[רו]
1זאת התורה, אמר רב כל מקום שנאמר תורה וחוקה אינו אלא לעכב וכו׳, והרי שאר קרבנות דכתיב בהו תורה (זאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳) ולא מעכבי, (דאמר בפ״ק באשם הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר, ובמנחה כתיב
(ויקרא ו׳:ז׳) וזאת תורת המנחה הקרב וגו׳ דהיינו הגשה ותנן לא הגיש כשר) תורה בעיא חוקה וחוקה לא בעיא תורה, והא תורה וחוקה קאמר, ה״ק אע״ג דכתיב תורה אי כתיבא חוקה אין ואי לא לא.
(מנחות יט.)
[רז]
2זאת התורה לעולה, אמר שמואל משום ר״א זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים, (הוקשו כולן זה לזה ללמוד זה על זה) לעולה, כי עולה, מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי, מאי כלי אילימא מזרק (לקבלת דם) בשלמי צבור נמי כתיב בה
(שמות כ״ד:ו׳) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, אלא דסכין, (לשחיטה לאפוקי צור וקנה דכלי שרת בעינן) ועולה גופה מנלן, דכתיב
(בראשית כ״ב:י׳) וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת, והתם עולה הוא, דכתיב
(בראשית כ״ב:י״ג) ויעלהו לעולה תחת בנו.
(זבחים צז:)
[רח]
3למנחה, מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, אף כל אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה, מאי היא, אי חטאת ואשם בהדיא כתיב בהו
(ויקרא ז׳:ו׳) כל זכר בכהנים יאכלנו, ואי שלמי צבור מריבויי דקרא אתי בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו
(במדבר י״ח:י׳) לימד על שלמי צבור שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה, תנאי היא, איכא דנפקא ליה מהכא ואיכא דנפקא ליה מהכא.
(זבחים צז:)
[רט]
4למנחה, במתניתא תנא משמיה דר׳ עקיבא מנחה מה מנחה (מתקדשת) [מקדשת] בבלוע אף כל (מתקדשת) [מקדשת] בבלוע, ואצטריך למכתב מנחה ואצטריך למכתב חטאת, דאי אשמעינן מנחה דאיידי דרכיכא מיבלעא, אבל חטאת אימא לא, ואי אשמעינן חטאת משום דקריר (מתוך שהבשר עב נכנס בתוכו השומן בעומקו) אבל מנחה אימא לא, צריכא.
(זבחים צח.)
[רי]
5ולחטאת, אשכחן חטאת (דמתקדש) [דמקדשת] בבלוע שאר קדשים מנלן אמר שמואל זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וכו׳ (הוקשו כולן זה לזה ללמוד זה על זה) חטאת, מה חטאת מקדשת בבלוע אף כל מקדשת בבלוע. (
זבחים צז: צח.)
[ריא]
6ולחטאת, במתניתא תנא משמיה דר״ע וכו׳ מה חטאת אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית, אף כל אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית.
(זבחים צח.)
[ריא*]
7ולחטאת, כי תדור נדר לה׳ אלוהיך לא תאחר לשלמו
(דברים כ״ג:כ״ב) ומנין להביא הנדבה וכו׳ כי דרוש ידרשנו ה׳ אלוהיך
(דברים כ״ג:כ״ב) אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים. שנאמר
(ויקרא י׳:ט״ז) ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה, והוקשו כולן לחטאת, דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. (לקח טוב דברים עמ׳ 8)
[ריב]
8ולאשם, מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו (דהא זכר הוא ואין לך לומר בחלב ושתי כליות שלו שאף של שליא שבמעיו משמע) אף כל (הבאים נקבות כגון חטאת ושלמים) אין שפיר ושליא קדוש בו, קסבר וולדות קדשים בהוייתן הן קדושים (כשנולדים הן קדושים ולא במעי אמן) ודנין אפשר משאי אפשר (נקבות מזכרים).
(זבחים צח.)
