(הקדמה)
הנבואה התשיעית תחילתה משא בכל, אשר חזה ישעיהו בן אמוץ וגו׳ (להלן יד, כח) עד בשנת מות המלך אחז וגומר, ויש בה שלשה פרשיות, האחת משא בבל, השנית (להלן יד, ג) והיה ביום הניח ה׳ לך, השלישית (שם פסוק כד) נשבע ה׳ צבאות: וראיתי להעיר בפרשה הזאת ששת השאלות:

השאלה האחת באומרו (פסוק י) כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם, חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו, ואם המאמר הזה כפשוטו תהיה רחוקה מצד האמנתו, כי איך נאמר שנשתנו הסדרים השממיים ומהלכי השמים וטבעיהם, בעבור ענין הבבליים וחורבנם, גם כי לא נמצא שהיה כן ולא העידו עליו ספרי הקודמים. ואם אמרנו שאין הדבר כפשוטו, אבל שהוא משל למלכי בבל ושחו גבוריו ורוזניו, כמו שכתב הרב המורה פרק כ״ט חלק שני שהביא שם הכתובים האלה, עדיין יקשה מאד למה נמשלו בכוכבי השמים ובשמש ובירח, והנה יוסף בחלומו ראה שמש וירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו, לפי שהיו הדברים מגיעים לאביו ולבלהה שגדלתו כאמו ולאחיו להיותם אלהיים דבקים בו יתברך בשמים ויהיה ענין המשל דומה לנמשל, אבל בענין בבל מה יהיה השמש, ועל מה יורה משל הירח והכוכבים.

השאלה השנית באומרו (פסוק יב - יג) אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר על כן שמים ארגיז וגומר, ואם אמר זה על אנשי בבל שיתן בלב המדיים שהם יקרים מזהב ומפז, כדי שלא יקחו בפדיונם ממון רב באופן שיצאו חפשים כל ימיהם, כמו שפירשו המפרשים יקשה מאד הסמיכות, והסבה אשר נתן בזה באמרו על כן שמים ארגיז ותרעש ארץ ממקומה, כי אין הסבה הזאת מתיחסת למסובב, ואף שנפרש אוקיר אנוש מפז על היהודים אשר בבבל, או על דניאל וחברוהי, מה ענין המאמר בזה המקום, ומהו היחס אשר לו עם מה שאמר על כן שמים ארגיז וגומר.

השאלה השלישית באומרו (יד, א) כי נחם ה׳ את יעקב ובחר עוד בישראל וכו׳, ושאר הפסוקים ולא ימלט אם שנאמר שזאת הנבואה היא על בנין בית שני, ויקשה אם כן אמרו בה ונלוה הגר עליהם וגומר, ולקחום עמים והביאום אל מקומם, כי הדברים האלה לא נמצאו בבית שני, והם מכלל הייעודים שייעדו עליהם הנביאים על הגאולה העתידה, וכמו שכתב על זה הרד״ק בפירוש לזה המקום, ואם שנאמר שהנבואה לעתיד לבוא כדברי החכם הנזכר, ויקשה אם כן מה ענינה בזה המקום, האם היתה חרבן בבל וזרע נבוכדנצר מתיחס אל הגאולה העתידה שהיו ביניהם עד כה קרוב לאלפים שנה, ועוד איך יתקיים עליה והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם, כי הנה בזמן הגאולה העתידה לא יהיה אדם מבבל ולא מזרע נבוכדנצר.

השאלה הרביעית היא מה ענין הדברים אשר יחס הנביא אל נבוכדנצר, שהיה אומר (יד, יג - יד) השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב וגומר, אעלה על במותי עב אדמה לעליון, ואיך היה עולה השגעון הזה בלב נבוכדנצר שהיה חכם חרשים ונבון לחש, הלא ידע אם לא שמע שהאדם החומרי לא יעלה לשמים ולא ישים שם כסאו, ושאי אפשר להיותו נצחי באישו, ואיך יאמר הדבר הזה, והמפרשים חשבו שהיה זה כולו מאמר המשליי לגדולת מלכותו ומעלת כבודו, אבל סגנון הכתובים ימאנהו, וכן חכמים ז״ל בפרק הרואה (עין פסחים צד, א) קבלוהו כפי פשוטו, שכן היה דעתו של אותו רשע ואין ספק שיש ענין מה בדברים האלה.

