״אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה׳ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו״
בין ״אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה׳ ״ לבין ״יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה׳ ״
1
מבנה המזמור:
| א | שִׁיר הַמַּעֲלוֹת |
| א | | אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה׳ |
| | הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו. |
| ב | ב | יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל |
| | אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. |
| ג | ג | אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה |
| | בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ |
| ד | | בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים |
| | סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ. |
| ה | ד | הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר |
| | יְרֵא ה׳. |
| ו | ה | יְבָרֶכְךָ ה׳ מִצִּיּוֹן |
| | וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם |
| | כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. |
| ז | ו | וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ |
| | שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. |
ראשי פרקים:
א. קשיים וספקות בהבנת המזמור
ב. מבנה המזמור – שתי מחציותיו
ג. ההקבלה בין שתי המחציות וההבחנה העקרונית ביניהן
ד. המחצית הראשונה: בשבח דרכי חייו של ירא ה׳
ה. דימוי האישה לגפן פורייה ודימוי הבנים לשתילי זיתים
ו. המחצית השנייה: ברכת ה׳ במה שאינו ביד האדם
ז. המבנה הספרותי של בתים ו–ז
מזמור קכ״ח, כמו גם קודמו מזמור קכ״ז, שייך לקבוצת מזמורי החכמה בספר תהילים. על אפיונה של קבוצת מזמורים זו ועל היקפה דנו בקצרה במבוא לעיון על מזמור קכ״ז. כשאר מזמורי החכמה, פונה אף מזמורנו לנמען אנושי כדי להחכימו ולהדריכו בדרכי החיים: כיצד עליו לנהל את חייו, ומה הם החיים האידאליים שאליהם עליו לשאוף. בהעמידו את האדם האידאלי כמופת לחיקוי, מהללו מזמורנו באמצעות התיבה הפותחת ״אַשְׁרֵי״.2
א. קשיים וספקות בהבנת המזמור
מזמור קכ״ח כתוב לפנינו (בראש העיון) כדרך שנכתב שיר: בשורות קצרות ובחלוקה לשבעה בתים. מילות המזמור מובנות כולן, ואחדותו הרעיונית בולטת לעין: כולו עוסק באיש ירא ה׳, ובחיים האידאליים שהוא זוכה להם. כבר בקריאה ראשונה ניתן להיווכח בהתפתחות שיש בין בתי המזמור: בראש המזמור מדובר על טובתו האישית של ירא ה׳ ועל טובת משפחתו (בתים ב–ד), ואילו בסופו זוכה ירא ה׳ לראות בטוב ירושלים ובשלום על ישראל (בתים ו–ז). ובכן, מה נותר עוד לחשוף במזמור כה קצר וכה פשוט?
ראשיתה של כל העמקה היא באיתורו של קושי. שאלות וקשיים הם הפתח להבנה ולגילויה של משמעות הנסתרת מן המעיין במבט שטחי. הבה נתבונן בגופים שבהם משתמש המזמור ביחס לאיש ירא ה׳. בבית א׳ מדובר עליו בגוף שלישי-נסתר: ״אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה׳ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו״, ואילו בהמשך פונה אליו המזמור כנוכח: ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״, וכך הלאה גם בבתים הבאים.
ניתן היה לבאר תופעה זו בכך שבית א משמש כותרת למזמור, ובו מוצג נושאו – האיש ירא ה׳ – בדרך אובייקטיבית בגוף שלישי. ואילו לאחר הכותרת העניינית הזאת, ממשיך המזמור בפנייה אל נוכח, ובכך הוא יוצק חיות דרמטית לרעיונו. אולם אם כך הדבר, כיצד נבאר את חזרת המזמור לדבר על ירא ה׳ בגוף שלישי בבית ה – ״הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה׳ ״? ומדוע שוב חוזר המזמור לדבר אליו כנוכח בבתים ו–ז עד לסיום המזמור? מה פשר המעברים הללו מגוף לגוף החוזרים במזמור פעם אחר פעם?
