×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(טו) אֵ֣לֶּה׀ בְּנֵ֣י לֵאָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֤ה לְיַעֲקֹב֙ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֔ם וְאֵ֖ת דִּינָ֣ה בִתּ֑וֹ כׇּל⁠־נֶ֧פֶשׁ בָּנָ֛יו וּבְנוֹתָ֖יו שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹֽשׁ׃
These are the sons of Leah whom she bore to Yaakov in Paddan Aram, along with his daughter Dinah; all the people, his sons and daughters,⁠1 were thirty-three.⁠2
1. and daughters | וּבְנוֹתָיו – The plural language is difficult considering that only one daughter is mentioned. See the discussion in the note on verse 7 and the following note.
2. thirty-three | שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ – This tally is slightly difficult for if one counts the names they add up to only 32. Rashbam (on verse 8) and Ibn Ezra (on verse 27) explain that Yaakov is included in the count, as supported by the fact that he appears in the opening to the list in verse 8. Bereshit Rabbah, instead, suggests that Yocheved was born to Levi just as they were entering the gates of Egypt, and as such is not mentioned by name but nonetheless counted. Her inclusion might be hinted to in the plural formulation "his daughters" earlier in the verse.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ישכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[פג] בפדן ארם, הבנים נולדו בפדן ארם ובני בנים בארץ כנען. (שכל טוב)
[פד] 1ואת דינה בתו, בעא מיניה אבא חליפא קרויא מר׳ חייא בר אבא בכללן אתה מוצא שבעים, בפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחת, א״ל תאומה היתה עם דינה דכתיב ואת דינה בתו, אלא מעתה כו׳. (ב״ב קכג.)
[פה] 2ואת דינה בתו, ת״ר בראשונה היו אומרין, אשה מזרעת תחלה, יולדת זכר, איש מזריע תחלה, יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר, עד שבא ר׳ צדוק ופירשו, אלה בני לאה, אשר ילדה ליעקב בפדן ארם, ואת דינה בתו, תלה הזכרים בנקבות, ונקבות בזכרים, (נדה לא.)
1. המשך המאמר שם שדחו תירוץ זה מבואר לעיל פמ״ב אות כט. ולקמן אות קמח. וראה לעיל פ״ל אות סט. פל״ה אות עו. פל״ז אות ר. ובפרש״י כאן ולקמן אות קנא. ובלק״ט כאן מביא התי׳ דלקמן אות קמז. עם יעקב הרי שבעים. ובמדרש הגדול ויגש מו, כה. מביא גירסא אחרת בגמ׳ אמר ליה תיומא היתה עם בנימין דכתיב ואת בנימין אלא מעתה היתה תיומה עם דינה דכתיב ואת דינה בתו כו׳ ויש להביא ראיה לגירסא זאת דמביא מקודם מאת בנימן, מב״ר לעיל פל״ד, אות עו. דיליף תאומה יתירה נולדה עם בנימין מדכתיב גם זה לך בן, ובלק״ט שם שכל השבטים נולדה תאומה עמהם וכאן תאומה יתירה לכך נאמר גם זה. (ואולי באמת צריך לגרוס בגמ׳ תאומה יתירה היתה עם בנימן דכתיב גם זה לך בן), ובזה מתרץ קושיית הגמ׳ דתאומה יתירה משלימה למנין שבעים דכל התאומות כיון שנשאו לאחיהם כמבואר לעיל פל״ז אות כ. לא מונה אותם כלישנא דקרא מלבד נשי בני יעקב. ולקמן אות קמה. הבאתי הטעם דנחשבים לגוף אחד. אבל התאומה יתירה שנשארה פנויה יש למנותה כמו שמונה לדינה וסרח בת אשר וע״ז הוא אומר אלא מעתה תאומה היתה גם עם דינה, וצריך לחשוב גם אותה א״כ יהיה ע״א ובעכצ״ל דגם הם נשאו, או כמ״ד שמתו קודם שנכנסו לארץ ולכן לא נכנסו בחשבון. וראה לקמן אות קמה. ובתוס׳ כאן ובמהרש״א ובמפרשים בעין יעקב מ״ש בענין זה: עוד נ״ל לפרש ע״פ מ״ש בפי׳ הטור עה״ת בפרטם אי אתה מוצא אלא ס״ט י״מ דינה ילדה בן משכם והוא בכללם ולא הזכירו הכתוב. (וראיתי במפרשים האחרונים שכ׳ לחדש כן ולא ראו שקדמם הטור) וראה לעיל פ״ל אות קיא. שהבאתי מדרשי חז״ל בזה. ולפ״ז אולי י״ל דמ״ד תאומה היתה עם דינה דכתיב ואת דינה כוונתו לפירוש הנ״ל היינו לאסנת בתה שלא רצה להזכיר הדבר מפורש כמבואר במדרשים שם שרצו להרגה שלא יאמרו שיש זנות בבית יעקב. וגם הכתוב לא הזכירה, ולכן אמר ברמז בלשון תאומה היתה עם דינה. ומשום דמ״ד קמא אמר תאומה אמר גם הוא תאומה. ועפמש״ל יש לפרש כן גם להגירסא שלנו בגמ׳ ומה שמדחה אלא מעתה כלומר אם תחשוב להשלמת המנין תאומה שנולדה עם דינה (או אסנת כנ״ל) א״כ צריך לחשוב גם התאומה יתירה שנולדה עם בנימין ושוב יהיה יותר משבעים ע״כ דלא חשבינן מנקבות רק דינה וסרח בת אשר שמפורשות בקרא. והטעם כמבואר לעיל ולקמן אות קמה. ובחזקוני כותב ״למאן דאמר תאומות נולדו עם השבטים כמו שפרש״י מנא לן דמתו קודם ירידתן למצרים אלא יש לומר מדלא כתיב בכל הפרשה את גבי שבטים רק בדינה מכלל דכולהן מתו רק אותה של דינה שהשלימה״. מבואר מדבריו דס״ל דיש מ״ד דתאומה של דינה השלימה ולא מביא מה שדחו בגמ׳ ב״ב שם ואולי סובר אע״ג דבגמ׳ דחו מואת בנימין אבל מ״ד זה לא חש לקושיא זו דיש לחלק דלא דמי.
2. ראה לעיל פכ״ב אות ריז. וצרף לכאן. ובמדרש הגדול ויקרא צד רסד. ובפי׳ הריב״א ופענח רזא כאן ובמהרש״א.
אִלֵּין בְּנֵי לֵאָה דִּילֵידַת לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְיָת דִּינָה בְּרַתֵּיהּ כָּל נְפַשׁ בְּנוֹהִי וּבְנָתֵיהּ תְּלָתִין וּתְלָת.
These are the sons of Leah that she bore to Yaakov in Padan Aram, along with his daughter Dinah. All the people, his sons and daughters, were thirty-three.
אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ
אִלֵּין בְּנֵי לֵאָה דִּילֵידַת לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן דַּאֲרָם וְיָת דִּינָה בְּרַתֵּיהּ כָּל נְפַשׁ בְּנוֹהִי וּבְנָתֵיהּ תְּלָתִין וּתְלָת
זרע לאה שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ בנקבה, זרע רחל שִׁבְעָה בזכר
אצל לאה וזלפה שבזרעם נכללו גם בנות (דינה בת לאה ושרח בת אשר) נמנה הסכום בלשון נקבה: ״כל נפש... שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ״, ״שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נפש״ (יח). אבל אצל רחל ובלהה שזרעם כלל רק בנים, נכתב הסכום בלשון זכר: ״כל נפש אַרְבָּעָה עָשָׂר״ (כב), ״כל נפש שִׁבְעָה״ (כה).⁠1
ואולם מכיוון שנֶפֶשׁ הוא שם ממין נקבה, ברוב נוסחי ת״א תרגמו הכל בנקבה בהתאמה לדקדוק: כשם שבלאה וזלפה תרגם ״תְּלָתִין וּתְלָת״, ״שֵׁית עַסְרֵי״ בנקבה, גם ברחל תרגם ״אַרְבַּע עַסְרֵי״ בנקבה וכן בבלהה ״כָּל נַפְשָׁתָא שְׁבָע״. אבל במקצת נוסחים תרגמו ברחל ״אַרְבַּעַת עֲשַׂר״ ובבלהה ״שִׁבְעָה״ כלשון המקרא, כי כשיש ״כפל צורות״ דרכו לשמור על הגיוון גם אם אינו מתאים לדקדוק.⁠2
1. ראה המדרש ב״תורה שלמה״ אות קלא, ו״אמת ליעקב״ לגר״י קמינצקי.
