×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמואל ב י״טתנ״ך
א֣
אָ
(א) וַיִּרְגַּ֣ז הַמֶּ֗לֶךְ וַיַּ֛עַל עַל⁠־עֲלִיַּ֥ת הַשַּׁ֖עַר וַיֵּ֑בְךְּ וְכֹ֣ה׀ אָמַ֣ר בְּלֶכְתּ֗וֹ בְּנִ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ בְּנִ֣י בְנִ֣י אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי⁠־יִתֵּ֤ן מוּתִי֙ אֲנִ֣י תַחְתֶּ֔יךָ אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃ (ב) וַיֻּגַּ֖ד לְיוֹאָ֑ב הִנֵּ֨ה הַמֶּ֧לֶךְ בֹּכֶ֛ה וַיִּתְאַבֵּ֖ל עַל⁠־אַבְשָׁלֽוֹם׃ (ג) וַתְּהִ֨י הַתְּשֻׁעָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא לְאֵ֖בֶל לְכׇל⁠־הָעָ֑ם כִּֽי⁠־שָׁמַ֣ע הָעָ֗ם בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר נֶעֱצַ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל⁠־בְּנֽוֹ׃ (ד) וַיִּתְגַּנֵּ֥ב הָעָ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לָב֣וֹא הָעִ֑יר כַּאֲשֶׁ֣ר יִתְגַּנֵּ֗ב הָעָם֙ הַנִּכְלָמִ֔ים בְּנוּסָ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה׃ (ה) וְהַמֶּ֙לֶךְ֙ לָאַ֣ט אֶת⁠־פָּנָ֔יו וַיִּזְעַ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ ק֣וֹל גָּד֑וֹל בְּנִי֙ אַבְשָׁל֔וֹם אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃ (ו) וַיָּבֹ֥א יוֹאָ֛ב אֶל⁠־הַמֶּ֖לֶךְ הַבָּ֑יִת וַיֹּ֩אמֶר֩ הֹבַ֨שְׁתָּ הַיּ֜וֹם אֶת⁠־פְּנֵ֣י כׇל⁠־עֲבָדֶ֗יךָ הַֽמְמַלְּטִ֤יםא אֶֽת⁠־נַפְשְׁךָ֙ הַיּ֔וֹם וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ בָּנֶ֙יךָ֙ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְנֶ֣פֶשׁ נָשֶׁ֔יךָ וְנֶ֖פֶשׁ פִּלַגְשֶֽׁיךָ׃ (ז) לְאַֽהֲבָה֙ אֶת⁠־שֹׂ֣נְאֶ֔יךָ וְלִשְׂנֹ֖א אֶת⁠־אֹהֲבֶ֑יךָ כִּ֣י׀ הִגַּ֣דְתָּ הַיּ֗וֹם כִּ֣י אֵ֤ין לְךָ֙ שָׂרִ֣ים וַעֲבָדִ֔ים כִּ֣י׀ יָדַ֣עְתִּי הַיּ֗וֹם כִּ֠י [ל֣וּ] (לא)ב אַבְשָׁל֥וֹם חַי֙ וְכֻלָּ֤נוּ הַיּוֹם֙ מֵתִ֔ים כִּי⁠־אָ֖ז יָשָׁ֥ר בְּעֵינֶֽיךָ׃ (ח) וְעַתָּה֙ ק֣וּם צֵ֔א וְדַבֵּ֖ר עַל⁠־לֵ֣ב עֲבָדֶ֑יךָ כִּי֩ בַיהֹוָ֨הי״י֨ נִשְׁבַּ֜עְתִּי כִּֽי⁠־אֵינְךָ֣ יוֹצֵ֗א אִם⁠־יָלִ֨ין אִ֤ישׁ אִתְּךָ֙ הַלַּ֔יְלָה וְרָעָ֧ה לְךָ֣ זֹ֗את מִכׇּל⁠־הָרָעָה֙ אֲשֶׁר⁠־בָּ֣אָה עָלֶ֔יךָ מִנְּעֻרֶ֖יךָ עַד⁠־עָֽתָּה׃ (ט) וַיָּ֥קׇם הַמֶּ֖לֶךְ וַיֵּ֣שֶׁב בַּשָּׁ֑עַר וּֽלְכׇל⁠־הָעָ֞ם הִגִּ֣ידוּ לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֤ה הַמֶּ֙לֶךְ֙ יוֹשֵׁ֣ב בַּשַּׁ֔עַר וַיָּבֹ֤א כׇל⁠־הָעָם֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל נָ֖ס אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽיו׃ (י) וַיְהִ֤י כׇל⁠־הָעָם֙ נָד֔וֹן בְּכׇל⁠־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמֶּ֜לֶךְ הִצִּילָ֣נוּ׀ מִכַּ֣ף אֹיְבֵ֗ינוּ וְה֤וּא מִלְּטָ֙נוּ֙ מִכַּ֣ף פְּלִשְׁתִּ֔ים וְעַתָּ֛ה בָּרַ֥ח מִן⁠־הָאָ֖רֶץ מֵעַ֥ל אַבְשָׁלֽוֹם׃ (יא) וְאַבְשָׁלוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר מָשַׁ֣חְנוּ עָלֵ֔ינוּ מֵ֖ת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְעַתָּ֗ה לָמָ֥ה אַתֶּ֛ם מַחֲרִשִׁ֖ים לְהָשִׁ֥יב אֶת⁠־הַמֶּֽלֶךְ׃ (יב) וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד שָׁ֠לַ֠ח אֶל⁠־צָד֨וֹק וְאֶל⁠־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֲנִים֮ לֵאמֹר֒ דַּבְּר֞וּ אֶל⁠־זִקְנֵ֤י יְהוּדָה֙ לֵאמֹ֔ר לָ֤מָּה תִֽהְיוּ֙ אַחֲרֹנִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת⁠־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל⁠־בֵּית֑וֹ וּדְבַר֙ כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֥א אֶל⁠־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל⁠־בֵּיתֽוֹ׃ (יג) אַחַ֣י אַתֶּ֔ם עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אַתֶּ֑ם וְלָ֧מָּה תִֽהְי֛וּ אַחֲרֹנִ֖ים לְהָשִׁ֥יב אֶת⁠־הַמֶּֽלֶךְ׃ (יד) וְלַֽעֲמָשָׂא֙ תֹּֽמְר֔וּ הֲל֛וֹא עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה כֹּ֣ה יַעֲשֶׂה⁠־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם⁠־לֹ֠א שַׂר⁠־צָבָ֞א תִּהְיֶ֧ה לְפָנַ֛י כׇּל⁠־הַיָּמִ֖ים תַּ֥חַת יוֹאָֽב׃ (טו) וַיַּ֛ט אֶת⁠־לְבַ֥ב כׇּל⁠־אִישׁ⁠־יְהוּדָ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ אֶל⁠־הַמֶּ֔לֶךְ שׁ֥וּב אַתָּ֖ה וְכׇל⁠־עֲבָדֶֽיךָ׃ (טז) וַיָּ֣שׇׁב הַמֶּ֔לֶךְ וַיָּבֹ֖א עַד⁠־הַיַּרְדֵּ֑ן וִיהוּדָ֞ה בָּ֣א הַגִּלְגָּ֗לָה לָלֶ֙כֶת֙ לִקְרַ֣את הַמֶּ֔לֶךְ לְהַעֲבִ֥יר אֶת⁠־הַמֶּ֖לֶךְ אֶת⁠־הַיַּרְדֵּֽן׃ (יז) וַיְמַהֵ֗ר שִׁמְעִ֤י בֶן⁠־גֵּרָא֙ בֶּן⁠־הַיְמִינִ֔י אֲשֶׁ֖ר מִבַּחוּרִ֑ים וַיֵּ֙רֶד֙ עִם⁠־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה לִקְרַ֖את הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד׃ (יח) וְאֶ֨לֶף אִ֣ישׁ עִמּוֹ֮ מִבִּנְיָמִן֒ וְצִיבָ֗א נַ֚עַר בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וַחֲמֵ֨שֶׁת עָשָׂ֥ר בָּנָ֛יו וְעֶשְׂרִ֥ים עֲבָדָ֖יו אִתּ֑וֹ וְצָלְח֥וּ הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יט) וְעָבְרָ֣ה הָעֲבָרָ֗ה לַֽעֲבִיר֙ אֶת⁠־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְלַעֲשׂ֥וֹת הַטּ֖וֹב בְּעֵינָ֑ו וְשִׁמְעִ֣י בֶן⁠־גֵּרָ֗א נָפַל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ בְּעׇבְר֖וֹ בַּיַּרְדֵּֽן׃ (כ) וַיֹּ֣אמֶר אֶל⁠־הַמֶּ֗לֶךְ אַל⁠־יַחֲשָׁב⁠־לִ֣י אֲדֹנִי֮ עָוֺן֒ וְאַל⁠־תִּזְכֹּ֗ר אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר הֶעֱוָ֣ה עַבְדְּךָ֔ בַּיּ֕וֹם אֲשֶׁר⁠־יָׄצָ֥אׄג אֲדֹנִֽי⁠־הַמֶּ֖לֶךְ מִירוּשָׁלָ֑͏ִם לָשׂ֥וּם הַמֶּ֖לֶךְ אֶל⁠־לִבּֽוֹ׃ (כא) כִּ֚י יָדַ֣ע עַבְדְּךָ֔ כִּ֖י אֲנִ֣י חָטָ֑אתִי וְהִנֵּה⁠־בָ֣אתִי הַיּ֗וֹם רִאשׁוֹן֙ לְכׇל⁠־בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף לָרֶ֕דֶת לִקְרַ֖את אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (כב) וַיַּ֨עַן אֲבִישַׁ֤י בֶּן⁠־צְרוּיָה֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲתַ֣חַת זֹ֔את לֹ֥א יוּמַ֖ת שִׁמְעִ֑י כִּ֥י קִלֵּ֖ל אֶת⁠־מְשִׁ֥יחַ יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (כג) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד מַה⁠־לִּ֤י וְלָכֶם֙ בְּנֵ֣י צְרוּיָ֔ה כִּֽי⁠־תִֽהְיוּ⁠־לִ֥י הַיּ֖וֹם לְשָׂטָ֑ן הַיּ֗וֹם י֤וּמַת אִישׁ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֚י הֲל֣וֹא יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י הַיּ֖וֹם אֲנִי⁠־מֶ֥לֶךְ עַל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃ (כד) וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל⁠־שִׁמְעִ֖י לֹ֣א תָמ֑וּת וַיִּשָּׁ֥בַֽע ל֖וֹ הַמֶּֽלֶךְ׃ (כה) וּמְפִבֹ֙שֶׁת֙ בֶּן⁠־שָׁא֔וּל יָרַ֖ד לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וְלֹא⁠־עָשָׂ֨ה רַגְלָ֜יו וְלֹא⁠־עָשָׂ֣ה