×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(לז) זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃
This is the law of the burnt offering, of the meal offering, and of the sin offering, and of the trespass offering, and of the consecration, and of the sacrifice of peace offerings;
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורתולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[רו] 1זאת התורה, אמר רב כל מקום שנאמר תורה וחוקה אינו אלא לעכב וכו׳, והרי שאר קרבנות דכתיב בהו תורה (זאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳) ולא מעכבי, (דאמר בפ״ק באשם הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר, ובמנחה כתיב (ויקרא ו׳:ז׳) וזאת תורת המנחה הקרב וגו׳ דהיינו הגשה ותנן לא הגיש כשר) תורה בעיא חוקה וחוקה לא בעיא תורה, והא תורה וחוקה קאמר, ה״ק אע״ג דכתיב תורה אי כתיבא חוקה אין ואי לא לא. (מנחות יט.)
[רז] 2זאת התורה לעולה, אמר שמואל משום ר״א זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים, (הוקשו כולן זה לזה ללמוד זה על זה) לעולה, כי עולה, מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי, מאי כלי אילימא מזרק (לקבלת דם) בשלמי צבור נמי כתיב בה (שמות כ״ד:ו׳) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, אלא דסכין, (לשחיטה לאפוקי צור וקנה דכלי שרת בעינן) ועולה גופה מנלן, דכתיב (בראשית כ״ב:י׳) וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת, והתם עולה הוא, דכתיב (בראשית כ״ב:י״ג) ויעלהו לעולה תחת בנו. (זבחים צז:)
[רח] 3למנחה, מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, אף כל אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה, מאי היא, אי חטאת ואשם בהדיא כתיב בהו (ויקרא ז׳:ו׳) כל זכר בכהנים יאכלנו, ואי שלמי צבור מריבויי דקרא אתי בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו (במדבר י״ח:י׳) לימד על שלמי צבור שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה, תנאי היא, איכא דנפקא ליה מהכא ואיכא דנפקא ליה מהכא. (זבחים צז:)
[רט] 4למנחה, במתניתא תנא משמיה דר׳ עקיבא מנחה מה מנחה (מתקדשת) [מקדשת] בבלוע אף כל (מתקדשת) [מקדשת] בבלוע, ואצטריך למכתב מנחה ואצטריך למכתב חטאת, דאי אשמעינן מנחה דאיידי דרכיכא מיבלעא, אבל חטאת אימא לא, ואי אשמעינן חטאת משום דקריר (מתוך שהבשר עב נכנס בתוכו השומן בעומקו) אבל מנחה אימא לא, צריכא. (זבחים צח.)
[רי] 5ולחטאת, אשכחן חטאת (דמתקדש) [דמקדשת] בבלוע שאר קדשים מנלן אמר שמואל זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וכו׳ (הוקשו כולן זה לזה ללמוד זה על זה) חטאת, מה חטאת מקדשת בבלוע אף כל מקדשת בבלוע. (זבחים צז: צח.)
[ריא] 6ולחטאת, במתניתא תנא משמיה דר״ע וכו׳ מה חטאת אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית, אף כל אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית. (זבחים צח.)
[ריא*] 7ולחטאת, כי תדור נדר לה׳ אלוהיך לא תאחר לשלמו (דברים כ״ג:כ״ב) ומנין להביא הנדבה וכו׳ כי דרוש ידרשנו ה׳ אלוהיך (דברים כ״ג:כ״ב) אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים. שנאמר (ויקרא י׳:ט״ז) ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה, והוקשו כולן לחטאת, דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. (לקח טוב דברים עמ׳ 8)
[ריב] 8ולאשם, מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו (דהא זכר הוא ואין לך לומר בחלב ושתי כליות שלו שאף של שליא שבמעיו משמע) אף כל (הבאים נקבות כגון חטאת ושלמים) אין שפיר ושליא קדוש בו, קסבר וולדות קדשים בהוייתן הן קדושים (כשנולדים הן קדושים ולא במעי אמן) ודנין אפשר משאי אפשר (נקבות מזכרים). (זבחים צח.)
[ריב*] 9ולאשם, מה אשם עצמותיו מותרין (לעשות מהן כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל) אף כל עצמותיו מותרין (ואפילו עולה). (זבחים צח. מנחות פג.)
[ריג] 10ולמלואים, מה מלואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן (שהרי קרבן צבור היו ולא הופרשו שנים לאחריות וגם לא אבד מהם והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון), אף כל מותריהן (בשר קדשים שנותר) בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן (שאם היו בעלי חיים במותריהן כגון יחיד שהפריש שני קרבנות לאחריות חובתו וכו׳ אין נותר זה בשריפה). (זבחים צח.)
[ריג*] 11ולמלואים, ומה מילואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם בסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם בסיני. (תו״כ)
[ריד] 12ולזבח השלמים, מה שלמים מפגלין ומתפגלין (מפגלין את הנסכים שאם חישב בזבח אף הנסכים מפוגלין ומשו״ה, יליף משלמים דעיקר פיגול כתיב בהו). אף כל מפגלין ומתפגלין. (זבחים צח.)
[ריד*] 13ולזבח השלמים, מתני׳: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת (שהן פסולין לגמרי) וכו׳. גמ׳: חטאת מנלן דכתיב (ויקרא ד׳:ל״ג) ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת וכו׳ אשכחן למצוה לעכב מנלן וכו׳ אלא אמר קרא זאת התורה לעולה למנחה וגו׳ הקישו הכתוב לשלמים, מה שלמים בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן לשמן למצווה, אף חטאת בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן לשמה למצוה. הלכך מצוה משלמים והנך קראי לעכב. (וכשלמים מה שלמים לא חלקת בהן למצוה אף חטאת לא תחלוק בו לעכב וכיון דכתיב עכובא בזריקה אתיא להר לכולהו עבודות בהך דרשא מהקישא דשלמים). (זבחים ב. ח.)
[רטו] 14זאת התורה לעולה למנחה... ולזבח השלמים מנלן דבעינן זביחה לשמה דאמר קרא (ויקרא ג׳:א׳) ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים וכו׳. אשכחן שלמים שאר כל קדשים מנלן, וכ״ת נילף משלמים, מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, (ושאר זבחים יש מהן שאין טעונין סמיכה ולא נסכים כגון בכור ומעשר ופסח, ויש מהן שאין טעונין נסכים כגון חטאת ואשם ובכולם אין אחד שיהא טעון חזה ושוק) אלא אמר קרא זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. היקישן הכתוב לשלמים, מה שלמים בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן לשמה אף כל בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן לשמה. (זבחים ד.:)
[רטו*] 15זאת תורת... ולזבח השלמים. ולמה שלמים באחרונה שיש בה מינין הרבה, אמר רבי סימון הדא גרזמיתא (מאכל שבא באחרונה – ערוך) אינה באה אלא באחרונה, למה, שיש בה מינין הרבה, כך למה שלמים באחרונה שיש בה מינים הרבה, דם ואמורים למזבח, חזה ושוק לכהנים, עור ובשר לבעלים. (ויקרא רבה פ״ט-ח׳)
[רטז] 16זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה, (דליהוי משמע זאת התורה היא עולה ומנחה) אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה [ולא חטאת] ולא אשם (דהכי משמע זאת התורה לעולה, כלומר במקום עולה, למנחה בשביל המנחה, כגון לכם בשבילכם, כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו). (מנחות קי.)
[ריז] 17זאת התורה לעולה למנחה... ולזבח השלמים... להקריב את קרבניהם, מתני׳: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת. גמ׳: פסח מנלן וכו׳ ואשכחן זביחה שאר עבודות מנלן וכו׳ דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳ ותניא ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם זה בכור ומעשר ופסח. הקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן למצוה, אף כל בין שינוי קדש בין שינוי בעלים למצות. [ס״א על הגליון. הילכך למצוה משלמים, והנך קראי אם אינו ענין למצוה דנפקא לן מהתם תנהו ענין לעכב]. וכשלמים מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהן למצוה, אף פסח לא תחלוק בו בין זביחה לשאר עבודות לעכב. (זבחים ב. ז:)
1. ראה בירושלמי פסחים פ״ז ה״ב דבעינן תורה וחוקה לעכב, ובסוטה פ״א ה״א מבואר דהמקנא לאשתו מתוך שחוק או קלות ראש מעכב הקנוי משום דכתיב זאת תורת הקנאות לעיכובא. וברמב״ם הל׳ סוטה פ״ד הי״ח פוסק דהרי זה קנוי, ובכס״מ הקשה דזהו נגד הירושלמי, ובברכי יוסף או״ח סי׳ א סעי׳ י״א כתב דפסק כהבבלי מנחות יט. דתורה לבד אינו לעיכובא. וע׳ תוס׳ זבחים יח. דתורה לעכובא ממשמעות. וצ״ע. ובתוס׳ כאן וחולין כד. כתבו דחוקה לעכב מגז״ש ילפינן לה. ובחי׳ הרמב״ן חולין שם דחוקה מעכב ממשמעות. ובחי׳ הריטב״א קידושין יד. מביא בשם ר׳ יהודה בר יקר דמשמעות דחוקה לעכב שלא עלו לבעלים לשם חובה, ומגז״ש ילפינן לפסול הקרבן. וכ״כ בשיטה לא נודע למי שם. וכן הביא הרמב״ן חולין שם. ועי׳ תו״ש כרך כו דף רמג.
2. ילקו״ש כאן. ובתו״כ למדו מעולה לכל הקרבנות שטעונים כלי. ובקרבן אהרן כתב דש״ס דילן לא ניחא ליה בלמוד זה, וביפ״ע מבאר דנחלקו אם במדבר קרבו שלמים (זבחים קטז) והכא קאי בסברא שהיו שלמים. וע׳ בתוספות העזרה.
– אלא דסכין – ראה ברש״י ותוס׳ שפירשו שבא לאפוקי צור וקנה, דכלי שרת בעינן לשחיטה. ובתוס׳ חולין ג. ד״ה כגון כתבו דלא בעינן כלי שרת. וברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ד ה״ז: כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחילה אלא בסכין מכלי שרת, ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרין. ובקרי״ס מבאר דקרא ויקח את המאכלת אינו צווי אלא למצוה ילפינן מיניה. ועי׳ בקרן אורה זבחים מז. שהוכיח מהתוספתא כשיטת הרמב״ם דשחיטה לכתחילה טעונה כלי. ועי׳ בזרע אברהם בסוף הספר. וראה מש״כ בתו״ש וירא פכ״ב אות קטו. ובתוס׳ מנחות צו. ד״ה שאלו כתבו דמהיקישא לעולה למדים שקמיצה וקדוש הקומץ טעונים כלי שרת, דקמיצה כנגד שחיטה, וקדוש קומץ כנגד קבלה. ומבואר דס״ל דשחיטה בעי כלי שרת.
3. משנה זבחים סג. מנחות היו נקמצות בכל מקום בעזרה ונאכלות לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה. וברש״י: דכתיב לכל קרבנם ולכל מנחתם ולכל חטאתם וגו׳ וסמיך ליה בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו (במדבר יח). ולעיל פ״ו פס׳ יא: כל זכר בבני אהרן יאכלנה. ובתוס׳ ד״ה איכא הביאו מזבחים נה. למוד אחר שמקישים שלמי צבור לחטאת שנאכלים לזכרי כהונה.
– ובתו״כ צו פ״ח: קדש קדשים לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהו נאכלים אלא לזכרי כהונה. ובעז״כ מבאר מדוע כל אחד מהתנאים לומד דין זה ממקום אחר. וע׳ התורה והמצוה אות פד. וברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ט ה״ד: וכיצד מעשה שלמי צבור וכו׳ והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם מפני שהן קדשי קדשים כמו שבארנו. ושם פ״י ה״ג: וכן שלמי צבור הרי הן כחטאת וכאשם כמו שבארנו.
4. מנחות פג. הגי׳: קדיר. ועי׳ דק״ס. וברש״י כאן: דבמנחה כתיב כל אשר יגע בהם יקדש (לעיל ו, יא) ובחטאת כתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש (שם, כ) ואיכא למימר דלא הוקשו למנחה אלא לזכרי כהונה (לעיל אות רח). ובמשך חכמה מבאר דאף דלפי סדר הכתובים (לעיל פרק ו) היה צריך להיות כתוב ולמנחה ולמלואים ולחטאת, כתיב הכא חטאת אחר מנחה משום דחדא מילתא ילפינן מינייהו דמקדשי בבלוע, ובתר דנקיט חטאת נקיט אשם דכתיבי בהדדי בכל מקום ושניהם מכפרים, והדר תני מלואים. וע׳ בהתוהמ״צ אות לח.
5. ראה לעיל אות רט וצרף לכאן. וברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ח הט״ו: נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה, אם פסולה היא הנוגע בה פסול. ואם כשירה הנוגע בה יאכל כמוה ובקדושתה. ובהט״ז: ואחד החטאת ואחד שאר הקדשים בין קדשים קלים בין חמורים שנאמר זאת התורה לעולה למנחה.
6. מנחות פג. ובתו״כ לעיל פרק ג פי׳ ג.: כחטאת מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית, אף זו (מנחה) מן החולין וביום ובידו הימנית. ושם בפרק ט: כחטאת כאשם מה חטאת מן החולין וכו׳, וע״ע בתו״כ ויקרא דבורא דחובה סו״פ יח. ובתוספות העזרה שם מבאר אמאי תנא דתו״כ לא יליף מהיקישא דזאת התורה. ובתוס׳ זבחים כח: ד״ה מה כתבו דכמה דרשות דרשינן מההיא היקישא אע״ג דנפקי מקרא אחריני. ובתוס׳ שם מד. בד״ה נאכל, דאיכא תנא דלית ליה הך היקישא. וראה תו״ש פ״ו פס׳ יג. ולעיל אות רח וצרף לכאן.
במנחות פב. יליף ר׳ אלעזר מקרבן פסח שכל הקרבנות אינם באים אלא מן החולין, ור״ע חולק על למוד זה ויליף הכא מחטאת. ובחגיגה ח. למדו מהפסוק מסת נדבת ידך (דברים טז, י) שאדם מביא חובתו מן החולין. ובתוס׳ שם מבארים דסלקא דעתך כיון דכתיב אשר יברכך דטפלה באה מן המעשר, הו״א דכולה נמי באה מן המעשר. ובתוס׳ זבחים נ. הקשו דשלמים ותודה באים מן המעשר, וא״כ א״א ללמוד שאר קדשים מחטאת משום דלא ילפינן היקישא דוזאת התורה אלא בדבר הנוהג בכל הקדשים, ומבארים דקרבנות חובה הוקשו לחטאת.
– הרמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ו הי״ח: ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסולה ואינו לוקה. וברש״י זבחים שם: משום שבחטאת כתיב אצבע וכהונה, ואמרינן לעיל כד: כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין.
7. ר״ה ה: וברש״י שם: חטאות ואשמות, שהן נדרשין ממך שהרי חובה הם מוטלין עליך. עולות ושלמים, כגון עולת ראיה ושלמי חגיגה שהן חובה דאלו דנדר ונדבה ברישא דקרא כתיבי, וה״ה נמי לבכור ולמעשר ופסח שהן חובה. ובתוס׳ שם: וי״מ דנפקא להו חטאת מדכתיב לשון דרישה גבי חטאת דכתיב (י, יז) דרש דרש משה, ואשם עולה ושלמים דאיתקוש בהיקישא דזאת התורה. וכ״ה בתוס׳ הרא״ש שם. ובתוס׳ ישנים הביא פי׳ זה בשם הלק״ט. והקשו שם דא״כ נדרים ונדבות נמי ובכור ומעשר ופסח נמי תיפוק מהתם דכולהו איתקוש. ובפי׳ הרא״ש נדרים ד: ואשם כחטאת דכתיב כחטאת כאשם. וע׳ טו״א שם.
8. מנחות פג. וראה מש״כ לעיל אות ז וצרף לכאן.
9. ראה לעיל אות כ. ביאור הענין.
10. מנחות פו. וברש״י כת״י שם: דאצטריך הך ילפותא לנותר דחטאת ואשם, דבשלמים כתיב שריפה בהדיא. (לעיל פס׳ יז).
– רש״י בד״ה ואין, מבאר שבמלואים לא היה מותר בעלי חיים לפי שהוא קרבן צבור. ובשפ״א מנחות שם מעיר דא״כ הו״ל לגמ׳ לומר שדנין אפשר משאי אפשר כדקאמר גבי שליל דאשם. וכתב דהנכון כפרש״י מנחות כת״י דהוה מותר במלואים, וכתיב בהו ואם יותר מבשר המלואים, משמע שרק אם נותר הבשר לאחר שחיטה טעון שריפה ולא מחיים. וכן הוא ברבינו גרשום שם. ובתו״כ מכילתא דמילואים פי׳ לה: והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו מלמד שהמלואים מותריהם לשריפה. ובפי׳ הראב״ד שם מבאר על פי הגמ׳ מנחות הנ״ל דמילואים מותריהם בשריפה, ואין בעלי חיים מותרין בשריפה. שרק בבשר ובלחם כתיב שריפה ולא בבעלי חיים.
11. בהתוהמ״צ: הפרשיות סדורות עד הנה עולה, מנחה, מנחת חביתין (הוא הנקרא מלואים), חטאת, אשם, שלמים, ומדוע כתב מלואים אחר אשם כו׳ ואמרו שבא כן וכו׳ על צד ההיקש להקיש למלואים שכולם נאמרו גם פרטיהם מסיני. וע׳ משך חכמה. וראה בתו״כ ר״פ בהר דיליף לה משמיטה, ובעז״כ מבאר אמאי צריכים לב׳ ילפותות ע״ש. וברבינו בחיי: ומה שהכניס מלואים בין אשם ולזבח השלמים ואין בפרשיות הנזכרות קרבן מלואים. אם נאמר כי הכונה על מה שכתב לפנים (פ״ח) קח את אהרן שהיא פרשת מלואים לא יהיה הסדור נכון. אבל הענין כי הזכיר למעלה מילואים (פרשת תצוה) ובזה יבא הסידור על נכון. שהרי אין קרבן מלואים קרבן מיוחד כחטאת וכאשם וזולתם, אבל יש במלואים קרבנות רבים חטאת ועולה ושלמים, וזה לשון מלואים בלשון רבים. ובודאי אותן הקרבנות כבר הם נזכרים. במושב זקנים: ו׳ קרבנות נאמרו בזה הפסוק, כי כל העולם שנברא בו׳ ימים עומד בזכות הקרבנות כמו שארז״ל (אבות פ״א יב.) על ג׳ דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ועכשיו שבטלו הקרבנות, אז המילה במקום הקרבנות. וברבינו בחיי: והנה הכתוב הזה הקדים עולה כי הוא הנבחר והנכבד מכל הקרבנות, וחתם בשלמים לפי שראוי לחתום במדת השלום שהוא קיום העולם.
12. מנחות פג. ובתוס׳ ד״ה מה כתבו דבזבחים כח: איכא תנא דדריש לה מדכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו, ושם ביארו דהך תנא לית ליה היקישא דוזאת התורה.
13. ידים פ״ד מ״ב, תוספתא זבחים רפ״א, ירושלמי פסחים פ״ה ה״ב, תו״כ דבורא דחובה פי״א, ילקו״ש ויקרא רמז תע, וראה תו״ש ויקרא פ״ד אות קנ קסב קפו-ז וקצ וצרף לכאן.
– בתו״כ פ״ח למדו שחטאת שנזבחה שלא לשמה פסולה מדכתיב בשעיר נשיא חטאת הוא (לעיל ד, כד) לשמו כשר שלא לשמו פסול. ובתוס׳ זבחים ה: ד״ה מיעט כתבו דאצטריך תרי קראי חד לחטאת ששחטה לשם עולה, וחד לחטאת חלב ששחטה לשם חטאת נזיר ומצורע, אע״ג דכולן שמן חטאת מ״מ פסולה, כיון דאינן באין לכפר דינן כמו שחשב לשם עולה. וע׳ תוס׳ מנחות ד. ד״ה חטאת, וברמב״ם הל׳ פסוהמ״ק פט״ו ה״ג: ומפני מה נשתנה דין החטאת וכו׳ מכל הזבחים מפני שעיין עליהם הכתוב הרי הוא אומר בחטאת ושחט אותה לחטאת שתהיה שחיטה לשם חטאת, וכן שאר עבודותיה לשמה. ובקרי״ס שם דלמסקנא ילפינן בהיקש דוזאת התורה וגו׳ מה שלמים בעינן לשמה בכל עבודות למצוה, אף חטאת בעינן לשמה בכל עבודות לעכב.
14. ילקו״ש כאן, וראה תחילת המאמר לעיל פ״ג אות ב.
– ראה בזבחים שם דאי כתב רחמנא זאת התורה וגו׳ הו״א ליפסלי כל הקדשים בשחטן שלא לשמן, כתב רחמנא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת נדבה וגו׳ (דברים כג). אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה. ובתוס׳ מנחות ב. כתבו דלמנחות נמי ילפינן למצוה משלמים מהיקש דוזאת התורה וגו׳. וברמב״ם מעה״ק פ״ד ה״י: כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת זביחה וכו׳ שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו, וכן שאר הקרבנות. וע׳ קרי״ס שם.
15. ילקו״ש לק״ט. ומה״ג כאן, וראה לעיל אות מא. ובצרור המור: וחתם בזבח שלמים לפי שזבח שם כולל לכל הקרבנות.
16. ילקו״ש כאן. במדרש הגדול: אמר רב חונא כל העוסק בתורת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם ושלמים. ולא עוד אלא כאילו הקריב מילואים ונתקדש כאהרן ובניו שנאמר ולמילואים. ובויק״ר ט-ח: אמר רב אחא משל לשלטון שנכנס למדינה ועמו כיתות כיתות של לסטים אמר אחד לחבירו מה דחיל הדין שליטא, אמר לו הדא פסטמא (דבור והנהגה – ערוך) דילך טבא ולית את דחיל מיניה. כך כיון ששמעו ישראל פרשת קרבנות נתיראו. אמר להם משה אל תתיראו התעסקו בתורה ואין אתם יראים מכל אלה. הה״ד זאת התורה לעולה ולמנחה. ובמדרש תהלים כז-ד: אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, בתורה שנקראת זאת שנאמר זאת התורה. וראה מש״כ לעיל אות ב וצרף לכאן.
– במהרש״א בח״א דמשו״ה לא דרשו כן מקרא המוקדם ״זאת תורת החטאת״, דהתם משמע דעוסק רק בפרשת חטאת וכאן איירי בכל התורה, וכונת רבא דלאו כאילו הקריב קרבן שנתחייב בו אלא שהתורה מגנא ומצלא דלא יבוא לידי חיוב קרבן.
17. ראה תו״ש בא פרק יב אותיות תכט, תעד-תעז. וצרף לכאן.
– בתו״כ: להקריב את קרבניהם זה הבכור והמעשר והפסח שכולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני. ובפי׳ רבינו הלל: דכולהו קרבנות כתיבי בזאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳ ואתא להקריב את קרבניהם, לרבויי בכור ומעשר ופסח, דכולהו קרבנות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהם מסיני, ובפי׳ הראב״ד: ואעפ״י שעשו פסח מצרים, הרבה מצות יש בפסח דורות שאין בפסח מצרים. ושאר דקדוקים הרבה כולן נאמרו בסיני שלא נאמרו במצרים. ובתוס׳ יבמות ע: כתבו דלמדים בהיקש דזאת התורה כל הקדשים מפסח שאינו נאכל באנינות. וע׳ תוס׳ מנחות ב. וחולין כא:.
[ג]
״זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה, לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים.⁠״ – מַה מִּלּוּאִים נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן מִסִּינַי, אַף כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן מִסִּינַי.
[ד]
אוֹ מַה מִּלּוּאִין קָרְבַּן צִבּוּר, אַף אֵין לִי אֶלָּא קָרְבַּן צִבּוּר.
קָרְבַּן יָחִיד מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְלָאָשָׁם״.
מָה אָשָׁם קָרְבַּן יָחִיד, אַף אֵין לִי אֶלָּא קָרְבַּן יָחִיד, קָרְבַּן צִבּוּר מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְלַמִּלּוּאִים״.
שֶׁתִּמָּצֵא אוֹמֵר ״לָעֹלָה״, לְעוֹלַת יָחִיד וּלְעוֹלַת צִבּוּר, ״לַמִּנְחָה״, לְמִנְחַת יָחִיד וּלְמִנְחַת צִבּוּר, ״וְלַחַטָּאת״, לְחַטַּאת יָחִיד וּלְחַטַּאת צִבּוּר, ״וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים״, לְזִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וּלְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר.
דָּא אוֹרָיְתָא לַעֲלָתָא לְמִנְחָתָא וּלְחַטָּתָא וּלְאֲשָׁמָא וּלְקוּרְבָּנַיָּא וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא.
This is the law of the burnt offering, of the mincha, and of the sin-offering, and of the trespass offering, and of the oblation of the holy sacrifices,

זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים
דָּא אוֹרַיְתָא לַעֲלָתָא לְמִנְחָתָא וּלְחַטָּתָא וְלַאֲשָׁמָא וּלְקוּרְבָּנַיָּא וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא
״וְלַמִּלּוּאִים״ – ״וּלְקוּרְבָּנַיָּא״. הַמִּלּוּאִים הם הקרבן המיוחד שהיו הכהנים חייבים להקריב בשבעת ימי המלואים שבהם מלא משה את ידם וקדשם לכהונה, וכן פירש רש״י: ״ולמלואים – ליום חינוך הכהונה״. וקשה, מהו ״זֹאת הַתּוֹרָה... וְלַמִּלּוּאִים״, והרי הַמִּלּוּאִים לא הוזכרו בפרשתנו כטענת רבנו בחיי?.⁠1
מטעם זה פירש ״העמק דבר״ שהכוונה לקרבן תודה שנכלל בו לחם. ובעל ״הכתב והקבלה״ הביא פירוש זה בשם הגר״א ולדעתו לכך כיוון גם ת״א:
ולמלואים. הוא תודה, שכל שלחם בא עמו נקרא מלואים, וכן איל המלואים, וז״ש בת״א קורבניא, שהוא נקרא סתם קרבן שנאמר והקריב על זבח וגו׳ על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו ר״ל ג׳ מיני מצות שנקראו קרבן וכל אלו על תודת שלמיו (כת״י הגר״א).
אבל בפסוק ״וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם״ (שמות כח מא) ״וּתְקָרֵיב יָת קוּרְבָּנְהוֹן״ נאמרו ביאורים אחרים בדעת ת״א. ומה שתרגם המיוחס ליונתן ״וְלַמִּלּוּאִים״ – ״וּלְאַשְׁלְמוּתָא״ התבאר בפסוק ״וְאַבְנֵי מִלֻּאִים״ (שמות כה ז) ״וְאַבְנֵי אַשְׁלְמוּתָא״.
1. רבנו בחיי: ״ומה שהכניס ״מלואים״ בין אשם וזבח השלמים ואין בפרשיות הנזכרות קרבן מלואים, אם נאמר כי הכונה על מה שכתוב לפנים (ויקרא ח ב) ״קח את אהרן״, שהיא פרשת מלואים, לא יהיה הסדור נכון״.
דא גזירת אורייתאא לעלתה למנחתה ולחטאתה ולאש⁠[מה] ולאשלמותה ולנכסתב קדשיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גזירת אורייתא״) גם נוסח חילופי: ״חוויית אורייתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולאשלמותה ולנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ולאשלמוותה ולנכיסת״.
דא אורייתא לעלתא דאתיא לכפרא על הרהורי לבא למנחתא ולחטאתא ולאשמא ולאשלמותא ולנכסת קודשיא.}⁠א
א. הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
This is the law of the burnt offering which is brought to atone for the thoughts of the heart; of the mincha, of the sin offering, of the trespass offering, and of the peace offering, or the hallowed sacrifices
זאת התורה לעולה שבאה לכפר על הרהורי לב למנחה לחטאת ולאשם ולהשלמה ולזבח השלמים.
הד֗ה אלשריעה ללצעידה וללהדיה וללד֗כוה וקרבאן אלאת֗ם וללכמאל וד֗בח אלסלאמה:
אלו הדינים לעולה ולמנחה ולחטאת וקרבן האשם ולהשלמה וזבח השלומים:
ולמלואים – ליום חנוך הכהונה.⁠א
א. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י פירנצה III.3: ״הכהנה״.
ולמלואים AND FOR THE CONSECRATION OFFERING – that was offered on the day that they were installed in the priestly office (cf. Shemot 28:41).
פס׳: זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים – אחר שפרטם למעלה חזר וכללם. מלמד שכשם שהמלואים נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. 1אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם, כל העוסק בתורה כאלו מקריב עולה ומנחה וחטאת ואשם. אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת המנחה כל העוסק בתורת העולה עולה לו כאלו מקריב עולות. בתורת מנחה כאלו מקריב מנחות:
1. אר״ל מאי דכתיב זאת התורה וכו׳. (מנחות ק״י) כה״ע ע״ש:
ולמלואים – ככתוב בפ׳ ואתה תצוה (שמות כ״ט).
AND OF THE CONSECRATION-OFFERING. As written in the Torah portion And Thou Shalt Command (Ex. 27:20).
אזאת התורה לעולה למנחהב {ולחטאת ולאשם} ולמל⁠{ו}⁠אים – אמה שכבר פירש המילואים בפרשת ואתה תצוה (שמות כ״ט) קאי, וכל הפרשה דמילואים קיימא אההיא דאתה תצוה.
א. בכ״י מינכן 52, סדר הביאורים לפסוקים בפרק ז׳ הוא: י״ח, ח׳, כ״ג-כ״ד, ט׳-י׳, כ׳-כ״א, י״ט, ל״ז.
ב. בכ״י מינכן 52: ולמנחה.
זאת התורה לעולה למנחה {ולחטאת ולאשם} ולמל⁠{ו}⁠אים – THIS IS THE LAW OF THE BURNT OFFERING, OF THE MEAL OFFERING, {AND OF THE SIN OFFERING AND OF THE TRESPASS OFFERING} AND OF THE CONSECRATION – This refers to the consecration offering which was already explained in the pericope of: And You Shall Command (Shemot 29), and the whole section regarding the consecration (Vayikra 8) is predicated on that of: And You Shall Command (Shemot 29).
זאת התורה לעלה – עור העולה.
ולמנחה – הנותרת מן המנחה. ולחטאת ולאשם הבשר נאכל לכהנים.
ולמלואים – אלעיל קאי אפרשת מלואים שבפרשת תצוה.⁠1
ולזבח השלמים – החזה ושוק ולחמי תודה.
1. בדומה בר״י בכור שור ובאבן עזרא.
זאת התורה לעולה, "this is the law for the burnt offering;⁠" this is a reference to the skin of the burnt offering which has not been burned up;⁠"
ולמנחה, "and for the gift offering;⁠" this is a reference to the part of this offering that has not been consumed. ולחטאת ולאשם, "and for the sin offering, and for the guilt offering; the meat of which is to be consumed by the priests.
ולמלואים, and for the consecration offerings which we learned about earlier in Exodus chapter 29.
ולזבח השלמים, and for the sacrifice known as peaceofferings. This is a reference to the breast, right thigh, and the parts given to the priests of the mandatory thanksgiving offerings.
זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים – לפי סדור הקרבנות בכתוב הזה תמצאם מסודרים בפרשיות, פרשת עולה ואח״כ פרשת מנחה, וכן כל השאר. ומה שהכניס מלואים בין אשם וזבח השלמים ואין בפרשיות הנזכרות קרבן מלואים, אם נאמר כי הכונה על מה שכתוב לפנים, קח את אהרן, שהיא פרשת מלואים, לא יהיה הסדור נכון. אבל הענין כי הזכיר למעלה מלואים, ובזה יבא הסדור על נכון שהרי אין קרבן מלואים קרבן מיוחד כחטאת ואשם וזולתם, אבל יש במלואים קרבנות רבים חטאת ועולה ושלמים, וזה לשון מלואים בלשון רבים, ובודאי אותן הקרבנות כבר הם נזכרים.
והנה הכתוב הזה הקדים עולה וחתם בשלמים הקדים עולה כמשפט כי הוא הנבחר והוא הנכבד מכל הקרבנות, וחתם בשלמים לפי שראוי לחתום במדת השלום שהוא קיום העולם, ודרשו רז״ל למה נקרא שמן שלמים שמטילין שלום בעולם. וידעת כי היה שם ה׳ נמחה על המים כדי לשים שלום בין איש לאשתו, ולפי שאהובה מדת השלום תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה חתימת תפלת שמונה עשרה במדת השלום, והוא ברכת המברך את עמו ישראל בשלום, וכן שלמה ע״ה חתם שיר השירים במדה הזאת שאמר אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, ואמרו רז״ל אפילו העליונים צריכין שלום, שנאמר (איוב כ״ה:ב׳) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. ודרשו רז״ל זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם וגו׳, כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בפרשת מנחה כאלו הקריב מנחה, בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת. והענין שהוא מתבונן בבאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצות ויהיו עונותיו נמחלין לו כאלו הקריב קרבן, כי אין לומר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם. וכיוצא בזה אמרו כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, הכוונה כי מתוך שיתבונן במה שיורו הפסוקים ואל מה שירמזו, אז יכיר ויבחין נפלאות תמים דעים ויתחזק לבו באמונת הש״י ועבודתו, ובזה יירש חיי העולם הבא. ומטעם זה תקנו ז״ל בסדר תפלתנו משנת איזהו מקומן לאומרה בכל בוקר ובוקר, ואמרו על זה אמר הקב״ה בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני.
ובמדרש זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה כאלו הקריב מנחה כאלו הקריב חטאת כאלו הקריב אשם ומלואים ושלמים.
ודע והבן כי חלקי הקרבנות כלן הן תשעה, בין קרבנות שיש להם מקום מיוחד ששחיטתן בצפון ובין אותן ששחיטתן בכל מקום בעזרה, ואלו הן, עולה, מנחה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח. וכבר ידעת כי חשבון תשעה תכלית האחדים ותכלית כל המושג ואין השגה למעלה מתשעה ועל כן באו הקרבנות בחשבון תשעה להורות שאין כוונת העבודה בקרבנות כי אם לשם המיוחד, והוא שאמרו בתורת כהנים שלא נמצא בתורה בענין הקרבנות לא אל ולא אלהים ולא אלהיך אלא ה׳ המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ועוד אמרו, אשה ריח ניחוח, ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד. והקרבן היה קרב על המזבח, והמזבח היה גבהו עשר אמות, שכן כתוב בדברי הימים (ב ד) ועשר אמות קומתו. ומה שכתב בתורה ושלש אמות קומתו, מקום המערכה בלבד [משפת סובב ולמעלה], והמזבח הזה מקומו מכוון ומיוחד בבית המקדש ואסור לשנותו ממקומו לעולם, הוא שכתוב (שם א כ״ב) וזה מזבח לעולה לישראל, והוא המקום שנברא אדם משם, כמו שזכרו רז״ל, אדם ממקום כפרתו נברא, והוא המקום שהקריבו בו אדם הראשון וקין והבל בניו, ושם בנה נח את המזבח לעולה, ושם בנה אברהם את המזבח ושם נעקד יצחק אבינו. נמצאת למד שהמקום הזה מיוחד לקרבנות לכל הצדיקים ולכל החסידים שבדורות, ולפי שהמקום הזה מיוחד לכל חלקי הקרבנות שהן תשעה, תמצא בשלשת האבות שהם אברהם יצחק ויעקב שנרמזה מלת מקום תשע פעמים, בפרשת העקדה תמצא ארבעה פעמים מקום (בראשית כ״ב:ג׳) ויקם וילך אל המקום, וירא את המקום, ויבאו אל המקום, ויקרא אברהם שם המקום, זה אברהם ויצחק. ותמצא ביעקב (שם כ״ח) ויפגע במקום, ויקח מאבני המקום, וישכב במקום, אכן יש ה׳ במקום, מה נורא המקום, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. ויפגע במקום אינו מן המנין, שאינו מדבר בדבר גופני אלא שפגע בשכינה, והנה הם בין כלם תשעה. וכשחרב בהמ״ק נבלע המקום הזה, הוא שהזכיר ירמיה (איכה ב׳:ט׳) טבעו בארץ שעריה, וטי״ת של טבעו היא זעירא, רמז לטביעת המקום הרמוז בתורה תשעה פעמים, ולהעדר הקרבנות שהם תשעה חלקים.
זאת התורה לעולה, למנחה ולחטאת ולאשם, ולמלואים ולזבח השלמים, "This is the law for the burnt-offering, the meal-offering, the sin-offering, the guilt-offering, the consecration offerings and the peace-offerings.⁠" You will note that the order in which the categories of offerings are listed in this verse corresponds to the order in which they appear in the respective paragraphs in the Torah. The Torah commences in Vayikra with the rules of the burnt-offering, which are followed by the rules for the meal-offering, and so on.
Why does the Torah in our verse suddenly insert the words: "and the offering of the consecration rites, smack in between the guilt-offering and the peace-offerings, whereas in the earlier paragraphs dealing with the sacrifices no mention is made of the מלואים, "consecration offerings" at all? This presents a problem. If we were to say that the words קח את אהרן ואת בניו in 8,2 is the reference to the consecration offerings, then our entire order has been thrown out of gear. If, on the other hand, the consecration rites offerings are the ones mentioned in Parshat Tetzaveh (Exodus 29,35-42) the order listed in our verse here would also not be parallel to what the Torah had written thus far. Actually, the order is perfectly fine as the offerings listed in Parshat Tetzaveh as being offered by the Priests when they were consecrated do not represent a separate category of offering at all. You cannot compare these offerings to such sacrifices as the sin-offering, the guilt-offering, etc. If you will review the offerings listed in connection with the consecration rites you will find that they include such diverse sacrifices as the sin-offering, burnt-offering as well as peace-offerings. The very expression מלואים in the plural indicates that we are speaking of multiple categories of offerings here. All of the categories of offerings which formed part of the consecration rites have already been described by the Torah in detail before now.
Our verse here mentioned the burnt-offering first, concluding with the peace-offerings. The reason that the burnt-offering deserves to be mentioned first is that it is the choicest of the offerings. The reason why the peace-offering deserves to be the one with which the Torah concludes the list is that as indicated by its very name it brings about peace in the world which ensures the continued existence of the universe.
Our sages (the men of the Great Assembly) who are responsible for finalizing the wording of our liturgy have made the blessing of peace the final benediction in the central prayer עמידה, as without this blessing all the other blessings are ultimately worthless seeing that they will not endure. Solomon similarly concluded his Song of Songs (8,10) with the words: "so I became in his eyes like someone who finds an abundance of peace.⁠"
Our sages (Menachot 110) state that peace is a blessing which is indispensable even in the celestial regions. They base this insight on Job 25,2: "Dominion and strength are His, He imposes peace in His heights.⁠" On the words of our verse: "this is the law of the burnt-offering, etc.,⁠" our sages in Menachot 110 say that anyone who studies the laws of these offerings is considered as if he had personally offered them on the Altar. What the sages mean is that once one has familiarized himself with the deeper meaning of each type of offering, it enables the student of these laws to gain new insights which in turn will strengthen his resolve to meticulously observe all the precepts of the Torah. Seeing that offering the sacrifices is also meant to bring us closer to God, it is no more than reasonable that studying these laws will have a similar effect. Such study and new resolve to observe the Torah will result in the sins of such people being forgiven, similar to their having performed the actual procedure of offering the relevant sacrifices. It is certainly unreasonable to suppose that the sages meant that the mere mouthing of the words of the oral Torah listing the detailed laws of the sacrificial rites would have such an elevating effect. There is a somewhat similar statement by the sages in Berachot 4 concerning people who recite Psalm 145 every day qualifying for a place in the hereafter. They certainly did not mean to imply that all that is necessary to ensure for one his place in the hereafter is a mindless recital of the words in that Psalm. What the sages meant was that by reflecting on the words in this Psalm and by understanding the allusions contained in them, the reader (student) will emerge with a newly strengthened belief in God and His loving care for mankind. This will trigger his serving God with greater intensity than before he had studied this Psalm. This in turn will result in that person earning or retaining his share in the world to come.
It is because of such reasoning that the men of the Great Assembly have included in our daily prayers such sections as the fifth chapter of Zevachim and they added that God said that when this chapter is being recited "I will account it for you as if you had offered the sacrifices listed therein (all of them).⁠"
A Midrashic approach to our verse: "anyone studying the Torah with a view to performing it (עוסק) is considered as if he had offered a burnt-offering as well as all the other offerings mentioned in our verse.⁠"
Remember that the offerings are divided into nine different categories when you include the fact that different offerings had to be offered at different locations such as the ones which had to be slaughtered on the northern side of the Altar, the ones which could be slaughtered anywhere within the courtyard (עזרה), etc.; The nine types include: עולה, מנחה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר,פסח. You are aware already that the number nine represents the highest number of emanations and what they represent which can be attained by mortal man. The reason that the Torah provides for nine different categories of offerings is to keep the thought alive in our minds that all the offerings have to be addressed to what is beyond the ninth emanation, i.e. exclusively to Hashem. and not to any spiritual force or attribute of His below that level. This idea has also been spelled out in Torat Kohanim (Sifra Vayikra 2,5) whose author stresses that we never find any lower attributes of God mentioned in connection with offerings, such as אל, אלהים or אלוהיך, for instance, but only the tetragram, i.e. the attribute known as י-ה-ו-ה. The reason for this is not to enable anyone to claim subsequently that he had offered his offering to a different attribute.
Our sages (Sanhedrin 60) also stated that the meaning of the words בלתי לה' לבדו in Exodus 22,19 is that all sacrificial offerings must be directed to God's attribute י-ה-ו-ה exclusively. Anyone dedicating his offering to a subordinate attribute even of God is guilty of a major trespass.
The sacrifice was presented on the Altar. The Altar was ten cubits high as we know from Chronicles II 4,1 "its height was ten cubits.⁠" Seeing that according to the Torah (Exodus 27,1) the height of the Altar was three cubits high, we have to understand that the Torah referred only to the area on which the woodpile was prepared and lit. (the reference is to the "upper" cube, above the סובב, "rampart" on which the Priest walked around the Altar). The measurement given in Chronicles referred to the Altar in the Holy Temple, not the Tabernacle. Its location was never changed. This is the meaning of Chronicles I 22,1: "and this is the Altar for the burnt-offering.⁠" The site is the place where God created first man, Adam (Jerusalem Talmud Nazir 7,2). This is based on the statement there that "Man was created in the very place whence his atonement occurs, (the Altar).⁠" This was also the site where both Adam, and Kayin and Hevel his sons offered their respective sacrifices, the ones described in Genesis. This is also where Noach offered is thanksgiving offerings after the deluge. It is also the site where Yitzchak was bound and where Avraham offered the ram in Yitzchak's place. From all of these historical facts we can see that this was a very special place and serves for the offerings of the righteous and pious in all ages.
Seeing that there is such a special site for all the nine types of offerings we described earlier you will find that in connection with the patriarchs Avraham, Yitzchak, and Yaakov this site was described in the Torah as מקום, as we note in Genesis 22,3 "he (Avraham) arose and went to the מקום; (Genesis 22,4) "he raised his eyes and saw the מקום from a distance.⁠" Genesis 22,9: "they (Avraham and Yitzchak) arrived at the מקום.⁠" Genesis 22,14 again mentions this מקום, this time as the site named by Avraham "the Lord will see.⁠" In Genesis 28,11 the same site is referred to as the מקום where Yaakov spent the first night on his way towards Charan. In verse 16 of that same chapter Yaakov refers to that מקום as one at which God's presence is manifest. In verse 15 there he is overwhelmed and awestruck by this מקום, so that in verse 17 he erects an Altar in that מקום there and in verse 19 he names this Altar as the forerunner of "the house of God.⁠" If you will bother to count, you will find that the word מקום occurs nine times, an allusion to the nine kinds of offerings which we listed earlier and which are to be offered by the Jewish people on that site, (מקום).
When the first Temple was destroyed, this מקום was "swallowed" up by the earth [another manifestation of extra-terrestrial measurements occurring in connection with the Temple, the Holy Ark and the cherubs, as we mentioned earlier. Ed.] This is what the prophet Jeremiah referred to in Lamentations 2,9: טבעו בארץ שעריה, "its gates sunk into the earth.⁠" If you will look at the text you will find that the letter ט in the word טבעו, "they sunk,⁠" is written in a smaller script than the other letters. This is an allusion to the fact that the site, מקום, was swallowed up, not just the gates of the Temple. The letter ט, i.e. 9, referred also to the nine kinds of offerings which could no longer be offered on that site, מקום.
לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים – ו׳ קרבנות נאמרו בזה הפסוק, כי כל העולם שנברא בו׳ ימים עומד בזכות הקרבנות כמו שארז״ל (משנה אבות א׳:ב׳) על ג׳ דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ועכשיו שבטלו הקרבנות, אז המילה במקום הקרבנות.
זאת התורה לעֹלה למנחה וגו׳ – אמר ולמלואים, לפי שמעשה המילואים והשלמים הם שוים, והם דומים בעניניהם למעשה התודה, אלא שלא היה במילואים לחם חמץ, כמו שנזכר בפרשת ואתה תצוה ובזאת הפרשה הבאה.
ולמלואים ליום חנוך הכהונה. שכל מלוי יד בכל מקום אינו אלא לשון חנוך:
ואחרי שהשלים הכתוב משפטי העולה והמנחה החטאת והאשם והשלמים אמר זאת התורה רוצה לומר כל מה שנז׳ למעלה היא התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וגו׳. כי מה שזכר מקרבן אהרן הוא גם כן מתורת המנחה כמו שביארתי. האמנם פירש ענינו במה שאמר ולמלואים ואחר כך וכל זבח השלמים רוצ׳ לומר מיום חנוך הכהונה שהקריבו אותה מנחה.
וחתם ואמר זאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳ – לכלול כל מיני הקרבנות. וחתם בזבח שלמים. לפי שזבח שם כולל לכל הקרבנות. והעד הנה שמוע מזבח טוב. לכן אמרו שנקרא זבח לפי שאין קרבן בע״ח בלי זבח. שלמים. השלמת נדר ורצון. והעד זבחי שלמים עלי וגו׳. ורז״ל אמרו שלמים על שכולם יש שלום ביניהם המקום והכהן והבעלים. הדם והאימורים למזבח. החזה ושוק לכהן. העור והבשר לבעלים. וסדר הקרבנות הוא זה. העולה כולה לגבוה. המנחה לגבוה ולכהנים. השלמים לגבוה ולכהנים ולבעלים. והשלמים לשלמים. וכל שיש לו שלום מביא שלמים. ואין האונן מקריב שלמים. ורבותינו ז״ל אמרו זאת התורה לעולה. התורה מכפרת במקום כל הקרבנות. עסקו בתורה ואין אתם צריכין לקרבנות. ולכן אמרו במדרש הנעלם אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה. בזבח ומנחה אינו מתכפר. אבל מתכפר הוא בדברי תורה. לפי שדברי תורה עולין על כל הקרבנות. שנאמר זאת התורה לעולה למנחה. ולפי שאמר בכאן ולמילואים. ואמרנו למעלה שאעפ״י שהוא בכלל השלמים שהוא מין בפני עצמו. והוא רמז לקרבנות שמונת ימי המילואים. סמך בכאן קח את אהרן ואת בניו אתו ואת פר החטאת ואת שני האלים ואת סל המצות. שהם קרבנות המילואים. וכבר פירשתי שנקראו מילואים ע״ש שהם באים למלאת יד אהרן ויד בניו. ואהרן ובניו באו למלאת יד אדם הראשון ובניו. שהיו סיבה בחטאם להשחית העולם שנברא בשבעה ימים. ולכן צוה להם כי שבעת ימים ימלא את ידכם. שהם לחזק שבעה ימי בראשית. לפי שכמעט עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו ומחטאתו של אדם הראשון וקין בנו. ולכן באו אלו הקרבנות לבסם העולם ולחזקו ולכפר על חטאת אדם שנתרחק. ובמשכן נתקרב. כאומרם ז״ל בבריאת העולם נתרחק אדם בששי. ובמשכן נתקרב אדם. ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. הרי לך כמו שפירשתי למעלה. שאהרן היה ממלא מקום אדם הראשון. ובני אהרן היו ממלאים מקום קין והבל:
[א] זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת
[1] זבחים פרק ראשון דף ד ע״ב (זבחים ד:), דף ה ע״ב, דף ז ע״ב, ודף ח ע״א, ופרק אחד עשר דף צז ע״ב [2] מנחות פרק שמיני דף פב ע״ב (מנחות פב:), ודף פג ע״א, ופרק שלושה עשר דף קי ע״א ב1
1. כוונת רבנו בסימון האות ב לשתי דרשות שנלמדו מציטוט א, אף שהציטוט כתוב רק פעם אחת. נחלקו שני אמוראים בפרוש הפסוק. ז״ל הגמרא שם:
אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: ׳זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם׳? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא: האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם.
וְלַמִלוּאִים: האי דמסיר הכא במסר׳ דילן, ולמלואים ב׳ מל׳ בלישנ׳, אבני שהם קדמא׳, לא ידענא מאי קאמר, דההוא חס׳ וי״ו כתי׳. וכן מסיר הרמ״ה ז״ל, ואבני מִלֻאִים חס׳ וי״ו ומל׳ יו״ד כתי׳, וכל לישנ׳ באורייתא דכותי׳, בר מן א׳ מל׳ דמל׳ בלישנ׳, וסי׳ וְלַמִלוּאִים ולזבח השלמים. [ולמלואים].
ליום חינוך הכהונה. שכל מלוי יד בכל מקום אינה אלא לשון חינוך כדלעיל בפרשת תצוה:
For the day of installation of the kehunoh. Every place where the expression "מלוי יד" (literally, filling the hand) appears, it means the installation, as above in Parshas Tetzaveh.
זאת התורה לעולה – לא נודע כוונת פסוק זה. ובתורת כהנים דרשו לומר לך מה מילואים נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני אף כל נאמרו וכו׳. וכבר כתבתי במקומות אחרים (ריש פ׳ משפטים) מה שיש להעיר בדבר זה. עוד דרשו ז״ל (תו״כ זבחים צז:) ללמד על הזבחים כולן שטעונין סכין כעולה, וללמד על שלמי ציבור שנאכלין לזכרי כהונה כמנחה וכו׳. ובדרך רמז נראה על דרך אומרם במנחות (קי.) אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה וגו׳ כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב כו׳ ע״כ, גם אנו נאמר בדרך זה.
וקודם אקדים דברי רז״ל אנשי אמת שונים בש״ע נהורים אשר אמרו כי תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו, והם שני בחינות, האחד ניצוצי הקדושה שירדו בעולם התהו לסיבה ידועה לו והמושג ליודעי דעת יספיק לטעם נכון, והשני הם נפשות העשוקות אשר עשק אדם בליעל מאדם הראשון בחטאו אשר שלל שלל רב, כידוע הפלגת הנשמות אשר הרבה לעשוק,⁠א ואין לך דבר שפוקד עליו להוציא בולעו מפיו זולת אמצעות עסק התורה יעשה כל דבר עיקר. יעלה ניצוצי הקדושה שנפלו קודם עולם התיקון, ויוציא מס״מ בולעו מפיו ומפוצצו וממחה כוחו עד אשר יקיא חיל בלע, והוא מאמרם ז״ל (קדושין ל:) אם פגע וכו׳ אם אבן הוא נימוח ואם ברזל מתפוצץ.
ובפסוק זה גילה הכתוב פלאי התורה ותעצומיה, ואמר זאת התורה תועלותיה אשר תסובב קריאתה, לעולה פירוש שבאמצעותה תתעלה השכינה שהיא בחינת כנסת ישראל, ב׳ למנחה תיבה זו סובלת כמה פירושים וכולן צודקין, לשון מנוחה ולשון נחת, ולשון הנחה, וזה הפירוש הוא סוד (חולין צא:) עלי יניח צדיק זה את ראשו, והוא סוד (ב״ר פ״י) באה שבת באה מנוחה כי יניח עליה צדיק יסוד עולם, והוא סוד (שיר השירים ב׳) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני והבן.
לחטאת ולאשם הם שני בחינות הברורין, האחד חלקי הקדושה שירדו למטה ממדרגתם בתחילה בעולם התהו כנגדם אמר לחטאת, והשניה חלקי הנשמות שנעשקו מאדם בחטאו כנגדם אמר לאשם, כי התורה תועיל לשני בחינות אלו לבררם ממקום ירידתם. ולא בירור לבד אלא גם יכוננם במקום שנחסרו ממנו, והוא אומרו ולמלואים למלאותם במקומם, זה כנגד ניצוצות שירדו וכנגד חלקי נשמות שאנס ס״מ מאדם הראשון אמר ולזבח השלמים, על דרך אומרו (תהלים נ) זובח תודה יכבדנני ודרשו ז״ל (סנהדרין עג:) זה הזובח יצרו. והזביחה הוא שינצחהו ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון. והנה בחינה זו היא מעלה גדולה אשר יתעצם לזבוח יצרו כמעשה דוד שאמר (תהלים קט) ולבי חלל בקרבי ודבר זה עושה פעולה גדולה בבחינה שאנו משתדלים עליה, ואין מציאות להשגה זו זולת באמצעות התורה כאומרם (קדושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וכן אמרו (שם) אמר הקב״ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה.
עוד ירמוז באומרו ולזבח השלמים כי תכלית הבירור יהיה באמצעות הזבח דכתיב (ישעיהו לד) כי זבח לה׳ בבצרה, ואמרו ז״ל עתיד הקב״ה לשחוט את השטן, ופירוש שחיטה זו היא שיסיר ממנו בחינה המחייהו שהוא ניצוץ הקדושה ובזה השלמים נשלמו כל הבירורים, והודיע הכתוב כי גם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר, ולזה רמזו ז״ל (שם) בדבריהם כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך הקב״ה מצד אחד וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר לזבוח זבח ההוא כי בכחם היה המושג, הא למדת זאת התורה לכל הדברים הנפלאים, לעולה למנחה כנגד העלאת השכינה ויחודה עם הקב״ה, לחטאת ולאשם לברר ב׳ בחינות הברורים שהם עיקר העולם, ולמלואים ולזבח השלמים ליחד ניצוצות היורדות למלאותם במקומם, ולזבוח יצרו זביחה שאין אחריה קיום, גם יעמוד חי לפני ה׳ לשלוח יד במבקשי רעתו לזבוח זבח, והיה ה׳ למלך וגו׳ יהיה ה׳ אחד ושמו אחד, והוא אומרו השלמים פירוש שנשלמו כל בחינות הקדושה ונתיחדו יחד.
ואומרו אשר צוה ה׳ וגו׳ חוזר לסיבה שהיא התורה שהזכיר בראש הפסוק, כאילו אמר זאת התורה אשר צוה ה׳ וגו׳ שצריכין ללמוד התורה על מנת כן לא לתכלית אחר זולתו, ואומרו ביום צוותו כי דבר זה נאמר להם במעמד הר סיני דכתיב במדבר סיני, ואמר להקריב את קרבניהם כאן רמן בתוספת ביאור מה שפירשתי שמקריבין כל חלקי הקדושה שהם מיוחסים לישראל שהם הם הדרגת הקדושה וכל חלקי הקדושה להם יתיחסו ובאמצעות התורה יקריבו את קרבניהם ויתיחדו כל בחינות הקדושה כנזכר למעלה.
א. בדפוס ראשון: ״לעשות״.
זאת התורה לעולה למנחה ולחטאח, This is the law of the burnt-offering, of the meal-offering and of the sin-offering. It is not clear what this verse wants to tell us. In Torat Kohanim we read that just as the details of the consecration rites of the Tabernacle which are discussed in the next chapter have all been handed down at Mount Sinai, so the details of permanent offerings have also been handed down at Mount Sinai. Seeing that the consecration rites consisted of public offerings, how do we know that the legislation concerning private offerings was also handed down from Sinai in all its details? Answer: This is why the Torah included the guilt-offering in our verse, an offering which is always a private offering. I have already said repeatedly such as at the beginning of Parshat Mishpatim what I have to contribute on the subject (compare page 689). Torat Kohanim as well as Zevachim 97 also derive from this verse that all the meat-offerings need to be slaughtered with a knife, same as the burnt-offering. It also teaches that all public peace-offerings are to be consumed by the male priests just like the meal-offerings. A more homiletical message contained in this verse may be the thought expressed by Rabbi Shimon ben Lakish in Menachot 110 that anyone studying the laws of the burnt-offering is as if he had actually offered such a sacrifice. I plan to follow the same approach.
Let me first preface my remarks by recalling that numerous Kabbalists who have engaged in a study of these matters have said that the principal purpose of Torah and its study is to recapture sparks of sanctity which have "fallen" and as a result are being held captive. We are dealing with two separate aspects of fallen sparks of sanctity here. One refers to the sparks of sanctity which descended into the world of chaos for reasons which are well known. The term "sparks" of sanctity is enough for these students of Kabbalah to know what we are talking about. The second aspect of that term is that it refers to souls which are being oppressed by cruel humans ever since the time Adam sinned in גן עדן. At that time Adam provided the negative elements in our world with a great deal of spiritual loot. The only way such souls can be rescued from the clutches of the spiritually negative forces which hold them captive is the study of Torah in such a way that Torah becomes the mainstay of our lives. Torah is the only effective antidote to the forces of Samael (the evil urge) as we know from Kidushin 30: "If Samael attacks you drag him to the hall of Torah study. If he had been as hard as stone before you dragged him to the house of Torah study you will find that he melts; if he had been as tough as iron he will explode.⁠"
In our verse the Torah has revealed the marvellous properties of our Torah. When the Torah writes: "This is the Torah,⁠" this is an introduction to the description of its powers. The Torah continues: לעולה, to tell us that by means of Torah study the Jewish people can elevate themselves to be the vehicle of God's Presence. The Torah goes on to say למנחה. This word may be translated in several ways all of which are correct. The word reflects the concept of מנוחה, rest; it reflects the concept נחת, calm, tranquillity; it also reflects the concept of הנחה, deposit, repose. This latter meaning is most likely the principal meaning of the word מנחה. In Chulin 91 the stones upon which Jacob placed his head when he went to sleep after having been surprised by an early sunset, are described as having merged in order that the righteous Jacob should be able to use all of them as his pillow, for his repose. In his commentary on Genesis 2,2 Rashi writes בא שבת בא מנוחה, "the arrival of the Sabbath brings with it a sense of repose.⁠" This is because the righteous, the foundation of the world, uses the Sabbath as his pillow (allegorically speaking). This is also the mystical dimension of Song of Songs 2,6: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. "His left hand is under my head and His right arm embraces me.⁠"
ולתטאת ולאשם, and for the sin-offering and the guilt-offering. These words clarify two separate aspects of the descent of the sparks of sanctity into the nether regions which we referred to earlier. The sparks of sanctity which descended at the time the world was still in chaos, Tohu Vavohu [before the period which commenced with God creating light at the beginning of the Torah's report in Genesis 1,3 Ed.], are here referred to as לחטאת, i.e. "the Torah of the sin-offering,⁠" whereas the sparks of sanctity which descended into the realm of Satan after Adam sinned are referred to as לאשם, i.e. "the Torah of the guilt-offering.⁠" The Torah had to inform us of this division in order for us to appreciate that not only can it help us locate and isolate i.e. identify these sparks of sanctity in an environment inherently hostile to sanctity, but Torah can also be the instrument of rescuing these sparks of sanctity from their exile. The Torah alludes to this when it writes: ולמלואים, i.e. "to make them fill their original places.⁠" The word למלואים refers to the original place assigned to the sparks of sanctity which descended into chaos before God created order in the physical universe. The words ולזבח השלמים refer to the sparks of sanctity which descended into the clutches of the spiritually negative forces rampant in our world after Adam's sin. The expression זבח in this connection reminds us of Psalms 50,23: זובח תודה יכבדני אראנו בישע אלוהים, "he who offers a thank-offering honours Me….and I will show him salvation.⁠" Sanhedrin 43 comments on this verse that the person the Psalmist refers to sacrifices his evil urge. Slaughtering, זובח, means vanquishing that which one slaughters. By vanquishing one's evil urge one can again isolate the realm of good which had been inextricably fused with the forces of evil while that soul had been in the clutches of Satan, i.e. of the evil urge. This is a tremendous spiritual accomplishment as commented upon by David in Psalms 109,22 who viewed himself as לבי חלל בקרבי, "my heart was slain inside of me.⁠" David refered to having killed the evil urge within him. This is a very great spiritual accomplishment but it cannot be achieved except through Torah as we mentioned when we quoted the Talmud in Kidushin 30. The Talmud there also quotes God as saying: "whereas I have created the evil urge within you I have also given you a remedy to overcome it, i.e. the Torah.⁠"
Another homiletical message is contained in the words ולזבח השלמים which tell us that the whole purpose of identifying and isolating these lost sparks of sanctity is to do so by means of the זבח, the sacrifice; Isaiah 34,6 speaks of כי זבח לה' בבצרה, "for the Lord holds a sacrifice in Bozrah;⁠" our sages comment on these words that in the future God will slaughter Satan. The meaning of the word "slaughter" [when applied to a spiritual being such as Satan. Ed.] is that God will deprive Satan of the component which enables it to live, i.e. the spark of sanctity. This then will be the peace-offering שלמים alluded to in our verse which is a reference to the "happy ending" of human history. Our verse tells us that even the slaughtering of Satan will be accomplished by means of preoccupation with the Torah. Torah. It is the merit acquired by the righteous through preoccupation with Torah which will bring all this about. Our sages in Sukkah 52 alluded to this when they described the slaughter of Samael as being carried out jointly by God and the righteous, each one holding the knife from one end. This is meant to teach us that it is within the power of the righteous to contribute their share in the elimination of Samael-Satan. We have already stated that the words זאת התורה are to remind the reader of all the marvellous things which can be accomplished by means of the Torah. לעולה למנחה; these words allude to the elevation of the שכינה and its unification with the essence of God. The words לחטאת ולאשם allude to the respective identification and isolation of the sparks of sanctity which are the essential part of the living universe. The words ולמלואים ולזבח השלמים describe the unification of the sparks of sanctity which had gone astray with their erstwhile source, and the slaughtering of the evil source which enabled such a going astray of sanctity to have occurred in the first place. This will also deny that source the basis for any future existence. The word שלמים, perfection, completion, alludes to the fact that when that stage will have been reached all the challenges life on earth presents will have been met successfully. This is the time when God will be proclaimed king in this world for ever more and He and His name will be One.
אשר צוה ה' את משה, which God commanded Moses, etc.; the Torah here reverts to the cause for all this, i.e. the Torah, as had been mentioned by the words וזאת התורה. It is as if the Torah had written in verse 37: "This is the Torah which God commanded Moses, etc.⁠" ביום צוותו את בני ישראל, on the day He commanded the children of Israel, etc. This ordinance was commanded to them at Mount Sinai seeing God said: "in the desert of Sinai.⁠" The Torah added: להקריב את קרבניהם, "to offer up their sacrifices.⁠" This is an allusion to what I have written previously that all particles of sanctity which exist are an integral part of Israel and that Israel will be able to reunite all these various "sparks" of sanctity by means of the Torah.
זאת התור׳ לעולה – מה עולה טעונה כלי אף כו׳.
למנחה – מה מנח׳ מקדש׳ הנוגע בבליעה אף כו׳ ולחטאת. מה חטאת בידו הימנית אף כו׳. ולאשם. מה אשם עצמותיו מותרין אף כו׳. ולמלואים. מה מלואים הנותר בשריפה שנא׳ ושרפת את כו׳ אף כו׳. ד״א מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו אף כו׳ והיתר עצמו׳ ילפינן מג״ש נאמר באשם לו יהיה ונאמר בעולה לו יהיה מה אשם כו׳. ולזבח השלמים. מה שלמים לשמן אף כו׳.
זאת התורה לעולה – ״זאת״, האמור בפרשיות שלמעלה, היא התורה לעולה וגו׳. ולמעלה אמר ״זאת תורת העולה״,⁠1 ״וזאת תורת המנחה״2 וכן כלם, וכאן אמר ״לעולה״? אולי לפי שכל קרבן חלוק במעשיו מחברו, ובכמה דברים הושוו הקרבנות כלם, כמו פגול ונותר וטמא וכיוצא, שהאחד למד ממה שנאמר בחברו. לכן אחר שאמר ״זאת תורת״ זה, ״וזאת תורת״ זה, אמר לסוף זאת התורה האמורה היא לכלן.
ולמלואים – פירש רש״י ז״ל ״ליום חנוך הכהונה״. והן הקרבנות שצוה עליהן בפרשת תצוה, וכתובים בפרשה הסמוכה. וסמכן לזבח השלמים, לפי שאין הבדל בין קרבנות מלואים לשאר הקרבנות, רק באיל המלואים של שלמים. שהרי עולת המלואים קרבה כדרכה, והחטאת כמו חטאת פר משיח ופר העדה הנשרפין. רק שלמי המלואים נשתנו, כמו שיתבאר (ויקרא ח, כב), לכן אמר למלואים ולזבח השלמים.
1. שם ו, ב.
2. שם ו, ז.
זאת התורה לעלה – זאת האמור בפרשיות שלמעלה היא התורה לעולה וגו׳ ולפי שבהרבה דברים השוו הקרבנות זה לזה שהאחד נלמד ממה שנאמר בחבירו, לכן חזר וכללן כולם:
ולמלואים – ליום חנוך הכהונה, והן הקרבנות שצוה עליהן בפרשת תצוה:
ולמלואים – רש״י פי׳ ליום חנוך הכהונה, והרמב״ן פ׳ תצוה השיב עליו בזה ואמר הנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות, כלשון מלאו ימי, ובמלאת הימים האלה, עד יום מלאת, בהשלימם, וכן בכסף מלא מחיר שלם, והטעם כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשות כן הנה ידו שלמה ראויה לכל העבודות והמלאכות, וכן מלאו ידכם היום כי עתה ידיכם מלאה בכל עבודת ה׳ כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו, ודוד המלך אמר ומי מתנדב למלאות ידו היום לה׳ כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלמה בכל הקרבנות ובכל העבודות, כי אין עבודות ישראל להקב״ה שלמה אלא בבית המקדש, וכן איל המלואים שמלואי הכהנים בו, כי חטאת ועולה לכפר, וזה למלאת ידם בהקרבה, וכן תיב״ע ימי מלואיכם יומא אשלמנותכון, ודומה לענין (בעפאָללמאֶכטיגען) אשר יאמר הלועז על נתינת כח לאדם להרשות אותו לעשות דבר, כי על ידי הקרבנות מלא ה׳ את יד אהרן ובניו שיעבדו עבודת ה׳ במקדשו בעד כל ישראל, דכהנא שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, ומלת יד על הכח שיתמלא כחם לעשות, ומן התימה שאונקלס תרגם בכ״מ מלואים, קרבניא.
ולמלואים – הוא תודה, שכל שלחם בא עמו נקרא מלואים, וכן איל המלואים, וז״ש בת״א קורבניא, שהוא נקרא סתם קרבן שנאמר והקריב על זבח וגו׳ על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו ר״ל ג׳ מיני מצות שנקראו קרבן וכל אלו על תודת שלמיו. (כת״י הגר״א).
[קסא]
זאת התורה לעולה ולמנחה – כלל מוסד שכל מקום שסיים כלל שאחר הפרטים הרבים וחתמם ב״זאת התורה״ – מכניס את כולם בתורה אחת וחק אחד, לדמותם זה לזה. ועל כן דרשו חז״ל בזבחים (דף צז.) ומנחות (דף פג.) כמה דרשות מה שכל הנחשבים פה נלמדים זה מזה. אולם יש פה עוד שינוי כפי הפשט שעליה עמד הספרא פה. כי הפרשיות סדורות עד הנה – עולה, מנחה, מנחת חביתין (והוא הנקרא ׳מלואים׳ שבא למלא יד הכהן) חטאת, אשם, שלמים. ומדוע כתב מלואים אחר אשם? היה לו לכתוב ״זאת התורה לעולה ולמנחה ולמלואים...⁠״? וכבר בארנו למעלה (סימן לט) שפרשת ״זה קרבן אהרן ובניו״ נאמרה ביחד עם פרשת המלואים רק סדרה בין החיובים לדורות. ואם כן מדוע הזכירה פה שלא כסדר? ואמרו שבא כן כדי שנדע שלא בא כן נצד הכלל לבד לחשב כל הנאמר, רק על צד ההיקש - להקיש למלואים שכולם נאמרו גם פרטיהם מסיני. שאי לאו כן ציוי דמלואים קדמה לכולם אחר שנאמרה בסיני, והיה לו להזכיר מלואים בראשונה כסדר הציוי אחר שלא סדר פה כסדר הפרשיות; ולמה באת אחרונה? ועל כרחך שלא קדמה להם בזמן הציוי. וזה פירוש [משנה ג׳] אמנם למה סמכה אצל אשם דוקא ולא כתבה לבסוף אחר שלמים? (כיון דבלי זה בא שלא במקומו) משיב שרצה להורות שנאמרו שם - בין דיני קרבנות יחיד בין דיני קרבנות צבור, ולכן סמך מלואים לאשם. שאשם לא משכחת רק ביחיד ומלואים רק בצבור, להעיר אזן שנאמרו שם דיני היחיד והצבור. וזה פירוש [משנה ד׳] ולפי זה פירוש הכתוב זאת התורה לעולה ולמנחה...אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני – רוצה לומר שכולם נצטוו בסיני. ולמען נדע שגם פרטיהם נאמרו בסיני הקישם למלואים. ובמה שכתב ״אשר צוה ה׳ בהר סיני להקריב את קרבניהם״, שמבואר אצלינו (ויקרא סימן סא) שכל מקום שבא שם ׳קרבנו׳ נוסף על הפעל יש בו דרוש, עיי״ש. ומרבה אף בכור ומעשר ופסח שהם מתיחסים לישראל ממקנה קנינם. וכן הוסיף ״להשם״ - כולל כל קרבנות השם, כולם נאמרו למשה בסיני בכל פרטיהם. ומבואר דכולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא שסבירא ליה בזבחים (דף קטו.) דכללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד. וכן סתים בספרא ריש בהר (פרשה א), כמו שיתבאר שם אם ירצה השם.
ולמלואים1 – היינו תודה, שנכלל בו לחם כמנחה, ואכילת יום אחד כמו קדשי קדשים.⁠2 והרי3 הוא כמלואים שנכלל בו (פרק ח׳) עולה ושלמים,⁠4 כך נכלל בתודה מעלת קדשי קדשים גם כן.⁠5
1. רש״י: ליום חינוך הכהונה, וכן בחזקוני: אלעיל קאי אפרשת מילואים שבפרשת תצוה. אך תמוה לומר שכאן התורה מסכמת ״זאת התורה״ על דבר שנאמר לשעה בחומש אחר, ומדוע לא הוזכר בתחילת הרשימה.
2. כאשר דין אכילת יום ולילה בקדשי קדשים נלמד (זבחים לו,ב) מן המפורש בקרא אצל קרבן תודה!
3. ומדוע קרבן תודה קרוי ״מילואים״.
4. כך שלפי רבינו פסוקנו מסכם לפי סדר הכתוב את כל סוגי הקרבנות אשר באו בפרשת צו בשני הפרקים ו–ז.
5. ועיין בהרחבה בביאורנו לפירוש הספורנו לקרבן תודה, שם הראינו לדעת שקרבן תודה מורכב הן מקדשים קלים (שחיטה לאו דוקא בצפון המזבח, האכילה לכהנים ולבעלים) והן מקדשי קדשים (אכילה ליום ולילה בלבד). לכן בתורה שבכתב בפרקנו הוא כתוב מיד אחרי קדשי קדשים (החטאת האשם) ולפני קרבן שלמים. וברוך שכיוונו לדעתו הגדולה של רבינו!
זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים כו׳ – הנה לפי סידור הכתובים היה לו לאמר לעולה ולמנחה ולמלואים ולחטאת כי כן כתוב קודם קרבן מלואים בתר קרבן מנחה. ונראה עפ״י מה דאמר בזבחים צ״ח לר׳ עקיבא דמה מנחה מתקדשת בבלוע ומה חטאת מתקדשת בבלוע דכתיב בהו כל הנוגע יקדש ובחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש, וצריכה דאי קמ״ל מנחה משום דרכיכא ואי אשמעינן חטאת הו״א משום דקריר קמ״ל. לכן תני חטאת בתר מנחה משום דחדא מלתא ילפינן מנייהו והוא דמקדשת בבלוע, ובתר דנקיט חטאת נקיט אשם דכתיבי כהדדי בכ״מ ושניהם מכפרים והדר תני מלואים ודו״ק.
זאת התורה – אמר רבא, מאי דכתיב זאת התורה לעולה וגו׳, כל העוסק בתורה אין צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם.⁠1 (מנחות ק״י.)
לעולה – הוקשו כל הקרבנות לעולה,⁠2 פה עולה טעונה כלי לשחיטה אף כל הקרבנות טעונים כלי לשחיטה, ומאי סכין – סכין.⁠3 (זבחים צ״ז:)
ולמנחה – הוקשו כל הקרבנות למנחה,⁠4 מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ומתקדשת בבלוע, אף כל הקרבנות אין נאכלים אלא לזכרי כהונה ומתקדשים בבלוע.⁠5 (שם שם)
ולחטאת – הוקשו כל הקרבנות לחטאת,⁠6 מה חטאת אינה באה אלא מן החולין ובידו הימנית ומתקדשת בבלוע, אף כל הקרבנות אין באים אלא מן החולין וביד ימנית ומתקדשים בבלוע.⁠7 (שם צ״ח.)
ולאשם – הוקשו כל הקרבנות לאשם,⁠8 מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו, ועצמותיו מותרין אף כל הקרבנות אין שפיר ושליא קדוש בהן ועצמותיהן מותרין.⁠9 (שם שם)
ולמלואים – הוקשו כל הקרבנות למלואים,⁠10 מה מלואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן אף כל הקרבנות מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים מותריהן בשריפה.⁠11 (זבחים צ״ח.)
ולמלואים – הוקשו כל הקרבנות למלואים,⁠12 מה מלואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני אף כל הקרבנות נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.⁠13 (תו״כ)
ולזבח השלמים – הוקשו כל הקרבנות לשלמים,⁠14 מה שלמים בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן לשמה, אף כל הקרבנות בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן לשמה.⁠15 (זבחים ד׳:)
ולזבח השלמים – הוקשו כל הקרבנות לשלמים,⁠16 מה שלמים מפגלין ומתפגלין אף כל הקרבנות מפגלין ומתפגלין.⁠17 (שם צ״ח.)
ביום צותו – מכאן שביום מקריבין ולא בלילה.⁠18 (שם שם)
ביום צותו – כל היום כשר למליקה ולקמיצה [ולקבלה] ולהקטרה ולהזיה, דכתיב ביום צותו.⁠19 (מגילה כ׳:)
1. פירש״י דהול״ל זאת החקה, עכ״ל, ולא ידעתי מאי עדיפא ליה לשון חקת מלשון תורת. ולו״ד נראה דמדייק כל יתור פסוק זה שלא נתחדש בו מאומה, אחרי דכל פרט שבפסוק זה נתבאר במקומו, ומה היה פרשה חסרה אם היה חסר כל פסוק זה, ולכן דריש ע״ד אסמכתא שבא לרמז שהעסק בתורה בעניני קרבנות חשובים כהקרבה עצמה, ומה שלא סיים עוד ולא מלואים ולא זבח השלמים כלשון הפסוק, פשוט הוא משום דאלו אינם באים לכפרה ולא שייך לומר שהתורה מכפרת תחתיהן, וע״ע מש״כ בנוגע לדרשה זו לעיל בפסוק זאת תורת החטאת (ו׳ י״ח) וצרף לכאן.
2. נראה בטעם דרשה זו ובכל הבאות בפ׳ זה מעין דרשה והיקש זה ע״פ מש״כ בדרשה הקודמת דלכאורה כל פסוק זה מיותר כולו, שאין בו כל חידוש, אחרי דכל קרבי נתבארו דיניו בפרשה מיוחדת, ולכן דרש שלכן כלל כל הקרבנות כולם ביחד כדי להשות דינים שונים שבהם זל״ז וכפי שיתבאר.
3. ר״ל ולא בצור וצפורן וכדומה, ובעולה גופה למדין דצריך סכין מדכתיב בפ׳ וירא ויקח את המאכלת לשחוט, והתם עולה הואי כדכתיב שם והעלהו לעולה, ועיין מש״כ שם. אבל אין לפרש דילפינן מעולה דצריך כלי לקבלת הדם משום דכתיב בעולת סיני (ס״פ משפטים) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, יען דשם היו גם שלמי צבור, וא״כ מבואר דבכל הקרבנות הדין כן, ולא רק עולה.
4. עיין מש״כ לעיל אות קמ״ב וצרף לכאן.
5. במנחה כתיב מפורש כל זכר בבני אהרן יאכלנה (לעיל ו׳ י״א) וכל אשר יגע בהם יקדש, וע״ע בסמוך אות קמ״ז.
6. עיין משכ״ל אות קמ״ב וצרף לכאן.
7. החטאת אינו בא ממעות קודש, דכתיב בפ׳ אחרי והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו ודרשינן משלו ולא משל כסף מעשר, וחטאת נעשה בימין דכתיב ביה (ויקרא ד׳ ו׳) וטבל הכהן את אצבעו וילפינן שם ממצורע דכתיב ביה וטבל הכהן את אצבעו הימנית, וחטאת מתקדשת בבלוע דכתיב בה (לעיל ו׳ כ׳) כל אשר יגע בבשרה יקדש, ואף כל הקרבנות כן. והנה אע״פ דבדרשה הקודמת יליף התקדשות בבלוע ממנחה, מפרש בגמרא דאצטריכו שניהם, משום דאי ממנחה לבד היה אפשר לומר שאני מנחה דאיידי דרכיכא מבלעי [שהיא סולת בלולה], ואי מחטאת לבד לא היינו יודעין מנחה, דהיה אפשר לומר דבשר אגב דשמן קדיר משא״כ מנחה, לכך אצטריכי שניהם.
8. עיין משכ״ל אות קמ״ב וצרף לכאן.
9. באשם לא שייך שפיר ושליא שהרי מן הזכרים הוא בא [וצ״ע שלא למד זה לעיל מעולה שג״כ אינה באה אלא מן הזכרים], ועצמותיו מותרין לעשות מהן כלים, וילפינן זה מדכתיב לכהן אשר יכפר לו בו יהיה (לעיל פ׳ ז׳) עיי״ש.
10. עיין משכ״ל אות קמ״ב וצרף לכאן.
11. ר״ל במלואים לא היו בעלי חיים במותריהן שהרי קרבן צבור הם ולא הוכשרו שנים לאחריות וגם לא אבד אחד מהן והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון, אף כל הקדשים אין בעלי חיים מותריהן בשריפה, וכגון אם הפריש שתי בהמות לאחריות חובתו שאם תאבד האחת יתכפר בשניה או אם הפריש קרבן ואבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון והקריב אחד והשני נותר, אין נותר זה בשריפה אלא ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבת צבור.
12. עיין משכ״ל אות קמ״ב וצרף לכאן.
13. דפרשת מלואים נאמרה כולה בכל פרטיה בסיני כמבואר בפ׳ תצוה בפרשת וזה הדבר, יעו״ש.
14. עיין מש״כ לעיל אות קמ״ב וצרף לכאן.
15. ושלמים גופא ילפינן מדכתיב בפ׳ ויקרא ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים כמבואר לפנינו שם.
16. עיין משכ״ל אות קמ״ב וצרף לכאן.
17. ר״ל מה שלמים יש בהם מפגלין ומתפגלין, שהדם הוא מפגל והבשר והאימורין מתפגלין, שאם חשב בשעת זריקת הדם לאכול הבשר חוץ לזמנו נעשה הבשר פגול, אף כל דבר שיש בו מפגל ומתפגל שייך בו פגול, לאפוקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שהן מתירים את עצמם, ואין בהם שיריים להתפגל מחמת עבודת מתיריהם, אין פגול נוהג בהם לענין חיוב כרת, היינו שהאוכל אינו חייב כרת, אבל לכתחלה אם חשב עליהן מחשבת פגול בודאי לא ירצו. ודין זה בפרטיות נתבאר אצלנו לעיל פסוק י״ח בדרשה זבח שלמיו, יעו״ש.
18. יתכן דמדייק דאי לאו דלשון ביום בא להורות הדין ביום ולא בלילה לא הו״ל לכתוב כלל ביום צותו, כיון דכתיב מקודם זאת התורה לעולה וגו׳ אשר צוה ה׳ את משה, ולכן דריש הלשון ביום צותו את בני ישראל להקריב, ר״ל שיצוהו להקריב ביום ולא בלילה. ועיין לעיל פ׳ ט״ז בדרשה ביום הקריבו את זבחו דגם זריקת הדם צריך להיות ביום וביום שחיטת הקרבן, וע״ע מש״כ בענין זה ר״פ ויקרא.
19. ע״פ הכלל דכל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ובדרשה הקודמת ילפינן מכאן דרק ביום מקריבין, ופשוט דזה הוא בסתם קרבנות, אבל בקרבנות המיוחד להם שעות כגון פסח ותמיד כשרים רק בשעתן. והנה לפנינו בגמרא חסר ולקבלה, והעתקנו כמו שהיא הגירסא במשנה, וכן היא הגירסא בגמרא בש״ס כת״י.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורתולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144