ויבא בית ה׳ – להתפלל.

ויאמרו אליו – גם כאן וגם בספר מלכים {מלכים ב י״ט:ג׳-ה׳} כתוב תחלה מה שאמרו עבדי המלך אל הנביא, ואחר כך כתוב שבאו אל הנביא, וזו זרות גדולה, ולא מצאתי שום מפרש שיתעורר על זה. והיה אפשר לומר עירוב פסוקים יש כאן, ופסוק ה׳ (ויבאו עבדי המלך חזקיהו אל ישעיהו) צריך להיות כאן בין פסוק ב׳ ופסוק ג׳. אך קשה לי מאד להאמין שנפלה הטעות הזאת גם בספר ישעיה וגם בספר מלכים. ועתה (שנת תרכ״ג) נראה לי שהפסוקים במקומם הראוי להם נכתבו, ובכוונה גדולה נסדרו כך, להודיע כי לא אמרו מאומה לישעיה, אך הוא מיד בבואם לפניו אמר להם: כה תאמרון אל אדוניכם כה אמר ה׳ אל תירא וגו׳, ופירוש ויאמרו כך וכך היה במחשבתם לומר לו, אלה הם הדברים שנצטוו לומר לו. מצאנו פעלים שאין המכוון בהם שהפעולה נעשתה, אלא שהיה ראוי שתֵעשה, כגון כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר (שמות ט׳:ט״ו) ענינו היה ראוי שאכה אותך בדבר, או היה בלבי לעשות כך, אך לא כך עשיתי. וכן אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי (ויקרא י׳:י״ח) היה לכם לאכול אותה, ועיין פירושי על ואל תשא להם (למעלה ב׳:ט׳), וכן פירשתי וגם אני נתתי להם חקים לא טובים (יחזקאל כ׳:כ״ה), היה ראוי שאתן להם חקים לא טובים, עיין בכורי העתים שנת תר״ו עמוד ל״ח.

יום צרה ותוכחה – יום תוכחה נקרא יום עונש מאת האל, כלומר מכה שאין מנוס ממנה, כמו אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה (הושע ה׳:ט׳), וכן ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים (תהלים ע״ג:י״ד), לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים (שם קמ״ט:ז׳) (רוזנמילר).

ונאצה – שניאץ רבשקה את האל (רד״ק), ומצאנו השם הזה שהוא כנגד האל אף על פי שלא נזכר בפירוש, ויעשו נאצות גדולות (נחמיה ט׳:י״ח). ורחוק שתהיה הכוונה נאצה נגד כבוד האומה, כי אחר שאמר יום צרה ותוכחה, הנאצה במה היא נחשבת? גם אין לה קשר עם כי באו בנים עד משבר. אמנם אם הכוונה על כבוד האל המחולל, יפה הזכיר הנאצה, אולי יעשה ה׳ למען שמו, כי איך יֵחָל.

כי באו בנים – כי הנה אנחנו בצרה גדולה, ואין לנו דרך להעזר ולהנצל, כאשה שהגיע עוברה לתשלום חדשיו, ואין לה כח לילד.

משבר – לא נמצא אלא כאן ובהושע (י״ג:י״ג) כי עת לא יעמוד במשבר בנים, ויונתן תרגם: מתברא, והוא תרגום של אָבְנַיִם, וכן פירש רש״י מושב היולדת, וכן במשנה (כלים פרק כ״ג משנה ד׳) משבר של חיה. אך קשה שהיה לו לומר ״כי באה אשה״, לא כי באו בנים, וכן יונתן שִנה הלשון ותרגם: כאתתא דיתבא על מתברא, ועל כן נראה שנטו רד״ק ורלב״ג ודון יצחק {אברבנאל} מפירוש זה, ופירשו משבר פי הרחם, ואחריהם רוזנמילר וגיזניוס.

ואני אומר כי יציאת הולד מן הרחם נקרא שבירה, וכן כל יציאה בכח כאלו היוצא שובר כל מה שעומד ומתנגד ליציאתו נקרא כן, וכן בלשון רומי prorumpere, erumpere, ובלשון הקדש מצוי לענין זה שרש פרץ, כמו ופרצת ימה וקדמה (בראשית כ״ח:י״ד), מה פרצת עליך פרץ (שם ל״ח:כ״ט), וכן כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א׳:י״ב). וחבריהם רבים. והנה מצאנו לשון שבירה על הלידה, האני אשביר ולא אוליד (למטה ס״ו:ט׳), ומשבר הוא לדעתי שם הפעולה (כמו מספד), וטעם כי באו בנים עד משבר, הגיעו לשעת שבירה ויציאה כלומר לשעת לידה, וכן תרגם יירונימוס ad partum.

