Ibn Ezra Second Commentary Shemot 7 – אבן עזרא פירוש שני שמות ז‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃ (ב) אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל⁠־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת⁠־בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ (ג) וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת⁠־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת⁠־אֹתֹתַ֛י וְאֶת⁠־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ד) וְלֹֽא⁠־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥י^א אֶת⁠־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י אֶת⁠־צִבְאֹתַ֜י אֶת⁠־עַמִּ֤י בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ (ה) וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי⁠־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔הי״י֔ בִּנְטֹתִ֥י אֶת⁠־יָדִ֖י עַל⁠־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת⁠־בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃ (ו) וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (ז) וּמֹשֶׁה֙ בֶּן⁠־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן⁠־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל⁠־פַּרְעֹֽה׃ (ח) {רביעי} וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔הי״י֔ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (ט) כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָמַרְתָּ֣ אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת⁠־מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי⁠־פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ (י) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל⁠־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן^ב כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑הי״י֑ וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת⁠־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ (יא) וַיִּקְרָא֙ גַּם⁠־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים^ג וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם⁠־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן׃ (יב) וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה⁠־אַהֲרֹ֖ן אֶת⁠־מַטֹּתָֽם׃ (יג) וַיֶּֽחֱזַק֙^ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (יד) ^הוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם׃ (טו) לֵ֣ךְ אֶל⁠־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל⁠־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה אֲשֶׁר⁠־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ׃ (טז) וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו יְהֹוָ֞הי״י֞ אֱלֹהֵ֤י הָעִבְרִים֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר שַׁלַּח֙ אֶת⁠־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי בַּמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּ֥ה לֹא⁠־שָׁמַ֖עְתָּ עַד⁠־כֹּֽה׃ (יז) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר⁠־בְּיָדִ֗י עַל⁠־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ לְדָֽם׃ (יח) וְהַדָּגָ֧ה אֲשֶׁר⁠־בַּיְאֹ֛ר תָּמ֖וּת וּבָאַ֣שׁ הַיְאֹ֑ר וְנִלְא֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן⁠־הַיְאֹֽר׃ (יט) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵֽה⁠־יָדְךָ֩ עַל⁠־מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַֽל⁠־נַהֲרֹתָ֣ם׀ עַל⁠־יְאֹרֵיהֶ֣ם וְעַל⁠־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כׇּל⁠־מִקְוֵ֥ה מֵימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ⁠־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכׇל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָעֵצִ֖ים וּבָאֲבָנִֽים׃ (כ) וַיַּֽעֲשׂוּ⁠־כֵן֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֗הי״י֗ וַיָּ֤רֶם בַּמַּטֶּה֙ וַיַּ֤ךְ אֶת⁠־הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּיְאֹ֔ר לְעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּלְעֵינֵ֖י עֲבָדָ֑יו וַיֵּהָ֥פְכ֛וּ^ו כׇּל⁠־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר⁠־בַּיְאֹ֖ר לְדָֽם׃ (כא) וְהַדָּגָ֨ה אֲשֶׁר⁠־בַּיְאֹ֥ר מֵ֙תָה֙ וַיִּבְאַ֣שׁ הַיְאֹ֔ר וְלֹא⁠־יָכְל֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן⁠־הַיְאֹ֑ר וַיְהִ֥י הַדָּ֖ם בְּכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כב) וַיַּֽעֲשׂוּ⁠־כֵ֛ן חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב⁠־פַּרְעֹה֙ וְלֹא⁠־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (כג) וַיִּ֣פֶן פַּרְעֹ֔ה וַיָּבֹ֖א אֶל⁠־בֵּית֑וֹ וְלֹא⁠־שָׁ֥ת לִבּ֖וֹ גַּם⁠־לָזֹֽאת׃ (כד) וַיַּחְפְּר֧וּ כׇל⁠־מִצְרַ֛יִם סְבִיבֹ֥ת הַיְאֹ֖ר מַ֣יִם לִשְׁתּ֑וֹת כִּ֣י לֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לִשְׁתֹּ֔ת מִמֵּימֵ֖י הַיְאֹֽר׃ (כה) וַיִּמָּלֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים אַחֲרֵ֥י הַכּוֹת⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶת⁠־הַיְאֹֽר׃ (כו) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל⁠־פַּרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ שַׁלַּ֥ח אֶת⁠־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ (כז) וְאִם⁠־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֗י נֹגֵ֛ף אֶת⁠־כׇּל⁠־גְּבוּלְךָ֖ בַּֽצְפַרְדְּעִֽים^ז׃ (כח) וְשָׁרַ֣ץ הַיְאֹר֮ צְפַרְדְּעִים֒ וְעָלוּ֙ וּבָ֣אוּ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖ וְעַל⁠־מִטָּתֶ֑ךָ וּבְבֵ֤ית עֲבָדֶ֙יךָ֙ וּבְעַמֶּ֔ךָ וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ׃ (כט) וּבְכָ֥ה וּֽבְעַמְּךָ֖ וּבְכׇל⁠־עֲבָדֶ֑יךָ יַעֲל֖וּ הַֽצְפַרְדְּעִֽים^ח׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א וְנָתַתִּ֥י =ל?,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל?=וְנָתַתִּ֛י (בנקודת תביר?) בספק לפי ברויאר ודותן; בהגדלה נראה יותר שמדובר על נקודת כתם ולא נקודת תביר.
• הערות דותן וברויאר