[ריב*]
9ולאשם, מה אשם עצמותיו מותרין (לעשות מהן כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל) אף כל עצמותיו מותרין (ואפילו עולה). (
זבחים צח. מנחות פג.)
[ריג]
10ולמלואים, מה מלואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן (שהרי קרבן צבור היו ולא הופרשו שנים לאחריות וגם לא אבד מהם והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון), אף כל מותריהן (בשר קדשים שנותר) בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן (שאם היו בעלי חיים במותריהן כגון יחיד שהפריש שני קרבנות לאחריות חובתו וכו׳ אין נותר זה בשריפה).
(זבחים צח.)
[ריג*] 11ולמלואים, ומה מילואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם בסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם בסיני. (תו״כ)
[ריד]
12ולזבח השלמים, מה שלמים מפגלין ומתפגלין (מפגלין את הנסכים שאם חישב בזבח אף הנסכים מפוגלין ומשו״ה, יליף משלמים דעיקר פיגול כתיב בהו). אף כל מפגלין ומתפגלין.
(זבחים צח.)
[ריד*]
13ולזבח השלמים, מתני׳: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת (שהן פסולין לגמרי) וכו׳. גמ׳: חטאת מנלן דכתיב
(ויקרא ד׳:ל״ג) ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת וכו׳ אשכחן למצוה לעכב מנלן וכו׳ אלא אמר קרא זאת התורה לעולה למנחה וגו׳ הקישו הכתוב לשלמים, מה שלמים בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן לשמן למצווה, אף חטאת בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן לשמה למצוה. הלכך מצוה משלמים והנך קראי לעכב. (וכשלמים מה שלמים לא חלקת בהן למצוה אף חטאת לא תחלוק בו לעכב וכיון דכתיב עכובא בזריקה אתיא להר לכולהו עבודות בהך דרשא מהקישא דשלמים). (
זבחים ב. ח.)
[רטו]
14זאת התורה לעולה למנחה... ולזבח השלמים מנלן דבעינן זביחה לשמה דאמר קרא
(ויקרא ג׳:א׳) ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים וכו׳. אשכחן שלמים שאר כל קדשים מנלן, וכ״ת נילף משלמים, מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, (ושאר זבחים יש מהן שאין טעונין סמיכה ולא נסכים כגון בכור ומעשר ופסח, ויש מהן שאין טעונין נסכים כגון חטאת ואשם ובכולם אין אחד שיהא טעון חזה ושוק) אלא אמר קרא זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. היקישן הכתוב לשלמים, מה שלמים בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן לשמה אף כל בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן לשמה. (
זבחים ד.:)
[רטו*] 15זאת תורת... ולזבח השלמים. ולמה שלמים באחרונה שיש בה מינין הרבה, אמר רבי סימון הדא גרזמיתא (מאכל שבא באחרונה – ערוך) אינה באה אלא באחרונה, למה, שיש בה מינין הרבה, כך למה שלמים באחרונה שיש בה מינים הרבה, דם ואמורים למזבח, חזה ושוק לכהנים, עור ובשר לבעלים. (ויקרא רבה פ״ט-ח׳)
[רטז]
16זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה, (דליהוי משמע זאת התורה היא עולה ומנחה) אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה [ולא חטאת] ולא אשם (דהכי משמע זאת התורה לעולה, כלומר במקום עולה, למנחה בשביל המנחה, כגון לכם בשבילכם, כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו).
(מנחות קי.)
