Bereshit 8 – בראשית ח‏ – Mikraot Gedolot

[קח] ¹עוד כל ימי הארץ. שמא תאמרו מפני מה גויים עובדי ע״ז עובדים לאלילים ומשתחוים לעצבים חיים, בזכותו של נח שנאמר עוד כל ימי הארץ וגו׳ אימתי תהא הברית הזאת בטלה, משישבות יום ולילה שנא׳ עוד כל ימי הארץ, והיה יום אחד הוא יודע לה׳ (זכריה י״ד:ז׳). (מדרש תנאים לדברים מכת״י).

[קט] ²עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וגו׳, רבי יודן משם רבי שמואל מה סבורים בני נח שבריתן כרותה עומדת לעד, אלא כל זמן שהשמים והארץ קיימין בריתן קיימת, לכשיבא אותו יום שכתוב בו (ישעיהו נ״א:ו׳) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, באותה שעה (זכריה י״א:י״א) ותופר ביום ההוא. (בראשית רבה ל״ד).

[קי] ³רשב״ג משום ר׳ מאיר אומר כו׳ ר׳ שמעון בן מנסיא אומר כדבריו חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו טבת חצי שבט חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן קור. חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר, חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ, חצי אב אלול וחצי תשרי חום, רבי יהודה מונה מתשרי, ר״ש מונה ממרחשון. (ב״מ קו:).

[קיא] ⁴אר״י למה הי׳ מורדין שהי׳ זורעין שנה אחת ועושין מזון לארבעים שנה. א״ל הקב״ה וכך אתם עושין עוד כל ימי הארץ זרע וקציר. (תנחומא בראשית י״ב).

[קיב] ⁵ר׳ שמואל בר אבא אמר למה היו מורדין שהיו רואין לעצמן בנים ובני בנים חמשה וששה דורות ולא הי׳ מתין, אמר הקב״ה וכך אתם מורדין, מכאן ואילך עוד כל ימי הארץ זרע וקציר שתהיו מולידין וקוברין, וקור וחום שתהיו מתיסרין בשחפת ובקדחת, וקיץ וחורף שתהיו מתקייצין ופניכם מתחרפין, והיסורין אינן פוסקין, ותהיו מצטערין בגופיהם, אין אתם שובתין יומם ולילה, ותהיו נדונין באש ובשלג. (תנח׳ ברא׳ י״ב).

[קיג] ⁶א״ר יוחנן לא שמשו מזלות כל שנים עשר חדש, א״ל ר׳ יונתן שמשו אלא שלא היו רשומן ניכר, ר׳ אליעזר אומר לא ישבותו לא שבתו, רבי יהושע אומר לא ישבותו מכלל ששבתו. (בראשית רבה ל״ד).

[קיד] ⁷אמר ר״ל עכו״ם ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבותו, ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתלן, אמר רבינא אפי׳ שני בשבת. (סנהדרין נח:).

[קטו] ⁸ראו כי ה׳ נתן לכם (את) השבת (שמות ט״ו:כ״ט) כו׳ ומהו נתן לכם, לכם ניתנה ולא לאו״ה, מכאן אמרו אם יבואו מבני נח וישמרו את השבת, לא דיים שאין מקבלים שכר, אלא שחייבים מיתה, שנא׳ ויום ולילה לא ישבותו ואזהרה לבני נח זו היא מיתתן, וכן הוא אומר (שמות ל״א:י״ז) ביני ובין בני ישראל וגו׳ משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהן חייב מיתה כו׳. (שמות רבה כ״ה).

[קטז] ⁹וחנוך מסר לנח סוד העיבור ועיבר את השנה, ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, זרע זה תקופת תשרי, קציר זו תקופת ניסן, קור זה תקופת טבת, וחום זו תקופת תמוז, וקיץ בעתו, וחורף בעתו, מנין חמה ביום, ומנין הלבנה בלילה, לא ישבותו. (פרדר״א פ״ח).

1. מאמר זה נדפס מכת״י מהגניזה שבמצרים ע״י מהרש״ז שעכטער ונדפס שנית במדרש תנאים צד סב. ומהרד״צ האפפמאן מיחסו למכלתא דברים. ועי׳ לפנינו מאמר קט, ובב״ר פל״ד סי״א.

2. לעיל מאמר קח. ובפס״ז אין ברית כרותה לב״נ, אלא כל ימי הארץ, כלתה הארץ כלתה הברית.

3. תוספתא תענית פ״א, ב״ר פל״ד. ועי׳ לקמן מאמר קטז. ועי׳ פירש״י בגמ׳ ב״מ, ופירש״י כאן חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור וכו׳ ובפי׳ הריב״א הביא דהחזקוני תמה ע״ז ולפנינו בחזקוני מביא בשם רש״י אותו לשון ובמקום קור ״חורף״ כמבואר בגמ׳ וכנראה תקן סופרים הוא. והריב״א הביא פירש״י חצי כסליו טבת וחצי שבט קור והקשה חזקו׳ הא דאמרינן במס׳ ב״מ כו׳ חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף כו׳ והוא תי׳ כי הסופרים טעו כי ראו בפירושם כתי׳ חצי כסלו טבת וחצי שבט חור [חור׳] נקודה אחת על הרי״ש כדי להשלים התיבה להיות חורף והיו סבורים שהוא קור, וכתבו מהיום ההיא והלאה חצי כסלו כו׳ קור. ולפלא כי גם במדרש אגדה איתא כן חצי כסלו וטבת וחצי שבט קור וחושב גם אידך, גם חצי סיון תמוז וחצי אב חום, חצי אב ואלול וחצי תשרי קיץ ובגמ׳ להיפך, ומכאן נראה ג״כ דהמדרש אגדה כבר היה לפני רש״י, ובמבוא הגדול לספרי כ׳ עד״ז, ובמנח״י הביא דבכתי״ח הני׳ בב״ר הוא כמו ברש״י, ובפס״ז, ורד״ק הביאו כמו שלפנינו. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז הקשה אמאי לא נקט בקרא חרף קודם קיץ כמו קור וחום, ותי׳ כיון דקיץ בתר חום נקטי׳ ברישא.

4. תנחומא ישן בראשית ס״מ בשינוים, ובב״ר פל״ד אר״י מי גרם להם שימרדו בי לא ע״י שזורעין ולא קוצרין, דאר״י אחת למ׳ שנה היו זורעין ומהלכים מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה, ומתלשים ארזי הלבנון בהליכתן והיו אריות ונמרים חשובים עליהם ככלימתא של בשרן. (ככינה בבשרן). ועי׳ מדרש אגדה מכאן ואילך כל שנה ושנה צריכים לזרע ולקצור, כדי שיהא צריכים לי למטר ויקראו לפני.

5. תנ״י בראשית א״מ. וב״ר פל״ד בשינוים, קור וחום, חמה חכאכית וי״ג ואבבית. קיץ וחורף מקייץ אני עליהם את העוף כמד״א וקץ עליו וכל בהמת הארץ עליו תחרף, במדרש אגדה כאן קור וחום אלו יסורים שפעמים יהיה להם יסורים, והקור הוא ממיני היסורים, ופעמים יהיה להם חום והוא ממיני היסורים. ועי׳ מדרש הנעלם בז״ח טו:

6. ב״ר פכ״ה ס״ב, פל״ג ס״ג, עי׳ פירש״י כאן ובפס״ז, והרד״ק כ׳ ואפשר כי במ׳ יום ומ׳ לילה שהיה הגשם לא היה השמש והירח והכוכבים מאירים כי היו מעננים כל אותן הימים, וזהו הפי׳ במ״ש שלא היה רשומן ניכר.

7. ששבת, ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנא׳ יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות. שני בשבת, לא תימא שביתה דקאמר ר״ל לשום חובה קאמר דלכוין לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו (הנוצרים) אלא מנוחה בעלמא קאסר להו שלא יבטלו ממלאכה ואפי׳ יום שאינו בר שביתה, שני בשבת, יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט וה״ה דהוה מצי למנקט שלישי ורביעי (רש״י) וחייב מיתה דקאמר כאן פי׳ הרמב״ם (ועי׳ במאירי בכת״י מובא בס׳ חמרא וחיי) דהיינו מיתה בידי שמים. והנה מדברי רש״י מוכח דמפרש דב״נ ששבת אפי׳ לשם מנוחה בעלמא ג״כ ח״מ. אמנם ברמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״ט כ׳ דעכו״ם ששבת אפי׳ ביום מימות החול אם עשהו לעצמו כמו שבת ח״מ ואצ״ל אם עשה מועד לעצמו כללו של דבר אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצות לעצמו מדעתו אלא או יהי׳ גר צדק ומקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. וכ״כ הרמ״ה בפי׳ בשם הרמב״ם, ומביא הגירסא דפריך בגמ׳ פשיטא, דקס״ד דבשביתה שהוא לשם חובה קמיירי כגון אלו הערביים ששובתים ביום ו׳ לשם ע״ז ואפי׳ היכא דשובתין בשבת לשם שמים כיון דלא אפקיד עלה הוי כגזל, ומתרץ רבינא לא נצרכה כו׳ ונראה דמ״ש דהוי כגזל הוא כדברי השמ״ר לפנינו מאמר קטו. שהביא המשל דמלך ומטרנותא, וכמ״ש בסנהדרין נט. דגוי שעוסק בתורה דהוי מטעם גזל עי״ש ומ״ש בחמרא וחיי בשם המאירי ואכמ״ל. ועי׳ בפי׳ הרדב״ז כנראה רוצה להתאים פי׳ הרמב״ם עם פירש״י וז״ד וצ״ל לשיטת הרמב״ם הא דהביא מקרא ולא ישבותו זה לאסמכתא בעלמא לא כפירש״י דס״ל דר״ל מפרש דקרא קאי גם על בני אדם עי׳ לק׳ מאמר קטז. דהרי בקרא איתא סתמא לא ישבותו, משמע אפי׳ שלא לשם שבת. וילה״ר מלשון השמו״ר לקמן מאמר קטו. עיי״ש בבאור דהביא ג״כ מקרא אף שנראה מלשונם דס״ל דדין ב״נ ששבת הוא רק בשבת, ומזה ראי׳ לדברי הרמב״ם. ועי׳ רש״י יבמות מח: דגר תושב מוזהר על השבת והתוס׳ תמהו עליו מגמ׳ ב״נ ששבת חייב מיתה, (ובירחון ״דגל התורה״ שהו״ל סי׳ ק״ח הבאתי ראיה לרש״י מלשון הירושלמי מובא בראבי״ה ברכות סי׳ ס״ב עיי״ש). והתוס׳ ישנים שם כ׳ כיון שדעתו להתגייר מצי לשבות. וכן משמע מלשון הדב״ר לקמן מאמר קטו. בבאור. עד שלא קבל עליו את המילה, והאחרונים חקרו בגר שמל ולא טבל, אם מותר לשבות ולא הביאו מהנ״ל.

8. בדב״ר פ״א איתא כך שנו חכמים מי שהחשיך לו בדרך נותן כסו לנכרי, ולמה מותר לו שיתן אותו לנכרי, א״ר לוי כשנצטוו בני נח לא נצטוו אלא על ז׳ דברים ואין השבת מהן לכך התירו שיתן אותו לנכרי, וא״ר יוסי בר חנינא גוי ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה, למה שלא נצטוו עליה, ומה ראית לומר גוי ששבת חייב מיתה בנוהג שבעולם מלך ומטרונה כו׳ כך השבת הזה בין ישראל ובין הקב״ה שנא׳ ביני ובין בני ישראל (שמות לא) לפיכך כל גוי שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קיבל עליו לימול חייב מיתה, רבנן אמרי אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע לפי שלא נצטוו גוים על השבת תאמר אם הם עושים אותה אתה נותן להם פנים, א״ל הקב״ה מן הדבר הזה אתה מתיירא, חייך אפי׳ הם עושים כל מצות שבתורה אני מפילו מפניכם. ומשמע מלשון זה דרבנן פליגי על ת״ק, בעיקר הדין. עוד משמע מלשון המדרש כאן ודב״ר שם דרק אם שמרו את השבת חייבים, ולעיל מאמר קיד. מבואר אפי׳ בשני בשבת, וכן משמע מהמשל שהביאו ממלך ומטרנותא, דאם עושה שבת ביום אחר כדמות יום השבת של ישראל לא יתכן הלשון העובר ביניהם, (ועי׳ שבת סט. ההולך במדבר) ומוכח נמי מדברי המדרשים כשיטת הרמב״ם שהבאתי לעיל בבאור מאמר קיד. ואכמ״ל.

9. לעיל מאמר קו. ולעיל פ״ה מאמר טו. נו. מנין חמה ביום, ס״ל כמ״ד דשמשו מזלות בימי המבול כלעיל מאמר קיג. לכן מפרש דיום ולילה לא ישבותו הכוונה למנין לחשוב לחמה ביום וללבנה בלילה זה לא ישבותו. עי׳ פרדר״א פ״ז, ובפי׳ הרד״ל. ובכת״י מדרש אור האפלה איתא ויום ולילה מנין ימות החמה ומנין ימות הלבנה לא ישבותו מלחדש מעשה בראשית. ועפ״ד אלו יש להסביר פירש״י בסנהדרין נח. לעיל מאמר קיד. שכ׳ דר״ל ס״ל דקרא קאי אבני אדם נמי, וזה תמוה לכאורה עי׳ במרש״א שם, דאיך אפשר לפרש כן, ולפי המבואר כאן הרי מפרש כן הפרדר״א דקרא לילה ויום לא ישבתו קאי על המנין,שבני אדם לא ישבתו לעולם למנות להחמה והלבנה א״כ סיפא דקרא קאי על בני אדם נמי וכמ״ש רש״י וע״ז מסמך ר״ל האיסור דב״נ ששבת. [ואולי י״ל דמדבר זה שפירשו דמנין ימות החמה והלבנה לא ישבותו מסתעף איסור שביתה לב״נ, דמבואר במכלתא ביתרו בקרא זכור את יום השבת לא תהיה מונה כדרך שאחרים מונים ובפי׳ הרמב״ן דישראל מונים כל הימים לשם שבת עי׳ מ״ש לעיל פרשה א׳ מאמר תצג. ונמצא דמלבד חשבון החמה והלבנה יש גם חשבון הימים לשבועות וחשבון השבועות עצמם. וזה רק בישראל כמבואר בקרא ביני ובין בנ״י אבל בב״נ אם יקבע לעצמו יום שבת כישראל וימנה אליו כל הימים, א״כ קובע לעצמו חשבון אחר ועובר על לא ישבותו. וראיתי במל״מ פ״י מהל׳ מלכים שהביא בשם מהר״ש יפה שכ׳ דמי שמצווה שלא ישבות בשבת מצווה ג״כ שלא יזכירוהו בפה, ונשאר עליו בתימה ולפמ״ש י״ל שפיר, ואף שאין ללמוד מזה עיקר הדין בכל פרטיו, דב״נ ששבת חייב מיתה, מ״מ י״ל מכאן רמז לשורש הדבר בפירוש הקרא. ואכמ״ל].

עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא זְרוּעָא וּחְצָדָא וְקוֹרָא וְחוֹמָא וְקֵיטָא וְסִתְוָא וְיֵימָם וְלֵילֵי לָא יִבְטְלוּן.

So long as the earth exists, seed-time and harvest, cold and heat, summer and winter, day and night, will never be suspended.”

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא זְרוּעָא וּחְצָדָא וְקוֹרָא וְחוֹמָא וְקֵיטָא וְסִתְוָא וְיֵמָם (ח״נ: ויומי) וְלֵילְיָּא לָא יִבְטְלוּן

א. ״עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ״ – ״עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא״ אבל ״עוד יוסף חי״ – ״עַד כְּעַן יוֹסֵף קַיָּים״, עיין שם הטעם.

חֹרֶף – סְתָו

ב. בלשון ימינו סְתָו היא עונת השנה שלאחר הקיץ טרם בוא החורף. ואולם בלשון הארמית סְתָו היא עונת הגשמים, החורף עצמו, כתרגומו כאן: ״וָחֹרֶף״ – ״וְסִתְוָא״. וכן בלשון הארמית של חז״ל: הניגוד לקֵיטָא (קיץ) הוא סִתְוָא (חורף).⁠¹ גם במקרא סְתָו הוא זמן הגשמים: ״כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ״ (שיר השירים ב יא) וברש״י שם: ״סתו – חורף. תרגום חרף – סתוא״.

יוֹמָם, יֵימָם – תואר הפועל

ג. ״וְיוֹם וָלַיְלָה״ מתורגם בלשון רבים ״וְיֵמָם וְלֵילְיָּא״ כדרכו בשמות קיבוציים.⁠² אבל צורת יֵמָם (יֵימָם) צריכה ביאור. זו מופיעה מלבד בפסוקנו עוד שתי פעמים בתורה: ״וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה״ (ויקרא ח לה) ״תִּתְּבוּן יֵימָם וְלֵילֵי״; ״וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה״ (במדבר ט כא) ״וְנָטְלִין... יֵימָם וְלֵילֵי״. בשני האחרונים מובן הטעם לתרגום כי ״תֵּשְׁבוּ יוֹמָם״ וגם ״וְנָסָעוּ... יוֹמָם״ הם תואר הפועל שתרגומו יֵימָם.⁠³ כנגד זאת בפסוקנו ״וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״ הם שמות עצם ולכאורה אין מקום לתרגום יֵמָם. מטעם זה עדיפה גרסת מקצת נוסחים ״וְיוֹמֵי וְלֵילְיָּא לָא יִבְטְלוּן״ – הימים עצמם לא יבטלו.⁠⁴

ד. ״לא יִשְׁבֹּתוּ״ – ״לָא יִבְטְלוּן״, אבל לעיל ״כִּי בוֹ שָׁבַת״ (בראשית ב ג) ״אֲרֵי בֵיהּ נָח״, עיין שם הטעם.

1. כגון בבא מציעא פו ע״א: איכא חד גברא ביהודאי דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל ירחא בקייטא וירחא בסתוא מכרגא דמלכא. אבל רש״י בבא מציעא קו ע״ב ד״ה קציר כתב: ״וחורף הוא חוזקו וחורפו של סתיו וימי צינה, לשון כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי (איוב כט ד) – חוזקי ועיקרי״. הרי שסתיו חלוק מחורף.

2. כמבואר בפסוק ״ויהי לי שור וחמור״ (בראשית לב ו) ״וַהֲווֹ לִי תּוֹרִין וּחְמָרִין״, עיין שם.

3. יוֹמָם היא צורת תואר הפועל כמו ״רֵיקָם שלחתני״ (בראשית לא מב).

4. אבל יא״ר (על ״ליל שמורים״ (שמות יב מב) ״לֵילֵי נְטִיר״), החליט שצורת יֵמָם בפסוקנו מלמדת שהוא תואר הפועל. וכנראה שהבין את ת״א כראב״ע: ״זרע וקציר – חילק השנה לשנים ואחר כן לארבעה. קור, כנגד החום וקיץ, כנגד החורף. והם כנגד ד׳ תקופות בשנה. וכולם יום ולילה יחלקו״. כלומר, שלושת הזוגות בפסוקנו – זרע וקציר, קור וחום, קיץ וחורף – מונים שתי חלוקות: מחצית שנה – ״זרע״ ומחצית – ״קציר״. כל אחת מהן נחלקת פעם נוספת: ״זרע״ – כוללת שתי תקופות שהן קור וחורף, ו״קציר״ כוללת חום וקיץ וכל אלה לא ישבותו במשך היום והלילה. ואולם לדרך זו קשה להלום את הוי״ו ״וְיֵמָם וְלֵילְיָּא לָא יִבְטְלוּן״, ומשמעה כי בדומה לחורף וקיץ, גם היום והלילה לא יבטלו.

מן כדון^א כל יומי דארעא זרעין וחצדין וקריר^ב וחמים וקיט ו⁠(תס){סת}⁠ב ואיממא ולילי לא יפסקון.⁠^ג

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדון״) גם נוסח חילופי: ״עוד״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקריר״) גם נוסח חילופי: ״וצנתה״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וחמים ... יפסקון״) נוסח אחר: ״ושורבא וקייטא וסתווה ויממא ויילילייה לא פסקין״.

עוד כל יומי ארעא דרועא בתקופת תשרי וחצדא בתקופת ניסן וקורא בתקופת טבת וחומא בתקופת תמוז וקיטא וסיתוא ויממי ולילי לא יתבטלון.

Until all the days of the earth, sowing in the season^a of Tishri, and harvest in the season of Nisan, and coldness in the season of Tebeth, and warmth in the season of Tammuz, and summer and winter, and days and nights shall not fail.

a. Tequpha, "course, revolution of nature, season.⁠" Vide Castel, col. 3305.

עוד כל יומי ארעא מן כדון זרעין וחצדין וצינתא ושורבא וימם ולילא לא פסקין.

Until all the days of the earth from now, sowing and reaping, and cold and heat, and days and nights shall not cease.

[יא] עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וגו׳ – רַבִּי יוּדָן מִשֵּׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל, מַה סְּבוּרִים בְּנֵי נֹחַ שֶׁבְּרִיתָן כְּרוּתָה עוֹמֶדֶת לָעַד, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ קַיָּמִין בְּרִיתָן קַיֶּמֶת, לִכְשֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ יוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיהו נ״א:ו׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא וגו׳ (זכריה י״א:י״א).

אָמַר רַבִּי אַחָא, מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁיִּמְרְדוּ בִי לֹא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ זוֹרְעִין וְלֹא קוֹצְרִין, יוֹלְדִין וְלֹא קוֹבְרִין, מִיכָּן וָאֵילָךְ זֶרַע וְקָצִיר, יוֹלְדִין וְקוֹבְרִין. קֹר וָחֹם, חַמָּה חַכְּאָבִית. קַיִץ וָחֹרֶף, מְקַיֵּץ אֲנִי עֲלֵיהֶם אֶת הָעוֹף, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכָל בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף (ישעיהו י״ח:ו׳). מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ אֶת רֹאשׁוֹ, וְאִית דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן הָיָה אוֹמֵר חֲמֵי מָה עָבַד לָן דָּרָא דְמַבּוּלָא.

דָּבָר אַחֵר: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ – רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא מַה סְּבוּרִים בְּנֵי נֹחַ שֶׁבְּרִיתָן כְּרוּתָה וְעוֹמֶדֶת לָעַד, כָּךְ אָמַרְתִּי לָהֶם: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ וגו׳, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַיּוֹם וְהַלַּיְלָה קַיָּמִין, בְּרִיתָן קַיֶּמֶת, וּכְשֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה׳ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה (זכריה י״ד:ז׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא (זכריה י״א:י״א), אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיִּמְרְדוּ בִי לֹא עַל שֶׁהֵן זוֹרְעִין וְלֹא קוֹצְרִין, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אַחַת לְאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיוּ זוֹרְעִים וּמְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ לְשָׁעָה קַלָּה וּמַתְּלִישִׁין אַרְזֵי לְבָנוֹן בַּהֲלִיכָתָן, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵיהֶם כְּנִימָה בִּבְשָׂרוֹ, הָא כֵיצַד הָיָה לָהֶם אֲוִיר יָפֶה כְּמִן פֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן הָיָה רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו, חֲצִי תִּשְׁרֵי וּמַרְחֶשְׁוָן וַחֲצִי כִּסְלֵו זֶרַע, חֲצִי כִּסְלֵו וְטֵבֵת וַחֲצִי שְׁבָט חֹרֶף, חֲצִי שְׁבָט וַאֲדָר וַחֲצִי נִיסָן קֹר, חֲצִי נִיסָן וְאִיָּיר וַחֲצִי סִיוָן קָצִיר, חֲצִי סִיוָן וְתַמּוּז וַחֲצִי אָב קַיִץ, חֲצִי אָב וֶאֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי חֹם. רַבִּי יְהוּדָה מוֹנֶה מִמַּרְחֶשְׁוָן, רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתְחִיל מִתִּשְׁרֵי.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ מַזָּלוֹת כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן, שִׁמְשׁוּ, אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, לֹא שָׁבָתוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכְּלַל שֶׁשָּׁבָתוּ.

זרע וקציר – הם ששה דברים האמורים בפרשה וכל אחד ואחד הוא [שני] חדשים, ¹וכן אמרו חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו זרע, ²חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור, חצי שבט ואדר וחצי ניסן חורף, חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר, ³חצי סיון ותמוז וחצי אב חום, חצי אב ואלול וחצי תשרי קיץ.

⁴דבר אחר: זרע וקציר – אמר הקב״ה מי גרם להם שימרדו בי על שלא היו מתים בנים להם, ולא היו יסורים באים עליהם, מיכאן ואילך מה שהם זורעים קוצרים, אלו בניהם שימותו. ⁵קור וחום אלו יסורים שפעמים יהיה להם יסורים והקור הוא ממיני היסורים, ופעמים יהיה להם חום והוא ממיני היסורים.

⁶דבר אחר: זרע וקציר – אמר הקב״ה מי גרם להם שימרדו בי, על שהיו זורעים וקוצרים אחת לארבעים שנה, מיכאן ואילך כל שנה ושנה צריכים לזרוע ולקצור, כדי שיהיו צריכים לי למטר ויקראו לפני.

1. וכן אמרו. תוספתא תעני׳ פ״א, ב״ר פל״ד אות י״א, ומובא בילקוט רמז ס״א, ב״מ ק״ו ע״ב, וכן מובא בלקח טוב.

2. חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור חצי שבט ואדר וחצי ניסן חורף. צ״ל להיפך בתחלה חורף ואח״כ קור כמו שהוא בכל המקומות שרשמתי. וגם ברש״י על התורה הביא כמו שהביא המחבר.

3. חצי סיון ותמוז וחצי אב חום חצי אב ואלול וחצי תשרי קיץ. צ״ל להיפך בתחלה קיץ ואח״כ חום כמו שהוא בכל המקומות. ומובא ג״כ לנכון ברש״י.

4. דבר אחר: זרע וקציר כו׳ מה שהם זורעים קוצרים אלו בניהם שימותו. ב״ר שם שם בשם ר׳ אחא.

5. קור וחום אלו יסורים. ב״ר שם קור וחום חמה חכאבית. צ״ל אבבית או חכאכית. עיי׳ ערוך השלם ערך אבבית, וחמה פי׳ קור בל״י. ועיי׳ גם בערך חם ו׳.

6. דבר אחר: זרע וקציר ב״ר שם.

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ וְגוֹ׳ – רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל מַה סְבוּרִין בְּנֵי נֹחַ שֶׁבְּרִיתָן כְּרוּתָה עוֹמֶדֶת לָעַד, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁשָׁמַיִם וָאָרֶץ קַיָּמִין בְּרִיתָן קַיֶּמֶת, כְּשֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה״, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (ראה זכריה י״א:י״א) וְתוּפַר בַּיּוֹם הַהוּא.

אָמַר רַב אָחָא, מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁמָּרְדוּ בִּי, לֹא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ זוֹרְעִין וְלֹא קוֹצְרִין יוֹלְדִין וְלֹא קוֹבְרִין מִכָּאן וְאֵילָךְ זֶרַע וְקָצִיר וְקוֹר וָחֹם, חַמָּה חַכְּאַכִית קַיִץ וָחֹרֶף מֵקִץ אֲנִי עֲלֵיהֶן אֶת הָעוֹף כְּהַאֵיךְ דְאַתְּ אַמְרֵת ״וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכָל בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף״, מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ אֶת רֹאשׁוֹ, אָמַר: חָמוּן מָה עֲבַד לָן דָּרָא דְּמַבּוּלָא.

דָּבָר אַחֵר: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ – רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אָחָא מַה סְבוּרִין בְּנֵי נֹחַ שֶׁבְּרִיתָן כְּרוּתָה וְעוֹמֶדֶת לָעַד, כָּךְ אָמַרְתִּי לָהֶם עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ וְגוֹ׳, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַיּוֹם וָלַיְלָה קַיָּמִין בְּרִיתָם קַיֶּמֶת, לִכְשֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ (זכריה י״ד:ז׳) ״וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה׳ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה״ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (ראה זכריה י״א:י״א) ״וְתוּפַר בַּיּוֹם הַהוּא״.