אולי ישמע – תחלת המקרא סותר סופו, אשר שמע ה׳ אלהיך, ואין ליישב אלא שנאמר כי אולי ישמע ענינו יעשה עצמו כשומע ולא כחרש לא ישמע, ומליצה זו שגורה במקרא כשמדברים על האל.

והוכיח בדברים – המפרשים פירשו לשון עבר על רבשקה, וגיזניוס פירש מקור: אשר שלחו אדוניו לחרף ולהוכיח, ולשון הוכחה אינו עולה יפה אצל רבשקה שנראה כאלו הוכיח אמתת נאצותיו בראיות, חלילה, והוא לא הביא שום ראיה לענין מה שהשוה אלהי היהודים לאלהי שאר גוים. והנכון כתרגום יונתן וכפירוש שני של רד״ק שהוא חוזר אל האל, ה׳ יוכיח על אודות הדברים אשר שמע. וענין ההוכחה ענין גזר דין ומשפט, כמו והוכיח במישור לענוי ארץ (למעלה י״א:ד׳), ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים (שם ב׳:ד׳), ויוכח אמש (בראשית ל״א:מ״ב), והכוונה שיענוש סנחריב על נאצותיו ויציל את יהודה מידו בעבור כבוד שמו.

ונשאת תפלה – על כן הלא ראוי לך להתפלל.

בעד השארית הנמצאה – הכוונה בעד ירושלים ושאר הערים שלא לכד מלך אשור, והוא על דרך שאמר חזקיה אחר זמן רק ״שלום ואמת יהיה בימי״ {מלכים ב כ׳:י״ט} (תלמידי יהודה בר משה לוצאטו).

ויבאו – ישעיה לא הניחם לדבר אך מיד הגיד להם דבר ה׳.

נערי – דרך בזיון, והכוונה עבדיו, וקראם נערים כי דברו לא בהשכל.

שם נער נאמר על משרת, כמו יהושע בן נון נער {שמות ל״ג:י״א} וכן פירשתי והוא נער את בני בלהה {בראשית ל״ז:ב׳}, והוא חשוב יותר מעבד, אבל אצל המלכים שם עבד חשוב יותר, כי שרי המלך נקראים עבדי המלך, אבל נערי המלך אינם שרים המושלים בעניני המלוכה, כי אם משרתיו בביתו, כמו ויאמרו נערי המלך משרתיו (אסתר ב׳:ב׳, ו׳:ג׳), וכן ויאמרו נערי המלך אליו הנה המן עומד בחצר (שם ו׳:ה׳) אינם שרים, רק משרתים, והנה רבשקה וחבריו היו שרים, וקראם נערים דרך לעג.

אל⁠־תירא – צריך להיות בפשטא, וכן הוא ברמ״ח ורנ״ד ורע״ה ורע״ח ורפ״ה, לא בקדמא.

