1. העתקתי מפדר״א דפוס ראשון. ובילק״ש ח״א רעט, בשינוים ובהשמטות: ״אלא על טומאת תשמיש המטה״. ובפדר״א עם רד״ל: ״אלא על ההפרשה מנשותיהם״. עו״ש ברד״ל: ״לא היו בהם ערלי לב״. ובהערות לפדר״א מכת״י (פרידלאנדר, דף שכג) חשב שזה גירסא, ולא ידע שהנוסח של הפדר״א הנדפס עם פי׳ הרד״ל חלו בו ידי המבקר הממשלתי, ותקן כפי העולה על רוחו, ואין כאן גירסא אחרת. הרד״ל מביא מ״ש הזי״ר לפרש כוונת הפדר״א, שהמן והמים היו טהורים מטומאה ולא היה ביניהם שרץ ונבלה ליגע בהם, וזבין ומצורעין היו חוץ לענן, א״נ שהרי נתרפאו כולן. והרד״ל דוחה, שהרי לא תקן מטומאת נדות ויולדות וטומאת מת. וע״כ שלא מדבר הפדר״א מכל אלה הטומאות, משום שקודם מ״ת כולן טהורים לגמרי מכל הטומאות, וכן מוכח מגמ׳ ברכות (כא.): זבין ומצורעין מותרין בד״ת, ובעלי קריין אסורין. אלא שקדושה זו אינה כי אם פרישות לשם קדושה, והוי ס״ד שהיא גם במאכל ומשתה, ומסיק שהפרישה אינה כי אם מנשותיהם, שהוא קלות ראש, ואף קודם מתן תורה שלא היה דין טומאה, וכמו לדורות לת״ת דילפינן מינה לאסור בעל קרי משום קלות ראש. ותימה שלא הביא לשון הרמב״ן כאן: ״והנכון, שיהיו קדושים, שלא יגשו אל אשה ואל כל טומאה, כי הנשמר מן הטומאה יקרא מקודש, כמו שאמר בכהנים (ויקרא כא א, ו): ׳לנפש לא יטמא׳, ׳קדושים יהיו לאלהיהם׳. וכתיב (דברי הימים ב׳ ל ג): ׳כי הכהנים לא התקדשו׳, ר״ל לא הטהרו, וכן ׳כי אם אשה עצורה לנו ויהיו כלי הנערים קדש׳ (שמואל א׳ כא ו)״. וכ״כ הרב״ח: ״שלא יגשו אל אשה גם להפריש עצמן מכל טומאה״. והנה הוסיף הרמב״ן: מכל טומאה, וכנראה שסובר שכן החמירה התורה אז בשעת מ״ת גם על שאר טומאות, כגון טומאת מת וכו׳, וזה צ״ע מגמ׳ ברכות הנ״ל. ואולי כוונתו לטומאה גם מן שאר עבירות, כדעת סדר אליהו רבה להלן אות קמא, וצ״ע. ויש להעיר מ״ש הרמב״ן ויקרא (טו יא): ״וטעם טומאת שכבת זרע אע״פ שהוא בטבע התולדה, כטעם טומאת המת, כי המקור מושחת, והשוכב לא יודע אם ישחית זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר״. וכ״כ ר״י הלוי בכוזרי (מאמר ב סי׳ ס): ״והזיבות תלוי בטומאת המת, כי המות ההפסד הגדול כו׳, והזרע הנפסד כן, מפני שהיה בעל רוח טבעי מוכן להיות טפה שיהיה ממנה אנוש, והפסדו כנגד כח החיות והרוח, ואיננו משיג בהפסד הזה לרוב דקותו אלא בעלי הרוחות הדקות והנפשות החשובות המשתדלות להדבק באלהות והנבואה״ [כלומר רק אנשים בעלי רוח נעלה מרגישים בזה ההפסד]. ולפי הסבר זה י״ל, שסובר הרמב״ן שבכלל ׳וקדשתם׳ נצטוו לפרוש גם מטומאת המת וכו׳. ועפ״ד הכוזרי יש להסביר הטעם שאסרה התורה במיוחד רק במתן תורה, כדי שזה לא יעכב אותם ״להדבק באלהות ובנבואה״. ובמו״נ (ח״ג פל״ג): ״וכן מכוונת התורה, הטהרה והקדושה, כלומר הרחקת המשגל ולהשמר ממנו ולמעטו בכל אשר יוכל וכו׳, שכשצוה השם יתעלה לקדש האומה לקבל התורה, אמר: ׳וקדשתם היום ומחר׳, ואמר: ׳אל תגשו אל אשה, הנה באר שהקדושה היא