^ב וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן =ל1,ב,ש,ש1,ו ובדפוסים
• ל!=<וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן> (חסרות נקודות החטף בעי״ן)
• דפוסים=וַיַּֽעֲשׂוּ⁠־כֵ֔ן (תיבה מוקפת בגעיה)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד

^ג לַֽחֲכָמִ֖ים ל=לַֽחֲכָמִ֖ים בגעיה ימנית

^ד וַיֶּֽחֱזַק֙ =ל,ל1,ב,ק3,ש,ו; לפי שיטת ב״א אין געיה כבדה באות וי״ו, לא כאן ולא להלן ט,לה (״ויחזק לב פ׳ וחבירו בלא גע׳״). בכתבי⁠־היד ב,ש,ק3,ו יש געיה קלה באות יו״ד (וַיֶַּחֱזַק֙), וכמו כן להלן ט,לה בכתבי⁠־היד ב,ק3,ו. וראו ייבין, יב.9 (עמ׳ 99), שבדוגמאות אחדות בטעם פשטא מועדפת געיה קלה מן הכבדה (כולל הדוגמה הזאת).
• ש1,ל3=וַֽיֶּחֱזַק֙ (געיה כבדה באות וי״ו כשיטת בן נפתלי), וכמו כן להלן ט,לה בכתבי⁠־היד ל,ש,ל3.

^ה ‹סס› ל=פרשה פתוחה

^ו וַיֵּהָ֥פְכ֛וּ =ל?,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל?=וַיֵּהָֽפְכ֛וּ (געיה ותביר?) וכך בהקלדה

^ז בַּֽצְפַרְדְּעִֽים =ל
• א(ס),ב=בַּֽצֲפַרְדְּעִֽים (חטף) <הערת מאורות נתן על ח,ז: ״הַֽצְֿפַרְדְּעִ֗ים״? אינו כן אלא בחטף פתח כולהון>

^ח הַֽצְפַרְדְּעִֽים =ל
• א(ס),ב=הַֽצֲפַרְדְּעִֽים (חטף); וראו בהערה לעיל ז,כז.