השאלה החמישית באומרו (יד, כד) נשבע ה׳ צבאות אם לא כאשר דמיתי כן היתה, וכבר ידענו שלא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ומה צורך שאחרי היעוד ישבע השם בזרוע קדשו לקיימו, הנה לאחז שהיה בלתי מאמין, כמו שאמר לו הנביא, אם לא תאמינו, כי לא תאמנו, היתה ראויה השבועה להחזיק הדבר בלבו, אבל לנביא מה יהיה הצורך בשבועה הזאת, ואין לנו שנאמר שהיתה השבועה הזאת, שאף על פי שבבל ישוב בתשובה לא ינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לו, כי הנה מצאנו כזה בפרעה, ולא בסנחריב ובשאר האומות אשר ניבא ישעיהו על חרבנם ולא בא עליו שבועה.

השאלה הששית באמרו (יד, כה) לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו וגומר, ולא היתה הנבואה כולה על בבל ועל זרע נבוכדנצר למה חזר לדבר באשור, ואם היתה הכוונה להגיד מעלת סנחריב כמו שחשבו המפרשים, הנה בלא ספק תבוא הנבואה בזולת מקומה, ולא היתה השבועה אם כן על עצם הנבואה כי אם על דבר, אחר והנה כבר ניבא על סנחריב ומפלתו פעמים, ומה צורך בזה ההכפל, ועוד כי בענין סנחריב לא היתה העצה היעוצה, ואיך יאמר עליו זאת העצה היעוצה כי ה׳ צבאות יעץ ומי יפר וגומר. והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולם.

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא ליעד בחרבן בבל על ידי פרס ומדי, ומהפכת בבל כמהפכת סדום ועמורה, ושהיה להם עונש על מה שהרעו לישראל בחרבן ירושלם, וביאר הנביא מעלת נבוכדנצר והפלגת מפלתו, וכמו שיתבאר כל זה בכתובים.

(א) משא בבל אשר חזה ישעיהו בן אמוץ, כבר ביארתי שהנביא ישעיהו עליו השלום, התנבא פעמים רבות בפורענות האומות מצד הרעתם לישראל, ולפי שכבר זכר למעלה מפלת בני אשור, ראה כי נבוכדנצר אשר השחית מלכות אשור לא יתקיים עוד אחריו זמן רב, כי יבאו עליו פרס ומדי ויחריבו את מלכות בבל, כמו שהוא החריב ירושלם הבנויה ובית קדשנו ותפארתנו, ולכן אחרי שייעד על חרבן שומרון וגלות ישראל, ויעד גם כן על מפלת סנחריב שהחריב אותו, וזכר אחריו חרבן ירושלם על ידי נבוכדנצר, כמו שביארתי בפסוק ונקף סבכי היער בברזל, והלבנון באדיר יפול, והביא אחריו נחמת ישראל ויהודה וקיבוץ הגליות, לפי שלא יחשבו שנבוכדנצר אשר החריבם לא יקבל עונשו ולא ירד תגמולו בראשו, הביא הנבואה הזאת לבאר בה מפלת בבל ונבוכדנצר מלכו ואבוד זרעו, והנה קרא הנבואה הזאת משא, לפי שהוא שם נאמר על החזון ומראה הנבואה, כי הנה פעמים תקרא הנבואה יד ה׳ או דבר ה׳, כשנייחס אותה אל הפועל נותן השפע אשר הוא מאתו ומידו, ופעמים תקרא משא בערך המקבל שהוא הנביא, שישא מלפני האל יתברך אותה הודעה, או בערך האומה או האיש אשר ישאה ויקבל אותה, והנה היא משאת המלך ומתנת ידו, ופעמים תקרא מראה או חזון שכולו דבר אחד בבחינת האופן אשר תגיע לנביא, כי כאשר תגיע אליו בהיותו בהקיץ תקרא כן, ואם תגיע אליו בהיותו ישן תקרא חלום, כמו שזכרתי בפירוש הפרשה הראשונה מזה הספר, ופעמים תקרא נבואה מפני שידבר אותה הנביא ויפרסמנה אל בני אדם, כי היא מגזרת ניב שפתים, או שתקרא כן לפי שתבא אליו מחוץ ותהיה מגזרת (תהלים צ, יב) ונביא לבב חכמה, שהוא לשון ביאה, הנה אם כן השמות האלה כלם יוחלטו על הנבואה אבל בבחינות מתחלפות, ואמנם יוחסו השמות האלה במקום זולת מקום כפי הכנת הנביאים, וענין הנבואה וצורכה אם לעצם הנביא, או לשאר בני אדם והבן זה מאד כי הוא מדע נכבד.

