Shir HaShirim 8 – שיר השירים ח‏ – Mikraot Gedolot

(א) מִ֤י יִתֶּ⁠נְךָ֙ כְּ⁠אָ֣ח לִ֔י יוֹנֵ֖ק שְׁ⁠דֵ֣י אִמִּ֑⁠י אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ אֶשָּׁ֣קְ⁠ךָ֔^א גַּ֖ם לֹא⁠־יָבֻ֥זוּ^ב לִֽי׃

Oh that you were like my brother that sucked the breasts of my mother! When I should find you outside, I would kiss you and, yes, no one would despise me.

א. אֶשָּׁ֣קְךָ֔ =ק-מ ובדפוסים
• ל!=אֶשָׁ֣קְךָ֔ (חסר דגש בשי"ן)
• הערת המקליד

ב. יָבֻ֥זוּ =ק-מ ומסורת-ל וטברנית ובדפוסים
• ל!=יָב֥וּזוּ (כתיב מלא וי"ו)

תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

וּבְהַהוּא זִמְנָא יִתְגְּלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא לִכְנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל וְיֵמְרוּן לֵיהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֱתָא תְּהֵי עִמַּנָא לְאָח וְנִסַּק לִירוּשְׁלֵם וּנְהֵי יָנְקִין עִמָּךְ טַעְמֵי אוֹרַיְתָא הֵיכְמָא דְּיָנֵיק יָנְקָא בְּחַדְיָא דְּאִמֵּיהּ דְּכָל זְמָן דַּהֲוֵיתִי מְטוּלְטְלָא לְבָר מִן אַרְעִי כַּד הֲוֵיתִי דָּכְרָא יָת שׁוּם אֱלָהָא רַבָּא וּמָסְרָה נַפְשִׁי עַל אֱלָהוּתֵיהּ אַף עַמְמֵי אַרְעָא לָא הֲווֹ מְבַזִּין לִי.

פרשה ח

[א] מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי – בְּאֵי זֶה אָח, כְּקַיִן לְהֶבֶל, קַיִן הָרַג לְהֶבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ (בראשית ד׳:ח׳). אֶלָּא כְּיִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק, יִשְׁמָעֵאל שׂוֹנֵא לְיִצְחָק. אֶלָּא כְּעֵשָׂו לְיַעֲקֹב, הֲרֵי נֶאֱמַר: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב (בראשית כ״ז:מ״א). אֶלָּא כַּאֲחֵי יוֹסֵף לְיוֹסֵף, שׂוֹנְאִין הָיוּ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו (בראשית ל״ז:י״א). בְּאֵי זֶה אָח, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, הֱוֵי אוֹמֵר כְּיוֹסֵף לְבִנְיָמִין שֶׁאֲהֵבוֹ בְּלִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין (בראשית מ״ג:ט״ז). אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ, חוּץ, זֶה הַמִּדְבָּר, שֶׁהוּא חוּץ לַיִּשּׁוּב. אֶשָּׁקְךָ, בִּשְׁנֵי אַחִים שֶׁנָּשְׁקוּ זֶה לָזֶה, וְאֵלּוּ הֵן, משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֶךְ וַיִפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ (שמות ד׳:כ״ז). לֹא יָבֻזוּ לִי, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אַחִים שֶׁהָיָה אֶחָד בְּמִירוֹן וְאֶחָד בְּגוּשׁ חָלָב, נָפְלָה דְלֵיקָה בְּבֵית זֶה שֶׁהָיָה בְּמִירוֹן וּבָאת אֲחוֹתוֹ מִגּוּשׁ חָלָב הִתְחִילָה מְגַפַּפְתּוֹ מְחַבַּקְתּוֹ וּמְנַשַּׁקְתּוֹ וְאוֹמֶרֶת לֵית דָּא מְבַדֶּה לִי, דַּהֲוָה אָחִי בַּאֲנַנְּקִי וְנִתְפַּלֵּט מִמֶּנָּהּ.

[פרשה ח]

(א) מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי – זה רוח הקודש של משה.

מי יתנך כאח לי – אי זה אח, אתה מוצא מתחלת ברייתו של עולם האחים שונאים זה את זה, קין להבל ויקם קין אל הבל אחיו. ויהרגהו, ישמעאל ליצחק ותרא שרה את בן הגר המצרית משחק, ואין משחק אלא שפיכות דמים דכתיב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, עשו ליעקב ויאמר עשו בלבו יקרבו וגו׳, אחי יוסף ליוסף וישנאו אותו, ובאי זה אח אמר ישראל, כמשה ואהרן שנאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד שהיו אוהבים זה את זה, שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה לא קנאו זה את זה. אמצאך בחוץ אשקך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו.

דבר אחר: כיוסף לאחיו, אתה מוצא אחר כל הרעות שעשו לו אמר להם אנכי אכלכל אתכם וגו׳, וכתיב וינשק לכל אחיו ויבך עליהם וגו׳.

אליתך כנת לי כאך׳, תרצ׳ע ת׳דיי אמי, אגדך פי אלסוק פאקבלך, ת׳ם לא יזדרון לי בך.

מי יתן שהיית לי כמו אח תינק משדי אמי, אמצא אותך בשוק ומיד אנשק אותך וגם לא יביישו אותי בך.

ואז נמשל הבורא – יתעלה מכך – כאח מבטן אחד שהוא רחמן אשר אם נכשל האדם יקרא לעזרת אחיו, לכך אמר מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי.

מי יתנך כאח לי – שתבא לנחמני כדרך שעשה יוסף לאחיו,⁠^א שגמלוהו רעה, ונאמר בו: וינחם אותם (בראשית נ׳:כ״א).⁠^ב

אמצאך בחוץ אשקך – אמצא נביאיך מְדַבְרִים בשמך ואחבקם ואנשקם. גם ידעתי כי לא יבוזו לי – כי כדיי היא אהבתך שתהא אהובתך סובבת לחזר אחריה.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לאחיו״.

ב. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון הערת המעתיק: ״יונק שדי אמי – כלומ׳ כאחי מן האם.⁠״

If only you were a brother to me – That you would come to comfort me in the manner that Yosef did to his brothers,⁠¹ who did evil to him, and it is stated concerning him, "and he comforted them.⁠"²

When I would find you outside I would kiss you – I would find Your prophets speaking in Your Name, and I would embrace them and kiss them; I also know that "no one would scorn me,⁠" for Your love is worthy that Your beloved should go about in search of it.

1. Alternatively, if only my desire that my relationship with God, i.e., to be near Him and to pursue His holiness were out of love, as one's relatioship is with his brother. (Seforno)

2. The Gemara in Bechoros 8a states, that from the time of an apple tree's blossoming until its fruits are ripened, a period of sixty days elapse. Accordingly, an apple represents the sixty masechtos incorporated into the Oral Law. Mount Sinai was suspended over Bnei Yisroel's heads "like an apple" in order to arouse them to accept the Oral Law of the Torah. (Yosef Beor)

מי יתנך כאח לי – אומרת כנסת ישראל רבונו של עולם מי יזכני שתרחם עלי ותאהבני כאח לי לא כקין שהרג את אחיו ולא כישמעאל ששנא את יצחק ולא כעשו ששטם את יעקב. ולא כשבטים שמכרו את יוסף. אלא כיוסף שכתו׳ בו וינחם אותם וידבר על לבם. שכשם שגמל טובה לאחיו תחת רעה כן תגמלנו טובה תחת רעתינו. וכשם שריחם יוסף על בנימין אחיו שנאמר כי נכמרו רחמיו על אחיו.

יונק שדי אמי – כדרך שיינק יוסף שדי אמו של בנימין.

אמצאך בחוץ אשקך – בזמן שאחד מישראל בגלות אומ׳ לו אומות העולם לעזוב ייחודו של מקום הוא נושק ידיו לפיו על רוב חבתו של הקב״ה.

גם לא יבוזו לי – כל מה שהם מבזים אותו על זה אינו חושב אותו בזיון שנאמר ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.

ד״א: לא יבוזו לי – כל מה שאומות העולם אומ׳ אינם יכולין לעשות לי. לבזות ייחודך ותורתך.

מי יתנך – שתהיה כאח לי באחוה ואהבה וריעות, ואמצאך בחוץ ובשווקים וברחובות אשקך לעין כל, וגם בני האדם אשר יראוני מחבקת ומנשקת אותך, ומי יתן אשר לא יבוזו לי שלא אתבזה בעיניהם.

ומשם אנהגך אביאך אל בית אמי, ותלמדיני באיזה עיניין אעבוד^א אותך, ושם אמזוג לך ואשקך מיין הרקח ומתוק כאשה המחוייבת למזוג הכוס לבעלה.

ואז ישים שמאלו תחת לראשי ויד ימינו מחבקת אותי למשוך פי וגופי אליו באהבה.

וכאשר היא מתאוננת ועורגת על ידידה^ב אשר נתרחק הימינה בפני^ג חברותיה, והן גוערות אותה ואומרות לה הידבקי באחרים ואל תתאוי^ד ותערוגי אליו.

והיא משיבתן: השבעתי אתכם ריעותיי הבתולות בנות ירושלים, שלא תוסיפו לדבר עוד אלי בדבר הזה, מה תעירו ותאמרו, כל דבריכם נחשבו אלי אפס ותוהו כל זמן שתרצה האהבה להיות בי.

דימיון על כנסת ישראל שהיא מתאוננת בגלותה ואומרת ומתחננת^ה להקב״ה להחזירה לקדמתה מן הגלות אל מקום מקדשה, לעובדו שם כימי עולם בזבחים ונסכים וקטרת הסמים, והוא ישכון בתוכה כאז במשכן אשר צימצם שכינת כבודו בין הכרובים כאהבת^ו זכר ונקבה. וכשהאומות דוחקות בה לסור מאחריו, היא^ז משבעת אותם שלא יוסיפו לדבר עוד אליה בכך.

^ח

מעסיס – עיניין עיצור ענבים.

רימוני – משקה רימונים.

א. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט, המבורג: אעבור.

ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ירידה.

ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: מפני.

ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: תתאוו.

ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ומתאוננת.

ו. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: באהבת.

ז. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג: והיא.

ח. בכתבי יד מופיעים כאן (לאחר השלמת ביאור העניין של ז׳:י״ב – ח׳:ד׳) ביאורי המונחים שבפסוקים של ז׳:י״ב-י״ד.

IF ONLY IT COULD BE – That you could be like a brother to me showing me love, affection, and companionship. [If that were so] when I meet you on the street or anywhere in public I could kiss you in sight of everyone. Would that those seeing me embrace you and kiss you would not disrespect me – that I would be disrespectable to them.

From there [the streets] I would lead you to my mother's house where you could teach me how I might serve you, there I would pour you a cup of sweet, mixed wine just as a wife is obliged to do for her husband.

[Reflecting to herself she thinks] "He would place his left hand under my head, and with his right hand he would hold me drawing my mouth and my body close to him lovingly.⁠"

As she complains and yearns for him saying to her friends that he has left her because of them, they rebuke her and say, "Attach yourself to others and no longer crave and yearn for him!⁠"

She answers them [saying], "I made you, my friends, maidens, daughters of Jerusalem, swear that you wouldn't talk about this to me anymore. Why do you provoke me by saying all these things? I consider them as nothing and senseless as long as love wishes to remain within me!⁠"

The allegorical meaning of this verse refers to the Assembly of Israel who complains to the Holy One, Blessed be He, from her exile, asking that He return her from the exile to her former [glory] and to the site of her Temple so that she might once again serve Him as in olden times with offerings, libations, and incense. [She also asks that] He might dwell in her midst as He did in the past, when He condensed His Presence between the two cherubim like the love between a man and a woman. When the nations press her to turn away from Him she makes them swear that they will not suggest such a thing to her any longer.

THE JUICE² – The word connotes the pressing of new grapes [or other fruits].

POMEGRANATES – The juice of pomegranates.

1. The lexical interpretations of the terms in 7:12-14 (brought there) appear here in the manuscripts.

2. JPS renders " spiced wine". Rashbam connects the root with the meaning "juice" and, hence, the process of pressing the juice out.

ומי יתנך כאח לי – עד שאביאך בפרהסיא אל בית אמי והיא תלמדני היאך אשקך מיין הרקח.⁠^א

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״היאך אשקך מיין הרקח״.

O that thou were as my brother, so that I could bring thee openly to my mother's house, and she would teach me how to cause thee to drink of well-spiced wine.

מי יתנך כאח לי – אמרה כנסת ישראל למשיח: מי יתנך כאח לי ואמצא אותך^א ואדבק עימך.

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״מי יתן ואמצאך״.

O that thou were as my brother. The synagogue of Israel says to Messiah, O that thou were as my brother and I would find thee and cleave to thee.

ועל זאת אמרה: מי יתנך כאח לי – הייתי נוהג אותך ומביא אותך אל בית אמי לעיני הכל.

תלמדני – והיא היתה מלמדת אותי איך אשקך מיין הרקח, ועניינו דבר שירקח יותר מיין.

מעסיס – הוא הריר שתחת הלשון, או יהיה כמשמעו.

מי יתנך כאח לי – בעבור שיש בגלות עובדי השם ושומרי המצות בצניעותם, מתאוים לשמור המצות בפרהסיא, ושתשוב השכינה כאשר היתה בתחלה.

(1-4) {הערת המהדיר: פירוש הפשט לפסוקים אלה מופיע במהדורה זו כפירוש נפרד (פסאודו-רש״י פירוש הפשט שיר השירים ח׳:א׳-ד׳)}

(1-2) אל בית אמי. בית שני. מיין הרקח – נסכים וקרבנות.

לא יבזו לי. כמו שעושים לזונה,⁠^א כדכתיב ביחזקאל ״אפך ואזנך^ב יסירו״ (יחזקאל כ״ג:כ״ה). וכן ״לא יבזו לגנב כי יגנוב״ (משלי ו׳:ל׳) – אין חותכין איבריו, אלא ״אם ימצא הגנב ישלם שנים״ (שמות כ״ב:ו׳), שאם הוא לי כאח, לא יחשבוני כזונה.

א. בכתב היד לפני מלה זו מופיעה המלה: לשנה, עם סימן מחיקה.

ב. בנוסחנו: וְאָזְנַיִךְ.

מי יתנך כאח לי. ולא אבוש אם אנשקך, אפילו בשווקים.

מי יתנך כאח לי – לשון בקשה, כמו: מי יתן כל עם י״י נביאים (במדבר י״א:כ״ט).

כאח לי – שיהיו העולם סבורים שאתה אחי.

יונק שדי אמי – כלומר: שיסברו שאתה אחי מן האם, שחיבתם גדולה ועזה מאחים מן האב, שנאמר: כי יסיתך אחיך בן אמך (דברים י״ג:ז׳),⁠¹ וכת׳: תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי (תהלים נ׳:כ׳), ולא יסברו שאתה דודי. שאם יסברו שאתה אחי, לא הייתי צריכה לבקש ממך ללכת בשדות ובכרמים להתעלס שם באהבים, כי בחוץ – בפני כל העולם אשקך ולא יבוזו – אותי הרואים לומר קלת דעת היא שנושקת האיש בחוץ, אך יאמרו שמחמת קורבה אני מנשקת אותך.

או פי׳: כאח לי – שהייתה יונק שדי אמי – כלומר: אמי היתה מינקת שלך, וינקת שדיה כשהייתה קטן, ויאמרו העולם שמחמת אותה קורבה שאני ואתה ינקנו^א משדי אמי אני מחבבך.

1. כן פירש ר״י בכור שור דברים י״ג:ז׳.

א. במהדורת מתיוס: ינקני.

מי יתנך כאח לי הלוואי שהיית תמיד עמי והשגחתך לא תיפרד ממני.

יונק שדי אמי וההבנות שלי יהיו מקושרות לידיעתך.

אמצאך בחוץ אשקך והשפע שלך יגיע אלי תמיד.

גם לא יבוזו לי ובמצב כזה כבר לא יפריע לי ששאר האומות מבזות אותי או חושבות שיש בי חסרון, כפי שהורגלנו בזמן הסתר הפנים וההתרחקות ממשכנך, כלומר תענוג הפגישה בך והופעת האהבה המחברת בינינו תסיח את דעתי מן השפלות וההשפלה שאירעו קודם, וכבר לא אהיה מוטרדת מכל מה שקרה.

מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי: אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני – אלו הפסוקים הם לפי המשל מבוארים במעט באור וזה שהיא אמרה להורות על חוזק החשק אשר לה להתקרב אליו כפי מה שאפשר לה שהיא חושקת שיהיה כאח ויהיה יונק שדי אמה כדי שתוכל לנשקו במקום רואים בלא בושת וזה כי העלמה לא תבוש לנשק אחיה היונק בפני כל אדם ולא יבזוה האנשים על זה ואם היה הענין כן הייתי מנהגת ומביאה אותך אל בית אמי אשר תלמדני ותנהגני והייתי משקה אותך ממשתה הערבים. ואולם לפי הנמשל יהיה הרצון בזה שהיא משגת בקושי מהחוש מה שיצטרך להכין אל השכל באלו החקירות וזה לשתי סבות לקושי הענין בעצמו ולקושי הנהיגה החושים לחפש במה שיצטרך החפוש עליו מן החוש ונתייראה מפני זה פן יקרה טעות בהשגתה אמרה מי יתן והיית כאח לי יונק שדי אמי עד שתנהיג כחות החוש אל מה שיצטרך החקירה עליו כי בלי ספק לולי יתיישרו בזה מהשכל לא תשלם זאת ההשגה וזה מבואר בנפשו ואז כאשר אמצאך בחוש שתהיה טרוד בהשגתם וזה אמנם יהיה כשישלם מן החוש השגת מה שיצטרך החפוש עליו הנה אדבק עמך ואשקך וזה יהיה סבה לקלות השגתך המבוקש ועוד שהם יהיו יותר נכנעים אליך כאשר תהיה ההנהגה בהם מסודרות ממך ממה שהם נכנעים אלי וזה כי הם מבזים אותי ואותך לא יבוזו אך יחשקו להפיק רצונך ובזה אהיה מנהגת ומביאה אותך אל בית אמי אשר תלמדני והיא הנפש המרגשת להשקות אותך מהמשקים אשר השגתי אותם מהחוש ומהכח הזוכר.

