תנ״ך
פירוש
(א) {פרשת ויקרא} וַיִּקְרָ֖אא אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙יְ־הֹוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קׇרְבָּ֖ן לַֽיהֹוָ֑הי־הֹוָ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קׇרְבַּנְכֶֽם׃ (ג) אִם־עֹלָ֤ה קׇרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֜תַחב אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ־הֹוָֽה׃ (ד) וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃ (ה) וְשָׁחַ֛ט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָ֖ר לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ־הֹוָ֑ה וְ֠הִקְרִ֠יבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן הַכֹּֽהֲנִים֙ג אֶת־הַדָּ֔ם וְזָרְק֨וּ אֶת־הַדָּ֤ם עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ סָבִ֔יב אֲשֶׁר־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ו) וְהִפְשִׁ֖יט אֶת־הָעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ׃ (ז) וְ֠נָתְנ֠וּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל־הָאֵֽשׁ׃ (ח) וְעָרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת־הָרֹ֖אשׁ וְאֶת־הַפָּ֑דֶר עַל־הָעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ט) וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לַֽיהֹוָֽהי־הֹוָֽה׃ (י) וְאִם־מִן־הַצֹּ֨אן קׇרְבָּנ֧וֹ מִן־הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן־הָעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃ (יא) וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ־הֹוָ֑ה וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ (יב) וְנִתַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִנְתָחָ֔יו וְאֶת־רֹאשׁ֖וֹ וְאֶת־פִּדְר֑וֹ וְעָרַ֤ךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔ם עַל־הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (יג) וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽהי־הֹוָֽה׃ (יד) {שני} וְאִ֧ם מִן־הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קׇרְבָּנ֖וֹ לַֽיהֹוָ֑הי־הֹוָ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן־הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן־בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת־קׇרְבָּנֽוֹ׃ (טו) וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (טז) וְהֵסִ֥יר אֶת־מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל־מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן׃ (יז) וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֮ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽהי־הֹוָֽה׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וַיִּקְרָ֖א =מ״ס-ל וכן בשאר רשימות האותיות הקטנות ובמ״ש
• ל=וַיִּקְרָ֖א (וכן במג״ה כדרכו)
• ל=וַיִּקְרָ֖א (וכן במג״ה כדרכו)
ב אֶל־פֶּ֜תַח =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (גרש באות פ״א), וכך דעתם של דותן וברויאר לגבי כתי״ל. בהקלדה העירו על המיקום החריג של הטעם בכתי״ל, שהוא נראה כמעין גרש מוקדם של רביע מוגרש בטעמי אמ״ת מבחינת מיקומו. אך בכמה כתבי־היד נוספים רואים דבר דומה (ל1,ב,ו), והסיבה כנראה בגלל שהטעם מופיע באמצע תיבות מחוברות, רחוק מתחילת התיבה המחוברת, ולכן אין הקפדה שהקו לא יהיה בימינה של האות.
ג הַכֹּֽהֲנִים֙ =ל-מ,ב,ש,ק3,ו; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 וספר טעמי המקרא פרק ח (וכך אצל ברויאר ובמג״ה וכן בקורן ובדפוסים).
• ל1,ש1=הַכֹּהֲנִים֙ (אין געיה)
• ל!=הַֽכֹּֽהֲנִים֙ (!) בשתי געיות: געיה כבדה בה״א (שהיא געיה ימנית) וגעיה קלה בכ״ף; לפי הערת ברויאר במהדורת חורב (תשנ״ב) הגעיה הכבדה שבה״א איננה ודאית, אבל מעיון בכתב־היד היא ודאית.
• ל1,ש1=הַכֹּהֲנִים֙ (אין געיה)
• ל!=הַֽכֹּֽהֲנִים֙ (!) בשתי געיות: געיה כבדה בה״א (שהיא געיה ימנית) וגעיה קלה בכ״ף; לפי הערת ברויאר במהדורת חורב (תשנ״ב) הגעיה הכבדה שבה״א איננה ודאית, אבל מעיון בכתב־היד היא ודאית.
(א) 
ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה, זו לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשין בו: וקרא זה אל זה (ישעיהו ו׳:ג׳). אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון גנאי ועראי, בלשון טומאה: ויקר אלהים אל בלעם (במדבר כ״ג:ד׳). ויקרא אל משה – הקול הולך ומגיע אל אזניו, וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות היתה קריאה, תלמוד לומר וידבר – לדיבר היתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עיניין לעיניין. קל וחומר להדיוט הלמד מן ההדיוט. אליו – למעט את אהרן. ר׳ יהודה בן בתירא אומר: שלשה עשר דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י״ג מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו, אלא למשה שיאמר לאהרן. ואילו הן י״ג מיעוטי: לדבר אתו, מדבר אליו, וידבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט), ונועדתי לך (שמות כ״ה:כ״ב), וכו׳, בתורת כהנים (ספרא ויקרא א׳:א׳). יכול ישמעו את הקריאה, תלמוד לומר: קול לו – קול אליו, משה שמע וכל ישראל לא שמעו. מאהל מועד – מלמד שהיה הקול נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל. יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר: את הקול (במדבר ז׳:פ״ט). מהו הקול? הוא הקול המתפרש בכתובים: קול בכח, קול בהדר, קול שובר ארזים (תהלים כ״ט:ד׳-ה׳). למה נאמר: מאהל מועד? מלמד שהיה הקול נפסק. כיוצא בו: וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה (יחזקאל י׳:ה׳), יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר: כקולא אל שדי בדברו (יחזקאל י׳:ה׳). אם כן למה נאמר: עד החצר החיצונה (יחזקאל י׳:ה׳)? כיון שמגיע שם, היה נפסק. מאהל מועד – יכול מכל הבית, תלמוד לומר: מעל הכפרת (במדבר ז׳:פ״ט). יכול מעל הכפרת כולה, תלמוד לומר: מבין שני הכרובים (במדבר ז׳:פ״ט). לאמר – צא ואמור להם דברי כיבושין, בשבילכם הוא נדבר עמי. שכן מצינו שכל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל כמנודין מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדיבר עם משה, שנאמר: ויהי כאשר תמו כלב אנשי המלחמה למות וידבר אלי לאמר (דברים ב׳:ט״ז-י״ז). דבר אחר: לאמר – צא ואמור להם דבריי, והשיבני אם יקבלום, כמה שנאמר: וישב משה את דברי וגו׳ (שמות י״ט:ח׳). (ב) אדם כי יקריב – כשיקריב. בקרבנות נדבה דיבר העניין. אדם – למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היו שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. הבהמה – יכול החיה בכלל זה? תלמוד לומר: בקר וצאן. מן הבהמה – ולא כולה, להוציא את הרובע והנרבע. מן הבקר – להוציא את הנעבד. מן הצאן – להוציא את המוקצה. ומן הצאן – להוציא את הנוגח שהמית. כשהוא אומר למטה: מן הבקר (ויקרא א׳:ג׳) שאין תלמוד לומר – להוציא את הטרפה. תקריבו – מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות. קרבנכם – מלמד שהיא באה נדבת ציבור, היא עולה קיץ המזבח, הבאה מן המותרות. (ג) זכר – ולא נקבה. כשהוא אומר: זכר (ויקרא א׳:י׳) למטה, שאין תלמוד לומר – ולא טומטום ואנדרוגינוס. תמים – בלא מום. אל פתח אהל מועד וגומ׳ – מיטפל בהבאתו עד העזרה. מהו אומר: יקריב – ואפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקרב כל אחד לשם מי שהוא. וכן עולה בחולין, ימכרו החולין לצרכי עולות, והרי הן כולן עולות, ותקרב כל אחד לשם מי שהוא. יכול אפילו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו, תלמוד לומר: יקריבנו. יקריב אותו – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כורחו, תלמוד לומר: לרצונו. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. (ג-ד) לפני י״י וסמך – אין סמיכה בבמה. (ד) על ראש העולה – להביא עולת חובה לסמיכה, ולהביא עולת צאן. העלה – פרט לעולת העוף. ונרצה לו – על מה הוא מרצה? אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי עונשו אמור. הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שניתק לעשה. (ה) ושחט, והקריבו, הכהנים – מקבלה ואילך מצות כהונה, לימד על השחיטה שכשירה בזר. לפני י״י – בעזרה. והקריבו – זו קבלהג שהיא ראשונה, ומשמעה לשון הולכה, למדנו שתיהן. בני אהרן – יכול חללים, תלמוד לומר: הכהנים. את הדם,ד וזרקו את הדם – מה תלמוד לומר: דם דם? להביא שנתערב בין במינו בין בשאינו מינו. יכול אף בפסולין ובחטאות הפנמיות או בחטאות החיצונות, שאלו למעלה והיא למטה? תלמוד לומר במקום אחר: דמו (ויקרא א׳:י״א). וזרקו – עומד למטה וזורק מן הכלי לכותל המזבח, למטה מחוט הסקרא, כנגד הזוית. לכך נאמר: סביב – שיהא הדם נתן בארבע רוחות. יכול יקיפנו בחוט? תלמוד לומר: וזרקו, ואי איפשר להקיף בזריקה. אי וזרקו, יכול זריקה אחת? תלמוד לומר: סביב. הא כיצד? נותן שתי מתנות שהן ארבע. אשר פתח אהל מועד – ולא בזמן שהוא מפורק. (ו) והפשיט – מה תלמוד לומר: העולה? לרבות כל העולות להפשט ונתוח. אותה לנתחיה – ולא נתחיה לנתחים. (ז) ונתנו אש – אף על פי שהאש יורדת מן השמים,ה מצוה להביא מן ההדיוט. בני אהרן – כשהוא בכהוניו. הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה. (ח) בני אהרן הכהנים – הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה. את הנתחים ואת הראש – לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר הותז בשחיטה, לכך הוצרך למנותו לעצמו. ואת הפדר – למה נאמר? ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד שלמעלה.ו אשר על המזבח – שלא יהו הגזירים יוצאים חוץ למערכה. (ט) עולה – לשם עולה יקטירנו. אשה – כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש. וכל אשה לשון אש, פואידא בלעז. ניחח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני. (י) ואם מן הצאן – וי״ו מוסף על עניין ראשון. ולמה הופסק? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. מן הצאן מן הכשבים ומן העזים – הרי אלו מעוטים, פרט לזקן ולחולהז ולמזוהם. (יא) על ירך המזבח – על צד המזבח. צפונה לפני י״י – ואין צפון בבמה. (יד) מן העוף – ולא כל עוף, לפי שנאמר: תמים זכר בבקר בכשבים (ויקרא כ״ב:י״ט) – תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות. יכול אף מחוסר אבר, תלמוד לומר: מן העוף. תורים – גדולים ולא קטנים. בני יונה – קטנים ולא גדולים. מן התורים אוח מן בני היונה – פרט לתחלת הצהוב שבזה ושבזה, שפסול, שגדול הוא אצל בני יונה, וקטן אצל תורים. (טו) והקריבו – אפילו פרידה אחת יביא. הכהן ומלק – שלא תהא מליקה בכלי, אלא בעצמו של כהן, קוצץ בצפורניו ממול העורף, וחותך מפרקת עד שמגיע לסימנים וקוצצן. ונמצה דמו – לשון מיץ אפים (משלי ל׳:ל״ג), כי אפס המץ (ישעיהו ט״ז:ד׳), כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד. ומלק והקטיר ונמצה – איפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה? אלא מה הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו כו׳ (ספרא ויקרא א׳:ט״ו). ופשוטו:ט מקרא מסורס הוא – ומלק, והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו – כבר. (טז) והסיר את מוראתו – מקום הראי, זה הזפק. בנוצתה – עם בני מעיה. ונוצה – לשון דבר מאוס, כמו: כי נצו גם נעו (איכה ד׳:ט״ו). וזהו שתרגם אונקלוס: באוכליה. וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר: נוטל הקורקבן עמה. ורבותינו אמרו (בבלי זבחים ס״ה.): קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה, ונוטלו עם הנוצה שעל העור. בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא על אבוס בעליה נאמר: והקרב והכרעים ירחץ והקטיר (ויקרא א׳:י״ג), ובעוף שנזון מן הגזל נאמר: והשליך – המעים שאכלו את הגזל. אצל המזבח קדמה – במזרחו של כבש. אל מקום הדשן – מקום שנותנין בו תרומת הדשן בכל בקר, ודשון מזבח הפנימי והמנורה, וכלם נבלעים שם במקומן. (יז) ושסע – אין שיסוע אלא ביד, וכן הוא אומר: וישסעהו כשסע הגדי (שופטים י״ד:ו׳). בכנפיו – עם כנפיו, אין צריך למרוט כנפי נוצתו. [כנפיו – נוצה ממש.]י והלא אין לך הדיוט שמריח ריח כנפים נשרפים, ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב יקרב? כדי שיהא המזבח נראה שבע ומהדר בקרבנו של עני. לא יבדיל – אינו מפסיקו לגמרי לשתי חתיכות, אלא קורעו מגבו. נאמר בעוף: ריח ניחח, ונאמר בבהמה: ריח ניחח (ויקרא א׳:ט׳,י״ג), לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה, זו לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשין בו: וקרא זה אל זה (ישעיהו ו׳:ג׳). אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון גנאי ועראי, בלשון טומאה: ויקר אלהים אל בלעם (במדבר כ״ג:ד׳). ויקרא אל משה – הקול הולך ומגיע אל אזניו, וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות היתה קריאה, תלמוד לומר וידבר – לדיבר היתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עיניין לעיניין. קל וחומר להדיוט הלמד מן ההדיוט. אליו – למעט את אהרן. ר׳ יהודה בן בתירא אומר: שלשה עשר דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י״ג מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו, אלא למשה שיאמר לאהרן. ואילו הן י״ג מיעוטי: לדבר אתו, מדבר אליו, וידבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט), ונועדתי לך (שמות כ״ה:כ״ב), וכו׳, בתורת כהנים (ספרא ויקרא א׳:א׳). יכול ישמעו את הקריאה, תלמוד לומר: קול לו – קול אליו, משה שמע וכל ישראל לא שמעו. מאהל מועד – מלמד שהיה הקול נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל. יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר: את הקול (במדבר ז׳:פ״ט). מהו הקול? הוא הקול המתפרש בכתובים: קול בכח, קול בהדר, קול שובר ארזים (תהלים כ״ט:ד׳-ה׳). למה נאמר: מאהל מועד? מלמד שהיה הקול נפסק. כיוצא בו: וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה (יחזקאל י׳:ה׳), יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר: כקולא אל שדי בדברו (יחזקאל י׳:ה׳). אם כן למה נאמר: עד החצר החיצונה (יחזקאל י׳:ה׳)? כיון שמגיע שם, היה נפסק. מאהל מועד – יכול מכל הבית, תלמוד לומר: מעל הכפרת (במדבר ז׳:פ״ט). יכול מעל הכפרת כולה, תלמוד לומר: מבין שני הכרובים (במדבר ז׳:פ״ט). לאמר – צא ואמור להם דברי כיבושין, בשבילכם הוא נדבר עמי. שכן מצינו שכל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל כמנודין מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדיבר עם משה, שנאמר: ויהי כאשר תמו כלב אנשי המלחמה למות וידבר אלי לאמר (דברים ב׳:ט״ז-י״ז). דבר אחר: לאמר – צא ואמור להם דבריי, והשיבני אם יקבלום, כמה שנאמר: וישב משה את דברי וגו׳ (שמות י״ט:ח׳). (ב) אדם כי יקריב – כשיקריב. בקרבנות נדבה דיבר העניין. אדם – למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היו שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. הבהמה – יכול החיה בכלל זה? תלמוד לומר: בקר וצאן. מן הבהמה – ולא כולה, להוציא את הרובע והנרבע. מן הבקר – להוציא את הנעבד. מן הצאן – להוציא את המוקצה. ומן הצאן – להוציא את הנוגח שהמית. כשהוא אומר למטה: מן הבקר (ויקרא א׳:ג׳) שאין תלמוד לומר – להוציא את הטרפה. תקריבו – מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות. קרבנכם – מלמד שהיא באה נדבת ציבור, היא עולה קיץ המזבח, הבאה מן המותרות. (ג) זכר – ולא נקבה. כשהוא אומר: זכר (ויקרא א׳:י׳) למטה, שאין תלמוד לומר – ולא טומטום ואנדרוגינוס. תמים – בלא מום. אל פתח אהל מועד וגומ׳ – מיטפל בהבאתו עד העזרה. מהו אומר: יקריב – ואפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקרב כל אחד לשם מי שהוא. וכן עולה בחולין, ימכרו החולין לצרכי עולות, והרי הן כולן עולות, ותקרב כל אחד לשם מי שהוא. יכול אפילו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו, תלמוד לומר: יקריבנו. יקריב אותו – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כורחו, תלמוד לומר: לרצונו. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. (ג-ד) לפני י״י וסמך – אין סמיכה בבמה. (ד) על ראש העולה – להביא עולת חובה לסמיכה, ולהביא עולת צאן. העלה – פרט לעולת העוף. ונרצה לו – על מה הוא מרצה? אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי עונשו אמור. הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שניתק לעשה. (ה) ושחט, והקריבו, הכהנים – מקבלה ואילך מצות כהונה, לימד על השחיטה שכשירה בזר. לפני י״י – בעזרה. והקריבו – זו קבלהג שהיא ראשונה, ומשמעה לשון הולכה, למדנו שתיהן. בני אהרן – יכול חללים, תלמוד לומר: הכהנים. את הדם,ד וזרקו את הדם – מה תלמוד לומר: דם דם? להביא שנתערב בין במינו בין בשאינו מינו. יכול אף בפסולין ובחטאות הפנמיות או בחטאות החיצונות, שאלו למעלה והיא למטה? תלמוד לומר במקום אחר: דמו (ויקרא א׳:י״א). וזרקו – עומד למטה וזורק מן הכלי לכותל המזבח, למטה מחוט הסקרא, כנגד הזוית. לכך נאמר: סביב – שיהא הדם נתן בארבע רוחות. יכול יקיפנו בחוט? תלמוד לומר: וזרקו, ואי איפשר להקיף בזריקה. אי וזרקו, יכול זריקה אחת? תלמוד לומר: סביב. הא כיצד? נותן שתי מתנות שהן ארבע. אשר פתח אהל מועד – ולא בזמן שהוא מפורק. (ו) והפשיט – מה תלמוד לומר: העולה? לרבות כל העולות להפשט ונתוח. אותה לנתחיה – ולא נתחיה לנתחים. (ז) ונתנו אש – אף על פי שהאש יורדת מן השמים,ה מצוה להביא מן ההדיוט. בני אהרן – כשהוא בכהוניו. הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה. (ח) בני אהרן הכהנים – הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה. את הנתחים ואת הראש – לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר הותז בשחיטה, לכך הוצרך למנותו לעצמו. ואת הפדר – למה נאמר? ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד שלמעלה.ו אשר על המזבח – שלא יהו הגזירים יוצאים חוץ למערכה. (ט) עולה – לשם עולה יקטירנו. אשה – כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש. וכל אשה לשון אש, פואידא בלעז. ניחח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני. (י) ואם מן הצאן – וי״ו מוסף על עניין ראשון. ולמה הופסק? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. מן הצאן מן הכשבים ומן העזים – הרי אלו מעוטים, פרט לזקן ולחולהז ולמזוהם. (יא) על ירך המזבח – על צד המזבח. צפונה לפני י״י – ואין צפון בבמה. (יד) מן העוף – ולא כל עוף, לפי שנאמר: תמים זכר בבקר בכשבים (ויקרא כ״ב:י״ט) – תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות. יכול אף מחוסר אבר, תלמוד לומר: מן העוף. תורים – גדולים ולא קטנים. בני יונה – קטנים ולא גדולים. מן התורים אוח מן בני היונה – פרט לתחלת הצהוב שבזה ושבזה, שפסול, שגדול הוא אצל בני יונה, וקטן אצל תורים. (טו) והקריבו – אפילו פרידה אחת יביא. הכהן ומלק – שלא תהא מליקה בכלי, אלא בעצמו של כהן, קוצץ בצפורניו ממול העורף, וחותך מפרקת עד שמגיע לסימנים וקוצצן. ונמצה דמו – לשון מיץ אפים (משלי ל׳:ל״ג), כי אפס המץ (ישעיהו ט״ז:ד׳), כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד. ומלק והקטיר ונמצה – איפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה? אלא מה הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו כו׳ (ספרא ויקרא א׳:ט״ו). ופשוטו:ט מקרא מסורס הוא – ומלק, והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו – כבר. (טז) והסיר את מוראתו – מקום הראי, זה הזפק. בנוצתה – עם בני מעיה. ונוצה – לשון דבר מאוס, כמו: כי נצו גם נעו (איכה ד׳:ט״ו). וזהו שתרגם אונקלוס: באוכליה. וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר: נוטל הקורקבן עמה. ורבותינו אמרו (בבלי זבחים ס״ה.): קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה, ונוטלו עם הנוצה שעל העור. בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא על אבוס בעליה נאמר: והקרב והכרעים ירחץ והקטיר (ויקרא א׳:י״ג), ובעוף שנזון מן הגזל נאמר: והשליך – המעים שאכלו את הגזל. אצל המזבח קדמה – במזרחו של כבש. אל מקום הדשן – מקום שנותנין בו תרומת הדשן בכל בקר, ודשון מזבח הפנימי והמנורה, וכלם נבלעים שם במקומן. (יז) ושסע – אין שיסוע אלא ביד, וכן הוא אומר: וישסעהו כשסע הגדי (שופטים י״ד:ו׳). בכנפיו – עם כנפיו, אין צריך למרוט כנפי נוצתו. [כנפיו – נוצה ממש.]י והלא אין לך הדיוט שמריח ריח כנפים נשרפים, ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב יקרב? כדי שיהא המזבח נראה שבע ומהדר בקרבנו של עני. לא יבדיל – אינו מפסיקו לגמרי לשתי חתיכות, אלא קורעו מגבו. נאמר בעוף: ריח ניחח, ונאמר בבהמה: ריח ניחח (ויקרא א׳:ט׳,י״ג), לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.רשימת מהדורות© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
א כן בפסוק. בכ״י לייפציג 1: ״בקול״.
ב כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן מלת: ״הגוי״.
ג מכאן עד תחילת ויקרא ט׳ חסר בכתב יד לייפציג 1 והושלם מכ״י פירנזה III.3 .
ד כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י פירנצה III.3 הושמט ״את הדם״.
ה כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י פירנצה III.3 חסר: ״מן השמים״.
ו כן בכ״י פירנצה III.3 , מינכן 5. ד״ה ״ואת הפדר״ חסר בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34.
ז הכתיב מלא בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י פירנצה III.3 : ״ולחלה״.
ח כן בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י פירנצה III.3 חסר: ״או״.
ט כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 34 נוסף כאן: ״של״.
י הביאור בסוגריים המרובעים חסר בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, פירנצה III.3 , אך מופיע בכ״י לונדון 26917, פרנקפורט 19, וברמב״ן.
הערות
Tanakh
Peirush