×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) וַיָּ⁠בֹ֣אוּ בְ⁠נֵֽי⁠־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כׇּל⁠־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר⁠־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥⁠שֶׁב הָעָ֖ם בְּ⁠קָדֵ֑שׁ וַתָּ֤⁠מׇת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּ⁠בֵ֖ר שָֽׁם׃
The Children of Israel, even the whole congregation, came into the wilderness of Zin in the first month. And the people stayed in Kadesh; and Miriam died there and was buried there.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימה
מסע לקדש – במדבר ל״ג:ל״ו
וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמַדְבְּרָא דְּצִין בְּיַרְחָא קַדְמָאָה וִיתֵיב עַמָּא בִּרְקַם וּמֵיתַת תַּמָּן מִרְיָם וְאִתְקְבַרַת תַּמָּן.
And the children of Israel, the whole congregation, came to the wilderness of Zin in the first month, and the people abode in Rekem; and Miriam died there, and was buried there.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם
וַאֲתוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמַדְבְּרָא דְּצִין בְּיַרְחָא קַדְמָאָה וִיתֵיב עַמָּא בִּרְקַם וּמֵיתַת תַּמָּן מִרְיָם וְאִתְקְבַרַת תַּמָּן
הגעה לגבול המדבר
א. ״בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ״ (במדבר טו יח) מתורגם ״בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא״, כשתכנסו לארץ (בפועל ״עלל״=נכנס). אבל כאן תרגם ״וַיָּבֹאוּ... מִדְבַּר צִן״ – ״וַאֲתוֹ...לְמַדְבְּרָא דְּצִין״ (בפועל ״אתא״=הגיע), שהגיעו עד המדבר אבל טרם נכנסו אליו כמפורש בכתוב ״וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ״ ולא במדבר.⁠
והרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א ביאר שלארץ ישראל נכנסים על מנת להיות בה (ולכן מתורגם ״בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא״), בניגוד למדבר שהכניסה אליו היא רק לשם מעבר, ולכן מתרגם בשורש אתא. אך ראה פירושנו על ״וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ״ (דברים כו א) ״וִיהֵי אֲרֵי תֵיעוֹל לְאַרְעָא״.
וראה בפסוק ד.
תוספת אותיות השימוש
ב. ›״וַיָּבֹאוּ... מִדְבַּר צִן״ – ״וַאֲתוֹ... לְמַדְבְּרָא דְּצִין״ בלשון המקרא ניתן להשמיט את מילות השימוש ואותיותיהן ״אל״ ״עם״ ״ל״, מה שאין כן בארמית, לכן מוסיף התרגום לְמַדְבְּרָא דְּצִין, ועיין לקמן ״הָאָרֶץ כְּנָעַן״ (במדבר לד ב) ״לְאַרְעָא דִּכְנָעַן״ בביאורנו.
ג. לזיהוי ״קָדֵשׁ״ – ״רְקַם״ ראה ״עין משפט הִוא קָדֵשׁ״ (בראשית יד ז) ״עַד רְקַם״.
זיהוי התאריך במיוחס ליונתן
ד. ›המיוחס ליונתן השמיט בתרגומו את לשון הכתוב ״בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ״, אולם הוסיף את תאריך הגעתם למדבר צין ״וְאָתוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּעַשְׂרָא יוֹמִין לְיַרְחָא דְנִיסָן וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקַבָּרַת תַּמָן״ – מקור דבריו במגילת תענית וכמבואר בשולחן ערוך
או״ח תק״פ ב.
: ״בעשרה בו מתה מרים ונסתלק הבאר״.
ועלו
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועלו״) גם נוסח חילופי: ״ואתון״.
בני ישראל כל עם כנישתה מדברה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם כנישתה מדברה״) גם נוסח חילופי: ״עמא דכנשתא במ׳⁠ ⁠⁠״.
דצין בירחה קדמאה ושרון עמה ברקם ומיתה תמן מרים ואתקברת תמן.
ואתו בני ישראל כל כנישתא למדברא דצין בעשרא יומין לירחא דניסן ומיתת תמן מרים ואתקברת תמן.
And the whole congregation of the children of Israel came to the desert of Zin on the tenth day of the month Nisan. And Miriam died there, and was buried there.
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן פָּרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה (כָּתוּב בְּרֶמֶז תקכ״ה).
וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם – שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵין מַנִּיחִים אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד, וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. אָמְרֵי בְּנָהַרְדָּעֵי, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא חַיָּה, אֲבָל שְׁאָר נָשִׁים מַנִּיחִין, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אֲפִלּוּ שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם״, סָמוּךְ לְמִיתָה קְבוּרָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אַף מִרְיָם בִּנְשִׁיקָה מֵתָה, אָתְיָא שָׁם שָׁם, מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָּהּ ״עַל פִּי ה׳⁠ ⁠⁠״ מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הַדָּבָר לוֹמַר. אָמַר רַבִּי יַנַּאי לָמָּה נִסְמְכָה מִיתַת מִרְיָם לְפָרָה אֲדֻמָּה, מַה פָּרָה אֲדֻמָּה מְכַפֶּרֶת, אַף מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת.
וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה – שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים הָיוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם וְכוּ׳.
וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה – מִדַּת הַדִּין כְּשֶׁאָדָם כּוֹעֵס עַל שְׁנַיִם נוֹתֵן פָּנָיו בַּקָּטָן, וְאֵלּוּ נָתְנוּ פְּנֵיהֶם בַּגָּדוֹל, וְעוֹד שֶׁהָיָה אַהֲרֹן חָבִיב עֲלֵיהֶן, שֶׁהָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב״, הָיוּ תּוֹבְעִין מִיתָה, (שמות ט״ז:ג׳) ״מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה׳⁠ ⁠⁠״, וְלוּ גָּוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ, מַהוּ לִפְנֵי ה׳, מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה וְהָיָה עוֹלֶה לִכְתָלִים וּלְאִילָנוֹת כְּנֶגֶד אָבִיו, הוֹלֵךְ לִמְקוֹם הַחַיּוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָבִיו מִצְטָעֵר, כָּךְ הָיוּ אֵלּוּ אוֹמְרִים אָנוּ מֵתִים וִיהֵא מִצְטָעֵר עָלֵינוּ, וְלֹא עוֹד שֶׁנִּשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ.
קַח אֶת הַמַּטֶּה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ק״י:ב׳) ״מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה׳ מִצִּיוֹן״, זֶה הַמַּטֶּה שֶׁהָיָה בְּיַד יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל״ב:י״א) ״כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי״. וְהוּא הַמַּטֶּה שֶׁהָיָה בְּיַד יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וְמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ״. וְהוּא הָיָה בְּיַד מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד׳:י״ז) ״וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ״. וְהוּא הָיָה בְּיַד אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ״. וְהוּא הָיָה בְּיַד דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י״ז:מ׳) ״וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ״. וְהוּא הָיָה בְּיַד כָּל מֶלֶךְ וּמֶלֶךְ עַד שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְכֵן עָתִיד אוֹתוֹ הַמַּטֵּה לִמָּסֵר לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְכֵן עָתִיד לִרְדּוֹת בּוֹ אֶת אֻמּוֹת הָעוֹלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר ״מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה׳ מִצִּיּוֹן״.
דָּבָר אַחֵר: ״קַח אֶת הַמַּטֵּה״ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כ״ב:ט״ו) ״אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר״, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ״, שֶׁהָיוּ מַכְעִיסִין בְּכָל שָׁעָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִי מַרְחִיק אוֹתָהּ מֵהֶם, (משלי שם) ״שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ״, לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה מַרְדּוּת הֵן צְרִיכִין, כְּשֵׁם שֶׁהַנַּעַר הַזֶּה סוֹרֵחַ וְהַסּוֹפֵר הַזֶּה מַכֶּה אוֹתוֹ וּמְבִיאוֹ לִידֵי חַיִּים, לְכָךְ נֶאֱמַר ״קַח אֶת הַמַּטֵּה״.
הַבְּאֵר הָיָה עוֹלֶה בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק א-ב) וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וּמִיָּד וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וְכֵיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַבְּאֵר הִתְחִילוּ מִתְכַּנְסִין עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן״, וְהָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹשְׁבִין וּמִתְאַבְּלִין עַל מִרְיָם, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם אֲבֵלִים יָמוּתוּ בַּצָּמָא, עֲמֹד וְקַח מַטְּךָ וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה נִסְתַּלֵּק הַבְּאֵר בְּמִיתַת מִרְיָם, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל כַּמָּה הָיְתָה צַדֶּקֶת וְיִצְטָעֲרוּ עָלֶיהָ רַבִּים וְיִגְמְלוּ אִתָּהּ חֶסֶד, כָּךְ כֵּיוָן שֶׁמֵּתָה מִרְיָם, וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עֲסוּקִין בָּהּ, וְיִשְׂרָאֵל מְבַקְּשִׁים מַיִם וְאֵין מוֹצְאִין, מִיָּד נִתְכַּנְּסוּ עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָם בָּאִין אָמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן תֹּאמַר מַהוּ כִּנּוּס זֶה, אָמַר לוֹ אַהֲרֹן לֹא בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵן, גּוֹמְלֵי חֲסָדִים בְּנֵי גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה אִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַפְרִישׁ בֵּין כִּנּוּס לְכִנּוּס, אֵין זֶה כִּנּוּס שֶׁל תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁל קַלְקָלָה, שֶׁאִלּוּ הָיָה כִּנּוּס שֶׁל תַּקָּנָה הָיוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּרֹאשָׁם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְגוֹ׳, וְאַתָה אוֹמֵר לִגְמֹל חֶסֶד הֵן בָּאִין, מִיָּד הִטִּיחוּ דְּבָרִים כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן פְּנֵיהֶם זְעוּמוּת, בָּרְחוּ לָהֶם לְאֹהֶל מוֹעֵד, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִגְדוֹל הַמְּדִינָה שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה וּבָרַח לִפְלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ. וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְשָׁרְתֵי צִבּוּר, צְאוּ מִכָּאן בִּמְהֵרָה, בָּנַי מֵתִים בַּצָּמָא וְאַתֶּם יוֹשְׁבִין וּמִתְאַבְּלִין עַל הַזְּקֵנָה.
דָּבָר אַחֵר: ״וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה״ – אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים מֵתִים הֵן עוֹשִׂין רֹשֶׁם. כְּשֶׁמֵּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִתְעַקְּרוּ כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. כְשֶׁמֵּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָפְלָה אִסְטְוָא שֶׁל טְבֶרְיָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁמֵּתָה מִרְיָם נִסְתַּלֵּק הַבְּאֵר. וַיָּבֹאוּ, בָּאוּ מִקָדְקָדוֹ שֶׁל מִדְבָּר. כָּל הָעֵדָה צַדִּיקִים וּכְשֵׁרִים. מִדְבַּר צִן מִדְבַר צִנִּים שֶׁהוֹצִיאוּ מִפִּיהֶם ״וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְלֹקֵל״. וַיֵּשֶׁב הָעָם, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּשֶׁב״ מִשָּׁם שָׁב מְקַטְרֵג. (בראשית כ״ב:י״ט) ״וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע״ ״וַתָּמָת שָׂרָה״ (שם ל״ז:א׳) ״וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב״, נִגְנַב יוֹסֵף. (להלן כ״ה:א׳) ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַשִּׁטִּים וַיָּחֵל הָעָם לִזְנוֹת״. וַיָּרֶב הָעָם, אָמְרוּ לָהֶם, בִּתְחִלָּה אָמַרְתָּ לָנוּ מִפְּנֵי פּוֹשְׁעִים וְחַטָּאִים שֶׁיֵּשׁ בָּכֶם אֵין הַמָּקוֹם מָצוּי לָכֶם, עַכְשָׁו שֶׁנַּעֲשִׂינוּ כֻּלָּנוּ קְהַל ה׳ מִפְּנֵי מָה מֵתִים בַּצָּמָא. (לעיל פסוק ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה׳ וְגוֹ׳ אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ, אַשְׁרֵיהֶן הַצַּדִּיקִים שֶׁחֲבִיבָה עֲלֵיהֶן בְּהֶמְתָּן כְּגוּפָן, וְכֵן מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב שֶׁאָמַר (בראשית ל״ז:י״ד) ״לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן״ לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי י״ב:י׳) ״יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ״.
קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה – מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
תֻ׳םַּ גַּאאַ בַּנֻו יִסרַאאִיל אַגמַעִיןַ אִלַי׳ בַּרִּיַּתִ צִין פִי אַלשַּׁהרִ אלּאַוַּלִ וַאַקַאםַ אַלּקַוְם פִי רַקִים וַמַאתַּתּ הֻנַאךַּ מִריַאם וַדֻפִנַתּ תַּ׳םַ
אחרי זאת באו בני ישראל כולם, אל המדבר הפראי צן, בחודש הראשון
(ר״ח ניסן של שנת הראבעים, שנת ב׳תפח לבריאה)
והתישבו האנשים בקדש, ומתה שמה מרים
(אחרי 10 ימים היינו בעשירי בניסן)
, ונטמנה שמה.
כל העדה – כל עדה השלימה, שכבר מתו מתי מדבר, ואילו פירשו לחיים.
ותמת שם מרים – למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרה אדומה? לומר לך מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת.
ותמת שם מרים – אף היא בנשיקה מתה, ומפני מה לא נאמר בה:⁠
כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34 חסר: ״בה״.
על פי י״י? שאינו דרך כבוד של מעלה, ובאהרן נאמר: על פי י״י, באלה מסעי (במדבר ל״ג:ל״ח).
כל העדה [THE CHILDREN OF ISRAEL], EVEN THE WHOLE CONGREGATION – The congregation in its entirety, for those who were to die in the wilderness in consequence of their sin had already died, but these had been expressly mentioned for life (cf. Rashi on v. 22).
ותמת שם מרים AND MIRIAM DIED THERE – Why is the section narrating the death of Miriam placed immediately after the section treating of the red cow? To suggest to you the following comparison: What is the purpose of the sacrifices? They effect atonement! So, too, does the death of the righteous effect atonement! (Moed Katan 28a).
ותמת שם מרים AND MIRIAM DIED THERE – She, too, as Moshe and Aharon, died by a Divine Kiss. But why is it not said with reference to her: she died "by the command (lit., mouth) of God", (this being the Biblical expression from which is derived the Midrashic statement that they died by the Divine Kiss)? Because this would not be a respectful way of speaking about the Most High God, as it would have reference to a woman. But of Aharon it says in the Sedrah אלה מסעי, "By the mouth of Hashem" (Bemidbar 33:38) (Moed Katan 28a).
פס׳: ויבואו בני ישראל – אמר רבא בר רבינא
מה ראה לסמוך. (מ״ק כ״ח).
מה ראה לסמוך פרשת פרה אדומה לפרשת מרים
והלא פרשה פרה וכו׳. הוא לשון המחבר ולא לשון הגמרא:
והלא פרשת פרה היתה בשנה השנית לצאתם ממצרים ומיתת מרים היתה לסוף ארבעים שנה ללמדך שכשם שפרה מכפרת על ישראל ומטהרת אותם כך מיתת הצדיקים מכפרת ומטהרת.
כל העדה מדבר סין – כולן שוין בלא חילוק הדעת.
ותמת שם מרים ותקבר שם – תכף למיתתה קבורה. מכאן אמרו אין משהין את האשה ואין מניחין מטת נשים ברחוב מפני הכבוד. והמיחד בגד למת מותר ליהנות ממנו ואע״פ דאביי אסר באורג בגד של מת הילכתא כרבא דשרי.
והלכה כר״ג. (מ״ק פ״יג במשנה שם):
והלכה כרבן גמליאל שאמר ר״ה ויום הכפורים כרגלים שמפסיקין ואין עולין שאם קבר מתו לפני ראש השנה יום אחד לפני ר״ה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר. יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן אחד ועשרים יום
אבל אינו עולה וכו׳ כל המאמר משובש וכצ״ל אבל אם מת בר״ה (וה״ה בשאר יו״ט) עולה במנין שבעה ואינו מפסיק האבילות אחר שלא נהג אבילות שעה אחת קודם יו״ט:
(אבל אינו עולה אם מת בראש השנה אינו מן המנין של שבעה).
והלכה כרשב״א (מ״ק כ״א ע״ב) ושם ר׳ שמעון סתמא. והיינו כשגדול הבית בבית אז הבא מונה עמהם:
והלכה כרבי שמעון בן אלעזר שאמר אפילו בא
בא ממקום קרוב. שבא ביום השביעי. קודם שעמדו המנחמין. וזה שתפס המחבר בלשונו שבא ממקום קרוב היינו קודם שעמדו המנחמין.
ממקום קרוב ביום השביעי מונה עמהם:
ותמת שם מרים – בחדש
בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): בחדש החדש. בדפוס ראשון: בחדש הראשון החדש.
הראשון שלסוף ארבעים שנה, שהרי מת אהרן אחריה בחדש החמישי בשנת ארבעים לצאת בני ישראל, כדכתיב בפרשת אלה מסעי (במדבר ל״ג:ל״ח).
ותמת שם מרים MIRIAM DIED THERE: [She died] IN THE FIRST MONTH of the fortieth year, at the end [of the years of wandering in the wilderness]. For her brother Aaron died [right] after her in the fifth month of “the fortieth year after the Israelites had left Egypt,” as it is written in the Torah portion ’Elleh mas‘e.⁠
See Numbers 33:36–38.
The difficulty in our verse is that only the month of Miriam’s death is given, and not the year. In theory, she could have died in any one of the forty years of wandering in the desert.
Rashbam does not explain his logic here in detail but the argument presumably proceeds as follows. In Numbers 33, in the list of the Israelites’ travels, the stop after “the wilderness of Zin, that is Kadesh” is Mount Hor. At Mount Hor, Aaron dies “in the fortieth year after the Israelites had left Egypt, in the fifth month.” Numbers 20:1 says that Miriam died in “the wilderness of Zin, which is Kadesh.” Since this is the stop that immediately preceded Mount Hor, Rashbam concludes that she too died in that same year, four months before Aaron.
See iE and Nahm. here and Seder Olam Rabba 10, who all say, along with Rashbam, that Miriam died in the fortieth year.
בחדש הראשון – בשנת המ׳. והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה ובשנת הארבעים.
וטעם ויבאו בני ישראל כל העדה – בעבור שמתו דור המדבר, ועתה באו הבאים אל ארץ כנען.
וישב העם בקדש – בעבור שישבו שם ימים רבים, כי כן כתוב (דברים א׳:מ״ו).
IN THE FIRST MONTH. In the fortieth year.⁠
Following the Exodus.
Look, the Torah does not contain any act or prophecy except in the first and the fortieth year.⁠
Scripture describes what happened in the first and the last year of Israel's sojourn in the wilderness. What happened in the other years is ignored. Actually the Book of Numbers opens with a command to Moses in the second month of the second year. Filwarg explains that Ibn Ezra was not being precise. Some editions read, "except for the first year, the fortieth year.⁠" The latter is to be interpreted as if written, and the fortieth year.
[AND THE CHILDREN OF ISRAEL, EVEN THE WHOLE CONGREGATION, CAME.] Scripture states this because the generation that left Egypt died in the wilderness and they who were entering Canaan came to the desert of Zin.⁠
The phrase even the whole congregation appears to be unnecessary. Ibn Ezra says that it refers to those about to enter Canaan. They are now the complete congregation, for none of them need die in the wilderness. Rashi comments similarly.
AND THE PEOPLE ABODE IN KADESH. For they dwelt there for many days.⁠
Scripture states, and the people abode in Kadesh, because they dwelt there for many days.
The latter is clearly stated in Scripture.⁠
See Deut. 1:46, So ye abode in Kadesh many days.
ויבאו בני ישראל וגו׳ – בשנת הארבעים.⁠
כן אבן עזרא.
סתם כאן מה שסבבו את הר שעיר מקדש ברנע עד קדש מדבר צין ונכלל כאן בבת אחת והם היו שמנה עשרה מסעות הכתובות בפרשת מסעי מרתמה עד מדבר צין ועל זה נאמר בפרשת דברים ונפן ונסע המדבר דרך ים סוף ונסב את הר שעיר ימים רבים וגו׳ (דברים ב׳:א׳) עד ונעבור מאת אחינו בני עשיו מאילת ומעציון גבר (דברים ב׳:ח׳) ומשם באו לקדש שבארץ אדום כדכתיב בפרשת מסעי ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש (במדבר ל״ג:ל״ו), חסר כאן האזהרה שהוזהרו שלא להתגרות בבני עשיו ופירש בפרשת דברים.
וישב העם בקדש – עמדו שם ארבעה חדשים עד חדש אב שבו באו להר ההר ושם מת אהרן. ואין זה קדש שנאמר עליו ותשבו בקדש ימים רבים (דברים א׳:מ״ו), שהרי אותו קדש איל פארן הוא ונקרא קדש ברנע וממנו נשתלחו המרגלים. וקדש זה שנאמר וישב העם בקדש הוא במדבר צין בגבול ארץ אדום.
ותמת שם מרים – לפי שהתחיל כבר במתי מדבר סמך לו מיתת מרים ואהרן.
ויבאו בני ישראל, "The Children of Israel arrived, etc.;⁠" the arrival of which the Torah speaks were was during the fortieth year of their wanderings. Their lengthy detour around the territory of Edom who had denied them passage and whom God had not allowed them to harass in any way, had now been completed. It had commenced at Kadesh Barnea, and was concluded in the desert of Tzin. The Torah summarises this period here although it comprised 18 separate moves during which the Tabernacle had been erected and taken apart each time. In Numbers 33, 1936, the details of these moves have been recorded for posterity. The first encampment was at a place called Ritmah, the last at the edge of the desert of Tzin. Concerning that period we read Moses recalling in Deuteronomy 2,5: ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף ונסב את הר שעיר ימים רבים, "we turned around and journeyed toward the desert in the region of the sea of reeds and marched around Mount Seir, for many years.⁠" That period concluded there in verse 8 with: "we detoured our brethren the children of Esau that dwell in Seir, from the way of the Aravah from Eilat to Etzion Gaver.⁠" From there they arrived at Kadesh, boundary of the Kingdom of Edom, as stated in Numbers 33, 36: "they journeyed from Etzion Gaver and encamped at the desert of Tzin, at Kadesh. What is missing here is only God's warning not to harass the people of Edom (Compare Deuteronomy 2,5).
וישב העם בקדש, "the people had settled down at Kadesh;⁠" they remained there for four months until the month of Av when they arrived at Mount Hahar, where Aaron died. This was not the same Kadesh as the one mentioned in Deuteronomy 1,46, as at that Kadesh they stayed for many years. (19 years according to our sages.) It was the Kadesh from where the spies had been dispatched on their ill fated expedition.
ותמה שם מרים, "Miriam died there;⁠" seeing that the dying of the people condemned to die as a result of their acceptance of the spies' majority report had commenced there, Miriam's death as well as Aaron's, is also reported at this juncture.
ותמת שם מרים וגו׳ ולא הי׳ מים וגו׳ – מכאן רמז לשפך המים שבבתים כשיש מת בעיר ועוד ראי׳ מדכתיב בשמואל ב׳ כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה, ד״א מכאן שהבאר בזכות מרים שכשמתה מיד ולא הי׳ מים וגו׳.