מי יתנך כאח לי – כנסת ישראל מדברת עתה, ולא אמרה מי יתן לי כאחות לך, וזה בעבור שהיא אמרה שרוצה לעשות תשובה, וההדבק¹ לפי זה לא ימנע מצדה, כי כבר היא אומרת שרצונה להדבק² בו בתשובה ובמעשים טובים כמו שאמר עתה, נשאר שימשך הדבקות מצדו. והיתה אומרת מי יתנך, ר״ל למי יש יכולת, [הואיל]⁠³ ואתה על הכל, למשוך אלהותך להדבק⁴ בי, ותהיה לי כאח, ר״ל שתבא ותשפיע השפעת טובך ורוח קדשך אלי בדבקות גדו׳ כמו דבקות האח, ולא כאיזה אח שיש לו אשה ויושב בביתו, שאין דבקותו עם אחיותיו כ״כ גדולה. אבל כאח יונק שדי אמי, ר״ל לא כאח שאני צריך אליו, אלא כאח שהוא צריך אלי, להניק משדי אמי, כב׳ יכול⁵ שהש״י יהיה מקבל השפעה מבית המקדש ח״ו⁶: וזה [בתאותי]⁠⁷ להתדבק בש״י, אמצאך בחוץ אשקך, ר״ל אם תהיה צריך להשפעתי, אעפ״י שתהיה בחוץ, ר״ל חוץ ממני ונבדל ממני, אשקך, אני אתן לך הנשיקות, ולא אקוה שתנשק אתה לי. ובלא כילות, אשקך מיין הרקח, ר״ל אני אשפיע לך הרבה, המשיל ההשפעה ליין הרקח, שיש בו ריח וטעם, ועסיס רמונים, שהוא נחמד אצל הכל, שיש בו מזון ורפואה.

אנהגך – היתה אומרת אליו כל הדברים האלו, כאלו תאמר, אם היה בידי להשפיע אליך, כמו שיש בידך להשפיע אותי: אני אנהגך, ר״ל אני אנהג אותך בדרך הטוב, ואביא אותך אל בית אמי, ר״ל אל בית המקדש, כב יכול⁸ לקבל ההשפעה ממנה:

תלמדני - אני אלמד ממך, שאני אשפיע לך, כמו שהוא המשפיע לכל:

גם לא יבוזו לי⁹ - ר״ל ושיהיה ג״כ התנאי בהיותך אחי קטן ואני אחותך, שלא יבוזו לי: או ירצה אם יהיה לי היכולת הזה העצום להשפיע אליך, באמת ידעתי כי אז לא יבוזו לי האומות: אבל עתה בעונותי, הכל בהפך: והם מבזים אותי, בעבור שיודעים שהפרשתני והבדלתני מחברתך, ואין השפעתך דבקה בי:

1. וְהַהִדָבֵק.

2. לְהִדָבֵק.

3. בכ״י: הוא.

4. לְהִדָבֵק.

5. ר״ל: כביכול, עי׳ פרי מגדים אגרות אגרת שניה: כביכול. תשבי יש חולקים לשתי תיבות כב יכול, התורה בכ״ב אותיות, יכולה לומר כך וכו׳.

6. אולי רומז רבינו אל סוד ׳תנו עוז לאלוהים׳, וכמבואר בס׳ נפש החיים א׳ ג׳ ואילך באורך.

7. בכ״י: בתאותך.

8. ר״ל: כביכול, כנ״ל.

9. כן הסדר בכ״י.

עד כי מן האהבה אשר אהבתו ומהחבה אשר חבבתו אמרה מי יתנך כאח לי וגו׳ – ולפי שמתחלה באתה בתשוקת ישקני מנשיקות פיהו וככר בקש ממנה שתישק היא אליו כמו שפי׳. ולזה אמרה כי כיון שהגיע זאת התשוקה לידה הנה מעתה היא משתוקקת שתישק היא אותו בסתר ובפומבי כמו ששאל ממנה רק שתהיה לה לזה קצת תואנה והוא שיהיה כאח לה. ופי׳ כ״ף הדמיון באמרה יונק שדי אמי כי הנה בזאת העלה לבדה אף כשתמצאהו בשוק תשקהו גם לא יבוזו לה הרואים. גם בראשונה אמרה משכני, ועכשיו אשקך, אביאך.

ולזה אמרה תחת אמרה אז ישקני מנשיקות פיהו עכשיו מי יתנך כאח לי לומר שמרגשת בעצמה מן השלמות עם עוצם הכוסף והחריצות להדמות אליו ואל דבקותו שאלמלא מחיצת החמר מפסקת היא בעצמה תספיק לבקש אהבה ולישק אם תמצאהו בחוץ. כלומר אפילו כאן בחוצה לארץ. ולזה אמר אלו לא נהיה בזה השעור מן הרוחק כי יעלה על לבי לישק אותך לא יבוזו לי אבל עכשיו א״א פן נהיה לבוז וזה דרך הלצה.

[המשך דברי עדת ישראל אל ה׳]:

מי יתנך כאח לי. מי יתן ואשיג דרכי טובך ואעבוד מאהבה כמו ל׳אח׳¹, לא מיראה בלבד כמו² לאב³: אמצאך בחוץ אשקך. באופן שגם כשאתעסק בחיי שעה חוץ לבתי מדרשות, יהיה העסק מכוון לעבדך מאהבה⁴: גם לא יבוזו לי. שלא יחשבו שיהיו מעשי ליוהרא⁵:

1. ׳מי יתנך שתהיה כאח לי באחוה ואהבה וריעות׳ (רשב״ם), כלומר, כנסת ישראל אומרת, מי יתן ואשיג דרכי טובו של ה׳, וכמו שמבאר רבינו בהקדמתו למגילה זו ובמקומות רבים, התבוננות והשגה זו מביאה לידי אהבת ה׳, ואז תהיה עבודת ה׳ מתוך אהבה כמו אח שעושה למען אחיו, שאינו מתיירא ממנו, אלא עובדו מפני שאוהבו. וראה פירוש הרא״ש לבראשית (לג י) על מה שאמר יעקב לעשו ׳ותרצני׳, שאהבת אחים נקרא בלשון ׳ריצוי׳, כמו ׳יהי רצוי אחיו׳, ׳ורצוי לרוב אחיו׳. והוא מלשון רצון, שאהבת האחים בא מרצון, ולא מאילוץ. וראה משלי (יח כד) ׳יש אוהב דבק מאח׳.

2. בדפוס: כראוי.

3. ׳שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו׳ (קידושין לא.), ולפי שהבן נצטווה ביראת אביו, עובד אותו מתוך יראתו, לא מתוך אהבתו. אך ראה מש״כ רבינו בבראשית (טו ב), ובאבות (א׳:ג׳), ששם נקט האב כדוגמא לעבודה מאהבה, לעומת העבד העובד את רבו מיראה. ואולי יש לבאר ע״פ מש״כ רבינו בכוונות התורה ׳בשמיני עצרת, אשר הוא מורה על ימות המשיח או העולם הבא, אין שם אלא פר אחד בלבד, וזה כי אמנם יהיה רוב העסק אז באהבתו יתברך בלבד, כאמרם (פסחים נ.) ׳העולם הבא כולו ביו״ד ה״א׳, שהוא מידת רחמים שממנה האהבה, ואמרו ז״ל (ספרא בחוקותי) ׳והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב), אטייל עמכם בגן עדן ולא מזדעזעים מפני׳⁠ ⁠׳, ובמקור דבריו בפסחים ׳ושמו אחד, מאי אחד, אטו האידנא לאו שמו אחד הוא, אמר רב נחמן בר יצחק, לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו״ד ה״י ונקרא באל״ף דל״ת, אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביו״ד ה״י ונכתב ביו״ד ה״י׳, ובחידושי אגדות למהרש״א בקידושין (עא.) פירש ששם הוי״ה מרמז לרחמים, ושם אדנות מרמז למידת הדין, ובעולם הזה שולטים שניהם ביחד, אבל לעתיד לבוא לא תשלוט אלא מידת הרחמים, ולכן השם נקרא ונכתב ׳הוי״ה׳. והנה באב יש מקום הן למורא והן לאהבה, ואילו באח אין מורא אלא אהבה, לכן אומרת עדת ישראל ׳מי יתנך כאח לי׳, שהכוונה לעתיד לבוא שתהיה העבודה רק מאהבה.

4. שגם בעסקי חולין, כשהאדם נמצא ׳בחוץ׳, ׳בשווקים וברחובות׳ (רשב״ם), ימצא שם את ה׳, ויבקש קרבתו ודביקות ה׳, שכל עמלו בחיי שעה יהיה בכוונה שיהיה לו די מחסורו כדי שיוכל לעבוד את ה׳ בשלימות מאהבה. וכתב רבינו בדברים (יא כב-כג) ׳כי אם שמור תשמרון וגו׳ לאהבה - שיהיה עסקכם בתורה כדי להכיר חסדי האל יתעלה אשר מזה תמשך האהבה, וללכת בכל דרכיו - להתנהג באותם הדרכים אשר הוא מנהיג בם את עולמו, והם צדקה ומשפט, ולדבקה בו - שיהיו כל מעשיכם מכוונים לעשות רצונו, כאמרו (משלי ג ו) בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ [והוא האמור כאן שתהיה הכוונה לשמה גם בשאר דרכי האדם, שלא בשעת עבודת ה׳], והוריש - יתן לכם מקום להתפרנס בו שלא בצער למען תוכלו לעשות רצונו׳. וכן כתב (שם ל כ) ׳ולדבקה בו - שתהיינה כל פעולותיך לשמו׳. וכתב המאור עיניים (פרשת ראה): ׳וכמ״ש אצלנו על פסוקי שיר השירים (ג ב) ׳אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי׳, שהוא לראות אם יש בני אדם העוסקים בשווקים וברחובות במשא ומתן ושאר עסקים אם יש בהן מי שאהבה נפשי הרואה על חיות האלקות המצומצם בהדברים שעוסקים שם כנודע ממה שכתוב אצלנו במקום אחר, כי גם שם בעסק משא ומתן הוא עבודה תמה למי שיש לו לב לדעת, ולא מצאתי, מצאוני השומרים הסובבים בעיר, שהן נטורי קרתא שעוסקין בלימוד התורה ובמצוות שהן פנוין מעסק משא ומתן ועוסקים בלימוד התורה שהן סובבין בעיר בתורתן ומגינין על בני עירן׳. והיינו שאחרי שחטאו בעגל, כפי שפירש רבינו לעיל שם, לא מצא מי שדבוק בה׳ אלא בתוך בתי המדרש, ואילו ׳בחוץ׳, ׳בשווקים וברחובות׳ לא מצא, אך לעתיד לבוא ישיגו מעלה זו.

5. ליהירות וגאווה. ובש״ס מצינו במקומות רבים שאסרו לנהוג במידת חסידות ופרישות משום יוהרא, ראה ברכות (יז:). ובברכי יוסף (או״ח קע סק״ו) כתב ׳בדבר שאין בו סרך איסור רק פרישות בעלמא טוב לגבר להסתיר מעשיו וישמט כל מה שיוכל, ועל זה נאמר אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי׳, והובאו דבריו בשערי תשובה שם, ויש לבאר שכאשר תשרה השכינה על ישראל, ׳אמצאך בשוק אשקך׳, שכולם יתנהגו בפרישות ודביקות גם בחוץ, ולא ייחשב זה להם ליוהרא כיון שכולם כך נוהגים. וראה אבע״ז: ׳בעבור שישראל בגלות הם עובדי ה׳ ושומרי המצוות בצניעות, הם מתאווים לשמור המצוות בפרהסיא׳.

אשקך. בנוסח כ״י השי״ן במאריך וברוב הספרים בגלגל ול״ד הוא במקום מאריך כמ״ש בחומש פעמים רבות.

שדי אמי – דדי אמי.

בחוץ – בשוק.

אשקך – מלשון נשיקה.

יבזו – מלשון בזיון.

מי יתנך כאח לי – גם זה מדברי החשוקה, תשלח אמריה לומר אל החשוק הן אתאוה לנשק אותך בשוק בפומבי, אבל בוש אני פן אהיה לבוז ומי יתן אותך שתהיה למולי כאח קטן שעדיין יונק שדי אמי, שאין בושה אחותו לנשקו בשוקים, כי אם כן היית למולי הייתי מנשק אותך כאשר מצאתיך בשוק, והייתי אם כן ממלא תאותי, וגם לא היה מי מבזה אותי. והנמשל הוא לומר מי יתן ויסורו הסבות המונעות אותי מעבודה תמימה, כי אם כן היה הייתי אז עוסקת בתורה ובמצות בכל מקומות מהלכתי.

משל:

מי – הרעיה מתעצבת עתה על שהוצרכה לעזוב בית אמה ומשפחתה ולשוטט עם דודה בשדות ומדבריות ואומרת מי יתן יחזקו אותך כאלו אתה אח לי אשר ינק משדי אמי עד שגם אם אשקך בחוץ לא יבוזו לי.

מליצה:

מי – הנפש תזכר עוד רגע את המעמד שהיתה בו בחיי הגויה ותתעצב על גויתה, כמ״ש חז״ל שהנשמה מתאבלת על הגוף כל י״ב חדש, אבל אינה מתאבלת על המעמד שהיתה בחיים. אשר כל היום יגורו עמה היצה״ר והתאוה והמתעורר מלחמות, והמלך הגדול שהוא היצ״ה בנה עליה מצודים גדולים וכבשה תחת ידו, רק היתה מתאוה אם היתה במדרגת משה ואליהו. שלא היה הגוף ויצרי מעלליו משביתים אותה מדבקות הרוחני, כהאלהיים האלה שהיה בכחם להפשיט שמלותם הצואים בכל עת, ולהפרד מן הגויה אל הנבואה והדיבוק העליון, עד שהיה בכחם לדור בעליה ובחצר, ר״ל להתפשט מן הגויה ולהתדבק בהדרת קדש, וללבוש כתנות אור, ולהביא את הכבוד העליון אל היכלם שישכון בתוכם, כמו מרע״ה שהיה מתנבא בעד נפשו בגופו בלא חרדה ורתת, וז״ש מי יתנך כאח לי, שיהיה ה׳ כאח דבוק אל הנשמה אחותו, (כי היא אחות המלך מצד שרשה העליון) ושיהיה כיונק שדי אמה, שאם הנפש היא הגויה (כנ״ל א׳ ו׳ ג׳:ד׳) תניקהו ג״כ משוד תנחומותיה כי יקבל עבודת הגוף ג״כ לרצון, וזה יהיה בשני אופנים, א) אמצאך בחוץ אשקך שאוכל לצאת מן העיר חוצה לה ר״ל להפרד מן החומר ושם אמצא את ה׳ ואשקהו ואתחבר עם נשיקות פיהו ודברות קדשו, ובנות ירושלים שהם כחות הגויה לא יבוזו לי ולא יעצרו בעדי מלהפרד ולהתחבר עם דודי בכל עת.

יונק שדי אמי – אח מאם הוא האמתי, וכן כי יסיתך אחיך בן אמך (פרשת ראה), וגם מתמר אחות אבשלום תוכיח שהיתה סבורה שמותרת היא להנשא לאחיה מאב; ובני אם אחת מילדותם היו גדלים בבית אחד, ובני אב אחד רק בני אשה אחרת היו זרים זה לזה.

לא יבזו לי – ולא יאמרו עלי שובי שובי וגו׳ (למעלה ריש סימן ז׳).