E/ע

הערותNotes

(א) ויאמר י״י – זהו: ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים (שמות ו׳:י״ב), השיבו השם: ראה נתתיך אלהים לפרעה.⁠^א
ויאמר – טעם ראה – שעשיתי לך מעלה גדולה שתחשב בעיני פרעה כמעלת מלאך. וזהו: אלהים – והוא מדבר אל הנביא, והנביא מדבר אל אנשי דורו.
והאומרים כי נביא מגזרת: ניב שפתים (ישעיהו נ״ז:י״ט), איננו נכון. כי שרש ניב מהשניים, לפי דעת חכמי צרפת, ומעלומי העין לפי דעת חכמי ספרד, ושרש נביא שלש אותיות. והעד: נביאים (במדבר י״א:כ״ט), ויתנבאו (במדבר י״א:כ״ה), כי האל״ף שרש. ועוד, כי: ניב שפתים (ישעיהו נ״ז:י״ט), כמו: פרי, כי הוא מגזרת: תנובה (ישעיהו כ״ז:ו׳), עוד ינובון בשיבה (תהלים צ״ב:ט״ו). והעד הנאמן: וניבו נבזה אכלו (מלאכי א׳:י״ב). ועוד מה טעם: השב אשת האיש כי נביא הוא (בראשית כ׳:ז׳), אם פירושו דברן הוא. רק פירושו: הוא נביאי שאגלה לו סודי, כדרך: כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג׳:ז׳), והוא מתענג עליו, על כן: ויתפלל בעדך וחיה (בראשית כ׳:ז׳). (ב) אתה תדבר – אל אהרן.
את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה – ואע״פ שאינו נזכר אהרן בכל פעם בבא משה אל פרעה, ידענו כי לעולם יחדו באו. (ג) ואני אקשה – יש לשאול: אם השם הקשה לבו מה פשעו. והתשובה: כי השם נתן חכמה לאדם, ונטע שכל בלבו לקבל כח עליון, להוסיף על טובתו, או לחסר מרעתו, ועוד^ב אפרש זה בפרשת כי תשא (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ג:כ״א).⁠^ג
והנה טעם אקשה לבו – למען רבות מופתי.
ור׳ ישועה אמר: כי טעם אקשה את לבו – לסבול המכות.⁠^ד (ד) ולא – ונתתי את ידי – מכה, כי ביד היא, כדרך בני אדם.
וטעם צבאתי – כמו: שהמלאכים הם צבאות י״י בשמים, כך הם ישראל בארץ. (ה) וידעו – כבר הזכיר ר׳ יהודה המדקדק ההפרש שיש^ה בין וְיָדְעוּ ובין וְיֵדְעוּ,⁠^ו כי הקמוץ בקמץ גדול הוא פעל עבר, כמו: שמרו (דברים ל״ג:ט׳), והו״ו השיבו לעתיד כמשפט, והקמוץ בקמץ קטן, והיו״ד סימן לעתיד, כמו: וישמרו (יחזקאל מ״ג:י״א), והנח הנעלם בין היו״ד והדלת תחת היו״ד שהוא שרש.
והנה הזכיר למה הביא המכות על מצרים, כדי שיודע בעולם שמו הנכבד. (ו) ויעש – עתה כלל, כי על יד אהרן גם על יד משה נעשו האותות, ואחר כן יפרש כל אות ואות. (ז) ומשה – הזכיר שנות שניהם, ולא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שהתנבאו בזקנותם, רק אלה, כי מעלתם גדולה מכל הנביאים, ולהם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן (במדבר י״ב:ה׳). ואל יעלה על לבך כי שמואל עמהם, בעבור בעמוד ענן ידבר אליהם (תהלים צ״ט:ז׳), כי כבר פירשתיו^ז במקומו (ראב״ע תהלים פירוש שני צ״ט:ז׳). ולאלה לבדם נתנה התורה, והנה על ידם ינחלו הצדיקים עולם הבא, וכל הנביאים הבאים אחריהם הם נביאי תוכחות או עתידות. (ח) ויאמר^ח י״י – החל לשתפם^ט שניהם, כי ידע השם^י כי בתחלה לא יבקש פרעה מופת, רק יאמר לא ידעתי את י״י (שמות ה׳:ב׳), ועתה יבקש. (ט) כבר^יא פרשתי (ראב״ע שמות פירוש שני ד׳:כ׳) אף על פי שהוא אומר מטך – הוא מטה משה שנתנו לו. והעד: אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך (שמות ז׳:י״ט). וכתוב: וירם במטה ויך את המים (שמות ז׳:כ׳). והנה הודיענו בפתחות הבי״ת, שהוא המטה הידוע, שאמר לו: קח את מטך, וכתוב דבר השם למשה: ומטך אשר הכית בו את היאר (שמות י״ז:ה׳). (י) ויבא משה – גם זה מופת שהמטה היה לתנין, איננו דומה^יב למופת שעשה לישראל, כי לא נהפך רק לנחש.
ויפת אמר: כי נחש הוא תנין. ויפת הוא תנין.⁠^יג (יא) ויקרא – לחכמים – חכמי המזלות.
ולמכשפים – משנים דבר התולדת למראית העין.
והחרטומים – הם היודעים סוד התולדת. והמלה רביעיה, אולי לשון מצרים הוא, או לשון כשדים, כי לא מצאנוה בכל המקרא רק בדברי שניהם.
והפריש הכתוב בין מעשה משה, שהיה אמת שנהפך המטה לתנין, ובין מעשה החרטומים. על כן כתוב: בלטיהם – והמלה שלישיה מגזרת: להט החרב (בראשית ג׳:כ״ד), אשכבה לוהטים (תהלים נ״ז:ה׳), ולהט אותם היום הבא (מלאכי ג׳:י״ט), והוא כמו: בריקות ואש עוברת, וזאת היא אחיזת עינים. (יב) וישליכו – והוא פלא שני, שבלע תנין אהרן מטות החרטומים, ולא נמצאו.
וקראו מטה אהרן כי כן היה בתחלה.