ש״ם – בגימט׳ יאסו״ר בהנא״ה דהמת אסור בהנאה ונסמכה פ׳ מיתת מרים לפרה, לרמוז שגם מיתת צדיקים מכפרת ומטהרת כמו הפרה.
ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פריס 222: ״סין״, ועיינו גם בהערה בסוף ביאור זה. ועיינו ברמב״ן שמות ט״ז:א׳ שמדבר סין ומדבר צין הם שני מקומות שונים.
העדה – עדה שלימה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פירשו לחיים. לשון רבינו שלמה.
וכן דעת ר׳ אברהם. ואם כן, מה צורך להזכיר כך בבואם אחרי כן אל הר ההר (במדבר כ׳:כ״ב). ואמר ר׳ אברהם (אבן עזרא במדבר כ׳:כ״ב) כי הזכיר זה בעבור כי יצא אדום להלחם בם, הגיד הכתוב שלא נפקד מהם איש בבואם מעיר אדום. ואיננו נכון כי ישראל נטו מעליו, ולא נלחם בם כלל.
והנכון בעיני: כי מנהג הכתוב להזכיר כן במקום התלונות: ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני (שמות ט״ז:א׳), ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם ויחנו ברפידים (שמות י״ז:א׳) – יודיענו הכתוב כי היו כולם בתלונה. וכן: ותשא כל העדה ויתנו את קולם (במדבר י״ד:א׳), וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת (במדבר י״ז:ו׳). ואמר כן בבואם אל הר ההר להודיע שהיו כלם בהספדו של אהרן קדוש י״י, כמו שאמר: ויבכו את אהרן כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט), ואמר: לעיני כל העדה (במדבר כ׳:כ״ז). ובמדבר סיני רבה (במדבר רבה י״ט:ט׳) ראיתי שהזכירו הלשון הזה:⁠
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הזה״.
עדה שלימה וכו׳ בכתוב השני בהר ההר בלבד. כי הראשון מפני התלונה נאמר, כאשר פרשתי.
וטעם וישב העם בקדש – לומר כי כאשר נכנסו במדבר צין עד קדש מתה מרים. וטעה ר׳ אברהם שכתב: בעבור שישבו שם ימים רבים, כי כן כתוב. כי קדש אשר כתוב בו: ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם (דברים א׳:מ״ו) – הוא קדש ברנע והוא במדבר פארן, ומשם נשתלחו המרגלים בשנה השנייה ושם חזרו, אבל קדש זה הוא במדבר צין
כן בדפוס ליסבון. בכ״י פריס 223: ״צן״. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, פריס 224: ״סין״, ועיינו גם בהערה בתחילת ביאור זה. ועיינו ברמב״ן שמות ט״ז:א׳ שמדבר סין ומדבר צין הם שני מקומות שונים.
ובאו שם בשנת הארבעים, ושם מתה מרים. ומקראות מפורשים הם.
AND THE CHILDREN OF ISRAEL, EVEN THE WHOLE CONGREGATION, CAME INTO THE WILDERNESS OF ZIN. "The congregation — an upright congregation, for those who were [punished] with death in the wilderness [on account of sinning in the matter of the spies] had already died, and these were designated to live" [i.e., they were the new generation which was to enter the Land]. This is Rashi's language, and such is also the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra. But if so, why was it necessary to mention this [same expression: even the whole congregation] when they came afterwards unto Mount Hor?⁠
Further, (22): And they journeyed from Kadesh,; and the children of Israel, 'even the whole congregation,' came unto Mount Hor.
Now Rabbi Abraham ibn Ezra wrote [there] that Scripture mentioned it because Edom had come out to fight them,⁠
Ibid., (20).
therefore it mentions that none of them was missing when they came back from the city of Edom. But this is not correct, since Israel turned away from him [Edom]⁠
Ibid., (21).
and did not wage battle with them at all.
The correct interpretation appears to me to be that it is the Scriptural style to mention ["the whole congregation"] when speaking of complaints, [just as in the following verses]: And all the congregation of the children of Israel came unto the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai;
Exodus 16:1. See ibid., Verses 2-3, that they murmured for food.
And all the congregation of the children of Israel journeyed from the wilderness of Sin, by their stages … and encamped in Rephidim
Ibid., 17:1. There too it is related in Verses 2-3 that they quarrelled with Moses, saying, "Give us water.⁠"
— and Scripture thereby informs us that they all [participated] in the complaint. Similarly, And all the congregation lifted up their voice;
Above, 14:1. In that case they were discouraged by the report of the spies, and wanted to return to Egypt.
And on the morrow all the congregation of the children of Israel murmured.⁠
Ibid. 17:6. There they complained about the death of Korach and his followers.
Scripture uses that expression when they came to Mount Hor
Further, (22).
in order to tell us that they all took part in the mourning for Aaron, the holy one of the Eternal,⁠
Psalms 106:16.
just as it is said, and they wept for Aaron … all the house of Israel,⁠
Further, (29).
and it states [furthermore]: in the sight of all the congregation.⁠
Ibid., (27).
In Bamidbar Sinai Rabbah
Bamidbar Rabbah 19:9.
I have seen mentioned the text [quoted above by Rashi] — "an upright congregation etc.⁠" — only in connection with the second verse [speaking] about Mount Hor [i.e., Verses 20 and 27 quoted above, which say that 'the whole congregation came' to Mount Hor, and that Moses and Aaron went up into Mount Hor 'in the sight of all the congregation'], for in the case of the first verse [i.e., the present verse, the expression all the congregation] is used because [Scripture wants to indicate that they all joined in] the murmuring, as I have explained.
VAYEISHEV HA'AM' (AND THE PEOPLE ABODE) IN KADESH. The intention thereof is to tell us that when they had entered the wilderness of Zin as far as Kadesh, Miriam died. Rabbi Abraham ibn Ezra erred [here] when he commented: "[Scripture states vayeishev ha'am, meaning 'the people dwelt,' and does not say vayachanu — 'and they pitched'] because they stayed there for a long time, for so it is written.⁠"
The verse is found in Deuteronomy 1:46: So ye abode in Kadesh many days, according unto the days that ye abode there. Rashi there explains that the many days were in fact nineteen years. See the note that follows.
[This is in error] because the place called Kadesh of which it is written, So ye abode in Kadesh many days, according unto the days that ye abode there
The verse is found in Deuteronomy 1:46: So ye abode in Kadesh many days, according unto the days that ye abode there. Rashi there explains that the many days were in fact nineteen years. See the note that follows.
is Kadesh-barnea,⁠
Ibid., (19): and we came to Kadesh-barnea. From there the spies were sent to see the Land (further, 32:8). As a result of their sin, it was decreed that the people would remain in the wilderness for the following thirty-eight years, and die therein. The first half of this period they spent in Kadesh, namely Kadesh-barnea. It is this Kadesh-barnea which Ibn Ezra equated with Kadesh [mentioned here], and that is an error, as explained.
which is in the wilderness of Paran
Above, 13:26.
[and not in the wilderness of Zin, mentioned here]. It was from there that the spies were sent out [to see the Land] in the second year [after the exodus], and thence that they returned. But the Kadesh [mentioned] here is in the wilderness of Zin, and they [only] arrived there in the fortieth year [after the exodus], and there Miriam died. The verses are explicit [on this matter].
The sin of Moses and Aaron in the [matter of the] waters of Meribah
Further, Verses 7-13. I.e., the verses do not state explicitly what constituted the sin of Moses and Aaron, but it was clearly considered a grave one. Ramban proceeds to discuss various explanations at length.
is not clearly expressed in Scripture. Rashi explains
Verses 11-12.
that [their sin consisted of hitting the rock], because He had commanded them, and speak ye unto the rock,⁠
(8).
and did not say "and ye shall strike it.⁠" For had they spoken [to the rock and it had brought forth water] the Holy One, blessed be He, would have been sanctified before the whole congregation, since the people would have said: "If [even] this rock, which does not hear and does not speak, nonetheless obeys the command of the Holy One, blessed be He, how much more so should we [obey His commands]!⁠" These words are [in the nature of] a homiletic interpretation,⁠
Found in Midrash Agadah, here on (8). — In other words, Ramban does not question the homiletic truth of this interpretation, for it is surely conducive to gaining the proper awe for the word of G-d. But it does not clarify the matter of the verses.
but they do not clarify [the matter]. For since G-d had commanded Moses: Take the rod,⁠
(8).
it implied that he should smite [the rock] with it, for had He only wanted that he should speak to it, what was [the point of] this rod in his hand? Similarly, in the [case of the] plagues of Egypt where He said, and the rod which was turned to a serpent shalt thou take in thy hand
Exodus 7:15.
it was in order to smite with it;⁠
Ibid., (17): I will smite with the rod that is in my hand upon the waters which are in the river.
and sometimes He said, Stretch forth thy hand [with thy rod],⁠
Ibid., 8:1.
when the meaning is: "to smite with the rod,⁠" since Scripture writes briefly when the subject-matter is self-understood. Moreover, the miracle [involved in the rock giving forth water] is no greater if [accomplished] by speech than by smiting, for as far as the rock is concerned both are equal. Furthermore [if the sin consisted of smiting the rock], why did He say about this: ye [Moses and Aaron] trespassed against Me?
Deuteronomy 32:51.
[It cannot be because they failed to speak to the rock], for the [fulfillment of the] command to [Moses to] speak to the rock is indeed [also] mentioned at the occurrence [of the event]! Thus He commanded [Moses and Aaron] to say whilst the rock "listens" that G-d will bring forth water out of this rock, similar to [that which Joshua said about a stone which he put up as a witness to the covenant which he made with the people], for 'it hath heard' all the words of the Eternal.⁠
Joshua 24:27.
And they [Moses and Aaron] indeed did so, as Scripture states, And Moses and Aaron gathered the assembly together before the rock, and he said unto them etc.⁠
Further, (10). Thus it is obvious that Moses did utter the Divine message whilst the rock "listened.⁠" And so why did Rashi attribute to Moses the lack of speaking in this event!
Thus the rock did "hear" when he [Moses] spoke these words to all the people!
Now Rabbi Abraham ibn Ezra has already refuted many claims of the commentators in [their explanations of the nature of] this sin. But the secret
Ibn Ezra alludes to the Cabalistic concept that when a person's mind cleaves solely to G-d, he can accomplish miracles. Now G-d told Moses to speak to the rock, and had he done so with single-minded devotion to G-d, he would have been able thereby to bring forth water. But when he began rebuking the people for their complaints, he lost that complete concentration of mind which was required for invoking G-d's miraculous intervention to bring forth water, and he then proceeded to smite the rock. When this failed to produce any water, he smote it a second time, by which time he had regained his original complete concentration of mind on G-d, so that the water then came forth. Ramban rejects this interpretation.
to which he alluded is also incorrect. For if Moses lost his concentration of mind because of the strife of the people, and [therefore] did not speak to the rock, so that the water did not come forth [when he smote the rock] the first time, and only when he hit the rock again, a second time, with concentration of cleaving unto [the Creator of] all, did the water come forth [as Ibn Ezra explains] — then they [indeed] sinned the first time, but it was not such [a sin] about which He would say: ye believed not in Me, to sanctify Me,⁠
(12).
since there was no lack of "faith" here at all!
Now Rabbeinu Rabbi Moshe [ben Maimon] advanced the following reasoning,⁠
In his Shemonah Perakim (The Eight Chapters), Chapter 4. These chapters are Maimonides' introduction to the Tractate Aboth, which contains the roots of ethical and moral teachings of the Rabbis of the Mishnah.
and explained "that the sin of Moses our teacher, of blessed memory, consisted of tending towards anger, when he said, Hear now ye rebels,⁠
(10).
and G-d, blessed be He, treated this as a failing, that a man like him should show anger in front of the congregation of Israel, in a situation in which anger was not warranted. All similar actions of such a man are treated as a profanation of G-d's Name, because the people take an example from all his [Moses'] movements and words, hoping thereby to achieve successes
In our "Shemonah Perakim" it is in the singular: "success.⁠" The word is here indicative of achievement of those qualities of character which make one's life "a success" in the noblest sense of the word.
in this world and the World to Come. How could he [permit himself to] appear angry, since it [anger] is an evil trait, and is derived only from a bad characteristic of the features of the soul! But when He said of this sin: ye trespassed against Me,⁠
Deuteronomy 32:51.
[the meaning thereof] is as I shall explain. Moses was not speaking to simpletons, nor to those of insignificant status, for the least important of their women was [equal in prophetic vision] to [the prophet] Ezekiel the son of Buzi, as the Sages have mentioned.⁠
"A maidservant saw at the [splitting of the Red] Sea what the prophet Ezekiel never saw" (Mechilta, Exodus 15:25). See Vol. II, p. 228.
Thus whatever Moses said or did the people would examine, so that when they saw him becoming angry, they said that he — may his memory be blessed — did not lack moral perfection, and therefore 'unless he knew that G-d was angry with us for demanding water, and that we have aroused His anger, blessed be He, Moses also would not have been angry with us.' But we do not find that G-d, praised be He, was angry [with the people] when He spoke to Moses on this matter. But [instead] He said: Take the rod, and assemble the congregation, thou, and Aaron thy brother, and speak ye unto the rock before their eyes, that it give forth its water; and thou shalt bring forth to them water out of the rock; so thou shalt give the congregation and their cattle drink.⁠
(8).
[This statement does not indicate that G-d was angry with the people for having demanded water, and hence Moses' anger was unjustified.] Thus we have solved one of the most difficult problems in the Torah, concerning which many things have been said, and which has been asked many times, namely: 'what was the sin which Moses committed?' Consider what has been said [by others] about it, and what we ourselves have explained, and let the truth prevail.⁠" These are the words of Rabbi Moshe [ben Maimon] of blessed memory.
He has added vanity upon vanities!⁠
See Ecclesiastes 1:2. — In other words, yet another interpretation has been added to those of the previous commentators which are not satisfactory.
For Scripture says ye trespassed against Me,⁠
Deuteronomy 32:51.
meaning that they transgressed His command, and He [further] stated, ye believed not in Me,⁠
(12).
meaning that they lacked faith in Him, [and if so] the punishment [of Moses] was not because he showed anger! [Were this to be his sin], Moses would have deserved punishment [not so much here as] when he was wroth with the officers of the host
Further, 31:14.
for no reason. Moreover, Scripture [here] does not mention anything about him being angry, for the expression Hear now, ye rebels
(10).
is [merely a form of] rebuke, similar to that which he [Moses] said: Ye have been rebellious against the Eternal.⁠
Deuteronomy 9:24.
Furthermore, Aaron never in his life became angry, for he always walked in peace and uprightness.⁠
Malachi 2:6. — Yet (12) clearly states that Aaron too, was to be punished, although according to Rambam's explanation he had not sinned!
Besides, it is impossible [to suggest, as Rambam does], that G-d was not very angry with them [the people] for their strife with Moses! For throughout all their [previous] trials in the wilderness, their greatest sin was when they said, wherefore hast thou brought us up out of Egypt?
Exodus 17:3.
and they preferred to be slaves to their enemies doing rigorous work, rather than to be G-d's [people], like a son who serves his father. Thus Scripture says: because that ye have rejected the Eternal Who is among you, and have troubled Him with weeping, saying: 'Why, now, came we forth out of Egypt?'
Above, 11:20.
On the first occasion they said even less than this, [namely], Wherefore hast thou brought us up out of Egypt, to kill us and our children and our cattle with thirst?
Exodus 17:3.
and yet there was great [Divine] wrath against them, and [it was considered] a great sin, just as it is said, And the name of the place was called Massah [Trying] and Meribah [Strife], because of the striving of the children of Israel etc.⁠
Exodus 17:7.
And here it says expressly, These are the waters of Meribah [Strife], where the children of Israel strove with the Eternal!
Further, (13). Thus Scripture here emphasizes that the people's sin consisted of striving with the Eternal, and this is not so according to Maimonides' explanation, as Ramban continues.
What greater transgression can there be than this! Woe unto him that striveth with his Maker!
Isaiah 45:9.
And Moses said, Also the Eternal was angry with me for your sakes, saying: 'Thou also shalt not go in thither.'
Deuteronomy 1:37.
If so, it was they [the people] who sinned and brought about all this misfortune! But according to the explanation of the Rabbi [Moshe ben Maimon], they did not commit any transgression and sin at all in this whole affair! And as for that which Rabbi Moshe said: "We do not find that G-d, praised be He, was angry [with the people when He spoke to Moses on this matter], but instead He said: Take the rod etc.⁠"
Found in Midrash Agadah, here on (8). — In other words, Ramban does not question the homiletic truth of this interpretation, for it is surely conducive to gaining the proper awe for the word of G-d. But it does not clarify the matter of the verses.
— know that whenever the people needed something for their sustenance, even though they murmured and transgressed [in asking] for it, He, being full of compassion, forgiveth iniquity … and does not stir up all His wrath,⁠
Psalms 78:38.
nor does He hold [their sin against them], but He gives them their request.⁠
See ibid., 106:15.
Similarly in the [case of the] first [request for] water He said in a peaceful manner, Pass on before the people etc.,⁠
Exodus 17:5.
even though there was trial and strife there,⁠
Exodus 17:7.
such that He warned them [not to try G-d] in future generations [using it as an example].⁠
Deuteronomy 6:16 — Ye shall not try the Eternal your G-d, as ye tried Him in Massah. (See also "The Commandments,⁠" Vol. II, pp. 63-64).
So also in connection with the manna [He said], Behold, I will cause to rain bread from heaven for you,⁠
Exodus 16:4. Thus G-d showed them love and affection although they sinned in murmuring and complaining.
in a phrase indicating love and affection. Only at the end, in the second communication, He said, I have heard the murmurings of the children of Israel,⁠
Ibid., (12).
merely in order to tell them that they had sinned. But [it is only] when they complained for no [good] reason, that He poured upon them the fury of His anger.⁠
Isaiah 42:25.
And here there is an additional allusion to great wrath, and [the people] being liable to a plague, as it is said, and the glory of the Eternal appeared unto them.⁠
(6).
[The expression unto them] refers to the assembly mentioned [in the first part of the verse], which indicates "the hand of the Eternal" that is present in plagues, as you may note in [incidents of] the spies,⁠
Above, 14:10-12: and the glory of the Eternal appeared … 'I will smite them with the pestilence.'
the day of Korach's punishment,⁠
Ibid., 16:19: and the glory of the Eternal appeared … The destruction of Korach and his company followed, as related ibid., (Verses 31-33).
and the following day.⁠
Ibid., 17:7: and the glory of the Eternal appeared … This was followed by a plague, as related there in Verses 11-14.
And one must [moreover] wonder at the Rabbi [Moshe ben Maimon, who wrote that the people committed no sin in this affair] since the verse explicitly states, They angered Him also at the waters of Meribah, and it went ill with Moses because of them!
Psalms 106:32. — See my Hebrew commentary, pp. 274-276 for various defenses of Rambam's interpretation of Moses' sin at Meribah. In his Sefer Hazikaron (see Vol. I, Preface pp. x-xi) Rabbi Yom Tov ben Abraham (Ritba) concludes his defense of Rambam's opinion as follows: "And although I know that the tradition of our master, Rabbi Moshe ben Nachman (Ramban) of blessed memory, in the matter of Moses' sin is the true tradition which one cannot criticize, yet there are seventy [different] interpretations of the Torah, and they are all the words of the living G-d.⁠" Ramban's own explanation follows now in the text.
And the verse [there] counts this sin amongst the great trials with which they [the people] tested G-d in the wilderness!
The most likely explanation amongst all those that have been said about this matter, and the one best suited to answer a questioner, is that of Rabbeinu Chananel,⁠
See above, Seder Korach, Note 48.
who wrote [in his commentary] that the sin consisted of their saying, are 'we' to bring you forth water out of this rock?
(10).
They should [not have said "are we", but] "shall the Eternal bring you forth water?⁠" just as they had said when 'the Eternal shall give' you in the evening flesh to eat etc.,⁠
Exodus 16:8.
and similarly in [the case of all the] miracles they [Moses and Aaron] informed them that the Eternal would do wonders for them. And [since they did not say so here], perhaps the people thought that Moses and Aaron brought forth the water for them out of the rock through their own wisdom [and that it was not a Divine miracle]. This is [what G-d referred to in saying], ye sanctified Me not.⁠
Deuteronomy 32:51.
Now in the case of the first episode with the rock, He said, Behold, I will stand before thee there upon the rock in Horeb,⁠
Exodus 17:6.
and the seventy elders saw the pillar of the cloud
Ibid., 13:21.
hovering over the rock, and thus it was made apparent to all that the miracle was the deed of the Great G-d. But here, since the people saw nothing, they misunderstood the words of Moses and Aaron [as explained above].⁠
See the comments of later scholars on Rabbeinu Chananel's explanation of this topic, quoted in my edition of Rabbeinu Chananel al Hatorah (Mosad Harav Kook, Jerusalem, 5732).

It is possible that He said 'm'altem bi' (ye 'trespassed' against Me),⁠
Deuteronomy 32:51.
because if one derives benefit from a sacred object, it is called me'ilah.⁠
Here too, a deed which was in reality a Divine miracle came to be ascribed to Moses' and Aaron's own doing, as explained above, because they said, are 'we' to bring you forth water out of this rock? In a way, then, Moses and Aaron thereby "derived benefit" from a sanctified matter.
Similarly, He said 'm'rithem pi' (ye rebelled against My commandment)⁠
Further, 27:14.
because He had commanded them to speak unto the rock before their eyes,⁠
(8).
in order that I should become sanctified in their eyes. Or [it may be that m'rithem pi
Further, 27:14.
means] "you have 'changed' My commandment,⁠" related to the expression 'vatemer' (and she changed) My ordinances,⁠
Ezekiel 5:6.
since I did not command you to speak in this manner [are 'we' to bring you forth water out of this rock?]. And [according to Rabbeinu Chananel's explanation, the criticism that] lo he'emantem bi
(12).
(ye believed not in Me) refers [not to Moses and Aaron themselves lacking in belief, but] to the children of Israel [i.e., it does not mean, as it is generally translated, "ye believed not in Me,⁠" but "'ye did not cause the children of Israel to believe in Me' because you did not attribute to Me the bringing forth of the water from the rock"]. Or [the word he'emantem] may mean "strengthening,⁠" as if to say: "you did not strengthen yourselves to sanctify Me in their eyes,⁠" related to these expressions: 'va'amanah' (and a 'sure' ordinance) concerning the singers;
Nehemiah 11:23. Meaning: "a strong" ordinance.
the peg that was fastened 'bimkom ne'eman' (in a 'sure' place).⁠
Isaiah 22:25. Meaning "a strong" place.

The Truth [Cabalistic explanation] is that this subject [i.e., the nature of Moses' sin in the incident of the waters of Meribah] is one of the great secrets amongst the mysteries of the Torah. For on the first [occasion with the rock] He said to Moses, Behold, I will stand before thee there upon the rock in Horeb; and thou shalt smite the rock,⁠
Exodus 17:6.
meaning to say: "My Great Name will be upon the rock in Horeb,⁠" which is the Glory of the Eternal, the devouring fire on the top of the mount.⁠
Exodus 24:17. The verse reads: 'like' devouring fire.