אָמַר רַב יִצְחָק, מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁמָּרְדוּ בִּי, לֹא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ זוֹרְעִים וְלֹא קוֹצְרִין דְּאָמַר רַב יִצְחָק אֶחָד לְאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיוּ זוֹרְעִין וּמְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ לְשָׁעָה קַלָּה, וּמְתַלְּשִׁין אַרְזֵי לְבָנוֹן בַּהֲלִיכָתָן, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים חֲשׁוּבִין עֲלֵיהֶן כִּכְלִמִתָא בִּבְשָרָן, הָא כֵּיצַד הָיָה לָהֶם אֲוִיר יָפֶה כְּמִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, דִּכְתִיב יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן הָיָה רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו, חֲצִי תִּשְׁרֵי וּמַרְחֶשְׁוָן וַחֲצִי כִּסְלֵו זֶרַע, חֲצִי כִּסְלֵו טֵבֵת וַחֲצִי שְׁבָט חֹרֶף, חֲצִי שְׁבָט אֲדָר וַחֲצִי נִיסָן קוֹר, חֲצִי נִיסָן אִיָּר וַחֲצִי סִיוָן קָצִיר, חֲצִי סִיוָן תַּמּוּז וַחֲצִי אָב קַיִץ חֲצִי אָב אֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי חוֹם. רַבִּי יְהוּדָה מוֹנֶה מִתִּשְׁרֵי. רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹנֶה מִמַּרְחֶשְׁוָן נֹחַ עִבֵּר אֶת הַשָּׁנָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: כּוּתִי שֶׁשָׁבַת חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ, וְאָמַר מַר אַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא מִיתָתָן. פְּשִׁיטָא אָמַר רַב הוּנָא, וַאֲפִילּוּ בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת וְלֵיחְשְׁבֵיהּ גַּבֵּי ז׳ מִצְוֹת, כִּי קָא חָשִׁיב שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, קוּם עֲשֵׂה לָא קָא חָשִׁיב, וַהֲרֵי דִּינִין דְּקוּם עֲשֵׂה וְקָא חָשִׁיב, קוּם עֲשֵׂה וְשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה נִינְהוּ.

ואבדא טול עמר אלארץ׳ אלזרע ואלחצאד ואלקר ואלחמא ואלקיט׳ ואלכ׳ריף ואלנהאר ואלליל לא תעטל.

ומעתה ולעולם כל ימי הארץ, הזריעה והקציר והקור והחום והקיץ והסתיו והיום והלילה לא יישבתו.

עוד כל ימי הארץ, לא ישבתו^א – ששה עתים הללו שני חדשים לכל אחד, כמו ששנינו: חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו – זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט – קור^ב כו׳, בבבא מציעא (בבלי בבא מציעא ק״ו:).

קור – קשה מחורף.

חורף – עת זרע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר, והוא חצי שבט, אדר, וחצי ניסן.

^גקיץ – הוא זמן לקיטת תאנים, וזמן שמייבשין אותם בשדות, ושמו^ד קיץ, כמו: הלחם^ה והקיץ לאכול הנערים^ו (שמואל ב ט״ז:ב׳).

חום – הוא סוף ימות החמה, חצי אב, אלול, וחצי תשרי, שהעולם חם יותר,⁠^ז כמו שמצינו במסכת יומא (בבלי יומא כ״ט.): שלהי קייטא קשה מקייטא.

ויום ולילה לא ישבתו^ח – מכלל ששבתו כל שנת המבול, שלא שמשו המזלות,⁠^ט ולא ניכר בין יום ללילה.⁠^י

לא ישבתו^יא – לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן.

א. כך בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155, וכן גם להלן, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, פירנצה III.3: ״ישבותו״.

ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא, ושאר עדי נוסח שבדקנו (והוא תואם את המשך דברי רש״י). חזקוני הקשה שבנוסחאות שלפנינו בבבלי ב״מ ק״ו: כתוב ״חצי כסליו טבת וחצי שבט – חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן – קור״, אך אפשר שהגרסה שעמדה בפני רש״י הייתה הפוכה (למרות שמרש״י ב״מ ק״ו: ״קציר״ לא משתמע כן), ואף מדרש אגדה בובר בראשית ח׳:כ״ב גרס כרש״י כאן (בנוסח במדרש אגדה, אף חום קודם לקיץ, וכסדר בפסוק). חזקוני הציע (בתוספת לפירושו) שהסופרים טעו כאן בפיענוח דברי רש״י, והשוו ר״א מזרחי וגור אריה. אולם אין הצעתם מתאימה להמשך דבריו של רש״י כאן, בהם הוא אומר שקור קשה מחורף וחורף הוא עת זריעת השעורים בשבט-אדר-ניסן.

ג. בכ״י פרנקפורט 19, פרנקפורט 152, ודפוס רומא נוסף כאן: ״חצי ניסן, ואייר, וחצי סיון – קציר. חצי סיון, תמוז, וחצי אב – ״. הדברים אינם מופיעים בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155, פרמא 3204, פריס 156, פריס 157.

ד. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״ושמן״.

ה. כך בכ״י אוקספורד 165, פירנצה III.3, ויימר 651, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י לונדון 26917, וכן בפסוק: ״והלחם״.

ו. כך בפסוק ובכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, פירנצה III.3, ויימר 651: ״לנערים״.

ז. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, בדפוס רומא: ״ביותר״.

ח. כך בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155, וכן גם לעיל, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י אוקספורד 165, פירנצה III.3: ״ישבותו״.

ט. כך בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ויימר 651, פריס 155, פרמא 3204, פריס 156, פריס 157. בכ״י פירנצה III.3 מופיעות המלים ״מכלל ששבתו כל שנת המבול שלא שמשו המזלות״ בסוף הפסוק (אחרי ״כסדרן״). בכ״י פרנקפורט יש שילוב של שתי הנוסחאות והועבר קו על הנוסח של כ״י פירנצה.

י. כך בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ויימר 651, פריס 155. בכ״י פירנצה III.3 חסר: ״ולא ניכר בין יום ובין לילה״.

יא. כך נכפל ד״ה ״לא ישבתו״ בכ״י אוקספורד 165 (שם: ״ישבותו״), מינכן 5, ויימר 651, פריס 155, פרמא 3204, פריס 156, פריס 157. בכ״י פירנצה III.3 שני הביאורים צורפו לביאור אחד. בכ״י ליידן 1 מופיע רק הביאור הראשון.

עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו WHILE THE EARTH REMAINS … SHALL NOT CEASE – Of these six seasons each consists of two months, as we have learned (Bava Metzia 106b): Half of Tishrei, Marcheshvan and half of Kislev is seedtime; half of Kislev, Tebet and half of Shebat is the cold-season.

קור COLD-SEASON – is more severe than חורף winter.

חורף WINTER – is the time of sowing barley and pulse which are quick (חריף) to ripen. It is half of Shebat, Adar and half of Nisan.

^aקיץ SUMMER – Half of Sivan, Tammuz and half of Ab. This is the time of fig-gathering, the time when they lay them out to dry in the fields and its name is קיץ "summer-fruit time", as "And the bread and the summer-fruit (קיץ) for the young men to eat" (Shemuel II 16:2).

חום HEAT – This is the end of the hot season, half of Ab, Elul and half of Tishrei, when the world is excessively hot, as we have learned in Treatise Yoma 29a: "The end of the summer is worse than the summer itself".

ויום ולילה לא ישבתו DAY AND NIGHT SHALL NOT CEASE – From this we may infer that they (day and night) ceased during the period of the Flood, for the planetary system did not function, so that there was no distinction between day and night (Bereshit Rabbah 34:11).

לא ישבתו SHALL NOT CEASE – None of these shall cease to take their natural course.

a. Some textual witnesses add: "קציר HARVEST – Half of Nisan, Eyar, and half of Sivan.⁠"

עוד כל ימי הארץ – ¹אין ברית כרותה לבני נח. אלא כל ימי הארץ. כלתה הארץ כלתה הברית. דכתיב והארץ כבגד תבלה (ישעיה נ״א:ו׳).

זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו – ²ר׳ מאיר ור׳ שמעון אומרים חצי תשרי מרחשוון חצי כסליו זרע. חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף. חצי שבט אדר וחצי ניסן קור. חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר. חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ. חצי אב אלול וחצי תשרי חום.

ויום ולילה לא ישבותו – ³מכאן ששבתו ארבעים יום של גשם.

1. אין ברית כרותה. ב״ר פל״ד בשם ר׳ יודן. ומובא בילקוט רמז ס״א.

2. ר׳ מאיר ור׳ שמעון אומרים. וכ״ה בכ״י פלארענץ. בב״ר פל״ד רשב״ג אומר משום ר׳ מאיר. ובילקוט רמז ס״א ר׳ שמעון בן אלעזר משום ר׳ מאיר. וכן הביא הרד״ק בפירושו עה״ת. ובגמרא ב״מ ק״ו ע״ב הגי׳ ג״כ רשב״ג משום ר״מ. רק בגמרא שם וכן היה ר׳ שמעון בן מנסיא אומר כדבריו. ובב״ר הגי׳ וכן היה ר׳ דוסא אומר כדבריו. והנה בכל המקומות וכן בתוספתא תענית פ״ק דרש לכולהו בששה עתים של ב׳ ב׳ חדשים. אבל בפדר״א פ״ח דרש להני בד׳ תקופות של שלשה שלשה חדשים. ע״ש בהרד״ל אות י״ב.

3. מיכן ששבתו ארבעים יום של גשם. עיין ב״ר פל״ד ר׳ יהושע אומר לא ישבותו מכלל ששבתו ור״ל כל ימי המבול. וגם רש״י עה״ת כתב לא ישבותו מכלל ששבתו כל ימי המבול שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה.

עוד כל ימי הארץ – לאות כי יש לה קץ קצוץ. ומה נכבד דרש (בבלי סנהדרין צ״ז:) סביב שמונה עשר אלף (יחזקאל מ״ח:ל״ה), רק לא ידענו אחד מיני אלף.⁠¹

זרע וקציר – חלק השנה^א לשנים.

ואחר כן לארבעה: קור כנגד חום, וקיץ כנגד החורף, והם ארבעה תקופות השנה.

וכולם יום ולילה יחלקו, כי מה שיחסר מזה יוסיף בזה, ואחר כן ישוב העודף ויחסר, ויוסיף על החסר עד היותם בשוה.

1. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ג:כ״ג.

א. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: לשנה.

WHILE THE EARTH REMAINETH. This indicates that an end has been fixed for the earth. The Rabbinic interpretation of It shall be eighteen thousand reeds round about (Ezek. 48:38) is very precious. However, even one in a thousand does not know what it means.⁠¹

SEED TIME AND HARVEST. The year is divided into two periods² and then into four: cold, the antithesis of heat, and summer, the antithesis of winter, corresponding to the four seasons of the year.⁠³ The four periods are all divided into day and night, for when the days are short the nights are long, and as the nights get shorter the days get longer until both are equal.⁠⁴

1. According to the sage Rava, it shall be eighteen thousand reeds round about indicates that the world will come to an end after 18,000 generations. Cf. Sanhedrin 97b; Sukkah 45b.

2. From an agricultural point of view, they are planting time and harvest time.

3. The Bible does not list the four seasons in order because it wants to stress their antithetical nature (Cherez).

4. Hence the natural cycles do not cease.

ועוד כל ימי הארץ – יש אומרים: כי לעולם היא עומדת. ויש אומרים: כי יש לה סוף ועת, והעד: המה יאבדו ואתה תעמוד (תהלים ק״ב:כ״ז). וכבר רמזתי לך האמת בפרשת בראשית (ראב״ע בראשית פירוש שני א׳:א׳).

זרע – הקדים להזכיר מחית האדם, כי כל שנה יזרעו ויקצרו, לא בשנת המבול.

וקור – רביעית השנה, ותחלתה בהיות השמש במזל גדי, כי מאז יחלו הימים להאריך.

וחם – בזמן עלות השמש בפאת צפון.

וחרף – הרביעית הנשארה, והחל מעלות השמש לדרום, בעבור כי לדרום בני הגלגל הגדול, והוא סוד.

עד כל ימי הארץ – כתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא: באמרו כל ימי הארץ – לאות כי יש לה קץ קצוץ.

זרע וקציר – חלק השנה לשני חלקים זרע וקציר ואחר כן לארבע תקופות, קר וחם, קיץ וחרף.

ואמר יום ולילה – כי בארבע תקופות יחלקו היום והלילה בשעורם בתוספת היום וחסרונו ובתוספת הלילה וחסרונו, ובהשואתם הכל לפי התקופות הארבע, ובכלם בין היום והלילה עשרים וארבע שעות והחסרון והתוספת לפי שנוי המקומות והתקופות.

ואמר לא ישבתו – מלמד ששבתו בשנת המבול ואמת כי זרע וקציר שבתו וכן קר וחם וקיץ וחרף שבתו למקבלים. וכן יום ולילה, כי לא הבדילו בין יום ולילה בתבה, ואיפשר כי בארבעים יום וארבעים לילה שהיה הגשם לא היו השמש והירח והכוכבים מאירים, כי היו מעננים כל אותם הימים.

ובדברי רבותינו ז״ל (בראשית רבה ל״ד:י״א): אמר ר׳ יוחנן לא שמשו מזלות כל שנים עשר חדש, אמר לו ר׳ יונתן שמשו, אלא שלא היה רשומן נכר. רבי אליעזר ור׳ יהושע: ר׳ אליעזר אומר: לא ישבתו – לא שבתו, ר׳ יהושע אומר: לא ישבתו – מכן^א ששבתו.

ועוד בדבריהם ז״ל (בראשית רבה ל״ד:י״א): ר׳ שמעון בן אלעזר אומר משום ר׳ מאיר וכן היה ר׳ דוסא אומר כדבריו, חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו טבת וחצי שבט חרף, חצי שבט אדר וחצי ניסן קר, חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר, חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ, חצי אב אלול וחצי תשרי חם. ר׳ יהודה היה מונה מתשרי ור׳ שמעון היה מונה ממרחשון.

א. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״מכאן״. בכ״י מינכן 28, פריס 194: ״מהן״.

עוד כל ימי הארץ, Rabbi Avraham Ibn Ezra writes that the formulation of כל ימי הארץ here is proof that the duration of this earth is finite, in fact that God had already set a time limit to its existence.