על הר נשפה שאו נס וגו׳ עד אוקיר אנוש מפז, יאמר על דרך המשל, שעל הר גבוה ותלול, שנשפה הוא מלשון על שפאים, שם ישימו נס עליון, וירימו קול להם ויניפו יד כדי להעיר ולעורר לבות הבבליים, ולהודיעם שמהרה יבאו פרס ומדי לפתחי הנדיבים, רוצה לומר בארצותם ובבתיהם, והנה זכר בזה שלשה הסימנים שיעשו בני אדם להזהיר את הרחוקים, ולהודיעם הדבר מחדש, אם הנס שישימו על הר גבוה כדי שיראו אותו משם, ואם בקולות גדולות שיכריזו ויגידו הדבר להם, ואם בהנפת יד או בסודר כדי להודיעם שבאים אנשים זרים עליהם, ויהיה פתחי הנדיבים חסר בי״ת כאלו אמר בפתחי הנדיבים, והוא כמו (בראשית לח, יא) שבי אלמנה בית אביך, ואפשר לפרש שהבאים עצמם יהיו פתחי הנדיבים, והוא תואר למדי ופרס, כמו שאמר עליהם אשר כסף לא יחשובו שהוא דרך הנדיב, והנה היה מצוה הקדוש ברוך הוא שיעשה ההכרזה וההודעה הזאת, כדי שלא יאמרו שבאו עליהם האויבים פתאום, ושלכן לא עצמו כח נגדם, הנה מפני זה צוה שיודיעו הדבר להם בכל הדרכים האלה.

וביאר הענין שיודיע הדבר להם והוא, אני צויתי למקדשי גם קראתי גבורי לאפי עליזי גאותי, שהקדיש הש״י קרואיו מלכי מדי ופרס, גם קרא גבוריו לעשות חרון אפו בבבל, והגיבורים היו שריהם ורוזניהם, ועליזי הגאוה היו המון העם, והוא כולו משל שהקדוש ברוך הוא העיר את רוחם כקטון כגדול לבוא להלחם על בבל, כאלו היו מקודשי השם, או גבורים שבאו על שכרם לנקום נקמתו אוהבי השם שהיו עליזים בגאותו וגאונו, ולכן היו באים לעוזרו ובפ״ק דברכות (ח, ב) דרשו אני צויתי למקודשי תני רב יוסף אלו פרסיים שהם מקודשים לגיהנם, תניא אמר רבן גמליאל בג׳ דברים אני אוהב את הפרסיים, צנועים באכילתם, וצנועים בבית הכסא, וצנועים בתשמיש המטה, הנה פירש רבן גמליאל מקודשי מלשון קדושה ופרישות.

וזכר שיודיעום עוד שקול מלחמה במחנה, כי קודם הגיעם לבבל ישמעו המייתם, וקול המונם בהרים, שהקול ההוא והמייתו מורה שהוא עם רב ולא מאנשים נבזים, כי אם קול שאון ממלכות גוים נאספים, והודיעם עוד שהיה שר הצבא עליהם כולם השי״ת, והוא אמרו ה׳ צבאות מפקד צבא מלחמה, רוצה לומר שהשם יתברך צוה לספור אותם, כמו שיעשה שר צבא המלחמה, שמונה את עמו במספרם כמשפט קודם הכנס בה.