הנני נותן בו רוח – אל תירא ממה שגזם להשחית ארץ יהודה, כי לב מלך ביד ה׳, והנה אני משנה הסכמתו ואתן בלבו רוח אחרת, וזה על ידי שישמע שמועה ויסכים לשוב לארצו, וישוב, ושם בארצו ימות בחרב. והנה לא רצה האל לפרש עתה לחזקיהו גם מפלת מחנה אשור בלילה אחד, ולא הגיד לו אלא מה שהיה צריך לאמץ את לבבו באותה שעה, ושובו לארצו היה מספיק להסיר מיהודה פחדם ומוראם, ומות כל מחנהו בלילה אחד אך למותר היה להם, ולגודל הנס אולי לא יאמינוהו. והוסיף והפלתיו בחרב בארצו – למען ידעו כי לא ינקה על נאצותיו. ועוד אם היה אומר שיהרוג את כל מחנהו, היה נראה שזה כלו נקמה ממנו על גדופיו, וזה עול שאיש אחד יחטא ועל כל מחנהו הגדול יקצוף. והנה רוזנמילר אומר כי הדבר פשוט כי ישעיה לא היה יכול להגיד הדברים האלה בטרם בואם, ושאינם אם כן רק תוספת שהוסיף מדעתו מי שכתב הספורים האלה ימים רבים אחרי ישעיה. וגיזניוס אומר כי ישעיה היתה עינו פקוחה ומשוטטת למרחוק, והיה יודע כי תרהקה מלך כוש יעץ לבא על סנחריב וידע גם כן כי בנינוה קשרו עליו עבדיו קשר להמיתו, ועל ידי כן נבא הדברים האלה. אך עם כל זה הוא מוסיף כי אפשר שהאחרונים הוסיפו הנבואה הזאת מדעתם. אחרי כן הוא אומר כי ראוי לתמוה למה לא נזכר בנבואת ישעיה לא כאן ולא למטה שום דבר ממיתת מחנה סנחריב, והוא משיב כי נראה כי הנס ההוא כלו תוספת שהוסיפו לתפארת הספור בזמן שהיה בעל פה, קודם שיכתבוהו על ספר, על כן לא נזכר בנבואה, כי בדו את הנבואה קודם הזמן שבדו הנס ההוא. אוי להם למכחישים, כי טחו מראות עיניהם, מהשכיל לבותם. הלא מי שכתב הספור הזה כאן וגם מי שכתבו בספר מלכים לא השמיטו ספור הנס ההוא בסוף הענין, גם אי אפשר לומר כי תוספת הוא, כי אמנם אם תסיר מכאן פסוק ויצא מלאך ה׳ ויכה במחנה אשור וגו׳ {ישעיהו ל״ז:ל״ו}, איך יתכן שאחר שאמר נבואת ישעיה המסיימת וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי {ישעיהו ל״ז:ל״ה}, יסמוך אליה מיד ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה {ישעיהו ל״ז:ל״ז}, ואין שום המשך ודבוק בין ענין לענין, ובפרט שהתחיל בספור תרהקה ופסק באמצע ולא הגיד איך נפל הדבר ביניהם {ישעיהו ל״ז:ט׳}, ואין זה מדרך הספור הזה, שהוא מגיד כל פרטי המאורעות באר היטב עד שהוא מגיד שמות המכים את סנחריב ולאיזה מקום נמלטו. אם כן שאין ספור הנס ההוא נוסף, וכמו שגיזניוס גם הוא מודה בדבר, איך אפוא עלה על דעתו של בעל הספור הזה להגיד לנו מיתת המחנה בלילה אחד, ועלה על דעתו ליחס לישעיה נבואה על מות סנחריב בחרב בארצו, ולא זכר להכניס בנבואה ההיא ענין מיתת המחנה שהוא עקר המאורע? היהיה כדבר הזה? אלא ודאי אין כאן דברים נוספים, ולא ספורים בדויים, אך ישעיה כתב הדברים כהוייתן, והגיד מגפת מחנה סנחריב בלילה אחד, מפני שכן היה הדבר באמת, ולא אמר שהוא הודיע הענין לעבדי חזקיהו, כי באמת לא צוהו ה׳ לדבר להם על זה, גם כי קודם לכן כבר נבא על זה ואמר (ל״א:ח׳) ונפל אשור בחרב לא איש, וקודם לכן (סימן י׳) והיה אור ישראל לאש וגו׳ וכבוד יערו וכרמלו וגו׳, הנה האדון ה׳ צבאות מסעף פארה במערצה וגו׳ ונקף סבכי היער בברזל וגו׳.

וישב רבשקה – שמע כי סנחריב נסע מלכיש, על כן שב לאחוריו, ונסע מירושלם ומצא את אדוניו נלחם על לבנה, אולי חשב שיהיה נוח לו לכבוש לבנה מלכבוש לכיש.

וישמע – מלך אשור.

גוזן – מקום בארם נהרים (Mesopotamia) הצפונית, ותלמי קורא לו Gauzanitis ועתה שמו Kauschan (גיזניוס).

חרן – ידועה בתורה, והיא Carra, מקום נפילת Crassus.

רצף – יש ערים שונות הנקראות בשם זה, והקרוב היותה אותה שבארץ Palmyrene, הזכירה Abulfeda הערבי (גיזניוס).

עדן – מקום באשור, נזכר ביחזקאל (כ״ז:כ״ג) חרן וכנה ועדן (רש״י), ואיננו אותו שאצל דמשק הנזכר בעמוס (א׳:ה׳) (גיזניוס).

