(הקדמה)
הנבואה התשיעית תחילתה משא בכל, אשר חזה ישעיהו בן אמוץ וגו׳
(להלן יד, כח) עד בשנת מות המלך אחז וגומר, ויש בה שלשה פרשיות, האחת משא בבל, השנית
(להלן יד, ג) והיה ביום הניח ה׳ לך, השלישית (שם פסוק כד) נשבע ה׳ צבאות: וראיתי להעיר בפרשה הזאת ששת השאלות:
השאלה האחת באומרו (פסוק י) כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם, חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו, ואם המאמר הזה כפשוטו תהיה רחוקה מצד האמנתו, כי איך נאמר שנשתנו הסדרים השממיים ומהלכי השמים וטבעיהם, בעבור ענין הבבליים וחורבנם, גם כי לא נמצא שהיה כן ולא העידו עליו ספרי הקודמים. ואם אמרנו שאין הדבר כפשוטו, אבל שהוא משל למלכי בבל ושחו גבוריו ורוזניו, כמו שכתב הרב המורה פרק כ״ט חלק שני שהביא שם הכתובים האלה, עדיין יקשה מאד למה נמשלו בכוכבי השמים ובשמש ובירח, והנה יוסף בחלומו ראה שמש וירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו, לפי שהיו הדברים מגיעים לאביו ולבלהה שגדלתו כאמו ולאחיו להיותם אלהיים דבקים בו יתברך בשמים ויהיה ענין המשל דומה לנמשל, אבל בענין בבל מה יהיה השמש, ועל מה יורה משל הירח והכוכבים.
השאלה השנית באומרו (פסוק יב - יג) אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר על כן שמים ארגיז וגומר, ואם אמר זה על אנשי בבל שיתן בלב המדיים שהם יקרים מזהב ומפז, כדי שלא יקחו בפדיונם ממון רב באופן שיצאו חפשים כל ימיהם, כמו שפירשו המפרשים יקשה מאד הסמיכות, והסבה אשר נתן בזה באמרו על כן שמים ארגיז ותרעש ארץ ממקומה, כי אין הסבה הזאת מתיחסת למסובב, ואף שנפרש אוקיר אנוש מפז על היהודים אשר בבבל, או על דניאל וחברוהי, מה ענין המאמר בזה המקום, ומהו היחס אשר לו עם מה שאמר על כן שמים ארגיז וגומר.
השאלה השלישית באומרו (יד, א) כי נחם ה׳ את יעקב ובחר עוד בישראל וכו׳, ושאר הפסוקים ולא ימלט אם שנאמר שזאת הנבואה היא על בנין בית שני, ויקשה אם כן אמרו בה ונלוה הגר עליהם וגומר, ולקחום עמים והביאום אל מקומם, כי הדברים האלה לא נמצאו בבית שני, והם מכלל הייעודים שייעדו עליהם הנביאים על הגאולה העתידה, וכמו שכתב על זה הרד״ק בפירוש לזה המקום, ואם שנאמר שהנבואה לעתיד לבוא כדברי החכם הנזכר, ויקשה אם כן מה ענינה בזה המקום, האם היתה חרבן בבל וזרע נבוכדנצר מתיחס אל הגאולה העתידה שהיו ביניהם עד כה קרוב לאלפים שנה, ועוד איך יתקיים עליה והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם, כי הנה בזמן הגאולה העתידה לא יהיה אדם מבבל ולא מזרע נבוכדנצר.
השאלה הרביעית היא מה ענין הדברים אשר יחס הנביא אל נבוכדנצר, שהיה אומר (יד, יג - יד) השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב וגומר, אעלה על במותי עב אדמה לעליון, ואיך היה עולה השגעון הזה בלב נבוכדנצר שהיה חכם חרשים ונבון לחש, הלא ידע אם לא שמע שהאדם החומרי לא יעלה לשמים ולא ישים שם כסאו, ושאי אפשר להיותו נצחי באישו, ואיך יאמר הדבר הזה, והמפרשים חשבו שהיה זה כולו מאמר המשליי לגדולת מלכותו ומעלת כבודו, אבל סגנון הכתובים ימאנהו, וכן חכמים ז״ל בפרק הרואה (עין פסחים צד, א) קבלוהו כפי פשוטו, שכן היה דעתו של אותו רשע ואין ספק שיש ענין מה בדברים האלה.