והודיעם עוד שהגוים האלה באים מארץ מרחק ובדרך הפלגה אמר, מקצה השמים, ושלא יבואו לשלול שלל ולבוז בז, ולא מפני בצע וחמדה כי אם בגזירת עירין ובמימר קדישין, והוא אמרו ה׳ וכלי זעמו לחבל כל הארץ, רוצה לומר כל ארץ בבל.

ולכן אמר כנגד הבבליים הלילו כי קרוב היום ה׳, רוצה לומר הנקמה האלהית, כשוד משדי יבוא מהש״י שהוא די לעצמו והוא שודד המערכות, ושבעבור זה לא תהיה להם תקנה להנצל מרעתו, כי מי יוכל להמלט מאשר תגזור יכולתו.

וזהו על כן כל ידים תרפינה וכל לבב אנוש ימס

ואמרו ונבהלו צירים וחבלים, אין ראוי שיפורש שהצירים יהיו נבהלים, אבל מלת ונבהלו חוזר למעלה, כאלו אמר על כן כל ידים תרפינה, וכל לבב אנוש ימס ונבהלו, רוצה לומר שלבבות האנשים הבבליים יהיו מבוהלים, ומצד אחר צירים וחבלין יאחזון, וכמו היולדה היושבת על האבנים, כן יחילון, וכל אחד מהם איש אל רעהו יתמהו ויתלהבו פניהם מרוב האימה וההפעלות הנפשיי, ורש״י פירש יתמהו ויתלהבו פניהם איש את רעהו מהבבליים יתמהו על הצובאים עליהם, לפי שהם משונים בצורתם, כאלו פני הצובאים מפרס ומדי הם פני להבים, כלומר שפניהם צהובים ודומים ללהב ומאיימים אותם מאד.

ואמר הנה יום ה׳ בא, לפי שהוא יהיה המניע והפועל החרבן וההשחתה באותו יום, ואמר בא להגיד שלא יתמהמה ולא יתאחר, כי מיד יבא ויהיה היום ההוא אכזרי ועברה וחרון אף, והם משלחת מלאכי רעים ממנו יתברך, כדי לשום את ארץ בבל לשמה באופן שהאדמה לא תכסה עוד על חטאיה, והוא אמרו, וחטאיה ישמיד ממנה.

ואמנם אמרו כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם, חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו כתב הראב״ע יש אומרים כי כסיל הוא הכוכב שהוא קרוב מהסדן הדרומי שימותו הגמלים כשיראו אותו, ולפי דעתי שהוא לב עקרב, ואמר רבי יונה שכסיל הוא אחד וחבור כוכבים אחרים אליו, וכמוהו בתי השן עד כאן. וענין הייעוד הזה ואמתתו פירש הרב המורה שהוא משל לחרבן המלך והשרים, כי הנביאים ימשילו מלכי האדמה לגדלם ומעלתם לכוכבי השמים, וכאשר תבוא השפלתם יהיו כאלו לא יהלו ולא יגיה אורם, ובדרך הזה נמשכו כל המפרשים כלם, וגם מפרשי הנוצרים פירשו, חשך השמש בצאתו על בלשאצר שמת בתחילת שנת מלכותו, והירח על המלכה, והכוכבים על שריו וסגניו, ורש״י כתב מתוך צרתם יראה להם כאלו השמש חשך, ואני אומר שהכוכבים אשר זכר כאן הם כפשוטם, יאמר שמפלת בבל תהיה בהשגחתו יתברך ומרצונו הפשוט, ומפני זה עם היות שהכוכבים במבטיהם יחייבו לבבל הצלחה וכבוד, הנה השם ית׳ ישדד כחם, וכמו שאמר על כיוצא בזה (ישעיה כד, כא) יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה לפי שיש לכל מלכות, גם לכל ארץ וארץ כוכב בשמים משפיע עליו, וכמו שנאמר בדניאל (י, יג) שר מלכות יון שר מלכות פרס, ולכן אמר שבבוא על בבל צרה וצוקה בהשגחת האל יתברך, הנה כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם, רוצה לומר לא ישפיעו על בבל האור והשפע המסודר, וגם השמש שהוא הפועל הגדול והירח לעומתו לא יועילו לבבל, ולא ישפיעו עליו כפי טבעם והוא אמרו חשך השמש בצאתו וגומר.