2. לדרכו ב״כפל צורות״ ראה בפסוק ״המחנה האחת והכהו״ (בראשית לב ט).
אליןא בנויב דלאה די ילדת ליעקב בפדן ארם וית דינה ברתיה כל נפשתה בנוי ובנתיה תלתין ותלת.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנוי״) גם נוסח חילופי: ״בני״.
אילין בני לאה דילידת ליעקב בפדן דארם וית דינה ברתיה כל נפשת בנוי וברתיה תלתין ותלת.
These are the sons of Leah, whom she bare unto Jacob in Padan Aram, with Dinah his daughter; all the souls of his sons and his daughter, thirty and three.
האולי בנו לאה אלד֗ין ולדתהם ליעקב פי פדן ארם ודינה אבנתה ג֗מיעהם ת֗לת֗ה ות֗לת֗ין נפסא.
אלה בני לאה אשר ילדה אותם ליעקב בפדן ארם ודינה בתו. סך כולם שלושים ושלוש נפש.
[...] שהרי אם [...] שלשים ושתים נפש [...] ׳כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש׳1 [...]; ונאמר2 על כך [...], שיוכבד נולדה ״בין החומותים״ [...], כי נאמר ׳כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים׳ (בראשית מ״ו:כ״ז), וכאשר [...] בזאת [...], הרי נמצא, שכאשר נולד משה רבנו ע״ה היא היתה בת מאה ושלשים שנה [...].⁠3
אוהם ארבעים ותשעה, שיהיו התוצאה של הכפלת שבע בשבע, לאור אומרו ׳שבע שבתות תמימות תהיינה׳ (ויקרא כ״ג:ט״ו), ויום החמשים הוא ׳עצרת׳, ואינו מכללם. וכן מה שנאמר לגבי מה שאיננו מצוות: ׳וינעם במדבר ארבעים שנה׳ (במדבר ל״ב:י״ג), והן שלשים ותשע, כי התחילו אותן בתחילת אב בשנה השניה לצאתם.⁠4 וכאשר אנו מוצאים את כל הדוגמאות במצוות ובסיפור, שלא יספור אותן {במדוייק} כי אם עקשן, הרי אפשר לגבי ׳שבעים נפש׳ – שהם ששים ותשע, שמספרם עגול לפי מה שכבר נזכר.⁠5 ומצאתי,⁠6 ב׳דברי הימים׳ חיסור כזה הרבה: מהם – הפסוק ׳ובני שכניה שמעיה ובני שמעיה חטוש ויגאל ובריח ונעריה ושפט ששה׳ (דברי הימים א ג׳:כ״ב), והם חמשה! וסביר שהכניס בחשבון כאן את שמעיה, וייחס את סך⁠־הכל לשכניה אביו, ואז הם ששה לשכניה7; וכן הפסוק ׳לידותון בני ידותון גדליהו וצרי וישעיהו חשביהו ומתתיהו ששה׳ (דברי הימים א כ״ה:ג׳) - והם חמשה! והחסר הוא שמעי שהזכירו במקום אחר.⁠8 ומתאים לגבי זה לומר, ששמעי לא נזכר במפקד שבו מופיע מספר הלויים, שהוא שלשים שנה,⁠9 ולכן השמיט אותו, ואחר כך צרף אותו, בסיכום, לחמשה הנזכרים; והעבודה⁠[...] הנזכר⁠[...] מה שהיה.⁠10 וכן, והוא מתוך [ספ]⁠ר ׳דברי הימים׳, הפסוק ׳ובני יריהו אמריהו השני׳ (דברי הימים א כ״ד:כ״ג), ואמריהו אי⁠[נו] בן יר⁠[יהו] כי אם אחיו, והשמיט את האב שהוא חברון, לאור אומרו במקום אחר: ׳ובני חברון יריהו [הראש] אמריה⁠(ו) השני יחזיאל השלישי׳ (דברי הימים א כ״ג:י״ט).⁠11 ואל תטיל ספק ב⁠{פירוש} ׳ובנָי׳ אשר ב⁠[קמץ],⁠12 כלומר, ׳ובני יריהו׳, שהוא {בוודאי} במשמעות ׳ובני ארם׳ (בראשית י׳:כ״ג) וזולתו, [כמו] ש׳יעלז שדי׳ (תהלים צ״ו:י״ב) היא כמו ׳שדה׳ עם ה״א.
1. הבעייה ברורה למרות הקיטוע, והיא הועלתה על ידי פרשנים שונים החל מחז״ל; ראה, למשל, בראשית רבה צ״ד:ט׳, בבלי סוטה י״ב., בבלי ב״ב קי״ט.-ק״כ., וקכ״ג.-:.
2. זהו הפתרון של חז״ל שם, והוא התקבל, בין היתר, גם על דעת רשב״ח, רש״י ורמב״ן על אתר. אגב, הנוסח אצל חז״ל הוא ״בין החומות״, ואבן בלעם נקט, כנראה, את לשון הכתוב במלכים ב כ״ה:ד׳, או שכך היה נוסח המדרש שלפניו.
3. חישוב זה נשען על האגדה האומרת כי יוכבד נולדה בין החומות. שהרי אם שהות בני ישראל במצרים היתה למשך מאתיים ועשר שנים, כמנין ׳רדו׳ (בראשית מ״ב:ב׳), כמובא במדרש בראשית רבה צ״א:ב׳ ובמקבילות, ומשה היה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה (השוו שמות ז׳:ז׳), החישוב מראה כי בלדתה את משה, יוכבד היתה בת מאה ושלשים שנה. על פי דברי אבן בלעם על בראשית טו, יג, אשר שרדו בחלקם, נראה שהחישוב של מאתים ועשר שנים אינו בלתי מסתבר בעיניו.
לא ידוע לנו מכאן מה היתה תגובת אבן בלעם למדרש הזה על יוכבד, אך מתוך דבריו בפירושו לדברים כ״ה:ג׳, שם הוא מתייחס למספרים עגולים, הוא נראה כמקבל את ההסבר ש׳שבעים׳ הוא מספר עגול (ראה את ראב״ע על אתר המצטט פירוש זה ודוחהו). פירוש בדרך שלישית הוא, שיעקב עצמו כלול במספר שבעים, ובדעה הזאת הולכים רס״ג (בתרגומו לבראשית ו׳:כ״ז ושמות א׳:א׳), ראב״ע על אתר, ר׳ יוסף קמחי (כמובא על ידי רד״ק בנו על אתר) וכן ר׳ אברהם בן הרמב״ם על אתר.
4. ראה פירוש אבן בלעם לבמדבר י״ג:א׳-ב׳.
5. למרות החסר בתחילת הפירוש, נראה ברור שאבן בלעם מטפל כאן במספר ׳שבעים׳, שלדעתו אינו כי אם מספר עגול, כמו שעוגלו המספרים ׳חמשים׳ (ויקרא כ״ג:ט״ו) ו׳ארבעים׳ (במדבר ל״ב:י״ז), וכך הוא אומר גם בפירושו לדברים כ״ה:ג׳, על ׳ארבעים יכנו׳. שם הוא מתייחס לשלשת המספרים הנזכרים בפירושנו כאן, ורואה אותם, גם שם, כמספרים עגולים. אולם אחרים סוברים שהמספר ׳שבעים׳ הוא מספר מדוייק; כך חז״ל (בבראשית רבה צ״ד:ט׳, סוטה י״ב., וב״ב ק״ב., ועוד) שאמרו, כי יוכבד נולדה בין החומות, וכחז״ל סוברים גם רשב״ח (עמ׳ רסז ועמ׳ רעו-רעט), גם רס״ג – על פי תרגומו לפסוקנו (לפי שתי הגירסאות: זו של דרנבורג וזו שעל בסיסה שיחזר קאפח), והשוו תרגומו לשמות א׳:א׳, וגם ראב״ע בפירושו לבראשית מ״ו:כ״ג, בד״ה ׳ובני דן חושים׳, המתנגד במפורש לדעה המוצעת על ידי אבן בלעם מכוח מה שנאמר בבראשית מ״ו:ט״ו.
6. למרות המלה הזאת, ׳מצאתי׳, הדברים שייאמרו מכאן ואילך על ידי אבן בלעם מצויים, בדרך כלל, אצל רשב״ח, עמ׳ רסו-רעה, וראו את ההערות הבאות.
7. כך גם רשב״ח, עמ׳ רסו-רסז, על פי העיקרון של ׳בני בנים הרי הן כבנים׳, והדעה הזאת נמצאת גם בפירוש לדברי הימים המיוחס לתלמיד רס״ג (עמ׳ 16), בנוסף לדעה, בשם ׳י״א׳, שהמלה ׳ששה׳ היא שם פרטי ולא מספר.
8. נראה, שהוא מתכוון לשמעי הנזכר בדברי הימים א כ״ה:י״ז, ברשימת המשמרות, וזוהי, למעשה, התשובה המצויה בבראשית רבה צ״ד:ח׳, והיא אומצה על ידי תלמיד רס״ג הנ״ל בהערה הקודמת (עמ׳ 36), וכך נמצא בקטעים מתקופת הגאונים שפרסם צוקר, על תרגום רס״ג לתורה, עמ׳ 62-61 (בערבית) ועמ׳ 89-88 (בעברית). התשובה על השאלה הזאת שונה מהתשובה על השאלה הקודמת, כי במקרה דידן מדובר באב עם בניו, ולא בסב, אב, ונכדים כבמקרה הקודם. פירוש רשב״ח (עמ׳ רסח-רסט) על השאלה הזאת לוקה בחסר, אך לפי ההקשר של דברים ששרדו נראה שגם הוא פתר את השאלה בדרך זו.
9. שהוא הגיל המותר לעבודת הלוי במקדש, והרי במשמרות במקדש אנו עוסקים כאן; וכיוון שהיה שמעי בשלב הזה פחות מגיל שלשים לא מנאו הכתוב בשמו, אף כי כלל אותו בסיכום הכללי של בני ידותון, והשוו את המקורות שנזכרו בהערה הקודמת. לענין גיל שלשים שנה לעבודת הלוי במקדש, ראה במדבר ד׳:ג׳, ספרי במדבר ס״ב, על במדבר ח׳:כ״ד, בבלי חולין כ״ד., וכן פירוש אבן בלעם לבמדבר ג׳:י״א-י״ג,מ״א, ח׳:כ״ד.
10. בגלל החסר, שהוא תוצאה של טשטושים בכתב היד, קשה לשחזר מה שנאמר כאן על ידי אבן בלעם, במיוחד כאשר גם פירוש רשב״ח חסר כאן. אולם על פי המלה ׳והעבודה׳ ששרדה, אפשר לומר שבמשפט החסר מכאן מחזק אבן בלעם את התשובה שהוא נתן באשר לענין שמעי הנזכר לפני כן.
11. כך פתר את הבעייה גם רשב״ח, עמ׳ רסו-רסז. רשב״ח, שם, מביא דעה שיריהו הוא האב, אך הוא דוחה אותה על בסיס המלים: ׳אמריהו השני׳, ללא ציון הבן הראשון.
12. מכאן ברור, שבנוסח שהיה לפניו היתה ׳ובני׳ מנוקדת עם נו״ן קמוצה, ואבן בלעם רצה למנוע את ראיית ׳ובני׳ כאן כשם פרטי, כפי שמתברר מתוך משנת רבי אליעזר, מהדורת ה׳ ענעלאו, ניו⁠־יורק תרצ״ד, עמ׳ 92. על שני פירושים נוספים לפתרון הבעייה, ראה את הפירוש לדברי הימים המיוחס לתלמיד רס״ג על אתר בעמ׳ 38).
א. כאן מתחיל קטע אחר.
אלה בני לאה, ואת דינה בתו – הזכרים תלה בלאה, והנקבה תלה ביעקב, ללמדך: אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחילה – יולדת נקבה.
שלשים ושלש – ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים. אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר,⁠א שנאמר: אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ״ו:נ״ט) – לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5: ״בכניסתו לעיר״. בכ״י המבורג 13 (במקום ״בכניסתן לעיר״): ״בין החומות״. בכ״י ליידן 1: ״בין החומות בכניסתן לעיר״. בכ״י אוקספורד 34: ״בין החומות בכניסתו לעיר״. בכ״י לונדון 26917: ״בכניסתן למצ׳⁠ ⁠⁠״. בדפוס רומא: ״בין החומות בכניסתן למצרים״.
אלה בני לאה ואת דינה בתו THESE ARE THE SONS OF LEAH WITH HIS DAUGHTER DINAH. – Scripture associates the men with the name of Leah and the women with that of Yaakov to teach you: If the woman emits seed first, she gives birth to a male, and if the man emits seed first, she gives birth to a female (Bavli Niddah 31a).
שלשים ושלש THIRTY THREE – But in the enumeration above you will find only thirty-two. The one whose name is omitted is Jochebed who was born "between the walls" just as they entered the border city, as it is said "Jochebed, the daughter of Levi, whom her mother bore to Levi in Egypt" (Bemidbar 26:59) – she was born in Egypt, but she was not conceived in Egypt (Bava Batra 123).
אלה בני לאה אשר ילדה (לו) ליעקב בפדן ארם – הבנים נולדו בפדן ארם ובני בנים בארץ כנען:
ואת דינה בתו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש – ובפרטן אינן אלא ל״ב אותן שנולדו מלאה, אבל הכתוב כולל את יעקב עמהן למניין ל״ג:
כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש – אף על פי שלא היה שם רק בת אחת, קורא בנותיו. כמו: ובני פלוא אליאב (במדבר כ״ו:ח׳), ובני דן חושים (בראשית מ״ו:כ״ג).
כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש – ALL THE PEOPLE HIS SONS AND DAUGHTERS WERE THIRTY THREE – Even though there was only one daughter there, it says “daughters.” Like: “The sons of Pallu: Eliab” (Bemidbar 26:8), and “The sons of Dan: Chushim” (Bereshit 46:23).
כל נפש בניו ובנותיו שלשיםא ושלש – ובפרטן אין אנחנו מוצאים אלא שלשים ושתים. אמרו רבותינו ז״ל (ב״ב קכ״ג) כי יוכבד בת לוי נולדה בין החומותים לפיכך לא מנה אותה בפרט כי לא נולדהב כשבאו בחומה החיצונה וקודם שנכנסו בפתח החומה הפנימית נולדה, לפיכך אמר שלשים ושלש, וזה הוא שאמר בנותיו כי שתי בנות היו דינה ויוכבד.
וכתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא, וכן כתב אדוני אבי: כי יעקב בכלל השבעים, וכן אמר בתחלה: יעקב ובניו. ולפירושם יהיה טעם ובנותיו כטעם ובני דן חושים (בראשית מ״ו:כ״ג).⁠ג
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״שלשם״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״נולדו״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״וכתב החכם... ובני דן חושים״.
כל נפש בניו ובנותיו שלושים ושלוש. If we count the names mentioned we find only 32 names. This prompted the sages to say that Yocheved, daughter of Levi, was born on the way to Egypt when Levi’s wife had just arrived at the border so that on arrival the requisite number of Israelites entered Egypt. (Baba Batra 123) She could not have been enumerated at departure, not having born and named as yet. This is also why we find the word בנותיו, “his daughters, (pl.) “as an obscure reference to Yocheved1 Both Ibn Ezra and my father wrote that the number 33 is made up by the addition of Yaakov to the total2 According to the commentary of these two scholars the words ובנותיו would have to be understood as similar to “ובני דן,” and the sons of Dan, seeing that he is reported as having had only one son by the name of Chushim (verse 23)
1. daughter and granddaughter being lumped together as “daughter.” Serach, being a daughter of Asher who was a son of Zilpah, is mentioned separately as a “sister” in verse 17.
2. although he was not anyone’s descendant, so that it is difficult to see him as included in the words בני ישראל in verse 8.
אלה בני לאה אשר ילדה וג׳ – {מאמרו אשר ילדה ליעקב הוא} דוגמת מאמרו בני לאה על העיקרים, ובניהם נמשכים אחריהם1.
1. מח. השלמתי ע״פ פירושי ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רסד), שנזדקק לסיפיה דקרא ׳אשר ילדה ליעקב׳, ונתקשה היאך יתכן לומר שנולדו ליעקב הלא יש מהם שהם נכדיו בני בניו. וע״ש שתירץ שבני בנים הרי הם כבנים ונקראו כולם בני יעקב. ואולם לדעת רבנו לא סיכם הכתוב כי אם את העיקרים שמהם מסתעפים השרשים.
אלה בני לאה – פר״ש: אשה מזרעת תחילה יולדת זכר – היינו טעמא כשזרע האשה בא תחילה הוא מתפזר על ידי התשמיש שעדיין לא נגמר ומתבטל אבל זרע האיש הבא בגמר ביאה עומד ונקלט ממנו הולד נוצר. איש מזריע תחילה יולדת נקבה – מהאי טעמא איפכא, כי באמת מזרע הזכר נולד זכר ומזרע הנקבה נולדת הנקבה.
אלה בני לאה, "these were the sons of Leah. Rashi comments on this that from here we learn that when a woman orgasms first she will give birth to a male child. The rationale is that the woman's seed in such a situation has already started to disperse, whereas the man's seed ejaculated later is still in its original strength. The reverse is true when the man ejaculates earlier, i.e. that the woman's seed being last is still in its original strength, resulting in its immediate conception. (Compare Talmud, tractate Niddah folio 31)
אלה בני לאה כו׳ – פר״ש (ד״ה אלה בני לאה ואת דינה בתו) מכיון שאמ׳ ואת דינה בתו. מכאן שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר וכו׳. ותימ׳ דתיפוק לי מאשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב:ב) וילפינן מינה (ברכות ס., נדה כה:, לא.) אשה מזרעת תחילה כו׳. ותרתי למה לי. ותו אדרבה מכאן משמע להפך דאמרי׳ (עי׳ ברכות ס.) דדינה היתה ראויה להיות זכר ונעשית נקיבה וממש לא היתה בתה. וי״מ דעיקר הריון היה בבטן רחל (עי׳ קטע הקודם).
כל נפש בניו ובנותיו – אע״פ שלא היתה לו אלא בת אחת אומ׳ בנותיו. כמו ובני פלוא אליאב (במדבר כו:ח). גן.
שלשים ושלש – ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושתים, זוא יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר, שנאמר: אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ״ו:נ״ט). לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, זו היא שיטת רבותינו (בבלי סוטה י״ב.).
ור׳ אברהם השיב ואמר כי זה תמה, אם כןב למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת מאה ושלשים שנה, ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים. ולא די לנו זה הצער עד שעשו הפיטנים פיוטים ביום שמחת תורה: יוכבד אמי אחרי התנחמי, והנה היא בת מאתים וחמשים שנה. וכי אחיה חיה כך וכך שנים דרך הגדה או דברי יחיד, אלו דבריו.
והנה פן יהיה חכם בעיניו1 בסתירת דברי רבותינו, אני צריך לענות אליו. ואומר, כי על כל פנים, יהיה בדבר יוכבד פלא גדול מן הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה, כי היא בת לוי עצמו, לא מתיחסת אליו. כמו שכתוב: אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ״ו:נ״ט), ועוד כתוב: את יוכבד דודתו (שמות ו׳:כ׳). והנה, אם נאמר כי הוליד אותה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו, והיתה לידתה אחרי רדתו למצרים מעט, הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו רבותינו או קרוב לו. ואם נאמר שנולדה לוג אחרי שבתו במצרים ימים רבים, והנה נחשוב שהוליד אותה אחר רדתו למצרים חמשים ושבע שנה, והוא יהיה בן מאה שנה, כי ברדתו היה בן מ״ג, והנה יהיו בזה שני פלאים: כי יהיה הוא זקן כאברהם, אשר הזכיר הכתוב: הלבן מאה שנה יולד (בראשית י״ז:י״ז), וכתיב: ואדני זקן (בראשית י״ח:י״ב), ותהיה היא זקנה בלדת משה בת ע״ג שנה. ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי, הנה יהיה פלא גדול משל אברהם.
אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על פי נביא שיתנבא כן מתחלה, או מלאך נגלה במלאכות השם, יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהם לעזור צדיק או להכרית רשע, לא יזכירו בתורה או בנביאים. וזה זהב רותח מוצק בפי החכם הזה, ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (אבן עזרא במדבר כ״ה:י״ג), וזולתו במקומות הרבה, ולמה יזכירם הכתוב, וכל יסודות התורה בנסים נסתרים היא, ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעדי התורה כולה אותות ומופתים. כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות, או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית. וכן כל יעדי התורה בטובות ההן, וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות. אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם, כאשר הזכרתי זה כבר (רמב״ן בראשית י״ז:א׳), ועוד אפרשנו בעזרת השם (רמב״ן שמות ו׳:ב׳, רמב״ן ויקרא כ״ו:י״א).
והנה אתן לך עד נאמן על מה שאמרתי. ידענו כי מעת בא ישראל לארץ עד לדת אדוננו דוד היה כשלש מאות ושבעים שנה. והימים האלה יתחלקו לארבע דורות: שלמון ובעז ועובד וישי, ויגיע לכל אחד מהם צ״ג שנה, והנה כולם זקנים קרוב לאברהם, והיו מולידים כל אחד בשנת מותו, שלא כדרך כל הארץ, כי אין החיים בזמנם מאה שנה, ואם הוליד אחד מהם בבחורותיו כמנהג, יהיו האחרים זקנים מאד יותר מאברהם. ויהי בהם הפלא גדולד יתר מאד, כי ימי האדם בדור אברהם ארוכים מאד, ובשנות דוד חזרו למחציתם.⁠ה ואולי היוו יותר, כי איפשר שהיו לשלמון ימים רבים בבואם לארץ, ולכן נתנו אנשי הקבלה, והם חכמי אמת, לעובד ימים רבים. והוא נס נסתר נעשה לאבי המלוכה, בן הצדקת הבאה לחסות תחת כנפי השכינה. וכן יזכירו באמו ארך ימים רבים.
וכבר פרשתי (רמב״ן בראשית י״ז:י״ז) כי הפלא באברהם איננו כאשר יחשוב החכם הנזכר וזולתו מבעלי המקרא, כי אברהם הוליד את יצחק טרם מותו שבעים וחמש שנה, והנה לא עברו עליו שני חלקים בימיו. והאנשים בכל דור, אין הזקנה בהם עד עבור עליהם שלשת חלקי ימותם, כאשר יחשבו הרופאים: הילדות והבחרות והאישות והזקנה. ובדורות האלה אשר הימים בהםז כשבעים שנה, לא יחשבו לו הרופאים זוקן עד אחרי ששים. ועוד, כי אברהם הוליד בנים רבים אחרי ארבעים שנה מלדת יצחק, ויהיה הפלא כפלי כפלים. ואם נאמר שהחזירו האל לימי בחורותיו, יקשה עליו כי לא הזכיר הכתוב הפלא הגדול הזה, [והוא נס גלוי ומפורסם בהפך מן הטבע]⁠ח. ומן הידוע כי האנשים בדור הזה, מהם שיולידו בזקנתם עד מלאת שבעים שנה או שמונים שנה ויותר, כפי התקומם בהם הלחות לפי טבעם. גם הנשים אין להם זמן, וכל עוד היות להם הארח, תלדנה. רקט התמה באברהם ושרה, כאשרי פרשתי שם (רמב״ן בראשית י״ז:י״ז), מפני שלא הולידו בנעוריהם, ועתה יולידו זה מזה. ועוד בשרה היה פלא, כי חדל ממנה ארח כנשים, ואחרי כן לא תלדנה.
והנה אם יהיו ימי יוכבד כימי אביה, ותתקיים בה הלחות עד קרוב לזקנתה כמשפט הנשים, אינו פלא אם תוליד בזמן אשר נתנו לה רבותינו, מפני שרצה האלהים לגאול את ישראל על ידי האחים האלה, ולא הגיע הקץ איחר לידתם ימים רבים עד כי זקנה אמם. ולא יפלא מי״י כל דבר.