מי יתנך כאח לי – כאיזה אח, לא כקין להבל ולא כישמעאל ליצחק ולא כאחי יוסף ליוסף שהיו שונאים אותו, אלא באיזה אח – כיונק שדי אמי, הוי אומר כיוסף לבנימין שאהבו בלבו, כמש״נ וירא יוסף אתם את בנימין.⁠¹ (מ״ר)

אמצאך בחוץ אשקך – בחוץ – זה המדבר שהוא חוץ לישוב, אשקך – כשני אחים שנשקו זה לזה ואלו הם, משה ואהרן, שנאמר וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו.⁠² (שם)

גם לא יבזו לי – [כההיא דאח ואחות שהיה האח במירון והאחות בגוש חלב]⁠³ ונפלה דליקה בבית זה שהיה במירון ובאת אחותו מגוש חלב התחילה מגפפתו מחבקתו ומנשקתו ואומרת, לא יבזו לי, שהיה אחי בצרה ונפלט ממנה.⁠⁴ (שם)

1. סמך על הפסוק הסמוך וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו. ומה שלא אמר כבנימין ליוסף פשוט הוא משום דבבנימין לא היה אפשר לקיים הלשון יונק שדי אמי, שהרי הוא לא ינק מרחל שמתה בלדתה אותו, משא״כ ביוסף. ואמנם נראה דאין עיקר כונת הדמיון מטעם ההנקה מאם אחת, שהרי גם קין והבל ינקו מאם אחת, ובכ״ז אמר לא כקין והבל, אלא הכונה מאהבת יוסף לבנימין, וציור ההנקה הוא משום שעל הרוב אחים כאלה אוהבים זל״ז, אבל אין הכי נמי שיש יוצאים מן הכלל ושונאים זל״ז, וכמו קין והבל. והנה שתי הדרשות הסמוכות הן המשך וסוף לדרשה זו ובשתיהן הכונה אל ראש הפסוק כאח לי.

2. קרוב לומר דהדרשה בחוץ זה המדבר באה להקדים להורות דקאי על משה ואהרן שפגישתם ונשיקתם היתה במדבר, כמפורש בתורה פ׳ שמות, לך לקראת משה המדברה וגו׳ ויפגשהו וגו׳ וישק לו.

3. מירון היא כפר וגוש חלב עיר מבצר בגליל וסמוכים זל״ז.

4. ר״ל לא יבזו לי לומר שהנשיקה היא מרגש אהבת בשרים אלא מהתרגשות הנפש משמחת ההצלה.

וממשיכה החשוקה לשלוח אמריה אל החשוק וכך אומרת לו, הן אתאווה לנשק אותך בשוק בפומבי, אולם בּוֹשָׁה אני לעשות זאת פן אהיה לבוז¹, וּמִי יִתֶּנְךָ שתהיה² כְּאָח קטן³ לִי – למולי שעדיין⁴ יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי שאין בושה לנשקו בשוק, כי לו היה כך⁵ אֶמְצָאֲךָ – כאשר הייתי מוצאת אותך⁶ בַחוּץ בשווקים⁷ וברחובות⁸, אֶשָּׁקְךָ – הייתי מנשקת אותך לעיני כל⁹, וכך גם הייתי ממלאה את תַּאֲוָתִי¹⁰ וְגַּם לֹא יָבוּזוּ – היו מבזים¹¹ לִי – אותי¹²:

1. מצודת דוד.

2. שם.

3. שם.

4. שם.

5. שם.

6. שם.

7. רשב״ם, מצודת ציון.

8. רשב״ם.

9. שם.

10. מצודת דוד.

11. מצודת ציון.

12. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת, מי יתן ויסורו הסיבות המונעות אותי מעבודה תמימה, כי אם כך היה הייתי אז עוסקת בתורה ובמצוות בכל מקומות שאני הולכת, מצודת דוד. והיא אומרת כך משום שיש בגלות עובדי ה׳ ושומרי מצוות בצנעה שמתאווים לשמור את המצוות בפרהסיא, ושתשוב השכינה כאשר היתה בתחילה, אבן עזרא. ובמדרש, כנסת ישראל אומרת, רבונו של עולם מי יזכני שתרחם עלי ותאהבני כאח לי, לא כקין שהרג את אחיו ולא כישמעאל ששנא את יצחק ולא כעשו ששטם את יעקב, ולא כשבטים שמכרו את יוסף, אלא כיוסף שגמל טובה לאחיו תחת רעה, כן תגמלנו טובה תחת רעתינו, ותרחם עלינו כשם שריחם יוסף על בנימין אחיו, רש״י, לקח טוב.

(ב) אֶנְהָֽגְ⁠ךָ֗^א אֲבִֽיאֲךָ֛ אֶל⁠־בֵּ֥ית אִמִּ֖⁠י תְּ⁠לַמְּ⁠דֵ֑נִי אַשְׁקְ⁠ךָ֙ מִיַּ֣⁠יִן הָרֶ֔קַח מֵעֲסִ֖יס רִמֹּ⁠נִֽי׃

I would lead you and bring you into my mother's house, that you might instruct me. I would have you drink of spiced wine, of the juice of my pomegranate.

א. אֶנְהָֽגְךָ֗ =מ"ג דפוס ונציה ומ"ש
• ל=אֶנְהָֽגֲךָ֗ (חטף פתח בגימ"ל) לפי הסכמת בן אשר ובן נפתלי בספר החילופים
• קורן, ברויאר, מכון ממרא, סימנים

תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

אֲדַבְּרִנָּךְ מַלְכָּא מְשִׁיחָא וְאַעֲלִינָּךְ לְבֵית מַקְדְּשִׁי וּתְאַלֵּיף יָתִי לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ וְלִמְהָךְ בְּאוֹרְחָתֵיהּ וְתַמָּן נִסְעוֹד סְעוֹדְתָא דְּלִוְיָתָן וְנִשְׁתֵּי חֲמַר עַתִּיק דְּאִצְטְנַע בְּעִנְבוֹהִי מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרִי עָלְמָא וּמֵרִמּוֹנֵי פֵּירֵי דְּאִתְעַתַּדוּ לְצַדִּיקַיָּא בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן.

[א] אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ – אֶנְהָגְךָ מֵהָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים. אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי, זֶה סִינַי.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, לָמָּה קוֹרְאִין לְסִינַי בֵּית אִמִּי, שֶׁמִּשָּׁם נַעֲשׂוּ יִשְׂרָאֵל כְּתִינוֹק בֶּן יוֹמוֹ. תְּלַמְּדֵנִי, מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, אֵלּוּ מִשְׁנָיוֹת גְּדוֹלוֹת, כְּגוֹן מִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא רַבָּה, וּמִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי הוֹשַׁעְיָא וְשֶׁל בַּר קַפָּרָא וּמִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא. מֵעֲסִיס רִמֹּנִי, אֵלּוּ הַהַגָּדוֹת שֶׁטַּעֲמָן כְּרִמּוֹן.

דָּבָר אַחֵר: אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח – זֶה הַתַּלְמוּד שֶׁמְפֻטָּם בְּמִשְׁנָיוֹת כְּרֶקַח. מֵעֲסִיס רִמֹּנִי, אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן (שמות כ״ח:ל״ד).

אנהגך אביאך אל בית אמי – אלו שבעה דברים שהמשיח עומד ומראה לישראל. בראשון מראה להם גן עדן. בשני מראה להם כסא הכבוד. בשלישי מראה להם קרח וכל עדתו. ברביעי מראה להם גיהנם. בחמישי מראה להם רשעים. בששי מראה להם צדיקים. בשביעי מראה להם צדיק עתיד לחיות.

אקודך אדכ׳לך אלי בית אמי תעלמני, אסקיך מן אלכ׳מר אלמעטר, מן רב אלרמאן.

אנהג אותך, אביא אותך, אכניס אותך אל בית אמי, תלמד אותי, אשקה אותך מהיין המבושם, מ≈ר ≈⋅ כז מיץ הרמונים.

מיין הרקח – מן היין המתובל בבשמים.

ואז תבקש [האומה] ממנו שיביאנה לארץ הקדש והוא אמרו אנהגך אביאך וכו׳, כענין אמרו בימי משה נהלת בעזך אל נוה קדשך (שמות טו יג), ואמר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, (שם טו יז), ושישראל למדנים שנ׳ וכל בניך למודי ה׳ (ישעיהו יד יג), לכך אמר תלמדני אשקך. ושנתן חכמה בלב כולם שלא יהיה אחד חכם ואחד סכל שנ׳ ולא ילמדו איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה׳ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיהו לא לג), לכך אמר אשקך מיין הרקח.

אל בית אמי – אל בית המקדש.

תלמדני – כאשר הורגלתה לעשות באוהל מועד.

אשקך מיין הרקח – נסכים.

עסיס – יין מתוק.

To my mother's house – The Beis Hamikdosh.

That you should teach me – As You were accustomed to do in the Tent of Meeting.

I would give you spiced wine to drink – Libations.

Of the nectar – Sweet wine.

אנהגך אביאך – המנהג של אבותינו אנחנו אוחזים ועל ייחודך נשחטים.

אביאך אל בית אמי – אביא את עמך ישראל לייחודך אל בית אמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אני משמיע תורתך.

תלמדני – מה (כמו) שלמדתי (שלמדתני) בהר סיני.

אשקך מיין הרקח – אני משקה את בניך מיינה של תורה. שנרקחת מכל מיני בשמים.

מעסיס רמונים – טעמי תורה שהם מתוקים כיין רמון העסיס. רז״ל אמרו רמון יש בגן עדן שהקב״ה עתיד להשקות את יינו לצדיקים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

תלמדני – התי״ו חוזר לאמי.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני – בית אמי – היא ירושלם. וענין תלמדני – שתלמדני המצות, ואשמח עמך כאשה ששותה יין עם בעלה.

I would lead thee and bring thee into my mother’s house, who would teach me. My mother’s house signifies Jerusalem.

She would teach me means she would teach me the commandments, and I would rejoice with thee as a woman who drinks wine with her husband.

תי״ו תלמדני שב אל האם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מיין הרקח – הוא ניסוך היין.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אנהגך אביאך. עתה בֹּא אלי אל בית אמי, תלמדני^א כאיש המלמד רעייתו חכמה וענייני חבה.

יין הרקח מבוסם מעסיס רימוני – יין רימונים. ויש מפרשים: יין אדום כרמון.

א. בכתב היד: תלמוני.

אביאך {אל} בית אמי – בפרהסיא.

תלמדני – משפט החושקים וענין הידידות, איך אעשה דבר שיהיה לך לנחת רוח.

אביאך אל בית אמי תלמדני אורך יִשרֶה על הנביאים, והידע שלך ירד עליהם בשפע, והם ילמדו אותו ויורו לי את עשיית מצוותיך וחוקיך.

אשקך מיין הרקח הפירוש המדויק [המילולי] של ״אשקך״ הוא ״אשקה אותך״, אך המשמעות היא: אשתה עמך ואשתכר ואתענג על היין המבושם שלך, כלומר השפע הנכבד המגיע אל הנביאים והחסידים והכוהנים, המדברים ברוח הקודש ופוסקים לפי האורים והתומים. אם כך, דבריו ״מיין הרקח״ הם רמז להתגלות הנבואית.

מעסיס רמוני רמז לרוח הקודש, שבאמצעותה מדברים החסידים והכוהנים ושאר האנשים הזוכים להתגלות אלוהית ודיבור אלוהי, מלבד ההתגלות הנבואית¹.

1. ר׳ דברי הרמב״ם במורה נבוכים ב:מה על מדרגות הנבואה (רמב״ם, מו״נ, ב 432).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

גם כנגד מה שאמרתי ראשונה משכני אחריך. אומר עכשיו אנהגך אביאך אל בית אמי שהריני כדאי למהר הקץ ולהביאך אחרי אל בית אמי היא ארץ ישראל כי היא בית ועד לשלמותי שכיון שאין החמר מעכב כמאז שם תלמדני ואין מחריד ושם אשקך מיין הרקח והם האשכלות אשר תלמדני גם מעסיס רמוני והם המעשים הטובים המיוחדים לי וכמו שאמר (עירובין י״ט.) מלאים תורה ומצות כרמון. ושם יושאל תכלית השאלה והבקשה אשר שאלתי בתחלה קודם שנתראה פנים.

ובכן¹ אנהגך אביאך אל בית אמי, אזכה להשרות שכינתך בבתי מדרשות², כאמרו (ישעיה ד ה) וּבָרָא ה׳ עַל [כָּל] מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם [וְעָשָׁן] וְנֹגַהּ אֵשׁ וגו׳³: אשקך. ישמח ה׳ במעשיו⁴, מיין הרקח, בחכמת צדיקי וחכמי הדור⁵: מעסיס רמוני, וכמו כן בפעולות ההמון במעשיות⁶:

1. כאשר יעבדו את ה׳ מאהבה גם בחוץ, בעסקי חיי עולם.

2. ׳אנהגך מהעליונים לתחתונים׳ (שהש״ר). ודייק מלשון ׳תלמדני׳ שהכוונה דווקא לבתי מדרשות, ולא לבתי כנסיות. ובמדרש שה״ש (ורטהיימר) ׳אל בית אמי - אלו בתי מדרשות שבחוץ לארץ׳. ולעיל (ג ד) פירש רבינו ׳עד שהביאותיו - להשרות שכינתו, אל בית אמי - אל מזבח החיצון שבעזרת ישראל אשר שם ראשי העם, שהם כמו ׳אם בישראל׳⁠ ⁠׳, ואולי מכאן דייק שהכוונה למקום שבו נמצאים הצדיקים המלמדים תורה שהם ׳אם בישראל׳, וכמובא בסמוך, והוא בתי מדרשותיהם שבהם מלמדים תורה.

3. ופירש הרד״ק: ׳מתחילה היה ענן הכבוד חונה במשכן ובבית המקדש, אבל בשוב הגלות יראה ענן הכבוד על בתי החכמים והגדולים והחסידים, וזהו שאמר על כל מכון הר ציון, ועל מקראיה - כלומר על כל נכון ונשא בכבוד יושביו, ונקרא גם כן המקום ההוא מקראה לפי שנקראים שם העדה לפני החכמים, וכינוי ה״א ׳מקראיה׳ לציון, ויהיה שם ביומה ענן ועשן ובלילה נוגה אש להבה כמו שהיה במשכן עמוד הענן ביום ועמוד האש לילה, ועשן הוא הענן העב׳. וכ״כ רבינו בויקרא (כו יב): ׳אתהלך בתוככם׳, כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש וכו׳, אבל ׳אתהלך בתוככם׳, וְיֵרָאֶה כבודי בכל מקום שתהיו שם, כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור הוא קְדשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן שבו תשלם כוונתו, כאמרו (ישעיה סו א-ב) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי וגו׳ וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי׳. וראה מש״כ בשמות (מ לו). ובלקח טוב: ׳אביאך אל בית אמי - אביא את עמך ישראל לייחודך אל בית אמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אני משמיע תורתך׳.

4. לשה״כ בתהלים (קד לא), וביאר רבינו בכוונות התורה (פ״ה אות ו) שהשמחה היא בהשיג הדבר אשר נרצה בו, ועל זה הדרך ייחס המשורר השמחה לאל יתברך באמרו ׳ישמח ה׳ במעשיו׳, וזה בהיותם עושים רצונו וראויים לגמול, כי חפץ חסד הוא׳. נמצא שהעושה רצון ה׳ ומשיג כוונת ה׳ בבריאה הרי הוא משמח את ה׳, וכביכול משקה אותו.

5. ׳אשקך מיין הרקח - אלו משניות גדולות, כגון משנתו של רבי חייא רבה, ומשנתו של רבי הושעיא ושל בר קפרא, ומשנת רבי עקיבא׳ (שהש״ר). ובהקדמת הפירוש המיוחס לרמב״ן כתב ׳אשקך מיין הרקח - קבלנו כי הוא משל על החכמה, ומצאנו מספר האותיות שבעים רמז לשבעים שמות הנאצלים מן החכמה׳. ובחכמה זו משיג האדם שלימות (עיין מש״כ רבינו בבראשית א כז), ובכך משיג את תכלית הבריאה, ובזה ישמח ה׳ במעשיו. והיינו שישראל כביכול ישקו את ה׳ בחכמת צדיקיה וחכמיה, שבכך ׳ישמח ה׳ במעשיו׳, כאילו ישראל משקים אותו יין ומשמחים אותו. וראה מה שהתבאר עוד בזה לעיל (ו ב). וזה יהיה ע״י ש׳תלמדני׳, שישרה ה׳ את שכינתו בבתי מדרשות, ויוכלו ישראל על ידי כך להשיג שלימות. וראה רשב״ם ׳תלמדני – באיזה עניין אעבוד אותך, ושם אמזוג לך מיין הרחק ומתוק, כאשה המחוייבת למזוג הכוס לבעלה׳.

6. הרימון מרמז להמון העם, כמו שמצינו בברכות (נז.) שדרשו עה״פ ׳כפלח הרימון רקתך׳ (לעיל ד ג) על הריקנים שבך, [אך רבינו שם מפרשו ׳פלח הרימון׳ על התלמידים של החכמים], וגם פשוטי העם עושים מצוות מעשיות והם לנחת רוח לפניו, מלבד יין חכמתם של תלמידי החכמים. ובשהש״ר: ׳מעסיס רמוני - אלו ההגדות שטעמן כרמון׳. ׳ועסיס׳ הוא המיץ היוצא מן הרימון שבו הטעם של הפרי, והוא מכוון כנגד מצוות מעשיות הנמשלים לטעם במדרש (ויק״ר ל).

אנהגך. במקצת ספרים הה״א במאריך ובחילופי בן אשר ובן נפתלי שבדפוס הגי״מל בשוא ופתח לב״א וטעות הוא אצלי וצ״ל בשוא לבדו וכן מצאתי בחילופים כ״י.

אנהגך – מלשון הנהגה והליכה.

אשקך – ענין שתיה.

הרקח – ענין תערובות בשמים כמו רוקח מרקחת (שמות ל׳:כ״ה).

מעסיס – ענין סחיטה ורוצה לומר המיץ היוצא על ידי סחיטה וכן וכעסיס דמם ישכרון (ישעיהו מ״ט:כ״ו).