וביאר זה באמרו ופקדתי על תבל רעה ועל רשעים עונם, רוצה לומר הסבה אשר בעבורה אפקוד על צבא המרום במרום והשבתי השפעותיהם הוא, לפי שבהשגחתי הפרטית אפקוד הרעה ההיא על תבל שהוא בבל ועל הרשעים שבה אפקוד עונם, באופן שאשבית גאון זרים וגאות עריצים אשפיל, וכן אחר זה (לקמן יד, יב) איך נפלת משמים הלל בן שחר, אתה מוצא שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן המלכיות, עד שיפרע משריהם תחילה, שנאמר יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום וגומר, וכן אמר איך נפלת משמים הילל בן שחר, ואחר כך נגדעת לארץ חולש על גוים, ואמר (ישעיה לד, ה) כי רותה בשמים חרבי, ואחר כך הנה על אדום תרד, רמזו בזה לבטול השפעת השרים העליונים על אומותיהם בעת חרבנם, ולכן ראוי לפרש כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם, שאמר זה להודיע שלא ירד שפע העליונים על נבוכדנצר וזרעו, שבזדון וגאוה החריבו בית המקדש, והותרה בזה השאלה הראשונה, וכתב גירונימ״ו חכם מגדולי חכמי הנוצרים, שקרא הנביא את בבל תבל מפני גודלה שהיא מרובעת, והיה בבל רביעי ממנה י״ו מילין שהם שמונה פרסאות, והנכון הוא שממלכות רבות כבש כורש, ומפני שמלך בכיפה לכן בענינו ופקדתי על תבל רעה.

אוקיר אנוש מפז וגומר עד כי ירחם ה׳ את יעקב. המפרשים פירשו אוקיר אנוש מפז על אנשי בבל, ואוקיר מלשון יוקר לומר שיוקיר אותם השם, כדי שלא יקחו בפדיונם שום ממון בעולם, ואם תאמר שיברחו בהחבא, לא כן כי השמים ירגזו והארץ תרעש שלא יוכל האדם לברוח, ורש״י פירש אוקיר אנוש מפז על דניאל שיתגדל מאד בעיני דריוש מלך מדי כשלכד את בבל, וכפי מה שפירשתי למעלה אחשוב שיהיה פירוש הכתוב כן, אל תתמה בעיניך על אשר אמרתי שיתבטלו כחות הככבים כדי להעניש את הבבליים, ואל תאמר בלבבך איך ישתעבד היקר שהוא הגרם השמימיי לזולל שהוא האדם, עד שבעבורו יתבטל הטבע השמימיי, תדע לך שכן ראוי לעשותו, כי אני אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר

ומפני זה אינו מן התימה ששמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה, וגם לפי שאין זה בעבור האדם, כי אם להיות הדבר הזה נוגע לכבודו ית׳, הוא אמרו בעברת ה׳ צבאות וביום חרון אפו, שהנמצאים כלם עליונים ותחתונים הם כלי רצונו, והותרה בזה השאלה השנית.

וספר הנביא שמפני זה יהיה בבל, כצבי מודח שיברחו אנשיה מפה אל פה כאדם הבורח מפני הארי או הדוב שרודף אחריו, וכצאן הנדחה מקבוץ הצאן, שאין מי שיחזור עליה, ואין מי שיקבצנה, ואפשר שאמר זה על הנכרים שיהיו בבבל שיברחו לארצם, בראות האויבים באים להחריבה, וזכר ענין ההמשל באמרו איש אל עמו יפנו וגו׳, רוצה לומר שהצבי מטבעו שיחפוץ וישתדל לשוב לארצו, וכן הצאן אל מקובצו אחרי היותם נרדפים, כן הנכרים ההם ינוסו מצרת האויבים ויפנו איש אל עמו, רוצה לומר לשוב לארצו.