ור׳ ישועה אמר: כי אחר ששב מטה בלע מטותם, וזה פלא גדול. (יג) ויחזק – מעצמו, בעבור שראה שעשו החרטומים כמעשה אהרן. (יד) ויאמר – כבד – פעל עבר, כמו: כי זקן יצחק (בראשית כ״ז:א׳), לו חפץ י״י להמיתנו (שופטים י״ג:כ״ג), כאשר אהב (בראשית כ״ז:י״ד).
והיה קמץ קטן¹ תחת מ״ם מאן שהוא שרש, שלא ידגש האל״ף ההוא אחריו, כמו: חרף נפשו (שופטים ה׳:י״ח). (טו) לך – מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ובאב, כי אז יגדל היאר, לראות כמה מעלות עולה.
וצוה השם למשה שילך בבקר – ויעמוד לפני היאר ויעשה האות שהוא מכת היאר לעיני פרעה.
וצוהו לקחת המטה שנהפך לנחש על ידי משה לפני לכתו אל פרעה (שמות ד׳:ל׳), ויתנהו אל אהרן לנטותו על מימי מצרים, שיראה פרעה בעיניו, כי מרגע שיכה אהרן במטה את היאר אז יהפך לדם. (טז) ואמרת – אמור לו ככה,⁠^יד כי זאת תחלת המכות אם לא תשמעו, כי המטה אשר נהפך לתנין לא היתה מכה. (יז) כה אמר י״י^טו – השליח ידבר על פי השולח. ואחז דרך קצרה, כי תחסר מלת ״שלוחו״, וככה: הנה אנכי שלוחו^טז מכה במטה אשר בידי.
ואמר אשר בידי – אף על פי שביד אהרן היה, כי שניהם שוים ומשתתפים באות. (יח) והדגה – שם מין כולל.
ונלאו – בנין נפעל, מגזרת: לאה, כטעם: לא יוכלו. (יט) ויאמר – לפי הפשט: כי אהרן נטה ידו והכה היאר, ונטה ידו כנגד כל הרוחות בפאת מצרים.⁠^יז
ומלת מימי מצרים – כלל, והפרט: על נהרותם. ואינם היאר, רק שיחור ונהרות אחרים בארץ מצרים, כי הדם בכל ארצם.
ועל יאריהם – לשון רבים, בעבור שהיאור במקומות רבים.
אגמיהם – אגמי מים מחברים מהמטר.
ומקוה מימיהם – הם המעיינים והבארות והבורות.
אמר הגאון: כי מימי כפול – מים מתוקים, ומי מרים, כמי הים. על כן כתוב: הקורא למי הים (עמוס ה׳:ח׳). והנה שכח: מי הירדן יכרתון (יהושע ג׳:י״ג).
ומלת מים, כאשר היא סמוכה אל סימן,⁠^יח לעולם היא כפולה, כמו: מימי (שמואל א כ״ה:י״א), ומימיך (שמות כ״ג:כ״ה), גם כל לשון רבים, כי לא יתכן לומר: מימי ומימיה. ומצאנו מי על לשון יחיד: כי מי נדה לא זורק עליו (במדבר י״ט:י״ג).
וטעם ובעצים ובאבנים – המים שהיו בבתים בכלי עץ, או בכיורים הנעשים מאבן. (כ) ויעשו – הזכיר מכת היאור, ולא חשש להזכיר נטיית ידו על כל מימי מצרים. (כב) ויעשו כן – מלת בלטיהם – מגזרת: ותבא אליו בלט (שופטים ד׳:כ״א), בדברי סתר הנעלמות מן העין, ואין המלה חסרת ה״א, כי הה״א איננה מאותיות המשך באמצע המלה.
ויש לשאול: אם על יד אהרן נהפכו כל מימי מצרים לדם, מה עשו החרטומים. והתשובה: אהרן לא הפך רק כל המים שהיו על הארץ, לא המים שהיו תחת הארץ, והחרטומים חפרו והוציאו מים, והראו כי נהפכו לדם.
ויש הפרש גדול בין מעשה אהרן ומעשיהם, כי אהרן הפך כל היאר אשר לפניו, וכל מים שהיה בכל גבול מצרים שלא היה רואה אותם. ועוד: כי הפך מים אינם עומדים, רק רצים תמיד, ומים אחרים באים,⁠^יט ועוד כי עמדה המכה שבעת ימים. והחרטומים לא הראו שהפכו רק מים מעטים עומדים בכלי, וזה היה רגע אחד עד ששב פרעה אל ביתו. (כג) ויפן – טעם גם לזאת – בעבור כי הזכיר בתחלה אות המטה שהיה לתנין ובלע המטות. (כד) ויחפרו – רבים אמרו: כי המים היו ביד המצרי אדומים, ונתלבנו ביד ישראל. אם כן, למה לא נכתב זה הפלא בתורה.
ולפי דעתי: כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעברים, כי אחרי הכתוב נרדף. ואלה שלש מעט הזיקו, רק מכת הערוב שהיה קשה, הפריש השם בין המצריים ובין העברים. וככה מכת הדבר והברד בעבור מקניהם. ולא בשחין, ולא בארבה, כי הם יוצאים ממצרים.
וכאשר חפרו המצרים, כן חפרו העברים. (כה) וימלא – הזכיר זה בעבור שעמדה המכה ימים רבים, ולא כן בשאר המכות. (כו) ויאמר – בא אל פרעה – עם אהרן אחיך, והודיע מכה השנית, אם לא ישלח את עמי. (כז) ואם – מלת מאן – תאר יוצא, וכן: ושבח אני את המתים (קהלת ד׳:ב׳).⁠^כ
והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים – ורבים אמרו: שהוא מין דג ימצא במצרים, יקרא בלשון ערבי אלתמסח, והוא יוצא מן הנהר וחוטף בני אדם.
ואחרים אמרו: כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול, והוא הנכון בעיני. (כח) ושרץ – כמו: ישרצו המים (בראשית א׳:כ׳), פועל יוצא.
וטעם ועלו – כי הנהר לעולם הוא שפל מן העיר.⁠^כא (כט) ובכה – אמר יפת: בעבור שהכתוב אומר: ובכה ובעמך, רמז כי בו ובעמו יעלו בלבד, ולא על ישראל. ואין זאת ראיה, כי הזכיר שתבא עליו ועל עמו, ואין צורך להזכיר ישראל. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