ועוד נוסיף ונשאל: בבית ה נאמר ״הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה׳ ״. התיבות ״כִי כֵן״ משמשות ככל הנראה ככינוי רומז – ׳כמו כן׳. אולם לְמה רומזות תיבות אלו, האם לטובות המתוארות לעיל, בבתים ב–ד, או שמא לטובות המתוארות להלן, בבתים ו–ז? לשון אחר: האם בית ה מהווה סיכום לקודמיו או שמא הוא מבוא לבאים אחריו? לדעת המאירי רומזות תיבות אלו לנאמר בבתים ג–ד. ונראה שכך סבור גם רד״ק, וכך סבורים גם מפרשים חדשים אחדים. אולם מכלל ספק לא יצאנו.
לבסוף נציג ויכוח בין פרשנים ביחס למשמעותו של בית ב:
מה פירושה של התיבה ׳כי׳ במשפט זה?
משתי דרשות חז״ל לפסוק זה, ברור שהם הבינו אותו כמשפט תנאי: ׳יגיע כפיך אם תאכל, אשריך וטוב לך׳. או ׳יגיע כפיך כאשר תאכל, אז אשריך וטוב לך׳.
במסכת אבות פ״ד מ״א דרש בן זומא:
איזהו עשיר? השמח בחלקו. שנאמר: ׳יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ׳.
דרשה דומה, אך מורכבת יותר, דרש רבי חייא בר אמי משמו של עולא במסכת
ברכות ח ע״א. דרשה זו מנגידה את בית א לבית ב: בבית א נאמר ״אשרי״ על ירא ה׳ ההולך בדרכיו, ואילו בבית ב נאמר ״אשריך וטוב לך״ על האוכל מיגיע כפיו, ומכאן:
גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. דאילו גבי ירא שמים כתב ׳אשרי איש ירא את ה׳ ׳,3 ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב ׳יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ׳ – ׳אַשְׁרֶיךָ׳ בעולם הזה, ׳וְטוֹב לָךְ׳ – לעולם הבא. ולגבי ירא שמים – ׳וְטוֹב לָךְ׳ לא כתיב ביה!4
תפיסה זו של פסוקנו – כמשפט תנאי (אך ללא הלבוש הדרשני המובא בדברי עולא) מאפיינת את מפרשינו הראשונים (וראה לדוגמה את דברי רד״ק והמאירי המובאים לעיל בהערה 3).
אך הנה בין הפרשנים החדשים קם ערעור על פירוש זה.
הנה דברי צבי פרץ חיות:
׳יגיע כפיך אכן תאכל׳ – יש מפרשו מעין ׳אם׳... ואינו מחוור, שאינו תנאי אלא ברכה: ׳אתה תאכל יגיע כפיך, ולא תתן יגיעך לאחר׳, כן פרשוהו השבעים. ...ויש מפרשו לשון חיזוק: ׳כן, אמת הדבר׳ (– יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל) ...ועיין בניגוד לכתובנו לעיל ק״ט, יא: ׳וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ׳.5
חזר על פירוש זה והרחיבו שלמה דב גויטיין:
בארבע ברכות נתברך האיש (– ירא ה׳) במזמורנו: הראשונה – ׳יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל׳ – שיזכה ליהנות מפרי עבודתו... רבים הבינו מלת ׳כִּי׳ בפסוק זה במובן ׳כאשר׳... כך הבין גם... עולא בדרושו המפורסם במסכת ברכות... אך פשוטו של הפסוק הוא אחר: ׳כִּי׳ במשמעות ׳אכן׳... ושיעורו של הכתוב הוא כך: אשרי כל איש ירא ה׳, כי אכן... יגיע כפיך תאכל.
מה טיבה של ברכה זו? ...לפנינו השאלה הגדולה... והיא כיצד אפשר להבטיח לאדם העמל את השכר המגיע לו.6
לפנינו אפוא לא רק שני פירושים שונים לתיבה ״כִּי״ במשפט הנידון, אלא שתי תפיסות שונות של כוונת המשפט כולו (ואולי גם של משפטים נוספים במזמור): האם המזמור מאפיין כאן את מידותיו הטובות של ירא ה׳ ההולך בדרכיו, או שהוא מפרט את גמולו של איש זה?7 ובכן, כיצד נכריע ספק זה?
נדמה כי הרושם הראשון שהתרשמנו, כי מזמורנו הוא נטול קשיים, אין לו בסיס עתה: העלינו כאן שלושה קשיים או ספקות, והללו מורים למעיין כי עדיין לא יצא ידי חובתו ביחס להבנת המזמור.