[ריז]
17זאת התורה לעולה למנחה... ולזבח השלמים... להקריב את קרבניהם, מתני׳: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת. גמ׳: פסח מנלן וכו׳ ואשכחן זביחה שאר עבודות מנלן וכו׳ דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳ ותניא ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם זה בכור ומעשר ופסח. הקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן למצוה, אף כל בין שינוי קדש בין שינוי בעלים למצות. [ס״א על הגליון. הילכך למצוה משלמים, והנך קראי אם אינו ענין למצוה דנפקא לן מהתם תנהו ענין לעכב]. וכשלמים מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהן למצוה, אף פסח לא תחלוק בו בין זביחה לשאר עבודות לעכב. (
זבחים ב. ז:)
1. ראה בירושלמי פסחים פ״ז ה״ב דבעינן תורה וחוקה לעכב,
ובסוטה פ״א ה״א מבואר דהמקנא לאשתו מתוך שחוק או קלות ראש מעכב הקנוי משום דכתיב זאת תורת הקנאות לעיכובא. וברמב״ם הל׳
סוטה פ״ד הי״ח פוסק דהרי זה קנוי, ובכס״מ הקשה דזהו נגד הירושלמי, ובברכי יוסף או״ח סי׳ א סעי׳ י״א כתב דפסק כהבבלי
מנחות יט. דתורה לבד אינו לעיכובא. וע׳ תוס׳
זבחים יח. דתורה לעכובא ממשמעות. וצ״ע. ובתוס׳ כאן
וחולין כד. כתבו דחוקה לעכב מגז״ש ילפינן לה. ובחי׳ הרמב״ן חולין שם דחוקה מעכב ממשמעות. ובחי׳ הריטב״א
קידושין יד. מביא בשם ר׳ יהודה בר יקר דמשמעות דחוקה לעכב שלא עלו לבעלים לשם חובה, ומגז״ש ילפינן לפסול הקרבן. וכ״כ בשיטה לא נודע למי שם. וכן הביא הרמב״ן חולין שם. ועי׳ תו״ש כרך כו דף רמג.
2. ילקו״ש כאן. ובתו״כ למדו מעולה לכל הקרבנות שטעונים כלי. ובקרבן אהרן כתב דש״ס דילן לא ניחא ליה בלמוד זה, וביפ״ע מבאר דנחלקו אם במדבר קרבו שלמים
(זבחים קטז) והכא קאי בסברא שהיו שלמים. וע׳ בתוספות העזרה.
– אלא דסכין – ראה ברש״י ותוס׳ שפירשו שבא לאפוקי צור וקנה, דכלי שרת בעינן לשחיטה. ובתוס׳
חולין ג. ד״ה כגון כתבו דלא בעינן כלי שרת. וברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ד ה״ז: כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחילה אלא בסכין מכלי שרת, ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרין. ובקרי״ס מבאר דקרא ויקח את המאכלת אינו צווי אלא למצוה ילפינן מיניה. ועי׳ בקרן אורה
זבחים מז. שהוכיח מהתוספתא כשיטת הרמב״ם דשחיטה לכתחילה טעונה כלי. ועי׳ בזרע אברהם בסוף הספר. וראה מש״כ בתו״ש וירא פכ״ב אות קטו. ובתוס׳
מנחות צו. ד״ה שאלו כתבו דמהיקישא לעולה למדים שקמיצה וקדוש הקומץ טעונים כלי שרת, דקמיצה כנגד שחיטה, וקדוש קומץ כנגד קבלה. ומבואר דס״ל דשחיטה בעי כלי שרת.
3. משנה זבחים סג. מנחות היו נקמצות בכל מקום בעזרה ונאכלות לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה. וברש״י: דכתיב לכל קרבנם ולכל מנחתם ולכל חטאתם וגו׳ וסמיך ליה בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו
(במדבר יח). ולעיל פ״ו פס׳ יא: כל זכר בבני אהרן יאכלנה. ובתוס׳ ד״ה איכא הביאו
מזבחים נה. למוד אחר שמקישים שלמי צבור לחטאת שנאכלים לזכרי כהונה.
– ובתו״כ צו פ״ח: קדש קדשים לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהו נאכלים אלא לזכרי כהונה. ובעז״כ מבאר מדוע כל אחד מהתנאים לומד דין זה ממקום אחר. וע׳ התורה והמצוה אות פד. וברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ט ה״ד: וכיצד מעשה שלמי צבור וכו׳ והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם מפני שהן קדשי קדשים כמו שבארנו. ושם פ״י ה״ג: וכן שלמי צבור הרי הן כחטאת וכאשם כמו שבארנו.
4.