זרע וקציר, the year is divided into basically 2 periods, the time to plant and the time to harvest. In the immediately following words the year is divided into 4 seasons. Still later the Torah speaks of the alternating periods of day and night. The meaning of all this is that during the four seasons the relative length of day and night constantly change, summer and winter being indicated by the relative longer periods of daylight and darkness, depending on the part of earth on which one lives, whereas even in higher latitudes when there is no true summer or in the equatorial zones when there is no true cold season, the relative length of days and nights are a guide to the season, i.e. whether it is time to sow, etc. Regardless of which season, the combined total of darkness and daylight always amounts to the same number of hours, minutes, etc, i.e. a day has 24 hours of 60 minutes each..

לא ישבתו, the fact that God promises that such regularity will not cease in the future, is proof that during the deluge the pattern of day and night and seasonal change had not been as it is now. Noach may not even have been able to tell if it was day or night while he was in the ark, or at least while the rain was still descending during the first 40 days. According to Bereshit Rabbah 34,11 in the view of Rabbi Yochanan, none of the celestial bodies performed their normal functions during the entire year that Noach was in the ark. Rabbi Yonathan said to Rabbi Yochanan that the celestial bodies did perform their functions, but that Noach was unable to derive any advantage from this, as he could not be guided by what he could not see. Rabbi Eliezer and Rabbi Yehushua, disagreed on another aspect of the meaning of our verse, Rabbi Eliezer claiming that the word לא ישבתו have to be understood as being in the past tense, i.e. the functions of the celestial bodies had not been suspended at all, whereas Rabbi Yehoshua understood the words לא ישבתו as referring only to the future. Rabbi Shimon ben Eleazar, specifying further, claimed that the second half of the month of Tishrey, the whole month of Marcheshvan, and the first half of the month of Kislev are devoted to sowing and planting, whereas the second half of Kislev, the whole month of Tevet and half the month of Shevat are considered winter. The second half of the month of Shevat, the whole month of Adar, and the first half of Nissan are called “cold.”¹ This is followed by two months of spring, by two months of summer, and two months of “heat.” referred to in our verse as חם.

1. i.e. what the Torah described as קר.

עד כל ימי הארץ – ברית אינה כרותה אלא עד: שמים כעשן נמלחו והארץ^א כבגד תבלה (ישעיהו נ״א:ו׳).⁠¹

זרע וקציר וקור – כך פר״ש: חצי כסליו טבת וחצי שבט – קר^ב כול׳ בבא מציעא (בבלי ב״מ ק״ו:). ואם תאמר:⁠^ג הא אמרינן בבבא מציעא פרק המקבל (בבלי ב״מ ק״ו:): חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו – זרע, חצי כסליו טבת וחצי שבט – חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן – קור, חצי ניסן אייר וחצי סיון – קציר, חצי סיון תמוז וחצי אב – קיץ, חצי אב אלול וחצי תשרי – חום.

[אלא יש לומר: הסופרים הטעו פ⁠{ירוש} ר״ש, שמתחילה מצאו בפ⁠{ירוש} ר״ש: חצי כסליו טבת וחצי שבט חי״ת וי״ו רי״ש, כעניין זה: חור, ונקודה אחת על הרי״ש כדי להשלים התיבה להיותה: חורף. והיו סבורים שהיא: ׳קור׳, וכתבו מיום ההוא והלאה בפ⁠{ירוש} ר״ש: וחצי שבט קור. כמו שטעו כמה סופרים בפר׳ דברים גבי ואשימם בראשיכם (דברים א׳:י״ג). ומה שפ⁠{ירש} ר״ש: חורף – עת שעורים וקטניות, פירושו: עת זריעת שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר, והוא חצי שבט, אדר, וחצי ניסן, שהשעורים מתבשלים בהם בבכיר.]⁠^ד

1. שאוב מבראשית רבה ל״ד:י״א.

א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 נוספה כאן (בהשפעת ישעיהו נ״א:ח׳) מלת: ״עש״.

ב. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224.

ג. כן הוגה על ידי חזקוני עצמו (לאחר שהגיה והוסיף את תירוצו המובא להלן בסוף הביאור שמדובר בטעות סופרים בדברי רש״י), וכמתועד בכ״י אוקספורד 568. במהדורה קמא של חזקוני (לפני שהוסיף את תירוצו) וכן מתועד בכ״י מינכן 224: ״חז״ק״. על ענין זה, עיין במהדורת של שעוועל (ובמבוא שם, עמ׳ 38), ובמאמרו של י׳ עופר, ״פירוש החזקוני לתורה וגלגוליו״, מגדים ח׳ (תשמ״ט): 73-72.

ד. התירוץ בסוגריים המרובעים הוא תוספת של חזקוני עצמו, המתועד בגיליון בכ״י אוקספורד 568. הדברים הובאו בשם חזקוני גם במנחת יהודה (בשינויים קלים). במנחת יהודה נוספו המלים ״ושם אפרש בענין״ לאחר המלים ״ואשימם בראשיכם״, והדברים אכן הובאו בחזקוני דברים א׳:י״ג, וצ״ע האם מלים אלה מקורם בחזקוני. [הנוסח בגן א-להים (כ״י לונדון 22092) תואם את הגיליון בחזקוני, ולא את הנוסח שבמנחת יהודה.]

עוד כל ימי הארץ, "as long as earth exists, etc;⁠" our author understands these words as parallel to Isaiah 51,6: כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, "for the heavens should melt way like smoke and the earth wear out like a garment.⁠" In other words, the covenant now concluded with mankind is not eternal, but subject to the same conditions as the duration of the material universe as we know it.

Rashi understands the whole verse as describing the seasons of the year which will repeat regularly, [limited, of course to our northern hemisphere. Ed.] two months for each season, but they do not coincide with the beginning of the lunar months but run from the middle of the month approximately. This subject is dwelt on in Baba Metzia, 106. If you were to counter that in the Talmud Baba Metzia the Talmud does not appear to match what is written here, as the year is described as the seasons being described as contrasting each other, i.e. cold season versus hot season, etc; it is possible that the version of Rashi that we have is faulty.

זרע וקציר – הרי ח׳ עיתים. כנגד ח׳ עיתים בפסוקים בקהלת (קהלת ג:ב-ח) כנגד ח׳ ימי מילה כו׳.

עוד כל ימי הארץ – לשון זה יורה שיש לעולם תכלית זמן קצוב. ואע״פ שהוא חסר וא״ו, עד כתיב, ויכלול ההפך, הקריאה עקר. זרע וקציר, אלו נולדים ואלו מתים, וע״י מה ע״י קור וחום. וטעם הכתוב יבאר ששה ענינים שהם סדרי עולם, שאינן שובתין ביום ובלילה.

עוד כל ימי הארץ, "Furthermore, as long as the earth will continue to exist, etc.⁠" The wording of this verse [Rabbi Chavel sees in the word כל an allusion to כלה, "something finite"] indicates that there will come a time when the earth will no longer exist. Even though the word עוד is spelled defective without the letter ו, and this would allude to the very reverse, i.e. the infinite existence of earth based on the word עד being similar to ועד, "forever,⁠" we must give precedence to the reading of the word over its spelling.
זרע וקציר, "seedtime and harvest;⁠" the ones (being seeded) are going to be born, whereas the others are going to die (harvested). The verse goes on to explain the cause of such birth and death respectively, i.e. קר וחם, "cold and heat.⁠" Basically, this verse intends to acquaint us with six regular phenomena which will recur at regular intervals as do day and night.

עוד כל ימי הארץ – פרש״י חצי כסלו טבת וחצי שבט קור. והקש׳ חזקו׳ הא דאמרי׳ במס׳ בבא מציעא (פרק) חצי תשרי מרחשון וחצי כסלו זרע. חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף. חצי שבט אדר וחצי ניסן קור. חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר. חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ. חצי אב אלול וחצי תשרי חום. והוא תירץ כי הסופרים טעו כי ראו בפירושים כתו׳ חצי כסלו טבת וחצי שבט חורף ונקודה אחת על הרי״ש כדי להשלי׳ התיבה להיות חורף והיו סבורים שהוא קור. וכתבו מיום ההוא והלאה חצי כסלו וכו׳ קור. כמו שטעו כמה סופרים בפר׳ דברים גבי ואשימם בראשיכם ושם אפרש בענין בע״ה.

יום ולילה לא ישבותו – פרש״י לא נכר בין יום ובין לילה מ״מ היה אורה בעולם וראי׳ לדבר כדכתי׳ נראו ראשי ההרים.

קיץ וחרף – היה לו להזכיר חורף קודם כסדר האחרים שנקט קור ואח״כ חום אלא משום דקיץ בתר חום נקטיה ברישא.

עוד כל ימי הארץ – אקרא דלעיל קאי דלא אוסיף להכות את כל חי וגו׳ עד הנה דרכי להאריך עד שבעתים או עד שבעים ושבעה כדאשכח גבי קין כי עוד כל ימי הארץ וגו׳.

עוד כל ימי הארץ, "as long as earth will continue in existence, etc.;⁠" this verse refers to what we read in the previous verse, where G–d promised never again to bring on a deluge. He added now that from that time on, nature will prove more or less predictable, each part of the earth experiences regular cycles of seasons and crops which ripen during those seasons will provide mankind with it needs.⁠¹

1. [The Torah states –after the Exodus and the giving to the Jewish people of the Torah- that as far as the Jewish people will be concerned, the earth producing its yield would depend on their keeping the terms of the covenant they had entered into with G–d at the revelation on Mount Sinai. Ed.]

וקציר – ב׳ במסורה הכא ואידך בפרשת ויגש ועיין שם.

עוד כל ימי הארץ – אין זה מחייב לא לפי העברי ולא לפי ההגיון שיש לה קץ כמו שאמר א״ע.⁠¹ ואולם דעת המורה (מורה נבוכים ב׳:כ״ח) והוא האמת שהארץ בכללה לעולם עומדת ובכלל כי העולם נצחי בזמן העתיד כי נודה לארסטו בחצי מדעתו.⁠²

ויום ולילה לא ישבותו – להעירנו כי קודם זה ר״ל בעת המבול שבתו יום ולילה כי לא שלטו המאורות באויר הנקרא רקיע לעובי ולחשך האדים.⁠³ וכן היה הענין במכת מצרים בחשך.⁠⁴ וכן לא היה אז בזאת השנה הבדל איכות ארבע תקופות באויר זה מה שהמציא השם כל זה ביום הרביעי.⁠⁵

1. ׳עוד כל׳ פירושו כמו ׳כל עוד׳, ולדעת ראב״ע משמע שהעולם מוגבל בזמן, וז״ל: ״עוד כל ימי הארץ – לאות כי יש לה קץ קצוב״.

2. אריסטו ׳על השמים׳ ספר א׳ פרק 3, סבר שהעולם הוא קדמון (בעבר) וגם בלתי מוגבל (בעתיד). ׳נודה לו בחצי דעתו׳ פרווש שאנו מסכימים רק לתפיסה שהעולם בלתי מוגבל, ולא לקביעה שהעולם קדמון.

3. בזמן המבול אור המאורות לא הגיע עד האויר הנמוך (המכונה ׳רקיע׳; ראה לעיל על א׳:ו׳), מחמת התעבות האויר הגבוה יותר, הנוזלי יותר (ראה לעיל על ז׳, יא ד״ה וארובות השמים).

4. ראה לקמן בפירוש על שמות י׳, כא ד״ה וימש.

5. ההבדלים שבין ארבע עונות השנה, אותם סידר ה׳ בהשלטת המאורות ביום הרביעי של הבריאה, לא התקיימו בזמן המבול. לכן רק מעתה אף ״זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף״ לא ישבתו.

והנה כדי שלא יובן הבטחון הזה על דרך החלקיות גם כן. ביאר ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו – ירצה שלא יובן מאומרו להכות את כל חי שום חי כמו לא תעשה כל מלאכה (שמות כ׳:ט׳) וכדומה. אמנם הכוונה שלא יתבטלו עוד סדרי העולם בכללו כיון שהסבה המחייבת ההפסד כבר בטלה. אמנם אם ירעו וישחיתו השחתה קצתית שזה אינו מהנמנע אבל הוא אפשר שיסכימו עיר או ממלכה על רוע הסדור והפסד ההנהגה כענין סדום ובנותיה וזולתם, ודאי ענוש יענשו כמו שיבא עדות המקרא בענינם. והנה הביאור הזה יתאמת לגמרי כאשר נעמוד על כוונת ברית הקשת והבנת ענינו והתר ספקותיו גם הוא כי הוא הדבר הראוי לסמוך לזה. וזה כי אחר שבירך את נח ואת בניו והשליטם על כל הנמצאות והתיר להם הבשר וצוה עליהם שבע מצות כמו שיתבאר בשער בפני עצמו אחרי זה בעזרת האל. הנה חזר לענין הבטחתו זאת ולפרש ענינה בטוב.

ששה עתים הללו שני חדשים לכל אחד כו׳ כמו ששנינו במציעא פ׳ המקבל ובב״ר לא שהקור והחום הם הקיץ והחורף או הזרע והקציר דא״כ בחד מינייהו סגי ומ״ש חצי כסלו וטבת וחצי שבט קור שבוש נפל בספרי׳ וצריך לגרוס חורף במקום קור שכך שנינו בברייתא דפרק המקבל ובב״ר חצי כסלו וטבת וחצי שבט חורף חצי שבט ואדר וחצי ניסן קור ופרש״י קור הוא סופו של סתיו וכן חום סופו של קיץ וגם כתב גם פה אחר זה חום הוא סוף ימות החמה חצי אב ואלול וחצי תשרי שהעולם חם ביותר ומאחר שהחום הוא כנגד הקור צריך להיות גם הקור בסוף ימות הסתו שהוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן לא חצי כסלו וטבת וחצי שבט הילכך על כרחינו לומר משבשתא היא אבל מ״ש כאן קור קשה מחורף חורף עת זרע שעורי׳ וקטניות החריפי׳ להתבשל מהר ובפרק המקבל כתב שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צנה מלשון כאשר הייתי בימי חרפי חזקי ועקרי אפשר לישבם שמצד א׳ החורף הוא חוזקו של סתיו מפני שאמצעו׳ הדבר הוא עקרו ותקפו והחורף הוא חצי כסלו וטבת וחצי שבט שהוא אמצעו של סתיו ומצד אחר הקור הוא קשה מהחורף מפני שחוזק הקור אז הוא ביותר דשילהי סיתוא קשה מסיתוא כי היכי דשילהי קייטא קשה מקייטא:

יום ולילה לא ישבותו מכלל ששבתו בו ולא ניכר בין יום ולילה. אבל בששה עתים לא הוצרך לומר מכלל ששבתו אע״ג דלא ישבותו אכולהו קאי מפני שבהיות הארץ מכוסה במים אין מדרכה שיהיה בה לא זרע וקציר ולא קיץ וחורף ולא קור וחום ואין צורך להוציא מכח הדוקיא דלא ישבותו ומכלל ששבתו כל ימות המבול ואף החום והקור אין סבת מציאתם אלא התהפכות הניצוץ ההווה בזמן הקיץ יותר מן החורף ובהיות הארץ מכוסה במים שאין שם הפוך הניצוץ אין שם אחד מכל אלו אבל היום והלילה שאינם תלויים בגלוי הארץ שהרי ביום ראשון וביום שני מו׳ ימי בראשית כבר שמש בם האור והבדיל בין היום ובין הלילה אע״פ שהיתה אז הארץ מכוסה במים שעדיין לא נקוו עד היום הג׳ והיה עולה על הדעת שלא שבתו הוצרך לומ׳ דמדקאמר ויום ולילה לא ישבותו מכלל ששבתו כל ימות המבול שלא שמשו המזלות אע״פ שהיו סובבים סביב הארץ כמנהגם ואע״פ שגדר היום הוא עליית השמש על הארץ והלילה הוא שקיעתו תחתיה ה״מ בהיותו מאיר אבל כשאינו מאיר הרי הוא כשאר חלקי הגלגל ולא יהיה אז לא יום ולא לילה אעפ״י שבשאר ימות הגשמים איכא היכר בין היום והלילה:

כל ימות המבול. פי׳ כל הי״ב חדש כמו שאמרו בב״ר אמר ר׳ יוחנן לא שמשו המזלות כל הי״ב חדש שנ׳ לא ישבותו מכלל ששבתו אבל לא ידעתי מה יעשו בפסוק ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה שאם שבתו המאורות כל הי״ב חדש של מבול א״כ לא בא עדיין האור עד אחר י״ז יום למרחשון שנשלמו בו הי״ב חדשים וא״כ איך היה יכול לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך הי״ב חדש של ימי המבול ומאין ידע מספר הימים עד שאמר ויהי מקץ מ׳ יום ויפתח נח את חלון התיבה ויחל עוד ז׳ ימים אחרים ויוסף שלח את היונה ויחל עוד ז׳ ימים אחרים וישלח את היונה בשלמא גבי ויהי המבול מ׳ יום וארבעים לילה וגבי ויגברו המים חמשים ומאת יום וגבי ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום וגבי ותנח התיבה בחדש השביעי בי״ז יום לחדש וגבי בעשירי בא׳ לחדש נראו ראשי ההרים איכא למימר שהשם הודיעם לו למשה מאחר שכל אלה הם ספור התורה אלא הני שהם מה שידע נח עצמו היאך ידע זה ועוד הא דכתיב וישלח את היונה ולא מצאה מנוח ותשב אליו איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח בו ואיך ראתה העלה לטרוף אותו ומה תועלת לחלון התיבה אם לא היה אור בכל יום מימי המבול ורש״י פי׳ גבי ויפתח נח את חלון התיבה לצהר כלומר שעשה אותו לאורה:

לא ישביתו לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן. הוכרח לפרש לא ישבותו מלשון הפסקה מפני שהשביתה בכל מקום היא מנוחת הפועל ממלאכתו לא מנוחת הפעולה והחום והקור והקיץ והחורף והזרע והקציר והיו׳ והלילה הם פעולות המזלות והמאורות ולא תפול שביתה בהן:

עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף, ויום ולילה, לא ישבתו – ״לא ישבתו״ מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול, וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום, ובנטיתו תהיה סבת השתנות כל אלה הזמנים, כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום, ובזה היה אז תמיד עת האביב, ובו היה תקון כללי ליסודות וצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם.

ואמר שיהיה זה ״כל ימי הארץ״ עד אשר יתקן האל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול, כאמרו ״הארץ החדשה אשר אני עשה״ (ישעיהו ס״ו:כ״ב), כי אז ישוב מהלך השמש אל קו משוה היום כמאז, ויהיה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם, כמו שהיה קודם המבול, כאמרו ״כי הנער בן מאה שנה ימות, והחוטא בן מאה שנה יקלל״ (ישעיהו ס״ה:כ׳). וזה רצה באמרו ״מוצאי בקר וערב תרנין״ (תהלים ס״ה:ט׳).

עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה, לא ישבתו; nature will not cease to function dependably as it had prior to the deluge. The sun will orbit predictably, its orbit will be subject to calculation in advance, so will be its position relative to other phenomena in the sky. All the time periods mentioned in this verse will somehow be related to the position of the sun at different times during the year. It would be different from before the deluge. Whereas prior to the deluge the sun had remained at a fixed distance relative to the earth all year round, its orbit being circular, resulting in eternal spring in the populated parts of the earth, now there would be all these changes, though at predetermined intervals, resulting in alternating seasons of relative warmth and cold due to the elliptical nature of the sun’s orbit^a

כל ימי הארץ, until such time as God would correct this deterioration in living conditions on earth due to the effect of the deluge. This “correction” is what the prophet Isaiah 66,22 had in mind when he spoke of the הארץ החדשה אשר אני עושה, “the new earth which I am going to make.” In that future foreseen by the prophet, the sun will once more orbit like a circle instead of like an ellipsis, a configuration responsible for the uneven temperatures on earth during different parts of the year. At that time, the whole vegetation on earth will undergo an upgrading, the curse earth experienced both after Adam’s sin and after Kayin’s murder of his brother Hevel being lifted. Conditions of length of human life will revert to what they had been before the deluge, as the prophet said that a נער, a youth, if he dies at a hundred years old will be considered as having died in his adolescence and more verses there describing this future. This is also what David referred to in Psalms 65,9 מוצאי בוקר וערב תרנין, “You make the lands of sunrise and sunset shout for joy.”

a. Although the author lived approximately at the time of Copernicus having determined that the earth moves around the sun instead of being the center of our galaxy, the basic concept even according to the ancient world view does not invalidate the author’s description of antediluvian and post-diluvian climatic conditions.

[א] ויום ולילה לא ישבותו

[1] סנהדרין פרק שביעי דף נח ע״ב (סנהדרין נח:)

ששה עתים הללו וכו׳. פירוש הא דכתיב ״זרע וקציר וגו׳⁠ ⁠⁠״ ששה עתים הם, ולא שמונה, אף על גב שכתב ח׳ זמנים ״זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה״ אין כאן יותר מששה זמנים, שהרי ה׳יום והלילה׳ שייך עם ״זרע וקציר״ ועם כל הששה זמנים. וגם אין לפרש פחות מששה זמנים, ולומר כי ה׳זרע והקציר׳ שייך נמי ב׳קור וחום׳ או ב׳קיץ ובחורף׳ כאשר האדם זורע או קוצר, ובאדם תליא, ואינו זמן בפני עצמו, דהא על כרחך אין רוצה לומר ״זרע וקציר״ מה שהאדם זורע וקוצר, דזה לא שייך לומר ״לא ישבותו״ על מילתא דאיתא באדם, אלא רוצה לומר ״זרע וקציר״ עת זרע ועת קציר, ואם כן עת זרע ועת קציר לחוד, וכן עת קור ועת חום, וכאילו כתוב עת זרע ועת קציר ועת קור ועת חום, וכן כל חדא בפני עצמו:

כך צריך להיות הגרסא חצי כסליו וטבת וחצי שבט חורף חצי שבט ואדר וחצי ניסן קור. ובספרים שלנו בבא שלימה חסירה, שהרי החום הוא בסוף ימי החמה (רש״י כאן), וכן ימי הקור סוף ימי הקור, וכן איתא בברייתא (ב״מ קו ע״ב):

חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור. הכי גרסינן חצי כסליו וטבת וחצי שבט חורף. [ר׳ אליהו מזרחי]: ולי נראה דאין לשבש הספרים אלא כמו שפירש הרב. [נחלת יעקב] וע״ש:

קור הוא חצי שבט כו׳. הכי גרסינן קור והיא חצי כסליו טבת וחצי שבט:

שלהי קיטא קשי מקיטא. לפי שכל הקיץ הבריות עדין קרין הן מחמת קור של חורף אלא שבסוף הקיץ נתחממו ונמצא שסוף הקיץ קשה מעיקרו של קיץ וכן הקור קשה מחורף גם כן על זה הדרך דהא בפ׳ המקבל (ב״מ קו:) משמע שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צינה ואיך כתב הכא שקור קשה מחורף אלא שתפרש גם כן על זה הדרך וכן משמע מדברי הרא״ם:

כל ימות המבול. פירוש כל הי״ב חדש וכו׳: כתב הרא״ם אבל ל״י מה יעשו וכו׳ ואם כן איך יוכל לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך י״ב חדש ועוד מהיכן הוא ידע מספר ימים שאמר ויהי מקץ ארבעים יום וגו׳ ועוד וישלח את היונה וגו׳ איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור וכו׳ והניח הדבר בקושיא:

שלא שמשו המזלות. הא דנקט רש״י דוקא שלא שמשו המזלות ולא נקט בכלל שלא נזרע ולא נקצר שהרי קאי על כל ו׳ עתים משום דמילתא דפשיטא הוא דכל אותן שש עתים תלוין בארץ והרי המים היו על כל פני הארץ אלא נקט אפילו יום ולילה שאינן תלוין בארץ לא הוי לפי שלא שמשו וכו׳. ולי נראה דמה שאמרו שלא שמשו המזלות היינו שלא היתה תנועות הגלגלים אלא במקום שהיה השמש עומד שם היה אור כל י״ב חדש ולא היו יום ולילה כשאר ימים שהוא י״ב שעות יום וי״ב שעות לילה אלא חצי הכדור היה אור וחצי כדור היה חושך כל י״ב חדש כמו שהיה מתחלת הבריאה קודם שנתלו המאורות בגלגלם ונח כשנכנס בתיבה מפני מי המבול היה השמש על הארץ כדכתיב בעצם היום הזה וגו׳ וכן דייקו לישנא שאמרו שלא שמשו המזלות ולא אמרו שלא האירו המאורות אלא ודאי המאורות האירו אך יום ולילה לא היו כשאר ימים וזה שנקט רש״י ולא ניכר בין יום ובין לילה כלומר במקום אחד היה כולו יום ובמקום אחד היה כולו חשך ומפני שהשמש היה על הארץ חרבו פני האדמה מחום השמש אף שהיה בתוך י״ב חדש ובזה יתורצו כל קושיות הרא״ם. אך מה שהקשה מאין ידע מספר הימים וכו׳ אפשר שהיה משער הימים על ידי שיעור הזמן כמו שפירש בעל העקדה פרשת בראשית או על ידי כלי שיעור שקורין בל״א [זונן זייגר] שהיה לו כיון שהחמה היתה זורחת בחלון התיבה כי לא לחנם עשאו כי לא היה נח יושב בחושך למ״ד צהר היינו חלון או על ידי בעלי החיים כמו דאמרינן (ברכות ג.) משמורה ראשונה חמור נוער וכו׳ או על ידי עורבים ותרנגולים כמ״ד הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה או ע״י סגולת אבן טוב או ד״א וכמו שאמר גבי משה רבינו ע״ה מנין היה יודע אימת יום ואימת לילה וכו׳ ודוק וה׳ יראנו נפלאות מתורתו:

לא יפסקו. דעת רש״י שלא תפרש ישבותו לשון שביתה ומנוחה משום דלא שייך לשון מנוחה אלא על הפועל שעושה דבר בו שייך לשון מנוחה ששבת ממלאכה זו אבל הפעולה עצמה כגון הכא על עתים אין שייך לומר שבתו אלא פועל שלהן דהיינו הקדוש ברוך הוא אלא פי׳ לשון הפסקה:

Half of Kislev, Teves, and half of Shevat is the cold season. Rashi's text should read: Half of Kislev, Teves, and half of Shevat is חורף, winter. (Re'm) But the Nachalas Yaakov writes that he sees no need to alter the text; it is indeed as Rashi explained [in the extant text].

קור is half of Shevat, Adar, and half of Nissan. [This version follows the alteration of the Re'm. But] the correct version is: קור is half of Kislev, Teves, and half of Shevat.

The end of the summer is more severe than the summer. This is because people are still cool all summer, due to the winter's cold. But at the end of summer they heat up. That is why summer's end is more severe than its middle. [And according to the Re'm, we can say that] the cold season is more severe than winter for a similar reason. Rashi writes in Bava Metzia 106b that winter is "the most chilly part of the fall season; the days of cold.⁠" If so, how could Rashi say here that the cold season is more severe than winter? Perforce, it is the way we explained. And so it is implied by the Re'm as well.

...During all the days of the Flood. I.e., all twelve months of the Flood. The Re'm asks: But how will we explain [verse (8:13), "...He looked, and behold the surface of the ground had dried"]? How could Noach see on the first of Tishrei that the water had dried, if this was during the twelve months [when there was no light]? Furthermore, how could he count the days? For it says (v. 6): "At the end of forty days, Noach opened the window of the ark.⁠" Also (v. 8), "[After 7 days] he sent the dove...⁠" Furthermore, how did the dove fly without light, and how could it see if there was a place to rest? Furthermore, how did the window benefit the ark, if there was no light? The Re'm left the issue unresolved.