Therefore he only hit it there once, and a great amount of water came forth. But here He did not tell him so, and so both of them [Moses and Aaron] agreed that they would smite the rock twice — and that was their sin. Therefore He said, lo he'emantem bi,⁠
(12).
"you did not put faith in My Name [when you should have known]⁠
Abusaula. See my Hebrew commentary p. 276.
that by faith [alone] the miracle will be done.⁠" It states, 'm'rithem pi' (ye rebelled against My commandment),⁠
Further, 27:14.
because they rebelled against His holy spirit,⁠
See Isaiah 63:10.
which is always called pi Hashem (the commandment of the Eternal).⁠
See Ramban above, 10:6.
Therefore He said, 'm'altem' bi,⁠
Deuteronomy 32:51.
and the term me'ilah always denotes "untruth.⁠"
In this case the "untruth" consisted of thinking that there would be no water unless they would hit the rock twice (Abusaula).
Thus the sin [of Moses and Aaron] is clearly expressed in Scripture. And so did the Psalmist say, [Tremble thou earth …] at the presence of the G-d of Jacob; Who turneth the rock into a pool of water.⁠
Psalms 114:7-8.
And you can understand this from Moses' prayer, when he said, O G-d Eternal, Thou hast begun,⁠
Deuteronomy 3:24.
pleading before the Glorious Name
Ibid., 28:58.
to forgive him.
And in the opinion of our Rabbis
Sifre, Matoth 157.
who mention Moses' anger [as a factor in his sin], it is possible that he hit the rock but [only] a few drops came forth as a result of the diminution in his concentration because of his anger, and they both [Moses and Aaron] were astonished at this, and decided to hit the rock a second time, as I have mentioned, and that was the sin of both of them.
In my opinion, the meaning of the phrase, and speak ye 'el' (unto) the rock
(8).
is like 'al' (concerning) the rock. Similarly, Thus saith the Eternal of hosts 'el' the pillars, and concerning the sea, and concerning the bases … they shall be carried unto Babylon.⁠
Jeremiah 27:19; 22. The verse clearly does not mean "unto the pillars,⁠" but "concerning the pillars.⁠"
Thus He commanded them [Moses and Aaron] to say in the presence of the congregation, when they are all gathered together, that G-d will bring them forth water out of the rock, as He indeed did. Now do not find a difficulty
The difficulty is as follows: If we explain [as we have done hitherto] that speak ye 'el' the rock means "to" the rock, and the rock will listen, then the following word l'eineihem (before their eyes) fits in perfectly. The speaking by Moses and Aaron with the rock listening, is to be done before "the eyes" of the people. But if as we now explain speak ye 'el' the rock as meaning 'al' the rock ["concerning" the rock] while the people are to listen, how is the word l'eineihem in accord with the thought, since people do not listen with "their eyes?⁠" Hence Ramban proceeds to remove this difficulty by pointing out that the word l'eineihem is Scripturally not always used in a literal sense and here it means "in their presence.⁠"
in the verse, and 'speak' ye unto the rock 'before their eyes,'
(8).
for the meaning thereof is like "in their presence", so that they should all hear it. Similarly [we find]: And Hananiah 'spoke before the eyes of' [which means: "in the presence of"] all the people, saying: 'Thus saith the Eternal: Even so will I break the yoke of Nebuchadnezzar king of Babylon etc.'
Jeremiah 28:11.
There are many cases like this. Or the meaning of the word l'eineihem (before their eyes) here may be that [Moses'] speaking [to the rock] should be when the people are all gathered there, and the rock is before their eyes, as it says when the event [actually took place], And Moses and Aaron gathered the assembly together 'before the rock'.⁠
(10).
For when they had gathered together there and saw the rock face to face, they [Moses and Aaron] said, are we to bring you forth water out of this rock?
(10).
— as the Sages have mentioned
Tanchuma, Chukath 6.
— so that they should not say that there were springs [hidden at that place]. It is possible that the verse is to be [interpreted] as if it were transposed, meaning: "assemble the congregation unto the rock, and speak ye before their eyes, that it give forth water.⁠"
כל העדה מדבר צן – עדה שלמה, שכבר מתו דור המדבר ועתה באו הבנים אל ארץ כנען בחדש הראשון, ושנת הארבעים היה. ודע שאין בתורה כלל שום מעשה או שום נבואה רק בשנה ראשונה ובשנת הארבעים.
וישב העם בקדש – קדש הוא שם עיר והוא מדבר צין, וכן כתוב במסעות בסדר אלה מסעי (במדבר ל״ג) ויחנו במדבר צן היא קדש, ואין זה קדש ברנע כי קדש ברנע מדבר הוא, שכן כתיב (תהלים כ״ט) יחיל ה׳ מדבר קדש. ומדבר צן אינו מדבר סין הכתוב בסמ״ך, כי אותו הכתוב בסמ״ך הוא מדבר אחר בין אילים ובין סיני, והוא שכתוב (שמות ט״ז) ויסעו מאילים ויבאו וגו׳ אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני, וזה יורה כי מדבר סין בסמ״ך מדבר בפני עצמו, אינו מדבר צן הכתוב בצד״י, וגם אינו מדבר סיני שכן כתוב באלה מסעי (במדבר ל״ג) ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין, וכתיב (שם) ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ומונה והולך חמש מסעות בין מדבר סין ומדבר סיני.
ודע כי ימים רבים ישבו בני ישראל בעיר הזאת ששמה קדש, הוא שכתוב (דברים א׳:מ״ו) ותשבו בקדש ימים רבים. ודרשו רז״ל כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, ולפיכך כתיב ותמת שם מרים, וסמך מיד ענין הסלע שהיה סבה למיתת משה ואהרן במדבר ולא זכו ליכנס לארץ.
כל העדה מדבר צן, "the entire congregation to the desert of Tzin.⁠" The reason the Torah speaks of כל העדה, "the whole congregation,⁠" is because in the interval all the people who had to die in the desert had already died and the congregation was "whole" again. Now, in the first month of the fortieth year since the Exodus the new generation was about to enter the land of the Canaanites. You should remember that the Torah basically reports only what had transpired during the first year and during the last year of the Israelites' wanderings.
וישב העם בקדש, 'the people settled in Kadesh.⁠" Kadesh is the name of a town. The desert Tzin mentioned in our verse is also referred to in the list of all the points where the Israelites made camp in Parshat Massey. (33,36). The "Kadesh" mentioned here is not the same as the "Kadesh-Barneiah" mentioned there. We must not confuse the desert of Tzin with the desert Sin, a word spelled with the letter ס. That wilderness is situated between Eylim and Mount Sinai. Psalms 29,8 mentions יחיל ה' מדבר קדש, "the Lord convulses the wilderness of Kadesh.⁠" Numbers 33,11-15 enumerates 5 way stations between the desert of Sin and the desert of Sinai.
The Jewish people remained in the town called Kadesh for many years as we know from Deut. 1,46. Our sages (Tanchuma Vayeshev 1) have stated that whenever the Torah speaks of וישב, "he settled,⁠" this is an introduction to the people concerned experiencing something painful. This is why the Torah follows the report of the Israelites settling in Kadesh with the report of the death of Miriam. Her death and its ramifications became the direct cause of Moses and Aaron not being allowed to enter the Holy Land.
ותמת שם מרים – ולא היה מים לעדה מכאן סמכו לשפוך המים במות המת. ואינו כי אם לרמוז דמוציא דבה הוא כסיל.
ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צן – כתב הרמב״ן כתב רש״י עדה שלימה כי כבר מתו מתי מדבר וכן דעת ר׳ אברהם. והקשה הוא א״כ מה צורך להזכיר עדה בבואם אחרי כן אל הר ההר. ור׳ אברהם אמר כי הזכיר זה בעבור כי יצא אדום להלחם בה והגיד הכתוב שלא נפקד מהם איש בבואם מעיר אדום. והקשה הרמב״ן על זה כי ישראל נטו מעליו ולא נלחם בם כלל. ופי׳ הוא כי מנהג הכתוב להזכיר כן במקום התלונות ויבואו כל עדת ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני. ויסעו כל עדת ישראל למסעיהם מרפידים. הודיעונו כי היו כולם בתלונה וכן וישאו כל העדה קולם ויבכו. וילונו כל עדת ישראל ממחרת. ואמר כן בבואם אל הר ההר להודיע שכולם היו בהספידו של אהרן קדוש ה׳:
ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין, "The Children of Israel, the whole community, arrived at the wilderness of Tzin.⁠" Nachmanides refers to Rashi as well as to Ibn Ezra who see in the words כל העדה an allusion to the nation now being "whole,⁠" seeing that all the people upon whom death in the desert had been decreed had died by now.
He queries that if this indeed were so the words כל העדה need not have been written again in verse 22 when the people arrived at הר ההר.
Ibn Ezra says that the reason why the Torah repeated the expression כל העדה in verse 22 is that seeing that Edom had begun to war against Israel, the Torah wanted to inform us that no casualties were suffered on account of that. Nachmanides questions this also, disputing that there had been any confrontation between Israel and Edom, seeing that the Torah tells us that the Israelites backed down from their request to cross the Edomites' territory as we have been informed already in verse 21. Nachmanides therefore arrives at the conclusion that it is customary for the Torah to describe the Israelites as having arrived "whole,⁠" in paragraphs which precede complaints by the people, as in Exodus 16,1, 17,1, Numbers 14,6 Numbers 17,6, etc. The reason that the Torah used the term כל העדה in verse 22 is to inform us that the entire people participated in eulogizing Aaron and mourning him, seeing that he had died there.
בחדש הראשון – סמך זה לפרשת פרה שבראשון נשרפה הפרה וגם כמו שדרשו חז״ל שמיתת צדיקים מכפרת כמו פרה. פרה אדומה. בגימטריא מכפר.
ותמת שם מרים ותקבר שם – שם בגימטריא מכפר. שם בגימטריא אסור בהנאה הוא.
ותמת שם מרים – א״ר אבין למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה, שמיתת מרים היתה בשנת מ׳ ופרה אדומה היתה בשנה שנייה, אלא ללמדך וכו׳.
ד״א ותמת שם מרים – ילפינן שם [שם] מעגלה ערופה שמכפרת מיתת צדיקים כעגלה ערופה. ולכן נוטלים ידיהם לאחר קבורת המת לפי שכתוב בעגלה ערופה, ורחצו ידיהם כפר לעמך ישראל. וכן נוהגין לשפוך המים כשיש מת בעיר, וילפינן ליה ממיתת מרים דכתיב ותמת שם מרים וסמיך ליה ולא היה מים לעדה לפי שכולן שפכו מימיהם. ושופכים אותם, כדי שידעו העולם שיש מת בעיר וילכו לגמול חסד למת, כי עשו רמז להודיע ולא גלו אותו בביאור משום דאמרינן מוציא דבה הוא כסיל בפסחים פרק קמא (ג׳ ב׳).
ויבואו כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש – לא ביאר השנה, גם לא ביאר כמה ישבו שם, גם לא ביאר מתי מתה מרים מזמן ישיבתם שם, אם בראשיתו אם בתכליתו, אבל פני הספר מוכיחין כי היה קרוב לסוף הארבעים אם ארבעה חמשה מן השנים, והנה כבר קדם איך החֵלו מקדש וכָלו בקדש, עם היות בין ההתחלה והתכלית יותר משלשים שנה על כל פנים, כי אפילו המהלך על קו ישר יתכן שיהיה ארוך מאד, כל שכן הקו העקום כמו שהיו ישראל עושים.
התועלת השלישי הוא להודיע שאחד מן החבורה שמת ראוי שתדאג כל החבורה. הלא תראה כי כשמתה מרים, תכף נגזר המות על אחֶיה, עם עוצם מעלתם, עד שכולם מתו בכמו חודש אחד; וזה יתבאר ממה שסיפרנו בזאת הפרשה; וכבר יתבאר מדברי התורה, עם מה שנזכר בספר יהושע, כי לא חיה משה אחר אהרן כי אם חודש אחד, כי אהרן מת באחד לחודש שבט בשנת הארבעים, לפי מה שהתבאר בפרשת אלה מסעי, ומשה מת באחד באדר, לפי מה שנתבאר בדברי התורה, עם מה שנזכר בראש ספר יהושע, כמו שביארו רבותינו ז״ל. וכבר הרחבנו הביאור בזה בביאורנו לספר יהושע.
(הקדמה) [שער פ]
זה מה שראיתי להקדימו אל ביאור זה הספור החמור מענין חטאם של משה ואהרן וקנס מיתתם אשר נאמרו בו דברים רבים ולא נתקררה הדעת בשום אחד מהם. ולא עוד אלא שהם סותרים זה לזה וטעמי האחת סתירות לזולתו כמו שנראה שהרמב״ן ז״ל סתר דברי הראב״ע ז״ל הסותר דברי הכל כמו שהוא בפירושו ודבריו גם הוא נעלמים ממנו ומופלאים מן דעתנו ואנחנו נרצה בדברים מה שנוכל להולמו כפי השגתנו ומה שיראה לי בו אזכור אותו אחרי זכרון הספקות הנופלות בענין והדעות הנזכרות בו על סדר הכתובים:
א. באמור העדה בדברי ריבותם ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה׳ וכי שוטים היו שלא קבלו מוסר בכל מה שראו בעיניהם מקרח ועדתו הטרם ידעו כי תמו לגוע. ועוד איך נתאוו לאותה מיתה היותם מן השרופים או מן הבלועים.
ב. אומרם ולמה הבאתם את קהל ה׳ אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו התחילו בקהלם וסיימו בבעיריהם. ועוד מאמר למה העליתנו ממצרים להביא אותנו וגו׳. ולא עוד אלא שאמרו לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות והלא קם להו בדרבא מיניהו כי עתה לא עת להתאונן מן התאנים ומן הרמונים.
ג. למה הקפיד הש״י על המעשה הזה שיעשה בדבור לבד כמו שיראה מפשטי הכתובים וכי עכשיו היתה תחלת מעשיו להתפאר.
ד. והיא הקשה והחזקה מכלן בחטאו של משה רבינו וענשו. שהרי שולחן והרי בשר והרי סכין לפנינו ואין לנו פה לאכל (קידושין מ״ו.). וזה כי מצות השם למשה היא כתובה לפנינו והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו ומחרון אף הש״י עליהם נשתומם לבנו ואין אתנו פירוש על זה שישכך את האזן בחטא וביישוב הכתובים ויען כי רבו בו הדעות אזכור אותם על סדר הכתובים שדקדקו אותם איש איש לפי דעתו ויתבאר איך היו קצתם ספקות לקצתם ועם זה יתבאר על נכון מה שיאמר בו בסוף. והוא כי כל המעשה הזה נכלל במה שאמר הכתוב ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים וגו׳ וירם משה את ידו ויך את הסלע וגו׳ והנה על כרחנו היה החטא בכלל מה שיספרו אותו אלו הדברים או בדבר מיוחד הנאמר בחלקיהם. והנה קצתם אמרו שהחטא היה באומרו שמעו נא המורים לפי שהקל בכבוד הרבים בני אברהם יצחק וישראל (במ״ר פ׳ י״ט). והרמב״ם ז״ל כתב כי לא מטעם זלזול כבודם בזה המאמר היה החטא שא״כ למה היה חוזר לומר בתוכחותיו ממרים הייתם עם ה׳ (דברים ט׳:כ״ד) אבל מפני שהראה להם במאמרו זה פני זעם אשר לא זעם ה׳. והבינו ממנו שהש״י יקצוף על שאלתם בדבר ההכרחי או שהוא דבר נקל לנביא לכעוס על לא דבר ויהי דוגמא לרואים כמו שכתוב בח׳ פרקיו (פ״ד) כמו שזכרנוהו ראשונה. וכבר הקשה עליו הרמב״ן מעונש אהרן אשר לא כעס ומאמרו יען לא האמנתם ומעלתם ומריתם כמו שהוא בפירושיו. ואחרים אמרו (עיין ראב״ע) כי החטא היה באומרו המן הסלע הזה וזה כי הם שאלו שיוציא להם נוזלים מסלע אחר שנזדמן להם והם גערו בהם ואמרו המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו יצאו מים. והנה בזה המעיטו יכולת השם בעיניהם שיחשבו שהש״י אינו יכול על כל הדברים כי אם על ענינים מיוחדים והודאת הנביאים כמאה עדים דמי ואין מעידה גדולה מזו. אמנם לא שייכא הכא תוכחת מריתם פי.
והנה הרד״ק ז״ל כתב בשם אביו ז״ל על פסוק כי המרו את רוחו (תהלים ק״ו:ל״ג) כי המעל והמרי היה מפני שהעם דוחקים אותו להוציא להם מים מסלע והם השיבו המן הסלע זה מבלי אשר ירד עליו ה׳ באש לחמם אותה ולפעפעה כמו שנאמר בפעם הראשונה הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י״ז:ו׳) נוציא לכם מים זה א״א והיה בזה מעל במה שהוציא דבה שהקב״ה צריך אל האש אל המעשה ההוא ושא״א זולתו וגם היה מרי שלא אמר לו השם שיבא ויעמוד לשם זה תורף פירושו ודאי מעל הוא אשר לא יצוייר רבן של נביאים ומעל בו וגם שעקרן של דברים חסרו מן הספר וגם כי מה טעם שיענש אהרן. ואחרים אמרו שהיה החטא במה שאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים כי ייחסו הדבר לעצמם שהיה להם לומר המן הסלע הזה יוציא י״י לכם. וזה הדעת אשר שבחו הרמב״ן ז״ל מכל הפירושים שזכר וייחם אותו אל רבינו חננאל ז״ל וטעמו יתבאר עוד. אמנם אחרים אמרו שחטאו נכתב ונתתם לפנינו באומרו ויך את הסלע במטהו כי הוא צוה לדבר אל הסלע לבד שהיה הקב״ה מתקדש ע״י כן על דרך לחכימא ברמיזא (מדרש משלי רבתא פכ״ב) והעם ישמעו וייראו ויקבלי מוסר והם החליפו את דברו והכהו על דרך ולשטיא בכורמזא (מדרש שם). וזה דעת רש״י ז״ל ורבים מחכמי המדרש והוא הדבר אשר יסכים בו הכתוב יותר. אמנם לא נהלמו שאר הכתובים להסכמת זה כי יקשו עליו לאמר שהדבור אל הסלע הוא עצמו ההכאה ואין נס בזה יותר מזה ואם לא היה לו להכות המטה אשר בידו למה. וגם כי במה שאמר אל העם בפני הסלע שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים כבר נתקיים מה שנתקיים מה שאמר ודברתם אל הסלע כי היא שמעה מאמרו ומעתה אין שם מרי ולא מעילה. והנה הר״ן ז״ל בדרשותיו העמיד זה הדרך ונתן צורך אל המטה ושם הבדל בין הכאה לדבור אבל עדיין אנו צריכין לתקון. ואחרים אמרו שחטאו היה במה שאמר פעמים כי הדבור אל הסלע הוא ההכאה שכונה באומרו קח את המטה וגם כי פירוש ודברתם כמו ידבר עמים (תהלים מ״ז:ד׳) ותדבר את כל זרע הממלכה (דברי הימים ב כ״ב:י׳) אמנם היה החטא במה שהכה שתי פעמים. נמצא עם זה שכבר נתייחס החטא הזה אל כל חלקי הכתובים הבאים עליו לא נפל דבר. האמנה כי מפני הספקות המגיעות לכל אחד מאלו הפירושים בקש לו החכם בעל ספר העקרים ז״ל צדדים אחרים והיו בעיניו כמוצא מציאו׳ גדולה והוא מה שכתב בפרק כ״ב מהמאמר הרביעי מספרו שעצם המעל היה מה שנאמר במאמרים ראשונה ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ואמר שעקר חטאם של משה ואהרן היה מפני שלא בטחו בה׳ ולא סמכו בישועתו להתעורר מעצמם להוציא להם מים מצור החלמיש לצורך עם גדול ורם ורב כמוהו מבלי שיראו עצמם מרעידים על הדבר ובורחים מפניהם אל פני אהל מועד לנפול על פניהם לפני ה׳ כי כשיראה הנביא המדבר בי״י לעיני הכל כי יש לאל ידו לחדש מעצמו אותות ומופתים בשמים ובארץ בשעת הצורך הוא קדוש השם בלי ספק. וההשמט הזה הוא חלול השם והביא ראיה לדבריו מכמה נביאים וחסידים שכן עשו כי אליהו ז״ל עצר את השמים (מלכים א י״ז:א׳) וגם אמר תרד אש מן השמים (מלכים ב א׳:י׳). ואלישע למחר סאה סלת בשקל (מלכים ב ז׳:א׳) וכן ויצף הברזל (מלכים ב ו׳:ו׳) וזולת זה גם משה עצמו אמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד על הם לא ה׳ שלחני (במדבר ט״ז:כ״ט). והחסידים שנזכרו בתלמוד כרבי חנינא בן דוסא בערוד (ברכות ל״ג.) ומה שאמר מי שאמר לשמן הדליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כ״ה.) ומעשה ר׳ פנחס בן יאיר בגנאי נהרא (חולין ז׳.) ורבים כמו אלה. ואמר שענין בשמש בגבעון דום (יהושע י׳:י״ב) היה מזה המין שעשה מעצמו מבלי תפלה וכמו שנאמר שם לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה׳ בקול איש (יהושע י׳:י״ד) יראה שלא היה כיום ההוא שיסכים השם יתעלה על מה שיגזור איש מעצמו על דבר גדול כמותו מבלי שיתפללו לפניו עליו. ושעל זה נאמר להם יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ וגו׳. שאלו הייתם מאמיניה הייתם גוזרים על הטבע שישתנה כדי שיתקדש שם שמים על ידכם שיראו הכל שאני מקיים דבר עבדי ועצת מלאכי. ולפי שהוקשה אליו אומרו יען מריתם פי ארכבה אתרי רכשי ואמי. שחטאו חטא שני במה ששנו מדבור להכאה אשר על זה נאמר בעון ההוא מיעוט אמונה ומעילה ומרי. זהו תורף פירושו והוא נפלא בעיניו עד שגזר שהוא היותר נאות מכל מה שנאמר על זה. ומי יתן איפה ויתפשרו דבריו אלה עם דברי רבינו חננאל ז״ל ששבחם הרמב״ן ז״ל כמו שכתבנו שאמר שכל פשעו וחטאתו היה במה שייחס זה העניין הנסיי לעצמו באמרו נוציא לכם מים שהכוונה במאמרם הדור אתם ראו הנקל בעיניכם שאנשים כמונו נוציא לכם מים מהסלע הזה כמו שתראו שנוציאם בפועל ולכן אמר שמעלו בי״י כי נתנו מקום שיחשבי קצת העם שהם בחכמתם עשו ולא מאת ה׳ היתה זאת עד כאן דבריו:
ראו זה חדש וכו׳ ר״ל כי כל משכיל הלא יתמה לראות איך תתנגד דעת בעל העיקרים לדעת ר״ח כי הוא חשב שחטאו בזה שנפלו תחילה לפני ה׳ לבקש עזר ממנו, ולא התעוררו בעצמם להוציא להם מים מן הסלע, כי אז היה נחשב זה להם לקידוש ה׳ יותר אם בטחו בישועתו, שימלא כל מוצא פיהם, ושיגזרו אומר ויקם להם אף שלא בקשו זאת ממנו בתחילה, ור״ח חשב בהפך, כי מאמרם ״נוציא לכם מים״ נחשב להם למרי ועון, כי לא היה להם לתלות הדבר ביכלתם לבד באזני כל העם, כי אם לאמר ״יוציא לכם ה׳ ר״ל הוא לבדו ולא אנחנו יכולים לעשות לכם הנס הגדול הזה, מלבד שיתנגד גם אל דעת ב״ע זאת, מה שנמצא הרבה פעמים כי בכל עת שבקשו ישראל מעשה שימציא להם מחסורי גופם, צעק תמיד אל ה׳ תחילה, ולא התעורר מעצמו לתת להם שאלתם בטרם ישאל את פי ה׳, ובכל זאת לא נמצא שנחשב זה לו לעון?