¹ כלומר: צירה.

^א ביאור זה הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.

^ב כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: ואז.

^ג בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״ובפסוק מי יתן והיה לבבם זה (דברים ה׳:כ״ה)״. התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.

^ד בדפוסים יש כאן תוספת: ״ולא דבר נכונה.⁠״ התוספת חסרה בכ״י פריס 177, ברסלאו 53, דפוס קושטא. בכ״י פריס 176 מופיעה רק המלה: ״ולא״ שהיא הדיבור המתחיל את הפסוק הבא.

^ה המלים ״ההפרש שיש״ הושמטו בכ״י פריס 176, 177, והושלמו מכ״י ברסלאו 53.

^ו הניקוד בכ״י לוצקי 827.

^ז כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: פירשתים.

^ח כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: וידבר.

^ט כן בכ״י פריס 177, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: ״לתפשם״.

^י המלים ״כי ידע השם״ הושמטו בכ״י פריס 176 והושלמו מכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 177 רק: ״ידע״.

^יא כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: ועתה.

^יב כן בכ״י פריס 177, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176 חסרה מלת: דומה.

^יג כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 177, ברסלאו 53 רק: ״ויפת אמר: כי נחש הוא תנין״. בכ״י פריס 176 רק: ״ויפה אמר יפת: הוא תנין״.

^יד כן בכ״י פריס 177, ובגיליון כ״י פריס 176. בכ״י פריס 176 בפנים: כי רבה.

^טו כן בכ״י וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י ברסלאו: כה אמר. בכ״י פריס 177: כה. בכ״י פריס 176: כי.

^טז כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176 חסרה מלת: שלוחו.

^יז בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״להפוך כל נהר בארץ מצרים, והטעם: בכל מלכות מצרים.⁠״ התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53.

^יח בדפוסים נוספה כאן המלה ״המדבר״, אך היא חסרה בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53.

^יט המלה ״באים״ הושמטה בכ״י פריס 176, 177 והושלמה מכ״י פריס 181. בכ״י ברסלאו 53 בטעות: ״באגם״.

^כ בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״וטעם נגף – כמו: משחית, וכן כתיב: וצפרדע ותשחיתם (תהלים ע״ח:מ״ה).⁠״ התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.

^כא בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״ובמשארותיך – מקום הלישה.⁠״ התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון