ולקחתי – ברגע בו תעמדו זקופים, ותהיו בני חורין ומוּדעים לזכויותיכם האנושיות, אקח אתכם לי לעם. מיד לכשתשתחררו, תהיו לעמי! אתם תהיו לעמי, ללא ארץ, וללא קרקע משלכם, אלא אך ורק באמצעותי!
לי לעם – שתי מילים קצרות אלה הן האמירה הראשונה על ייעודם של ישראל. הן מבטאות את התכונה העושה את היהדות לכל־כך ייחודית. אין מתאים כלל וכלל להתייחס ליהדות כ״דת היהודית״. חוסר מחשבה הוא להגדיר את היהדות כ״דת״, להציב אותה בשורה אחת עם הדתות האחרות, ולאחר מכן לתמוה ש״דת״ זו כוללת
דברים כה רבים מעבר למסגרת המקובלת של ״דת״. ״לי לעם״: על ישראל להיות עם לה׳.
אמירה זו לבדה כבר מבהירה שהיהדות, כפי שייסדה ה׳, אינה דת כלל. נכון הדבר שהיהדות כוללת בתוכה יסודות, שמוגדרים בדרך כלל כ״דת״, אך המושג ״יהדות״ שונה לחלוטין ורחב לאין ערוך. ב״דת״, אין לאל אלא מִקדשים, כנסיות, מסדרי כהנים, עדות מאמינים וכו׳. ואילו אומות ועמים, כפופים למלכים ושלטונות בלבד; ומבוססים על מושג המדינה, ולא על דת ואל. אולם ביהדות ייסד ה׳, לא עדה דתית אלא אומה; כל החיים הלאומיים יקבלו צורה על ידו. ישראל יהיה ״עמו״, ולא רק עדת מאמינים.
כמה שונות הם דרכי ״לשון הקודש״, בבחירתן בביטויים מתאימים למושגים של ״עם״, ובן זוגו – ״מלך״!
בגרמנית, המלך (״קעֶנִיג״) הוא מי שבידו היכולת והכח (״דֶר קעֶנֶנְדֶה״); והעם ההולכים אחריו (״פוֹלְק״), הם אלה החייבים לשמוע בקולו (״דַס פוֹלְגֶנְדֶה״). (בשפות הלטיניות, נלווית למושג ה״עם״ משמעות חזקה יותר של זלזול והשפלה
[עיין פירוש, בראשית יא, ז]). לכן קיים העם רק למען המלך; בלי מלך אין עם.
לא כך הוא בלשוננו הקדושה. המושג ״עַם״ אינו תלוי בסוג כלשהו של יחס למרוּת עליונה שמעליו או מחוצה לו; אלא הוא מושג העומד בזכות עצמו, אשר במרכזו אך ורק
הקשר ההדדי שבין מספר רב של אנשים (״עם״ קרוב ל״עִם״ משורש ״עמם״). המשמעות הבסיסית של ״מלך״ היא: מי שמשמש כראש לאחרים, מי שמהנה את האומה בחכמתו ופקחותו, מי שחושב עבור האחרים. (השווה תיבת ״נמלך״ בלשון חכמים, ״להתייעץ עם מישהו״. קרוב ל״מלך״ ברמה המוחשית – ״מלק״
[עיין פירוש, בראשית י, י]). נמצא, שהמלך קיים למען חברת העם, כדי שבני העם יגיעו, אחד באמצעות השני ועם השני, לתכליתם הסופית; אך חברת העם אינה קיימת למען המלך.
כאשר ה׳ אומר ״ולקחתי אתכם לי לעם״, פירושו: על חייכם הציבוריים להיות מודרכים על ידי חכמתי, ולהוות התגלות של רוחי.
בני דור מאוחר יותר ביקשו לצמצם את כל תוכן הקשר שלהם לה׳, לחיי המקדש וקרבנותיו; ואף כשהוכיחו אותם על שחיתותם החברתית, הסתתרו מאחורי הקריאה: ״הֵיכַל ה׳! הֵיכַל ה׳!״
(ירמיהו ז, ד). ואז הרעים הנביא בקולו נגדם: ״הֵיכַל ה׳ הֵמָּה!״
(שם) – עליהם בעצמם להיות היכל ה׳. כפי שביאר הנביא: ״כִּי לֹא־דִבַּרְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח״ – לא קירבתי אותם לעבודתי כדי שיקריבו קרבנות. ״כִּי אִם־אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם״ וגו׳
(שם ז, כב–כג).
אמת, שה׳ דיבר אלינו גם אודות קרבנות. יתירה מכך, ביום גאולתנו ממצרים, הוא הקים אותנו לעם, בדווקא על ידי קרבן ורק על ידי קרבן. אך הוא לא עשה אותנו ל״עדה של מִקדש״ בכדי שנקריב קרבנות; אלא באמצעות הקרבן ביקש לעשותנו ל״עם״.
ודווקא מוסד זה – הקרבן – הוא שהקים לראשונה את המדינה על עקרונותיה המנחים היסודיים, כפי שנוכיח בהמשך (עיין פירוש להלן יב, ג–ו). בעוד שעמים אחרים נעשים מאוחדים על ידי חלקם המשותף באדמת המולדת, הרי שהעם יהודי נעשה מאוחד בחלקם המשותף באלקי ישראל.
״ולקחתי אתכם לי לעם״ – על ידי יציאת מצרים; ״והייתי לכם לאלקים״ – על ידי מתן תורה; ״וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם המוציא״ וגו׳ – על ידי הנדודים במדבר.
רק על ידי מה שיעבור עליהם במדבר, יגיעו להכרה, שלא רק פעם אחת גאלם ה׳ ממצרים, אלא תמיד יהיה אלקיהם; ויגן עליהם בהווה ובכל הזמנים בעתיד כדי שלא יתמוטטו תחת ״סבלות מצרים״, ויוציא אותם מתחת סבלות אלה.
לא שבנו מעולם להיות ״עבדים״; לעולם לא נהיה עוד ״גרים״; אך ״סבלות״ יהיה עלינו לשאת, כל עוד בני אדם אנחנו. כל עוד נשאר נאמנים לה׳, יכולים אנו לבטוח בעזרתו האיתנה ואפילו הנסית. זה הדבר שצריך להיות ברור לנו, עד סוף כל הדורות, מנדידתנו במדבר; ורק אז –