×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמואל ב ו׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת⁠־כׇּל⁠־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ (ב) וַיָּ֣קׇם׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכׇל⁠־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר⁠־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ (ג) וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת⁠־אֲר֤וֹן הָאֱלֹהִים֙ אֶל⁠־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹהֲגִ֖ים אֶת⁠־הָעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ (ד) וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָאָרֽוֹן׃ (ה) וְדָוִ֣ד׀ וְכׇל⁠־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ (ו) וַיָּבֹ֖אוּ עַד⁠־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל⁠־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ (ז) וַיִּֽחַר⁠־אַ֤ף יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹהִ֖ים עַל⁠־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מׇת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים׃ (ח) וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ט) וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (י) וְלֹא⁠־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת⁠־אֲר֥וֹן יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה עַל⁠־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד⁠־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ (יא) וַיֵּ֩שֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶת⁠־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת⁠־כׇּל⁠־בֵּיתֽוֹ׃ (יב) וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה אֶת⁠־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֔וֹ בַּעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּ֩עַל֩ אֶת⁠־אֲר֨וֹן הָאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ (יג) וַיְהִ֗י כִּ֧י צָעֲד֛וּ נֹשְׂאֵ֥י אֲרוֹן⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ (יד) וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכׇל⁠־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ (טו) וְדָוִד֙ וְכׇל⁠־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת⁠־אֲר֣וֹן יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ (טז) וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת⁠־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה׀ בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת⁠־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ (יז) וַיָּבִ֜אוּ אֶת⁠־אֲר֣וֹן יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָטָה⁠־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ (יח) וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַעֲל֥וֹת הָעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת⁠־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ (יט) וַיְחַלֵּ֨ק לְכׇל⁠־הָעָ֜ם לְכׇל⁠־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד⁠־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֙חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כׇּל⁠־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ (כ) וַיָּ֥שׇׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת⁠־בֵּית֑וֹ וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת⁠־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה⁠־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ (כא) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל⁠־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּחַר⁠־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכׇּל⁠־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל⁠־עַ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה עַל⁠־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כב) וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם⁠־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ (כג) וּלְמִיכַל֙ בַּת⁠־שָׁא֔וּל לֹא⁠־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
E/ע
הערותNotes
(א) ויוסף עוד דוד את כל בחור – בד״ה (א׳ יג, ב׳) מבואר ששלח לקבץ אליו את זקני ישראל להעלות הארון וכפי הנראה לא כולם הלכו רק כל עיר ועיר שלחו זקניהם ושופטיהם הם היו הבחורים והנבחרים שאמר את כל בחור בישראל – והיו שלשים אלף וחכמינו זכרונם לברכה במדרש (במ״ר ד, כ׳) ובירושלמי (סנהדרין פ״י ה״ב) אמרו שסמך תשעים אלף זקנים באותו יום. (דרשוהו ממ״ש את כל בחור) דעתם שכל עדה שלחה בית דין של שלשה, ואם כן משלשים אלף מובחרים של הערים היו תשעים אלף זקנים. (ב) וילך דוד וכל העם אתו מבעלי יהודה היא קרית יערים שנקראת בעלה ומשם לא שלחו זקנים מובחרים רק הלכו כולם, וזה שכתוב וכל העם מבעלי יהודה אשר נקרא שם זה כדמות הקדמה אל החטא שחטאו שבעבורו פרץ ה׳ פרץ בעוזה, שאחר שהארון נקרא בשם, ששם ה׳ צבאות יושב עליו על הכרובים – באופן שהכרובים הם מרכבה לשם ה׳ השוכן עליהם בקדש, ראוי שנושאי הארון ידמו אל נושאי המרכבה העליונה אשר דמות פניהם פני אדם, ולא ינשאו על שור וחמור, וכן צריך מטעם זה שיהיו לו נושאים מיוחדים שהם שבט לוי אשר בם בחר ה׳ והם שגו בזה כמו שיתבאר. (ג) וירכיבו ספר ששש הנה שנא ה׳ מה שפגמו בקדושת הארון, א. שהרכיבו אותו אל עגלה חדשה וישאוהו – תחת שהתורה צותה שינשא בכתף, ומ״ש מבית אבינדב מוסב על העגלה שהעגלה היתה מבית אבינדב רצה לומר קנין כספו, (ובזה אינו כפול עם מ״ש בפסוק ד׳ וישאוהו מבית אבינדב), ב. ועזא ואחיו נהגים את העגלה והיה להם ללמוד מן הפלשתים שלא נהגו העגלה רק הפרות כוונו הדרך מעצמם. (ד) ג. וישאהו מבית אבינדב שעוזא ואחיו נשאוהו מן הבית אל העגלה בכתף והיה ראוי שינשא על כל פנים על ידי לוים כדינו, לא על ידי זרים, ד. עם ארון האלהים רצה לומר שלא נשאוהו במוטות כדינו רק נשאו עם הארון עצמו שאחזו בו ועל ידו נשאוהו לא על ידי מוטות ממצעים בינו ובין ידיהם ונגעו בארון וזה אסור וכמ״ש בד״ה (א׳ טו, טו) וישאוהו בכתפם במוטות עליהם. ה. ואחיו הולך לפני הארון ואחוריו אל הארון וזה בזיון וקצף ושרי פלשתים נשמרו מזה והלכו אחריו לא לפניו. (ה) ו. ודוד וכו׳ וגם בזה לא עשו כראוי בשתים, א. שהיו משחקים דרך שחוק לא כשמחים ברעדה, ב. שלא היה על ידי כלי שיר המיוחדים לעבודה ולא על ידי הלוים המיועדים לזה רק כל בית ישראל כלו ובכל עצי ברושים רצה לומר בכל מיני כלי זמר. (ו) ויבואו אחר ששגו בכל אלה הוסיף עוזא לפשוע במה ששלח ידו לאחוז בארון בחשבו שצריך סמך בל יתמוטט והיה לו לדעת כי ה׳ השוכן בו נושא לא נישא ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה לה) נושאיו נשא את עצמו לא כ״ש, והסבה לזה היתה כי שמטו הבקר מתחת העגלה, והיה לו להבין שזה היה משאתם ופחדם. (ז) ויכהו על השל וימת שם עם ארון האלהים שיעורו ויכהו וימת שם על השל עם ארון האלהים על ששל ושכח קדושת הארון ופחד ה׳ בעודו עם ארון האלהים, וזה