כתב רבינו שלמה, ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכין אנו לומר שמתו קודם ירידתם למצרים, שהרי לא נמנו כאן. ואין צרך לזה, שהרי אמרו (בראשית רבה פ״ד:כ״א): רבי יהודה אומר לאחיותיהם נשאו השבטים, והנה היו אלה התאומות נשי בניו. והכתוב אמר עליהן: מלבד נשי בני יעקב (בראשית מ״ו:כ״ו). ורבי יהודה מזה הכתוב אמר כן, כי מה טעם לאמר מלבד נשי בני יעקב הכנעניות, אחרי שאמר יוצאי ירכו. רק בעבור היות נשי בניו גם הן מיוצאי ירכו יאמר כן. אבל לא פירסם אותם בכאן, כאשר לא הזכירן בעת לדתן עם השבטים. ועוד, כי לא הזכיר הנה רק אשר יולידו ויתרבו במצרים, להודיע הנס הגדול הנעשה ברבוי העצום אשר רבו במצרים. והם בזה שבעים נפש, ונשיהם לא ימנו, כי האיש עם אשתו הוא אחד.
1. השוו ללשון הפסוק במשלי כ״ו:ה׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וזה״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אם כן״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לו״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הגדול״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״למחיצתם״.
ו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״חיו״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״בהם״.
ח. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ט. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״מן״.
י. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כאשר״.
THIRTY AND THREE. But in the above enumeration you will find only thirty-two. However, the one whose name is omitted is Jochebed who was born as they entered the border city, as it is said, Jochebed, the daughter of Levi, whom [her mother] bore to Levi in Egypt.⁠1 She was born in Egypt, but she was not conceived in Egypt. This is the principle of our Rabbis.⁠2
But Rabbi Abraham ibn Ezra replied, saying that "this is surprising. For if so, why did Scripture not mention the wonder that befell her, for she gave birth to Moses when she was one hundred and thirty years old?⁠3 And why did it mention the case of Sarah who gave birth when she was ninety years old? This distress was not yet sufficient for us so that the poets came and composed liturgic poems for the day of Simchath Torah,⁠4 wherein they state, 'Jochebed, my mother, will be comforted after me,' [implying that Jochebed survived her son], and thus she was two hundred and fifty years old at the death of Moses!⁠5 Is the proof of the poets for this longevity of Jochebed because Ahijah the Shilonite6 lived a life of great duration?⁠7 [If so, this is not a proof, for his longevity is but] an Agadic tradition or the opinion of a single authority.⁠"8 These are the words of Rabbi Abraham ibn Ezra.
Now lest he be wise in his own eyes9 in contradicting the words of our Rabbis, I must answer him and say that in any case, there is in the matter of Jochebed a great wonder of the hidden miracles10 which constitute the foundation of the Torah. Jochebed was Levi's actual daughter, and not merely his offspring, as it is written, Jochebed, the daughter of Levi, whom [her mother] bore to Levi,⁠11 and it is furthermore written, And Amram took himself Jochebed his father's sister for a wife.⁠12 [Thus Amram, Levi's grandson, married Jochebed, Levi's daughter.] Now if we would say that Levi begot Jochebed in his younger years, just as he begot all his sons, this would place her birth soon after his descent into Egypt, and she would have been very old at the time of Moses' birth,⁠13 at or near the age stated by our Rabbis.⁠14 And if we would say that he begot her after he resided in Egypt for many years — say, for a period of fifty-seven years — then Levi would have been one hundred years old at Jochebed's birth, for when he went down to Egypt he was forty-three years15 of age. In that case, there were two great wonders! [Levi, at the time he begot Jochebed], was as old as Abraham, concerning whom Scripture mentions, Shall a child be born to him who is a hundred years old?16 and it is further written, And my lord is old also,⁠17 while Jochebed would still have been an elderly woman of seventy-three when Moses was born! And should we further postpone Jochebed's birth to the end of Levi's days, the wonder of his begetting a child will be greater than that of Abraham!
But I will tell you a true principle, clearly indicated in the Torah. Scripture mentions miracles performed through a prophet and which he previously prophesied, or performed by an angel who is revealed in the course of a Divine mission, but those effected naturally in order to help the righteous or destroy the wicked are not mentioned in the Torah or in the books of the prophets. May this be "hot gold poured into the mouth"18 of this wise man who refuted the words of our Rabbis in the matter of Phinehas19 and similar matters in many places. Why should Scripture mention hidden miracles when all the foundations of the Torah are hidden miracles. In the entire scope of the Torah there are only miracles, and no nature or custom. All assurances of the Torah are in the form of signs and wonders, as it is not natural that he who has connection with one of the forbidden degrees of marriage or he who eats forbidden fat suffers excision or death.⁠20 Nor is it by nature that the heavens become as iron21 because we have sowed our fields in the Sabbatical year. Similarly, all the assurances of the Torah concerning those blessings [which will result from our observance of the law], and all the good fortune of the righteous ones because of their righteousness, as well as all the prayers of our king David [in the book of Psalms] and all our prayers, all are founded upon miracles and wonders, except that there is no heralded change in the nature of the world, as I have already mentioned,⁠22 and I will yet explain it further,⁠23 with the help of G-d.
I will give you faithful testimony to that which I have said. We know that from the time Israel came into the Land until the birth of our lord David, about three hundred and seventy years elapsed.⁠24 These years are to be divided among four generations: Salmon, Boaz, Obed, and Jesse [David's father],⁠25 each one being allotted ninety-three years. Thus when they begot children they were all approximately as old as Abraham was when he begot Isaac. Furthermore, each one begot his son in the year of his death, a most unusual thing, since in their era the general span of life was not a hundred years. And if one of them begot his son in his younger years, as is usual, the others would have had to be much older than Abraham, and thus the wonder concerning them would be exceedingly great since people in the generation of Abraham lived long, and in the days of David the average lifespan was reduced to a half. And perhaps these four generations lived longer than their contemporaries for it is possible that Salmon was already advanced in years when he entered the Land of Israel. It is for this reason that the masters of Tradition, who are the true Sages, have attributed longevity to Obed,⁠26 this being a covert miracle which was done to the ancestor of the kingdom [of the house of David], the son of the righteous one [Ruth], who had come to take refuge under the wings of the Divine Presence.⁠27 The Sages similarly mention longevity in connection with Obed's mother, Ruth.⁠28 Now I have already explained29 that the wonder in the case of Abraham was not as the above-mentioned Sage [Rabbi Abraham ibn Ezra] and other masters of the Scriptures have thought.⁠30 Abraham begot Isaac seventy-five years before his death, prior to the completion of two-thirds of his lifespan, and in all generations, old age does not affect people until three quarters of their lives have passed, just as the doctors have considered the divisions of life to be: childhood, youth, manhood, and old age. In these generations, when the lifespan is about seventy years, doctors do not consider a person aged until after sixty. Moreover, Abraham begot many children31 forty years after the birth of Isaac, and the wonder is thus manifoldly miraculous! And should we say that G-d caused Abraham to revert to his youthful days, it may be asked why Scripture does not mention this great wonder when it was an open and known miracle which is contrary to nature. Moreover, it is known that in this present generation some men beget children until they are full seventy or eighty years old and more, depending upon the extent to which they retain their natural vitality. Women also have no specific time [for ceasing to conceive], as long as they have their period they can give birth. However, the wonder in the case of Abraham and Sarah, as I explained there,⁠32 was due to the fact that they had not begotten children in their younger years, and now together they begot a child. In the case of Sarah there was an additional wonder, i.e., that the manner of women33 had ceased with her, and after this happens, women no longer give birth. Now if Jochebed lived as many years as her father Levi had,⁠34 and if her vitality remained with her until near her old age, as is the way of women, it would be no wonder if she gave birth at the time set forth by our Rabbis, [namely, at one hundred and thirty years of age]. It is because G-d wanted to redeem Israel though the brothers [Moses and Aaron], and since the time of the redemption had not yet come, He delayed their birth many years until their mother was old. Nothing is too difficult for the Eternal.⁠35
Rabbeinu Shlomo [Rashi] wrote:⁠36 "According to the view that a twin-sister was born with each of Jacob's sons, we must say that they died before Jacob and his sons went down to Egypt because they are not enumerated here.⁠" There is no necessity for this conclusion, for the Rabbis have said:⁠37 "Rabbi Yehudah says that Jacob's sons married their sisters.⁠" These twin-sisters were thus the wives of Jacob's sons, concerning whom Scripture says, besides Jacob's sons' wives.⁠38 In fact, Rabbi Yehudah arrived at this opinion on the basis of this verse, since if it refers to Canaanite women what reason is there for Scripture to say, besides Jacob's sons' wives, after it had already said, that came out of his loins?39 It is only because his sons' wives were also of those "that came out of his loins" that Scripture refers to them. It does not, however, divulge them here, just as it did not mention them explicitly when they were born together with Jacob's sons. Furthermore, Scripture mentions here only those who begot children and increased in Egypt, in order to make known the great miracle which was performed in the mighty increase which they effected in Egypt, for at this juncture, they numbered seventy souls. Thus their wives were not counted because a man and his wife are one.