תלשר – לא נודע לנו.

הנע ועוה – יונתן תרגם: טלטלינון ואגלינון, וכן Symmachus תרגם: גרש ואבד, וכן פירש רש״י וגם Michaelis, והקשו Doederlein ורוזנמילר וגיזניוס שהיה לו לומר ״הניעותי ועויתי״, כי מלך אשור מדבר על עצמו, כנראה למעלה ל״ו:כ׳ (או היה לו לומר ״הניעו ועוו״, אם הכוונה שהשחיתו אותם אבותיו). על כן הם אומרים כי הנע ועוה שמות מקומות הן, וכן תרגם יירונימוס, וקצת סיוע לזה כי מצאנו עוא שם מקום סמוך לחמת וספרוים, ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת ומספרוים (מלכים ב י״ז:כ״ד). ועדיין קשה למה לא הוסיף מלך הנע ומלך עוה. ואני אומר כי כל מלך הנזכר בפסוק זה שם עבודה זרה הוא (כעין מה שמצאנו אליל הנקרא ״מֺלֶךְ״) ומלך חמת ומלך ארפד ומלך לעיר ספרוים ענין אחד הוא עם אלהי חמת וארפד ואלהי ספרוים הנזכרים בסימן שלמעלה {ישעיהו ל״ו:י״ט}, והזכיר האלילים בשם מלך, כי כן היו אנשי המקומות האלה קוראים את אליליהם בשם מלך, הלא תראה (מלכים ב י״ז:ל״א) והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים. והנה הזכירם תחילה בכנוי כבוד שלהם שהוא מלך, וסיים בשם העצם שלהם שהיה הנע ועוה, כלומר שהיו האלילים ההם נקראים המלך הנע, המלך עוה, הנע המלך, עוה המלך, או הנעמלך, עומלך. והנה בתרגום יוני המיוחס לשבעים זקנים מתורגם במלה אחת Anagugana, קראו ״הנעועוה״ מלה אחת, וקראו בסופה ענה במקום עוה. מעתה אני אומר כי הקריאה הנכונה היא ״הנע וענה״, וענה זה הוא הוא ענמלך אלהי ספרוים, וחברו הנעמלך היה אליל אחר של ספרוים, אולי הוא הוא אדרמלך, או אחר היה. אחר זמן מצאתי לרמב״ן בפרשת אחרי מות {ויקרא י״ח:כ״א} שכתב גם הוא כי אדרמלך וענמלך אלהי ספרוים הם שמות מורכבים ממלת מלך שהיא כמו מולך, שהיו שורפים לו את בניהם.

את הספרים ויקראהו – ובספר מלכים ״ויקראם״ {מלכים ב י״ט:י״ד}, ורד״ק פירש ויקראהו כל אחד מהם, והנה לא יובן מה היה לו למלך אשור לכתוב לחזקיהו אגרות רבות בפעם אחת. ואני אומר כי היה מנהג הקדמונים לשלוח העתקות שונות מאגרת אחת כשהיה ענינה נכבד בעיניהם, שמא תאבד אחת מהן, ותשארנה האחרות. הלא תראה גם למטה (ל״ט:א׳) שלח מראדך בלאדן וכו׳ ספרים ומנחה אל חזקיהו, וכן השומרונים כשכתבו אגרת לאיוב לודולף שלחו לו שתי העתקות ממנה. אם כן הספרים האמורים כאן הם העתקות שונות מאגרת אחת, על כן הנסח הישר והנכון אינו אלא ויקראהו ככתוב כאן, כי לא קרא רק העתקה אחת.

ויפרשהו חזקיהו לפני ה׳ – כלומר עשה למען שמך המחולל, וגיזניוס הביא מעשה ממלך תוגרמה, Amurat II, בשנת 1444 כשנלחם על Varna נגד האונגריים אשר הפרו בריתם אשר כרתו עמו לפנים, לקח כתב הברית ופרש אותו בראש חנית כלפי השמים, וקרא לאל שינקום נקמת השבועה אשר הפרו אויביו, ואחר כך נלחם בהם ונצחם.

יושב הכרובים – כטעם ונועדתי לך שם (שמות כ״ה:כ״ב).

הטה ה׳ אזנך ושמע – עשה עצמך כשומע ולא כחרש.

עינך – חסר יו״ד והוא לשון רבים, כי הרוצה לשמוע מטה אחת מאזניו לצד המדבר, אבל הרוצה לראות פוקח שתי עיניו כאחת (גיזניוס) ונראה כי במקרה וטעות נפלה היו״ד, ובמלכים {מלכים ב י״ט:ט״ז} כתוב ביו״ד.

לחרף אלהים חי – דרך כבוד, לא רצה לומר ״לחרפך״, כאדם האומר לחברו: סמרה שערת בשרי בשמעי דבה כזאת נגד איש צדיק כמוך.

את כל הארצות ואת ארצם – כל גויי הארצות וארצם, כמו וכל הארץ באו מצרימה {בראשית מ״א:נ״ז}, ותשחת הארץ לפני האלהים {בראשית ו׳:י״א}, עכר אבי את הארץ (שמואל א י״ד:כ״ט), ורבים כן (רוזנמילר), ועל כן אמר ואת ארצם במ״ם, כי הכנוי לאנשי הארצות. ובמלכים כתוב את הגוים ואת ארצם {מלכים ב י״ט:י״ז}, והוא תקון לשון, ומי יאמין שהיה כתוב תחלה את הגוים ואת ארצם ושאחר כך הגיהו את כל הארצות ואת ארצם? אמנם גיזניוס מראה פנים לדבריו באמרו כי לשון חרבה (החריבו) לא יפול אלא על האדמה ושעל כן הגיה הסופר האחרון את הארצות, והוא מפרש את כל הארצות ואת ארצם כפירוש דון יצחק {אברבנאל} ארצות שאר העמים, וגם ארץ אשור עצמה, כטעם כי ארצך שחת (למעלה י״ד:כ׳), וענין זה כלו חוץ למקומו, כי כוונת חזקיה להזכיר איך גברה יד מלכי אשור על כל האומות, לא להזכיר מה שאבדו מאנשיהם במלחמות, ועל כל פנים אם היה הסופר רוצה לתקן הלשון מפני מלת החריבו שלא תצדק אצל הגוים (אף על פי שמלת הגוים עצמה נאמרת על הארצות, עיין בכורי העתים תקפ״ז עמוד 175, ועל כן כתוב והגוים חרוב יחרבו, למטה ס׳:י״ב), היה לו להחליף מלת החריבו ב״החרימו״, ולא לכתוב לשון משחת המראה כזה את כל הארצות ואת ארצם.

ונתון את אלהיהם כאש – Vitringa אומר ואחריו רוזנמילר וגיזניוס כי אף על פי שלא היו עובדי עבודה זרה רגילים לעשות כן לאלהי אויביהם, וידענו כי הרומיים הביאו בעירם אלילי כל העמים אשר כבשו ובנו להם היכלות, אולי מלכי אשור עשו כן כדי שלא יוסיפו האלהים ההם לעזור לעמים ההם. ואני אומר כי מלכי אשור היו מניחים לעמים הנכבשים תחתם שיעבדו איש את אלהיו, כמו שאנו רואים באותם שהביא מלך אשור והושיבם בערי שמרון, שהיו עושים גוי גוי אלהיו והיו עובדים אותם כמנהגם הראשון (מלכים ב י״ז:כ״ד-ל״ג). אבל הערים שהיו מתחזקות נגדם, והיו לוכדים אותן באבוד זמן רב ובאבוד עם רב, היו מלכי אשור שופכים חמתם על יושביהן באכזריות, ואז היו גם כן שורפים את אלהיהן דרך נקמה. מפני שגרמו לעובדיהם שיבטחו בהם ויתחזקו נגדם.

ונתון – ענינו ונתנו, עיין למעלה ח׳:ו׳. ובמלכים כתוב ונתנו {מלכים ב י״ז:י״ח}, והוא תקון להקל ההבנה.

כי אתה ה׳ לבדך – כי אתה לבדך פועל הטובות והרעות, כמו שהיא הוראת שם בן ארבע. והנה חזקיה היה יודע הוראת השם, והספיקו לו המלות האלה כי אתה ה׳ לבדך, אבל בעל ספר מלכים ראה שלא היה הענין מובן להמון, והוסיף מלת אלהים {מלכים ב י״ז:י״ט} (כי אתה ה׳ אלהים לבדך), כלומר כי אתה הנקרא ה׳, אתה לבדך אלהים.

אשר התפללת אלי – לענין מה שהתפללת אלי, ובספר מלכים כתוב בסוף הפסוק שמעתי {מלכים ב י״ז:כ׳}, והוא מבואר שהוא תוספת לבאר הלשון הסתום. וגיזניוס נדחק ואמר שהמעתיק כאן השמיט המלה ההיא לאהבת הקצור. ואיה אהבת הקצור והשמטת המלות הבלתי צריכות בכל הספור הזה? ודע אמנם כי בתרגום היוני המיוחס לשבעים זקנים, וכן בתרגום סורי, כתוב גם כאן בישעיה: שמעתי.

בזה לך – מלרע, אם כן הוא בינוני (עיין רש״י על והנה רחל בתו באה עם הצאן, בראשית כ״ט:ו׳) משרש בוז, ואם היה משרש בזה היה לו לומר ״בוזה״ לבינוני, או ״בזתה״ לעבר, ומאחר שהוא בינוני היה ראוי לומר אחריו לועגה בחולם, אמנם ראש הניעה הוא עבר בלא ספק, ועל כן צדק רד״ק באמרו כי גם בזה לשון עבר אלא שירד הטעם למטה שלא כמנהג.

בתולת בת ציון – הבתולה בת ציון, בת ציון הבתולה, הסמיכות כמו נהר פרת, ותאר בתולה כנוי של כבוד וחשיבות, וכן בתולת בת בבל {ישעיהו מ״ז:א׳} ואחרות כאלה, ואין הכוונה אומה שלא נכבשה (כדעת רד״ק), כי בבל היתה תחילה תחת יד אשור. ובת כנוי לאומה, כלומר לכללות יושבי העיר, הנקראים גם כן בני העיר מפני שנולדו בה. ואחר שהיה בדעתו לקרוא יושבי הארץ בשם בת, הקדים ונתן להם התאר היותר נכבד וחשוב הנופל על הבנות, והוא תאר בתולה (תלמידי מוהר״ר יצחק פארדו).

אחריך ראש הניעה – רוזנמילר וגיזניוס ואחרים רבים חשבו שזה לבוז וללעג, ועל כן תמהו קצת מהם, מפני שאין נדנוד הראש אצלנו סימן ללעג, וחשב Lakemacher שהכוונה לא נדנוד הראש לימין ולשמאל אלא הנעת הראש לפניו, כאדם המסכים לדברי חברו, ורוזנמילר הסכים לדעת הזאת בתהלים כ״ב:ח׳, וגיזניוס ממאן להסכים בזה, ואומר שאין להביא ראיה ממנהגנו על מנהג הקדמונים, ובכלל אין להביא ראיה מעם לעם. ואני אומר כי אין תנועת הראש האמורה במקרא לבוז וללעג, אלא סימן לאדם המצטער בצרת חברו, וזה נוהג גם אצלנו עד היום, וזה טעם ספקו עליך כפים כל עוברי דרך שרקו ויניעו ראשם (איכה ב׳:ט״ו), לא ללעג אלא לצער, וכן בשרש נוד שהוא אחיו של נוע, לבא לנוד לו ולנחמו (איוב ב׳:י״א), ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי (תהלים ס״ט:כ״א), כי מי יחמול עליך ירושלם ומי ינוד לך (ירמיהו ט״ו:ה׳), וינודו לו וינחמו אותו (איוב מ״ב:י״א), כל עובר עליה ישום ויניד בראשו (ירמיהו י״ח:ט״ז) (ואין מקום לדברי רד״ק בשרשים שרש נוד שכתב: ובא בענין נחמת האבל וספור הצרות עמו, לפי שהמנחמים נדים ממקומם זה מפה וזה מפה לנחם האבל ויטלטלו בעבורו, עכ״ל. אבל הכוונה נדנוד הראש), וכן תשימנו משל בגוים מנוד ראש בלאומים (תהלים מ״ד:ט״ו), וכן לדעת ראב״ע לנידה היתה (איכה א׳:ח׳) הוא מלשון מנוד ראש, וכן בשרש נוע אחר שאמר איוב לחבריו מנחמי עמל כלכם, אמר גם אנכי ככם אדברהּ לו יש נפשכם תחת נפשי אחבירה עליכם במלים ואניעה עליכם במו ראשי (איוב ט״ז:ב׳,ד׳). ואמנם כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש (תהלים כ״ב:ח׳), וכן ואני הייתי חרפה להם יראוני יניעון ראשם (שם ק״ט:כ״ה), הכוונה שהם לועגים למכאוביו, ואחר כך הם מראים עצמם כמרגישים הרגשת החמלה, וזה אחד מדרכי הלעג, וכמו שראינו גם ישעיה עושה עצמו כמשתתף עם האומות בצרתם, ואומר לבי למואב יזעק {ישעיהו ט״ו:ה׳} וכיוצא בזה כאן אנשי ציון לועגים על סנחריב, והם מניעים ראשם אחריו כאלו הם חומלים עליו ואומרים אוי לו לזה שגדף אלהים חי, כמה הוא סכל! הלא רעה תהיה אחריתו.