אנהגך – הייתי מוליכך להביאך אל בית אמי, למען תלמד אותי שמה במה אתרצה לך להפקת רצונך ושם הייתי משקה אותך מיין המעורב בבשמים, ומהמיץ הנסחט מן רמוני. והנמשל הוא לומר עוד הייתי חוקר לדעת מצפוני המצות ועומק מסתריה, והייתי עושה אותם בתכלית מן השלימות ועוצם הדקדוק למען יערב לך.

משל:

וגם אוכל להנהיג אותך ולהביאך אל בית אמי. ושם תלמדני, ושם אשקך מיין הרקח בפרהסיא.

מליצה:

[זאת שנית] שאנהגך ואביאך אל בית אמי – שהוא גויתי, ושם תלמדני תורתך ומצותיך, שהם עבודות שאעבוד אותך בהיותי מתהלך בלבוש עור ובשר, ואני אשקך מיין הרקח (היין רומז על ההשגה בכל הספר כנ״ל ב׳ ד״ה, ד׳ יוד) ר״ל שתקבל נחת מן עיוני ומושכליי שהם מרוקחים, ר״ל מעורבבים עם מושגים הנלקחים מיין הזמן והמקום כפי שתשכיל הנפש בעודה קשורה בגוף, (וזה נקרא יין הרקח ממולח בתערובות בשמים, כי ההשגה הזכה שתשכיל הנפש המופשטת מגויה הוא יין חמר בלתי מרוקח), וכן מעסיס רמוני שהם המע״ט, כי הרמון בכל הספר ירמוז על תרי״ג מצות כמספר גרעיני הרמון, (כנ״ל ד׳ ג׳ ואיוב ז׳:י״ג).

תלמדני – מכאן שדרך האחים בימים ההם ללמד לאחיותיהם, ונראה בעיני שהתי״ו לנוכח ולא לנסתרת.

מיין הרקח – שנתנו בו מרקחת.

מעסיס – ממקור ועסותם רשעים (מלאכי ג׳:כ״א) דבר נִדְרָךְ להוציא ממנו משקה.

אנהגך וגו׳ – אנהגך מהעליונים לתחתונים,⁠¹ אביאך אל בית אמי – זה סיני, ולמה קורין לסיני בית אמי, שמשם נעשו כתנוק בן יומא,⁠² תלמדני – מצות ומעשים טובים. (שם)

אשקך מיין הרקח – אלו משניות גדולות, כגון משנתו של ר׳ חייא רבה ומשנתו של רבי הושעיא ושל בר קפרא ומשנת ר׳ עקיבא,⁠³ מעסיס רמוני – אלו ההגדות שטעמן כרמון.⁠⁴ (שם)

אשקך מיין הרקח – דבר אחר אשקך מיין הרקח זה התלמוד שמפוטם במשניות כרקח,⁠⁵ מעסיס רמוני אלו בגדי כהונה, כמש״נ פעמון זהב ורמון.⁠⁶ (שם)

מעסיס רמני – ת״ר, הרואה רמונים בחלום אם ת״ח הוא יצפה לתורה, שנאמר אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני.⁠⁷ (ברכות נ״ז.)

1. מוסב על הורדת השכינה משמים לארץ על הר סיני כדמפרש. ונסמך על הדרשות הקודמות דבמשה איירי קרא שהוא הוריד כביכול את השכינה לארץ לתת התורה לישראל.

2. שנתכפרו מעונותיהם והיו מנוקים מכל חטאים שעברו, והוו כאלו נולדו באותו יום, ובתלמוד המליצה במובן זה – כקטן שנולד.

3. ונמשלו כל אלה ליין הרקח מפני שיש בהם הרבה דינים וסברות ופלפולים כיין המרוקח מכל מיני בשמים.

4. שהעסיס [התמצית] שבהם מתוק ונוח לחיך, כך ההגדות מושכות את לבן של בני אדם.

5. כמש״כ לעיל אות ז׳.

6. חסר כאן, מיין הרקח אלו נסכים, מעסיס רמוני אלו בגדי כהונה שהם מכפרים, כנודע, [ע׳ זבחים פ״ח ב׳], ועל שהמליץ בזה לשון עסיס, יונח ג״כ לשון אשקך.

7. עיין פירש״י, והבאור האמת הוא, דסמך בזה על הדרשות הקודמות מיין הרקח אלו משניות גדולות, זה התלמוד, מעסיס רמני אלו ההגדות. ונראה דהוא הדין היה יכול לומר הרואה יין הרקח בחלום, אלא נקט רמונים משום סיפא, ואם ע״ה הוא יצפה למצות שנאמר כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון, ולכן נקט גם ברישא רמונים.

אֶנְהָגֲךָ – הייתי מוליכתך¹ אֲבִיאֲךָ – להביאך² אֶל בֵּית אִמִּי כדי³ שֶׁתְּלַמְּדֵנִי שמה במה אתרצה לך, ושם⁴ אַשְׁקְךָ – הייתי משקה אותך⁵ מִיַּיִן הָרֶקַח המעורב בבשמים⁶ מֵעֲסִיס – מהמיץ הנסחט מן⁷ רִמֹּנִי – הרימון שלי⁸:

1. מצודת ציון.

2. מצודת דוד.

3. שם.

4. שם.

5. שם.

6. שם.

7. שם. ורש״י ביאר יין מתוק.

8. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת להקב״ה, עוד הייתי חוקרת לדעת מצפוני המצוות ועומקן, והייתי עושה אותם בתכלית השלימות ועוצם הדקדוק למען יערב לך, מצודת דוד. ורש״י ביאר ש״בית אמי״ הוא בית המקדש כדי ש״תלמדני״ כאשר הורגלת לעשות באוהל מועד, ושם הייתי מקריבה נסכים. ובמדרש, ״יין הרקח״ זה התלמוד שמפוטם במשניות כרקח, ״מעסיס רמוני״ אלו ההגדות שטעמן כרימון, מדרש רבה. ועוד דרשו, ״יין הרקח״ זהו יינה של תורה שנרקחת מכל מיני בשמים, ״מעסיס רמונים״ טעמי תורה שהם מתוקים כיין רימון העסיס, רז״ל אמרו רימון יש בגן עדן שהקב״ה עתיד להשקות את יינו לצדיקים, לקח טוב.

(ג) שְׂ⁠מֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת רֹאשִׁ֔י וִֽימִינ֖וֹ תְּ⁠חַבְּ⁠קֵֽנִי׃

His left hand should be under my head, and his right hand should embrace me.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אֲנָא בְּחִירְתָא מִכָּל עַמְמַיָּא דַּאֲנָא קָטְרָא תְּפִילִּין בְּיַד שְׂמָאלִי וּבְרֵישִׁי וּקָבְעָא מְזוּזְתָא בִּסְטַר יַמִּינָא דְּדַשִּׁי תּוּלְתָּא לָקֳבֵיל תַּקִּי דְּלֵית רְשׁוּ לְמַזִּיקַיָּא לְחַבָּלָא בִּי.

פאד׳י שמאלה תחת ראסי, וימינה תעאנקני.

ואז הנה יד שמאלו מתחת לראשי, והנה יד ימינו מחבקת אותי.

שמאלו – והנה שמאלו.

ואמר שמאלו תחת לראשי, וכמו שפירשנו בו באמרו אני ה׳ אלהיך מחזיק ימינך וכו׳ (ישעיהו מא יג).

שמאלו תחת ראשי.

His left hand is under my head, etc.

שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני – דחני בשמאל וחבקני בימין שנאמר כי רגע באפו חיים ברצונו. ואו׳ בשצף קצף הסתרתי פני רגל ממך ובחסד עולם רחמתיך וברחמים גדולים אקבצך. ואו׳ ברגע קטון שבתיך. שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. זה חיבוק שכינה. אהבה שאין לה הפסק שנאמר לא יבושו עמי לעולם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

חזרה ואמרה עתה נשלמה תאותו בהיות שמאלו תחת לראשי והם ישינים.

Then she says again, Now that I have his left arm under my head my desire is all fulfilled. They are now asleep.

שמאלו – אז תשוב עולת הבקר והערב.

His left hand. Then the morning and evening burnt offerings shall be restored.

והנה הדוד והנערה יחד, על כן אמרה: שמאלו תחת לראשי.

שמאלו – עולות הערב והבקר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שמאלו תחת לראשי.⁠^א לאחר שהנהגתיו אל בית אמי.

א. נוסח המסורה: ״ראשי״. ״לראשי״ מופיע בנוסח המסורה ב-ב׳:ו׳, אך בתנ״ך קניקוט מובאים כתבי-יד רבים הגורסים גם כאן ״לראשי״.

שמאלו תחת ראשי^א – עתה חוזרת לדבר עם ריעותיה, כמו שמוכיח פסוק שלאחריו: השבעתי אתכם. ומספרת להם: כששמע דודי שהייתי מבקשת שיסברו העולם שהוא אחי, אז הבין דודי שאהבה עזה אהבתיו, והמו מעיו עלי לרחמני, ושם שמאלו תחת ראשי ממש, שלא היה שום דבר חוצץ בין ראשי לשמאלו. ולא כמו שעשה בראשונה ששם ידו תחת לראשי (שיר השירים ב׳:ו׳) – דמשמע הלשון תחת הכסת שתחת ראשי, ולא תחת ראשי ממש.

א. כן בפסוק, ועיינו בהמשך. בכ״י (בהשפעת שיר השירים ב׳:ו׳): לראשי.

שמאלו תחת לראשי כבר התבאר, ומשמעו הוא ששמאלו הם הבטחותיו שניתנו ע״י הנביאים המאוחרים, וימינו הנביאים המוקדמים. זאת הבעת תודה לאל יתעלה שקיים את כל הבטחותיו לנו, המוקדמות והמאוחרות, ולא החסיר מהם דבר ״לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב״ (מלכים א ח:נו).

שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני – אמרה שכבר נשלם לה מה שחשקה אותו עד שמה שיטה אותו מנתיב האמת באלו ההשגות עם קשיים הוא נכנע תחת לראשה אין פרץ ואין יוצאת ומה שיישיר אל הנכונה בהשגת מה שירצה דודה השגתו תדבק בה ותחבקה וזה גם כן לפי הנמשל מורה על שכבר נשלם להם החבור בשלמות בזאת ההנהגה ושבו כמנהג החושקים בהתחברם.

שמאלו תחת לראשי - אמרה כנסת ישראל, הואיל ולא יכול להיות שתהיה כאח לי וכו׳, לפחות, מדברת בעצמה, יהיה שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ר״ל אע״פ שההשפעה מאתו אלי אינה שלימה, יהיה שמאלו, שהיא היד היותר חלושה, תחת לראשי בהשפעתו שהוא דבקות, אעפ״י שאינו שלם כי הוא בשמאל, וימינו תחבקני, בימין עוזו¹ יעשה לי טובה, וזה יהיה כשהוא יחפוץ, וז״ש השבעתי אתכם בנות ירושלים, שהם המלאכים, שלא תעוררו את האהבה עד שתחפץ:

1. ימין הוא חסד, כנ״ל ב׳ ו׳.

שמאלו – והיא התשוקה שנזכרה בפרשה ראשונה.

שמאלו – וכבר פירשתי שם שכוונתה שתהיה השמאלית נכבשת תחתיה ולא תמשול עליה והצד הימני הוא יחבקנה ויקרבנה. סוף דבר שתהא שמאל נדחית וימין מקרבת ולא נמצאו אלו הכתובים רק ב׳ פעמים בתחלה ובסוף והוא הוראה על אמיתת הפירוש.

תחבקני – ענין סבוב הזרוע בגוף.

תעירו, תעוררו – מלשון התעוררות, וכפל המלה לחזוק הענין.

שמאלו – כאומרת הן ידעתי כי בזה ידבק בי דרך אהבה, וישים שמאלו תחת ראשי ותחבקני ימינו והנמשל הוא לומר הנה בזה היית משרה שכינתך בי דרך אהבה וחיבה יתירה.

משל:

ושיהיה – שמאלו תחת ראשי בפרהסיא.

מליצה:

ושתהי׳ שמאלו תחת לראשי – וכו׳ כבר פרשתי׳ (למעלה ב׳) שהשמאל ימליץ ההשגה השכליית, והימין ימליץ ההשגה הנבואיית הנקיה מכל סיג, ותהיה ההשגה הזכה ברוה״ק עיקר ומתגברת על השגת השכל כדרך ההשכלה לפי המחקר והעיון עיי״ש.

שמאלו וגו׳ – עיין מה שכתבתי למעלה ו׳:ה׳ על הכפלת אלה.

וידעתי כי בזה ידבק בי דרך אהבה וישים את יד¹ שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ – ויד ימינו² תְּחַבְּקֵנִי³:

1. מצודת דוד.

2. מצודת ציון.

3. והנמשל, הנה בזה הָיִיתָ מַשְׁרֶה שכינתך בי דרך אהבה וחיבה יתירה, מצודת דוד. ובמדרש, זה חיבוק שכינה, אהבה שאין לה הפסק, לקח טוב. וראה לעיל פרק ב׳ פס׳ ו׳.

(ד) הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּ⁠נ֣וֹת יְ⁠רוּשָׁלָ֑͏ִם מַה⁠־תָּ⁠עִ֧ירוּ ׀ ⁠וּֽמַה⁠־תְּ⁠עֹ֥רְ⁠ר֛וּ^א אֶת⁠־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּ⁠חְפָּֽץ׃

I adjure you, O daughters of Jerusalem: why should you awaken or stir up love, until it desires?

א. תְּעֹ֥רְר֛וּ מרכא=שיטת-א וכללי המסורה. ראו בהערת הנוסח לעיל (ב,ז) למידע מלא לגבי מרכא בתיבת תביר בשלושת המקומות המקבילים.
• שיטת-א=תְּעֹ֥רֲר֛וּ (בחטף פתח)
• ל=תְּעֹֽרְר֛וּ (בגעיה); יש בקו נטייה קלה שקצת דומה למרכא, וכן ציין אותו ברויאר כמרכא (בניגוד לשני המקומות המקבילים), אמנם לנו נראה יותר שהוא געיה (ובמיוחד לאור שני המקומות המקבילים בכתי"ל (ב,ז; ג,ה), ודרכו של כתי"ל בדרך כלל.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מדרשפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

יֵימַר מַלְכָּא מְשִׁיחָא מַשְׁבַּע אֲנָא עֲלֵיכוֹן עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל מָא דֵין אַתּוּן מִתְגָּרַן בְּעַמְמֵי אַרְעָא לְמִפַּק מִן גָּלוּתָא וּמָה דֵין אַתּוּן מָרְדִין בַּחֲיָלוּתֵיהּ דְּגוֹג וּמָגוֹג אִתְעַכַּבוּ פּוֹן זְעֵיר עַד דְּיִשְׁתֵּיצוֹן עַמְמַיָּא דְּעָלוּ לְאָגָחָא קְרָבָא בִּירוּשְׁלֵם וּבָתַר כֵּן יִדְכַר לְכוֹן מָרֵי עָלְמָא רַחֲמֵי צַדִּיקַיָּא וִיהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָמוֹהִי לְמִפְרַקְכוֹן.

אקסמת עליכם יא בנאת מדינהֵ אלסלאם, אן לא תצ׳הרו ותת׳ירו אלמחבה, אלי אן תריד.

בנות ירושלים! השבעתי אתכן שלא תפגינו ושלא תעוררו את האהבה עד שהיא תרצה (מעצמה).

מה תעירו – שלא תגלו ותעוררו (ומלת תעירו גילוי מן ערום).

אבל השבעתי אתכם שבמקום זה חדא החשת משיח בן יוסף שיבוא קודם ויתקדם עם מעט מבני האומה כמו שביארנו, וילחם עם ארמילוס הרשע שנ׳ ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה (ירמיהו ג יד). וייהרג משיח בן יוסף בכלל כל הנהרגים שנ׳ והביטו אלי את אשר דקרו (זכריה יב י). ותספידהו כל האומה משפחות משפחות שנאמר וספדה הארץ משפחות משפחות (שם יב יב). ואחר כך יתגלה משיח בן דוד וירפא את שבר האומה והריסותיה שנ׳ יען משח ה׳ אותי (ישעיהו סא א). ואמת הדבר שיתגלה אליהו זכור לטוב לפני הישועה באותו המדבר שנ׳ הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים וכו׳ (מלאכי ג כג-כד), ויתגלה מיכאל השר הגדול. הנה סדר בפרק זה מאורעות שיארעו לפגי הגאולה, וגירוש האומה למדברות, וצרות קשות שיבואו עליהם שם רעב וצמא והשתמדות מקצתם, ונפילת משיח בן יוסף על ידי ארמילוס ממלט ה״רום״, והתגלות ידיד ה׳ משיח בן דוד אחרי התקבצות האומה לשבטיה מן הגליות, ונסים ייראו באותו המדבר, ותעלה האומה דבקה באלהיה ואדוקה באמונתה לכך אמר אדוננו שלמה מי זאת עולה.

השבעתי אתכם – עכשיו כנסת ישראל מסבבת דיבורה כלפי האומות: אף על פי שאני קובלת ומתאוננת, דודי מחזיק בידי והוא לי למשען בגלותי, לפיכך השבעתי אתכם.

מה תעירו ומה תעוררו – כי לא יועיל לכם.

I bind you under oath – Now the congregation of Yisroel addresses the nations, "Even though I complain and lament, my Beloved holds my hand, and He is my support in my exile; therefore, 'I bind you under oath.'"

Why should you cause hatred or disturb – For it will be of no avail.

השבעתי אתכם בנות ירושלם – אלו אומות העולם שהם בכפרים לגבי ירושלם.

אם תעירו ואם תעוררו – בכלם הוא או׳ אם תעירו ואם תעוררו את אהבה. וכן הוא או׳ מה תעירו ומה תעוררו. אלא פעם אחת גזרה מלכות הרשעה לבנות בית המקדש ועלו ישראל המונים המונים על שעשו עם רב מעט ועל אנטיפורס ובסוף חזרו בהם. בקשו לעמוד עליהם ולא הניחם ר׳ יהושע אמ׳ להם לא דיינו שאנו חיין בין האומות אלא שאנו עוברין על מה שצונו בוראינו עד שתחפץ הגאולה מן השמים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

השבעתי אתכם^א – אמר שלמה לכנסת ישראל: השבעתי אתכם שלא תעוררו עד שיגיע הקץ, שלא תיסתכנו בנפשותיכם.

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״השבעתי אתכם״.

I charge you. Solomon says to the synagogue of Israel, I charge you that ye stir not till the appointed time comes, so that ye imperil not your lives.

אמר שלמה ברוח הקדש: השבעתי אתכם שלא תעוררו עד שיגיע הקץ.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

השבעתי אתכם. כמו שפירשתי (פסאודו-רש״י שיר השירים ב׳:ז׳), שיתרחקו מכאן בצבאות, אם יעלה על דעתכם לעורר שנאה בינינו.

ועתה אפרש הדוגמה, מאחר שאין מפורשת, כמו שמפורשת ב״אשירה נא לידידי״ דישעיה (ישעיהו ה׳:א׳-ז׳), ובמשלות^א דיחזקאל. אנו צריכים לפרש לפי עניין מרוצת^ב דברי השירה.

א. בכתב היד: ובממשלות. קיימת בימי הביניים מלה כזו ״ממשל״ במשמעות ״אמירת משלים״, אבל רק במקורות קדומים יותר ורחוקים גיאוגרפית מפרשננו. ראו בערך ״ממשל 2״ במילון ההיסטורי.

ב. בכתב היד: מרצות.

ולכך השבעתי אתכם – שלא תשימו שנאה בינינו.

השבעתי אתכם..... מה תעירו.... גם זה כבר בואר, שזוהי פקודה להם שכאשר יחיו בגלות ותחת שלטו זרים הם לא יבצעו תנועות או פעולות בחוסר שיקול דעת לפני שיגיע הזמן, שכן בדרך זו הם יביאו על עצמם נזק או השמדה מאותו צד שהם חשבו שיביא להם טובה וישועה. זאת שכן כאשר יופיע הרצון האלוהי ויגיע הזמן ותסתיים התקופה, הרי שהם לא יזדקקו לתנועה מצידם ולא לתחבולות, אלא יופיעו השפעות של כוחות אלוהיים אשר יוציאו לפועל את מה שהאל רוצה, והשכלים האנושיים אינם מסוגלים לתפוס את ההשפעות האלה וכיצד הן מתרחשות. על כך אמר ישעיהו ״דברו על לב ירושלים...כי מלאה צבאה כי נרצה עונה...⁠״ (ישעיהו מ:ב), נשלמה התקופה והיא קיבלה את כל העונש שהיתה ראויה לו על חטאיה הקודמים. הקטע הזה חוזר בספר זה שלוש פעמים לצורך הדגשה, וגם כנגד הגלויות שבהם שהו ישראל: גלות מצרים וגלות בבל והגלות הזאת הכללית והמתארכת. מי ייתן ויראה לנו האל את סופה הקרוב.

השבעתי אתכם בנות ירושלם מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ – אמרה כבר השבעתי אתכם בנות ירושלים שלא תהרסו לחוזק התשוקה לבקש התכלית לקחת ההשגות על זולת סדרם. מה שאם הייתם הורסים בזה ולא לקחת ההשתדלות בהשגה על הסדר הראוי לא היה עולה בידינו דבר והיה השתדלותינו לבטלה. מהו אמרה מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ ר״ל שלא יועיל לכם כלום. ועתה כאשר לקחו ההשגה על הסדר כבר הגיעו מהשלמות אל זה השיעור אשר כבר קדם. והנה מה שיחסר מהשגת השלמות העיוני אל התכלית הוא חכמת האלהות והיא היתה החשוקה מתחלת הענין. ואפשר שנאמר שזאת השבועה היתה שלא יהרסו לחקור בחכמת האלהות קודם שישלמו להם התנאים אשר יצטרכו להם לחקור בזאת החכמה כמו שנאמר אחר זה. ואולם לא אמרה בצבאות או באילות השדה כי לרוחק אלו העניינים מהחוש תגדל המבוכה איך יתחילו בזה ולזה לא ספר בזאת השבועה מה שיעיר על המרוצה. ולא אמרה להם אם תעירו וגו׳ אבל אמרה מה תעירו להורות על שאם יתחילו בזה בזולת התנאים אשר יצטרכו בו לא יוכל על זה כלל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

והנה כאשר היא דמתה עצמה היותה על זה המצב גם על מה שהיו בה ע״ד האמת, אמרה השבעתי אתכם – לומר שכיון שהיא היתה בטוב המצב ההוא היא משבעת אותם מה תעירו כדפרש״י ז״ל שהיא מובטחת שמעכשיו לא יספיקו לזוז אהבתם זה מזה בשום פנים.

וכשראתה עצמה על זה המצב מעוצם האהבה אמרה גם כן מה שאמר אז. השבעתי אתכם. אלא ששם אמר אם תעירו ואם תעוררו וכאן אמר מה תעירו ומה תעוררו אם תרצו כי ידעתי אפילו כל הרוחות שבעולם נושבין בו אין מזיזין אותו ממקומו ולזה לא זכרה בצבאות כמו שאמרה במשל.

השבעתי אתכם. שלא ימהר גוג ומגוג לבוא ולבטל¹, ובכן בבואו לא ינקה מאלתי²:

1. אולי מפרש ׳תעירו׳ ו׳תעוררו׳ כמו שפירש רש״י לעיל (ב ז), ׳תעוררו׳ לשון שנאה, ו׳תעוררו׳ מלשון ׳העורר על השדה׳, והכוונה שהשביעם שלא יבטלו את האהבה ויגרמו לשנאה. אך שם וכן לעיל (ג ה) לא פירש רבינו כן. ואולי הבדיל בין הכתוב לעיל לכתוב כאן, כי שם כתוב ׳אם תעירו ואם תעוררו׳, כלומר שלא תעשו כן, וכיון שמדבר בשעה שעוד לא התעוררה אהבה זו, פירש ׳עד שתחפץ׳ – בעוד שלא תחפץ, שטרם הגיע זמנה, ואילו כאן כתוב ׳מה תעירו ומה תעוררו׳, כי מדובר כשכבר התעוררה האהבה, כפי שאמר בפסוק הקודם ׳שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני׳ [ואף שגם לעיל (ב ו) כתוב כן, שם פירש רבינו לפי העניין בדרך בקשה], כי לפי סדר הדברים לפירוש רבינו מדובר כאן בעת קיבוץ גלויות, כאשר שבו ישראל לארץ ישראל, ואז משביע את גוג ומגוג שלא יבוא לבטל אהבה זו, ולכן כאן מפרש ׳תעירו׳ ו׳תעוררו׳ באופן אחר. וצ״ע.

2. כיון שהשבעתי אתכם וגוג ומגוג יעברו על השבועה, תחול עליו אלת השבועה וייענש.

השבעתי – עתה חזרה פניה כלפי הנערות, ותאמר אליהן עונש בטול השבועה שהשבעתי אתכן מאז, יהיה עליכן בעבור מה שתעוררו אליכן אהבת החשוק ההוא בהמאיס אותי בעיניו, וכל האיום הזה הוא עד הזמן שתהיה האהבה נהפכת לשוב מעצמה, וכל עוד שלא שבה אני מאיים עליכן על זאת וכאילו תאמר אבל אחר שתשוב האהבה אין עוד צורך לאיים עליכן, כי אז לא תוכלו להמאיס אותי להעיר עליכן אהבתו. והנמשל הוא כאילו תאמר כנסת ישראל אל העובדי כוכבים ומזלות עונש בטול השבועה יהיה עליכם, בעבור מה שתכריחו אותי לעבור על דת להמאיס אותי בעיני המקום ברוך הוא להיות חלוטה בידכם, וכל האיום הזה וכו׳ כמו במשל.

משל:

השבעתי – מסיימת דבריה אתם בנות ירושלים אשר השבעתי את אהבתינו כמה פעמים, ואני השבעתי אתכם תמיד בצבאות או באילות. אמנם עתה איני מתירא מכם, כי מה תעירו ומה תעוררו, לא תוכלו עתה להשבית את האהבה בשום אופן.

מליצה:

השבעתי – אולם תחזור מדבריה, אומרת, אתם בנות ירושלים שהם כחות הגויה, הלא השבעתי אתכם תמיד בצבאות או באילות השדה, כי הייתם תמיד מפרידים ביני ובין הקדש, אבל עתה מה תעירו ומה תעוררו את האהבה, לא תועילו מאומה לא לרחק ולא לקרב, כי נפרדתי מבנות החומר ואני בצל שדי אתלונן.

וחזרה לדבר עם הנערות וכך אמרה להן, אותו העונש בגינו¹ הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם – אתכן בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם בעבר², יחול עליכן בעבור³ מַה שֶׁתָּעִירוּ וּמַה שֶׁתְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה של החשוק שלי עליכן בהמאיס אותי בעיניו, וכל האיום הזה הוא⁴ עַד שֶׁתֶּחְפָּץ האהבה להתעורר מאליה⁵, ואהבתינו תשוב מעצמה, כי אז לא תוכלו להמאיס אותי להעיר עליכן אהבתו⁶: ס

1. מצודת דוד.

2. לעיל פרק ב׳ פס׳ ז׳.

3. מצודת דוד.

4. שם.

5. רי״ד.

6. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל מסבבת דיבורה כלפי האומות ואומרת להן, דעו כי עונש ביטול השבועה יהיה עליכם, בעבור מה שתכריחו אותי לעבור על דת יהודית להמאיס אותי בעיני המקום ברוך הוא, וכל האיום הזה הוא רק עד הגאולה, שאז כבר לא תוכלו להפריד בינינו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכנסת ישראל אומרת לאומות, אף על פי שאני קובלת ומתאוננת, הקב״ה מחזיק בידי והוא לי למשען בגלותי, לפיכך ״מה תעירו ומה תעוררו״ כי הרי לא יועיל לכם. ובמדרש, פעם אחת גזרה מלכות הרשעה לבנות בית המקדש, ועלו ישראל המונים המונים, ובסוף חזרו בהם, בקשו לעמוד עליהם ולא הניחם ר׳ יהושע, אמר להם לא דיינו שאנו חיים בין האומות אלא שאנו עוברים על מה שצונו בוראינו עד שתחפץ הגאולה מן השמים, לקח טוב.

(ה) ⁠^אמִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן⁠־הַמִּ⁠דְבָּ֔ר מִתְרַפֶּ֖⁠קֶת עַל⁠־דּוֹדָ֑הּ תַּ֤חַת הַתַּפּ֙⁠וּחַ֙ עֽוֹרַרְתִּ֔יךָ שָׁ֚מָּ⁠ה חִבְּ⁠לַ֣תְךָ אִמֶּ֔⁠ךָ שָׁ֖מָּ⁠ה חִבְּ⁠לָ֥ה יְ⁠לָדַֽתְךָ׃

Who is this that comes up from the wilderness, leaning upon her beloved? Under the apple-tree I awakened you. There your mother was in labor with you; there she was in labor and brought you forth.

א. ‹סס› ל=פרשה סתומה, ק-מ=פרשה פתוחה
• ראו בהערת הנוסח לעיל על ו,ד ("יפה את רעיתי כתרצה").

תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

אֲמַר שְׁלֹמֹה נְבִיָּא כַּד יֵיחוֹן מִיתַיָּא עֲתִיד לְאִתְבְּזָעָא טוּר מִשְׁחָא וְכָל מִיתַיָּא דְּיִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְמִפַּק מִתְּחוֹתוֹהִי וְאַפִילּוּ צַדִּיקַיָּא דְּמִיתוּ בְּגָלוּתָא עֲתִידִין לְמֵיתֵי אוֹרַח כּוּכַיָּא מִלְּרַע לְאַרְעָא וְנָפְקִין מִתְּחוֹת טוּר מִשְׁחָא וְרַשִּׁיעַיָּא דְּמִיתוּ וְאִתְקְבַרוּ בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְמִהְוֵיהוֹן רָמְיָן הֵיכְמָא דְּרָמֵי גְּבַר אַבְנָא בְּאַלָּא בְּכֵן יֵימְרוּן כָּל דָּיְרֵי אַרְעָא מָא הִיא זְכוּתָא דְּעַמָּא הָדֵין דְּסָלְקָא מִן אַרְעָא רִבּוֹא רִבְּוָן כְּיוֹמָא דִּסְלֵיקַת מִן מַדְבְּרָא לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּנְּקָא עַל רַחֲמֵי מָרַהָא כְּיוֹמָא דְּאִתָּחַמַת תְּחוֹת טוּרָא דְּסִינַי לְקַבָּלָא יָת אוֹרַיְתָא וּבְהַהִיא שָׁעֲתָּא עֲתִידָא צִיּוֹן דְּהִיא אִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לְמֵילַד יָת בְּנַהָא וִירוּשְׁלֵם לְקַבָּלָא יָת בְּנֵי גָּלוּתָא.

[א] מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר – עִלּוּיָהּ מֵהַמִּדְבָּר, סִלּוּקָהּ מִן הַמִּדְבָּר, מִיתָתָהּ מִן הַמִּדְבָּר, הֲדָא מָה דְאַתְּ אָמַר: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ (במדבר י״ד:ל״ה). מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁהִיא מַנַּחַת פִּרְקֵי תּוֹרָה וּפִרְקֵי מַלְכוּת לֶעָתִיד לָבוֹא. תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ, דָּרַשׁ פְּלַטְיוֹן אִישׁ רוֹמִי וְאָמַר, נִתְלַשׁ הַר סִינַי וְנִצַּב בִּשְׁמֵי מָרוֹם, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נְתוּנִים תַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר (דברים ד׳:י״א).

דָּבָר אַחֵר: תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ – זֶה סִינַי, וְלָמָּה נִמְשַׁל בְּתַפּוּחַ, אֶלָּא מַה תַּפּוּחַ זֶה עוֹשֶׂה פֵּרוֹת בְּחֹדֶשׁ סִיוָן, כָּךְ הַתּוֹרָה נִתְּנָה בְּסִיוָן.

דָּבָר אַחֵר: תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ – לָמָּה לֹא בֶּאֱגוֹז וְאִילָן אַחֵר, אֶלָּא כָּל אִילָן דַּרְכּוֹ מוֹצִיא עָלָיו תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ פֵּרוֹתָיו, וְתַפּוּחַ זֶה מוֹצִיא פֵּרוֹתָיו תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא עָלָיו, כָּךְ הִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים עֲלֵיכֶם תּוֹרָתִי מוּטָב וְאִם לָאו הֲרֵינִי כּוֹבֵשׁ עֲלֵיכֶם הָהָר הַזֶּה וְהוֹרֵג אֶתְכֶם. שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ, וְכִי שָׁמָּה חִבְּלָה, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לְאֶחָד שֶׁהָלַךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְנִצַּל, פָּגַע בֵּיהּ חַבְרֵיהּ אֲמַר לֵיהּ בְּהַהוּא אַתְרָא דְּסַכַּנְתָּא עֲבַרְתְּ, כַּמָּה סַכַּנְתָּא עֲבַרְתְּ, כַּדּוּן יְלָדְךָ אִמֶּךָ, כַּמָּה צַעֲרָה עָבְרָה עָלֶיךָ, וּכְדֵין אִתְבְּרֵית בְּרִיָּיה חַדְתָּא.

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא שָׁמָּה חִבְּלָה וְשָׁמָּה חֻבְּלָה, חִבְּלָה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳). שָׁמָּה חֻבְּלָה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ לָעֵגֶל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳). וְחֻבְּלוּ, נִתְמַשְׁכְּנוּ. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי זַיִן שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל בְּחוֹרֵב שֵׁם הַמְפֹרָשׁ הָיָה חָקוּק עָלָיו, וּכְשֶׁחָטְאוּ נֻטַּל מֵהֶם. רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מֵאֵלָיו הָיָה נִקְלַף, וְרַבָּנָן אָמְרֵי מַלְאָךְ הָיָה יוֹרֵד וּמְקַלְּפוֹ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא עֲלוּבָה הִיא הַכַּלָּה שֶׁמְקַלְקֶלֶת בְּתוֹךְ חֻפָּתָהּ.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִבְּדוּ עֵצָה טוֹבָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי (משלי א׳:כ״ה), וְאֵין עֵצָה אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה (משלי ח׳:י״ד). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כְּתִיב: וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה׳ (דברים ט׳:ח׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאתִי לְבָרֵךְ אֶתְכֶם וּמָצָאתִי חִכְּכֶם נָקוּב שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בְּרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא (שמות ל״ב:כ״ה), וְאֵין פָּרוּעַ אֶלָּא נָקוּב, הַאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי. רַבִּי לֵוִי אָמַר עֲשִׂיתֶם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ מִתְאַבֵּל עֲלֵיכֶם, אִית אַתְרִין צָוְוחִין לְבֵית אֲבֵלָה בֵּית קְצוֹפָה.

מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה – משל למה הדבר דומה. למי שנשא אשה ואמר לה צאי והתקדשי לי במדבר. כיון שיצאה למדבר אמרה לו שאני על גבך. מי האשה הזאת זו כנסת ישראל. ומי הוא המלך זה מלך מלכי המלכים הקב״ה. כיון שיצאה למדבר. אמרה לו ישאהו על אברתו (דברים ל״ב:י״א).

תחת התפוח עוררתיך – רבי חנינא היה אומר צוה לנו משה לטעון לסוכות והיה הענן מתקרב אצל ישראל והם טוענים עליו נשיהם ובניהם עבדיהם ואמהותיהם וכלותיהם. אף סוסים פרשים ופרדים. והיה הענן מקיף את ארץ מצרים שהוא מהלך ארבעים יום כהרף עין. לכך נאמר שמה חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך. שהיתה הארץ מתחבלת כחבלי יולדה.

תחת התפוח עוררתיך – דרש רבא בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ממצרים (כתוב ביחזקאל ברמז שנ״ד).

מי זאת עולה מן המדבר – משל למלך שנשא אשה וכו׳.

שמה חבלתך אמך – זו יציאת מצרים שהיתה הארץ מתחבלת כיולדת.

מן הד׳ה אלצאעדה מן אלברייה, מתדללה עלי ודידהא, תחת אלתפאח ת׳רת בך, הנאך מכ׳צ׳ת בך אמך, הנאך מכ׳צ׳ת ואלדתך.

מי זאת העולה מהמדבר מתפנקת על ידידה, תחת [עץ] התפוח עוררתי אותך, שם לאמא שלך היו לה שם כאבי לידה, ליולדה שלך היו לה כאבי הלידה.

מתרפקת – שיש לה געגועין.

הענין בזה שכאשר נתגלו אהובי האומה באותו המדבר ורצון ה׳ חופף עליה כמו שנ׳ ישמח ה׳ במעשיו (תהלים קד לא), ונאמר עוד ישמח ישראל בעשיו, (שם קמט ב), ולפיכך אמר מתרפקת על דודה. ובאמרו תחת התפוח עוררתיך רצה להזכיר לאומה מה שאירע תחת אותו ההר כלומר הר סיני שנמשל לתפוח בשמעם את הדברות שהשמיעם שם שנ׳ ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט יז), ונתעוררו לעבודת ה׳ ואמרו נעשה ונשמע (שם כד ז). לכך אמר עוררתיך. ואמרו שבאותם המדברות יבואו עליהם צרות שנמשלו לחבלי לידה בדומה לתבערה וקברות התאוה, ואין ספק שעמלם על כך בטוב במה שיחיו בתחית המתים קבל כל העולם אחרי בוא גוג ומגוג. ונתחייבו בכך לפי שעברו על האהבה הכתובה בתורה,

מי זאת – הקב״ה ובית דינו אומרים על כנסת ישראל: מי זאת – כמה היא חשובה זאת, שנתעלתה מן המדבר – בכל מתנות טובות שם נתעלתה, במתן תורה ובדבוק שכינה, ונראית חיבתה לכל, ועודנה בגלותה.

מתרפקת על דודה – מתחברת על דודה, מודה שהיא חברתו ודבוקה בו. רפק בלשון ערבי רפקא חבורה.

תחת התפוח עוררתיך – [כך היא אומרת בבקשה חבת דודה: תחת התפוח עוררתיך –]⁠^א זכור כי בתחתית הר סיני העשוי על ראשי כמין תפוח, שם עוררתיך – והוא לשון חיבת אשת נעורים, המעוררת את דודה בלילות בתנומות עלי משכב, מחבקתו ומנשקתו.

שמה חבלתך אמך – הרי אמרנו (רש״י שיר השירים ג׳:י״א) שהקב״ה קראה אמו, שם נהייתי לך לאם, שם ילדתיך.

חבלתך – לשון חבלי יולדה. חבלתך – באו לה חבלים ממך, כמו בניי יצאוני (ירמיהו י׳:כ׳) – יצאו ממני.

א. המלים בסוגריים המרובעים מופיעות בכ״י אוקספורד 165, אך הן חסרות בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, מינכן 5.

Who is she – The Holy One, Blessed Is He, and His Tribunal, say about the congregation of Yisroel, "Who is she?⁠" How very worthy she is, who was ascended from the wilderness with all the good gifts. There she became elevated at the giving of the Torah and cleaving to the Divine Presence, and her love was visible to all, and while still in her exile–

Clinging to her beloved – She is attached to her Beloved, admitting that she is His companion and attached to Him. "רפק" [is found] in the Arabic word "רפקתא,⁠" [which means] attachment.

Beneath the apple tree I aroused you – So she says as she seeks the affection of her Beloved; "Beneath the apple tree I aroused You.⁠" Remember that under Mount Sinai, which was suspended over my head like an apple,⁠¹ there "I aroused You.⁠" This is an expression of the affection of the wife of one's youth, who arouses her beloved at night when he is asleep on his bed, and she embraces him and kisses him.

There [your mother] had birth pains – We have already stated that the Holy One, Blessed Is He, called her [Yisroel] His mother.⁠² There she became to You as a mother.

Birth pains – An expression of birth pangs. Birth pains – Birth pangs came to her from You, as in, "my children have left me,⁠"³ [i.e.,] they went away from me.

1. Bereshit 50:21.

2. Above 3:11.

3. Yirmeyahu 10:20.

מי זאת עולה מן המדבר – כשם שבגאולת מצרים יצאו אל המדבר שנאמר ויצאו אל מדבר שור. ומן המדבר נתעלו. כן לעתיד עתידין ישראל לצאת אל המדבר מפני הצרות שבארץ ישראל ולשם יהגלה להם אליהו ויעלה אותם מן הארץ.

מתרפקת על דודה – שיהיו מצטערין על ביאת משיח מתי יגלה להם.

תחת התפוח עוררתיך – והקב״ה אומ׳ להם מה לך מתרפקת הלא תחת התפוח עוררתיך בהיות אבותיכם במצרים ויוצאת בנות ישראל ויולדות בשדה תחת התפוח שמה חבלה אמך אותך ושמה חבלה ילדתך. וכשם שהייתם במצרים תחת העבוד ועשיתי אותם צבאות צבאות והעליתי אתכם מתוכם. כן אושיע אתכם מבין האומות.

מי זאת עולה – עכשיו היא מדברת עמו בדברי אהבה, כל הרואים אשר ראוני הולכת אחריך תמהו עלי ואמרו זה לזה: מי זאת שהלכה^א אחרי אוהבה, ועולה מן המדבר ומתחברת עם דודה, ואנכי תחת עץ תפוח עוררתי אהבתך אלי, ואותו מקום אהבתה וחמדתה מאד, ועל כן נתרצֵתָי^ב אלי שם, כי באו לאמך שם צירים וחבלים ממך בעת לידתה, ושם הולדתה.

ועל אותה אהבה אנכי מתחננת לפניך שתשימני כחותם על ליבך, כחותם הנחתם במקום חתימתו,

וכחותם על זרועך שימני, למען תהיה אהבתי לך לזכרון.

כי עזה כמות וקשה כשאול האהבה אשר לי עליך, וגחליה^ג של אהבה גחלי אש שלהבת חזקה וקשה.

מים רבים לא יוכלו לכבותה, ואם יתן איש את כל הון^ד וממונו בשביל האהבה שיש לי עליך שאסירנה ממך, יהיה לי אותו ממון לביזוי.

דמיון על כנסת ישראל שמזכרת בתוך גלותה אהבת מתן תורה שהיתה בסיני, ודיבור של נעשה ונשמע, ובאותה אהבה היא בטוחה ומתפללת לפניו להחיש לה קץ גאולה וישועה.

מתרפקת – לשון חיבור, ולשון ערבי הוא.

חבלתך – חבלה ממך,⁠^ה כמו: בניי יצאוני^ו (ירמיהו י׳:כ׳), כמו: יצאו ממני.

ושמה חבלה ילדתך – כפל מלה.

ילדתך – ילדה אותך.

רשפיה – לשון גחלים.

לכבות – אצל גחלים^ז נופל ומוסב לשון כיבוי.

שלהבתיה – תיבה אחת היא, כמו: יפיפיה (ירמיהו מ״ו:כ׳), והן הרבה.

^ח[דבר אחר: שימני כחותם על לבך – חזרה כנסת ישראל ואמרה לפני הקב״ה: אל תשכחני בגלותי, שימני כחותם על לבך.

כי אהבה לך עזה מעזות המות ומקשות שאול, ואהבתך בלבי מלהטת כרשפי אש.

מים רבים – אפילו כשאבוא בגלות באש ובמים בין אומות העולם, לא אשכח אהבתך כי הוא יותר מכל ממון ומכל הון.]

א. כן בכ״י בודפשט, סואב, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: שלה בה.

ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג, ואפשר שהניקוד נועד לתקן את הכתיב. בכ״י בודפשט, המבורג: נתרציתי.

ג. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: וגחלים. בכ״י המבורג: וגחלי.

ד. כן בפסוק ובכ״י המבורג. בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג: הונו.

ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג (בהשפעת לשון הפסוק): אמך.

ו. כן בפסוק ובכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: יציאוני.

ז. כן בכ״י בודפשט, סואב, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג הושמט ע״י הדומות: לכבות – אצל גחלים.

ח. תוספת זו (כמו התוספות על ח׳:ח׳-י׳, ח׳:י״א-י״ד) מופיעה רק בכ״י סנקט פטרבורג, ולא בכתבי יד האחרים.

WHO IS SHE THAT COMES UP – Now she speaks words of love to him saying, "All those that see me following you will be surprised and say to each other: 'Who is this who "burns"after her loved one and comes up from the desert to join her lover?' Beneath the apple tree I will awaken your love for me, where love and desire are great.⁠¹ You will love me there for it was there that the pains of childbirth came upon your mother, and it was there that she gave birth [to you].

With the same kind of love [like that of your mother] I plead with you to place me as a seal upon your heart – like a seal stamped in the place of its sealing – and like a seal upon your arm.⁠²

LET ME BE A SEAL – in order that my love will be a reminder to you.⁠³

LOVE IS FIERCE AS DEATH AND MIGHTY AS SHEOL – The love I have for you [is that strong]. My burning coal of love is a fiery coal whose flame is strong and mighty.

VAST FLOODS – could not extinguish it. Even if a man would give me all the wealth that he possessed if I would turn away my love from you, that would be despised by me.

The allegorical meaning of this verse refers to the Assembly of Israel who, in exile, remembers the love [that accompanied] the giving of the Torah when she was at Sinai and her declaration "We will observe and we will hearken!⁠" With that same love she trusts in and prays to God to hasten for Her the time of the redemption and salvation.

LEANING – The word connotes "joining together.⁠" The word is Arabic.⁠⁴

CHILDBIRTH⁵ – The word refers to your mother giving birth, the word is like "My children have gone forth from me" (Jer. 10:20) and "your sons, your own issue" (Isa. 39:7).⁠⁶

THERE SHE GAVE BIRTH TO YOU THERE SHE BORE YOU⁷ – The words [give birth and bear] are synonymous.

WHO BORE YOU – That is, she who gave birth to you.⁠⁸

FLAMES – The word implies hot coals and refers to their burning.

A BLAZING FLAME – שלהבתיה is one word. Its form is like that of יפיפיה and there are many other such words.⁠⁹

1. The Hebrew of this section is difficult. Mv translation is based upon the context of the comment as well as the verses involved.

2. Ibn Ezra states that the scene described in this verse takes place in "the garden". She says, "look at her who has come up" as if to prove to him how great her love is. In her desire to know that he feels as she does she asks him to "set her as a seal upon his arm".

3. Cf. Rashbam on Exod. 13:9. In that comment Rashbam cites this verse again using the idea of "a memorial". It seems that this is also the way that Rashbam explained 6:8. Cf. Joseph Behkor Shor who seems to quote Rashbam's interpretation.

4. Cf. Rashi and Ibn Ezra ad loc. who offer the same explanation. This agreement may provide evidence for the early influence of Spanish scholarship since even Mahberet Menahem offered little help concerning this root (see ed. Filipowski, p. 165).

5. JPS renders "conceived" but, based upon the comparisons he offers, Rashbam intends the act of birth as can be seen by the next comment.

6. The quotation is inexact.

7. JPS renders "There she who bore you conceived you". As we stated above, Rashbam understands the verse to refer to the act of childbirth.

8. The observation is one of grammar, cf. Hebrew text.

9. Rashbam's intent is to counter those exegetes who explain the word as two words (cf. Rashi and Ibn Ezra ad loc.). Rashbam's example is meant to show that there are many words that end with the letters yod and hey and that such a combination need net be considered God's name. Yah is a name for God often found in compound words such as halleluyah.

מתרפקת – מתחברת, וכן בלשון קדר.

חבלתך – כמו הנה יחבל און (תהלים ז׳:ט״ו), והוא מן חבלי יולדה יבאו לו (הושע י״ג:י״ג).

עוררה דודה ויאמר לה: מי זאת^א עולה מן המדבר שביקשה דודה כאשר עשיתי אני ועוררתיך תחת התפוח שאנו לנים תחתיו להזכירך כי שמה חבלתך אמך. והעינין בעבור שהרתה תחת התפוח על כן ידמה ריחך לריחו.

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״ראה״.

She rouses her beloved and says to him, Who is this coming up from the wilderness who has sought her former love as I have done? I have roused thee under the apple-tree, beneath which we are making our night’s rest, to remind thee that under it thy mother brought thee forth. She means, Because she conceived under that tree, therefore thy fragrance is like the fragrance of the apple.

מי זאת עולה – אז יאמרו כל אומות העולם: מי זאת עולה – על כנסת ישראל כשתעלה ממדבר העמים (יחזקאל כ׳:ל״ה) עם המשיח.

והיא אומרת לו: תחת התפוח עוררתיך – העינין: אני עוררתיך בדבורי, ותפלותי הולידוך, כענין תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו (משלי כ״ה:י״א).

Who is this that cometh up? The nations of the world will say this of the synagogue of Israel when it goes up with Messiah from the wilderness of the nations. The synagogue says to him, I have roused thee under the apple-tree, meaning, I have roused thee by my words, and my prayers have brought thee forth; cf. ‘A word fitly spoken is like apples of gold in pictures of silver’ (Proverbs 25:11).

מתרפקת – מתחברת, ואין לו דומה במקרא, וכן עניינו בלשון ישמעאל.

חבלתך – לשון הריון, כמו הנה יחבל און (תהלים ז׳:ט״ו).

ויתכן שהוא הלידה, מעניין חבלי יולידה (הושע י״ג:י״ג).

מי זאת עולה – אמרה לו: הן שוכבים יחד בכרם ויקרא גן, הראית לעולם נערה שעלתה מן המדבר תבקש להתחבר עם דודה כאשר עשיתי אני מרוב אהבתי בך, ותדע למה עוררתיך, בעבור להזכירך עניין אילן התפוח – כי כמדומה לי שלא הרתה אמך ויחמה בך כי אם תחת התפוח, על כן ריחך כתפוח בעצי היער (שיר השירים ב׳:ג׳), כאשר אמרה לו בתחלה שהיתה מתאוה ומחמדת לשבת בצלו ולהיות שמאלו תחת ראשה.

מי זאת עלה מן המדבר – וכן אמר שלמה: כשהיו ישראל במדבר ונכנסו לארץ, אמר בתחלה: השבעתי אתכם. ואחר כך אמר: מי זאת עולה. וזה העניין: כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות (מיכה ז׳:ט״ו), כשיעלו ישראל ממדברות העמים יאמרו למשיח שהוא דודה: דע כי תחת התפוח עוררתיך, והעניין כי היית אסור וישן ולא התרתיך כי אם בתפילותיי, כעניין: תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו (משלי כ״ה:י״א) ודבריי ותפילותי כאילו הם הולידוך.

מי זאת עולה מן המדבר. בגלות אחרון, שנאמר ״והולכתיה המדבר ודברתי על לבה״ (הושע ב׳:ט״ז), וכתיב שם ״כיום עלותה מארץ מצרים״ (הושע ב׳:י״ז) – היא הדוגמה. וכתיב ״וארשתיך לי באמונה״ בהושע (הושע ב׳:כ״ב) לעתיד. גם שלמה יודע העתידות. ותרגומו על תחיית המתים.

מתרפקת על דודה. להיות אצלה. מתרפקת – מתחברת ומתאוה. אין לו בתורה חבר. שהיתה מעוררת תחת התפוח במקום בית אמו של חתן, שנולד שם. חבלה – ילדה, כמו ״חבלי יולידה״ (הושע י״ג:י״ג). והיא ארץ ישראל. ופשוטו כאשה שנתרחק בעלה, והיא חוזרת אליו כימי קדם.

מי זאת עולה מן המדבר – עתה מדברת אל דודה, ואומרת: מי ראה מעולם אשה שתלך במדברות לבקש דודה כמו שעשיתי כשלא מצאתיך בגן אגוז, כמו שאמור למעלה (שיר השירים ג׳:א׳-ח׳).

בקשתיך במדברות וכשמצאתיך עליתי עמך מן המדבר, ועתה אני מתרפקת – ומתחברת אליך, כי יראה אני פן תפרד ממני, וכן כת׳ למעלה: אחזתיו ולא ארפנו (שיר השירים ג׳:ד׳).

תחת התפוח – שמצאתיך ישן במדבר תחת עץ התפוח.

עוררתיך – ושדלתיך בדברים לבא אלי.

שמ⁠{ה} חבלתך אמך – רגיל אתה לשבת ולישן תחת עץ התפוח שהוא תולדה שלך, לפי שתחת התפוח חבלתך אמך וילדה אותך, כמו: חבליהם^א תשלחנה (איוב ל״ט:ג׳). ולמעלה המשילה אותו לתפוח, שנאמר: כתפוח בעצי היער (שיר השירים ב׳:ג׳).

א. כן בפסוק. בכ״י: חבליהן.

מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה ״מדבר״ הדיבור שלה, כמו ״ומדברך נאוה״ (שיר השירים ד:ג), כלומר אושרם ורום מעלתם של ישראל הם רק באמצעות הדיבור, שהוא בקשת האל יתעלה והתחנונים לפניו והעיסוק בקריאת התורה, לא באלימות ובתנועות גופניות, כמו שרמז יצחק באמרו ״הקול קול יעקב והידים ידי עשו״ (בראשית כז:כב), ונאמר ״אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר״ (תהלים כ:ח). מתרפקת על דודה נוהגת בו ברוך [בערבית: מתרפקה׳] ובעדינות, מתחננת לפניו. יש גם האומרים ״עולה מן המדבר״ הוא מדבר ים סוף, אשר בו היתה תחילת הידיעה ותחילת ההתחברות.

תחת התפוח עוררתיך צעקתם אליו ובקשתם אותו, כמו שנאמר ״ויצעקו בני ישראל אל ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות יד:י).

שמה חבלתך אמך שכן הם היו באותו זמן בצרה הקשה ביתר ובחרדה הגדולה ביותר, קשה יותר מצירי היולדת וגדולה יותר מן הסכנה בה היא מצוייה ומן החרדה שלה, כמו שנאמר ״וישאו בני ישראל את עיניהם... וייראו מאוד...⁠״ (שם).

מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך – אמר מתחיל לספר זאת ההשגה ר״ל חכמת האלהות ומה שבה מהקושי בהגעתה מי זאת עולה מן המדבר כנפלא על זאת ההשגה איך אפשר שתשלם ממקום חרב אשר לא יעבד בו ולא יזרע וזה כי בשאר החכמות היו הדברים אשר בהם החקירה מושגים בחוש ומהם ישלם כל מה שישתדלו בהשגתו באלו הדברים מעצם הדברים ההם ואולם בכאן אין דרך בהשגתו כי אם בהקדמות רחוקות ולזה אמר שהיא מתרפקת על דודה רצונו שלבה הומה עליה בעבור דודה על אשר לא תוכל להפיק רצונו. והנה אין חבר לזאת המלה רוצה לומר מתרפקת ונחשוב שיהיה עניינה לפי מקומה על הצד שבארתי. ואפשר שנאמר והוא יותר נכון כי מתרפקת הוא מענין מרפק שהוא הזרוע כמו שביאר הר״מ בפירוש המשנה אשר לו ואמר שם שהוא ככה בלשון ערבי ירצה בזה שמרוב האהבה והחשק תשים זרועותיה על דודה וזה לפי המשל. ואולם לפי הנמשל ירצה באלו הזרועות שהיא תעזרהו בכל כחה להמציא אליו מה שאפשר אליה המצאתו להיות לו מבוא להכנס בחקירות אשר ירצה לחקור בהם והיא מתנצלת ואומרת אליו כבר עוררתיך תחת התפוח ר״ל כבר עזרתיך בהשגת הדברים המוחשים והם העניינים הטבעיים לפי ששם נולדת וגדלת עמהם והם דברים קרובים אל עצמינו ומוחשים אלינו ואולם בזאת ההשגה אשר יחקור עתה לא תשער איך יתכן שיהיה לו ממנה עזר ועם כל זה היא רבת החשק למלאות תשוקתו בכל אשר תוכל.

מי זאת עולה מן המדבר – הש״י מדבר עתה ואומר, מי זאת עולה מן המדבר, בעבור שהיא אמרה דברי געגועים ושעשועי׳ כאמרה מי יתנך כאח לי וכו׳, אמר מי זאת שמתרפקת על דודה, שמדברת דברים כאלו, כמו הנשים המפונקות מבעליהן: מן המדבר, ר״ל שהיא כמדבר, שאין בו עשב ולא עצים ואלנות פרי, ר״ל בהיותה בלא זכיות ובלא מצות, כמדבר שהוא ריק מאלנות עושים פרי, מראה עצמה כצדקת וחסדנית: והואיל ואין לה זכיות, לא היה לה להתרפק על דודה. והיא ענתה תחת התפוח עוררתיך, ר״ל אתה שואל מי זאת עולה וכו׳, אני יונתך תמתך¹, אני היא שעוררתיך תחת התפוח, ר״ל בתחתית ההר, במתן תורה, אז עוררתיך לאהוב אותי, כי עניתי נעשה ונשמע² וקבלתי תורתך ברצון טוב, מה שלא עשו שאר האומות, כ״ש³ ה׳ מסיני בא וכו׳, ואמר תחת התפוח כמו שאמרנו, כי התפוח יש לה טעם וריח, נמשלת לתורה שיש לה טעם חכמה ובינה, וריח: כי יאמרו העמים רק עם חכם ונבון⁴: או בעבור שיש לה משפטים שיש בהם טעם, והם קרובים לשכל, וריח, להשיג בהם חיי העולם הבא⁵:

שמה חבלתך אמך - ר״ל שמה אז כשקבלנו התורה, חבלתך אמך, מלשון אם חבול תחבול⁶, ר״ל שמה כשנתת התורה, חבל אותך אמך, ר״ל אמי כנסת ישראל, וקרא אותה אמו בערך מה שאמר מי יתנך כאח לי⁷, ויר״ל שם לקחה חזקה ממך שתהיה לה לאלוהים. ושמה חבלה, ר״ל שם לקחת אותה לחלק וחבל, ילדתך, ר״ל שאתה ילדתה, בראתה, יצרתה⁸, והיא חבל⁹ אותך, ואתה חבלת אותה: וא״כ שימני כחותם, ר״ל אתה דודי רבון העולמים שאתה יודע האמת וידעת תאותי לעבודתך ואהבתי¹⁰: שימיני כחותם, שתזכר ממני, כמו האנשים ששמים חותמות באצבעותיהם, להזכר מאיזו דבר שצריכים לעשות¹¹. אמרה היא שים אתה הש״י אותי כחותם, לא אמרה שישים חותם אחד ליזכר ממנה, אלא שישים אותה לחותם להזכר¹² יותר, ואם לא תרצה על לבך, לפחות שימני כחותם על זרועך:

כי עזה כמות אהבה - ר״ל כשאדם אוהב ויודע באמת שאינו אהוב, אז תהיה אהבתו עזה כמות אליו¹³, ובעבור זה אמרה כי עזה כמות אהבה, עזה כמות לי אהוב אותך, בראותי שאין אתה אוהב אותי:

קשה כשאול קנאה - הוא הדין בקנאה, וקשה מן המות, ר״ל כשאדם אוהב ורואה שאינו אהוב, יהיה לו זאת האהבה עזה כמות, אבל כשיראה בהיותו אוהב אהובו, הוא אינו אוהב אותו, אבל אוהב אחר, אז קשה כשאול, ר״ל הקנאה הזאת קשה כשאול: והקנאה שיש לה היא מן האומות, שהן יושבות בארצם בהשקט ובטח¹⁴:

רשפיה רשפי אש - ר״ל רשפי אהבתי הם כרשפי אש. והשלהבת היא יותר חזקה, שהיא שלהבתיה, ר״ל מהש״י, כי כפי ערך האהוב צריך שתהיה גודל האהבה, והואיל ואהבתי בך, שאתה יכול על הכל, גם כן אהבתי ורשפיה ושלהבת שלה, היא בערך האהבה, שהיא שלהבתיה, ר״ל הש״י¹⁵.

1. ע״פ הכתוב לעיל ה׳ ב׳; ו׳ ט׳.

2. שמות כ״ד ז׳.

3. דברים ל״ג ב׳.

4. ע״פ דברים ד׳ ו׳.

5. יש לפרש ע״פ מהרש״א ח״א תענית כ״ה א׳: י״ג נהרות דאפרסמון כו׳, מדמה תענוגי עוה״ב בעולם הנשמות לאפרסמון, שהוא מלתא דריחני, שהוא החוש הקרוב לדבר רוחני, כמ״ש כל הנשמה תהלל יה, איזה דבר שהנשמה נהנה בו, הוי אומר זה הריח.

6. שמות כ״ב כ״ה.

7. לעיל פסוק א׳.

8. ע״פ ברכת ׳אלוהי נשמה׳: ׳אתה בראתה, אתה יצרתה׳, וכו׳.

9. כ״ה בכ״י. ר״ל כמו ׳חִבְּלָה׳.

10. וְאַהֲבָתִי.

11. ע׳ פענח רזא ס״פ שלח: ונסמכה גם פ׳ ציצית לעושה בשגגה, משום דכתיב בה וראיתם וזכרתם, שמתוכה יזכור ולא ישגה, כאדם שעושה לו קשר לזכרון.

12. לְהִזָכֵר.

13. ר״ל אל עצמו.

14. ע״ד ירמיהו מ״ח י״א: שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו, וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו, וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי, וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר:

15. אצ״ל: מהש״י.

ואחר שלמות מצבם וטוב ענינם אמר המשורר מי זאת עולה, מתרפקת לשון זה לשון מרפק (שבת צ״ב.) לומר שהיא עולה עמו ומתגעגעת בו עד שמטלת זרועה על צוארו והיא מדברת עמו דברים מגולים מאד לומר שהיא ידעה לעורר אהבתו תחת התפוח אשר הוא מקום מיוחד לו כי שם חבלתו אמו.

והנה אחרי דברה כל אלה ענה דודה ואמר לה בדרך אהבה וחבה מי זאת עולה יראה מי זאת עולה היא העולה ממדבר העמים ולבה גס בה על דודה ומתרהבת עליו עד שעוררת מרפקה או זרועה עליו כמו מתפארת בעצמה ובמעשיה ראשונים ואחרונים לומר ראו עתה כי ידי עשתה זאת והיא משיבה ברוח חן ודעת אנכי האשה היושבת עמכה בזה. ולא בזה בלבד אני מתפארת אלא שגם כן אני אומרת תחת התפוח עוררתיך. והכוונה לומר כי תחת אשר באתי אני בצלך ופרסמתי ממעלתיך ומשלמותך מה שכללתי באומרי ראשונה כתפוח בעצי היער. והן ד׳ מעלות: והם המראה. והריח. והמאכל. והצל. כמו שאמרנו עוררתיך ופרסמתי הכרתך בעולם עד שנראה כי שמה חבלתך אמך. שמה חבלה יולדתך כלומר כי מאז יצא טבעך וגודל שמך וזכרך בעולם וכן היה האמת כי ביציאת מצרים נודע שמו בעולם. וכמו שאמר בפי׳ למען ספר שמי (שמות ט׳). וכפל הענין להגיד כי משם יצא טבעו כשהוא האל עושה פלא גם הוא עושה ארץ בכחו ומכין תבל בחכמתו כי אלו הב׳ ענינים נקשרים זה בזה כמו שאמרנו בסוד זכור ושמור במקומו (שער נ״ה).

[דברי ה׳, ובתוכם מזכיר את דברי ישראל המתאוננים על איחור ביאת המשיח ומתפללים לבואו]:

מי זאת עולה מן המדבר. יאמר האל יתברך¹, מה היה לה ל׳זאת העולה׳ משעבוד מלכויות בארצות העמים שהיו כמו ׳מדבר לא אדם בו׳² אבל חיות טורפות בלבד³: מתרפקת. מכה את עצמה⁴ ומתאוננת על דודה - על איחור ביאת המשיח⁵ שהוא ׳האדון אשר אתם מבקשים וחפצים⁶, באמרה, הלא תחת התפוח, בהיותי בגולה מתלוננת בצל שדי⁷ כמו בצל תפוח בעצי היער⁸, עוררתיך, השתדלתי בתפילותי להביאך⁹: שמה חבלתך. ׳כמו הרה תקריב ללדת׳ (ישעיה כו יז)¹⁰: אמך קהלת יעקב¹¹, ילדתך, עדת ה׳ של צדיקי הדורות שהיו בתפילותם סיבה למציאותך ולהיגלותך¹², וזה¹³ באמרם לאל ית׳ בתפילותם שימני כחותם על לבך. לזכרני בביאת משיחך¹⁴: כחותם על זרועך. לחשוף את זרוע קדשך לעיני כל הגוים¹⁵: כי עזה כמות אהבה. ׳כי עליך הורגנו כל היום׳ (תהלים מד כג) על קדושת שמך¹⁶, אף על פי שאין מעשינו טובים¹⁷: קשה כשאול קנאה. בליבות המקנאים¹⁸ על דבר כבוד שמך¹⁹: רשפיה²⁰. בלבנו כ׳אש׳ בוערת עצורה בעצמותינו²¹:

1. עד כה היתה כל המגילה על העבר, וגם טענתם האחרונה של עדת ישראל היא בדרך בקשה כמו שאמרו (פסוק א) ׳מי יתנך׳, ובפרק הקודם (פסוק יב) ׳נלינה בכפרים׳, שאזכה לחירות משעבוד מלכויות בקיבוץ גלויות, ואז אשיג שלימות ואהיה ראויה לגאולה השלימה. אך מכאן מתאר וויכוח בין ה׳ לישראל אחרי קיבוץ גלויות ולפני הגאולה השלימה, כאשר כאן יתאר ה׳ בדבריו את תלונת עדת ישראל על אורך הזמן שבין קיבוץ גלויות לביאת המשיח, ותשובתו אליהם מה גורם לכך.

2. לשה״כ באיוב (לח כו), ופירש שם רבינו ׳מדבר שהוא מקום חורב באופן שאין שם ישוב אפשרי למין האנושי׳. וראה יחזקאל (כ ה) ׳מדבר העמים׳, וביאר המלבי״ם שם: ׳ימליץ ארצות העמים כמדבר שאינו מוצא שם צרכיו, והאדם שם חסר כל, כן יהיה ארץ העמים לכם כמדבר, שם תהיו רחוקים מן היישוב נבדלים מבני אדם יושבי הערים כצאן התועות במדבר וחסרים כל מזון ומחיה׳.

3. ארצות הגולה נקראות ׳מדבר׳ על שם שהעמים החיים בהם אינם כבני אדם, אלא כחיות טרף, כמש״כ רבינו לעיל (ד ז-ח).

4. אולי מפרש ׳מתרפקת׳ כמו ׳מתפרקת׳, שהוא לשון שבירה (סה״ש שורש ׳פרק׳).

5. כן הוא לקח טוב: ׳מתרפקת על דודה - שיהיו מצטערין על ביאת משיח מתי יגלה להם׳. והיינו שישראל השבים לארץ ישראל בקיבוץ גלויות יתאוננו על שמשיח מאחר לבוא זמן רב אחרי שכבר התקבצו לארץ ישראל.

6. ע״פ לשה״כ במלאכי (ג א) ׳וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא׳. ופירש רד״ק: ׳האדון - הוא מלך המשיח והוא מלאך הברית׳, ע״ש, וכן נראה מלשון רבינו שכתב ׳חפצים ומבקשים׳ על ׳האדון׳, הרי שהאדון שמבקשים הוא מלאך הברית שבו חפצים. וראה בפירוש לבראשית (מא יד) שדעת רבינו כהרד״ק שפסוק זה על המשיח נאמר. ועל שם ההשתוקקות אליו נקרא המשיח ׳דודה׳ של ישראל.

7. ע״פ לשה״כ בתהלים (צא א).

8. כמו שכתוב לעיל (ב ג) ׳כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצילו חמדתי וישבתי׳, וראה מש״כ שם.

9. כמו שפירש לעיל (ב ז) ׳אם תעירו - אותי בגזירותיכם להתפלל׳, הרי שההתעוררות היא לתפילה.