השאלה החמישית באומרו (יד, כד) נשבע ה׳ צבאות אם לא כאשר דמיתי כן היתה, וכבר ידענו שלא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ומה צורך שאחרי היעוד ישבע השם בזרוע קדשו לקיימו, הנה לאחז שהיה בלתי מאמין, כמו שאמר לו הנביא, אם לא תאמינו, כי לא תאמנו, היתה ראויה השבועה להחזיק הדבר בלבו, אבל לנביא מה יהיה הצורך בשבועה הזאת, ואין לנו שנאמר שהיתה השבועה הזאת, שאף על פי שבבל ישוב בתשובה לא ינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לו, כי הנה מצאנו כזה בפרעה, ולא בסנחריב ובשאר האומות אשר ניבא ישעיהו על חרבנם ולא בא עליו שבועה.
השאלה הששית באמרו (יד, כה) לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו וגומר, ולא היתה הנבואה כולה על בבל ועל זרע נבוכדנצר למה חזר לדבר באשור, ואם היתה הכוונה להגיד מעלת סנחריב כמו שחשבו המפרשים, הנה בלא ספק תבוא הנבואה בזולת מקומה, ולא היתה השבועה אם כן על עצם הנבואה כי אם על דבר, אחר והנה כבר ניבא על סנחריב ומפלתו פעמים, ומה צורך בזה ההכפל, ועוד כי בענין סנחריב לא היתה העצה היעוצה, ואיך יאמר עליו זאת העצה היעוצה כי ה׳ צבאות יעץ ומי יפר וגומר. והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולם.
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא ליעד בחרבן בבל על ידי פרס ומדי, ומהפכת בבל כמהפכת סדום ועמורה, ושהיה להם עונש על מה שהרעו לישראל בחרבן ירושלם, וביאר הנביא מעלת נבוכדנצר והפלגת מפלתו, וכמו שיתבאר כל זה בכתובים.
(א) משא בבל אשר חזה ישעיהו בן אמוץ, כבר ביארתי שהנביא ישעיהו עליו השלום, התנבא פעמים רבות בפורענות האומות מצד הרעתם לישראל, ולפי שכבר זכר למעלה מפלת בני אשור, ראה כי נבוכדנצר אשר השחית מלכות אשור לא יתקיים עוד אחריו זמן רב, כי יבאו עליו פרס ומדי ויחריבו את מלכות בבל, כמו שהוא החריב ירושלם הבנויה ובית קדשנו ותפארתנו, ולכן אחרי שייעד על חרבן שומרון וגלות ישראל, ויעד גם כן על מפלת סנחריב שהחריב אותו, וזכר אחריו חרבן ירושלם על ידי נבוכדנצר, כמו שביארתי בפסוק ונקף סבכי היער בברזל, והלבנון באדיר יפול, והביא אחריו נחמת ישראל ויהודה וקיבוץ הגליות, לפי שלא יחשבו שנבוכדנצר אשר החריבם לא יקבל עונשו ולא ירד תגמולו בראשו, הביא הנבואה הזאת לבאר בה מפלת בבל ונבוכדנצר מלכו ואבוד זרעו, והנה קרא הנבואה הזאת משא, לפי שהוא שם נאמר על החזון ומראה הנבואה, כי הנה פעמים תקרא הנבואה יד ה׳ או דבר ה׳, כשנייחס אותה אל הפועל נותן השפע אשר הוא מאתו ומידו, ופעמים תקרא משא בערך המקבל שהוא הנביא, שישא מלפני האל יתברך אותה הודעה, או בערך האומה או האיש אשר ישאה ויקבל אותה, והנה היא משאת המלך ומתנת ידו, ופעמים תקרא מראה או חזון שכולו דבר אחד בבחינת האופן אשר תגיע לנביא, כי כאשר תגיע אליו בהיותו בהקיץ תקרא כן, ואם תגיע אליו בהיותו ישן תקרא חלום, כמו שזכרתי בפירוש הפרשה הראשונה מזה הספר, ופעמים תקרא נבואה מפני שידבר אותה הנביא ויפרסמנה אל בני אדם, כי היא מגזרת ניב שפתים, או שתקרא כן לפי שתבא אליו מחוץ ותהיה מגזרת
(תהלים צ, יב) ונביא לבב חכמה, שהוא לשון ביאה, הנה אם כן השמות האלה כלם יוחלטו על הנבואה אבל בבחינות מתחלפות, ואמנם יוחסו השמות האלה במקום זולת מקום כפי הכנת הנביאים, וענין הנבואה וצורכה אם לעצם הנביא, או לשאר בני אדם והבן זה מאד כי הוא מדע נכבד.