מנחות פג. הגי׳: קדיר. ועי׳ דק״ס. וברש״י כאן: דבמנחה כתיב כל אשר יגע בהם יקדש
(לעיל ו, יא) ובחטאת כתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש (
שם,
כ) ואיכא למימר דלא הוקשו למנחה אלא לזכרי כהונה (לעיל אות רח). ובמשך חכמה מבאר דאף דלפי סדר הכתובים
(לעיל פרק ו) היה צריך להיות כתוב ולמנחה ולמלואים ולחטאת, כתיב הכא חטאת אחר מנחה משום דחדא מילתא ילפינן מינייהו דמקדשי בבלוע, ובתר דנקיט חטאת נקיט אשם דכתיבי בהדדי בכל מקום ושניהם מכפרים, והדר תני מלואים. וע׳ בהתוהמ״צ אות לח.
5. ראה לעיל אות רט וצרף לכאן. וברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ח הט״ו: נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה, אם פסולה היא הנוגע בה פסול. ואם כשירה הנוגע בה יאכל כמוה ובקדושתה. ובהט״ז: ואחד החטאת ואחד שאר הקדשים בין קדשים קלים בין חמורים שנאמר זאת התורה לעולה למנחה.
6.
מנחות פג. ובתו״כ לעיל פרק ג פי׳ ג.: כחטאת מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית, אף זו (מנחה) מן החולין וביום ובידו הימנית. ושם בפרק ט: כחטאת כאשם מה חטאת מן החולין וכו׳, וע״ע בתו״כ ויקרא דבורא דחובה סו״פ יח. ובתוספות העזרה שם מבאר אמאי תנא דתו״כ לא יליף מהיקישא דזאת התורה. ובתוס׳
זבחים כח: ד״ה מה כתבו דכמה דרשות דרשינן מההיא היקישא אע״ג דנפקי מקרא אחריני. ובתוס׳ שם מד. בד״ה נאכל, דאיכא תנא דלית ליה הך היקישא. וראה תו״ש פ״ו פס׳ יג. ולעיל אות רח וצרף לכאן.
–
במנחות פב. יליף ר׳ אלעזר מקרבן פסח שכל הקרבנות אינם באים אלא מן החולין, ור״ע חולק על למוד זה ויליף הכא מחטאת.
ובחגיגה ח. למדו מהפסוק מסת נדבת ידך
(דברים טז, י) שאדם מביא חובתו מן החולין. ובתוס׳ שם מבארים דסלקא דעתך כיון דכתיב אשר יברכך דטפלה באה מן המעשר, הו״א דכולה נמי באה מן המעשר. ובתוס׳
זבחים נ. הקשו דשלמים ותודה באים מן המעשר, וא״כ א״א ללמוד שאר קדשים מחטאת משום דלא ילפינן היקישא דוזאת התורה אלא בדבר הנוהג בכל הקדשים, ומבארים דקרבנות חובה הוקשו לחטאת.
– הרמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ו הי״ח: ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסולה ואינו לוקה. וברש״י זבחים שם: משום שבחטאת כתיב אצבע וכהונה, ואמרינן לעיל כד: כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין.
7.
ר״ה ה: וברש״י שם: חטאות ואשמות, שהן נדרשין ממך שהרי חובה הם מוטלין עליך. עולות ושלמים, כגון עולת ראיה ושלמי חגיגה שהן חובה דאלו דנדר ונדבה ברישא דקרא כתיבי, וה״ה נמי לבכור ולמעשר ופסח שהן חובה. ובתוס׳ שם: וי״מ דנפקא להו חטאת מדכתיב לשון דרישה גבי חטאת דכתיב (י, יז) דרש דרש משה, ואשם עולה ושלמים דאיתקוש בהיקישא דזאת התורה. וכ״ה בתוס׳ הרא״ש שם. ובתוס׳ ישנים הביא פי׳ זה בשם הלק״ט. והקשו שם דא״כ נדרים ונדבות נמי ובכור ומעשר ופסח נמי תיפוק מהתם דכולהו איתקוש. ובפי׳ הרא״ש
נדרים ד: ואשם כחטאת דכתיב כחטאת כאשם. וע׳ טו״א שם.
9. ראה לעיל אות כ. ביאור הענין.
10.
מנחות פו. וברש״י כת״י שם: דאצטריך הך ילפותא לנותר דחטאת ואשם, דבשלמים כתיב שריפה בהדיא. (לעיל פס׳ יז).
– רש״י בד״ה ואין, מבאר שבמלואים לא היה מותר בעלי חיים לפי שהוא קרבן צבור. ובשפ״א מנחות שם מעיר דא״כ הו״ל לגמ׳ לומר שדנין אפשר משאי אפשר כדקאמר גבי שליל דאשם. וכתב דהנכון כפרש״י מנחות כת״י דהוה מותר במלואים, וכתיב בהו ואם יותר מבשר המלואים, משמע שרק אם נותר הבשר לאחר שחיטה טעון שריפה ולא מחיים. וכן הוא ברבינו גרשום שם. ובתו״כ מכילתא דמילואים פי׳ לה: והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו מלמד שהמלואים מותריהם לשריפה. ובפי׳ הראב״ד שם מבאר על פי הגמ׳ מנחות הנ״ל דמילואים מותריהם בשריפה, ואין בעלי חיים מותרין בשריפה. שרק בבשר ובלחם כתיב שריפה ולא בבעלי חיים.
11. בהתוהמ״צ: הפרשיות סדורות עד הנה עולה, מנחה, מנחת חביתין (הוא הנקרא מלואים), חטאת, אשם, שלמים, ומדוע כתב מלואים אחר אשם כו׳ ואמרו שבא כן וכו׳ על צד ההיקש להקיש למלואים שכולם נאמרו גם פרטיהם מסיני. וע׳ משך חכמה. וראה בתו״כ ר״פ בהר דיליף לה משמיטה, ובעז״כ מבאר אמאי צריכים לב׳ ילפותות ע״ש. וברבינו בחיי: ומה שהכניס מלואים בין אשם ולזבח השלמים ואין בפרשיות הנזכרות קרבן מלואים. אם נאמר כי הכונה על מה שכתב לפנים (פ״ח) קח את אהרן שהיא פרשת מלואים לא יהיה הסדור נכון. אבל הענין כי הזכיר למעלה מילואים (פרשת תצוה) ובזה יבא הסידור על נכון. שהרי אין קרבן מלואים קרבן מיוחד כחטאת וכאשם וזולתם, אבל יש במלואים קרבנות רבים חטאת ועולה ושלמים, וזה לשון מלואים בלשון רבים. ובודאי אותן הקרבנות כבר הם נזכרים. במושב זקנים: ו׳ קרבנות נאמרו בזה הפסוק, כי כל העולם שנברא בו׳ ימים עומד בזכות הקרבנות כמו שארז״ל (אבות פ״א יב.) על ג׳ דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ועכשיו שבטלו הקרבנות, אז המילה במקום הקרבנות. וברבינו בחיי: והנה הכתוב הזה הקדים עולה כי הוא הנבחר והנכבד מכל הקרבנות, וחתם בשלמים לפי שראוי לחתום במדת השלום שהוא קיום העולם.
12.
מנחות פג. ובתוס׳ ד״ה מה כתבו דבזבחים כח: איכא תנא דדריש לה מדכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו, ושם ביארו דהך תנא לית ליה היקישא דוזאת התורה.
13. ידים פ״ד מ״ב, תוספתא זבחים רפ״א, ירושלמי פסחים פ״ה ה״ב, תו״כ דבורא דחובה פי״א, ילקו״ש ויקרא רמז תע, וראה תו״ש ויקרא פ״ד אות קנ קסב קפו-ז וקצ וצרף לכאן.
– בתו״כ פ״ח למדו שחטאת שנזבחה שלא לשמה פסולה מדכתיב בשעיר נשיא חטאת הוא
(לעיל ד, כד) לשמו כשר שלא לשמו פסול. ובתוס׳
זבחים ה: ד״ה מיעט כתבו דאצטריך תרי קראי חד לחטאת ששחטה לשם עולה, וחד לחטאת חלב ששחטה לשם חטאת נזיר ומצורע, אע״ג דכולן שמן חטאת מ״מ פסולה, כיון דאינן באין לכפר דינן כמו שחשב לשם עולה. וע׳ תוס׳
מנחות ד. ד״ה חטאת, וברמב״ם הל׳ פסוהמ״ק פט״ו ה״ג: ומפני מה נשתנה דין החטאת וכו׳ מכל הזבחים מפני שעיין עליהם הכתוב הרי הוא אומר בחטאת ושחט אותה לחטאת שתהיה שחיטה לשם חטאת, וכן שאר עבודותיה לשמה. ובקרי״ס שם דלמסקנא ילפינן בהיקש דוזאת התורה וגו׳ מה שלמים בעינן לשמה בכל עבודות למצוה, אף חטאת בעינן לשמה בכל עבודות לעכב.
14. ילקו״ש כאן, וראה תחילת המאמר לעיל פ״ג אות ב.
– ראה בזבחים שם דאי כתב רחמנא זאת התורה וגו׳ הו״א ליפסלי כל הקדשים בשחטן שלא לשמן, כתב רחמנא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת נדבה וגו׳
(דברים כג). אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה. ובתוס׳
מנחות ב. כתבו דלמנחות נמי ילפינן למצוה משלמים מהיקש דוזאת התורה וגו׳. וברמב״ם מעה״ק פ״ד ה״י: כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת זביחה וכו׳ שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו, וכן שאר הקרבנות. וע׳ קרי״ס שם.
15. ילקו״ש לק״ט. ומה״ג כאן, וראה לעיל אות מא. ובצרור המור: וחתם בזבח שלמים לפי שזבח שם כולל לכל הקרבנות.
16. ילקו״ש כאן. במדרש הגדול: אמר רב חונא כל העוסק בתורת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם ושלמים. ולא עוד אלא כאילו הקריב מילואים ונתקדש כאהרן ובניו שנאמר ולמילואים. ובויק״ר ט-ח: אמר רב אחא משל לשלטון שנכנס למדינה ועמו כיתות כיתות של לסטים אמר אחד לחבירו מה דחיל הדין שליטא, אמר לו הדא פסטמא (דבור והנהגה – ערוך) דילך טבא ולית את דחיל מיניה. כך כיון ששמעו ישראל פרשת קרבנות נתיראו. אמר להם משה אל תתיראו התעסקו בתורה ואין אתם יראים מכל אלה. הה״ד זאת התורה לעולה ולמנחה. ובמדרש
תהלים כז-ד: אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, בתורה שנקראת זאת שנאמר זאת התורה. וראה מש״כ לעיל אות ב וצרף לכאן.
– במהרש״א בח״א דמשו״ה לא דרשו כן מקרא המוקדם ״זאת תורת החטאת״, דהתם משמע דעוסק רק בפרשת חטאת וכאן איירי בכל התורה, וכונת רבא דלאו כאילו הקריב קרבן שנתחייב בו אלא שהתורה מגנא ומצלא דלא יבוא לידי חיוב קרבן.
17. ראה תו״ש בא פרק יב אותיות תכט, תעד-תעז. וצרף לכאן.
– בתו״כ: להקריב את קרבניהם זה הבכור והמעשר והפסח שכולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני. ובפי׳ רבינו הלל: דכולהו קרבנות כתיבי בזאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳ ואתא להקריב את קרבניהם, לרבויי בכור ומעשר ופסח, דכולהו קרבנות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהם מסיני, ובפי׳ הראב״ד: ואעפ״י שעשו פסח מצרים, הרבה מצות יש בפסח דורות שאין בפסח מצרים. ושאר דקדוקים הרבה כולן נאמרו בסיני שלא נאמרו במצרים. ובתוס׳
יבמות ע: כתבו דלמדים בהיקש דזאת התורה כל הקדשים מפסח שאינו נאכל באנינות. וע׳ תוס׳
מנחות ב. וחולין כא:.