ותשא מרום עיניך – גיזניוס הדביק המלות האלה למעלה, ועל מי הרימות קול ותשא מרום עיניך. ואני אומר כי הנכון כדעת בעל הטעמים את מי חשבת לחרף ולגדף כשגדפת אותי? כלומר מי אני בעיניך? וכן על מי חשבת שהרימות קול? כשנשאת מרום עיניך אל קדוש ישראל מי חשבת שחרפת וגדפת? ולא יתכן שיהיה אל קדוש ישראל תשובת השאלה, כי הלא גם סנחריב היה יודע שהיו גדופיו אל קדוש ישראל, אך הנביא אומר לו כשחרפת את קדוש ישראל לא ידעת מי הוא, כלומר מה כחו וגבורתו, וחשבת שהוא כאלהי חמת וארפד ושאר האלילים.

מרום – כמו למרום.

ביד עבדיך חרפת אדני – לשון התנגדות לתפארת המליצה, אתה ביד עבדיך חרפת אדון הכל! ובספר מלכים כתוב ביד מלאכיך {מלכים ב י״ט:כ״ג}.

ותאמר ברב רכבי – לשון התפארות על מה שעשה קודם לכן והמדינות שכבש, והכל דרך משל כטעם והרכבתיך על במתי ארץ {ישעיהו נ״ח:י״ד} (גיזניוס). ואין לבקש מה הוא הלבנון הזה, כי אינו אלא משל למקום גבוה ונשגב. והמפרשים פירשו על ארץ יהודה וירושלם, וכן דעת בעל הנקוד שנקד ואכרות ואבוא ואחריב בשוא לשון עתיד, והנכון בקמץ לשון עבר. ואולי חשב בעל הנקוד שצריך שיהיה הענין חוזר ליהודה ולירושלם מפני שהקדים ואמר חרפת ה׳, ואם הכוונה על שאר הארצות, אין כאן חרוף. אמנם אין הדבר כן, כי החרוף הוא במה שתלה הדבר בכחו וגבורתו, ולא ידע כי מה׳ היתה לו, ומזה נמשך שחשב בלבו שגם על אדמת ה׳ תגבר ידו, והנביא לא הזכיר סוף הענין, כי מיד שהתחיל ספור התפארותו רצה להשיב עליה תשובה להודיעו כי לא היתה גבורתו אלא גזרת ה׳ שגזר על האומות ההן והפילן תחתיו, כמי שאמר הלא שמעת למרחוק אותה עשיתי וגו׳ {ישעיהו ל״ז:כ״ו}, ושאינו אלא הוא (האל) שהחליש כח האומות ההן והפילן תחתיו, כמו שאמר ויושביהן קצרי יד וגו׳, הכל כמו שאמר למעלה היתפאר הגרזן על החוצב בו (י׳:ט״ו).

מרום קצו – בראש ההר היותר גבוה, שהוא קצו ותכליתו, ובמלכים מלון קצו {מלכים ב י״ט:כ״ג}, ואולי היה ראוי לקרוא קֵצו (קיצו) לשון קַיִץ, והוא המלון שהבעלים יושבים בו בימות הקיץ.

יער כרמלו – המקום הנעים שבו.

כרמל – כנוי לכל מקום נחמד ונעים, כמו למעלה י׳:י״ח, ט״ז:י׳, ול״ב:ט״ו.