ובזה האופן כל הנמצא, רוצה לומר כל יושבי בבל הנמצאים בתוכה יהיו מדוקרים על ידי האויבים, וכל הנספה רוצה לומר הנכרים שניתוספו עמהם מחוץ יפיל גם כן בחרב, ונספה הוא כמו נוסף.

ומלבד מה שיקרה להם הנה עולליהם ובניהם ירוטשו לעיניהם ר״ל שהאויבים ימיתו אותם, וכן ישסו בתיהם, רוצה לומר שישללו אותם, וישכבו עם נשיהם לעיניהם, כי מלת לעיניהם מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ולעיניהם ישסו בתיהם ונשיהם תשגלנה. ולפי שלא זכר עדיין מי יהיו כל האויבים שיעשו כל הרעה הזאת, לכן ביארו עתה באומרו.

הנני מעיר עליהם את מדי אשר כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו, לפי שלא יעשו המלחמה כדי לשלול שלל ולבוז בז, כי אם למלאות רצונם ולנקום נקמתם מבבל, שהיה כובש ומכניע אותם, והנה לא זכר פרס ואמר בלבד את מדי, לפי שהוא היה הראש, וכן נאמר (דניאל ו, א) ודריוש מדאה קביל מלכותא, ובמותו מלך כורש בבבל, וה״ר אברהם אבן עזרא כתב, שהיו אנשי מדי יותר אכזרים, שלא יחפצו עושר ושלל, כי אם להרוג.

ואומרו וקשתות נערים תרטשנה הוא קשור עם מה שאמר למעלה, וענינו שהאנשים פעמים יחדלו מהמלחמה אם מפני הבצע והחמדה, כי יתעסקו יותר בשלל ממה שיתעסקו בהריגה, ופעמים כי יכמרו רחמיהם על הנערים והקטנים ויחמלו עליהם ולא יהרגום, וזכר שהמדיים לא יחדלו מהמלחמות, לא מחמדת השלל, כי הם כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו, וגם כן לא יחדלו מזה מפני הרחמים, לפי שהם כל כך אכזרים בטבעם, שעם קשתותיהם ירטשו הנערים, וכמו שאמרו שהיו משימים הנערים בקשתות במקום חצים ומורים אותם אל הקרקע ואל הקירות, וכן אל פרי בטן לא ירחמו, רוצה לומר הילדים שהם סמוכים ליציאת הבטן לא ירחמו גם כן עליהם, ובזה זכר שני הקצוות בנערים, הקצה האחד מהגודל וקראם נערים, והקצה האחר מהקוטן וקראם פרי בטן, ואחר כך זכר האמצעי שביניהם, והוא אומרו על בנים לא תחוס עינם, כך פירשו זה המפרשים, וזה מעיד על שכתב רבי אברהם. ונראה לי שעם היות שעל בני הבבליים אמר, וקשתות נערים תרטשנה ופרי בטן לא ירחמו, לומר שהמדיים הם כל כך אכזרים, שאף הנערים והילדים יהרוגו בבבל, לא אמר על בנים לא תחוס עינם, כי אם על בני המדיים עצמם, והענין שנתן הנביא ראיה על אכזריותם כפי טבעם, באומרו על בנים לא תחוס עינם, כלומר המדיים על בניהם עצמם לא תחוס עינם, כל שכן שלא ירחמו על בני הבבליים.

וזכר שכל כך תהיה הרעה אשר תבוא על בבל, עד שבמקום שהיתה קודם זה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים, הנה עתה תהיה כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה, לפי שתחרב ולא יהיה בה עוד יישוב כלל, ובסדר עולם אמרו, כי כשכבש דריוש את בבל מלך עליהם שנה אחת ובשנה השניה הפכה אלהים כמהפכת סדום ועמורה, ואותה עיר בבל שיש בזמן הזה, אינה בבל הקדומה כי אם עיר אחרת חדשה רחוקה ממנה מרחק קטן, וכמבשה בנו של כורש שמלך אחריו בנאה ויקראה בבל כבראשונה.