The constellations did not function. Although the verse speaks of the six seasons as well, Rashi explains specifically that the constellations ceased functioning — rather than that the seasons ceased — since the seasons obviously depend on the earth's existence, but the water covered the surface of the earth, [so the seasons obviously ceased]. Thus Rashi explained that even day and night ceased, although they do not depend on the earth's existence. This was due to the constellations not functioning. It seems the answer is: The constellations "not functioning" means the heavenly spheres did not move. There were no normal daily twelve hours of daylight and twelve hours of darkness. Rather, during all twelve months, one half of the globe had light while the other had darkness — as at the beginning of Creation, before the luminaries were placed in their orbits. And when Noach entered the ark, the sun was shining, as it is written (7:13), "On that very day...⁠" This is why the Midrash says, "The constellations did not function,⁠" rather than saying, "The constellations did not give light.⁠" They gave light, but they did not alternate in their normal daily manner of day and night. And when Rashi says, "Night and day were indistinguishable,⁠" it means that in one place it was always daytime, and in another, darkness. And the earth's surface dried up from the sun's heat since it shone on the earth even during these twelve months. This resolves [almost] all the Re'm's questions. As for his question, "How could he count the days?⁠" perhaps Noach knew the days by measuring the passage of time, as the Akeidah explains in Parshas Bereishis, or through a sun dial. For the sun would shine through the ark's window. Noach made the window for a purpose, so he would not dwell in darkness, according to the opinion that צהר means window. Or, [Noach counted the days] by observing the animals, as it says in Berachos 3a: "In the first watch the donkey brays...⁠" Or, by observing the ravens or roosters, according the opinion that הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה [refers to the rooster]. Or, by observing a special stone or by some other means. Similarly it was asked about Moshe Rabbeinu, "How did he know when it was day and night [when he was in heaven for forty days]?⁠" May Hashem show us the wonders of His Torah.

None of them shall cease. Rashi is saying that we should not understand ישבותו to mean resting. For "rest" can be said only about the performer of the activity, not about the activity itself. Thus for the seasons, we cannot say that they "rested.⁠" We could say only that Hashem rested, as He performs the activity. That is why Rashi explains ישבותו to mean cessation.

עוד כל ימי הארץ – מעתה כל זמן העולם לא ישתנה עוד, ויהיה הכל בעתו זרע וקציר וגו׳. ויאמר ראב״ע ז״ל ״לאות כי יש לה קץ קצוב״.⁠¹ ויפה דִבֶּר, כי אם דִבֵּר על מנהגי העולם שלא יכלו לעולם ועד, היה לו לומר ״כי זרע וקציר״ וכו׳. אבל ״עוד כל ימי הארץ״ ענינו כל הזמנים שנגזרו על הארץ לעמוד ככה, והם ימי העולם הזה. אבל כשיחדש השם את עולמו לעולם הבא, ישתנו העתים והמועדים, ויהיה אורך ימים, גם ישכחו הצרות הראשונות,⁠² ויהיה הכל כמו שהיה בששת ימי המעשה קודם החטא ועוד יותר טוב. והן ממעשה הנפלאות שאין כח ברעיון האדם לעמוד עליהן. ועל העולמים כלם ואורך הזמנים צפה השם מראשית, וגזר כמה זמן ינהג העולם בטבעו, ואיך יהיה אחרי כן. כי אין הטבע הנהוג לנו מוכרח, אבל ה׳ יסד אותו ברצונו וכמו שפירשנו בתחלת סדר בראשית.

ובמשנת ״הוא היה אומר הילודים למות״³ הבאתי⁴ דברי ידידיה האלכסנדרוני מה שהוסיף בביאור הכתוב הזה כדרך המשוררים, דומה לדברינו. וזה דעת חז״ל שאמרו במדרש⁵ עוד כל ימי הארץ וגו׳. רבי יודן בשם ר׳ שמואל מה סבורים בני נח וכו׳ ע״ש.

זרע וקציר – פירש ראב״ע ז״ל ״חלק השנה לשנים ואח״כ לארבעה.⁠⁶ קור כנגד החום, וקיץ כנגד החורף, והם כנגד ד׳ תקופות השנה. וכלם יום ולילה יחלקו, כי מה שחסר מזה נוסף בזה״. [עכ״ל]. ולא נראה [לי] פירוש זה, כי מה טעם לחלק השנה על שתי דרכים?⁠⁷ אבל האמת כדברי רז״ל⁸ שהם ששה עתים, שני חדשים לכל אחד ואחד וכמו שהביא רש״י ז״ל בפירושו, חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו זרע, חצי כסלו וטבת וחצי שבט חורף, חצי שבט ואדר וחצי ניסן קור, חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר, חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ, חצי אב ואלול וחצי תשרי חום, וזה נכון כי אלה הששה עתים הם בכל המחוזות אלא שמשתנין בחדשים לפי רוחב המחוז מן המשוה. ולדעתי רָמַז הכתוב על שני דברים, ושב על הכתוב שלפניו שהבטיח בו ״לא אוסיף עוד לקלל את האדמה״, ושלא יוסיף להכות את כל חי. והחל כדרך הכתובים מן האחרון. ואמר ״עוד כל ימי הארץ זרע וקציר״, שיהיה חיים בעולם זורעין וקוצרין מדי שנה בשנה, לא כמו בשנת המבול שנמחו כל החיים ואין זרע וקציר. ואח״כ אמר ״קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו״, שהן מנהגי הטבע שינהגו מדי שנה בשנה כמנהגם עתה. כי לא יקלל עוד את האדמה לשנות מנהגיה, כמו ששִׁנָה בימי אדם הראשון ואח״כ במי המבול. כי על כל פנים כל ימי הארץ יהיו דברים אלו במועדיהן.

והסתכל שהוא כענין הבטחה, לפי שראינו איך (נאררה) [נתאררה] האדמה וירדה ממעלתה מאד ממה שהיתה קודם החטא. ואחרי כן קודם המבול והיה אפשר לירוא שאם יוסיפו דור מן הדורות לחטוא יותר, שישוב העולם לתהו ובהו וחשך, כמו שהיה קודם התקון. על כן אמר ״זרע וקציר״ נגד התהו, שלא יבוא עת שיהיה העולם תהו מבני אדם. ואחריו ״קור וחום וקיץ וחרף״ נגד הבהו, כי העתים הללו לא יהיו בארץ אם ישובו המים לכסות את היבשה כמו שהיתה ביום ראשון ושני, וכמו שפירשנו ענין ה״בהו״ בסדר בראשית. ואחריו ״ויום ולילה״ נגד החשך שהיה מתחלה על פני התהום, כי לעולם יהיה העולם בתיקונו ועל מנהגו. והענין השני, לדעתי לא היו מנהגי העולם קודם המבול כמו שהם עתה, אבל טוב מאד מאותם הנהוגים לנו. וכבר חקרו על זה מחכמי העמים ואמרו שלא היו קוטבי העולם אז כמו שהן עתה,⁠⁹ ולפי קוטביו אז היה כל השנה כמו הקיץ שלנו. גם האויר לא השתנה עליהן, והיה טוב ונאות לחיי האדם ולבריאותו. גם האדמה נתנה כחה כפלים בתבואותיה, ועל כן היו חיי האדם ארוכים, והיו חיים טובים בלי מחלה וכאב. ובימי המבול נדחו קוטבי העולם לעמוד כמו שהן עתה, ומאז נשתנו העתים, וקיץ וחרף וקור וחום גם יום ולילה כפי שהן עתה.

ורואה אני שקדמו להן חכמינו ז״ל בדעת זה, ואולי ראו דברי חכמינו והרחיבו הם הדברים כפי דרכי ידיעתם בחכמת התכונה והטבע. כי אמרו¹⁰ ז״ל אחת למ׳ שנה היו זורעין והיו מהלכין מסוף העולם עד סופו לשעה קלה, ומתלשין ארזי לבנון בהליכתן. והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימא בבשרו. והיה להם אויר יפה כמן הפסח עד העצרת״. וחכם אחד אמר¹¹ ״חמי מה עבד לן דרא דמבולא״. כלומר אילו לא חטאו היינו חיים בשלוה בלי מדוה. וכל זה ללמדנו שלא היה העולם קודם המבול כמו שהיה אחר כן, ועל כן היה משפט דור המבול שנה תמימה כמו שאמרנו שיתקלקלו עתי השנה כלם.

ומטעם זה אחר שאמר שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה, גם [אמר ש]⁠לא יוסיף עוד להכות את כל חי, הודיע איך נתקללה במבול. כי עוד כל ימי הארץ ינהגו ששה עתים הללו שהן תמורות רבות המקצרים חיי האדם והמחליאים אותו, שמזה יסתעפו צרות העולם כלם. ובהיות מעמד הארץ למול השמש עתה באופן שישתנו המועדים בכל מחוז ומחוז כפי נטייתם מן המשוה, הנה כל ימי השנה זרע, וכל ימי השנה קציר, וכל ימי השנה קור וכן חום וכן קיץ וכן יום וכן לילה, שבהיות הקיץ לשוכני הצפון יהיה חורף ליושבים בדרום, וכן כשזורעין אלו, קוצרין אלו, וכן בכל העתים. ויתחלפו מקרי המחוזות אלו מאלו וטבעי המדינות. סוף דבר אין קץ לכל החלופים שנמשכו מקללת האדמה, ועל כן אמר שכל ימי הארץ לא ישבותו שמונה דברים הללו, שבכל יום ימצאו כלם בעולם, האחד במדינה זו והפכו במדינה אחרת, כידוע מענין היום והלילה. ו״אחת דבר אלהים שתים זו שמענו״,⁠¹² שהבטיחנו שלא תקולל האדמה יותר אבל יהי לבנו בטוח שינהג העולם כמנהגו כן עוד כל ימי הארץ. ועל זה נשבע ה׳ כי אמר אל לבו חוק ולא יעבור. ועליו אמר הנביא ״ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה׳ אלהינו, הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו, שבעות חקות קציר ישמר לנו״.⁠¹³ שלדעתי על שבועת ה׳ הוא שב שאמר אל לבו ״עוד כל ימי הארץ זרע וקציר״; ואלה החקים שקבע בטבעי הדברים ישמר לנו. והמפרשים ז״ל לא פרשו כן. ומן ההבטחה הזאת נשמע שנתקללה ע״י המבול להיות שמונה עתים תחת השמש בכל יום ובכל רגע, שמהן מתחדשים כל מיני פורעניות בעולם.

וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה – זמן הקור בשנה¹⁴ קודם לחום, כמו שזרע קודם לקציר. אבל ״קיץ וחרף יום ולילה״ זכר המאוחר קודם? ויראה שארבעה הראשונים הם בתולדת היבשה והאויר, כי גם החום והקור הם אדים וגשמים המתרבים באויר לקרר או להחם. ואין מרחק השמש לבדו מסבב הקור, ולא קִרוּבוֹ לבדו יסבב החום. ולפי שתולדתן מן הארץ זכרם בזמניהם. אבל קיץ וחורף ויום ולילה שתלוים לבד ממהלך השמש זכר הפעולה תחילה וההעדר אחריו. ומלת ״חורף״ פירש רש״י בחומש ״עת זרע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר״. וזהו מלשון התלמוד ״חריפא לזביני״,⁠¹⁵ ״חריף ומקשה״.⁠¹⁶ ובפרק המקבל¹⁷ פירש ש״החרף הוא חוזקו וחורפו של סתיו, מלשון ׳כאשר הייתי בימי חרפי׳,⁠¹⁸ חוזקי ועיקרי״.

לא ישבותו – בפירוש ״וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו״¹⁹ אמרנו שכל שביתה הוא הֶפְסֵק דבר. והבדלנו בין שרש ״שבת״ לשרש ״חדל״. כי שביתה ברצון ואין הכח פוסק, ואחר ששבת יחזור לעשות כמתחלה. ו״חדל״ הוא הפסק כח הטבע. ועל כן אמר ״לא ישבותו״ כי שב על ה׳ שיגזור על ההפסק שלא יפעל כח הטבע בארץ. והבטיח שנשבע לבלתי עשות כן ואפילו על זמן קצוב; ולא יתכן לומר על זה לא יחדלו שהוא בטול המעשים מכל וכל. ויפה אמר רש״י ז״ל ״לא ישבותו, לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן״. שהוא על המשך המנהג שלא יפסוק אפילו פעם אחת. ורא״ם ז״ל אמר לפי שבכל מקום השביתה מנוחת הפועל ממלאכתו. והזרע והקציר והקור והחום הם פעולות המאורות, ולא יפול [ענין] שביתה בהן, על כן תרגמו מלשון הפסקה, ואין הדבר כן. ולדברינו כֵּפֶל הכתוב ידבר על הדורות ההווים שיהיה כן, לא לפי ששבתו קודם לכן, ושוב לא ישבותו. כי לא היו קודם לכן על דרך זה, ולא היו צריכין לזרע וקציר בכל שנה.

1. כלומר ראב״ע מפרש שנוהג זה של עתים של זרע וקציר לא ימשיכו כך לעולם ועד, אלא לתקופה של כך וכך אלפי שנים ולא יותר. ואחר כך יחזור העולם לתיקונו ושלימותו שהיו לפני חטא אדם הראשון, שלא הצטרך לעמול בשדה, לזרוע ולקצור. ולכן לא נאמר ״עוד כל ימי עולם״ אלא ״עוד כל ימי הארץ״.

2. מליצה על פי ישעיה סה, טז.

3. אבות ד, כב.

4. יין לבנון, מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ח, עמ׳ 448.

5. בראשית רבה לד, יא. ״מה סבורין נח שבריתן כרותה עומדת לעד? אלא כל זמן שהשמים והארץ קיימין בריתן קיימת. לכשיבא אותו יום שכתוב בו (ישעיה נא, ו) ׳כי שמים כעשן נמלחו, והארץ כבגד תבלה [ויושביה כמו כן ימותון׳] באותה שעה (זכריה יא, יא) ׳ותופר ביום ההוא׳ וגו׳. [הערת המעתיק: כוונת המדרש לנאמר שם בזכריה יא, י].

6. פירש אשר וייזר, לשנים הם זרע וקציר, והם ארבע מזגי אויר בשנה.

7. על שני אופנים.

8. בבא מציעא קו, ב.

9. פירוש הדברים. כאשר כדור הארץ (שהיא באמת ״אליפסה״, עיגול מוארך) שראש האלפיסה נוטה לצד אחד ותחתית האליפסה נוטה לכיוון אחר, ופרט לאזור ליד קו המשווה אין קרני אור השמש מכים בארץ ב-90 מעלות אלא באלכסון. ביאור מדעי על כך ראה ב״האנצקלופדיה העברית״, כרך חמישי עמ׳ 583, זו לשונו: ״עוצמת הקרינה בכל מקום על פני הארץ תלויה רק בזווית שבין השמש והאופק... עוצמת הקרינה בצהריים, כשהשמש נמצאת במשווה בזֶנִיט, פוחתת מן המשווה אל הקטבים... אולם מדת החימום של מקום מסויים על פני הארץ ע״י קרינת השמש תלויה לא רק בעוצמת הקרינה אלא גם באורך הזמן של קרינת השמש על פני מקום זה, זאת אומרת אורך היום״. [עכ״ל] כלומר יש מכפלה של הקרינה מול מספר השעות.
כאשר לא היה כדור הארץ נטוי, היה מזג האויר שוה בכל חלקי העולם ללא שינוי בכל ימות השנה. ובזה נשמרה בריאותם של הברואים מפני שינויים במזג האויר. וכבר הזכיר זאת בקצרה ר׳ עובדיה ספורנו (על פסוקנו, וכן בדבריו על בראשית ו, יג עיין שם).