הרחקת המשגל״. (והרמב״ן באגרת הקודש פ״ב: ״שאין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז״ל במו״נ, בהיותו משבח לאריסט״ו מה שאמר כי חוש המשוש הוא חרפה לנו, חלילה אין הדבר כן, כמו שאמר היוני, לפי שבזה היוני יש שמץ מינות שאינו מורגש וכו׳⁠ ⁠⁠״ עייש״ה). ובחדושי הר״ן שבת (פז.) בשם הרא״ה: ״ומיהו משום טומאת נדה או זבין ומצורעין לא הקפידה תורה, משום דחולי הוא ולבן דוה עליהן, ואי אפשר להו בלאו הכי, וכ״ש שיקבלו התורה יותר באימה וברתת. אבל בעל קרי ופולטת שכבת זרע, שהם עצמם גרמו להם הטומאה, שלא בא להם אלא מחמת תענוג, הזהירם הקב״ה כדי שיקבלו התורה באימה וברתת, וכן פי׳ ר׳ יהונתן ז״ל״. וכ״כ המאירי: ״אבל טומאה זו שבאה להם מחמת תענוג ובחירת תאוה הזהירם לכך וכו׳⁠ ⁠⁠״. וראה תוס׳ שבת (פו.) ד״ה מנין, דבעל קרי אינו באימה וביראה, דמחמת קלות ראש הוא בא. ומדברי הרא״ה יש ללמוד הסבר הדבר לטומאת בעל קרי, אפילו במקום שמקיים מצוה דאורייתא של פו״ר ועונה, א״כ אין בזה קלות ראש, מ״מ כיון שבעצם הדבר יש תאוה ותענוג הגוף וזה קשור בקלות ראש, לכן מטמא, והצריכה התורה טבילה. וראה מ״ש בתו״ש חי״ד במילואים סימן כא. ולהלן אות קפח, מוכח כדברי הרמב״ם הנ״ל. עוד מפרש הרד״ל שם, שמלשון הפרקי דר״א נראה שאין טעם הפרישה של ב׳ או ג׳ ימים משום פליטת זרע האשה, כמבואר בשבת (פז.), אלא משום שיכינו עצמם ב׳ ימים בטהרה. בפירוש ר׳ מיוחס: ״יכבסו בגדיהם ויטבלו מעכשיו, שיהיו ג׳ ימים בקדושה״. ויש להוסיף ביאור בשטת הפדר״א: לך וקדש את ישראל שני ימים, ששני ימים קודם מ״ת יתקדשו בזה שיפרשו מנשיהם, וחשש משה אולי ביום ראשון של האזהרה מי שהוא יכשל ויבוא אצל אשתו, לכן הוסיף יום אחד מדעתו, ואפילו אם ילך אצל אשתו ביום ראשון נמצא טהור שני ימים. ומצינו כעי״ז בל״ט מכות, כפי שביאר הרמב״ם (פי״ז מהל׳ סנהדרין): ״לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין לו ל״ט, שאם יוסיף לו אחת נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו. וכ״ה במדרש במדב״ר יח כא, ותנחומא סוף פ׳ קרח: ״ופחתו חכמים אחת משום לא יוסיף״.

2. בכת״י הגירסא: ״ושנו חכמים במשנה״. ובילק״ש שפז: ״שנו רבותינו״. ובאע״ז כאן: ״וקדשתם היום ומחר, הנה הרחיב להם זמן להתקדש שאר זה היום ומחר, וטעם ׳וקדשתם׳, שירחצו במים, ויורה על זה ׳וכבסו שמלותם׳, כדרך ׳ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ׳ (ויקרא יז טז), על כן אמר משה (פס׳ טו): ׳אל תגשו אל אשה׳ מעתה, שיהיו קדושים ולא טמאים, ומי שנגש אל אשה יתקדש, כדרך ׳והיא מתקדשת מטומאתה׳ (שמואל ב׳ יא ד)״. והרמב״ן דוחה פירושו: ״ומה טעם ׳היום ומחר׳, ואין צריך לרחוץ אלא פעם אחת״. והנה בסדא״ר מפורש כדברי האע״ז. ומה שהקשה הרמב״ן, הרי מפורש באע״ז שהרחיב להם הזמן, כי מי שלא יספיק לטבול היום יטבול למחר. וראה להלן קמא. ומ״ש רמא״ש שמכאן מקור לדברי הרמב״ם, ראה להלן קמו.