ראו זה חדש ונפלא שהדבר שהוא מרי ומעילה לדברי זה הוא עבודה וקדוש השם לדברי זולתו. אמנם הדבר הגדול העומד כנגדו בדעתו זה הוא מה שמצאנו שלא הורגל משה לעשות בכל צרכיהם אלא על זה הענין רצוני בדבר ה׳ ומעולם לא הקפיד השם יתעלה וסמך לזה ויאמר ה׳ אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט״ז:ד׳) ולא הקפיד על שלא הוציא להם לחם ובשר מהשמים או מהארץ. ואחרי כן ברפידים קרה הענין הזה בעצמו. וידבר העם עם משה וגו׳ ויאמר להם משה מה תריבון עמדי ויצעק משה אל ה׳ לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני (שמות י״ז:ד׳) ואז היה ראוי שיקפיד מאד על היותו מצטער כל כך כאיש נדהם וכגבור לא יוכל להושיע ולא עשה אבל אמר עבור לפני העם ומטך אשר הכית בו וגו׳ הנני עומד לפניך שם וגו׳. וכן בבשר תאוה (במדבר י״א) וזולת זה ובאמת אם היה בענין עון אשר חטא אי אפשר שלא יוכיחהו אליה על אחת מאלה. והדבר השני מה שלא הוכיחם הכתוב בזה עד אחר מעשה הסלע והוצאת המים כי אם כדבריו היה ראוי שיוכיחנו ראשונה לאמר יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם לכן לא תביאו וגו׳ ואחר כך יאמר לו קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגו׳ שאז ודאי יהיה משמעות הענין כמו שאמר והיה בזה מתקן השם יתע׳ אשר עוותוהו במה שירגישו כל העם כי היה בידם כח לעשות מעצמם ויען לא עשו נענשו. אבל כשהוכיחם אחר מעשה נעלמה הכוונה ודאי אם כתב כאן יען מריתם פי וגו׳ הנה היה להשיב שהמתין התוכחה עד שיכלול עמה אשמת המרי שהיה גלוי וידוע לפניו שיפעלו בו והוא ההכאה שחשבה הוא למרי שני כמו שנזכר אבל אחר שלא הוכיחם הנה אלא על האחת הנה אין לו שום תשובה. אלא שנראה שרצה לתרץ זה במה שכתב ז״ל שאלו דברו היה השם מתקדש והיו מתקנין קצת ממה שחטאו ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטוא עד כאן. שיראה שאם לא בעבור מה שחזרו לחטוא בהכאה לא היו נענשים. וזה אינו שאם חטאו למה לא יוכיחם לפחות כדי שישמע העם ויאמינו וגם כי אולי לא יפלו בשנייה. ועוד שעדיין לא יצא מידי קושיא שאם משה גמר החטא אחר כך במה שהכה ולא דבר הנה אהרן לא גמרו ואיך נאמר יאסף אהרן אל עמיו וגו׳ יען אשר מריתם פי (במדבר כ׳:כ״ד) וגם במעילה ג״כ לא היה ראוי להאשים לאהרן כי מה יש לו לעשות במקום משה רבו כי לא נסה לעשות דבר גדול או קטן בפניו שלא ברשותו ומאמרו ואם כן אהרן מה הוא כל האשמה והתואנה למשה היה למנה. ועוד שהוא כתב ז״ל ואע״פ שהם מצד ענותנותם לא רצו ליטול עטרה מכל מקום נחשב להם לעון ולמיעוט אמונה מפני חלול השם ע״כ. ומעולם לא שמענו שיצאה תקלה מתחת ידי מדת הענוה עד הנה הפך מה שנאמר עקב ענוה יראת ה׳ (משלי כ״ב:ד׳) כי אין לנו מדה משובחת ומעולה כמדת הענוה ונמנע הוא שתצא ממנה חלול השם בשום צד. ואם הגיעה שעה שצריך שיתקדש שם שמים על ידם ולא יקדישו הנה המדה המונעת ההיא תקרא פתיות או קלות ראש ומיעוט זהירות בכבוד שמים ולא תקרא ענוה בשום פנים. ואם החטא היה מהמין הזה שכתב יבטא בשפתיו ובשמן ערב של מליצה אל ירא ראשנו כי ודאי במקום שיש ענוה אין שום חטא כללי. אבל האמת לדעתי כי מצד ענותנותן לא הורגלו לעשות כיוצא בזה מעצמן והיה להם לשבח ולחכמה כי אחר שמשה היה נאמן בית בא בכל עת אל הקדש לדעת מה יעשה בכל דבר ודבר שיבא צרכו למה יעשה מעצמו. וגם כן באם בריאה יברא ה׳ כבר הוכחתי שם יפה שלא מעצמו אמרה כמו שאמר בזאת תדעון כי ה׳ שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (במדבר ט״ז:כ״ח).
ואני ערב בדבר לדעת כל הנביאים והחסידים שזכר שאלו היה להם דבר השם ית׳ מזומן על זה השיעור שלא היו עושין מעצמן כי אפילו בדבר קטן נאמר וצוך אלהים ויכלת עמד (שמות י״ח:כ״ג) עם היות כי לפי דעתנו דבר גדול דבר. וגם במה שאמר מיהושע אצל שמש בגבעון דום הא איהו ודאי תלי תניא בדלא תניא כי שם נאמר אז ידבר יהושע לי״י ביום תת י״י את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון (יהושע י׳:י״ב) והוא מבואר כי הדבור ההוא שדבר יהושע לי״י ביום ההוא אינו רק ענין התפלה והצעקה לפניו על המעשה וכשנתרצה אליו אמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. ולא זכר הכתוב תפלתו כי השעה הית׳ דחוקה והתפלה קצרה וכמו שאמר בכיוצא מה תצעק אלי (שמות י״ד:ט״ו) לפי מדרש חז״ל (שמות רבה כ״א) ולשון דבור כבר נתבאר היותו לשון תפלה דכתיב וידבר משה אל י״י יפקוד י״י אלהי הרוחות לכל בשר וגו׳ (במדבר כ״ז:ט״ז). וידבר דוד לי״י את דברי השירה הזאת וגו׳ (שמואל ב כ״ב:א׳). ויאמר ארחמך י״י חזקי (תהלים י״ח:ב׳) וכל המזמור ההוא תפלה ותחנה. ומה לנו לכל זה כי הכתוב מעיד על זה באומרו ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע י״י בקול איש (יהושע י׳:י״ד) ואם לא התפלל לפניו לבקש ממנו על זאת מה שמועה שמע ואין לנו לשמוע ממנו משמעות פירוש הכתוב לסיוע דבריו אמנם טעם הכתוב הזה והבדלו המיוחד באומרו לשמוע י״י בקול איש יתבאר יפה בפרשת בלעם הבא בקרוב שער שמונים ושתים ב״ה. סוף דבר מזה הכתוב אין לי רק ראיה לסתור שאם כדבריו היה לו לומר לשמוע השמש בקול איש או לעשות י״י בדבר והוא מבואר מאד. הנה הנם כל הדעות אשר נאמרו בזה הענין על סדר הכתובים עצמן ונתבאר איך היו סותרין זה לזה עד שבטוב ההשתדלות לא נשאר בידנו דבר שיתיישב בו הדעת:
[שער פא]
האמנה כי יש לדקדק על המעשה הזה לפי זאת הכוונה ג׳ ענינים:
האחד כי אחר שהיה גלוי וידוע לפניו יתברך את אשר יענה מלך אדום עזות לאמר לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך ולסוף יטה ישראל מעליו כי לא יתן להם רשות להלחם עמו למה הסכימה דעת עליון לשלוח אליו מלאכים לאמר אעברה בארצך הרי זה פועל בטל וזאת השאלה עצמה תפול על מלך מואב כפי מה שספר יפתח עליו וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה (שופטים י״א:י״ז) הנה לא היה נאות השליחות כפי הנאמר רק בסיחון מלך חשבון.
והשני למה לא שלח אצל עוג כמו ששלח אל סיחון איפשר שאם שלח אליו היה שומע לתתם עבור בגבולו כי הוא חשב שהמה באים בארץ לכבשה ואם לא ישמע יהיה ענינם שוה לענינו של סיחון.
והשלישי למה א״ל האלהים למשה במלחמת עוג אל תירא אותו היה יותר ראוי שיאמר לו כן במלחמת סיחון שהיא היתה ראשונה כי הנה אחרי כן כבר נפל פחדו.
והנה הספק הראשון כבר התרנוהו יפה אצל ואני אקשה את לב פרעה (שמות ז׳:ג׳) והוא שעשה כן להביא את סיחון בכפל רסנו כמ״ש הכתוב כי הקשה י״י אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה (דברים ב׳:ל׳) כי היה גלוי וידוע לפניו כי הוא לא הי׳ נכנס להתגר בם מלחמה אם לא במה שהראו ישראל עצמם יראים ופוחדים אצל שני המלכים הראשונים עד ששאלו מהם רשות בלשון רכה ותחנונים לעבור בגבולם וכשלא נתנום נטו מהם וכן כששאלו ממנו חשב שלא נופל הוא מהם כדי שלא ירמסו את ארצו ולצאת לפניהם למלחמ׳ כמו שנתבאר זה יפה במשנה תורה כמו שזכרנוהו שם שער ל״ו וגם מדברי יפתח נלמוד יפה הענין הזה עצמו והנה א״כ כבר עמקו מחשבותיו ית׳ בהישיר אותם אז הסכים על ידם לעשות בכל המלחמות לקבעו חוק לדורות מהטעמים שזכרנו ולהביא אל סיחון אל מה שהיה ברצונו האלהית שילחם עמהם כדי שינצחוהו ויקחו ישראל את ארצו ואולם כאשר היה ג״כ גלוי וצפוי לפניו קושי ערפו של עוג ואומן לבבו מעצמו ושאינו צריך חזוק מחוץ לא הוצרך לשלוח לו מלאכים לשום טעם מהטעמים אם מפני ההלכה כבר הוקבעה ואם מפני החוזק אינו צריך והוא טעם אומרו אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת עמו וגו׳ (במדבר כ״א:ל״ד) ירצה אל תראה עצמך ירא ונפחד מפניו כמו שהראית למלכים הראשונים כי זה בידך נתתי אותו וגו׳ – כלומר הרי הוא מזומן ועומד מעצמי לצאת למלחמה וליפול לפניכם מה שלא היה כן לסיחון אשר היה צריך חזוק למען תת בידך.
ובמדרש (בראשית רבה ע״ו) שני בני אדם הבטיחם הקב״ה ונתיראו. בחור שבאבות. ובחור שבנביאים. בחור שבאבות זה יעקב וכו׳. בחור שבנביאים זה משה וכו׳ דכתיב כי אהיה עמך (שמות ג׳:י״ב) ונתירא שנאמר ויאמר י״י אל משה אל תירא אותו למי אומרין אל תירא אלא למי שהוא מתירא. הורו בדבריהם כי הוא לא היה ירא ע״ד האמת אבל שהיה מתירא כלומר מראה עצמו ירא שכן שמושו של התפעל יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב (משלי י״ג:ז׳) והדומים.
ודבר גדול דברו וכו׳ להבין דבריו אלה יותר עיין מה שכ׳ בביאורי למעלה שער ע״ח על הכ׳ ומדוע תתנשאו, וכוונתו פה כי באמת בטח משה בקרב לבו בישועת ה׳, ולא היה ירא כלל את עוג, ורק מעיני העם העלים בטחונו זה, והראה לעיניהם בהפך במעשיו החיצוניים כאלו הוא ירא מפניו, ע״כ אמר לו הי״ת ״אל תירא אותו״ ר״ל חזק ואמץ גם לעיני כל העם ולא תראה אף בפניהם שום פחד ואימתה מפניו, כי אם היה ירא באמת אותו במצפוני לבו לא היה יכול להצטות שלא יירא׳ אחרי שהירא׳ והחרדה מפני הדברים או המקרים המבהילים הן התפעליות נפשיות הבאות לאדם בעל כרחו ככל שאר התפעליות הנפש אשר אין אדם שליט ברוחו לכלוא ולעצור אותן, וע״ז רומז גם המדרש ״למי אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתיירא״ ר״ל שרק למי שיראתו רק מדומית (כאשר יורה על זה פעל מתירא מבנין התפעל כמו מתעשר) יכולים לצות שלא יירא, אבל לא למי שהוא ירא באמת.
ודבר גדול דברו באמרם למי אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתירא כי אם הוא ירא על דרך האמת אינו נופל תחת הצווי כי היראה היא הפעלות טבעי אין אדם רשאי על זה לירא מטעם צואה או לבלתי יראה כמו שיתבאר זה יפה אצל מאמר לא תירא מהם כי שם יתבאר איך תפול הירא׳ תחת המצוה אמנם כשאדם מראה עצמו ירא והוא אינו ירא אז יפול הפועל המדומה ההוא תחת המצוה כמו זה שא״ל אל תירא אותו לפי שהיה מתירא לא ירא באמת. והנה לפי שיש דבר מתמיה בענינו של עוג היותו הפך ממש מסיחון כי הנה סיחון אם לא נתאנה בשליחות המלכים אשר לפניו ובשליחתו לא היה יצא כמו שאמרנו אמנם עוג שראה שסיחון גבורם נפל שדוד לפניהם על מי בטח כי יצא להלחם לזה אמרו חז״ל במסכת נדה (סא.) ויאמר י״י אל משה אל תירא אותו מכדי סיחון ועוג אחים הוו מ״ט נתירא בעוג ולא נתירא בסיחון מתשובתו של הב״ה אתה למד מה שהיה בלבו של משה מלמד שנתירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם אבינו שנ׳ ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית י״ד:י״ג) ואמר מר זה עוג שפלט מדור המבול א״ל הב״ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו הנה לקחו להם שטה אחרת בענין היראה או ההתיראות שכתבנו והשתדלו לתת טעם לחזקתו של עוג יותר משל סיחון והוא מה שרצינו מכוונתם ואמרו שסמך על ג׳ שרשי גבורה שנמצאו עמו שחשב לנצח בהם האומה הזאת אשר לא נמצאו כן לכל ממלכות. האחד זכות מעשים כי הוא חוזק גדול ביד האדם כי זכות גדולה לו לפני אלהים במה ששמש לפני אברם העברי והרי עשה י״י על ידו תשועה גדולה אל לוט ואל כל רכושו. וגם על ידו עשה לו אברהם אבינו שם גדול כיום הזה ולכן חשבוה חז״ל לו לצדקה. והב׳ גבורתו העצומה מצד בנינו החזק יותר מכל הגבורים אשר מעולם אשר כגובה ארזים גבהו כמו שנתבאר בכתוב הנה ערשו ערש ברזל תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה (דברים ג׳:י״א) ועמן מטתו הוא ארונו או מושב אשר עליו היה גופו כשיעורו ודמותו וצלמו כמנהג המלכים והשרים הגדולים החוצבים להם דמות גופו בצביונן ובקומתן כל רואיהם יכירום כי המה אלה ואמר שעשאם מברזל למען יעמוד ימים רבים ולא יחמדו המלכים הבאים אחריו כסף או זהב אשר עמה והנה השיעור הזה הוא נפלא מאד למדת האדם כי הפלשתי אשר החריד את ישראל כשיעור ההוא שנודע אמר הכתוב שהיה גבהו שש אמות וזרת (שמואל א י״ז:ד׳). וכבר היה זה כמעט כארכו וחצי והוא ענין גדול לעשות חיל והנה כחו זו עמדה לו במי המבול וזה מה שכללוהו באומרם זה עוג שפלט מדור המבול.
והג׳ וכו׳ ר״ל כי אורך ימי האדם, ורוב שנים אשר יחיה, ירבו חכמתו ותבונתו ע״י רוב הנסיונות אשר יקנה לעצמו ע״י המקרים הרבים אשר יקרוהו והתלאות אשר תמצאינה אותו ברוב הימים כמו שאמרו בקדושין דף ל״ג שר׳ יוחנן קם מפני סבי דארמאי אמר ״כמה הרפתקי דעדו עלי דהני״ ר״ל ועי״ז קנו להם חכמת הנסיון, וע״כ הם ראוים ג״כ שיכובדו מזולתם, ויען כי לדעת חז״ל (נדה דף ס״א ע״א) היה עוג זה מיתר הרפאים שהיו קודם המבול וחי יותר מארבע מאות שנה ככל הנולדים לפני המבול והוא היה הפליט אשר הגיד לאברהם כי נשבה אחיו, ועל ידו ניצל לוט ורכושו, תמך עוג בטחונו שלא יפול ביד משה על שלש יסודות, הא׳ על זכות מעשה טוב זה שהיה מסובב על ידו, והב׳ על תקפו וגבורתו הגופנית, והג׳ על היותו קודם בזמן לכל בני ישראל היוצאים ממצרים, ואף כי לכל הנולדים במדבר, כי מלבד שהזקנה מכובדת מאוד בעיני הי״ת, קנה גם הרבה חכמה ודעת ברוב הימים אשר חי על פני האדמה, וחשב בעבור זאת כי אף שסיחון לא היה יכול לעמוד מפני בני ישראל תגבר ידו בכל זאת עליהם אף שגם להם שלש אלה המעלות, כי הם חזקים בעבור ריבוים כמו שאמר בלעם ״מי מנה עפר יעקב״ ויש להם זכות מעשיהם ומידותיהם הטובות כמו שאמר עליהם ״תמות נפשי מות ישרים״ ואהבת הי״ת מורשה להם מאבותיהם מימי קדם כמו שאמר ״כי מראש צורים אראנו״ והלבישו רעיון זה במליצה יקרה ונכבדה מאוד כדרכם באמרם שאמר עוג ד״מ להורות על כל זה ״מחנה ישראל כמה הוה תלתא פרסי אעקר טורא בר תלתא פרסי ואותביה ארישי״ והוסיפו עוד לאמר ד״מ ״אייתי הקב״ה קמצי (ר״ל חגבים או נמלים) ונקבוה״ ר״ל שבכל זאת עמד ה׳ לימין ישראל אשר בשם תולעת יעקב יקראו ואשר מהם אמר הכ׳ ״הנה שמתיך למורג חרוץ וכו׳ תדוש הרים ותדוק וכו׳ ונפל בידם״.
והג׳ מה שתתחייב לראשונות והיא קדימתו העצומה בזמן כי מלבד מה שיוסיף האדם ברוב קדמתו הפלגת חכמה ועומק עצה ותחבולה ובקיאות גדולות ברוב הנסיונות ואורך זמנן כמ״ש כמה הרפתקי עדו עלי דהני (קידושין ל״ג.) כי כל זה מה שיועיל מאד אצל כל הענינים ויותר מהמה לעסקי המלחמה ותחבולותיה הנה גם כן הוא דבר מועיל מאד בעניני ההשגחה האלהית כי הקדומים בזמן הנה הם חשובים לפניו יתעל׳ והתור׳ אמרה י״י קנני ראשית דרכו וגו׳ (משלי ח׳:כ״ב) ובכמה מקומות חלק הב״ה כבוד לזקנים ונאמר לאיוב הראשון אדם תולד (איוב ט״ו:ז׳). ועל אלו השלשה ענינים אחז״ל במסכת (ברכות נ״ד:) אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי אעקר טורא בר תלתא פרסי ואותביה ארישי׳ אייתי הב״ה קמצי ונקבוה ונחית אצואריה בעא למשלפיה משכוה שנייה להאי גיסא ולהאי גיסא והיינו דאמר ריש לקיש שיני רשעים שברת (תהלים ג׳:ח׳) אל תקרי שברת אלא שרבבת הפליגו לרמוז בחידתם זאת הנעימה כי הוא ראה חוזק האומה הזאת שהוא עומד על ג׳ דברים אלה. אם מצד כח עצמם ורבויים. ואם מהזכות אשר בידם. ואם מטעם קדימת אהבת אבותיהם הראשונים כי שלשתן זכרן בלעם הרשע בפרשתו אמר כי מראש צורים אראנו וגו׳ (במדבר כ״ג:ט׳) הרי קדימת האבות. מי מנה עפר יעקב וגו׳ (במדבר כ״ג:י׳) הרי חזקם מצד רבויים. תמות נפשי מות ישרים וגו׳ (במדבר כ״ג:י׳) הרי זכותם. והוא מ״ש מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי ואמר שכבר יש לו אלו הענינים עצמם ויותר קדומים מהם ולזה שיעקור הר שהוא מזה השיעור עצמו וישליכהו עליהם כלומר שינצחם. וה׳ לא חשב כן דאייתי קמצי ונקבוה והכוונה שהזכיות אשר ביד אישי האומה הזאת הרבים רבו ועצמו מאד מזכותו והחלישו כוחו ובטלוהו. והנה נמשכו חז״ל במשל זה אל מאמר הכתוב ממש אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל אני עזרתיך נאם ה׳ וגואליך קדוש ישראל הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פפיות תדוש הרים ותדוק וגבעות כמוץ תשים (ישעיהו מ״א:ט״ו). ובמ״ש בעא למשלפיה משכו שיניה כוונו יפה להתיר השאלה שזכרנו לאמר על מי בטח כי יצא להלחם עמם אחרי מות סיחון על ידם וגם מה ששאלו למה לא עשו בו מעשה להקשות את לבבו כמו שעשו בסיחון ואמר כי לפי דבריהם אלו יש לו על מה שיסמוך ויקשה לבו מעצמו כי אע״פ שיעל׳ בלבבו לחשוב מחשבה להשמט מהם לא היה יכול כי תועפות שניו אלו אשר גדלו בעיניו לכאן וכאן ומעתה אין צריך חזוק אחר. והוא עצמו מה שאמרו שם (ברכות נ״ד.) משה כמה הוי עשר אמין שקל נרגא בת עשר אמין ושוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטלי׳ והרי הם דברי חידה כראשונים לומר שאין צ״ל שנמצאו בעם ה׳ אלו השלשה ענינים באופן יותר נפלא אלא אפילו במשה לבדו נמצאו כי הוא ע״ה מצד עצמו הוא גבור בגבורתו ויותר שארכו עשר אמות ועוג אינו אלא תשע והרי ארוך ממנו אמה ואין הכוונה להם שהיה כן ממש ארכו של משה עשר באמה אלא כוונו למה שאמרו בגמרא (סוכה ה׳.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלו משה ואליהו למעלה מי׳ כי ארך הקרשים כך הוא וכן הוא גבה של משכן וכן אמרו בגבהן של כרובים כמו שביארתי הדבר בשער מ״ד חלק ראשון אלא ששם מנו טפחים וכאן אמות והענין אחד הוא מ״מ כוונו לומר שלא נופל משה בגבורה ממנו אבל יתר עליו שזה גבהו י׳ אמות שכליים של שכינה וזה תשע אמות של בשר ודם ועל הזכות הנפלא ממנו אמרו שקל נרגא בת עשר אמין כי הזכיות הם כלי קרב כחצים ביד גבור חנית או גרזן רזה גם כן ממדרגת העשרה ועל הקדימה אמר שקפץ ותלה עצמו גם מספר עשרה שהוא זכות האבות הראשונים והיא קדימה מעולה וחשובה מקדימתו ומחייה בקרסולי׳ וקטליה ירצה שנצח זכות פסיעותיו ששמש בהם לאברהם אבינו כמו שזכרנו.
והנכון שנגע בשרשיו ובעמודיו אלה אשר הוא סומך עליהם ועקרם והרגו והוא מה שא״ל יתעל׳ אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו וגו׳ לפי ההגדה ההיא של מסכת נדה. ולדעתי על זה הענין עצמו היה אומר אבא שאול שרץ אחר צבי אחד ונכנס לו במערה ורדפו שלשת פרסאות ולא השיגו ולסוף ידע שהית׳ קולית ירכו של עוג (נדה כ״ד:) יאמר שאע״פ שאבא שאול אדם גדול בדורו היה בשלשה הענינים שזכרנו אבל שלא היה משער בעצמו שהיה מגיע לסוף שלש פרסאות אלו שבקרסולו של עוג כמו שהגיע משה וכן הוא באמת בלי ספק. והנה כוון לומר זה בדרך חידה קרובה אל הראשונה כמ״ש ג״כ שנפתחה מערה מתחתיו ונשקע בה עד חוטמו
ולסוף ראה וכו׳ ר״ל שאבא שאול בא להורות פה ד״מ ומליצה שבהיותו חופר קברות וקובר מתים נודע לו שרוב בני אדם מתים רק בעבור גודל תאותם הגופנית וחמדתם אל ההון והעושר או אל הכבוד המדומה, כי רבים חללים תפיל התאוה החמרית, ועצומים כל הרוגי חמדת הכבוד והרכוש, בכל הזמנים והמקומות כעין מה שאחז״ל פ״ד דאבות ״הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם״ ואבשלום בן דוד אשר לא היה כמוהו בכל ישראל איש יפה להלל מאוד לעד על כל זה כי בנעוריו ובעצם חמו ירד שאולה כי נהרג באכזריות חימה, יען כי עינו חמדה לה כבוד מלך ושרים עד שמרד בעבור זה באביו ובמלכו (עיין ש״ב י״ח) ומכל זה ראה ולקח מוסר כי כל איש החפץ חיים צריך מאוד להזהר ולהשמר שלא יפול וישקע במצולת התאוה והחמדה, גלגל עינו של אבשלום.
ולסוף ראה שהית׳ גלגל עינו של אבשלום (נדה כ״ד:) שהכוונה להעיר אזן אנשים המוטבעים בתאוות העולם ומשוקעים בחמודותיו כאומרו שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה (משלי כ״ז:כ׳) כי ודאי יקרה להם כמו שקרה לאבשלום כי למה שתלה עיניו בגבוה ממנו נתלה ונאבד מן העולם וכל אשר יקר׳ לו זה ודאי ישקע בגלגל עינו של אבשלום וייחס אבא שאול הדבר לעצמו כמנהג החכמים המנסים הדברים והמוצאים אותם כמ״ש שלמה בכל ספר קהלת. וכל אלו הם ענינים נחמדים דברו בהם חכמים במשל ומליצה לחבבם בעיני המעיינים כמו שהיה כן ענינם בהרבה כיוצא בהם אשר ממינם זכרו רבים בפרק המוכר את הספינה (ב״ב ע״ג:) כמו שכתבנו קצתם בשער כ״ד. הנה מכל זה יראה כוונת חז״ל בגבורתו של עוג אשר היא נאותה מאד ערוכה בעצמה ושמורה מהזריות הנופלות בנגלה מדבריהם והתרנו שתי שאלות שנפלו בזה הענין וכבר ביארנו צורך אלו השלחיות הנזכרות בזה הספר וטוב טעמן וכוונתיהן ומעתה אזכור שאר הספקות ונבא אל הביאור.
הספק הד׳ אומרו וישלח משה מלאכים למה ייחס זה השליחות לו אחר שלא יעלה ממנו שום תועלת ולמה לו לומר ונשב במצרים וגו׳ וירעו לנו מצרים וגו׳ ונצעק אל ה׳ וגו׳ וישמע וגו׳ ויוציאנו וגו׳ כי כל זה יראה אריכות ענינים ודברי רש״י לא לעזר ולא להועיל. הה׳ איך אמרו לא נעבור בשדה ובכרם והלא א״א שלא יבאו דרך כרמים ושדות ואם יכוונו לומר שלא יכנסו לרמוס השדות והכרמים פשיטא וכי לדוש הארץ הנעבדת יבאו ודרך המדרש במי באר היא ידועה (במ״ר פ׳ י״ט). הו׳ מה חדשו בפעם שנייה שאמר במסלה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני וגו׳ גם כי מלת רק אין דבר ברגלי אעבורה אינה נופלת יפה על הענין כפי התרגום כי הל״ל ואין דבר ברגלי או כי אין דבר וגו׳ והוא מבואר. הז׳ באמרו וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה ואלעזר מן ההר ולמה לא הוזכרה קבורת אהרן במקום מותו כמו שאמר במרים ותמת שם מרים ותקבר שם ובמשה ויקבור אותו בגיא ועוד שהכתובים מכחישין זה את זה כי בפרשת עקב נאמר מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם (דברים י׳:ו׳) ויש בין המקומות ז׳ מסעות ודברי חז״ל בזה ידועים (במ״ר פ׳ י״ט). הח׳ אומר במלחמת הכנעני וישב ממנו שבי כי למה לא פירש מהו השבי ההוא ומה נעשה ממנו. ובמדרש שהית׳ שפחה אחת (ילקוט פ׳ חקת). הט׳ מה טעם תלונת העם למה העליתנו מארץ מצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל מצד שקצרה נפשם בדרך הלא צער הדרך לא מנע מהם המן ולא חסר תועלותיו ובטעם שלוח הנחשים השרפים שיהא מנת מדם וטעם ושים אותו על נס. הי׳ מה טעם ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה׳ וגו׳ והלא אחר שנסעו מהר ההר עד שבאו אל הר העברים לא נשמע ולא נזכר שהוצרכו למים ולא שאמר ה׳ למשה אסוף את העם וגו׳ ועוד אומר וממדבר מתנה הל״ל ומבאר מתנה וממתנה נחליאל וכבר התרנו אלו הב׳ ספקות בשער הקודם. ומה טעם כי חשבון עיר סיחון ועל כן יאמרו המושלים באו חשבון וכל הענין. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור.
(א)
ואני הנה ראיתי וכו׳, תוכן דעתו הוא כי ב׳ פעמים נמצא בתורה שבקשו העם מים לשתות בצמא ויריבו בעבור זה עם משה, פעם אחת קרה כן לאבותם ברפידים אחרי צאתם ממצרים, ופה קרה זאת פעם שנית לבניהם אחריהם, וכמעט שוה לשון הסיפור בשניהם, ומתוכו נראה כי לא לבד התלוננו ישראל על חסרון המים לשתות, כי אם גם הורו בתלונותם זאת על משה ואהרן, כי חשדו אותם שרק הם מלבם העלום ממצרים ועשו כל הנסים והמופתים בעבורם רק בחכמתם ותבונתם האנושית, ולא ה׳ צום לעשות כל אלה, כי חשבו בדעתם הנפסדה הזאת שאם רק על פי ה׳ יסעו הלוא יקשה להבין, אחרי שהוא טוב ומיטיב לכל ויודע כל אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת, למה הוליכם אל מקום אשר אין שם מים לשתות להמית את כל העם הרב ההוא בצמאון? אין זאת כי אם שרק מדעתם עשו משה ואהרן כל זאת, ורק הם לבדם הסבו להם מחסוריהם אלה, וע״כ התלוננו רק עליהם באמרם ״תנו לנו מים וכו׳ ולמה העליתונו״ וכו׳ וע״כ אמר גם משה ״עוד מעט וסקלוני״ ר״ל בעבור שיחשבוני כנביא שקר, ולמען הוציא דעה נפסדה זאת מלבם צוה הי״ת בפעם הראשון שיכה בצור לעיניהם ויצאו מים רבים באופן נסיי, למען ידעו כלם כי יש ה׳ בקרבם ורק על פיו יעשה משה כל זאת, ולמען השריש עיקר זה יותר בלבם והשאיר בקרבם זכר המעשה הזה כל הימים, קרא גם שם המקום ההוא ״מסה ומריבה על ריב בני ישראל״ וכו׳ אפס בסוף הארבעים שנה שהלכו במדבר אחרי תום הדור הראשון היוצא ממצרים, קמו בניהם אחריהם ויפלו שנית ברשת הטעות הזאת, להתלונן על משה ואהרן לבדם כאשר חסרו להם המים לשתות, ולחשדם כי רק הם ולא הי״ת הסב להם כל זאת, אך עתה רצה הי״ת להפליג עוד יותר בעיניהם נס נתינתו להם מים בארץ ציה ועייפה, למען יכה הרעיון היקר הזה שורש יותר חזק ואמיץ בלבם, כי בתוכם ה׳ וכל אשר משה עושה רק על פי ה׳ יעשהו, ולא יזידון עוד לחשוב תוהו עליו, ולחשדו כי מלבו הוא עושה כל מעשיו (מלבד כי עי״ז תגדל גם תפארת יכולת הי״ת בעיניהם, אם יעשה לפניהם נס אחד בעצמו באופנים שונים ומתחלפים, כמו שהוא גם בבחינת האומנים בבני אדם שישובח יתרון דעתם וכשרונם יותר, בעשותם מלאכה אחת על אופנים שונים, יען כי רק האומן חשב הכשרון לחשוב מחשבות, יעשה כל מלאכתו תמיד רק באופן אחד ושוה, מבלי חילוף ושינוי כלל) ע״כ צוה את משה שיקח את מטהו בהקהילו את העדה רק למען הראות להם בזה כי הוא שליח הי״ת בכל מעשהו, כמנהג השרים עבדי המלך אשר בידם מטה עוז לתפארת ולאות משמרת פקודתם, אבל לא יגע בו בצור ואף כי שלא יכה אותו כמו בפעם הראשון, כי אם ידבר אליו בשם ה׳ לאמר ״הסלע תנה מימיך וישתו העם הזה״ למען יושג עי״ז תכלית טובה ויקרה משולשת, הא׳ כי תאומת עי״ז בלבם אמונתם בנבואה בראותם חוזק בטחון נביאי ה׳ בדבריו הנאמרים להם כנוח עליהם רוח ה׳ עד שלא יבושו ולא יחורו פניהם לדבר בשמו אל הסלע שהוא רק אבן דומם, כדבר איש אל אחיו, ולא ייראו ולא יחתו כי במאנו לתת מימיו יהיו לצחוק בעיני כל העם, וללעג ולקלס לכל הנצבים עליהם, הב׳ כי כל בני ישראל יראו ויקחו מזה מוסר באמור לנפשם ״אם גם הנמצאים הדוממים כסלע זה ישמעו לקול ה׳, אף כי שאנחנו בני אדם בעלי דעת והשכל מחויבים לשמוע בקולו״ והג׳, שתאומת להם עי״ז האמונה ביכולת הי״ת, שעפ״י דיבורו לבד ע״י נביאיו מבלי שום מעשה גופני כלל יוכל להמציא להם ברצונו הטוב כל מחסוריהם, ועי״ז תכלה תלונתם מעליו ומעל כל נביאיו משרתיו עושי רצונו, ובכל מקרה ופגע רע, או תלאה אשר תמצאמו בדרך, לא יוסיפון עוד להיות כמתאוננים רע בעיני ה׳ ולהתלונן עליו ועל מנהיגיהם, כי אם ישימו תמיד באלהים כסלם, ויבטחו עליו כי הוא לבדו חפץ לענותם רק לפי שעה, לנסותם ולהיטיבם באחריתם, כאשר יוציאם אח״כ ממצוקתיהם, ואף שכל זאת צוה ה׳ רק את משה לבדו, בכל זאת היתה בלתי ספק הכונה לשתף גם את אהרן אחיו בעשיית המצוה הזאת [כי טובים השנים מן האחד להורות את העם דעה בינה והשכל, ואף כי בהיות אהרן אהוב להם מאוד, כמו שאח״ל ממנו באבות פ״א שהיה ״אוהב את השלום וכו׳ אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״] אפס כאשר חרה אף משה ואהרן בדבר העם אתם קשות, ורבת שבעה לה נפשם יגון ואנחה על כל תלונותם אלה, בראותם כי קמו הם תחת אבותיהם תרבות אנשים חטאים, לנפול עוד פעם שנית ברשת הטעות אשר כבר נפלו בו אבותיהם, מבלי אשר לקחו מהם מוסר, עד שכמעט אמרו נואש להשריש עוד האמונה האמיתית בקרבם ולהיישיר עוד דרכם, נבהלו ונחפזו גם הם לענות אותם קשות, ושכחו לעשות הדברים ככל אשר נצטוו, כי אם עשו הכל ככל אשר קרה והזדמן לפניהם, באופן שלא הושג התכלית היקרה והטוב המוסרי הנרצה והמכוון מהי״ת, כי באמרם ״שמעו נא המורים״ הפרו ברית האהבה הצריכה להיות בין המורה ותלמידיו אם יעשו לימודיו ותורתו רושם יותר חזק בלבם (עיין מזה ביאורי למעלה ויקרא דף קמ״ב ע״א) ובאמרם ״המן הסלע הזה נוציא לכם מים״ הראו להם כי גם הם נראים כמסתפקים בהוצאת הנס הזה אל הפועל, תחת כי היה להם להראות לעיני כל כי נכון ובטוח לבם ביכולת הי״ת ובישועתו, ובהכותם את הסלע, ואף כי בעשותם זאת שתי פעמים, הסבו כי לא לבד שלא נראה לבני ישראל, אשר כבר הורגלו מנוער בראיית מעשי נסיים כאלה, הוצאת המים זאת שנעשתה עתה לעיניהם כנס יותר גדול שנעשה לאבותיהם בפעם הראשונה ברפידים, כמו שהיתה הכונה האלהית, למען יעשה הנס החדש והיותר הנפלא הזה רושם יותר חזק בלבם, כי אם נתנו בזה גם יד ומקום להם לחשוב, שרק בחכמתם האנושית ובפועל כפיהם ולא עפ״י נס ומופת אלהי הוציאו להם המים האלה, ורק במקום אשר שאר האומנים חוצבי בורות בכשיל וכילפות יהלומון עשר או מאה פעמים בצור עד שיצאו ממנו מים, הועילה להם חכמתם ויתרון הכשר שלהם, לסבב זאת רק ע״י הכאת הצור פעמים, ובאופן זה לא נשלמה הכונה האלהית בכל מעשיהם חלה, וזה היה חטאם אשר הסב להם רק כעסם וחרי אפם, וע״כ נגזר גם עליהם שלא יבואו לארץ, ועכ״ז רומז גם מאמר הכתוב ״יען לא האמנתם בי״ וכו׳ ר״ל יען שלא הראיתם בטחונכם ואמונתכם החזקה ביכלתי, למען השריש האמונה הזאת גם בלב כל העדה, ולהקדישני לעיני בני ישראל הצעירים, אשר בעבור שהוחלש אצלם כבר הרושם אשר יעשו האותות והמופתים בלבם בעבור שהורגלו כבר בהם, (כנודע שההרגל מחליש גם רושם פעולת המופת בנפש רואהו, עיין מזה בהקדמת ס׳ מאור עינים חלק קול אלהים) היה מן הצורך וההכרח להראות להם בהוצאת המים האלה נס יותר גדול ממה שנעש׳ כבר בפעם הראשונה לאבותיהם אשר לא הורגלו עוד כמוהם באותות ומופתים כאלה, וע״ז רומז גם מאמר הכתוב ״הוא הבאר אשר אמר ה׳ להם אסוף את העם״ וכו׳ ר״ל כי תחת שהיה רצון הי״ת לתת להם מים מצור החלמיש זה ע״י אמירתם לבד באופן נסיי, הסבו הם בהכותם אותו פעמים, כי חשבו בני ישראל שרק בדרך טבעי הוציאו מים ממנו, וזה שאמר הכתוב ״אז ישיר ישראל״ וכו׳ ר״ל כי קראו בשירתם סלע זה בשם ״באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם״ ר״ל משה ואהרן ״במחוקק במשענותם״ ונמשך מכל האמור עד הנה, כי בחטא משה ואהרן נקבצו יחד שלש ענינים, הא׳ קוטן אמונתם אחרי שלא בטחו כפי הראוי לשלימים כאלה בישועת ה׳, ואמרו דרך תמיהה באזני כל העם ״המן הסלע הזה נוציא לכם מים״ והב׳ נקרא בשם ״מעילה״ כי מעלו בה׳ לבלתי הגדיל שמו ולהראות לכל, איך גם כל הנמצאים הדוממים שומעים בקול ה׳, ואף כי שמוטל חוב זה על כל איש בן דעת וביחוד על כל איש ישראלי אשר בא בברית ה׳, והג׳ יקרא בשם ״מרי״ כי במקום אשר צום הי״ת לדבר רק אל הסלע למען הראות בזה לצעירי בני ישראל יכלתו וגבורתו שהיא לבלי תכלית להוציא מים בלי עמל ויגיע כפים, רק באומר ודברים לבד מצור החלמיש, הכו אותו פעמים ונתנו להם בזה מקום לחשוב שהיה רק פועל טבעי ומלאכותי, ועל כל שלש אלה רמז הכ׳, כי על קוטן האמונה אמר ״יען לא האמנתם בי״ וכו׳ ועל הענין אמר״ על אשר מעלתם בי״ כי בשם מועל יקרא רק מי שמחסר מזולתו קנין מה שראוי לו, ד״מ האשה אשר תשטה תמעול מעל בבעלה, יען כי תגזול ותחסר ממנו אהבתה הראויה רק לו בתתה אותה לאיש אחר, וכן יקרא מי שנהנה שוה פרוטה מן ההקדש בשם ״מועל בקדשים״ לא בעבור שנהנה מהם לבד, כי אם בעבור שממעט ומחסר בזה הקדושה הראויה להם, וינהוג בהם מנהג חול להנות מהם כאשר יהנה בשלו, וכמו כן כאשר מנעו השלימים האלה במי מריבה להקדיש את ה׳ לעיני כל ישראל החסירו ממנו ית׳ הכבוד שהיה ראוי לו, וע״כ נחשב להם למעל בה׳, ועל הענין השלישי אמר הכ׳ ״יען מריתם את פי״ ר״ל יען כי המרו והחליפו את רצונו ודבר קדשו, וע״כ נענשו ג״כ בעונש משולש הא׳, כי הוסר הנזר והורם העטרה מעל ראשם, כי מנע אותם ה׳ מכבוד וחדלו להיות עוד מנהיגי העם לצאת ולבא עוד לפניהם כבראשונה, ולהביאם אל הארץ כמאמר הכתוב ״יען לא האמנתם בי לכן לא תביאו את הקהל הזה״ וכו׳, כי כל מנהיג בית ישראל, צריך להיות לנס ולמופת למו בחוזק בטחונו ואמונתו ביכולת ה׳ וישועתו, כי אם גם עמודי בטחונו ירופפו איך ימצאו הנתונים תחתיו והמונהגים ממנו משען ומשענה לבטוח בה׳ בכל התלאות אשר תמצאינה אותם? והב׳ שנגזר עליהם שגם הם בעצמם לא יבואו אל הארץ לקנות שם השלימות והמעלה המוסרית אשר קוו להשיג שם בארץ הקדושה, באופן שנעדר ונחסר מהם האושר המוסרי שהיה ראוי להם להשיגו פה עלי ארץ, אם לא נפלו ברשת החטא הזה, והושב להם בזה גמול מה שחסרו גם הם מהי״ת הכבוד שהיה ראוי להם לתת לו כמאמר הכתוב באהרן ״כי לא יבוא אל הארץ,⁠״ ובמשה, ״לא תעבור את הירדן הזה,⁠״ הג׳ כי נגזר עליהם למות בלא עתם כמאמר הכתוב ״יאסף אהרן אל עמיו״, ואל משה אמר ״עלה אל הר העברים וכו׳ ומות בהר אשר אתה עולה שמה״ וכמו שאחז״ל ״אף משה ואהרן בהכרת מתו״ וכל זה לעונש על מרים, כי חטא משפט מות הוא לאיש אשר ימרה את פי ה׳ ביד נביא, או לנביא עצמו אשר יעבור על דבריו בשם ה׳ אשר נודעו לו בחזיון נבואתו, וענשם המשולש הזה אשר נודע בכל בית ישראל עם שלש סיבותיו, הסב בעצמו כל שלש התועליות אשר היו משה ואהרן מסבבים אלו שמעו בקול ה׳ לדבר רק אל הסלע לתת מימיו, כמו שביאר זאת הרב ז״ל במשל נחמד (עיין בפנים הספר) וע״כ לא נענה הי״ת גם לבקשת משה ואהרן לסלוח להם מרים זה, יען כי אלו נשא לפשעם זה, לא הושג התכלית הנרצה מאתו ית׳, וע״ז רומז גם מאמר הכתוב ״המה מי מריבה וכו׳ ויקדש בם״ ר״ל כי ע״י עונש ומיתת משה ואהרן בעבור מי מריבה אלה, נתקדש שם השי״ת כמו שהיה מתקדש אלו שמרו מוצא פיהו להוציא להם מים באותו אופן נסיי אשר צוה אותם.
ואני הנה ראיתי להחזיק בדרך היותר מפורסם ואשר החזיקו בו גדולי הראשונים והוא שהיה החטא בהכאת הסלע הוא העקר אמנם שנתלווה אליו ענין או ענינים נזכרו בשאר הכתובים הבאים בו עד שיהי׳ החטא הזה מתפשט בכל חלקי הספור אשר יסופר בו ולא בחלק אחד מחלקיו כמו שראו שאר המפרשים ז״ל כנזכר והוא היותר נאות לפי הענין אלא שאנו צריכין לסקל הדרך הזה מכמה אבני בלסטראות שנזרקו לעומתו מגדולי המורים כי רבים הנה כמו שזכרנו אותם תחלה וכמו שיזכרו לפי דרכנו. ובתחלה ראיתי להעיר אזן לשמוע ולתת לב למה שבאו בענין מי מריבה אלו ובמי הצור אשר בחורב ענינים דומים ושוים ממש. אם בזמן שנצטרכו אליהם ואם בגודל צורכם ואם בדברי תלונותם על י״י ועל נביאו ואם ברושם שנרשם ונסתם מנסיונם לפני י״י. וזה כי בראשונים כתיב ויסעו כל עדת ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי י״י ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם (שמות י״ז:א׳) ובשניים נאמר ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וגו׳. וסמיך ליה ולא היה מים לעדה (במדבר כ׳:ב׳) עוד בשניהם בשוה וירב העם עם משה עוד בשניהם בשוה ולמה העליתנו מארץ מצרים עוד בשניהם תלונת להמית אותי ואת בני ואת מקני. עוד בראשונים ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם וגו׳. ובשניים המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את י״י. ועל פי כל הדברים האלה אני אומר כי מפני שהעם הזה היוצא ממצרים גדלו ביניהם וילמדו מעשיהם אשר המה מכחישים עליהם פמליא של מעלה כידוע מענינם היה תמיד משה חשוד בעיני רובם או קצתם שמא בחכמתו העצומה על חכמת מצרים קשתה ידו עליהם ולא יד ה׳ היתה עמו ולזה היו נותנים כל מחשבותיהם עליו לפקוח עיניהם על כל דרכיו ומעשיו היוכלי למצוא עילא ושחיתא לקיום החשד ההוא וככה היה ענינם בכל מה שאירע להם ממצרים ועד הנה כמו שביארתי הדבר יפה בפרשת העגל. והנה ההשקפה הזאת הביאתם בתחלת צאתם ממצרים לחשוד אותו חשד חזק כי יאמרו אם כדבריו כן הוא שעל פי עלת העלות כלם הוא עושה הנה יחויב שלא יפול בה שום חסרון והנה החסרונות היו מה שהסיעם ממדבר סין והביאם לרפידים ולא היה שם מים לשתות העם כי איך יתכן היודע הכל והיכול על כל ינהגם אל מקום צמאון שאין מים לאנשים והנשים והטף ואפי׳ למקנה והנה המים הם מהדברים היותר הכרחיים. ולזה נאמר וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה כי הם ייחסי הדבר לעצמו כי הוא העושה ואין זולתו הוא מה שאמרוהו אחר כך כי גדלה הצמא בבירור למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא כי לא יתכן היות הנהגה זו מאתו ית׳ כלל. ולזה מה שצעק משה אל ה׳ לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני כי ראה שמחזיקים אותי כנביאי שקר. והנה לבער הדעת הרע ההוא מקרבם הוזקק לעשות להם שם שם תפארת ע״י המים ההם כמו שאמר עבור לפני העם וגו׳. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו מים (שמות י״ז:ו׳) רבים והיה הענין כדי שיתפרסם אותו ענין לעיני הכל ולא יזידון בדבר הזה עוד וע״כ קבע שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין. פירש בתכלית הביאור מה שהיה בלבם מהסתר פניו ית׳ מהם כמו שנתבאר יותר במקומו.
(1)

Gate 80

Some difficulties in the text of our Parshah.
1) What manner of people is this that wishes itself such a horrible death as that experienced by Korach and his followers? (20,3)
2) Why do these people harp on the fact that figs and pomegranates do not grow in the desert, while they are in the middle of accusing their leaders of causing their death from thirst?
3) Why did God insist on a verbal command to the rock in question?
4) Why do all the commentators have such problems in explaining the sin of Moses and Aaron, when chapter twenty verse twelve clearly spells it out for us?
In the original edition of this work, the author devotes much space to refuting various interpretations by the classic commentators.
A comparison between the first time Israel had suffered from a lack of water, at a place called Massa U-merivah, and this latest occasion almost forty years later, shows that the people's complaint was directed at Moses and Aaron. They thought that the latter had acted on their own when they had led the nation out of Egypt, and had now failed them. To disabuse them of that idea, God provided water from the rock in full view of the whole nation. The name of the place commemorated the fact that they had addressed themselves to Moses and had entertained doubts about the presence of God in their midst. (Exodus chapter 17) Psychologically, the people had been unable to entertain the idea that the all knowing God, the essence of Goodness, would allow any difficulties to impede the progress of His people. Hence, they reasoned, the very difficulties they experienced were proof that the entire journey had been engineered by humans, not by God. This suspicion surfaced whenever any problem arose during the many years of the Israelites' wanderings. For this reason, Moses had been prompted to say to God that the people would kill him if they had any more provocation. They had considered him a false prophet. God instructed that the rock be struck in public, so that suspicion of Moses and Aaron would not ever occur again.
1-2) Now, forty years later, there was a repeat performance. All the people who had witnessed the striking of the rock at that time, had died. The young generation, however, had seen Miriam die, the wandering well disappear, and the ground had thus been prepared for the old suspicions to re-surface. This generation was saying that even a horrible death such as that of Korach, would have been preferable, since at least that would have occurred by an act of God. Their impending death by thirst at this point however, would merely be the fault of Moses, since he had bee unable to bring their forty year old adventure to a successful conclusion. Their complaint was reinforced by the fact that the place Moses had taken them away from had been infinitely superior to the place where they were about to perish. Not only did this place not produce figs and pomegranates, but it did not even provide the basics for survival, i.e. water. The performance was to take place in front of the entire nation. Since this problem had occurred a second time, and since the revelation the first time had not left behind a permanent impression, and there were still doubts about Moses' having acted only as Gods agent, the new demonstration would have to include some element that went beyond the lesson taught at Massah U-merivah. It was necessary to show that Moses did not even touch the rock at all, to implant the conviction in the people's mind that God alone had provided the water, not in conjunction with Moses, nor Moses by his own devices. The rock therefore had to respond to a command by God transmitted by Moses by word of mouth only. Gods purpose had been threefold.
1) To aggrandize His name by showing that even inert rocks respond to His spoken word, just as humans do.
2) Sanctification of His name by demonstrating that Moses was a true prophet.
3) To show that the rock responded immediately, without any mechanical aids having been interposed. This would prove that God could provide immediately and directly all the needs of His people, whenever He felt so inclined. It was hoped that a demonstration like that would once and for all still all doubts any of the people entertained about who had taken them out of Egypt, and that Moses had never acted on his own. These three purposes of the demonstration are hinted at in the text itself in verse twelve, when the Torah mentions: A) You have lacked a display of faith. B) You have failed to sanctify My name, and C) before the eyes of the people.
3) Had the people observed Moses and Aaron address the rock instead of responding to the people's request by chiding them, it would have been the most impressive demonstration of faith. Gods instruction in verse eight had not included anything about speaking to the people. Moses had only been asked to assemble them. Moses' and Aaron's emotional state may have caused them to misunderstand Gods precise instructions. They were under stress, after all. The fact remains that they departed from Gods instructions before approaching the rock already. They compounded their error when they allowed the impression to be formed that it was they themselves that would produce the water. (Shall we produce water for you from this rock? verse ten) Finally, by hitting the rock, they nullified all that God had intended to be proved by the whole demonstration. When they hit the rock a second time, the result was that by comparison to the time Moses had struck the rock at Massa U-merivah, they actually diminished the impact of the miracle, since at that time the rock had gushed forth water as soon as Moses' staff had impacted. The onlookers had certainly heard about the miracle that had been performed on that occasion. As a result of all this, the people were even more prepared to credit the production of water to Moses rather than to God. It would reinforce their belief that it had been due to an inadequacy on the part of Moses that the solution to their problem had been so long in coming. Moses would be reduced in their eyes to the level of the water diviner, of whom there must have been quite a few in that arid region. His only advantage over other such water diviners would be that whereas other diviners had to try many times before achieving success, Moses had achieved success already at his second attempt. We find the people's mistaken concept of what they had witnessed expressed in the very song of praise they sang. (Chapter 21, 17-18) In that song they describe their source of water as being due to their leaders, "a well dug by princes, delved by the nobles of the people, with their scepters and their staffs.⁠" They might even have attributed the production of the water to the proximity of the river Arnon, described in verse fourteen. We read there that they proceeded to the well of which God said to Moses to assemble the people so He could give them water. The distorted view that this spot had been a well, was only possible through Moses' and Aaron's error in not carrying out Gods instructions precisely. The real facts were that water had been available already at Refidim, due to Miriam's merit. (Exodus 17, 1-3) With the death of Miriam, the source of that water dried up, causing the problems in the desert of Tzin. We observe therefore how Moses and Aaron thwarted Gods entire purpose by their fateful error.
4) The penalty Moses and Aaron had to pay for their error, is reported in different language on three separate occasions in the Torah. When we consider that their error was threefold, we can easily understand why the penalty is mentioned in three parts, each mention being the penalty appropriate for one of the errors committed.
1) (Numbers 20,12) "You will not bring this community to the land I have given them.⁠"
2) (Deuteronomy 32,51) "Because you have trespassed against Me.⁠"
3) (Numbers 20,24) "Because you have rebelled against My word.⁠" The first part of the penalty is concerned with the failure to fulfill the function of the prophet, the function of a leader. Therefore, leadership will be denied them when the people cross into the holy land. Moses refers to this at a later stage, when he explains that the fact that Joshua will become their leader is due to his having aroused Gods anger. (Deut. 1,37)
2) They are denied entry into the holy land even as ordinary people, because of the sin of me-ilah, the downgrading of something sacred. They had diminished rather than enhanced Gods stature. Therefore no upgrading for Moses and Aaron through setting foot on holy soil.
3) The decree that they would die before their appointed time. Sifri explains that such a penalty, karet, is always reserved for acts of rebellion against God. That is why God had stated "because you have rebelled.⁠" The reason that this decree could not be reversed by prayer and by repentance was, that God could not demonstrate in any other way that His plan had been frustrated, had not been executed in midbar tzin. Consider the following: A king, interested in raising his public image, instructed his major domo to forthwith receive visitors with pomp and ceremony to show that visitor that he was highly thought of. The major domo failed to heed the instructions, treating visiting dignitaries with disdain. The only way the king could prove that his major domo had not acted on the king's instructions, was by beheading the major domo. Similarly, in the case of Moses and Aaron. This is why the Torah tells us that kedushah, sanctity, was restored in the final analysis by the untimely death of Moses and Aaron. (Numbers 20,13. "He was sanctified by means of them.⁠") When our sages teach that whenever a sin involves an element of desecration of the holy name of God in public, there is no forgiveness, this is one of the instances they have in mind. In such cases, repentance does not wipe the slate clean. (Yoma 86)
כל העדה עדה השלימה. פי׳ שלא היו קצתן לחיים וקצת׳ למיתה שהיא עידה בלתי שלימה אלא כלן לחים שכבר מתו כל אותן שהיו למיתה ונשארה כל העד׳ הזאת שלמי׳ לחיים דאל״כ כל העדה ל״ל:
ותמת שם מרים למה נסמכה פר׳ מיתת מרים לפ׳ פרה אדומה בשלהי מועד קטן והלא פ׳ פרה אדומה נאמרה בשנה שנייה ביו׳ שהוקם בו המשכן כדאיתא בפרק הנזקין ומיתת מרים היתה בשנת הארבעי׳ ומה ענין זה לזה:
ותמת שם מרים אף היא בנשיק׳ מתה. כאהרן אחי׳ דכתי׳ ביה על פי׳ י״י דאתיא שם שם בג״ש מאהרן כדאיתא בשלהי מ״ק דאל״כ תרי זימני שם במרים ל״ל:
(1-13) ויבואו בני ישראל מדבר צין וגו׳ עד וישלח משה מלאכים מקדש. וראוי להעיר ולשאול בפסוקים אלו וענינם שאלות:
השאלה הא׳: למה נגזר על משה ועל אהרן שלא יבואו אל הארץ כי בין שיהיה חטאם שהכו את הסלע או במה שגדפו את ישראל לאמר שמעו נא המורים או על שאר הדברי׳ כפי הדעות בחטאם אין ראוי שעונש כזה יענשו שני שרי צבאות ישראל אלא לסבה גדולה ולא לענין קל כמו שהיה ענין מי מריבה כפי כל אחד מהדעת שנאמרו בו. וגדול מזה היה שבירת הלוחות ומאמר הצאן ובקר ישחט להם כמו שארז״ל:
השאלה הב׳: הנה ממדותיו של הקב״ה לתת עונש מדה כנגד מדה כפי החטא ומתיחס אליו וכמ״ש (תהלים ס״ג י״ג) ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בהיות העונש מתיחס לחטא יכירו וידעו בני אדם שהוא בהשגחה ומשפט אלהי. והוא בענין מי מריבה אין העונש הניתן אל משה ואהרן מתיחס כי מה היחס שיש אל הכאת הסלע או דבורו עם ההעברה אל הארץ או לדבריו וכעסו והפרד דבקותו עם שלא יבא שמה:
השאלה הג׳: הנה אם משה הכה צור או דבר לעם ונתכעס שלא כראוי נקבל שהיה ראוי שינתן לו עונש אבל אהרן למה יומת מה עשה כי הוא לא הכה אלא משה והוא לא אמר שמעו נא המורים אלא משה שאהרן לא היה צריך באותו מעשה ולמה שתפו הקב״ה עם משה ובכלל למה נענש אהרן בעבור מה שעשה משה:
השאלה הד׳: במה שנאמר במשנה תורה גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה ואמר וה׳ התאנף בי על דבריכם כאלו היה עונש משה על ענין המרגלים ואינו כן כי הוא בחטאו מת בענין מי מריבה. גם שלא נאמר כזה באהרן שהתאנף על דבריהם כמו שנאמר במשה ואם מתו שניהם בעון אחד איך יהיו הדברים בהם מתחלפים:
השאלה הה׳: למה משה ואהרן לא צעק לבם אל ה׳ מגודל העונש עם קלון החטא כי הנה מה שהתפלל בסדר ואתחנן היה לפי שחשב שכבר חזר השם מן הגזרה והותר הנדר בראותו מלחמת סיחון ועוג אבל בעת הגזרה ומיתת אהרן שם יד לפה ולא צעק ולא התפלל אחד מהם על הדבר אל ה׳ להשיב מחרון אפו:
השאלה הו׳: למה זה נשתנה ענין הוצאת המים מן הסלע שנזכ׳ כאן ממה שנזכר בסדר בשלח מהוצאת המים מן הצור בחורב שנשתנו שניהם בדברים. הא׳ ששם צוה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל וכאן לא דבר בזקנים כלל. הב׳ ששם צוה והכית בצור ויצאו ממנו מים וכאן אמר ודברתם אל הסלע ונתן מימיו. הג׳ ששם קראו צור ואמר הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב וכאן קראו סלע ולא אמר שיעמוד לפניו. הד׳ ששם קרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה׳. וכאן קראו מריבה בלבד ולא מסה ולא שם נסיון:
השאלה הז׳: למה באו בפרשה הזאת ושאר המקומות שנזכר שם זה הענין ד׳ לשונות מהם בלשון מחייב מריתם פי. מעלתם בי. ושנים בלשון שולל לא קדשתם לא האמנתם. ואיך אפשר לומר שאדון הנביאים מרה ומעל ולא האמין ולא קדש את השם הנכבד:
והנני מבאר הענין הזה ומפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
(א) ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וגו׳ עד וישלח ישראל מלאכים מקדש. זכר הכתוב שבאו כל עדת ישראל מדבר צין. ואין ספק שהיה כל זה אחרי שמתו כל אנשי המדבר ונשארו בניהם העתידים להכנס לארץ.
וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם. ואין קדש זה קדש ברנע ששלחו משם המרגלים. ונאמר עליו ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם. והוא היה במדבר פארן וכמו שחשב הראב״ע. אבל קדש זה הוא מקום אחר במדבר צין שבאו שם בשנת המ׳ ומתה שם מרים ובא הכתוב הזה ללמדנו שבימים מועטים מתו אהרן ומרים וגם משה וכמ״ש הנביא ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד. וגם להודיע שבקדש ברנע היתה תלונה וגזרת מיתה לדור המרגלים שלא יבואו אל הארץ וכן בקדש הזה שהיה במדבר צין היתה ג״כ גזרה אחרת ותלונת מיתה שלא יכנסו לארץ משה ואהרן. כאלו תמיד בקדש ברנע קצף הקב״ה בעמו וחסידיו.
ונראים דברי רבותינו שהם האמת בלי ספק שבימי מרים ובזכותה היה הולך עם ישראל בדרך פלא באר מים חיים. כי בכל מקו׳ שהיו חונים היה נובע באר מים חיים ע״ד הפלא וכאשר מתה הצדקת הזאת פסק הבאר.
אמר הגאון, טענת מי מריבה היתה על משה מצד מה שהוא שליח ה׳, ועל השולח הקב״ה יתברך שמו. וזהו מורה שדור באי הארץ כמו שאמר הרב פעמים רבות (ראה במדבר א א) לא היו כדור המדבר דור דיעה, שראו כל כך מופתים – ועדיין היו מפקפקים.
ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן. ועיקר המריבה היה במשה – וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גווענו בגווע אחינו לפני ה׳, לו היינו מן השרופים ומן הבלועים כאחינו, ולא למות בצמא.
ולמה הבאתם את קהל ה׳ אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ואמרו ׳ובעירנו׳, לפי שיש מהם שממונם חביב עליהם יותר מגופם, שלכך כתיב (דברים ו ה) ׳בכל מאודך׳ (פסחים כה.).
ואמרו אחר כך ולמה העליתונו ממצרים – ואמרו ׳העליתונו׳ לשון רבים, היינו על ה׳ ועל משיחו, אל מקום הרע הזה אשר מעצמו לא מקום זרע וגו׳ ומים אין לשתות.
למה נסמכה וכו׳. פירוש, שהרי פרשת פרה נצטווה בשנה (ראשונה) [שניה], כשהוקם המשכן, וח׳ פרשיות נאמרו בו ביום (גיטין ס.), ואחת מהם פרשת פרה אדומה (שם), ופרשת מרים בסוף מ׳ שנה (כ״ה ברא״ם):
כמו שפרה אדומה מכפרת וכו׳. כתב המהרא״י ז״ל, הא דלא סמך אותה לשאר קרבנות, היינו כי מפני שפרה אדומה קרא אותה הכתוב ״חטאת״ (לעיל יט, ט), אף על גב שאינו קרבן ממש, כך מיתת צדיקים, אף על גב שאינו קרבן ממש, מכפרת:
אמנם עיקר דבר זה מה שמיתת צדיקים מכפרת הוא ידוע, ובזה תבין למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה, וזה כי מיתת צדיקים הוא ראוי שיהיה כפרה, כי סלוק החטא הוא כאשר יסולק ענין הראשון אשר היה בו החטא, שהיה בעל גוף, אשר הוא מסוגל לחטא, אשר דבר זה הסרה וסלוק החטא, ובזה נסתלק החטא. ולכך כל מיתה היא מכפרת על האדם, בעבור שהיא הסתלקות הגוף, שבו תלוי החטא. ובמיתת הצדיק כפרה לכל העולם, כי הצדיק עיקר המציאות, ונחשב סלוק גופו סלוק לכל העולם, ובשביל סלוק זה נסתלק החטא. ובשביל כך נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, שבאמת הכל אחד; כי טהרת פרה אדומה מפני שהיא חוזרת לעפרה, ליסוד הפשוט, שנסתלק הוויתו, ובשביל זה יש כאן הסתלקות חטא העגל וסלוק הטומאה. וכמו כן מיתת הצדיק כפרה על כלל הנמצאים, בשביל שהוא נסתלק מן העולם, מן הרכבות הגוף שבו החטא, וכל העולם קבל הסתלקות גוף. וכמו שאצל הפרה יסוד הפשוט שלה העפר, כמו שהתבאר (לעיל פי״ט אות כז), כך אצל הצדיק יסוד הפשוט שלו הנשמה, ששבה להיות רוחני כמו שהיתה בתחלה – נשמה טהורה. ובשביל כך הוא סלוק החטא, שכל הסתלקות הגוף – אשר בו החטא – הוא סלוק החטא, אשר החטא מתיחס אל הגוף. והנה שוים פרה אדומה עם הצדיק; כי הפרה אדומה על שהיא חוזרת אל יסוד הפשוט שלה מכפרת, וכן הצדיק כאשר הסתלק הרכבתו וחוזר אל פשיטותו, מכפר:
וכמו כן סמך מיתת צדיקים אל מעשה יום הכיפורים, דכתיב (ויקרא טז, א) ״אחרי מות שני בני אהרן״, דכתיב שם עבודת יום הכפורים, לומר לך כמו שיום הכפורים מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת. והכל ענין זה, כי יום הכפורים גם כן בשביל סלוק עניני הגוף, שאסור באכילה ובשתיה וכל תענוג הגוף, והם חמשה עינויים (יומא עג ע״ב), ובשביל כך ראוי שיהיה כפרה במקום מעוט הגוף, שבו תלוי עיקר החטא, כמו שהתבאר למעלה. וכן מיתת צדיקים כפרה הסתלקות הגוף. ומפני שהצדיק עיקר המציאות, ויש כאן הסתלקות הגוף, יש כאן כפרה לעולם. ואלו דברים הם מופלגים מאוד בחכמה. והתבאר לך דברי חכמים (מו״ק כח.) למה סמך מיתת צדיקים לפרה אדומה:
אף היא בנשיקה מתה וכו׳. בא לתרץ, דלא הוי צריך למכתב ״שם״, רק ׳ותמת מרים׳, אלא לכך כתב ״שם״, למילף בגזירה שוה מאהרן, דכתיב אצלו גם כן ״שם״ (להלן לג, לח), ואהרן מת בנשיקה, דכתיב אצלו (שם) ״על פי ה׳⁠ ⁠⁠״ (כ״ה ברא״ם):
הָ֨עֵדָ֤ה: הה״א ראשונה באזלא ע״פ המסורת. [כָּל⁠־הָ֨עֵדָ֤ה].
שכבר מתו מתי מדבר. רצונו לתרץ כיון שכתוב בני ישראל פשיטא שהיא כל העדה, ומפרש שכבר מתו מתי מדבר:
למה נסמכה כו׳. פי׳ דאין כאן מקומו, שהרי בשנה ראשונה ליצ״מ עשו העגל ובשנה שנייה שרפו פרה אדומה, ומיתת מרים היתה בסוף ארבעים שנה ליצ״מ:
מה קרבנות מכפרים כו׳. וא״ת וכי קרבן היתה הפרה אדומה, והלא לא היו מקריבין ממנה כלום. וי״ל לפי ד״א שפירש״י לעיל שקראה הכתוב חטאת לומר שהיא כקדשים ליאסר בהנאה ש״מ שהיא כקרבן:
אף מיתת הצדיקים כו׳. וא״ת לפי זה היה לו לסמוך גבי קרבנות ממש. וי״ל לכך נסמכה לפרה לפי שהם דומים להדדי, לפי שמיתת צדיקים אינן קרבנות וגם הפרה אינה קרבן ממש, ולמדנו מהדדי כמו שזה מכפר ג״ז מכפר:
בנשיקה. מדכתיב כאן שם וכתיב גם גבי אהרן וימת שם אהרן, דאי לאו לג״ש אתי, שם שם תרי זמני דגבי מרים ל״ל, אלא ע״כ לג״ש אתי מה התם בנשיקה שהרי כתיב ע״פ ה׳, אף כאן בנשיקה:
ומפני מה לא נאמר בה ע״פ ה׳. יש מקשים, מה מקשה רש״י הא פירש״י דילפינן שם שם מאהרן. וי״ל דרש״י הכי פריך, ל״ל ג״ש לכתוב בהדיא ע״פ ה׳, דע״כ לאו ג״ש גמורה היא דא״כ ל״ל גבי אהרן ע״פ ה׳ להורות שבנשיקה מת, נלמוד שם שם ממשה אלא ודאי לאו ג״ש גמורה היא משום הכי כתיב גבי אהרן ע״פ ה׳, א״כ גבי מרים נמי לכתוב ע״פ ה׳ וכו׳. אבל בגמרא כתיב בפירוש שלמדו הג״ש ממשה, לכן צריך לומר דרש״י ז״ל נמי ה״ק אף היא בנשיקה מתה, ר״ל דיליף שם שם ממשה, אבל אהרן נאמר בו על פי ה׳ וא״צ ללמדו ממשה, ולכך אמר ובאהרן וכו׳ ולא אמר שבאהרן וע״ש:
Those who were to die in the desert had already perished. Rashi wishes to answer the question: Since the Torah writes "Bnei Yisroel" it is obvious that it was the "entire community.⁠" He answers that "those who were to die in the desert had already perished,⁠" [i.e., "the entire community" refers to those who were not destined to perish in the desert.]
Why [is the portion concerning Miriam's death] adjacent. Meaning that this portion does not belong here, for they made the golden calf in the first year following the exodus from Egypt and in the second year they burned the red cow. But, Miriam's death occurred at the end of the forty years after the exodus.
Just as sacrifices bring atonement. You might ask: Was the red cow a sacrifice? Surely they did not offer any part of it [on the altar]! The answer is based on Rashi's alternative interpretation above (19:9), that the Torah calls it a sin-offering in order to say that it is like the holy sacrifices in that it is forbidden for one to personally benefit from it. From there we learn that it is like a sacrifice.
So do the death of the righteous… You might ask: According to this, shouldn't the Torah have juxtaposed her death to the sacrifices themselves? The answer is that it is juxtaposed to the red cow because they are similar. The deaths of the righteous are not sacrifices, and the red cow is also not a sacrifice per se. Thus we learn one from the other, just as this one brings atonement, so too that one brings atonement.
By the Divine kiss. Since it is written here שם ["there"], and concerning Aharon it is also written "Aharon died שם ["there"].⁠" Because if it were not for the gezeirah shavah [Scriptural comparison] why does the Torah write "שם" ["there"] twice regarding Miriam. Perforce it was for the gezeirah shavah, to teach that just as there [Aharon died] by the Divine kiss, as it is written, "By the mouth of Hashem,⁠" so too here it was by the Divine kiss.
Why then is it not said concerning her, "By the mouth of Hashem.⁠" There are those who ask: What was Rashi's difficulty? Didn't he explain that we learn a gezeirah shavah from Aharon through the word שם ["there"]? The answer is that Rashi is asking: Why is the gezeirah shavah necessary? Let the Torah write, "By the mouth of Hashem" explicitly. For we are forced to say that it is not a full gezeirah shavah, because if it is, why is it necessary to write "By the mouth of Hashem" regarding Aharon in order to teach that he died by the Divine kiss? We could have learned the gezeirah shavah with the word "there" from Moshe. Rather it is certain that this is not a full gezeirah shavah and therefore the Torah writes "By the mouth of Hashem" regarding Aharon. Consequently it should have also written "By the mouth of Hashem" for Miriam. Nonetheless, the Gemara (Moed Katan 28a) explicitly states that we learn the gezeirah shavah from Moshe. Accordingly one must say that Rashi is saying as follows: "She too died by the Divine kiss" meaning that one learns a gezeirah shavah from the word "there" [stated] regarding Moshe. However, regarding Aharon it says, "By the mouth of Hashem,⁠" thus it is not necessary to learn this from Moshe. This was why Rashi says ובאהרן ["However, concerning Aharon"] rather than שבאהרן ["That was [said] about Aharon"].
ויבאו בני ישראל וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לומר כל העדה ולא הספיק במאמר בני ישראל שמן הסתם הם כל העדה, אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (מד״ר סו״פ בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם כאומרו (י״ד י״א) עד אנה ינאצוני העם הזה והרבה כיוצא בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראוים לגדר זה ויכוין הכתוב אל הרוב הכשרים, וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה פירוש כולן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים, וזה מכוון לדברי רז״ל שאמרו וזה לשונם כל העדה עדה השלימה.
והם ז״ל נראה שדרשו תיבת כל העדה עצמה שתגיד השלימות והקיום, וע׳ פנים לתורה. והכוונה בהודעה זו היא לג׳ סיבות. הא׳ לפי שהוא אומר בסמוך מעשה מי מריבה ואמרו ז״ל (דב״ר פ׳ ואתחנן) שנענש משה על ידם שאמר להם שמעו נא המורים לזה הקדים להודיעך כי כל העדה היו צדיקים וזו היתה סבה שנענש משה שקראם מורים. ב׳ להגדיל מעלת מרים עליה השלום שהגם שכל העדה היו צדיקים לא עמד זכותם להעמיד להם באר המים שהיה בזכות מרים (תענית ט.). ג׳ על פי דבריהם ז״ל (ילקוט) שאמרו שישראל לא הלכו לגמול חסד עם מרים וכשנקהלו על משה ועל אהרן חשב אהרן שבאו לגמול חסד עם מרים והם לא באו אלא לריב עמם כאמור בדבריהם ז״ל, ומעתה יש מקום לחשוד בישראל שלא היו אז באותו מצב כשרים וזה לך האות שלא גמלו חסד עם הנביאה, לזה קדם והודיעך כי כל העדה צדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, וטעם שלא גמלו חסד אמר הכתוב בסמוך ותמת שם מרים ותקבר שם, ואמרו בגמרא (מועד קטן כח.) וזה לשונם ותמת וגו׳ סמוך למיתה קבורה עד כאן, ולטעם זה לא הרגישו לבא לגמול חסד, ובמשך זמן מועט עד שידעו קפץ עליהם רוגזו של צמא, והוא מה שאמר הכתוב סמוך למאמר ותקבר שם ולא היה מים וגו׳.
וישב העם בקדש – בא להודיענו שנתעכבו שם ימים רבים כאומרו (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים פירוש וישב לשון עכבה.
ותמת שם וגו׳ – צריך לדעת טעם אומרו שם, ורז״ל דרשו (מועד קטן שם) שלא עכבוה, ודרשה זו נשמעת מאומרו ותקבר שם, ונראה כי לצד שהזכיר מיתה חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו (ברכות יח) צדיקים במיתתם קרויים חיים, לזה דקדק לומר שם פירוש שם הוא שמתה ולא נשארה ביניהם אלא במקום אחר ישנה בין הצדיקים, כי הצדיקים דומים לפני הקב״ה למרגליות המונחים בארגז כשהוא חפץ באחת מהם הוא מוציאה מהארגז וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו, ורז״ל דרשו (מוע״ק שם) ותמת שם לגזירה שוה לומר שגם היא מתה בנשיקה, וע׳ פנים לתורה.
ויבאו בני ישראל, The children of Israel arrived, etc. Why did the Torah have to emphasize that כל העדה, "the whole congregation" arrived in the desert of Tzin? Who would have doubted that the whole people travelled together? We have learned (Bamidbar Rabbah end of Parshat Balak) on a previous occasion that whenever the Jewish people were on a moral/ethical high they are referred to as בני ישראל. On occasions when they were guilty of rebellious behaviour (such as Numbers 14,11 and many others) they are described as עם; the Torah wanted to inform us that at this time they were all entitled to the flattering description. There are also occasions when the Torah describes the people as עם בני ישראל, suggesting that though many of the people were not on the desired moral/ethical plateau at the time, many others were. This interpretation agrees with a statement by our sages that the words כל העדה, mean עדה שלמה, "a perfect congregation.⁠"
Our sages apparently viewed the expression כל העדה as sufficient by itself to describe the Israelites in the most glowing terms. There are, after all, 70 different ways of interpreting the text. The reason that the Torah would choose the expression העדה here may be threefold. 1) We know that we will read shortly afterwards about the incident with the "waters of strife" which according to Devarim Rabbah was the reason for Moses' punishment. The reason given is that he addressed the Israelites as "listen you rebellious people!⁠" It was important for the Torah to state that at this time the Israelites were all a holy congregation. Had this not been so the Torah could not have faulted Moses for addressing the Israelites as rebellious. 2) It was also designed to raise the image of Miriam in the eyes of the people by showing that although the people themselves were at their spiritual best at that time, their merit was not sufficient to ensure their water supply once Miriam had died (viz. Taanit 9). 3) The Torah informed us that contrary to Aaron's belief that the people assembled in order to show their last respects for Miriam, they actually assembled in order to quarrel with Moses and Aaron (compare Yalkut Shimoni 763 and Tanchuma). Considering the conduct of the Israelites in the verses immediately following our verse there was reason to assume that they had already descended from their spiritual high before Miriam died; the Torah therefore had to describe the Israelites in glowing terms to prevent us from making that mistake. This leaves us with the question of why the Israelites did not pay Miriam the kindness Aaron had assumed they were showing her. According to Moed Katan 28 the manner in which the Torah described Miriam's death as immediately followed by her burial without a word about anyone mourning her showed that due to the failure of the well the people immediately suffered thirst. This preoccupied their minds more than the respect they should have shown Miriam by mourning her properly. The Torah makes this even plainer by stating immediately after reporting Miraim's burial that there was no water "for the congregation.⁠"
וישב העם בקדש. The people stayed in Kadesh. The Torah mentions this in order to inform us that the people stayed there for an extended period. This is confirmed in Deut. 1,46. The word ישב always suggests something of relatively long duration.
ותמת שם מרים, Miriam died there, etc. Why did the Torah have to write the word שם, "there?⁠" Our sages in Moed Katan 28 say that the people buried Miriam near the place where she died. This interpretation is based on the words ותקבר שם, "she was buried there.⁠" Seeing the Torah mentioned the death of this righteous woman it also was concerned with the honour due to the body of such a righteous woman stating she was interred on the spot. We learned in Berachot 18 that the righteous are called "alive" even after they have died a physical death. When the Torah said שם, it wanted to remind us that Miriam was "dead" only "there,⁠" i.e. on earth, whereas she lived on in another region, the region reserved for the souls of the righteous. God views the righteous as if they were pearls reposing in a jewel box. Whenever it pleases Him He takes out one of these pearls and enjoys looking at it only to replace it at His leasure or to place it in another of His various jewel boxes. A different scholar on the same folio in Moed Katan uses the word שם in our verse as a גזרה שוה, a form of exegesis based on similar words being used in different contexts as proof that Miriam too experienced death in the form of a Divine kiss, i.e. painlessly. All of these explanations are equally valid.
כל העדה – עיין כל המימרא פ׳ בלק מהדורא ב׳.
מדבר צן הוא קדש – זה היה אחר סב הר שעיר צפונה כמ״ש פנו לכם צפונה ובאו למדבר צן הולך לרחבו ע״פ הר שעיר לארץ אדום כרצועה ופנו צפונה למזרח הר שעיר עד מיצר מדבר צן עד הגיעו לארץ אדום. והר שעיר הוא מתחיל מקדש ברנע וסופו בקצה ים המלח בנגב א״י ממש וכלה גבולו משם ומיד במקצוע דרומית מזרחית מתחיל ארץ מואב והוא כריבוע במקצוע מזרחית וכולו ע״פ מזרח עד ערך חצי ים המלח וארץ אדום מתחיל בדרום ממיצר מדבר צן והולך על פני ארץ מואב לדרומו אבל אינו רחב כהר שעיר רק קצר ממנו הרבה כמ״ש פנו לכם כו׳ וגם אינו בארכו כמו ארץ מואב רק כלה באמצעיתו וע״פ דרומו׳ הלכו ב״י כשלא הניחום לעבור דרך ארצם והם ב׳ מסעות צלמן ופונן ועיין בתרגום ירושלמי בפ׳ מסעי ואחר שהלכו כל ארכו הלכו במדבר מואב ע״פ דרומו מה שנשאר בדרומו שלא חפף עליו אדום כמ״ש ונרא׳ שארץ מואב מתרחב עוד לדרום ומכסה כל פני מזרח ארץ אדום וזה שהלכו בארץ מדבר מואב ולא במזרח אדום ומשעברו מדרום מואב הוא אובות אחרון המסע בדרומית מזרחית באו למזרח מואב והוא עיי העברים ומשם לנחל זרד והוא למזרח מואב והרחיב גד גבולו שנטל אחר ראובן ארץ יעזר וגלעד נגד ארץ ראובן ונגד ארץ מואב. ולמזרח מע״פ ארץ ראובן וארץ מואב הרחיב גבולו ע״פ ראובן למזרחו וע״פ מואב למזרח שמש עד נחל זרד ולו ארבעה שמות נחל זרד דכאן ובפ׳ מסעי נקרא דיבן גד וגם נקרא בשירה מתנה ובספר מלחמות נקרא והב ולפי שמשם התחלת נחלת ב״י נקרא מתנה וכן והב ושם אצל נחל זרד תמו כל אנשי דור המדבר כי שם התחלת גבול ישראל והם לא יכלו לראות אפי׳ פירותיה ומשם נסעו ובאו מעבר ארנון ונקרא עלמן דבלתימה ובשירה נקרא נחליאל ומתחיל לפרש שעל כן יאמר בספר מלחמות ב״י ונסיעתם לאת והב בסופה ר״ל בסוף המדבר שכבר כלו מדבר הילוכם ומשם הלכו לאת הנחלים כמ״ש מעבר ארנון ומשם לאשד הנחלים מקום גבוה נשפכים ממנו נחלים והוא נוטה לער וכן לגבול מואב והוא הרי העברים ובשירה נקרא במות לטעם דלעיל ומשם בארה ששם נשאר באר של מרים שלא עבר עמהם הירדן ונקרא ערבות מואב ובשירה נקרא הגיא אשר כו׳ היא הבאר הנזכר בקדש ונקרא שם מי מריבה אך שם לא הזכיר מפני ענינים אחרים שהוזכרו שם וכאן הזכיר השירה שנאמרה עליו בתחילתה כמ״ש רש״י ז״ל וע״ש: וממדבר מתנה. מהמדבר הגדול הלך להם הבאר כל מסעו׳ אלו עד ערבות מואב ולא פסק מעמהם ומתנה ראשית היישוב ונקרא והב ונחל זרד ודיבן גד כמ״ש ונחליאל עבר ארנון: ומנחליאל במות כו׳ ומבמות הגיא שכל אלו המסעות עבר עמהם הבאר עד מסע האחרון ושם נשאר הבאר.
ויבאו בני ישראל – אמרו באגדה, ואחריה כל ישרי לב
השוו ללשון הפסוק בתהלים צ״ד:ט״ו.
המפרשים ז״ל, כי ביאה זאת בשנת הארבעים היתה, וסמכו על דרוש בני ישראל כל העדה – עדה השלמה, שכבר מתו הרוגנים. ואם קבלה היא, אין להשיב. ואם לאו, תשובות הרבה בדבר:
א) הרי גם למטה בבואם להר ההר נאמר בני ישראל כל העדה (במדבר כ׳:כ״ב), וקרוב לעשרים פעמים נאמר ׳כל העדה׳ קודם ביאה זאת.
ב) אם באו בשנת הארבעים לקדש מדבר צין, ולא נשתהו שם כי אם ד׳ חדשים, כי באחד לחדש החמשי (במדבר ל״ג:ל״ח) באו להר ההר, מה זה שאמר ותשבו בקדש ימים רבים (דברים א׳:מ״ו). ובעל סדר עולם ז״ל כתב, שעל קדש ברנע נאמר, ואין ספק שהוקשה לו מה שאמר הקב״ה למשה בשנה השנית אחר חטא המרגלים, ועתה פנו לכם וסעו המדברה דרך ים סוף (דברים א׳:מ׳), ועוד נאמר שם מחר פנו וסעו לכם וגו׳ (במדבר י״ד:כ״ה), נמצא שכבר יצאו מקדש ברנע בשנה השנית, לכך כתב הוא ז״ל, שאחר שנסעו משם חזרו שמה, ונשתהו שם י״ט שנה, כדי לקיים הדרוש כימים אשר ישבתם (דברים א׳:מ״ו). אך מלבד שכל זה דברי נבואה, שאין מזה רמז בתורה, האיך מיישב דברי משה שאמר והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה (דברים ב׳:י״ד), הרי ברור מלל שלא ראו קדש ברנע כל שלשים ושמונה שנה, הכי אמר אשר הלכנו פעם ראשונה.
ג) מה חטאה שנת הארבעים לשאת משא כל הרעות לבדה, מיתת מרים, וחוסר המים, ומכשול הסלע, ומעשה בלעם ושטים, ומיתת הצדיקים. ומכל ל״ח שנים הנותרות, אין זכר בתורה מה היה להם לישראל.
ד) נאמר בדברי יפתח למלך בני עמון: ולא שמע מלך אדום, וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש (שופטים י״א:י״ז), זה יורה שגם אחר ששלחו למלך אדום ומיאן להעבירם ישבו עוד בקדש ישיבת קבע, ככל ׳וישב׳, ׳וישבו׳. ולמדרשו לא עשו שם בכלל אלא ד׳ חדשים, והדבר ידוע שהשלוח למלך אדום לבד, ותשובת מיאונו ושלוח השני לאמר במסלה נעלה, ומיאונו, לא ליום וליומים היה, ומתי ישבו בקדש ישיבת קבע.
לכן למען תהיה תורת ה׳ תמימה בלי ערעור וסתירה, וינוחו כל הכתובים על מנוחתם, מוטב להניח דברי היחיד באגדה, וללכת בדרך מסלול אחר, הולך דרך ואוילים לא יתעו (ישעיהו ל״ה:ח׳) בו.
הדבר ידוע שדרך הכתוב לפעמים לסמוך שני ענינים יחד, והמה מופלגים זה מזה בזמניהם הרבה, כגון וכל הבת תחיון (שמות א׳:כ״ב) – וילך איש מבית לוי (שמות ב׳:א׳), ולמקנהו עשה סכות (בראשית ל״ג:י״ז) – ויבא יעקב שלם וגו׳ (בראשית ל״ג:י״ח), בימים ההם אין מלך בישראל (שופטים כ״א:כ״ה) – ויהי איש אחד מן הרמתים וגו׳ (שמואל א א׳:א׳), וכן עוד אחרים. ועתה ענין הדברים כך הוא, בשנה השנית מיד אחר המעפילים עשה משה כאשר נצטוה, ונסעו מקדש ברנע ופנו להמדבר דרך ים סוף, ונעו ונדו אנה ואנה, כמו שנאמר ויגיעם במדבר וגו׳, ועשו חלק מהמסעות שבפרשת אלה מסעי. ובאותן המסעות פעם התרחקו מהר שעיר, פעם התקרבו אליו, ועל זה נאמר ונסב את הר שעיר ימים רבים (דברים ב׳:א׳), שכל העקום מדרך הישר קרוי נסבה בכתוב: ויסב אלהים את העם (שמות י״ג:י״ח), גת יסוב (שמואל א ה׳:ח׳), ונסב הגבול (במדבר ל״ד:ה׳), וכן הרבה.
ואחר שנטלטלו באלה הנדודים כעשר או כחמש עשרה שנים או סמוך להן, חזרו ופנו לצד כנען, ועשו יתר המסעות עד מוסרה, ומשם לקדש מדבר צין. והדעת נוטה שמוסרה זאת, היא לרגלי הר ההר או קרובה לו, כמו שיתבאר למטה. ובתוך אותן השנים אירע מעשה קרח, ובאו לקדש מדבר צין בשנת העשרים או סמוך לה. ומיתת מרים אף שנסמכה לביאת קדש, אין הכרח שהמעשים תכופים, כמבואר למעלה.
וכן חוסר המים אין הכרח לפי פשוטו לומר שהיה סמוך למיתתה, לולא הדרוש הידוע. וגם אין מצוה ממצות התורה לומר שמעשה הסלע בשנת הארבעים דוקא היה, הלא פיהו ית׳ צוה לאמר לכן לא תביאו (במדבר כ׳:י״ב) בבוא עת ישראל לבוא שמה, ובהגיע התור נסתלקו הצדיקים איש בחדשו.
וישבו ישראל בקדש זו של מדבר צין ימים רבים, ובהם שלחו למלך אדום ומלך מואב, וכשמיאנו, ישבו עוד שם ימים רבים כדברי יפתח (שופטים י״א:י״ז). וכאשר נסעו מקדש זו, חזרו על עקבם שבע המסעות שמשם עד מוסרה, והיא אצל הר ההר. ומה שנאמר ויחנו בהר ההר (במדבר ל״ג:ל״ז), לא שעל גבי ההר חנו, שהרי נאמר והעל את אהרן הר ההר, הרי שלמטה חנו. וכן רב לכם שבת בהר הזה (דברים א׳:ו׳) – אצל הר הזה, שהרי לא על גבי הר סיני ישבו.
ומה שנאמר למטה ויסעו מקדש ויבואו הר ההר (במדבר כ׳:כ״ב), לא מיד בצאתם מקדש באו להר ההר, אלא אחר שעשו למפרע אותן שבע מסעות שהוזכרו בסדר מסעי, אלא שלא חש הכתוב להזכירם כאן, שאין כאן ספור סדר מסעיהם. ומכל שכן בפרשת אלה מסעי אחר שהזכיר כל המסעות עד קדש, שאין צורך להזכיר פעם שנית אותן שבע האחרונות בדרך חזירתם, שהזכיר עתה כרגע בדרך ביאתם לקדש. וכתב סתם ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר (במדבר ל״ג:ל״ז), לפי שאין כונת הכתוב לא שם ולא כאן אלא להודיע מיתת אהרן בהר ההר (במדבר כ׳:כ״ג-כ״ח). ולפי שבחניית מוסרה מת אהרן, כתוב במשנה תורה שם מת אהרן (דברים י׳:ו׳) – שם סמוך להר ההר. ובכך כל הכתובים על מקומם יבואו שלמים ונאמנים, והדרוש לקבל שכר. ועוד יתבאר במשנה תורה בפסוק ונפן ונסע וגו׳ (הרכסים לבקעה דברים ב׳:א׳).
כל העדה – עדה שלמה, שכבר מתו דור המדבר ואלו פרשו לחיים:
וישב העם בקדש – אין זה קדש ברנע שמשם נשתלחו המרגלים, כי הוא היה במדבר פארן, אבל קדש שבפרשה הזאת הוא במדבר צין שבאו שם בשנת הארבעים:
ותקבר – סמוך למיתתה קבורתה, ומכאן ארז״ל (מ״ק כ״ח) שאין משהין מטות הנשים, עמ״ש ס״פ בשלח בפ׳ וירא עמלק בשם רוו״ה.
ותמת שם מרים – מכאן ילפינן שהמת אסור בהנאה, נאמר כאן שם ונאמר התם וערפו שם את העגלה מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה (ע״א כ״ט ב׳) לדבריהם יש לפרש מלת שם ענין שממה, והוא מקום שאין בו ישוב לא זריעה ולא נטיעה ואין בו הנאה של כלום לבני אדם, עמ״ש ויחי מ״ט כ״ד משם רעה אבן ישראל, (ובעירובין ל״א פליגי ר״י ורבנן אי מערבין לכהן בביה״ק, אף על גב דאסור לקנות בית באיסורי הנאה ולרבא פליגי אי מערבין לדבר הרשות, ולר׳ יוסף פליגי אי ניחא ליה דמנטרא, מכאן הקשה הרב בעל שאגת אריה בטורי אבן באבני מלואים. אדעת הרז״ה דהא דתקע בשופר של עולה של שלמים יצא מטעם מצות לאו ליהנות נתנו, ותו היינו דוקא בתקיעות שהם מה״ת, אבל בתקיעות דתעניות לא יצא, דבמצוה דרבנן אמרינן מצוה ליהנות נתנו, דהא אפילו בשביל מצוה דרבנן נמי מערבין כדתנן לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, והא הני מצות דרבנן נינהו, ומכל מקום מותר מטעם מצות לאו ליהנות נתנו, וכי תימא דבאמת לא שרי ר״י לערב בביה״ק אלא לדבר מצוה דאורייתא אבל למצוה דרבנן אסור. אם כן למה ליה לרבא התם למימר דפליגי עליה דסברי מערבין לדבר הרשות, לימא דכ״ע ס״ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. אלא דרבנן גזרו מצוה של תורה אטו מצוה דרבנן, ור״י לא גזר דאורייתא אטו דרבנן, אלא ודאי ש״מ דהא דשרי ר״י לערב בביה״ק לדבר מצוה, אין חילוק בין מצוה דאורייתא לדרבנן, ע״ש ביתר ביאור. וכן הקשה בשער המלך בפ״ח מלולב. ואני תמה על תמיהתם, שהניחו להם ליסוד דלילך לבית האבל ולבית המשתה אינו כ״א מצוה דרבנן, כאילו אין שום חולק ע״ז, הא דעת בה״ג דניחום אבלים ולשמח חתן וכלה הוו מצוה דאורייתא, וכ״ד הרמב״ן. עי׳ בשרשי המצות שרש א׳, והוא בכלל והלכת בדרכיו ובכלל ואהבת לרעך, ובמגלת אסתר שם תמה בזה על הרמב״ם שפסק שהם דרבנן, אם כן מאי קמקשה על הרז״ה, וגם בלא זה לא ידענא מאי קשי׳ להו. דבאמת רבא לית ליה דרב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה. ולהכי ניחא ליה לרבא לאוקמי דרבנן סברי מערבין לדבר רשות, ופסק באמת כוותייהו, ומצאתי בהגהות אשר״י בשם א״ז דפסק באמת דמערבין לדבר רשות כרבא (עי׳ ב״י או״ח סי׳ תט״ו), ויש הוכחה דרבנן דהכא סברי מערבין לדברי רשות כרבא, דהרשב״א כתב אהא דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לד״מ, היינו במערב בפת (דליתיה מדינא אלא להקל על העשיר, וכשאינו לדבר מצוה לא רצו להקל) אבל במערב ברגליו קנה שביתה אפילו לדבר רשות, ע״ש בב״י. אם כן לר״מ דפליג אר״י וסובר דעיקר עירוב בפת, ועירוב ברגל אינו אלא תקנתא לעניים (עירובין נ״א) נהפוך הוא, דבפת שהוח מדינא מותר לערב אף לרשות, וסתם בר פלוגתא דר׳ יהודה ר״מ, והיינו חכמים דמתניתן, לכן קאמר רבא דרבנן ור״י דמתניתן פליגי אי מערבין לדבר רשות אי לא, דמתניתן במערב בפת איירי, וראיתי להרב בעל אבן העוזר (באו״ח סי׳ תט״ו) שהקשה אהרשב״א דסובר דדוקא בפת אין מערבין אלא לד״מ אבל ברגל מערבין אף לרשות, אם כן מאי מקשו שם בעירובין לימא דרב יוסף תנאי היא. הא לא מצינו רבנן דפליגי בהדי׳ אר׳ יהודה, אלא מדתני ר׳ יהודה אומר מכלל דרבנן פליגי עלי׳. אם כן יש לומר בר פלוגתא דר״י הוא ר״מ, ואיהו סובר עיקר עירוב בפת, לכן סובר דמערבין לרשות, דלר״מ בפת הוא כמו לר״י ברגל, ע״ש שהניח בצ״ע. ולדעתי יש ליישב דעת רשב״א, דודאי הא דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לד״מ לא שייך למימר ביה דבתנאי אמרה לשמעתי׳, דבאמת דיניה הוא לכ״ע בין לר״מ בין לר״י, אלא דלכל חד מנייהו איכא חדא דמערבין לד״מ דוקא וחדא אף לרשות. לפי סברת כל אחד מהם, איזה מהם עיקר תקנתא, אי דפת אי דרגל, וכל שאינו עיקר תקנתא כ״א להקל, לא הקילו אלא לד״מ ולא לרשות. וקושית הגמרא היא כך, אמת הוא דבר פלוגתי׳ דר״י הוא ר״מ וחכמים דמתניתן היינו ר״מ, וכיון דסתם לן במתניתן הכא כר״מ. אם כן מוכח דכר״מ ס״ל דמערבין בפת אף לרשות לכן אין מערבין בביה״ק, והתם בכיצד משתתפין דתנן במתניתן כל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה, לרב יוסף דוקא היא ולאו אורחא דמילתא קתני. אם כן אית סתמא אחרינא דבפת אין מערבין רק לד״מ ולא לרשות, אם כן פליגי סתמא אסתמא. אלמא למאי דקיימא לן כר״י דעיקר תקנתא ברגל והפת קולי, מכל מקום פליגי תנאי אי עירוב בפת מותר לדבר רשות, וזוהי קושית הגמרא לימא מימרא דרב יוסף תנאי היא, דבלא מימרי׳ דרב יוסף הייתי אומר, כיון דבמתניתן דילן סתם דאין מערבין בפת בביה״ק, ע״כ דמערבין בפת אף לרשות. אם כן הא דתנן התם כל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה, לאו דוקא הוא אלא אורחא דמילתא קתני, ולא הוי קשה לן סתמא אסתמא, אבל לרב יוסף דאמר התם דוקא היא, מקשה תלמודא שפיר. לכן הוצרך לתרץ דטעמא דת״ק דאין מערבין הוא משום דניחא ליה דמנטרא.
ויבאו בני ישראל – עד כאן נאמר בשנה השנית, מכאן ואילך בשנת הארבעים, ופרשת הפרה נאמרה קודם לפרשיות שלמעלה, ולא נכתבה בינתים שלא להפסיק ספור המאורעות.
ויבאו וגו׳ – התוספת ״כל העדה״, אין משמעותה שכל העם הגיע למדבר צין ושאף אחד לא נשאר מאחור, שכן אין טעם להזכיר במיוחד שכל העם הגיע לשם. יתירה מכך, אילו ביקש הכתוב להזכיר זאת, היה לו לומר בפשטות ״ויבואו כל עדת בני ישראל״, כפי שאמר בספר שמות (טז, א). גם שם יש טעם מיוחד לכך שכלל העם קרוי ״עדה״ (עיין פירוש שם). אולם כאן הכתוב מדגיש מושג זה – לאחר שכבר נקראו ״בני ישראל״ הם מתוארים במיוחד כ״כל העדה״. ״בני ישראל״ שבאו למדבר צין היו ״כל העדה״, המאוחדים לייעודם המשותף – כפי שמורה השם ״עדה״. הגורל שנגזר עליהם (לעיל יד, כט–לה) כבר נתקיים. כל הבאים למדבר צין היו ה״עדה״ אשר עתיד חדש נפתח עתה בפניה; הם היו ״עדה שלמה״, כפי שמתפרשת לשון ״כל העדה״ (להלן פסוק כב; עיין שם) במדרש רבה (במדבר רבה יט, טז): ״עדה הנכנסת לארץ, לפי שמתו יוצאי מצרים ואלו מן אותן שכתוב בהן חיים כולכם היום״.
בחדש הראשון – בעונה שבה פורחת אדמת הארץ המיושבת, פריחה המבשרת על הפירות הקרבים.
וישב העם בקדש – לא נאמר ״ויחן״, המציין תמיד שהייה ארעית באחת מתחנות המסע; אלא ״וישב״, המורה על כך שהם התיישבו שם, כפי שנאמר גם לקמן (כא, כה,לא). ״קדש״ קרויה בפסוק טז ״עיר קצה גבולך״; היא הייתה עיר בגבול ארץ אדום, ועל אף שמן הסתם הם לא נכנסו לעיר, הרי כבר באו אל המחוז הנושא את שמה. העם היה סבור שכבר הגיעו לסוף המסע במדבר, ושלאחר ארבעים שנות נדודים, בהגיעם לקדש באו סוף סוף אל ארץ נושבת. ״וישב העם בקדש״: בתחושה זו הם התכוננו להתיישב שם. הם סברו שהגיעו למטרתם.
ותמת שם מרים ותקבר שם – היא השלימה את תפקידה עלי אדמות. קִברה בקדש יראה לדורות הבאים, שלא עזבה את העולם הזה עד שהדור החדש היה מוכן לעתיד שהובטח לו.
במשך מסעיו הארוכים של ישראל, המלאים בכל כך הרבה אירועים קשים, לא נטלו הנשים חלק במעשי בגידה בה׳ שנבעו מייאוש. הן בטחו בשמחה בה׳ וייחלו לו במסירות, ומשום כך לא נכללו בגזירה הגורלית למות במדבר (במדבר רבה כא, י). והנה, אמהות וסבתות עמדו לעלות עם הדור החדש אל הארץ המובטחת להם; ותוך שהן מביאות אתן את זיכרונותיהן האישיים מהעבר במצרים ומהמסע במדבר תחת הדרכת ה׳, היה בכוחן לרוות את נפש נכדיהן וניניהן מהמעיין הרוחני של מה שעבר עליהן עם ה׳. מציאות זו שהנשים היהודיות היו ספוגות כל כך ברוח היהודית, ניתן לתלות במידה לא קטנה במרים, אשר העמידה בפניהם דוגמה ומופת כנביאה (עיין פירוש, שמות טו, כ).
לפרק זה, המתאר בקצרה ובפשטות את מות אהרן ומרים, קדם הפרק הגדול של פרה אדומה, המלמד את המושג היהודי של הישארות הנפש. אותו פרק מהווה בעצמו הקדמה חשובה למיתות האלה. הוא מכריז שמה שעשה את מרים למרים ומה שעשה את אהרן לאהרן, לא מת בעת שמתו מרים ואהרן. כשם שפעלם חי לעולם באומתם, כך מהותם האמיתית היא נצחית: היא יצאה עתה מארציות חולפת, ושבה אל ה׳, מקור כל החיים.
חז״ל אומרים: ״למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת״ (מועד קטן כח.). ייתכן מאוד שכוונתם היא, שכדרך שמצוות פרה אדומה מלמדת שהבחינה האלוקית שבטבע האדם היא בת אל⁠־מוות ובעלת חירות מוסרית, כך גם מיתת צדיקים מלמדת אותנו אמיתות אלה.
ואכן, במיתת צדיק יש ראיה גדולה להישארות הנפש. שכן רק מי שעיוור מבחינה רוחנית יאמר, שגופת המת המוטלת כאבן דומם וכבר נראים בה סימני ריקבון, היא היא הצדיק עצמו. איך אפשר לומר שגופת המת היא הדבר אשר זמן קצר קודם לכן הפעיל מחשבה ורצון בכוח רוחני ובגבורה מוסרית? רק עיוור לא יראה שגופתו המתה של הצדיק אינה אלא לבושו של אדם שנפטר והלך לו – והשליך מעליו את גלימתו.
ויבאו בני ישראל כל העדה – פרש״י עדה השלמה שכבר כלו מתי מדבר, והרמב״ן הקשה עליו דא״כ למה אמר זה שנית (פסוק כ״ב) בבואם הר ההר, ובאמת במדרש אמר זה על פסוק כ״ב, ורש״י אמר זה שם שנית, ונראה עפמ״ש בירושלמי סוף תענית ובמד׳ איכה הובא בתוס׳ תענית ורשב״ם ב״ב (דף קכ״א) שבשנה אחרונה לא ידעו ישראל שנתבטלה הגזרה ולא נודע להם עד בט״ו באב, וא״כ כאן אמר זה לפי האמת שאז היו עדה השלמה, ולקמן אמר זה שבשבט ידעו זה כל ישראל, ולפי שמקדש שלח מלאכים אל מלך אדום ורצה לכנס לארץ שזה לא היה אפשר בעוד שהגזרה קיימת אמר שלפי האמת אז בטלה הגזרה, ואפשר משה ידע זה רק ישראל לא ידעו זאת עד ט״ו באב:
וישב העם בקדש – על כל המסעות בא לשון חניה ולשון ישיבה לא יצדק רק אם היה שם עיר מושב, כמו וישב ישראל בארץ האמורי (ועמ״ש וישב ישראל בשטים יש דרש בספרי שהוא לשון קלקלה) ומבואר שקדש היתה עיר מושב ולפי הטבע היה שם מים דכל מקום מושב הוא סמוך למים, רק ע״י שמתה שם מרים,
{כל העדה: פירש רש״י ׳עדה השלמה שכבר מתו׳ וכו׳. עיין מה שכתבתי להלן פסוק כ״ב שלא כלו עד אשר יצאו ממואב. אלא הפירוש, משום דכתיב ״וישב העם בקדש״, היינו בעיר, משום הכי כתב ד״כל העדה״ באו למדבר צין ולא לקדש, אך יחידים פרשו ובאו לישב בקדש}.
בחדש הראשון: של שנת הארבעים, כמו שכתב הראב״ע [וסותר דברי עצמו בסמוך שכתב דשם ישבו ימים רבים]. ופירש הכתוב זמן ביאה זו ביחוד, כדי שנדע יום מיתת מרים. ויותר מזה יבואר לפנינו דמאז החלה הנהגה אחרת בישראל, לא כמו שהיתה עד כה. משום הכי פירש הכתוב דמחודש הראשון הגיע זה.
וישב העם בקדש: המשכן והמחנה היו סמוכים לעיר קדש, אבל העם ישבו בעיר, וכמו שכתבתי לעיל (יא,לה) על הפסוק ״ויהיו בחצרות״. אלא דשם (בחצרות) לא היתה ביאתם לעיר בתורת ׳ישיבה׳ רק כמו עובר ארחות מדבר שנכנס לעיר ליקח צרכיו, אבל בקדש החלו לשאוף רוח ישוב, ואע״ג שעדיין לא הגיעו אל המנוחה ואל נחלת ארץ ישראל, מ״מ כבר באו לגבוליה.
ותקבר שם: פירש הכתוב, דאע״ג שלא היתה הגזרה עליה שלא יבואו עצמותיה לא״י, כמו שנגזר אחר כך על משה ואהרן, מ״מ כך עלה שנקברה שם במדבר. וידועה דרשת הגמרא על זה.
ותמת שם מרים – דעת שד״ל (במשתדל) נוטה לדעת בעל הרכסים לבקעה שמיתת מרים ויתר הענינים הנזכרים בפרשה זו עד מיתת אהרן לא בשנת הארבעים אירעו, אבל בל״ז שנה שחלפו מנסיעתם מקדש ברנע עד שנת המ׳ שבה מת אהרן; ולא נראה לפי שתכף לנסיעתם מקדש מדבר צין באו הר ההר (למטה פסוק כ״ב ובפרשת מסעי), ומת שם אהרן; ומה שאומר כי בקדש ישבו ימים רבים (דברים א׳:מ״ו) על קדש ברנע נאמר, שאף על פי שאמר ה׳ להם (במדבר י״ד:כ״ה) מחר פנו וסעו לכם המדברה דרך ים סוף, נראה שלאיזו סבה נתעכבו שם ימים רבים, או נכמרו רחמי ה׳ עליהם והניחם חונים במקומם כי ראה שצר להם לשוב ולהכנס למדבר, עד כי נואלו לשבת שם ונסע עמוד הענן ונסעו גם הם; או מחר כונתו לאחר זמן, והראשון נ״ל יותר; ותשובות בעל הרכסים לבקעה (עיין במשתדל) מבוטלות אחת אחת;
תשובה א׳ מבוטלת מדברי שד״ל עצמו;
ב׳ – שני קדש היו, האחד קדש ברנע במדבר פארן והשני קדש עין משפט במדבר צין (עיין מה שכתבתי פרשת בשלח על פסוק ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין וגו׳), וכאן מְדַּבֵּר בשני;
ג׳ – גם בל״ח השנים האחרות אירעו מאורעות מלבד מחלוקת קרח ולא חש הכתוב לספרם מחמת גריעות ערכם, שלא כל המאורע לישראל יספר הכתוב, רק מה שראוי להשאיר ממנו זכר לדורות בשביל שתצא ממנו תועלת לקוראיו ויודעיו, ומה תימה בדבר אם בל״ח שנה של שלוה לא אירע דבר גדול הערך ובשנה אחת רבו המאורעות? הלא בקורות עם ועם יש כמו כן!
ד׳ – על ארבעה חדשים של חניה יתכן יפה לשון ישיבה (וישב ישראל בקדש, שופטים י״א:י״ז), והשילוח למלך אדום היושב סמוך להם ומיאונו, וכן למלך מואב יכולים להיות בזמן ד׳ חדשים ודי והותר להם גם חדש אחד, וג׳ חדשים נתעכבו אח״כ (עיין מה שכתבתי דברים ב׳:ז׳), ועל ענין מסעות בני ישראל ומיתת אהרן במוסרה כמסופר בפרשת עקב, עיין מה שכתבתי בפרשת מסעי (ל״ג:ל״א).
מדבר צן – תניא, אמר רבי יוסי ב״ר חנינא, הוא מדבר צין הוא מדבר סיני, ולמה נקרא שמו מדבר צין – שנצטוו ישראל עליו.⁠
הכונה שנצטוו ישראל את התורה עליו, אך לא ידעתי איפה מרומז בהמלה צין ענין צווי. ולולא מסתפינא הו״א דט״ס הוא, וצ״ל שנצטיינו ישראל עליו, ור״ל שע״י קבלת התורה הובדלו ונצטיינו משאר האומות, וכן נראה הכונה מה שאמרו שנקרא ההר גם מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו, והיינו ג״כ מענין פרישות והבדלה, וכלשון נוסח הברכה אשר קדשנו במצותיו.
(שבת פ״ט.)
ותמת שם מרים – תניא, א״ר אמי, למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרתלכאורה צ״ע לפי״ז למה סמך זה דוקא לפרה אדומה ולא לענינים אחרים שבתורה שג״כ מכפרים, כמו קרבנות ובגדי כהונה, וי״ל ע״פ מ״ש באגדות והובא בפירש״י סוף פרשה הקודמת פסוק כ״ב, דענין כפרת פרה אדומה באה לכפר על מעשה העגל, תבא אמה ותכפר על בנה, כלומר שהפרה היא בערך אם להעגל, עיי״ש בארוכה, ובשנוי לשון קצת, כך מכפרת מיתת מרים על ישראל, שהיא בערך אם להאומה ישראלית.
והנה בכלל לא נתבאר ערך הענין שמיתת צדיקים מכפרת ומה טעם בדבר, וי״ל כונת הענין ע״פ מ״ש בפדר״א פרק י״ז בענין מיתת שאול דכתיב ביה (שמואל ב כ״א) ויקברו את עצמות שאול ויעתר אלהים לארץ אחרי כן, וז״ל, כיון שראה הקב״ה שגמלו לו חסד [שצמו ובכו וספדו לו, כמבואר שם] מיד נתמלא רחמים, שנאמר ויעתר אלהים לארץ אחרי כן וכו׳, ע״כ. מבואר מזה שלא המיתה עצמה מכפרת אלא האבל והכבוד שנוהגין במיתת צדיקים, כי כבוד זה הוא כבוד ה׳.
. (מו״ק כ״ח.)
ותמת שם מרים – תניא, א״ר אלעזר, נאמר כאן ותמת שם מרים ונאמר להלן (פ׳ ברכה) וימת שם משה על פי ה׳, מה התם ע״פ ה׳ אף הכא על פי ה׳,⁠
ר״ל שלא ע״י מלאך המות כדמפרש, וגם לא ביסורים, ויליף ממשה דכתיב וימת שם משה על פי ה׳, ודרשינן שם בספרי כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהם בנחת רוח, וכינו חז״ל מיתה כזו בשם מיתת נשיקה. ועיין ברא״מ כאן דילפינן שם שם מאהרן דכתיב וימת אהרן שם (לקמן בפרשה) דאל״כ תרי זימני שם שם במרים ל״ל, עכ״ל, וזה פלא בשתים, חדא בסוגיא דמו״ק כ״ח א׳ וכן בסוגיא שלפנינו מבואר מפורש דילפינן ממשה, ובאמת כן מוכרח, דעיקר הדרש דעל פי ה׳ היינו מיתת נשיקה מבואר גבי משה כמש״כ, וגם מש״כ דאל״כ תרי זימני שם שם במרים ל״ל, תמוה מאוד, שהרי בסוגיא דמו״ק שם מבואר דחד שם אתא להורות סמוך למיתה קבורה כפי שיבא לפנינו בדרשה בסמוך.
ומפני מה לא נאמר בה על פי ה׳, מפני שגנאי הדבר לאומרו, ומכאן שלא שלט בה מלאך המות ורמה ותולעה.⁠
זה יתבאר ע״פ מ״ש בע״ז כ׳ ב׳ דמטיפה שזורק מלאך המות ממנה מסריח וכו׳, וממילא אליה יתאספון רמה ותולעה, וא״כ בזה שמת ע״פ ה׳ ולא ע״י מה״מ הרי בטלה הסבה מזריקת הטיפה וממילא בטלה השליטה מרמה ותולעה.
(ב״ב י״ז.)
ותמת שם מרים – אתמר, האורג בגד למת, אמר רבא, מותר, מאי טעמא, הזמנה לאו מילתא היא, דגמר שם שם מעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים בהזמנה לא מתסרא אף הכא בהזמנה לא מתסרא.⁠
בעבודת כוכבים כתיב (פ׳ ראה) על ההרים אשר עבדו שם הגוים, ומבואר דאינו אסור בהזמנה, כגון האומר בית זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום מפני שאין הקדש לעבודת כוכבים, וה״נ כל שלא הלבישו הבגד למת אינו נאסר משום בגד של מת, ואע״פ שהזמינוהו לכך, ועיין ביו״ד סי׳ שמ״ט ס״א.
(סנהדרין מ״ז:)
ותמת שם מרים – כתיב הכא ותמת שם מרים, וכתיב התם (פ׳ שופטים) וערפו שם את העגלה בנחל, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה, אף המת אסור בהנאה.⁠
ושם בעגלה כתיב כפרה כקדשים, כפר לעמך ישראל, ודרשינן מה קדשים אסור בהנאה אף עגלה ערופה אסורה בהנאה, ועיין במל״מ פי״ד הכ״א מאבל לענין מת עובד כוכבים, וצ״ע שלא העיר כלל ממש״כ רמב״ם בפ״א ה״ג מטומאת מת, יעו״ש, ואין להאריך בזה כאן.
(ע״ז כ״ט:)
ותמת ותקבר – ותמת ותקבר – סמוך למיתה קבורה, מלמד שאין מניחין מטת נשים ברחוב כדי להרגיל את ההספד.⁠
כי ע״י זה יתאספו המקוננים ומקוננות, וכך עושים במטות הגברים. וטעם הדבר שאין מניחין את של נשים פשוט הוא, משום דיש חשש ניוול, שלפעמים שופעות זיבה גם לאחר מיתה, והדיוק הוא מלשון ותמת ותקבר, מפני שבכ״מ שבאו שני פעלים סמוכים זל״ז מורה על תכיפת הענין, וכמש״כ מזה בפ׳ אחרי בפסוק ושפך וכסהו, וחידוש שלא זכרו בגמ׳ כאן עפ״י דרשה זו קיום המנהג דכשיש שני מתים איש ואשה מוציאין האשה קודם, כמבואר ביו״ד סי׳ שנ״ד, והיינו משום דצריך לקיים בה סמוך למיתה קבורה.
(מו״ק כ״ח.)

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144