ב. מבנה המזמור – שתי מחציותיו
שאלה חשובה שעדיין לא עלתה בעיוננו היא, האם ניתן לחשוף במזמורנו קיומו של מבנה ספרותי, התואם את המקובל במזמורי תהילים רבים אחרים? המבנה האופייני הוא כזה שיש בו שתי מחציות דומות זו לזו באורכן, הניצבות זו מול זו בהקבלה.8 הקבלה זו יכולה להיות מבחינת תוכנה ניגודית, ויכולה להיות הקבלה שיש בה דמיון תוכני בין שתי המחציות, כשהמחצית השנייה מקדמת ומפתחת את זו הראשונה. מבחינת הסדר הפנימי של הרכיבים שמהם בנויה כל אחת משתי המחציות, יכולה ההקבלה ביניהן להיות כיאסטית או ישרה.9
חשיפת מבנהו של מזמור עשויה להועיל, לא רק להבנתו הכוללת כיצירה אחדותית – כשיר שבו מעוצבת אידאה, אלא גם לפתרון בעיות פרשניות מסוגים שונים. אפשר אפוא שעמידה על מבנהו של מזמורנו תסייע בידינו גם בפתרון הבעיות שהעלינו בסעיף הקודם. אפשר גם שהתהליך יהא הפוך: פתרונה של בעיה פרשנית אחת או יותר עשוי לרמוז למבנהו של המזמור.
ואכן, במזמורנו נראה שהבעיה הראשונה שהעלינו בסעיף הקודם – שאלת התחלפות הגופים במהלך מזמור קצר זה, היא השער שיובילנו לתפיסת מבנהו, שכן נראה שהתחלפות זו מסמנת את חלוקת המזמור לשתי מחציות: המחצית הראשונה של המזמור פותחת בהצגת ירא ה׳ בגוף שלישי (בית א), וממשיכה בפנייה אליו בגוף שני (בתים ב–ד). בית ה פותח את המחצית השנייה של המזמור, ופתיחה זו דומה לפתיחתה של המחצית הראשונה: אף בבית ה מדובר על ירא ה׳ בגוף שלישי (״הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה׳ ״). המשך המחצית השנייה (כמו המשך המחצית הראשונה) הוא בפנייה אל ירא ה׳ בגוף שני כנוכח, וכך עד לסיום המזמור (בתים ו–ז).
האם דומות שתי המחציות באורכן? התשובה על כך חיובית: במחצית הראשונה (בתים א–ד) 23 מילים ובשנייה (בתים ה–ז) 22 מילים. תיאור זה של שתי המחציות כולל בתוכו את אופי ההקבלה המבנית ביניהן: זוהי הקבלה ישרה: בית א מקביל לבית ה (בשניהם גוף שלישי) ובתים ב–ד מקבילים לבתים ו–ז (גוף שני). אף מבחינת התוכן דומות שתי המחציות זו לזו: שתיהן מהוות בעצם שתי סדרות מקבילות שבכל אחת מהן תיאור טובותיו של ירא ה׳, וכמובן נשאלת השאלה במה מקדמת הסדרה השנייה את הראשונה.
כבר עתה ניתן לענות על שתי השאלות הראשונות ששאלנו בסעיף הקודם:
חילוף הגופים במזמור הוא ׳עמוד השדרה׳ המבני שלו: כל מחצית של המזמור פותחת במעין כותרת, שבה מתואר ירא ה׳ בגוף שלישי ואחר כך עוברת כל מחצית לדבר אליו בגוף שני.
בית ה ״הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר...״ אינו משפט סיכום למה שלפניו, כפי שפירשו רוב המפרשים, אלא הוא פתיחה למה שבא אחריו במחצית השנייה, לבתים ו–ז. התיבות ״כִי כֵן״ רומזות אפוא לברכת ה׳ מציון שתחול על ירא ה׳ ולשאר הברכות שבהמשך.
השאלה השלישית ששאלנו בסעיף הקודם, בנוגע לפירוש המשפט ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל״ ובנוגע למשמעותו, תמתין עד לניתוח מדוקדק יותר של ההקבלה בין שתי המחציות, ניתוח שיבהיר לנו את ההתפתחות שחלה במזמור בין מחציתו הראשונה למחציתו השנייה. להלן נראה שגם שאלה זו תלויה בסופו של דבר בניתוח מבנה המזמור.
(א-ב) ג. ההקבלה בין שתי המחציות וההבחנה העקרונית ביניהן
הבה נציב את מזמורנו מחדש, בדרך שתבליט את מבנהו – את ההקבלה בין שתי מחציותיו:
ניכרות כאן הקבלות ברורות בין שתי המחציות – בין בית א לבית ה: בשניהם נמצא הצירוף ״יְרֵא ה׳ ״ ובשניהם מדובר עליו בגוף שלישי; בין בית ב לבית ו: בשניהם מופיעה המילה ״טוֹב״, אלא שבבית ו מתרחב הטוב האישי של בית ב (״טוֹב לָךְ״) לטוב לאומי (״טוּב יְרוּשָׁלִָם״); ובין בית ד לבית ז מתרחבת ברכת ״בָּנֶיךָ״ ל״בָנִים לְבָנֶיךָ״.
לכאורה, אין המחצית השנייה אלא המשך והתפתחות של המחצית הראשונה: לברכות המתוארות במחצית הראשונה נוספות בשנייה כאלו המרחיבות את היקף הברכות (מן האישי אל הלאומי) ואת משך זמנן (מראיית דור שני – ״בָּנֶיךָ״, לראיית דור שלישי ״בָנִים לְבָנֶיךָ״).
אולם באמת נראה כי קיים הבדל עקרוני בין שתי המחציות, והוא מתבטא בהקבלה נסתרת ביניהן, שלא שמנו לבנו אליה. הבה נשאל: האם ישנה מילה במחצית הראשונה שראוי לשים אותה ככותרת בראש מחצית זו? רק מילה אחת חוזרת פעמיים במחצית זו, ואילו שאר המילים מופיעות בה אך פעם אחת. מילה זו היא ״אַשְׁרֵי״ המופיעה בראש בית א ומתייחסת לנושא הנידון בבית זה בגוף שלישי – ״אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה׳ ״. מילה זו מופיעה שנית בבית ב ומתייחסת לאותו נושא (– ירא ה׳), אך הפעם בגוף שני – ״אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״.
והנה, במחצית השנייה אנו מוצאים תופעה מקבילה, אך ביחס לשורש אחר, השורש בר״ך: בבית ה הפותח מחצית זו נאמר על הגבר ירא ה׳ בגוף שלישי כי ״יְבֹרַךְ״, ומיד אחר כך פונה בית ו אל ירא ה׳ כנוכח ואומר לו ״יְבָרֶכְךָ״.
נמצא כי בשתי המחציות קשור המעבר מגוף לגוף במילת מפתח החוזרת פעמיים, ובחזרתה מתבטא המעבר הזה:
בהתאם לזאת נוכל לקבוע את מילת המפתח שבכל מחצית ככותרת המתאימה לה, ולנסות להבחין בין שתי המחציות הבחנה עקרונית. ובכן, מה בין האיש המאושר לאיש המבורך?
מילת הקריאה ״אַשְׁרֵי״ בהטיות שונות מופיעה 26 פעמים בספר תהילים (מתוך 45 הופעות במקרא כולו). המשמעות המדויקת של השורש אש״ר בהקשר למילה זו אינה חד-משמעית,10 אולם כוונת הקריאה עצמה ברורה: ׳אשרי פלוני – טוב לו, תהילה ושבח לו׳.11 ואכן, בשני מקומות מופיע הפועל ׳אשר׳ בהקבלה לפועל ׳הלל׳:
הפועל ׳ברך׳ לעומת זאת, הוא פועל יוצא שמשמעו: איחל לו טובה או הביא עליו טובה.
נמצא שהקריאה על אדם ׳אשרי׳ באה לבטא את שבחו וטובו המצויים בו עצמו, ואילו תיאורו כ׳מבורך׳ נועד לומר שמישהו בירך אותו – איחל לו ברכה או הביא עליו ברכה.
ואכן, בחינה של פסוקים רבים שבהם נאמר ׳אשרי׳, מלמדת כי בפסוקים אלו מתוארות מידות טובות ומעשים טובים של המהולל (או המהוללים) בהם. יש פסוקים המתארים גם את חלקו הטוב של המהולל בהם, אולם לאו דווקא חלק שניתן לו כשכר על מעשיו ומידותיו, אלא חלק שהוא נובע ממהות המעשים והמידות עצמם שבהם דבק המהולל. הבה נדגים זאת בפסוקים אחדים:
בשני המקומות הראשונים מהולל האיש המנהיג את חייו בדרך הראויה, ואין נידון בהם כלל שכרו של איש זה.13 במקום השלישי מתואר חלקו הטוב של עם ישראל, והקריאה ׳אשרי׳ באה בסוף התיאור, כסיכום התמונה המושלמת שלפני כן. הקריאה השנייה ׳אשרי׳ באה ללמד שכל הטוב והשבח הללו נובעים מכך שה׳ הוא אלוהי העם הזה, אך אין הכוונה שכל הטובות ניתנו לעם כשכר, אלא שכך נראים חייו של עם שה׳ הוא אלוהיו מעצם טבעם.
מהי משמעות כל זאת ביחס להבחנה שאנו מנסים להבחין בין שתי מחציותיו של מזמורנו? משמעות הדבר היא שהמחצית הראשונה אינה עוסקת כלל בברכה ובשכר שמשפיע ה׳ על ירא ה׳, אלא מתארת את אורח חייו הראוי ואת חלקו הטוב בחיים מחמת בחירתו באורח חיים זה. ואין אלו שני דברים נפרדים, אלא אורח החיים הראוי מכיל מיניה וביה את הסיפוק והאושר של בעליו.
רק במחצית השנייה מתוארת הברכה שה׳ מברך את הגבר ירא ה׳, כשכר על היותו כזה. מחמת כן מופיע במחצית הזאת שם ה׳ שהוא מקור הברכות: ״יְבָרֶכְךָ ה׳...״.14 בית ו כולו מתאר את ברכת ה׳, וכך יש לפרשו: ׳יברכך ה׳ מציון: שתראה בטוב ירושלים כל ימי חייך׳. המילה ״וּרְאֵה״ חוזרת גם בבית האחרון, ובכך מצרפת אותו לקודמו. כלומר, שתי ׳ראִיות׳ כלולות בברכת ה׳ אותך: ״וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם״; ״וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ״. נמצא שהמחצית השנייה כולה עוסקת בברכות ה׳ הניתנות לירא ה׳: בבית ה באה הכותרת ״הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה׳ ״, ובבתים ו–ז בא פירוטן של ברכות ה׳ שנרמזו בכותרת.
נשאלת עתה השאלה, מה הם התחומים שבהם מודגם אורח חייו של ירא ה׳ וחלקו הטוב בחיים, ומה הם התחומים שבהם מודגמת הברכה שה׳ מברכו כשכר על היותו ירא ה׳? וכן יש לשאול כיצד מתאימים התחומים המובאים בכל מחצית לנושא המיוחד לה? כלומר, כיצד ההבחנה בין ׳אשרי׳ ל׳יבורך׳ המופיעה בראשן של שתי המחציות, באה לידי ביטוי בגופן.
את הסעיפים הבאים נקדיש לעיון בכל אחת משתי המחציות של מזמורנו. נפרש כל אחת מהן, ואגב כך תתברר התשובה לשאלות אלו, ויתבררו ההשלכות הפרשניות של ההבחנה שעשינו בין שתי מחציות המזמור.
ד. המחצית הראשונה: בשבח דרכי חייו של ירא ה׳
כזכור, על פירושו של בית ב נחלקו מפרשים.15 נדמה שעל פי ההבחנה שאנו עושים בין שתי המחציות ניתן להכריע את הוויכוח: לא ניתן לקבל את טענתם של חיות, גויטיין ועוד פרשנים חדשים על אודות האמור בבית זה ״שאינו תנאי אלא ברכה״ (חיות), ושבית זה כולל את הברכה הראשונה שבה נתברך ירא ה׳ במזמורנו ״שיזכה ליהנות מפרי עבודתו״ (גויטיין). ׳ברכות׳ הן תוכן המחצית השנייה, ואילו תוכן המחצית הראשונה הוא דווקא אפיון דרך חייו של ירא ה׳.
אכן ברכה היא לאדם שיאכל את יגיע כפיו, ושלא יפסיד זאת מפני אויבים או מפני פגעי הטבע,
וה׳ מזכה בה את יראיו כשכר על מעשיהם הטובים, כפי שמבואר בברכות שבפרשת בחוקותי (
ויקרא כ״ו, ג–ה) ובאלו שבפרשת כי תבוא (
דברים כ״ח, א–ה).
16 ברכת ה׳ זו תלויה באותם גורמים חיצוניים לאדם, שאין לו שליטה עליהם, ועל כן אינה מתאימה כלל למחצית הראשונה של המזמור, המתארת את אורח חייו של האדם ההולך בדרכי ה׳ והזוכה למלוא כף נחת בחיים אלו.