10. בראשית רבה לד, יא.

11. שם.

12. מליצה על פי תהלים סב, יב.

13. ירמיה ה, כד.

14. כשמתחילים מתשרי.

15. שמא רבינו התכוין אל ״בתרעא חרפא״ (בבא בתרא צ, ב) כלומר מחיר ושער המוקדם.

16. הוריות יד, א.

17. בבא מציעא קו, ב.

18. איוב כט, ד.

19. בראשית ב, ב.

זרע וקציר – ימים הראויים וטובים לזריעה וכן לקציר, דוגמת קור וחום.

וחם – שרשו חמם. וכל מה שהוא משורש זה הוא החום שמחוץ לגוף – מבגדים, ושמש, ואור, וכיוצא. לבוש ואין לחם לו (חגי א׳:ו׳), וחם השמש (שמות ט״ז:כ״א), חמותי ראיתי אור (ישעיהו מ״ד:ט״ז).

וכל מה שהוא משורש יחם, היא החמימה שבגוף ובדמו, כי יחם לבבו (דברים י״ט:ו׳), ויחמו הצאן (בראשית ל׳:ל״ט), חמה אין לי (ישעיהו כ״ז:ד׳). ומה שנאמר, חם לבי בקרבי (תהלים ל״ט:ד׳), מחובר אל בהגיגי תבער אש (תהלים ל״ט:ד׳).

עד כל ימי הארץ – לפי שאמר למעלה לא אוסיף עוד, דמשמע לעולם, אילו אמר כאן כי זרע וקציר וכו׳ לא ישבותו, היינו שומעים שלא יחדלו לעולם ממנהגם, ושיהיה העולם נוהג תמיד כאשר הוא עתה, אבל הפך מזה מצאנו בפי הנביאים שלעתיד לבא יברא ה׳ שמים חדשים וארץ חדשה, לא תזכרנה הראשונות והעולם בכללו יתחדש כנשר נעוריו, וכן אמר דוד תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה (תהלים ק״ד ל׳), לכן להוציא מדעתנו הסברא הזאת הוסיף הכתוב לבאר שהמנהגים האלה לא ינהגו אלא כל הימים שגזר השם ב״ה על עולמו, והוא העו״הז, ועליו אמר עוד כל ימי הארץ, להוציא הימים הבאים אחרי כן, כי אז ינהגו מנהגים אחרים, והשם יחדש את עולמו ויעשה אותות לטובה:

זרע – חלק את השנה בתחלה לשני חלקים, והם זרע וקציר, ואח״כ דרך פרט לד׳ חלקים, קור כנגד חום, וקיץ כנגד חורף, וכלם יום ולילה יחלקו, כי החסר מזה נוסף בזה, אח״כ ישוב העודף ויוסיף על החסר עד היותם בשוה:

לא ישבתו – מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא היה ניכר בין יום ובין לילה, ועתה לא ישבותו ולא יפסקו מלהתנהג כסדרן:

עוד כל ימי הארץ – על דרך כימי השמים על הארץ {דברים י״א:כ״א}. זרע וקציר וגו׳ – לדעת קצת תנאים ({בבא} מציעא ק״ו ע״ב ותוספתא דתענית פרק א׳ {הלכה ז׳}) הם ששה עתים של שני חדשים לכל אחד, חצי תשרי מרחשון וחצי כסלו זרע ואח״כ שני חודשים חרף, ואחריו קור, אחריו קציר, ואחריו קיץ, ואחריו חום (ונפל⁠{ה} טעות בלשון רש״י עיין רא״ם) וזה אולי יצדק בא״י, אך כאן הכוונה על כל העולם, לפיכך נ״ל שהכוונה על הזריעה והקצירה והקור והחום והקיץ והחרף, הדברים האלה לא ישבתו, ובכל מקום מן האדמה יהיה בכל שנה זרע, ויהיה קציר ויהיה קור ויהיה חום, ויהיה קיץ ויהיה חרף, יהיה זה באיזה חודש שיהיה, לפי מקום כל מדינה ומדינה, ולא יהיה עוד כמו שהיה בשנה ההיא שלא היה זרע וקציר וקור וחום. ואמנם קיץ וחרף נ״ל שענינם זמן העדר הגשמים וזמן ירידת הגשמים כי בקיץ היו מיבשים התאנים בשדות (עיין רש״י) וזה לא יתכן בזמן הגשמים ובהפך זמן הקור נקרא ימות הגשמים ונ״ל כי שרש קוץ נגזר מן קיץ, כי תחלת מה שיקוץ האדם (בזולת סבות מקריות) הוא כשהחום חזק ואין גשמים יורדים – וזכריה (י״ד:ח׳) אמר שיצאו מים חיים מירושלים, והוסיף בקיץ ובחרף יהיה, כלומר המים ההם יהיו גם בימות הגשמים וגם בזמן שאין גשמים יורדים; והנה כאן כוונת המקרא לומר כי לא ישבתו עוד הזריעה והקצירה והקור והחום והעדר המטר וירידת הגשמים.

throughout the duration of the earth (od kol yemei ha-arets). Similar to the expression ki-y’mei ha-shamayim al ha-arets (“as long as the heaven lasts above the earth” [Deut. 11:21]).

planting and harvest, etc. According to some of the Tannaim (Bava Metsia 106b, Tosefta Ta’anit ch. 1), these are six seasons of two months each; half of Tishrei, Marḥeshvan, and half of Kislev comprise the “planting,” followed by two months of “winter” [ḥoref], then “cold,” then “harvest,” then “summer” [kayits], and then “heat.” (An error has occurred in the text of Rashi here; see Mizraḥi.)⁠¹ Perhaps this is true of the land of Israel, but here the reference is to the whole world. Therefore it seems to me that the planting, harvest, etc., are mentioned here as events that are never to cease; everywhere on earth, in every year, there is to be planting and harvest, cold and heat, summer and winter in some month or other, according to the location of each country. It is never to be as it was in that year, in which there was no planting, harvest, cold, or heat.

The term kayits and ḥoref, in my opinion, signify the time of lack of rain and the time of rainfall, respectively. During the kayits, figs were dried in the fields (see Rashi), and this could not have been done in the rainy season. In contrast, the cold season was called “the time of rain.” It seems to me, moreover, that the root kuts (“to loathe,” “to fear”) was derived from kayits, because that which people loathe the most (all things being equal) is strong heat without rainfall. Zechariah said (14:8) that “living water will go out from Jerusalem,” and he added that “in summer [ba-kayits] and in winter [ba-ḥoref] it shall be,” i.e., in the dry season as well as the rainy season.

1. {Translator's note: Rashi’s comment places the “cold” season before “winter,” contrary to the sources in Bava Metsia and the Tosefta. Mizraḥi notes this discrepancy and, like Shadal, attributes it to an error in the text of Rashi.}

עוד כל ימי הארץ – רגילים לפרש פסוק זה, שהסדר הרגיל של יום ולילה ועונות השנה השתבש בימי המבול. ומשום כך ניתנה כאן הבטחה שלא יהיה עוד מבול כזה, ולא יהיה יותר שיבוש במהלך הרגיל של העונות.

פירוש זה סובר שחילופי עונות השנה הידועים לנו כיום, נהגו כבר לפני המבול. אולם המסורות המקובלות בידינו מתנגדות להנחה זו. לדעת ר׳ יצחק בבראשית רבה (לד, יא), היו זורעים את השדות לפני המבול, פעם אחת בארבעים שנה בלבד. תמיד היה אביב והעונות לא התחלפו: ״היה להם אויר יפה כמן הפסח עד העצרת״. מזג האויר היה שוה וממוזג בכל הארץ, והארץ עדיין לא התחלקה ליבשות. משום כך אפשר היה לעבור במהירות מסוף העולם ועד סופו. ״היו מהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה״. ומפורש כן בבראשית רבה (שם), שעונות השנה המנויות בפסוקנו התחילו רק לאחר המבול: ״מכאן ואילך זרע וקציר״ וגו׳. ולכך, כשר׳ שמואל בר נחמן חש בראשו מחמת שינוי מזג האויר, היה אומר בבדיחותא: ״חמי מה עבד לן דרא דמבולא״ – ראה מה עשה לנו דור המבול!

מזג האויר הנוח הבלתי משתנה של העולם לפני המבול היה סיבה גדולה להשחתת דרכם: ״מי גרם להם שימרודו בי, לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין יולדין ולא קוברין?⁠״ מהסיפא ״יולדין ולא קוברין״ משמע שמזג האויר הנוח גרם לאריכות ימים. מהמשך המדרש, ״מכאן ואילך זרע וקציר״ וגו׳, משמע ששינוי האקלים לאחר המבול קיצר את חיי האדם.

אמור מעתה, מצב ומעמד הארץ, וכן אקלימה, היו שונים לפני המבול. הנחה זו מתחזקת גם על ידי תוצאות המחקר הגיאולוגי והפיסיקלי⁠־גיאוגרפי. שרידים שנתגלו מצביעים על כך, שלפני המבול היתה תבנית שונה של העונות והאקלימים; ושהיפרדות היבשות על ידי האוקיינוסים, הנהרות, ההרים, והמדברות, הייתה בתקופה יותר מאוחרת.

עוד אמרו חז״ל: ״בשעה שהקב״ה הביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם״ (ברכות נט.). משמע מכאן, שהבורא שינה את מעמדם של הכוכבים, ובכך נפגע שווי המשקל של כדור הארץ, וזה שהביא את המבול. אך אף אם נניח למאמר זה, מכל מקום ברור הוא שחז״ל לא סברו שתבנית עונות השנה הידועה לנו כעת נהגה לפני המבול.

נעמיק עתה לעיין בפסוקנו. תיבת ״הארץ״ מוטעמת באתנחתא, מכאן שהמילים ״עוד כל ימי הארץ״ הם משפט בפני עצמו. המשמעות הבסיסית של ״עוד״ היא ״להמשיך״, כדוגמת ״מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים קמז, ו) וכן הלאה. (ובהרחבה: ״עֵד״, שהוא רואה, זוכר, ומעיד, ועדותו ממשיכה ומקיימת את המאורע ומצילה אותו משכחה. וכך גם ״עד״ – מצבת זכרון.) תיבת ״עוד״ מציינת גם משך זמן. מוצאים גם ״עוד״ שמשך זמנו לא נפסק: תמיד, בלא הפסק; כך: ״עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה״ (שם פד, ה) – הם יהללוך באופן תמידי. וכך אפשר לפרש גם כאן: ״עוד כל ימי הארץ״ – מעתה ואילך, כל ימי הארץ ימשיכו לעולם.

גם לפני המבול עברו תקופות שונות על הארץ, אולם הן באו זו אחר זו. גם לפני המבול, הביא ה׳ באופן פתאומי פורענויות על העולם, כדי לחנך את האנושות; אך במאות השנים שקדמו למבול, עד הסוף ממש, היה הכל במצב של פריחה מתמדת. האנשים היו עשירים, הם האריכו ימים וחיו חיים של פאר ומותרות. החמס שגשג, ורבו רשעים זקנים ומושרשים. משום כך, לנוכח התפשטותה הגדולה של השחתת הדרך והחמס, לא נותרה ברירה אחרת לאל הרחום אלא להשמיד פתאום את הכל.

נאמר כאן, שדבר זה לא עתיד עוד לקרות. כל חליפות העתים שבאו עד כה לפתע וללא התראה – פריחה וריקבון, קיום ואבדון, שמחת חיים ואימת מוות, רוח אביב של גן עדן וקור מקפיא – כל אלה יהיו מעתה תמיד. ״זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה״, לא יהיו מעתה זה אחר זה, אלא בעת ובעונה אחת – לעולם ״לא ישבתו״! טיב הארץ ומעמדה יהיה כך, שכל חלקי היממה וכל עונות השנה, כל חום וקור וכל אקלים, יהיו תמיד זה בצד זה במקומות שונים בארץ. כאן יום, שם לילה; כאן אביב, שם סתו; כאן קיץ, שם חורף; כאן חום, שם קור. ההבדלים בין המקומות והשינויים בזמן מתגלים עתה לעינינו בכל הארץ, בארצותיה, באזוריה, ובסביבותיה השונות.

אם רשאים אנו לשאוב טיפה מן הים ממעמקי ההנהגה האלקית, נוכל לומר, שהסדר החדש של התופעות הגיאוגרפיות והאקלימיות, פתח דרך חדשה לחינוך האדם; שכן מכאן ואילך, נמצא האדם במצב שהוא תלוי תמיד בכחות אחרים. מעתה, אין די לו ״לזרוע אחת לארבעים שנה״; מאמציו נתונים עתה להפרעות אקלימיות ולשינויי מזג האויר; אין הוא יכול להיות בטוח עוד בפרנסתו ובמילוי שאיפותיו.

שינויים אלה הביאו גם לשוני גדול בין בני האדם, שמעתה שונים הם זה מזה הן במעלותיהם והן בחסרונותיהם.

זאת ועוד, השינויים המהירים בתנאי החיים קיצרו את משך חיי האדם, שזמן קצר לאחר המבול ירדו למידתם של היום. השווה את דברי כלב, המתפאר באזני יהושע: ״עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה״ (יהושע יד, יא), הרי שלא מצא בדורו אדם בן שמונים וחמש שיהיה חזק כבן ארבעים. והשווה גם האמור בתפילת משה: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״ (תהלים צ, י).