חטא גדול מנשוא השוכח יראת המלך בעודו עומד לפניו. (ח) ויחר לדוד מזה הבין דוד כי לא הזהרו בכבוד הארון כראוי וחרה לו על עצמו, כי זה ההבדל בין ויחר אף שיוצא לזולתו, ובין חרה לו ששב אל עצמו כמו (בראשית ד׳ ה׳) ויחר לקין ויפלו פניו, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה שם) שנשתנו פניו כחררה. (ט) ויירא דוד את ה׳ ביום ההוא – פי׳ דוד עבד תמיד מאהבה ומשמחה ועבודה כזאת תריק על בעליה שפע החסד והרחמים טוב ושמחה, ועתה ביום ההוא שחרד מפחד העונש שחל על עוזא, נפל ממדרגת האהבה אל מדרגת יראת העונש שהיא מדרגה פחותה, וע״כ אמר איך יבא אלי ארון ה׳ – אם באשר הרגיש כי נפל ממדרגתו, אם באשר ראה שמתנהג עם הקרב אל ארון עוזו בדין ובפחד, וכל הקרב אל קדושתו ימות ולכן, (י) ולא אבה דוד וכו׳ ויטהו בית עובד אדום שהיה לוי וראוי שהוא יעמוד לפני הארון. (יא) וישב אולם מעתה נעשה הארון מקור למי החסד והטובה לכל הקרב אליו, וזה נראה משתי פנים, א. וישב ארון ה׳ בית עובד אדום הגתי ישב אצלו ביחד עם כל בני ביתו ולא הוזק אחד מהם, ובד״ה (א׳ יג, יד) פי׳ וישב ארון האלהים עם בית עובד אדום בביתו – רצה לומר עם כל בני ביתו ביחד, ופה רמז במ״ש בית עובד בלא ב׳ השימוש, ב. כי הפיץ מי הברכה מדליו, ויברך ה׳ תחלה את עבד אדום בעצמו בקניניו ובנכסיו ואת אשתו ואחר כך ברך גם את כל ביתו כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות סג.) שכל כלותיו ילדו ששה בכרס אחד. (יב) ויגד למלך דוד לאמר ברוך ה׳ וכו׳, ספרו לו מה שהוא הראיה העקרית שברך את כל בני ביתו בעבור ארון האלהים פי׳ חכמינו זכרונם לברכה במכלתא שמפני שהיו אומרים שהארון ממית הראה להם ה׳ שיש בו ברכה, דייקו זה ממלת בעבור, כי יש הבדל בין בעבור ובין בגלל, שמלת בגלל מציין הסבה הקודמת ומלת בעבור מציין הסבה המאוחרת, וכפי חוקי הלשון היה לו לומר בגלל ארון האלהים, כמו (בראשית ל, כז) ויברכני ה׳ בגללך היינו בסבתך, ולכן פי׳ שבאמת לא היתה הברכה בגלל הארון דהיינו בסבתו, שאז לא היה חל הברכה רק על בעל הבית לבדו שעסק עמו ושרת לפניו לא על בני ביתו, ומזה ראה שהיה הברכה בעבור הארון ותועלתו, להסיר ממנו דבת עם שהוא ממית בשבט עברתו, ולהראות שאך טוב וחסד ירדוף לכל הקרב אליו ואף למי ששוכן בגבולו, ושיקח דוד ראיה להעלותו אל עיר דוד ולכן ויעל וכו׳ בשמחה לא ביראה ופחד רק באהבה ושמחה כי ראה שהחסד גובר בו, (וגם לא העלהו בשחוק כבפעם הא׳ רק בשמחה של מצוה). (יג) ויהי כי צעדו וכו׳ ובד״ה (ב׳ ט״ו כ״ו) כתוב ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה׳ ויזבחו שבעה פרים ושבעה אלים, ופי׳ חכמינו זכרונם לברכה (סוטה לה.) שעל כל ששה צעדים הקריבו שור ומריא, ועל כל סדר שהשלימו ששה פעמים ששה הקריבו שבעה פרים ושבעה אלים, וכפי זה היו מכוונים ועולים נגד שם של מ״ב שהיה מונח בארון שמקומו הוא בתפארת ישראל שהוא נושא ארון הברית כידוע, ועל כל ששה צעדים נשלם סדר א׳ והקריבו שור ומריא למלא השביעי בקדש, ובכל ששה סדרים נשלם ההיקף והקריבו ז׳ וז׳ להשלים ההיקף כידוע. (יד) ודוד כו׳ בטל כבודו מפני כבוד ה׳ בג׳ ענינים, א. בגופו שכרכר ורץ בכל עז לפני ארון ה׳ ב. במלבושיו שהיה חגור אפוד בד כלבוש הכהנים ועובדי ה׳ לא לבוש מלכות שלא להראות גאוה לפני ה׳, ובשני אלה התיחד דוד מן העם, כי לפי גדולתו צריך הוא להראות הכנעה לפני הבורא כמ״ש (ברכות לד.) המלך כיון שכורע שוב אינו זוקף, ועל זה אמר ודוד ג. מה שהשתתף עם כלל ישראל שעל זה אמר, (טו) ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה׳ בתרועה ובקול שופר לעורר שמחה וגיל. (טז) והיה ארון ה׳ מספר כי מיכל בת שאול מהיותה למודה בבית אביה שהיה כבודם חשוב בעיניהם מכבוד המקום, לא הרגישה בדבר הארון הבא ובכבוד ה׳ אשר לפניו ישמח מלך, רק יפלח חץ כבודה על כבוד בעלה הנגרע בערכו לעיניה כפי דעתה, וזה היה ההבדל בין בית שאול ובית דוד. (יז) ויעל דוד מתוך שמחה של מצוה התעורר לעבוד העבודה בעצמו, ולהעלות עולות ושלמים להמשיך שפע רצון וכן הריקו עליו ברכה עד שמברכתו ברך את העם, אם ברכה נפשיית בשם ה׳ צבאות ואם שפע גשמיית, כי (יט) ויחלק לכל העם היינו לאותם שהיו נועדים ללכת עם הארון, ומוסיף גם לכל המון ישראל שנמצאו שם במקרה, ומוסיף גם מאיש ועד אשה וכו׳. (כ) וישב דוד גם זה מגלה צדקתו שאחר שהשפיע לכל העם פנה אל ביתו ותאמר מה נכבד היום רצה לומר כי הכבוד יתראה על ידי האותות שבם יציינו את הכבוד, וזה יהיה אם מצד המכבדים אם מצד המתכבד, והתלוננה עליו כי הקל בכבוד מלכותו מצד שני אלה אם מצד המכבדים, לא יקרבו אל המלך רק שריו וגדולים, לא הפחותים בעם, הם יתחבאו מפניו ויעמדו מרחוק, ועל זה אמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה לעיני אמהות עבדיו – אם מצד המתכבד, המלך לא יתראה כהדיוט רק לבוש לבוש מלכות ועליו יציץ נזרו, ומתנשא על הכסא, לא לבוש אפוד מפזז ומכרכר, ועל זה אמר כהגלות נגלות אחד הרקים – ודייקה לאמר מה נכבד היום אשר נגלה היום – כי יש מלכים שמנהגם להמצא תמיד בין העם וזה כבודם, לא כן אתה שאינך רגיל בכך תמיד רק היום עשית זאת, וזה שכתוב מה נכבד היום וגם שלפעמים יצטרך המלך להיות יוצא ובא בין העם לצורך שעה, כמו בעת מיתת אבנר שהלך בין העם להפיס דעתם, וכן בעת מלחמה יתראה לפני כל בני החיל להלהיב לבבם לקראת נשק וכדומה, לא כן היום שלא היה הדבר נחוץ, וזה שכתוב אשר נגלה היום. (כא) ויאמר דוד – השיב לה בחכמה ודעת, א. אותות הכבוד המיוחדים למלך שאין יושבים על כסאו ולא יקרב איש אליו וכדומה, הם מוכרחים רק למלך המולך על ידי בחירת העם שכל כבודו הוא רק הסכמיי לא נמצא בעצמו, ואם לא יכינו לפניו האותות המציינים כבוד מלכותו הנו כאחד העם, לא כן אנכי שמלכותי אינה על ידי בחירת העם רק מה׳, כי אם היה הדבר מונח לבחירת העם היה ראוי שיבחרו יוצאי ירך שאול שנמשח מאת העם, וזה שכתוב לפני ה׳ אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה׳ ואם כן אין כבודי תלוי מאת העם ומן אותות הכבוד המוסכמים אצלם רק מעצמי ומאת ה׳ אשר שמני לנגיד, ב. ידוע שאין לשר הצבא להתהדר לפני מלך, ולא יתכבד העבד לפני אדוניו, ואיך יתכבד מלך בשר ודם בעת עמדו לפני מלך מלכי המלכים השי״ת וזה שכתוב לפני ה׳, ושחקתי לפני ה׳. (כב) ונקלותי אחר שהשיב לה לפי דרכה שלא הושפל כבודו בזה, נהפוך הוא זה לו יקר וגדולה, אם בהראותו שכבודו עצמי לו בלתי תלוי מאת העם כטעם הא׳, אם במה ששחק לפני ה׳ שהוא לו לתפארת כי מכבדיו יכובדו, ואם לא התראה באותות הכבוד החיצוניים נכבד הוא באותות הכבוד הפנימיים השכליים, הוסיף לאמר, אבל באמת מה טוב היה אם לא הייתי רוצה בכבוד כלל ובורח ממנו, ונקלתי עוד מזאת שכפי הכירי בגדולת הבורא ובכבודו ובשפלת האדם כי בשר הוא, הייתי נקל בעיני עד שהייתי שפל בעיני באמת, אז אכבדה, כי הרוצה בכבוד אינו נכבד באמת רק למראה עינים לא למראה השכל, רק אם הייתי מואס את הכבוד, אז גם עם האמהות כו׳ עמם אכבדה כי זה הכבוד האמתי הנפשיי, אשר אותותיו ישוו לפני שרים ופחותי העם. (כג) ולמיכל כתב מהרי״א שמלבד שהיה זה עונש על דבריה היה סבה מאת ה׳ בל יתרבה זרע שאול והיה גלוי לפניו ענין הגבעונים להשמיד כל זרע שאול ומה יעשה דוד יוציא להורג בניו או יחמול עליהם ויאמרו משא פנים יש בדבר, לכן סבב נורא עלילות שמיכל לא תתעבר מדוד.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144