לעומת זאת, תפיסתם של חז״ל ושל מפרשינו הראשונים כי בית ב מכיל משפט תנאי, ושמשמעות התיבה ״כִּי״ הוא ׳אם׳ או ׳כאשר׳, הולמת מאוד את המחצית הראשונה של המזמור: אורח חייו האידאלי של ירא ה׳ ההולך בדרכיו הוא לאכול אך את יגיע כפיו: להסתפק במה שיש לו ולשמוח בחלקו, ולא לחיות על חשבון אחרים. וכאשר כך חי האדם ירא ה׳, אז אשריו וטוב לו: מאושר הוא וראוי לשבח ולהלל.
מעתה, יש לבאר בדרך זו אף את בתים ג–ד המתארים את משפחתו של ירא ה׳ ההולך בדרכיו: הקמת משפחה מוצלחת ומאושרת היא משימת חייו של איש זה, ובמימושה ימצא נחת ואושר. משפחה אידאלית זו כוללת את אבי המשפחה היוצא למלאכתו, והמפרנס את אשתו ואת ילדיו מיגיע כפיו (בית ב); את אשתו ׳המסתתרת׳ בירכתי הבית מפני צניעותה, אך היא ׳כגפן פוריה׳ – יולדת ילדים רבים (בית ג); ואת הבנים המצויים בבית אביהם וסובבים את שולחנו (בית ד). זו תמונת המשפחה האידאלית בחברה הישראלית הקדומה.17
מובן שכדי שהאיש ירא ה׳ יוכל למלא את משימות חייו כראוי, ויוכל ללכת בדרכי ה׳, הוא זקוק לסייעתא דשמייא: כדי לאכול מיגיע כפיו, הוא זקוק לכך שה׳ ייתן לו כוח לעשות חיִל בעבודתו; כדי להקים משפחה עם אישה טובה ויראת ה׳ הוא זקוק לחסד ה׳, שהרי ״מה׳ אישה לאיש״
(מועד קטן יח ע״ב); וודאי שלידת ילדים רבים ובריאים וההצלחה בחינוכם מצריכים הרבה סיוע אלוהי. אולם הבסיס לקבלת הסיוע הזה הוא במאמציו של האדם למלא את חובותיו האנושיים הללו כראוי – ללכת בדרכי ה׳. הפרספקטיבה של המחצית הראשונה של מזמורנו היא דווקא ביחס לאורח חייו של האדם ההולך בדרכי ה׳, אך במשתמע מובן, שאדם ירא ה׳ הבוחר באורח חיים כזה, גם יזכה לסיוע מאת ה׳, ש״לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים״
(תהילים פ״ד, יב).
תפיסה מעין זו של המחצית הראשונה של מזמורנו מנוסחת בבהירות בפירושו של רד״ק:
שיבח דרכי הירא את ה׳... סיפר על הנהגת מחייתו, כי הטובה הוא שיחיה ממלאכתו, ולא יהנה מאחרים... אמר [המשורר]: גם זה מההנהגות הטובות בעולם הזה, שתצווה אשתך שתהיה כגפן פוריה בירכתי ביתך... תהיה צנועה בירכתי הבית... ואם תהיה אשתך בזה הדרך, יהיו בניך כשתילי זיתים... ויהיו תמיד סביב לשולחנך, שלא יהיו משולחים, ולא זוללים וסובאים, אלא לא יאכלו ולא ישתו אלא על שולחנך.
וכאמור, הניתוח המבני של מזמורנו מצדיק את פירושו, ושולל את פירושי הפרשנים החדשים החולקים עליו.
1. עיון זה התפרסם בכתב העת מגדים נ׳ תמוז תשס״ט (עמ׳ 143–161).
2. בכך משתייך מזמורנו לקבוצת מזמורי חכמה שניתן לכנותם מזמורי ׳אשרי׳, הכוללת גם את מזמורים א׳; קי״ב; ואף את המחצית השנייה של מזמור קכ״ז.
3. הפסוק המצוטט בגמרא – וכך הוא בכל כתבי היד – הוא אמנם תהילים קי״ב, א ״אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה׳ ״, אך נראה ברור שהכוונה לפסוק במזמורנו ״אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה׳ ״, והפסוקים נתחלפו בגלל דמיונם הרב. טענה זו נובעת מכך שעיקר כוונת דרשה זו הוא להנגיד בין שני פסוקים סמוכים במזמור קכ״ח, ולא בין שני פסוקים רחוקים זה מזה שאין ביניהם כל יחס. והרי פסוקים שבהם נאמר ׳אַשְׁרֵי׳ מצויים בספר תהילים לרוב. ואכן, במדרש תהילים למזמורנו (קכח א, מהד׳ בובר עמ׳ 513) וכן בילקוט שמעוני על המזמור (רמז תתפא), מובא מאמרו זה של ר׳ חייא ובו מצוטט הפסוק ממזמורנו.
4. למרות הדמיון בין דרשתו של עולא לזו של בן זומא נראה שמגמתן שונה: בן זומא משבח את האוכל מיגיע כפיו ומסתפק בכך – ״השמח בחלקו״. המידה הנגדית לאיש זה היא דמותו של ׳העשיר׳ במשמעות הרווחת – המקבץ ממון עוד ועוד ואינו מסתפק במה שיש לו. עולא, לעומת זאת, מנגיד את הנהנה מיגיעו לירא השמים. ניגוד זה מצריך הבהרה: האם הנהנה מיגיעו אינו ירא שמים? או האם ירא שמים אינו יכול ליהנות מיגיעו? נראה שכוונת עולא לירא שמים העוסק בתורה ובטל ממלאכה, ונהנה מיגיע כפיהם של אחרים. השקפתו של עולא דומה אפוא להשקפת הרמב״ם, שאותה ניסח בחריפות בפירושו למסכת אבות פ״ד מ״ו. שני מפרשים ראשונים פירשו את דברי המזמור בעקבות חז״ל, אולם המעיין היטב בדבריהם ייווכח שהראשון שבהם – רד״ק – פירש בדומה לדרשת עולא, ואילו השני – המאירי – פירש בדומה לדרשת בן זומא, כפי שביארנו את ההבדל בין שתי הדרשות:
רד״ק: ״סיפר על הנהגת מחייתו (– של ירא ה׳), כי הטובה הוא שיחיה ממלאכתו ולא יהנה מאחרים כל זמן שיוכל לייגע עצמו במלאכה״.
מאירי: ״ופירט (– את מדותיו של ההולך בדרכי ה׳): שאינו נבהל להון, אבל אוכל יגיע כפיו בכישרון המעשה״.
5. צ״פ חיות, ׳תנ״ך עם פירוש מדעי׳, הוציא א׳ כהנא, תהילים, ז׳יטומיר תרס״ג.
6. ש״ד גויטיין, ׳עיונים במקרא׳, תל אביב תשכ״ז, הביאור לחומש האחרון של ספר תהילים, עמ׳ 203–202.
7. סיכום ממצה של הוויכוח הפרשני הזה ראה: ע׳ פריש, ׳יגיע כפיך – יחס המקרא אל העבודה׳, תל אביב תשנ״ט, עמ׳ 97–99.
8. ש״ד גויטיין (לעיל, הערה 5) אינו תופס כך את מבנה מזמורנו, אלא רואה בו מבנה ליניארי המתפתח מראשית המזמור ועד לסופו. הנה מקצת דבריו:
בארבע ברכות נתברך האיש הזה (– ירא ה׳ ההולך בדרכיו) במזמורנו: הראשונה – ׳יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל׳ – שיזכה ליהנות מפרי עבודתו – (– וכבר הבאנו דבריו בעניין זה). שנייה לה היא ברכת המשפחה. ׳אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ׳ ׳בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ׳. הברכה השלישית – ברכת המולדת. היא נאמרה פעמיים: בפסוק ה ׳יְבָרֶכְךָ ה׳ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ׳ ובסוף המזמור... ׳שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל׳. אין ההצלחה בחיים הפרטיים שלמה אלא אם כן בא עמה שלום של כל האומה... הברכה האחרונה היא אריכות חיים. אין המשורר אומר זאת בצורה פשוטה ומפורשת, אלא במילים ׳וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל׳. חיים ארוכים כשהם לעצמם, אין להם ערך. אבל אם יש בהם ברכת הבית וברכת המולדת, אין לך ברכה גדולה מהם. עבודה, משפחה, מולדת, אריכות חיים – כל אלה הם מטוב העולם הזה, ורק מערכיו האלמנטריים ביותר... [ומכאן] למסקנה, כי הקניינים היסודיים של החיים הם גם טובם העליון.
דיון מפורט על מבנה המזמור, שבו מוצגות שיטות שונות, מובא במאמרו של ש׳ ורגון, ׳גמולו של ירא ה׳ – מזמור קכח בתהילים׳, בית מקרא סח, תשל״ז, עמ׳ 112–119. ורגון אמנם מחלק את מזמורנו לשני חלקים, כפי שנציע בהמשך סעיף זה, אך מבחינה פרשנית הלך אחר דבריו של גויטיין, ולא הבחין הבחנה עקרונית בין שני החלקים הללו – כפי שנציע אנו בסעיפים הבאים.
9. כל זאת, כמו בהקבלה שיש בפסוק הבודד בשירה המקראית. ראה במבוא לספר סעיף ד.
10. בן-יהודה במילונו (כרך א, עמ׳ 427) בערך ׳אשר׳ (א) הערה 2 מביא שני שורשים שונים בערבית שעשויים להקביל לאש״ר העברי: השורש ׳ישר׳, שלעתים משמעו היה מוצלח ועשיר; והשורש ׳אַתַ׳ר׳ שמשמעו בחר, נתן היתרון, והוא מסיים ואומר: ״ויש אומרים שנמזגו בשורש אשר העברי שני השורשים השמיים הקדמונים את׳ר וישר״. מילת הקריאה ׳אַשְׁרֵי׳ עצמה, באה תמיד בלשון רבים ובסמיכות אל מי שעליו מדובר: ׳אשרי האיש׳, ׳אשריך׳, וכדומה.
11. כך מבאר בן-יהודה מילת קריאה זו בערך ׳אַשְׁרֵי׳ (כרך א, עמ׳ 434). לפי זה ״אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״ שבמזמורנו הם ׳שניים שהם אחד׳. המדרש, כדרכו, משתדל להבחין בין השניים הללו אף שכוונתם אחת היא, ואומר ״אשריך – בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא״ (
אבות פ״ד מ״א;
ברכות ח ע״א, כנראה בהשפעת המשנה באבות).
12. פסוק זה, כמו פסוקים רבים אחרים שבהם באה הקריאה ׳אַשְׁרֵי׳, מתאר אך את מעשיו הטובים ואורח חייו המוסרי של המהולל בהם, ללא כל תיאור של חלקו הטוב או של שכר שה׳ ייתן לו. והנה דוגמות נוספות: תהילים ל״ב, א–ב; ל״ד, ט; מ׳, ה; קי״ט, א–ב. אף בפסוקים המעטים שמתואר בהם שכרו של המהולל, הרי שהקריאה ׳אַשְׁרֵי׳ באה על מעשיו ומידותיו, ולא על שכרו.
13. על מזמור א׳, ראה: מ׳ וייס, ׳דרכה של תורה במזמור אשרי האיש׳, ׳מקראות ככוונתם׳, ירושלים תשמ״ח, עמ׳ 111–134. על פי ביאורו, עיקרו של מזמור זה הוא בתיאור מהותם של הצדיק והרשע, והקריאה ׳אַשְׁרֵי׳ – על מהות הצדיק היא, ולא על גמולו. רק בשני הפסוקים האחרונים ה–ו נידון גמולם של הצדיק ושל הרשע.
14. שם ה׳ אינו נזכר במחצית הראשונה מלבד בפתיחתה בצירוף ׳יְרֵא ה׳ ׳.
15. ראה לעיל סעיף א.
16. והפך הדבר בקללות: ויקרא כ״ז, יד–טז; דברים כ״ח, כ, ל–לג.
17. המפרשים הראשונים ציינו לעתים את הנגטיב של פרטי תיאור המשפחה במזמורנו. הנה דוגמאות מדברי רד״ק: ״האישה תהיה צנועה בירכתי הבית – שלא תצא חוץ לביתה, כי זה דרך אישה מנאפת... ׳פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבֹת׳
(משלי ז׳, יב), ואמר ׳בְּיַרְכְּתֵי׳, כי גם בביתה תהיה צנועה, שלא תשב בפתח ביתה שיראוה עוברים ושבים, כי זהו דרך אישה רעה... ׳וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ׳
(משלי ט׳, יד)... ויהיו תמיד [הבנים] סביב לשולחנך – שלא יהיו משולחים (– מגורשים מבית אביהם) ולא זוללים וסובאים...״.