שְׂפָמ֗וֹ וְאֶת⁠־בְּגָדָיו֙ לֹ֣א כִבֵּ֔ס לְמִן⁠־הַיּוֹם֙ לֶ֣כֶת הַמֶּ֔לֶךְ עַד⁠־הַיּ֖וֹם אֲשֶׁר⁠־בָּ֥א בְשָׁלֽוֹם׃ (כו) וַיְהִ֛י כִּי⁠־בָ֥א יְרוּשָׁלַ֖͏ִם לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה לֹא⁠־הָלַ֥כְתָּ עִמִּ֖י מְפִיבֹֽשֶׁת׃ (כז) וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ עַבְדִּ֣י רִמָּ֑נִי כִּי⁠־אָמַ֨ר עַבְדְּךָ֜ אֶחְבְּשָׁה⁠־לִּי֩ הַחֲמ֨וֹר וְאֶרְכַּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ וְאֵלֵ֣ךְ אֶת⁠־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י פִסֵּ֖חַ עַבְדֶּֽךָ׃ (כח) וַיְרַגֵּ֣ל בְּעַבְדְּךָ֔ אֶל⁠־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כְּמַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֔ים וַעֲשֵׂ֥ה הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃ (כט) כִּי֩ לֹ֨א הָיָ֜ה כׇּל⁠־בֵּ֣ית אָבִ֗י כִּ֤י אִם⁠־אַנְשֵֽׁי⁠־מָ֙וֶת֙ לַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתָּ֙שֶׁת֙ אֶֽת⁠־עַבְדְּךָ֔ בְּאֹכְלֵ֖י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ וּמַה⁠־יֶּשׁ⁠־לִ֥י עוֹד֙ צְדָקָ֔ה וְלִזְעֹ֥ק ע֖וֹד אֶל⁠־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ל) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה תְּדַבֵּ֥ר ע֖וֹד דְּבָרֶ֑יךָ אָמַ֕רְתִּי אַתָּ֣ה וְצִיבָ֔א תַּחְלְק֖וּ אֶת⁠־הַשָּׂדֶֽה׃ (לא) וַיֹּ֤אמֶר מְפִיבֹ֙שֶׁת֙ אֶל⁠־הַמֶּ֔לֶךְ גַּ֥ם אֶת⁠־הַכֹּ֖ל יִקָּ֑ח אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁר⁠־בָּ֞א אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֛לֶךְ בְּשָׁל֖וֹם אֶל⁠־בֵּיתֽוֹ׃ (לב) וּבַרְזִלַּי֙ הַגִּלְעָדִ֔י יָרַ֖ד מֵרֹֽגְלִ֑ים וַיַּעֲבֹ֤ר אֶת⁠־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַיַּרְדֵּ֔ן לְשַׁלְּח֖וֹ אֶת⁠־[הַיַּרְדֵּֽן] (בירדן (לג) וּבַרְזִלַּי֙ זָקֵ֣ן מְאֹ֔ד בֶּן⁠־שְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה וְהֽוּא⁠־כִלְכַּ֤ל אֶת⁠־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּשִׁיבָת֣וֹ בְמַחֲנַ֔יִם כִּי⁠־אִ֛ישׁ גָּד֥וֹל ה֖וּא מְאֹֽד׃ (לד) וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ אֶל⁠־בַּרְזִלָּ֑י אַתָּה֙ עֲבֹ֣ר אִתִּ֔י וְכִלְכַּלְתִּ֥י אֹתְךָ֛ עִמָּדִ֖י בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (לה) וַיֹּ֥אמֶר בַּרְזִלַּ֖י אֶל⁠־הַמֶּ֑לֶךְ כַּמָּ֗ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י כִּי⁠־אֶעֱלֶ֥ה אֶת⁠־הַמֶּ֖לֶךְ יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (לו) בֶּן⁠־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָה֩ אָנֹכִ֨י הַיּ֜וֹם הַאֵדַ֣ע׀ בֵּֽין⁠־ט֣וֹב לְרָ֗ע אִם⁠־יִטְעַ֤ם עַבְדְּךָ֙ אֶת⁠־אֲשֶׁ֤ר אֹכַל֙ וְאֶת⁠־אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁתֶּ֔ה אִם⁠־אֶשְׁמַ֣ע ע֔וֹד בְּק֖וֹל שָׁרִ֣ים וְשָׁר֑וֹת וְלָ֩מָּה֩ יִֽהְיֶ֨ה עַבְדְּךָ֥ עוֹד֙ לְמַשָּׂ֔א אֶל⁠־אֲדֹנִ֖י הַמֶּֽלֶךְ׃ (לז) כִּמְעַ֞ט יַעֲבֹ֧ר עַבְדְּךָ֛ אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֖ן אֶת⁠־הַמֶּ֑לֶךְ וְלָ֙מָּה֙ יִגְמְלֵ֣נִי הַמֶּ֔לֶךְ הַגְּמוּלָ֖ה הַזֹּֽאת׃ (לח) יָשׇׁב⁠־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ וְאָמֻ֣ת בְּעִירִ֔י עִ֛ם קֶ֥בֶר אָבִ֖י וְאִמִּ֑י וְהִנֵּ֣ה׀ עַבְדְּךָ֣ כִמְהָ֗ם יַֽעֲבֹר֙ עִם⁠־אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַעֲשֵׂה⁠־ל֕וֹ אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־ט֖וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃ (לט) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֗לֶךְ אִתִּי֙ יַעֲבֹ֣ר כִּמְהָ֔ם וַאֲנִי֙ אֶֽעֱשֶׂה⁠־לּ֔וֹ אֶת⁠־הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶ֑יךָ וְכֹ֛ל אֲשֶׁר⁠־תִּבְחַ֥ר עָלַ֖י אֶעֱשֶׂה⁠־לָּֽךְ׃ (מ) וַיַּעֲבֹ֧ר כׇּל⁠־הָעָ֛ם אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֖ן וְהַמֶּ֣לֶךְ עָבָ֑ר וַיִּשַּׁ֨ק הַמֶּ֤לֶךְ לְבַרְזִלַּי֙ וַיְבָ֣רְכֵ֔הוּד וַיָּ֖שׇׁב לִמְקֹמֽוֹ׃ (מא) וַיַּעֲבֹ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַגִּלְגָּ֔לָה וְכִמְהָ֖ן עָבַ֣ר עִמּ֑וֹ וְכׇל⁠־עַ֤ם יְהוּדָה֙ [הֶעֱבִ֣ירוּ] (ויעברו) אֶת⁠־הַמֶּ֔לֶךְ וְגַ֕ם חֲצִ֖י עַ֥ם יִשְׂרָאֵֽל׃ (מב) וְהִנֵּ֛ה כׇּל⁠־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בָּאִ֣ים אֶל⁠־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּאמְר֣וּ אֶל⁠־הַמֶּ֡לֶךְ מַדּ֩וּעַ֩ גְּנָב֨וּךָ אַחֵ֜ינוּ אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה וַיַּעֲבִ֨רוּ אֶת⁠־הַמֶּ֤לֶךְ וְאֶת⁠־בֵּיתוֹ֙ה אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֔ן וְכׇל⁠־אַנְשֵׁ֥י דָוִ֖ד עִמּֽוֹ׃ (מג) וַיַּ֩עַן֩ כׇּל⁠־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה עַל⁠־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי⁠־קָר֤וֹב הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלַ֔י וְלָ֤מָּה זֶּה֙ חָרָ֣ה לְךָ֔ עַל⁠־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה הֶאָכ֤וֹל אָכַ֙לְנוּ֙ מִן⁠־הַמֶּ֔לֶךְ אִם⁠־נִשֵּׂ֥את נִשָּׂ֖א לָֽנוּ׃ (מד) וַיַּ֣עַן אִֽישׁ⁠־יִשְׂרָאֵל֩ אֶת⁠־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וַיֹּ֗אמֶר עֶשֶׂר⁠־יָד֨וֹת לִ֣י בַמֶּ֘לֶךְ֮ וְגַם⁠־בְּדָוִד֮ אֲנִ֣י מִמְּךָ֒ וּמַדּ֙וּעַ֙ הֱקִלֹּתַ֔נִי וְלֹא⁠־הָיָ֨ה דְבָרִ֥י רִאשׁ֛וֹן לִ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶת⁠־מַלְכִּ֑י וַיִּ֙קֶשׁ֙ דְּבַר⁠־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה מִדְּבַ֖ר אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הַֽמְמַלְּטִ֤ים א=הַֽמֲמַלְּטִ֤ים (חטף)
ב [ל֣וּ] (לא) א-כתיב=לֻ֣א
ג יָׄצָ֥אׄ =א,ש1 (נקודה מעל האות יו״ד והאות אל״ף)
• ל,ק=יָׄצָ֥ׄאׄ (נקודה מעל כל שלושת האותיות) בהתאם למ״ס-ל <ג׳ [נקודות]>
ד וַיְבָ֣רְכֵ֔הוּ א=וַיְבָ֣רֲכֵ֔הוּ (חטף)
ה וְאֶת⁠־בֵּיתוֹ֙ =ל,ק ובדפוסים (וכן ברויאר ומג״ה)
• א!=וְאֵת⁠־בֵּיתוֹ֙ (אל״ף בצירה)
E/ע
הערותNotes
(א) וכה אמר בלכתו בני אבשלום – רצה לומר שהגם שמרד ומרה, הוא בוכה עליו משתי טעמים,
א. מפני שלא היה בדעתו להרוג את אביו, רק למלוך תחתיו, ועל זה אמר בני אבשלום בני בני אבשלום – רצה לומר היית בני לא כאכזר וזר להרגני, והיית בני בני, רצה לומר בני העקרי הראוי למלוך תחתי,
ב. מפני שידע שמעשה זו נסבב על ידי חטאו ועל ידי יעוד הנביא, ועל זה אמר מי יתן מותי אני תחתיך לא אתה תחתי, ובזה החליט לאמר אבשלום בני בני הקדים שמו העצמי, כאילו היה צדיק מצד עצמו ונענש בעון אביו, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שאמר שמונה פעמים בני, להעלותו מז׳ מדורי גיהנם ולהביאו לגן עדן, ועל זה רמז במ״ש ויעל (פועל יוצא כמו מוריד שאול ויעל) שהעלהו משערי גיהנם בבכייתו.
(ב) ויגד ליואב – היה הבדל בין יואב ובין יתר העם, יואב כבר ידע שיתעצב המלך על בנו וכמ״ש כן לאחימעץ (י״ח כ׳) רק חשב שהגם שיעצב כטבע האב, לא יתאבל עליו, כי נהרג כדין, והרוגי בית דין אין מתאבלים עליהם, והורע בעינו על שאמרו לו שמתאבל על אבשלום – שזה לא יעשה מצד שהוא בנו רק מצד שחושב שנהרג שלא כדין ולפי זה רצח אותו יואב שלא כמשפט. (ג) ותהי התשועה אמנם יתר העם שלא נגעו במיתתו רק הם חשבו שישמח המלך בהתשועה ולא יתעצב על מות אבשלום, כמו שחשב אחימעץ גם כן, הם התאבלו על ששמעו ביום ההוא דייקא, שהיה ראוי שיראה המלך להם פנים שוחקות, שמעו ההפך כי נעצב על בנו. (ד-ה) וכאשר ראה יואב כל הנעשה בין מצד העם שהתגנב לבא העיר וכן מצד המלך שלאט פניו כאבל ויזעק קול גדול – לכן בא להוכיחו ע״ז, ובפרט שהוא היה נוגע בדבר כנ״ל. (ו) הובשת היום אמר לו שהוביש היום פני עבדיו הלוחמים בעדו מארבעה צדדים,
א. שבאמת היה אבשלום מבקש את נפשו ונפש בניו ונשיו, שהיה הורג את אביו ואת אחיו ומענה את נשיו, כדי שיקום במלכותו, כמו שהחל ועינה פלגשי אביו, ואם כן עבדיך הם הממלטים את נפשך היום ואת נפש בניך וכו׳, ואיך תעצב על מיתתו, שאם היה חי היית אתה וכל ביתך תמיד בסכנה, והרגוהו להציל אותך כדין רודף.
(ז) ב. שאף אם תאמר שלא רצה להרגך רק לתפוש מלכות לבד, הלא עשה זה בעזרת אויביך, ואם היה נשאר בחיים ותמלא רצונו היה נסבה לאהבה את שונאיך ולשנא את אוהביך – כי אז היה נוקם באוהבי המלך שלחמו אתו, ומגדיל את אויביו,
ג. שהגם אם זה טוב בעיניך מצד אהבתך לבנך, המלך ראוי להשקיף בענין כזה על שריו ועבדיו שהם עמודי מלכותו, ולא יחוס על אהבת בניו, כי עניני המלוכה והכלל יקר בעיני המלכים יותר מעניני ביתם ועניניהם הפרטים, ואם כן הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים – עד שתביט על עניני בנך יותר מעניני הכלל,
ד. הלא אם היה חי היתה המלחמה נמשכת עד שאחד ינצח בהכרח, ואם כן גלית דעתך כי טוב יותר בעיניך,
שיהיה הוא חי ואנחנו מתים – אחר שרע בעיניך מה שנצחנו אנחנו, וכולנו חיים והוא מת תחתינו.
(ט) וישראל נס איש לאהליו אמר זה שנית כהוצעה אל מה שיספר אחר זה שהיה כל העם נדון להשיב את המלך, רק על ידי שנסו איש לאהליו היו כצאן מפוזרות ואין מקבץ אותם. (י) ויהי כל העם נדון רצה לומר שכן אמרו כולם איש לרעהו,
המלך הצילנו אמרו הגם אם היה אבשלום חי היה זה תשלומי רע תחת טוב שהוא הצילנו מיד אויבנו, וגם סכלות גדולה אחר שע״י נושע לנו, לא על ידי אבשלום, ואיך יברח הוא מפניו.
(יא) בפרט עתה אשר ואבשלום מת במלחמה – אין אחר טוב ממנו ואם כן ועתה למה אתם מחרישים. (יב) והמלך רצה לומר הגם שכן דברו כל ישראל ודוד ידע כל זאת כי כולם שלמים אתו, לא היה מי שיוציא זה אל הפועל אחר שנסו איש לאהליו נדחים ומפוזרים וראה דוד שצריך שהזקנים הם יעשו זאת, וזקני יהודה בראש, ואחריהם כל אדם ימשך, ולכן שלח אל זקני יהודה לאמר למה תהיו אחרונים – רצה לומר כי היה צריך,
א. להשיב את המלך – היינו להשיבו למלכותו,
ב. להשיב את המלך אל ביתו לירושלים ותחלה יאמרו כאילו יחלטו שדעת זקני יהודה שוה עם דעת כל ישראל להשיב את המלך למלכותו, ויתוכחו עמם על שלא יהיו ראשונים בענין זה להשיב את המלך אל ביתו, שבזה צריך שיצאו זקני יהודה לקראתו,
ודבר כל ישראל בא אל המלך שכבר נודע לו דבר כל ישראל כולם פה אחד שישוב למלכותו ואם כן לכם המשפט להשיבו אל ביתו.
(יג) ואם תשיבו כי אתם אינכם מסכימים גם ע״ז שישוב למלכותו, באשר תיראו שיעניש זקני יהודה שמרדו בו, ע״ז השיב אחי אתם עצמי ובשרי אתם – לא תיראו מעונש כי אתם אחי המלך ובני שבטו,
ולמה תהיו אחרונים להשיב את המלך – רצה לומר למה תהיה הסכמתכם על השבת המלכות אחרונה, והיה מחכמתו שהתחיל לדבר עמם על השבת המלך אל ביתו שמחליט שאין ספק בעיניו שרוצים במלכותו, והצד השני שלא ירצו להשיבו למלכותו, אמרו בסוף דבריו, כאילו הוא דבר רחוק בעיניו.
(יד) ולעמשא באשר הוא שר הצבא, הבטיח לו שיהיה תחת יואב שרצה להעבירו על שהרג את אבשלום. (יח) וצלחו הירדן לפ״מ שיתבאר בפסוק י״ז י״ח, אחר שבאו יהודה ובני בנימין לקראת המלך בעבר הירדן המזרחי, אז עבר יהודה תחלה, שלז״א שצלחו הירדן רצה לומר בקעוהו לפני המלך פי׳ קודם העברתו, ואחר כך. (יט) ועברה העברה (פי׳ ספינת הירדן) להעביר את בית המלך – שהמלך וביתו עבר אחריהם כמ״ש בפי״ז ויעבר כל העם והמלך עבר, (ומ״ש ולעשות הטוב בעיניו רצה לומר שלא התנו עמו תנאים שמשיבים אותו בתנאים מיוחדים, ועל מנת שימחל לכל מי שפשע כנגדו, כמו שהוא לרוב אחרי המרד, רק השתעבדו אליו בכל אופן שיעשה כאשר ייטב בעיניו לסלוח או להעניש, וזה גם כן עורר את שמעי לבקש על נפשו).
ושמעי וכו׳ כי שמעי ובני בנימין נשארו באחרונה כמו שיתבאר בפסוק י״ח, ועברו הירדן אחרי המלך, ולכן בעת רצה המלך לעבור נפל לפניו, כי אחרי עברו הירדן יתפוש מלכות, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, לא כן טרם עבר עודנו דינו כהדיוט ויוכל למחול.
(כ-כא) השאלות:
דברי שמעי כפולים, אמר אל יחשב לי עון, שהוא בל יחשבהו לעון כלל, ואמר שנית ואל תזכור, שהוא שהגם שיחשבהו לעון בל יזכרהו, ומז״ש לשום המלך אל לבו.
(כ) אל יחשב רצה לומר כי הוא חטא בשתים,
א. העון הכולל שהיה בין הקושרים והמורד במלכות חייב מיתה, ועל זה אמר שאל יחשב לו עון זה כלל, כי בהכרח יעבור על פשע המרידה שפשעו בו כל העם,
ב. מה שחטא הוא ביחוד במה שקללו, שעל זה אמר ואל תזכר את אשר העוה עבדך – שחטא זה גדול מצד ג׳ בחינות,
א. מצד המעשה עצמו, שעל זה אמר אשר העוה,
ב. מצד הזמן ביום אשר יצא אדני המלך מירושלים עיף ויגע, כענין כי אתה אשר הכית רדפו,
ג. מצד הכונה, כי המורד במלכות כונתו לפרוק עול, לא כן מה שקלל וסקל אחרי שברח המלך היתה הכוונה רעה לשום המלך אל לבו – להעציב ולהכאות לב המלך ולצערו.
(כא) כי ידע אמר די לי עונש במה שידעתי והכרתי גודל חטאי, וכפי שהכרתי בחטאי הגדול כן קדמתי להיות כמופת לרבים במה שבאתי ראשון לכל בית יוסף – שממני ילמדו כולם קל וחומר לשוב אליך. (כב) התחת זאת רצה לומר הגם שעל המרד תמחול בהכרח כי לכל העם בשגגה, ולא תענישהו, אבל תחת זאת שקלל הלא יומת שהוא חטא גדול פרטי שחטא הוא לבדו. (כג) מה לי ולכם השיב שאין להמיתו משני פנים:
א. שבקל יצמח מזה נזק שכאשר יראו שנוקם במכעיסיו יאמרו שכן יטור חמה לאויביו ושיעניש כל הקושרים ולא ישובו אליו, וזה שכתוב כי תהיו לי היום לשטן
ב. שאחר שמחשיב היום ההוא כאילו מלך מחדש, כי היום קבלוהו עליהם, מנהג המלכים שביום מלכם יעשו חסד ויפטרו כל אסירי המלך ממות, ואף כי שאין לגזור מיתה באותו היום, וזה שכתוב היום יומת איש בישראל – ובאר הטעם לשני אלה,
הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל אין ראוי להמיתו משני הטעמים הנאמרים, אם מצד שהמלוכה רפויה עדיין בידי יהיה זה לשטן, ואם מצד הטעם השני.
(כה) השאלות:
למה הודיע שלא עשה רגליו וכו׳, ומה שאמר כי בא ירושלים לא יצדק כי בירושלים ישב עד עתה, ועתה יצא מירושלים לקראת המלך, ומז״ש ועשה הטוב בעניך וכו׳, שסוף דבריו כולם דברי מותר.
ומפיבושת – כבר בארתי (למעלה טז יג) שמה שקבל דוד דברי ציבא היה מצד שני ענינים,
א. שהיה נראה כדבריו ממה שלא הלך מפיבושת עם המלך להצטער בצרתו,
ב. ממה שלא התירא לשבת בירושלים והוא מאוהבי דוד, וספר פה כי בבואו לפני דוד, ניכר היטב כי עבדו דבר עליו לשון שקר, כי הראיה ממה שלא הצטער בצרתו, נראה שקרותה ממה שלא עשה שער רגליו ושפמו ולא כבס בגדיו מיום לכת המלך עד שובו, כי התאבל ונצטער על צרת אדוניו, וכן הראיה השנית ממה שישב בירושלים בלא פחד גם כן שקר כי.
(כו) ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך רצה לומר שבאמת ישב מפיבושת עד עתה חוץ לעיר נחבא ונסתר, וכי בא עתה ירושלים בעת שבא דוד ושם קבל פניו, וכאשר כבר נראה צדקתו ושאל לו המלך למה לא הלך עמו, השיב. (כז-כח) עבדי רמני שלא די שלא חבש לי החמור עוד רגל בעבדך – ואין אני צריך להתנצל על שקריו כי אדוני המלך כמלאך האלהים שידע הכל מעצמו בחכמתו, ועוד שההתנצלות תהיה כדי להשיב לי השדה ושיחזור המלך מדברו, ואיני רוצה בזה רק ועשה הטוב בעיניך. (כט) כי רצה לומר אחר שהשדה שנתת לי הוא צדקה, וכן הוספת צדקה וחסד אחר מה ששמתני מאוכלי שולחנך (תחת שכל אנשי שאול היו ראוים למות) איך אבקש צדקה אחרת שהיא השדה, וכ״ש איך אזעוק כאילו לקחת ממני את שלי. (ל) אמרתי דוד הכיר כי הלשין עליו רק שדבר המלך אין להשיב, רק פירש דבריו שהיתה כונתו שיחלקו שניהם בשדה, וזה שכתוב אמרתי רצה לומר כן היה דעתי ובזה לא חזר מדבריו, וגם לא היה בזה עול נגד מפיבושת אחר שציבא ובניו עובדים את השדה מגיע להם החצי כאריס היורד למחצה. (לא) ומפיבשת השיב שכל כך ישמח לבו על ביאת מלכו עד שלא ירע בעיניו גם אם יקח את הכל, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שנענש דוד על זה שקבל לשון הרע, ועל ידי זה נחלקה מלכות בית דוד, ולכן נסמך ענין מפיבושת לענין שמעי, כי שם נשא פשע המורד ומקלל מלכו, ופה האשים לאיש שלומו ובריתו שלא כמשפט. (לג) וברזלי רצה לומר שנהג עמו כבוד מג׳ טעמים,
א. מצד זקנותו
ב. והוא כלכל וכו׳ להשיב טובה,
ג. כי איש גדול הוא.
(לד) אתה עבור אתי א״ל שני דברים,
א. שאחר שהמנהג שבענין כזה יעבור איש היותר גדול בעם את המלך לכבודו, אם כן אתה עבור אתי כי אין גדול ממך,
ב. וכלכלתי אותך והגם שאין אתה צריך לזה, יהיה זה:
א. עמדי שתהיה מאוכלי שולחני לכבוד,
ב. בירושלים בעיר המלוכה ולא תשב בעיר קטנה ברוגלים.
(לה) ויאמר ברזלי – השיב,
א. אם היה לכתי לצורך ותועלת הלא לא ימשך תועלת זה זמן רב כי כמה ימי שני חיי – ואין ראוי הטורח הזה בעבורו כי אעלה את המלך ירושלים.
(לו) ב. (זאת שנית) שלא ימשך תועלת מהליכתי כלל, כי אם רוצה בי בעבור צורך המלך לדרוש ממני עצה ותושיה,
האדע היום בין טוב לרע – ואם לתועלתי,
אם יטעם עבדך וכו׳ ורצה לומר שלא אהנה עוד לא מחוש הטעם, ולא מיתר החושים שעל זה אמר אם אשמע עוד בקול שרים ושרות – ולא לבד שהוא לא להועיל, אהיה עוד למשא.
(לז) ג. (זאת שלישית) כמעט יעבר רצה לומר למה יגמלני כ״ז (אף אם הייתי נהנה מזה) וכי בעבור המעט מה שאני עברתי להעביר את המלך את הירדן – כי מה עשיתי יותר מזה, הלא מעט עשיתי ואין זה ראוי לגמול. (לח) ד. (זאת רביעית) שאם בכ״ז רוצה המלך להיטיב עמי,
ישב נא עבדך ואמות בעירי – כי הגיע עתי, וממילא בני עומד תחתי לירשני, והוא יעבור כי לו משפט הירושה תחת אביו.
(לט) ויאמר המלך אתי יעבר כמהם – גם בל״ז יעבור אתי כי רציתי להיטיב עמו ביחוד מצד עצמו, ולא אעשה עמו הטוב בעיני רק הטוב בעיניך – ובלעדי זה כל אשר תבחר עלי אעשה לך ביחוד. (מ) ויעבר אחר הדבור הזה שהיה במעמד כולם עבר עם יהודה תחלה, והמלך (עם ברזילי) עבר אחריהם ואז וישק המלך וכו׳. (מא) ויעבירו את המלך שהעבירוהו לגלגל, וגם חצי עם ישראל היינו החצי מן אלף איש שבאו מישראל, כי החצי השני נתאחרו כי עברו את הירדן באחרונה (כנ״ל) (מב) והנה ואז נודע הדבר בישראל והתאספו והתרעמו על שלא הודיעו להם, וזה משני פנים, אם מצד כבוד המלך, שהיו כל ישראל באים לקראתו, אם מצד כבודם כמו שית׳, וזה שכתוב מדוע גנבוך וכו׳, והנה לא היה בזה מהתרעומת אם היה המלך עובר לבדו, שהיה מראה שבטוח לבו שכל ישראל מרוצים בו, ועקר תרעומתם מצד שהעבירו את המלך וכל אנשי דוד אתו – שהגבורים והצבא עוברים אתו, כאילו הוא מלך נושע ברב חיל, ובוטח על חילו ועל אנשי יהודה שהשלימו אתו, וכאילו ישתרר בחזקה על ישראל, וזה גנבת דעת אחר שהם התרצו גם כן להשיב את מלכם. (מג) ויען כל איש יהודה – השיבו להם שלש טענות,
א. מה שהקדמנו הוא כי לי משפט הקדימה מצד שהמלך קרוב אלי – אם בשאני משבטו, אם יען ששוכן ביהודה,
ב. ולמה זה חרה לך על הדבר הזה – שאין זה פוגם כבודך ומה לך אם ברב עם הדרת מלך, הלא הוא מוחל על כבודו,
ג. האכול אכלנו רצה לומר שבסעודה יש נ״מ להבא ראשון שאוכל את הטוב והמובחר, וכן בעת שחולקים משאת ומתנות שהבא אחרון לא ישיג משאת, אבל פה וכי אכלנו או נשאנו משאת – רצה לומר הנה המלך שלם לפניכם, אנחנו העברנוהו את הירדן ואתם תעבירוהו מפה והלאה, והוא מלככם כמו שהוא מלכנו.
(מד) ויען איש ישראל – השיבו על שלש טענותיהם, (על הא׳) מ״ש שאתם לכם משפט הקדימה מצד הקורבה,
עשר ידות לי במלך – לנו משפט הקדימה מצד שאנחנו הרוב, אנחנו עשרה שבטים ואתה שבט אחד, ולי עשרה חלקים במלכות,
וגם בדוד אני ממך שעורו וגם בדוד עשר ידות אני ממך, הגם שהוא דוד ממשפחת יהודה בכ״ז אני עשר ידות ממך, והמלך לא יביט על שאר ומשפחה רק על עמו ומלכותו, (על הב׳) מ״ש ולמה זה חרה לך, השיבו ומדוע הקלותני – (על הג׳) מ״ש האכול אכלנו, השיבו ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי – כי מהראוי שאנחנו שאנו רוב ישראל, נשיב את מלכנו על פי הסכמתנו, לא על פי דבר שבט אחד, כאילו הדבר הראשון הדובר אלי להשיב את מלכי אינו דברי רק דבר יהודה, הוא הדובר בראשונה ואנו אחריו, וכדי לנו בזיון וקצף,
ויקש דבר איש יהודה כי על ידי זה נתהוה ויכוח ומדנים, ובני יהודה הקישו דברים נגד ישראל, ועל ידי זה התעורר שבע בן בכרי למרוד.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144