אני קרתי – שרש קור נאמר על יציאת המים מן המקור, כמו כהקיר ביר מימיה כן הקרה רעתה (ירמיהו ו׳:ז׳), ומזה מים קרים על נפש עייפה (משלי כ״ה:כ״ה), הטעם כשאיש עייף בדרך מוצא מים יוצאים מן המקור, הוא שמח בהם מאד, וכן מים זרים קרים נוזלים (ירמיהו י״ח:י״ד), קרים קרוב לנוזלים, אלא שבתחילתם קרוב למקור נקראים קרים, וכשהם גדולים נקראים נוזלים. והנה אחר שהזכיר שעלה לראש הלבנון דמה עצמו לנחל היורד מן ההר, ואמר אני קרתי ויצאתי מתחתית ההר כנחל קטון, ומיד שתיתי מים אחרים ונתגדלתי (דוגמת מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש, תהלים ק״י:ז׳, שפירושו – כאשר השכיל לפרשו אדוני אבי זצ״ל – כמו נחל שבדרך הליכתו נוספים בו מי נחלים אחרים, והוא כאלו שותה אותם, על כן ירים ראש וירבה ויגדל. וגם שם הוא משל לגבור הכובש מדינות), ובדרך הליכתי משכתי אלי מימי נהרות גדולים ובאו מימיהם בי והוספתי להתגדל, והם חרבו ויבשו. כל זה משל על המדינות אשר כבש והגדיל ממשלתו בהשבתת ממשלתן, והנה אחר שכבר הזכיר גדולתו, חזר לצייר קטנותו בתחילתו, ולהראות איך עלה מהר ממדרגה שפלה למעלה רמה. והמפרשים כלם לקחו המקרא כפשוטו, ופירשו קרתי לשון חפירה (בלא ראיה מן המקרא) ופירשו ואחריב בכף פעמי על רוב חיילותיו, כאלו לא היו הנהרות מספיקים להמציא להם מים לשתות.

יאורי מצור – מצור כנוי למצרים, כמו למעלה דללו וחרבו יאורי מצור (י״ט:ו׳), ואין הכוונה על נהרות מצרים ממש, אלא כל נהרות גדולים קורא נהרות מצרים, על שם יאור מצרים שהוא גדול, וכן כל אניות גדולות קורא אניות תרשיש {ישעיהו ב׳:ט״ז}.

ואחרב – החי״ת בחטף פתח בכמה כתבי יד וברמ״ח רנ״ד ורע״ח ובספר השרשים.

הלא שמעת – אתה מתפאר: בכח ידי עשיתי, הלא תדע כי אני הוא שגזרתי. ואמר הלא שמעת דרך מליצת השיר, גם כי באמת לא ידע ולא שמע מלך אשור שהאל גזר עליו שיהיה שבט אפו.

למרחוק אותה עשיתי – כי אני עשיתי והכינותי את זאת כבר מזמן רחוק. למרחוק מחובר למטה ולא למעלה (נגד הנגינה), והראיה מימי קדם ויצרתיה.

ויצרתיה – לשון גזרה.

עת֤ה הבאת֨יה֨ וַתִֶּ֔הי – כן ראוי לחבר המלות האלה, כטעם ולא יהיה הדבר ולא יבא (דברים י״ח:כ״ב), הנה באה ונהיתה (יחזקאל ל״ט:ח׳). ורוזנמילר וגיזניוס פירשו כדי שאתה תהיה להחריב ערים בצורות, והוא דחוק.

להשאות – לשון והאדמה תשאה שממה {ישעיהו ו׳:י״א}.

גלים נצים ערים בצורות – להשאות ערים בצורות עד שתהיינה גלים נצים.

נצים – לשון חורבה, כמו עריך תצינה מאין יושב (ירמיהו ד׳:ז׳) (רד״ק).

ויושביהן קצרי יד – אתה מתפאר בערים שכבשת, ואינך יודע כי אני הוא שעשיתי אותם חלושי כח שיפלו בידך.

חתו ובושו – יכולים היו לעמוד כנגדך, אך מאתי היתה נסבה שייראו ממך שלא כמנהג.

היו עשב שדה – היו לפניך כעשב שדה, שאדם קוצרו בלא יגיעה.

חציר גגות – הוא חלש משאר עשבים, מפני שאין תחתיו קרקע, וכן יהיו כחציר גנות שקדמת שלף יבש {תהלים קכ״ט:ו׳}.

ושדמה – במלכים ושדפה {מלכים ב י״ט:כ״ו}, לשון שדפון, וכן נראה עקר, והטעם כדגן שנשדף קודם שיגדל ויהיה קמה.