קיצור חיי האדם מבטיח שהרֶשע לא ישלוט לעולם. אף החזק שבעריצים לא יאחז בשרביטו הרבה יותר מחמישים שנה. כך אנו רואים את קיום דברי המשורר: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז״ (תהלים ח, ג). מלכות ה׳ מיוסדת לא על ״פקחות״ הזקנים, אלא על התמימות והטהרה של הילדים ובני הנעורים. כל ילד הוא מלאך ביום היוולדו. אולם כל עוד הרשעים יכלו לחיות על האדמה שבע מאות ושמונה מאות שנה, לא יכל הדור הצעיר לבטא את עצמו. דבר זה נשתנה משהתקצר משך חיי האדם. במציאות החדשה, ימותו הרשעים במהרה ודור ישרים יקום תחתיהם. ביד אדם להביט קדימה, שכן תקוות העתיד היא עם בני הנעורים.

רק אם ישוב האדם לה׳ וכך תוכל הארץ לשוב לשלומה כבימים ימימה – ישוב האדם להאריך ימים בארץ. רק אם ישוב האדם לעבוד את ה׳ – תשוב גם הארץ להיות לו לגן עדן (ישעיהו סה, יז וכ והלאה).

משנשתנו פני האדמה, החלו בני האדם להשתנות זה מזה; היחידים ואף יותר מהם האומות. חלוקת הארץ ליבשות ולארצות חסמה את דרכי המעבר (רק לאחר אלפי שנים יתגבר אדם בהדרגה על קושי זה, על ידי אמצעים מלאכותיים), ובכך הושם מחסום בפני התפשטות הרע. אכן, במשך אלפי שנים נמנעה ההשחתה מלהיהפך לתופעה עולמית.

חילוף הדורות צר צורה חדשה להסטוריה העולמית. אומות צעירות ורעננות באות במקום המושחתות והרקובות.

לאור כל הדברים האלה, נבין את פסוקנו, הפותח תקופה חדשה בהתפתחות האנושות וחינוכה. וכך אמר ה׳: גם אם לב האדם ישאף אל הרע כבר מנעוריו, הרי לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. אלא זאת אעשה בארץ: כל הניגודים – כזמני היום ועונות השנה – יתקיימו בה תמיד בעת ועונה אחת.

הפסוק מונה שש עונות בשנה, שלוש עונות של חורף ושלוש עונות של קיץ: ״זרע״ – תחילת החורף, מט״ו בתשרי עד ט״ו בכסלו. ״קציר״ – תחילת הקיץ, מט״ו בניסן עד ט״ו בסיון. ״קור״ – סוף החורף, מט״ו בשבט עד ט״ו בניסן. ״חום״ – סוף הקיץ, מט״ו באב עד ט״ו בתשרי. ״קיץ״ – אמצע הקיץ, מט״ו בסיון עד ט״ו באב. ״חורף״ – אמצע החורף, מט״ו בכסלו עד ט״ו בשבט (בבא מציעא קו:).

לעיל (א, יא), עיינו כבר במקור תיבת ״זרע״.

קציר – ״קצר״ הוא צורה חזקה יותר של ״גזר״.

קיץ נגזר מ״קוץ״: ״למאוס״. בעונת הקיץ, הפרי בשל ואינו זקוק עוד ליניקה מן הקרקע. הוא ״קץ״ ביניקה זו, ונושר מהעץ.

חֹרף – ״חרף״ בבניין פיעל פירושו ״להפקיר״, ״לעזוב״. מכאן: ״חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת״ (שופטים ה, יח): הפקיר חייו למיתה. לפי זה, ״חרף״ בבניין קל מציין חוסר עצמאות. ה״חורף״ הוא העונה בה הקרקע אינה פעילה כלל, אלא מסורה לכל השפעות היסודות, ושום דבר אינו מתפתח בעצמאות. מבחינה זו, ניגודו של ה״חורף״ הוא ה״קיץ״, שבו היבול מגיע לידי עצמאות מלאה.

עוד כל ימי הארץ – הנה התברר לחוקרי הטבע שכדור הארץ שינה מקומו בזמן מן הזמנים, באשר החופרים במעמקי האדמה בארצות הקרות מצאו עמוק עמוק באדמה עצמות פילים וקופים ויתר ברואים שלא יחיו רק באזור החם, וע״כ שהיה עת שעמד האקלים ההוא קרוב לקו המשוה, וזה עדות שבימי המבול התמוטט כדור הארץ מדרום לצפון והמדינה שעמדה עד העת ההיא תחת קו המשוה באה רחוקה מן המשוה לצפון ונעשה שם אזור הקר, והשנהבים והקופים שחיו באקלים ההוא מצאו שם קבר. וזה אחד מן ההשחתות שהיה לארץ, שהארץ החמה שגרו עליה כל בני האדם אשר השחיתו את דרכם נעתקה מנגד השמש, ותחת מגד תבואות שמש נהיה שם קרח וקפאון ושממות עולם. זאת שנית בארו חכמינו כי קודם המבול לא נטה השמש במעגלו השנתיי כ״ג מעלות מן המשוה לצפון ולדרום כמו שהוא עתה, רק מסלול השנתיי היה אז ג״כ על קו המשוה או סמוך לו, וע״כ חיו בני אדם חיים ארוכים, כי לא ידעו מנגעי התקופות ושנוי העתים שזה סבה לשנוי האויר ונגעי בני אדם ומחלותם, והעתק הזה שנעשה בכדור הארץ במצבו נגד השמש שנה את האויר והפירות והחליש תוקף האדמה וכחה בהשקף על חיי האדם ובע״ח אשר עליה, וכמ״ש במד׳ שקודם המבול לא היה חלי בעולם, וספרו מגבורות בני אדם וכחם, וששלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון כבני צאן בהולדם, ושהגשם לא ירד רק א׳ למ׳ שנה, והיו זורעים בעת ההיא והי׳ די למ׳ שנה, וכ״ז נשתנה אחר המבול לרוע, וכ״ז נולד משנוי מצב הארץ נגד השמש. וזה הודיע ה׳ לנח השינויים שיהיו מעתה, ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין ימים סתם שהם מכ״ד שעות ובין ימי הארץ שהם שנים. שכל שנה הוא יום אחד מימי הארץ, כי סיבוב השמש בכל יום ממזרח למערב בכ״ד שעות הוא יום סתמי, וסבוב השמש בכל שנה ממערב למזרח הוא יום מימי הארץ [כמ״ש בחבורי התורה והמצוה (בהר סב) שלכן נקרא שנת השמטה שבת שהוא יום השביעי שבת לה׳ בימי הארץ], ולכן יאמר לפעמים שם ימים על השנה כמו ימים תהיה גאולתו, ועתה יש בכל יום מימי הארץ זרע וקציר, ר״ל שבכל שנה זורעים וקוצרים. וקודם המבול לא היה זרע וקציר בכל שנה רק אחד לארבעים שנה, ועתה בכל ימי הארץ היינו בכל שנה ושנה יהיה זרע וקציר. עוד שנוי ב׳, שעד עתה לא הי׳ שנוי התקופות כי השמש הלך תמיד על קו המשוה ולא היה לא קור וחום ולא קיץ וחורף, שעתה שנטה השמש במסלולו במהלכו השנתיי ללכת על עגולת המזלות נוטה מן המשוה כ״ג מעלות וחצי, יהיה קור וחום, קיץ וחורף, ושנוי האויר והמזג בעת התקופות יחליש את הגופים ויכניעם בל יוסיפו להשחית כמו קודם המבול, וע״ז אמר במדרש שמ״ש קור וחום הוא מיני חלאים שפי׳ שממנו יצמחו החלאים וחלישת הגוף. עוד שנוי ג׳ שיום ולילה לא ישבתו. שהארץ לא תתן פירותיה בנקל כמו קודם המבול, ויהיו בני האדם מוכרחים לעבוד את האדמה תמיד להוציא לחמם לא ישבתו ממלאכה, ועי״כ לא יתגברו עליהם ציורי התאוות אשר הם זונים אחריהם, ומזה אמרו חז״ל דב״נ אסור לו לשבות, כי רק לבני ישראל התיר וצוה לשבות בשבת אבל ב״נ נשאר באיסורו כמקדם.

וזהו דבר ה׳ עוד: עד כל ימי הארץ וגו׳: דזנות בא מבטלה הבאה משפע ברכה ורוב בריאות הגוף, אבל מעתה יהיו ״כל ימי הארץ זרע וקציר״ וגו׳, וכל זה מביא לידי עבודה ולידי חולאים ע״י שינוי אוירים. ובזה יגיע אשר:

יום ולילה לא ישבותו¹: וממילא לא יחטא כל האדם.

{כל ימי הארץ: ולא כתיב ׳כל הימים׳. ללמדך שהתבל מתנהג בטבע הארץ. משא״כ בימות המשיח והכל יכירו מלכות שמים ולא יהא חשש שמא יקלקלו כל כך, אז ישתנה טבע הארץ ויתנהג בהשגחה מן השמים כל התבל, אז לא יהא ״זרע וגו׳⁠ ⁠⁠״, כיעודי הנביאים². והנה כתיב ״עד״ חסר, למדנו שגם בימי הארץ היו כמה עתים לטובה ולא נצרכו לשמירה זו³.}

1. בני האדם. וכעין זה פירש המלבי״ם. (וסיים: ומזה אמרו חז״ל דבן נח אסור לו לשבות בשבת, כי רק לבני ישראל התיר וצוה לשבות בשבת, אבל בן נח נשאר איסורו כמקדם).

2. וכעין זה בספורנו, עיי״ש היטב.

3. הכתיב החסר מלמד על חסרון בענין המדובר, עיין להלן כד,לה. כד,לט. מב,ז. מב,לו. מג,יא.

עד כל⁠־ימי הארץ – לפי טעמי המקרא הרי זה משפט רישא, והמלה ״עד״ היא נסמך ל״כל ימי הארץ״; השווה ״עודם מדברים״,⁠¹ כלומר כל זמן שהארץ תהא קיימת.

זרע וקציר וגו׳ – לפי בבא מציעא ק״ו: (וכן בתוספתא תענית א׳:ז׳) הרי שנמנות בפסוקנו שש תקופות שנה, כשכל אחת מהן היא בת חדשיים. ״חצי תשרי, מרחשון וחצי כסליו — זרע; חצי כסליו, טבת וחצי שבט — חורף; חצי שבט, אדר וחצי ניסן — קור; חצי ניסן, אייר וחצי סיון — קציר; חצי סיון, תמוז וחצי אב — קיץ; חצי אב, אלול וחצי תשרי — חום״ (חום, משום שאמרו ״שילהי דקייטא קשיא מקייטא״²). אולם, מכיון שסדר תקופות זה אינו קיים אלא במזרח התיכון, וגם מכיוון שהמלים ״ויום ולילה״ אינן משתלבות בסדרה זו, מותר בוודאי להניח, כי פשוטו של מקרא הוא כללי — הקב״ה רוצה לקיים את סדר העולם כך שתהיה מחזוריות קבועה של התקופות המנוגדות. תהא תקופת זריעה ותבא תקופת קצירה; תקופות קור וחום תתחלפנה תוך כדי השנה; קיץ וחורף, כלומר תקופת החום והיובש ותקופת הקור והגשמים וכן יום ולילה יתחלפו — הניגודים יבואו לסירוגין. בדרך זו תקויים פוריותה של האדמה, וגם יווצר סדר זמנים שיהיה נוח לו לאדם. לא יעורער עוד — כפי שקרה בימי המבול — סדר העולם.

1. אסתר ו׳:י״ד.

2. יומא כ״ט. (המ׳).

לא ישבתו – אמר ריש לקיש, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ואמר מר אזהרה שלהם היא מיתתן.⁠¹ (סנהדרין נ״ח:)

1. פירש״י עובד כוכבים ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ודריש לא ישבתו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי, ולא תימא לא ישבתו אהנך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות, עכ״ל. ולא פירש הטעם למה באמת לא נאמר דקרא קאי אששת עתים ולא אאדם, ונראה דס״ל כמ״ד במ״ר (פ׳ כ״ה) דבימי המבול לא שבתו המזלות ולא נשתנו סדרי בראשית, וא״כ אי אפשר לפרש דקאי על העתים ועל המזלות אחרי שגם עד היום לא שבתו, ולכן פירש דקאי אאדם, כלומר שבכל העתים והזמנים לא ישבתו ממלאכה. –
והנה לא נתבאר בכלל טעם מצוה זו והעונש מיתה על זה, ואולי יתבאר ע״פ מ״ד באדר״נ פ׳ י״א על הפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מה ת״ל ועשית כל מלאכתך [ר״ל אחר דכתיב ששת ימים תעבוד] להביא מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויעסוק בהם, מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, ע״כ, והבאור פשוט דכיון שהבטלה גורמת מיתה לאדם קודם זמנו, לכן אע״פ שאין לו לאדם מלאכה הצריכה לו, בכ״ז ישתדל להמציא לו איזו מלאכה שהיא אף שאינה צריכה לגופה עתה, ורק כדי שלא ילך בטל ולא ימות, ויש לכוין ע״פ זה המאמר גדולה מלאכה שמחיה את בעליה – מחיה ממש.
ולפי זה י״ל בטעם הדבר שצוה הקב״ה על עבודת האדם כדי שלא יגרום לעצמו מיתה, ויהיה לפי״ז באור הלשון חייב מיתה מעין כונת הלשון מתחייב בנפשו.
ואע״פ דלפי״ז הי׳ מן הדין שלאו דוקא בעובד כוכבים אלא גם בישראל יהי׳ הדין כן, י״ל דישראל יכול לעסוק בתורה ובעבודה בעת שביתתו, משא״כ עובד כוכבים העוסק בתורה הי׳ חייב מיתה [ע׳ לפנינו בר״פ ברכה תורה צוה לנו וגו׳], והעסק בשבע מצות דידהו מועט וקל, א״כ אין לו דרך אחרת להתעסק כי אם במלאכה, והמאמר באדר״נ אולי איירי באיש המוני שאינו מסוגל לעסק התורה.
ועדיין צ״ע במש״כ הרמב״ם בענין זה בפ״ט ה״ט ממלכים דדין זה הוא רק אם שבת לשם מצות שביתה שעשאו לעצמו כמו יום השבת, ורק אז חייב מיתה, ולפי דברינו הלא אין נ״מ לכאורה באיזו כונה שובת, ויש ליישב דכל זמן שאינו שובת כשביתת השבת, שביתה שלמה, אינו בטל ממש ממלאכה, דהלא עוסק הוא במלאכות קלות ובצרכי אוכל נפש, ואין להאריך עוד.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון