בין רחם וחוס, רחמים לא יצדק רק על בעלי חיים שקצרה נפשו מראות בצרתם, וחוס הוא על איבוד ממון שחס על ממונו לבל יאבדהו וידוע שמטבע אנשי הצבא להתמלא רחמים על הילדים הרכים יותר מעל הבחורים, כי על הגדולים יתאכזרו לנקום מהם, לא על היונקים. אולם באופן אחר יחיו יותר את הגדולים שיוכלו לכבשם לעבדים ושפחות ותחוס עיניהם עליהם, אבל היונקים לא ישיגו מהם תועלת, לעומת זה אמר שעל פרי בטן שדרך לרחם עליהם הם לא ירחמו, ועל בנים הגדולים שדרך לחוס עליהם מפני תועלת הממון לא תחוס עינם אחר שלא יחשובו כסף וזהב. (יט) צבי ממלכות – שכל המלכיות היו נכנעים תחת בבל והיתה חמדת הממלכות, וידוע כי לפי גדולת גאון הממלכה וגדלה ראוי שעיר המלוכה תבנה לתפארת וכלילת יופי, ובזה בבל היתה תפארת גאון כשדים, שגאונה של כשדים היה מתפאר בבבל עיר הממלכה שהיתה נערכת ביפיה לעומת גאונה של כשדים, עתה תהיה כמהפכת וכו׳. (כ) לא תשב – שתתישב בקביעות, ואף גם לא תשכן אפילו דרך עראי, (עיין באור המלות) ולא יהל – גם מי שיחשיך לו בנסיעתו בערב ויוכרח ללון שם לא יהל שם, היינו שלא ידליק שם אור וגם לא יחזיק כל דבר אשר לו הלל והארה פן ירגישו בו החיות והנחשים השוכנים בעיי החרבות ואפילו הרועים הרובצים את צאנם ביום, ג״כ לא ירביצו שם כי יהיה מקום שמם לגמרי. (כא) ורבצו – מצייר ענינה כמדינה מיושבת שדרך להמצא בני אדם הדרים בבתים ובהמות הרובצים בשדות ועופות השוכנים על האילנות וילדים קטנים מרקדים ברחובות, נגד בהמות הרובצות אומר כי ירבצו ציים, נגד הגרים בבתים אומר כי יהיו אוחים מין קוף תחת אדם, נגד העופות השוכנים (כי לשון שכינה בא על עופות), אומר כי יהיו בנות יענה והמרקדים יהיו שעירים. (כב) וענה – בהיכלי השרים יש היכל גדול אשר שם יתקבצו כולם יחד להתענג בשמחה ושירים, וחדרים קטנים המיוחדים שיתבודד שם איש איש לבדו, עפ״ז אומר כי האיים שהיא חיה הבאה מאיי הים, ואינה יכולה להתחבר אל יתר החיות הם יצעקו באלמנותיו שהם החדרים הקטנים, והתנים יצעקו בהיכל הגדול וקרוב – הפסק מלכות אחת יהיה באחד משני פנים,
א. על צד העונש בשנתמלאה סאתה ובא עת פקודתה,
ב. מפני שהגיע זמן הצלחת מלכות אחרת ותמו ימי מלכות זו, כי אין מלכות נוגעת בחברתה, עז״א שמלכות בבל תכלה מצד שתי הסבות האלה:
א. על צד העונש כי קרוב לבוא עתה עת פקודתה להעניש אותה על מה שהרעו והצירו לישראל.
ב. מצד שהגיע זמן מלכות ישראל ובנין בית הבחירה, שמוכרח שתכלה מלכות בבל תחלה, ועי״כ ימי בבל הקצובים למלכותה היו רק שבעים שנה מיום גלות ישראל, עז״א וימיה הקצובים לה למלכות וממשלה לא ימשכו – כי יכלו לסוף שבעים שנה. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון