וימצאהו איש והנה תועה בשדה – לא שתעה בל ידע איפה הוא, ובאיזה דרך ישוב לביתו. אלא כל הולך ומבקש דבר ואינו יודע איפה ימצאנו נקרא ״תועה״. כמו ״ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי״¹ לפי שהוצרך אברהם ללכת ממקום למקום ולא ידע איפה ימצא הארץ עד שֶׁיֵרָאֶה לו אלהים. וכן יוסף הלך משדה לשדה לבקש את אחיו, יקראוהו ״תועה״. והאיש אשר מְצָאוֹ התבונן על מהלכיו, שהולך פעם לצד זה פעם לצד אחר, והתברר שהוא תועה לבקש דבר. וזהו ״והנה תועה בשדה״, שכל לשון ״והנה״ על בירור דבר אחר שהיה בספק כמו שבארנו.⁠² כך נראה בעיני. והוצרך הכתוב לכתוב זאת בעבור שאלת האיש ״מה תבקש?⁠״ שאינו דרך ארץ לשאול להולך בדרך ״מה תבקש?⁠״ אם לא שמרגיש בו שהוא תועה. ואילו נאמר ״ויהי תועה בשדה וימצאהו איש״ איך ישאלנו כאשר מְצָאוֹ, מאין ידע כי תועה הוא. עכשיו שהקדים ״וימצאהו איש״, ואחריו אמר ״והנה תועה בשדה״, ידענו כי כאשר מְצָאוֹ נתן לב על מהלכיו והתברר לו שהוא תועה. ורשב״ם ז״ל פירש ״להגיד חשיבותו של יוסף נכתב זה, שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצאם בשכם, אלא בקשם עד שמצאם. ואעפ״י שהיה יודע שמתקנאים בו הלך ובקשם כמו שאמר לו אביו ׳והשיבני דבר׳⁠ ⁠⁠״.⁠³ ואין כן דעתי כי לא אמר לו אביו שהם בעיר שכם, אלא בגליל שכם, באחת השדות וכמו שפירשנו. גם לא גזר עליו אביו שילך אליהם, אלא הוא בקש מאביו שיתחבר אליהם. ונכתב הסיפור כולו להראות כי שנאת אחיו וקנאתם ותאות לב יוסף להתחבר עמהם, וכשתעה מצאו איש ששאל לו ״איפה הם?⁠״ הכל מאת השם, מסודר בעצתו העליונה. וכן אמר רמב״ן ז״ל שבא הכתוב ״להודיע כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב״ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם״. ואמר עוד ש״אל זה נתכוונו רז״ל⁴ שאמרו כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הספור הזה אלא להודיענו כי עצת י״י היא תקום״. ויפה דבר.

מה תבקש? – לא ידע אם מבקש אדם, על כן לא אמר ״את מי אתה מבקש?⁠״ אלא ״מה תבקש״. וחשב שנאבד ממנו דבר באחד השדות הללו, ומלת ״מי״ תמיד על אדם.