3. בתנדב״א עם זקוקין דנורא, יש שגיאה גסה במאמר זה, במקום: וכי ׳מאשה׳ בלבד וכו׳, נדפס: ולא ׳משה׳ בלבד וכו׳. ובאונקלוס ׳וקדשתם׳: ״ותזמנינון״. וכ״ה ברש״י. ובבראשית רבתי לר״מ הדרשן (דף כ): ״ויקדש אותו, זימן אותו לישראל, ואין הקדשה אלא הזמנה, כד״א: וקדשתם היום ומחר״. וראה רמב״ן, ולעיל אות קמ. ובמכילתא להלן רסט: ״וגם הכהנים הנגשים, יכול הכהנים בכלל העם, ת״ל: ׳לך אל העם׳, אין הכהנים בכלל העם״. וראה זי״ר.

4. תנחומא קדשים ב. ובמדרש אגדה קדושים (יט ב), יש שינוים במדרש זה: ״כך אמר הקב״ה למשה: לך קדש את ישראל, שנאמר: ׳לך אל העם וקדשתם היום ומחר׳, ולמה לא אמר למשה: ׳לך ותזמנם׳, אלא: ׳וקדשתם׳, לפי שאני קדוש כך אני צריך לקדשם, שאני בעצמי קדשתים, ועל זה נאמר: ׳דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני׳ (ויקרא יט ב)״. נראה שדורש הלשון ׳וקדשתם׳ מלשון קדושין וקדושה. וכן הוא בפי׳ בכמה מדרשים; בדב״ר ג יג: ״הלכה, אדם מישראל שקידש אשה מי צריך ליתן שכר כתב קידושין כו׳, והחתן נותן שכר. וממי למדנו, מהקב״ה בשעה שקידש לישראל בסיני, דכתיב: ׳ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר׳, ומי כתב השטר הזה, משה. מנין, שנאמר (דברים לא ט): ׳ויכתוב משה את התורה הזאת׳. ומה שכר נתן לו הקב״ה, זיו הפנים, דכתיב (להלן לד כט): ומשה לא ידע כי קרן עור פניו״. ובמדב״ר יב י: אמר רבי חייא בר אבא כו׳, ׳ביום חתונתו׳ (שיר השירים ג יא), זה סיני, חיתונין היו, שנאמר: ׳וקדשתם היום ומחר׳. ׳וביום שמחת לבו׳ (שם), זה מתן תורה, שנאמר (להלן לא יח): ויתן אל משה ככלותו וגו׳, ׳ככלתו׳ כתיב״. שם ט מד: ״איש (במדבר ה יב), זה הקב״ה כו׳, ׳אשתו׳ (שם), אלו ישראל כו׳, שנאמר (הושע ב יח): ׳והיה ביום ההוא נאם ה׳ תקראי׳, וכן הוא אומר: ׳וקדשתם היום ומחר׳, ׳קדושים תהיו׳ (ויקרא יט ב)״. וברד״ל: ״דריש ליה לשון קדושין״. ובפסיקתא רבתי פ״ה (כא:): ״אמר רבי יהושע דסיכנן, למה הדבר דומה, למלך שקידש את בתו ועשה לה קידושין גדולים, ושלטה בהם עין רעה, עבר המלך להשיא את בתו, מה עשה, נתן לה קמיע, אמר לה: יהי הקמיע הזה עלייך כדי שלא ישלוט בך עין רעה עוד. כך כשבא הקב״ה ליתן תורה לישראל בסיני, עשה להם פומבה גדולה, כמה שכתב: ׳וכל העם רואים את הקולות׳, ולא היו אלא קידושין, כמה שנאמר: ׳לך אל העם וקדשתם׳, ושלטה בהם עין הרעה ונשתברו הלוחות, כמה שכתוב (להלן לב יט): ׳וישבר אותם תחת ההר׳ וכו׳⁠ ⁠⁠״. ובתנחומא עקב א: ״כך הקב״ה קדש את ישראל, שנאמר: ׳וקדשתם היום ומחר׳, בא משה ליתן להם את התורה ומצאן שעשו אותו מעשה, מה עשה, שבר את הלוחות וכו׳⁠ ⁠⁠״. ובילמדנו, מובא בילק״ש ח״א תשנב: ״ויקהלו על משה ועל אהרן (במדבר טז ג), שהקהילו עליהם קהלות ואמרו: בואו ונודיע לכם מעשיו של בן עמרם, ׳כי כל העדה כלם קדושים׳ (שם), וכי אתם לבדכם קדושים, והלא כלנו נתקדשנו בסיני, שנאמר: לך אל העם וקדשתם וכו׳. וראה שמו״ר לג ז: ״אל תקרי ׳מורשה׳ (דברים לג ד), אלא מאורסה״, ופסחים (מט:), שהש״ר סוף פ״ג, ותנחומא נשא ז. ובספר כפתור ופרח פ״י (דף רלה): ״וכמו שהוא לשון חכמים: ׳הרי את מקודשת לי׳, שהוא מלשון: ׳וקדשתם היום׳, כלומר ותזמנון״. ובתשב״ץ קטן (סימן תסו): ״בשם הר״מ ז״ל ׳כדת משה וישראל׳, לפי שמצינו בהרבה מקומות שאירס הקב״ה לישראל בתורה״. ומבואר שיש כאן ה׳ פירושים במלת ׳וקדשתם׳: א) פרישה מתשמיש. ב) טבילה. ג) פרישה מעבירה ומכל דבר מכוער. ד) מעין קדושי אשה. ה) הזמנה.

5. וכ״ה בת״י, וכרבנן במס׳ שבת (פו:), דבששי נתנה תורה, וסדר עולם רבה פ״ה. וראה לעיל טז ד, שיש פלוגתא אם היה בששי בשבת או בשבת. ובלק״ט כאן מביא לשון המכילתא, ומוסיף: ״ואף על פי שרבי יוסי נימוקו עמו, ואמר: יום אחד הוסיף משה מדעתו, לא עמדה הלכה כמותו, אלא לפי שאמר בשבעה בו והוצרך לומר יום אחד הוסיף, וקרא לא דייק כוותיה, מ״מ נראין הדברים כרבנן שאמרו בשני בשבת הוקבע ראש חדש סיון, כמו שכתבנו למעלה, שר״ח ניסן הוקבע יום ו׳, ור״ח אייר יום ז׳ ויום א׳. וביום ראשון באו למדבר סיני, ואכלו את המן חמשה ימים קודם לשבת כו׳, וראש חודש סיון הוקבע בשני בשבת כרבנן, ובו ביום באו במדבר סיני, אותו היום היו טרודים מן הדרך ולא אמר להם כלום, ביום שני שהוא שלישי בשבת אמר להם: ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים׳, ברביעי בשבת אמר להם מצות הגבלה, בחמישי עשו פרישה שהוא רביעי בחדש, שנאמר: ׳וקדשתם היום׳ זה יום רביעי בחדש, ׳ומחר׳ זה יום חמישי בחדש, שהוא ששי בשבת, וביום השבת שהוא ששי בחדש, קבלו עשרת הדברות והוא יום חג השבועות, יום מתן תורה, יום חמשים ליציאת מצרים. לכך נאמר (שה״ש ח ה): ׳תחת התפוח עוררתיך׳, ואומר (שם ב ג): ׳כתפוח בעצי היער׳, מה תפוח זה מוציא פירות לחמשים יום משתפרח, כך התורה נתנה לחמשים יום לגאולת ישראל, ונתנה תורה לסוף שבעה דורות; אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, ומשה, שהן סוף שבעה שבועות לגאולתן, שהוא יום שביעי המקודש, כי בו שבת מכל מלאכתו״.

6. יבמות (סב.), חופת אליהו רבה וכבוד חופה ערך ד׳ דברים וכו׳ הוסיף יום אחד לפני הר סיני. וראה מ״ש בענין זה: מה למחר לילו עמו כו׳, בתו״ש פ׳ בשלח במילואים סימן טו, ובתוס׳ כאן. ובגור אריה להמהר״ל האריך בביאור דרש זה. ובחדושי הרמב״ן כאן: ״הוסיף משה יום אחד מדעתו, מאי דרש כו׳- זה ק״ל אי מדרש דרש לאו מדעתו הוה, ולא הסכים על ידו הוה, והרבה כיוצא בו עשה משה ושאר נביאים. וי״ל ודאי אם רצה הקב״ה היה אומר לו: ׳היו נכונים ליום הרביעי׳ כדלקמן, אלא הוא ודאי לשלישי אמר, אלא גלוי היה לפניו דעתו של משה, ולפיכך משאמר לו: ׳ליום השלישי׳, חזר ואמר: ׳היום ומחר׳, כדי שיהא ברצונו של משה רבינו להתלות במדרשו, ולא יהא כמעביר על דבריו במה שאמר ׳ליום השלישי׳, אבל לא שיהא משה רבינו מוכרח לדרוש כן, שאפילו בחצי היום שייך למימר היום ומחר״. וצ״ע, הרי ׳היום ומחר׳ נאמר קודם. וצ״ל אין מוקדם ומאוחר. ולדעתי יש להוסיף ביאור בענין זה שמשה הוסיף יום א׳ מדעתו, לפי מה דמבואר לעיל אות קלט, ולהלן קמה, שהוספת יום אחד היתה מדין סייג וגדר. ומשה רבינו למד דבר זה ממצות הגבלה שנאמרה לו קודם לזה, שמלבד עצם מצות הגבלה נאסרו ג״כ בנגיעה, מזה למד משה רבינו היסוד הגדול של התורה שבעל פה: ׳ועשו סייג לתורה׳ (אבות א א). ואולי לר״י מכאן למדו הדין שיש כח ביד חכמים לבטל מ״ע בשב ואל תעשה, ראה יבמות (צ:), שהרי משה משום סייג עיכב את מעמד הר סיני ביום אחד, וכן מצות פו״ר. וראה ירושלמי סוף עירובין משביתה אחת למדו כמה שבותים. ובשיר״ק שם מסמ״ג, שהגזירה שמא יעברנו היתה בימי משה. וראה להלן אות קסג.

7. באבדר״נ נו״ב פ״ב בשינוים. וראה לעיל קמד. ונוסח אחר באבות דר״נ נו״ב מכת״י, בהוספה ב (דף קנב): ״ועשו סיג לתורה כו׳, אי זה היא סיג שעשה משה לדברו, הרי הוא אומר: ׳ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום׳ וגו׳, לא רצה משה לומר להן לישראל כדרך שאמר לו הקב״ה, אלא כך אמר להן: ׳היו נכונים לשלשת ימים׳ וגו׳, אמר, שמא ילכו ישראל איש אצל אשתו ביום השלישי ויהיו טמאים, ונמצאו מקבלין דברי תורה בטומאה מהר סיני, אלא כדי שלא ילכו איש אצל אשתו ביום ג׳ ויהיו טהורין ונמצאו מקבלין דברי תורה בטהרה מהר סיני. וזה אחד מן הדברים שעשה משה מדעתו ק״ו, והסכימה דעתו כדעת המקום, הוסיף לה יום אחד והסכימה דעתו לדעת המקום״. מבואר מנוסח זה כעין שכתבתי לעיל אות קלט, מפרקי דר״א, שחולק על הטעם המבואר במשנה שעיקר הפרישה היתה משום החשש שמא יפלטו הנשים שכבת זרע ביום השלישי, אלא גזירה אחרת היתה כאן, שמא יבואו אצל נשותיהם ביום שלישי ונמצאו מקבלין דברי תורה בטומאה. וצריך לפרש לפ״ז שע״י שהוסיף להם יום אחד, נתן להם זמן להשביע עצמן במשך אלה הימים כדי שלא יבואו לידי טומאה ביום קבלת התורה. ובכת״י ילקוט אור האפלה: ״הוסיף יום אחד, שנאמר: ׳היו נכונים לשלשת ימים׳, והקב״ה צוהו בשני ימים, שנאמר: ׳היום ומחר׳. אמר משה, שמא יבא אדם אצל אשתו, ותפלט שכבת זרע בתוך ג׳ ימים, ונמצאת מטמאה בועלה למפרע ג׳ ימים, ונמצאו מקבלין תורה בטומאה, לפיכך הוסיף יום אחד״. טעם זה מבואר גם בשאר ילקוטי תימן כת״י, וילקוט כת״י קורדיסטן. ולכאורה אינו מובן מה שכתוב: ״נמצא מטמאה בועלה למפרע״. ונראה שכוונתם אפילו אם טבלה האשה לאחר התשמיש, אם פולטת שכבת זרע תחזור ותטמא ע״י בועלה, וזהו שקורא למפרע.

8. מובא בפי׳ הר״ח שבת פו: (פז.), ושם בבבלי: ״והא טבולי יום נינהו כו׳, דאמרי תרווייהו ניתנה תורה לטבול יום כו׳, ניתנה קאמרת או ראויה קאמרת, אמר ליה ראויה קאמינא״. עיי״ש ברש״י וראשונים. וראה ברכות (כ:): ״כדאשכחן בסיני״, ובפי׳ הר״ח. ומ״ש במילואים כאן. בשירי קרבן בירושלמי: ״וקשה, דלמא דווקא השמלות הוצרכו לכבס בין היום למחר, שהרי ביום ג׳ לא היו יכולין לכבס דשבת היה, משא״כ בני אדם כבר היו יכולין ליטהר בליל שבת. וי״ל דאם כן ׳היום ומחר׳ למה לי, פשיטא שיכבסו השמלות בין היום למחר, אלא ודאי ללמד גם על בני אדם שיטבלו למחר קודם השבת״. ול״נ שהירושלמי מפרש הקרא: וקדשתם וגו׳, כחכמים בסדא״ר אות קמ: ״וקדשתם, בטבילה״. וכפשטא דקרא לפי האע״ז.

9. ר״א עפשטיין מציין למכילתא להלן כ, כא. חגיגה (יב:), מסכת היכלות פ״ג, בהמ״ד ח״ב מא, פסיקתא רבתי פ״כ (צו:), תו״ש לעיל ג סו.

10. ראה להלן קפג, דרשת המכילתא ומכדרשב״י, ולעיל אות קמ.

11. ראה להלן קמט. והרמב״ן מעתיק לשון המכילתא: ״אין כיבוס בגדים במה שאין טעון טבילה״. וצ״ל שעל הרוב דברו, ראה להלן קנ. ולכאורה נראה שלהמכילתא עיקר דין טבילה למדים מכיבוס בגדים. ולפמ״ש לעיל אות קמ, שדעת החכמים בסדא״ר, שהפי׳ וקדשתם היינו טבילה, ולעיל אות קמו, כתבתי שכן דעת הירושלמי. ולפ״ז י״ל שכן הוא גם דעת המכילתא כאן, ומ״ש הלימוד מכיבוס בגדים הפי׳ כמ״ש החזקוני: ״וקדשתם, שירחצו במים, והראיה מ׳וכבסו שמלתם׳ כדכתיב: ׳ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ׳ (ויקרא יז טז), ובכך יהיו קדושים דוגמא והיא מתקדשת מטומאתה, ועל ידי כך יהיו נכונים וטהורים מאשה, ילמד סתום מן המפורש״. וראיה לזה, שגם במכדרשב״י כאן מביא הלימוד מכיבוס בגדים, ולהלן פסוק טו, דורש ׳וקדשתם היום׳: שיטבלו ביום הרביעי. וראה להלן קנ. ובחמדת ימים: ״ומנין שלבישת בגדים צריך רחיצה, דכתיב (רות ג ג): וסכת ושמת שמלותיך עליך״. ובכת״י ילקוט תימני שו״ת על התורה: ״וכבסו שמלותם, זו טבילה, אמרו ׳כי היא לבדה היא שמלתו לעורו׳ (ר׳ להלן כב כו), וכתיב: ׳ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם׳ (בראשית ג כא)״. ובכת״י אלוגיז אלמג׳ני, שזה גזרה שוה. דרש זה מיוסד על הדרש, מובא בתו״ש בראשית ג קפו: ״הכתנות היו עור שקרם על בשרם, שלא היה להם עדיין״. וזהו שמרמז הפסוק בקרא: ׳וכבסו שמלתם׳, כלומר זו טבילת גופם, שהעור שעל גופו של אדם ג״כ נקרא לבוש ושמלה. ובמנחה בלולה: ״וכבסו שמלתם, הוא כינוי לתיקון המדות, כד״א: ׳בכל עת יהיו בגדיך לבנים׳ (קהלת ט ח)״.

12. לעיל קמח. וברמב״ם (פי״ג מאיסורי ביאה ה״א): ״בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן וכו׳, וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה, שנאמר: וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם וכו׳⁠ ⁠⁠״. ונראה דמקורו במכדרשב״י. וראה מכדרשב״י לעיל יב מח, ומ״ש בספרי הרמב״ם ומכדרשב״י סי׳ עו (ויש להוסיף המקור מכאן). וראה להלן קנ, ובכד הקמח ערך גר. ובילקוט תימני שו״ת: ״בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית: בכיעוס, בריכוס, בניכוס. בכיעוס זו מילה שהיא ניתנת בכעס, וריכוס זו טבילה שהיא אחר המילה, כמו ׳וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד׳ (להלן לט כא), וניכוס זה הקרבן, תרגום ׳וישחט׳: ונכס״.

13. דלמא ההיא נקיות בעלמא - ברש״י בפ׳ ויקרא יג נח: ״וכבס שנית - לשון טבילה, תרגום של כבוסין שבפרשה זו ליבון ׳ויתחוור׳, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו: ׳ויצטבע׳, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין: ויצטבע״. ולפנינו באונקלוס ויונתן: ׳ויחוורון׳, ומפורש להדיא כדחיית הגמ׳: ׳דלמא לנקיות בעלמא׳. וכן בבכור שור כאן: ״וכבסו שמלתם, לבא לפני בטהרה ובנקיות ויהיו מזומנים ליום ג׳, נתן להם זמן כדי שיהיה להן שהות לטהר עצמם״. וראה מ״ש רמא״ש במכילתא לעיל קמח. ומה שתמה על הרמב״ן והרמב״ם שתפסו כדעת המכילתא ולא הביאו כלל שבגמ׳ דחו ראיה זו, לפמ״ש י״ל שסמכו על המכילתא משום שגם הירוש׳ והסדא״ר מפרשים כן, שפשטא דקרא ׳וקדשתם׳ היינו טבילה וכמ״ש האע״ז. ועל לשון התרגומים ׳ויחוורון׳, כבר העיר במנחה בלולה. וראה בהעמק דבר כאן. ובמשך חכמה נשאר בצ״ע ע״ז שאונקלוס מתרגם כן גם אצל הלוים (במדבר ח כא, ושם לא כה), אע״ג דשם הכוונה לטבילה ולא לכביסה. ובלק״ט כאן: ״וקדשתם היום ומחר, יום חמישי ויום ששי, וביום השביעי המקודש, שבת, קבלו עשרת הדברות, שהוא יום שלישי להפרשה, והשכים משה בבקר, ובנה מזבח ולקח הדם ושם באגנות, והזה על ישראל, שלא קיבלו ישראל את התורה אלא על ידי טבילה והזאה, ולפי שהענין הזה כתוב בפ׳ אלה המשפטים, ואין אומרים בתורה מה שהוקדם מוקדם ומה שהאחיר מאוחר, אלא אעפ״י שמאוחר, המבין יכול להבין ענינו, כי כלם נכוחים למבין, והט אזנך לשמוע, שפרשת אלה המשפטים וכל ספר הברית כתב לו משה רבינו קודם לעשרת הדברות, שנאמר (להלן כד ז): ׳ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׳, ואח״כ קבלו עשרת הדברות, וכל אלו המעשים בו ביום נעשו, ולפי שרציתי להביא מדרש כל פסוק בענינו, הנחתי שלא לפרש פה פרשת: ואל משה אמר עלה אל ה׳, כי כל אותה הפרשה היתה בין שלשת ימי הפְרשה, בזמן שאמר: וקדשתם היום ומחר״.