1. Numbers 26:59.
2. Baba Bathra 123a. See also Ramban, next Verse.
3. Israel stayed in Egypt two hundred and ten years. Since Moses was eighty years old when he stood before Pharaoh, he was thus born one hundred and thirty years after they entered Egypt.
4. Literally, "Rejoicing of the Law.⁠" On this festival day, which marks the last day of the festival of Succoth, the concluding chapter of the life of Moses is read in the Synagogue. The joyous celebrations on this day are due to the annual completion of the reading of the Torah, as well as to the fact that it is commenced anew.
5. Her age when Moses was born added to Moses' life span of one hundred and twenty totals two hundred and fifty.
6. I Kings 11:29.
7. According to an Agadic tradition, Ahijah the Shilonite was among those who went out of Egypt, and lived to the days of Jeroboam I, king of Israel, a period of about four hundred and fifty years. (Baba Bathra 121b.) On the basis of this tradition, the poets claimed that since longevity was possible for Ahijah, it was possible also for Jochebed, Moses' mother.
8. The source for Ahijah's longevity is the Seder Olam, Chapter 1. This book is a chronicle of Biblical times, composed by Rabbi Yosei ben Chalaphtah, a disciple of Rabbi Akiba.
9. Proverbs 26:5.
10. See Ramban, above, 17:1.
11. Numbers 26:59.
12. Exodus 6:20.
13. Israel stayed in Egypt two hundred and ten years. Since Moses was eighty years old when he stood before Pharaoh, he was thus born one hundred and thirty years after they entered Egypt.
14. In that case the wonder would have been only on the part of Jochebed.
15. Jacob married Leah when he was eighty-four years old. (Bereshith Rabbah 68:5). When Levi, her third son, was born, Jacob was thus eighty-seven. When he stood before Pharaoh, Jacob said that he was one hundred and thirty years old (47:9). Thus Levi was forty-three at that time.
16. Above, 17:17.
17. Ibid., 18:12.
18. Sanhedrin 92b.
19. In his Commentary to Numbers 25:12, Ibn Ezra brushes aside the tradition that Phinehas is identical with Elijah.
20. Ramban here refers to death by heavenly punishment. See, for example, Leviticus 20:17.
21. Leviticus 26:19.
22. See Ramban, above, 17:1.
23. Ibid., (11).
24. From the Exodus to the building of the Temple, four hundred and eighty years elapsed (I Kings 6:1). Deduct the forty years spent in the desert and the seventy years of David's lifespan, and the remainder is three hundred and seventy.
25. Ruth 4:21-22.
26. Bereshith Rabbah 96:4: "The Sages have said, Obed lived more than four hundred years.⁠"
27. See Ruth 2:12.
28. In Baba Bathra 91b, it is stated that Ruth was still alive in the days of Solomon.
29. Above, 17:17.
30. That the wonder was due to Abraham's advanced age.
31. Above, 25:1-2.
32. Above, 17:17.
33. Ibid., 18:11.
34. One hundred and thirty-seven years (Exodus 6:16).
35. See above, 18:14.
36. (26) here.
37. Bereshith Rabbah 84:19. See also Ramban, above, 38:2.
38. (26) here.
39. (26) here.
כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש – אין יעקב מחשבון השבעים, ותחלת חשבון השבעים מראובן, ותמצא מראובן עד דינה ודינה בכלל ל״ב, והכתוב אומר שלשים ושלש, אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן למצרים.
והנה שבעים נפש נמנים בפרשה זו לד׳ חלקים כנגד ד׳ הנשים. והזכיר מלת נפש בכל חלק וחלק ואחרי כן כלל את כולם והזכיר כל השבעים בלשון נפש הוא שאמר כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, והבן זה.
כל נפש בניו ובנותיו שלושים ושלושה, "all the people- his sons and daughters numbered thirty-three". Yaakov himself is not included in the count of seventy. The count of the seventy commences with the word "Reuven.⁠" When you count from Reuven to Dinah you obtain a total of thirty-two. The missing person is accounted for by Yocheved who was born between the entrance gates to Egypt as mentioned in Baba Batra 123.
The total of seventy is divided here into four segments in accordance with the four wives of Yaakov. The Torah mentions the word נפש each time repeating the word נפש in the singular when summing up the total number of Yaakov's family. This teaches the indivisibility of the Jewish people. All Jews are members of the same whole. The four times נפש preceding the final word נפש may allude to the four "camps" in the celestial spheres presided over by the four arch angels (compare commentary on verse 27).
אלה בני לאה וגו׳ ואת דינה בתו – פרש״י תלה הכתוב הזכרים בלאה והנקבות ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה והטעם לפי שאמת הדבר כן הוא מזרע האיש יולד הזכר ומזרע האשה יולדת נקבה הילכך כשאשה מזרעת תחלה הזרע מתפשט על ידי תשמיש שעדין לא נגמר ומתבטל וזרע האיש הבא אחריו בגמר ביאה הוא עומד ונקלט וממנו נולד הולד זכר ועל כן היא יולדת זכר. וכן איש מזריע תחלה יולדת נקבה מאותו טעם כפ״ח. הקשה ר״ת מאורלייאנא״ס לדברי רש״י הא דרשינן הכי מאשה כי תזריע וילדה זכר וא״כ תרתי למה לי וע״י קשי׳ אדרבה איפכא מסתברא שהרי דינה היתה זכר ונהפכה לנקבה כדפי׳ רש״י בפרשת ויצא דגבי ותקרא שמה דינה וז״ל פרשו רבותי׳ שלאה עצמה אמרה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת מן השפחות ונתפללה עליו ונהפך לנקבה עכ״ל. ותירץ הרר״א שבסוף פרק המפלת איכא מאן דדריש ליה מאלה בני לאה הילכך פי׳ אליבא דהאי תנא דדריש ליה מאלה בני לאה. ומה שפרש״י בפרשת ויצא שדנה בעצמה ואמרה אינו ר״ל שדינה היתה זכר בבנין ונהפך לנקבה על ידי תפלת לאה אלא עתידה היתה דינה להיות זכר ונהפך לנקבה ונתבטלה הגזרה שלאה היתה נביאה כדאמר בר״ה האמהות נביאות היו אבל ודאי שלא נבראת דינה זכר.
שלשים ושלש – פרש״י ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל״ב אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות. ויש מפרשים זה יעקב שהיה ממנין שבעים נפש שירדו מצרים ונכלל עם בני לאה וזהו שנאמר אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו להודיעך שיעקב היה במנין בניו. וי״מ שזה שהקב״ה שנמנה בכבודו עמהם והשלימם לע׳ וכן כשעלו ישראל ממצרים היו ששים רבוא חסר אחד והקב״ה נמנה עמהם והשלימם לששים רבוא.
אלה בני לאה – פר״ש מכאן שאשה מזרעת תחלה יולדה זכר מדתלה הזכרים בלאה ואת הנקבות ביעקב. ותימה תפוק לי מאשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא י״ב ב׳) דמשם ילפינן (ברכות ס׳ א׳) אשה מזרעת כו׳, ותו אדרבה מכאן משמע להפך דדינה ראוייה היתה להיות זכר ונעשית נקבה וממש לא היתה בתו. ותו שג״כ מצינו שתלה דינה בלאה כמה דכתיב (לעיל ל״ד א׳) ותצא דינה בת לאה. וי״ל מפני יציאתה נקראת שם בת לאה ולא בכאן.
כל נפש בניו ובנותיו – הנה אמר ׳ובנותיו׳ בעבור דינה שהיא אחת לבד, כמו שאמר: ׳ובני דן חֻשים׳ (כג).
שלֹשים ושלֹש – עם יעקב תמצאם כן. והנה מה שאמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה צד, ט, וב״ב קכג, ב, ומקבילות) ביוכבד שנולדה בין החומות — הוא מהלך הדרש. וזה, שאם היה זה כן היה ראוי שיפרסם התורה זה המופת שהיה בלדתהּ משה ואהרן, כמו שפרסם זה בלדת שרה יצחק; כי היה זה נפלא יותר מאד, כי היא בת מאה ושלושים שנה כשילדה משה, ובת מאה ועשרים ושבע כשילדה אהרן; והוא מדרך התורה שתפרסם ענין המופתים, כי האמונה בהם היא פינה גדולה מפינות התורה. והנה יש להמון בזה המאמר תועלת, כמו שנבאר בגזרת ה׳ בביאורנו דברי הדרשים האלו ודומיהם אם ירצה ה׳ יתעלה.
וראוי שתדע שמה שאמר הכתוב על יוכבד: ׳אשר ילדה אֹתה ללוי במצרים׳ (במדבר כו, נט) אינו ממה שיורה שתהיה לידתה לבד שם, לא הורתה, כי כמו זה אמר הכתוב על בני יוסף: ׳ובני יוסף אשר יֻלּד לו במצרים׳ (כז); ׳הנולדים לך בארץ מצרים׳ (מח, ה), ואין הרצון בזה שתהיה לידתם לבד במצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואלה בני לאה ואת דינה בתו הזכרים תלה בלאה והנקב׳ תלה ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳. במסכת נדה פרק המפלת ופירשה רבי צדוק לבריית׳ דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ מהכא וליכא לאקשויי אי הכי למה לי קרא דכי תזריע דיליף מינה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ כדר׳ יצחק בפ׳ המפלת תיפוק לי מהכא דאיכא למימר דאי לאו קרא דתזריע וילדה לא הוה שמעינן מהכא אשה מזרע׳ תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה דה״א הא דתלה הכתוב הזכרים בלאה היא משום דאי אפשר לתלותם ביעקב משום דמשמע אלה לבדם בני יעקב ותו לא ומה שתלה הנקבה בזכר הוא מפני שלא היתה לו ליעקב נקבה אחרת זולתה ותלה אותה באב כמנהג השתא דכתב קרא דכי תזריע וילדה זכר דמשמע שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר למדנו שמה שתלה פה הזכרים בנקב׳ אינו אלא מפני שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ומינה מה שתלה הנקבה בזכר אינו אלא מפני שכשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה ואי לאו קרא דאלה בני לאה ואת דינה בתו לא הוה שמעינן מקר׳ דתזריע וילדה זכר אלא כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר אבל לא כשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה דה״א ל״ש הזריעו שניהם בבת אחת ל״ש הזריע האיש תחלה לעולם יולדת נקבה השתא דכתי׳ ואת דינה בתו ותלה הנקב׳ בזכר למדנו שקדימת זריעתו לזריעתה גרמה לידתה של נקבה אבל כששניהם הזריעו בבת אחת אין שם לא זכר ולא נקבה שכל אחד מבטל את חברו. ומה ששנו בפרק המפלת תנו רבנן בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פירשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופירשו אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הנקבו׳ בזכר והזכרים בנקבה לומר לך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה דמשמע דמהאי קרא לחודי׳ הוא דמפיק לה שמא י״ל דר׳ צדוק נמי אקרא דכי תזריע הוא דקא סמוך ובחר להביא קרא דאלה בני לאה ולא קרא דכי תזריע וילדה זכר משו׳ דמקר׳ דאלה בני לאה ואת דינה בתו למדנו שניהם יחד כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה אבל מקר׳ דתזריע וילדה זכר ליכא למשמע מיניה אלא כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר. וא״ת והא דינה זכר היתה ונהפכה לנקבה כדפרש״י גבי ותקרא את שמהדינה בב״ר אמרו עיקר ברייתה של דינה זכר היה ומתפלתה של רחל שאמרה יוסף י״י לי בן אחר נעשת נקבה. י״ל דאע״פ כן כיון שהיתה עתה נקבה ותלה אותה בזכר אף על פי שעקר בריית׳ היה זכר דרשינן מינה שפיר איש מזריע תחלה יולדת זכר:
והנה מה שמנה בני לאה ל״ג והמה ל״ב כבר כתב הראב״ע על דרך הפשט שנמנה עמהם יעקב וכמו שאמר בתחלה יעקב ובניו כי הוא גם כן נכנס באותו מנין.
[א] ואת דינה בתו
[1] בתרא פרק שמיני דף קכג ע״א (בבא בתרא קכג.)
[2] נידה פרק שלישי דף לא ע״א (נדה לא.)1
1. הגמ׳ שם דרשה גם את תחילת הפסוק ׳אלה בני לאה׳, שתלה הזכרים בנקבות, צריך ביאור מדוע רבנו לא ציטט גם את התיבות הראשונות בפסוק הנדרשות בגמ׳?
לשון הגמ׳: ׳אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו, תלה הזכרים בנקבות, ונקבות בזכרים׳. וביאר רש״י שם: ׳זכרים בנקבות - בני לאה׳.
הזכרים תלה בלאה וכו׳. ואם תאמר אם כן ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ (ויקרא יב, ב) למה לי, ובפרק המפלת (נידה לא.) דרשינן ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ ׳אשה מזרעת תחלה יולדת זכר׳ (קושית הרא״ם), ויראה לומר שאם לא נכתב ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ לא הוי ידעינן פירוש הכתוב למה תלה הזכרים בלאה והנקיבה ביעקב, ולא הוי ידעינן לפרש, והשתא דכתיב ״אשה כי תזריע״ ילפינן שפיר דטעמא הוי שהזריעה גורמת. ומהאי קרא ליכא למילף רק כאשר האשה מזרעת תחילה יולדת זכר בודאי, והווא אמינא אם האיש מזריע תחילה פעמים זכר ופעמים נקיבה, לכך תלה הנקיבות בזכרים לומר שהאיש מזריע תחלה יולדת בודאי נקיבה.
וטעם הדבר במה שאמרו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר – יש מפרשים כאשר זרע האשה למטה בא עליו זרע הזכר ומתגבר עליו, דכל עליון גובר לפעול בתחתון יותר ממה שפועל התחתון בעליון. ואין זה טעם לתלות בה הזכר לומר ״אלה בני לאה״, אדרבא יש לתלות הזכר בזכר לפי שזרע הזכר עיקר, שגובר על זרע הנקיבה.
אמנם נראה כי הזרע של נקיבה יותר שייך לזכר מפני כי הזכר הוא מצטרף דווקא אל האשה יותר, והאשה מצטרף אל הזכר. ולפיכך כאשר האשה מזרעת תחלה – מפני כי האשה יש לה צירוף אל הזכר – מולידה גם כן בנים זכרים, וכאשר זרע שלה קודם אז זרע הזכר טפל אצלה ופעולתה עיקר. והזכר צירוף שלו תמיד אל הנקיבה, כי הנקיבה היא בת זוגו, ולפיכך כאשר הזרע שלו בא תחלה אז הוא עיקר, וכל התנועות מן המתנועע הולכות תמיד אל השלימות המתנועע, ותשלום הזכר הוא בנקיבה ותשלום הנקיבה בזכר, שהרי בסדר הבריאה הזכר והנקיבה הם משלימים זה את זה, לכך יוליד כל אחד דבר שהוא השלמתו. וזהו שרמז לך הכתוב ״אלה בני לאה״ ״ואת דינה בתו״, כי מפני שהזכר מתחבר יותר אל הנקיבה יאמר ״ואת דינה בתו״, ותולה הנקיבה בזכר מפני שכל פועל הוא פועל יותר השלמתו ממה שהוא פועל כיוצא בו, כי השלמתו הוא עצמו – כאילו פועל עצמו. ועל זה נאמר (סנהדרין ט ע״ב) ׳אדם קרוב אצל עצמו׳, והנה יפעול כל אחד ואחד השלמתו, וזהו נכון. אמנם יש בזה עוד דבר נפלא ודבר עמוק, כי כבר אמרו חכמים (נידה לא.) שלשה שותפים בולד – אב ואם והקב״ה מצייר הולד, וכאשר הנקיבה מזרעת תחלה השם יתברך מצייר הולד זכר, וזה מפני כי הוא יתברך מחבר זכר ונקיבה על ידי שמו יתברך, שנתן היו״ד באיש וה׳ באשה, ולכך מצייר הוא יתברך הולד כפי פעולתו אשר הוא מאחד הזכר והנקיבה. ואם היה מצייר מן זכר זכר ומן הנקיבה נקיבה לא היה כאן אחדות, ולפיכך השם יתברך שהוא מאחד אותם – נותן מן הזכר נקיבה ומן נקיבה זכר. ורש״י פירש בפרשת בראשית (ראו לעיל ב, כד) ״על כן יעזוב איש את אביו ואמו והיו לבשר אחד״, ׳על ידי הולד שנוצר משניהם נעשו בשר אחד׳, הרי לדבריו התאחדות הזכר והנקיבה הוא על ידי הולד. ומפני זה יש להתאחד אותם לגמרי – שיהיה הזכר מן הנקיבה והנקיבה מן הזכר, שבענין זה התאחדות גמור. ודבר זה הוא יותר עמוק ואין להאריך בזה, רק תבין דבר זה היטב.
ומה שאמר ״ואת דינה בתו״ אף על גב דפירש למעלה (רש״י ל, כא) כי תחילת בריאת דינה היתה זכר אלא שנשתנה לנקיבה (קושית הרא״ם), אין זה קשיא, דעיקר הפירוש לפירוש אשר אמרנו כי הנקיבה היא קרובה אל הזכר טפי, ולכך כאשר הזכר מזריע תחלה יולדת נקיבה, ואף על גב דהשתא גבי דינה לא זרע תחלה, סוף סוף יותר מתייחס הנקיבה אל הזכר, ולפיכך תלה הזכרים בנקיבה והנקיבה בזכר:
אלה בני לאה וגו׳ – שעור הכתוב לדעתי אלה ששה האחים ראובן שמעון ולוי יהודה יששכר וזבולון הנזכרים בענין הם בני לאה אשר ילדה אותם ליעקב בפדן ארם, כמבואר בסדר ״ויצא יעקב״. וגם את דינה בתו ילדה לו בפדן ארם, וגם היא ירדה למצרים. אבל בניהם האמורים בענין אינן בני לאה גם לא נולדו בפדן ארם אלא בארץ כנען. וכן זכר בשאר האחים שם אמם אשר ילדתם. ולולי זאת לא היה צריך להאריך, אלא אחר שאמר הבנים ובניהן ובני בנים ודינה בתו יאמר ״כל נפש שלשים ושלש״. עכשיו שזוכר שם האמהות הוכר עתה שכל הנזכרים גם בני הבנים ובניהן כולם נקראים בניו ובנותיו של יעקב, וכמו שפירשנו למעלה1 שכנוי ״בניו״ על הזכרים שלו, וכנוי ״בנותיו״ על הנקבות שלו. ויתכן לאמרו אפילו אם אין בכולם רק זכר אחד או רק נקבה אחת, וכן בני הבנים ובניהן בכלל בניו, בהיותן זכרים. וכן האב עצמו בכלל ״בניו״ וכל שכן [האֵם] שגם היא [כגופו], ואדם קרוב לעצמו יותר ממה שקרובים אליו כל זולתו. ואם כן כשאומר ״כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש״ בכלל בניו יעקב שנמנה בתחלה2 ו״בנותיו״ על דינה לבדה שנמנה באחרונה. והוא משלים מנין שלשים ושלש כי כשתמנה הכתובים בכתוב אינן אלא שלושים ושתים. ומה שאמר רש״י ז״ל והולך בשיטת רבותינו3 ז״ל שאמרו יוכבד בת לוי מַשְׁלֶמֶת המנין שנאמר ״אשר ילדה אותה ללוי במצרים״4 לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, שנולדה בכניסתן לעיר. אבל יש דעת אחרת למקצת מרבותינו5 ז״ל שיעקב עצמו משלים מנין שבעים נפש. ועל פי שיטה זו פירשנו כהוגן המקראות, והראנו שפשוטי המקראות יורו על זה. גם זה דעת ראב״ע ז״ל.
1. פסוק ז.
2. פסוק ח.
4. במדבר כו, נט.
5. בראשית רבה פרשה צד. וכן הוא במדרש הגדול. והובא פירוש זה בראב״ע, רשב״ם, רלב״ג, בעלי התוספות ״דעת זקנים והדר זקנים״, ובטור על התורה.
כל נפש שלשים ושלש – ופרטן ל״ב, ופירשו רש״י ז״ל על פי המדרש1. ולולא דבריהם ז״ל, היה קרוב לשמוע מלשון בנותיו2, שהיתה שם עוד אחרת מבית הנכבד מכל בית אביו, ולכבוד הצדיק לא הזכירה ורמזה בבנותיו.
1. ״ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים. אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר״. ומוסיף הרד״ק, ״וזה הוא שאמר בנותיו כי שתי בנות היו דינה ויוכבד״.
2. כל נפש בניו ובנותיו, ורשום רק שם בת אחת, דינה. ור״י בכור שור כתב: ״אף על פי שלא היה שם רק בת אחת, קורא בנותיו. כמו ובני פלוא אליאב (במדבר כ״ו:ח׳), ובני דן חושים (בראשית מ״ו:כ״ג)״. וראה אבן עזרא, ורנ״ה וייזל.
שלשים ושלש – ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושתים, אלא פשטות הכתובים יורה שיעקב עצמו השלים המנין, כי בתחלה הזכיר יעקב ובניו אעפ״י שלא בא להודיע אלא שמות בניו, ללמדנו שגם יעקב בכלל שבעים נפש, כי גם הוא מיורדי מצרים, וכבר תמצא דעת זו בב״ר פ׳ צ״ד. אמנם אין מזה סתירה למה שאחז״ל שיוכבד נולדה בין החומות, כי יתכן שכך קרה באמת, כמו שנרמז בפסוק אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ״ו נ״ט), ואמרו לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, אבל לענין חשבון של שבעים נפש לא נמנית יוכבד לפי שנולדה אחרי שבאו במחוז מצרים, ולא יתכן א״כ לומר עליה שבאה מארץ כנען:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

כל נפש בניו ובנותיו: וכן1 כתיב בבני רחל ובבני בלהה, משא״כ בבני זלפה. ולדברינו2 שהיו לכולם עוד בנות אלא לא באו בסכום שבעים נפש, משום הכי כתיב ״כל נפש״ – שהיו להם ולא נחשבו אלא כך, אבל זלפה לא היו לה באמת יותר באותה שעה3, משום הכי לא כתיב כך.
1. המילים ״כל נפש״.
2. לעיל פסוק ז׳.
3. אין לנו הוכחה לקביעה זו של רבינו ממקור כל שהוא בחז״ל או בראשונים.
אלה בני לאה וגו׳ – אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב וגו׳ ואת דינה בתו, תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים, מכאן אמרו, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה – יולדת זכר.⁠1 (נדה ל״א.)
1. נראה פשוט דעיקר הענין הי׳ ידוע לחז״ל שכן הוא ע״פ הטבע, משום דהכל הולך אחר הכח האחרון, ולכן אם האיש מזריע תחלה נגמר כחו מקודם והיצירה הולכת אחר הכח האחרון שהוא זורע שלה ולכן יולדת נקבה, וכן להיפך, ורק ע״ד רמז וסימן סמכו זה על לשון פסוק זה, וראי׳ מכרחת שאין זה לימוד גמור, שהרי בברכות ס׳ א׳ מבואר שדינה היתה בעבורה זכר וע״י תפלת לאה נהפך לנקבה, כמבואר לפנינו בפ׳ ויצא בפסוק ואחר ילדה בת, ולפי״ז שוב אין ראי׳ לזה ממה שכתב הכתוב ואת דינה בתו אחרי דבעבורה היתה זכר, אלא ודאי דרק רמז בעלמא הוא לדבר הנודע בטבע וכמש״כ.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ישכל טובר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×