10. ׳כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה׳, הרינו חלנו כמו ילדנו רוח ישועות בל נעשה ארץ׳. ולשון ׳חיבלתך׳ הוא כמו ׳חבלי לידה׳ (ראה אבע״ז כאן), ׳כי בעת שהיא קרובה ללדת, חבליה יותר חזקים׳ (רד״ק שם), וכן פירש רבינו שם ׳ואנחנו השגנו התשועה ברוב חבלי יולדה׳, ונותן שם סיבה למה ישראל יזכו לגאולה העתידה, כי היינו לפניך כמו יולדת הסובלת מחבלי לידה, כלומר שסבלנו מחבלי משיח, ולכן מן הראוי שנזכה לגאולה, אף אם איננו ראויים. ולפני כן כתוב שם ׳ה׳ בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו׳, ופירש הרד״ק ׳בעת שהיה מוסרך להם היו שופכים לפניך תפילה, כי יודעים היו כי הצרה הבאה להם בגלות מוסרך היה, ולא בדרך מקרה, אלא שהיית מייסר אותם על עוונם, והם היו מתוודים ומתפללים לפניך, כן היה דרכם וחוקם כל זמן שהיו בגלות׳. אך רבינו שם לא פירש כן. וראה עוד בישעיה (סו ח) ׳כי חלה גם ילדה ציון את בניה׳. ובתרגום כאן ׳ובההיא שעתא עתידא ציון דהיא אמהון בישראל למילד ית בנהא וירושלים לקבלא ית בני גלותא׳.

11. הם המוני העם כמבואר להלן (פסוק יג-יד).

12. קהלת יעקב ועדת הצדיקים נקראים ׳אם׳ ויולדת למשיח, כי הם הביאו לבואו ולהתגלותו, כמו שהתבאר, ׳קהלת יעקב׳ ההמונית בכך שסבלו מחבלי משיח, ועדת הצדיקים בתפילתם. [וכן מצינו במצרים שפירש רבינו (שמות ב כג-כד) ׳ויזעקו - זעקו מכאב לב על עבודתם וכו׳, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה - לא בשביל תשובתם ותפילתם וכו׳, וישמע אלקים את נאקתם - תפילת קצתם, כי התפללו אז מצדיקי הדור׳. הרי שהמון העם עוררו את הגאולה בזעקב כאבם, וצדיקי הדור בתפילתם]. ולכן נקראו ׳אמו׳ ויולדתו׳ של מלך המשיח. ונראה שהאם היא סיבה ׳למציאותך׳, ואילו היולדת היא הסיבה ׳להיגלותך׳, שהלידה היא התגלות הוולד אל העולם, ואילו מציאות הוולד במעי האם קדמה לכך. ואף שמדובר כאן בקיבוץ גלויות כשעוד לא התגלה המשיח, עדת ישראל יטענו בתפילתם שהם כבר סבלו מחבלי לידתו והיו כבר סיבה לבואו, ולכן עליו להתגלות. וקרוב לפירושו של רבינו כתב האבע״ז: ׳כשיעלו ישראל ממדברות העמים, יאמרו למשיח שהוא דודה, דע כי תחת התפוח עוררתיך, והעניין כי היית אסור וישן, ולא התרתיך כי אם בתפילותי וכו׳, ודברי תפילותי כאילו הם הולידוך׳. אך רש״י פירש ע״פ דרשת חז״ל בשהש״ר ובשמות רבה (נב ה) ׳לא זז מחבבן עד שקראן אמי׳, ׳הרי אמרנו שהקב״ה קראה אמו, שם נהיתה לך לאם׳, וראה רסיסי לילה לרבי צדוק הכהן (אות נג).

13. איך בתפילתם היו סיבה והביאו להתגלות המשיח.

14. ׳תחתמני על לבך שלא תשכחני׳ (רש״י), כמו החותם הניתן על היד ואינו זז משם (מצודות), והזכרון הוא בלב, לכן נחשב לחותם ׳על ליבך׳. ובלקח טוב כתב: ׳כנסת ישראל אומרת לפני הקב״ה, שימני כחותם על לבך, כענין שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, שתהא זוכרינו תמיד׳. והאלשיך פירש את המשל לחותם, שהרשמים והאותיות שבחותם ישארו רשומים בחתום גם אחר שנפרד החתום מהחותם. והיינו שהתפללו הצדיקים אחרי שזכר אותם בקיבוץ גלויות, וביקשו שיזכרם גם להביא את משיח צדקנו.

15. ע״פ לשה״כ בישעיה (נב י) ׳חָשַׂף ה׳ אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ׳. וחזר והזכיר את הזרוע שהוא בהתגלות, לעומת החותם שהוא רק בלב. וכ״כ האלשיך: ׳שעל ידי שיהיה כן בלבך, ימשך שגם נהיה כן על זרועך, שהוא כח הדין הנטויה עלינו, באופן תכנו זרועך ברחמים׳. וראה פירוש רבינו בישעיה שם שציין לפסוק (שם סג ג) ׳פורה דרכתי לבדי׳, הנאמר על נקמת ה׳ באדום, ולפי זה מובן מה שהסמיך הכתוב זאת ל׳כי עזה כמוות אהבה׳ שפירש רבינו על ההרוגים על קידוש ה׳, שבזכותם מבקשים ׳שימני כחותם על זרועך׳ להיפרע מן הגויים.

16. האהבה שישראל אוהבים את ה׳ היא עזה כמוות, שמוכנים להיהרג עבורה. וכ״ה בשהש״ר: ׳כי עזה כמות אהבה - אהבה שאהבו דורו של שמד להקב״ה, שנאמר כי עליך הורגנו כל היום׳. ובלקח טוב: ׳כי עזה כמות אהבה שאנו אוהבים אותך, שנאמר ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך, ואפילו הוא נוטל את נפשך׳. וראה לעיל (ז יא) ובמצויין שם.

17. כלומר, הצדיקים התפללו על הגאולה וטענו שישראל ראוים לה, כי גם אם אין מעשינו טובים, בכל זאת נהרגים אנו על קידוש ה׳ כדי לא להמיר דתינו ולא לכפור בו. ונמצא שהצדיקים עוררו בתפילתם את הגאולה והתגלות כבוד שמים בזכות המון עם ישראל, והוא שנזכר בפסוק הקודם ש׳קהילת יעקב׳ ההמונית ועדת הצדיקים בתפילתם ביחד הבביאו את המשיח.

18. בדפוס: בלבנו המקנא.

19. לשה״כ בתהלים (עט ט). הקנאה שישראל מקנאים על כבוד שם שמים היא קשה כשאול, שכל הייסורין שבעולם לא יגרמו להם לעבוד לאל אחר. ו׳הקנאה היא על חמס שאין הדעת סובלתו, וזה יקרה כאשר יהיה איזה דבר ראוי לאיזה נמצא ולא לזולתו, ויעתק ממנו לזולתו ביד רמה, כענין ׳אשר קינא לאלקיו׳ (במדבר כה יג), ׳וקנא את אשתו׳ (שם ה יד), ומזה אמר האל יתברך ׳אנכי ה׳ אלקיך וגו׳ אל קנא׳⁠ ⁠׳ (לשון רבינו ברשימות מכת״י).

20. - גחליה.

21. ע״פ לשה״כ בירמיה (כ ט) ׳והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי׳. והיינו שהמקנאים לכבוד ה׳ אינם יכולים להתאפק מלקנא לשמו, עד שמחמת זה נהרגים על קידוש ה׳.

חבלתך. בס״ס הלמ״ד בגלגל ואין טעם אחר בכ״ף וכן הוא ברוב ספרי הדפוס ובספרים אחרים הגלגל בכ״ף ואין שום טעם בלמ״ד ויש ספרים שהלמ״ד במאריך והכ״ף בגלגל ובעל רב פעלים ובעל הלשון כתבו בפתח הלמ״ד ובספרים שלנו קמוצה.

מתרפקת – ענין התחברות ודבוק ואין לו דמיון במקרא והוא מלשון ערבי.

על דודה – עם דודה וכן ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב).

עוררתיך – מלשון התעוררות.

חבלתך – כן יקראו מכאוב הלידה כמו שנאמר חבלים יאחזוך כמו אשת לידה (ירמיהו י״ג:כ״א).

מי זאת עולה – עתה תשלח אמריה אל החשוק, וכה תאמר מי עוד זאת כמוני שעלתה מן המדבר מקום שממון, ואף גם שמה היתה מתחברת עם דודה ולא נפרדה ממנו והנמשל הוא כאילו כנסת ישראל אומרת אל המקום ברוך הוא מי האמין עוד בך כמוני ללכת אחריך במדבר ארץ לא זרועה.

תחת התפוח – עוד היותך תחת אילן התפוח עוררתי שם אהבתך לי ושמה באה לאמך חבלים ממך, וכמו ששמה בא לה חבלים כן ילדתך שמה. וכאילו תאמר מתחלת ביאתך לעולם תחת אילן התפוח שנולדת שמה מיד עוררתי אהבתך לי. והנמשל הוא לומר מעת שיצא טבעך בעולם אני מאמנת בך, כי על ידי אברהם אבינו נתפרסם שמו בעולם, והוא וזרעו נמשכו אחריו.

משל:

מי – [דברי המשורר] שואל מי זאת אשר התרחקה מעיר מושב אל המדבר והיא מתרפקת אל דודה, [תשובת הדוד] תחת התפוח עוררתיך בפעם הראשון שמצאתי אותך מצאתי אותך ישנה תחת התפוח ושם עוררתיך וגם שם תחת התפוח, חבלתך אמך, שם הולידה אותך, וגם שם חבלה ילדתך. גם אמך נולדה תחת התפוח. ר״ל היא למודה להיות במדבר לא בעיר, כי שם נמצאה ושם נולדה היא ואבותיה.

מליצה:

מי זאת – שואלים מה מהות הנפש היקרה הזאת אשר היא עולה מן המדבר. ר״ל כי בצאתה אל המדבר. שהוא אחרי נפרדה מן הגויה, הנה היא עולה במעלות הסולם למעוני שחקים ושם היא מתרפקת על דודה להדבק בדוד העליון הצח ואדום, להיות צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיה מה שלא יהיה כן לכל הנפשות שתגוענה עם הגויה. ואין להם קיום אישיי רק קיום מיני, ומה נשתנה הנפש הזאת. (תשובת ה׳) תחת התפוח עוררתיך, זה הוא יען שהנפש היקרה הזאת היא אצולה ממרום וממקום קדוש תתהלך. כי בעת עוררתי אותך ממקומך לרדת אל הגויה, היית תחת התפוח בחקל תפוחין קדישין באצילות העליון בעולם האורה ששם מקור הנשמות, שמה חבלתך אמך בעת נקשרת בחבלי יולדה אל אמך שהיא הגויה שמה היית תחת התפוח העליון, וגם שמה חבלתך ילדתך כי שם שרשך, והיית שם עצם רוחני נבדל חיה ורבת פעלים, ולכן שבת למקומך אשר באת משם, (והנה בכל השיר דבר אליה בלשון נקבה ופה בלשון זכר ומלבד שימצא שיתפוס לשון זכר לנקבה כמ״ש הרד״ק במכלול דף ט׳ ודף י׳ עיי״ש יש פה טעם כי הנפש כשעומדת בפ״ע נפרדת מן הגויה אינה מתפעלת ומקבלת רק היא עצם רוחני נבדל כאישים העליונים ולא יצדק לדבר עליה בלשון נקבה).

מתרפקת – המפרק הוא בזרוע מן הארכובה האמצעית עד הכתף, אם כן מתרפקת נ״ל מטלת מרפקה תחת מרפק אהובה ואודקים מרפק האחד לחיק חבירו.

עוררתיך – גריתי בך חשק.

חבלתך – ר״ל סבלה חבלי לידה, רק כונתו נתעברה ממך.

עלה מן המדבר – עלויה מן המדבר, סלוקה מן המדבר, מיתתה מן המדבר כמש״נ במדבר הזה יתמו ושם ימותו.⁠¹ (מ״ר)

מתרפקת על דודה – מהו מתרפקת על דודה. א״ר יוחנן, שהיא מתרת פרקי תורה ופרקי מלכות לעתיד לבא.⁠² (שם)

תחת התפוח עוררתיך – דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאל ישראל ממצרים, שהיו משתדלות להזקק לבעליהן, וכיון שהגיע זמן הולדתן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר תחת התפוח עוררתיך.⁠³ (סוטה י״א:)

תחת התפוח עוררתיך – א״ר סימון, הדבור שהיה יוצא מהקב״ה בסיני היה סם חיים לישראל וסם מות לאוה״ע, לפיכך הוא אומר תחת התפוח עוררתיך.⁠⁴ (שיר השירים רבה ב׳:ג׳)

תחת התפוח עוררתיך – דרש פלטיין איש רומי ואמר, נתלש הר סיני ונעצר בשמי מרום והיו ישראל נתונים תחתיו, שנאמר ותקרבון ותעמדון תחת ההר.⁠⁵ (מ״ר)

תחת התפוח עוררתיך – דבר אחר תחת התפוח עוררתיך זה סיני, ולמה נמשל לתפוח, מה תפוח זה עושה פירות בחודש סיון כך התורה נתנה בסיון.⁠⁶ (מ״ר)

תחת התפוח עוררתיך – דבר אחר תחת התפוח עוררתיך, ולמה לא כאגוז ואילן אחר, אלא כל אילן דרכו להוציא תחלה עליו ואח״כ פירותיו ותפוח זה מוציא פירותיו תחלה ואח״כ מוציא עליו, כך הקדימו ישראל עשיה לשמיעה, שנאמר נעשה ונשמע.⁠⁷ (שם)

שמה חבלתך אמך – [שמה – בסיני], וכי שמה חבלה, א״ר ברכיה, משל לאחד שהלך במקום סכנה וניצל, פגע ביה חבריה, אמר ליה, כמה סכנות עברת והוית כדון השתא ילדתך אמך ובריה חדשה נבראת.⁠⁸ (שם)

שמה חבלתך אמך – [שמה – במדבר], אמר ר׳ אבא בר כהנא, שמה חבלתך ושמה חבלה, חבלה – בשעה שאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע,⁠⁹ שמה חבלה – בשעה שאמרו לעגל אלה אלהיך ישראל, ומהו חובלה – נתמשכנו, דתנא ר׳ שמעון בן יוחאי, זין שנתן להם לישראל בחורב שם המפורש היה חקוק עליו וכשחטאו נוטל מהם.⁠¹⁰ (שם)

1. דריש עולה מלשון עליה, ומוסב על כנסת ישראל דעליתה היתה במדבר דשם נעשו ישראל לממלכת כהנים וגוי קדוש ויתר המעלות, ושם גם ירדו ממעלתם ע״י מעשיהם המגונים בעגל ובמרגלים ועוד וכדמפרש. ודריש עולה גם מענין סילוק כמו ועלה מן הארץ.

2. דריש מתרפקת כמו מתפרקת, בחלוף אותיות, כמו כבש – כשב, שמלה – שלמה, נלעג לשון – עלג לשון, אנקה – נאקה, זעוה – זועה, ועוד הרבה, ור״ל מתרת כל הספיקות בעניני תורה ומלכות, והכונה היא, כי לעתיד יתגלו תעלומות חכמה בתורה ובהנהגה מדינית.

3. פשוט דסמיך אסוף הפסוק שמה חבלתך אמך, וענין השתדלות זיקוק הנשים, הוא משום דלרגלי גזירת פרעה מהשלכת הזכרים הילודים ליאור פרשו הגברים עצמן מפו״ר, שלא רצו ללדת לריק, אך הנשים היתה עוז בטחונן בה׳ שבודאי יראה להם נס ולכן השתדלו להזקק וכיון שהגיע זמן הולדתן לא רצו ללדת בעיר, כדי שלא ירגישו המצרים ויקחו את הולד להטביע הלכו וילדו בשדה.

4. יתכן לפרש ע״פ מ״ש בשבת פ״ח ב׳ מכל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה בסיני יצאה נשמתן של ישראל שנאמר (שה״ש ה׳) נפשי יצאה בדברו, והוריד הקב״ה טל של תחיה שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותן, ובמ״ר כאן מפורש שהאומות ששמעו באמת מתו, ועל זה דריש כאן תחת התפוח עוררתיך, כלומר עוררתיך ממות לחיים, וקרוב לומר דדריש הלשון תפוח מענין התנפחות הרוח, וכמו תפח רוחם, ור״ל אז כאשר יצאה רוחך עוררתיך לחיים.

5. מכוין להאגדה דשבת פ״ח א׳ ויתיצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה הקב״ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב וכו׳, ומפרש תחת ההר תחת ממש, שהיה עליהם כמין כיפה, וזהו שדרש כאן תחת התפוח [כלומר תחת ההר] עוררתיך לקבל התורה, ויתכן שמכנה את ההר בשם תפוח מפני כי כפי המבואר מדרשה שלפנינו ומאגדה דשבת שהבאנו היה אז כמו נאד נפוח לפי שהיה נעקר ממקומו ותלוי כמו באויר.

6. ר״ל כך עשה הר סיני פירות בחודש סיון, ומהו פירותיו – התורה שנתנה עליו, וע״ע באות הקודם.

7. וע׳ מש״כ לעיל אות ט״ז דתפוח כנוי להר סיני.

8. סמך על מ״ש לעיל בפסוק ב׳ דבסיני נתכפרו ישראל על כל עונותיהם ונעשו כבריה חדשה, יעו״ש בבאור, וענין הסכנה י״ל דרומז להאגדה שכפה הקב״ה עליהם את ההר כגיגית.

9. שאז הוו כאלו נולדו בו ביום, כמבואר בדרשה הקודמת, וכאלו בזה היום באה לאמו חבלי לידה.

10. ומפרש חבלה מלשון אם חבל תחבול, ומ״ש זין שנתן להם וכו׳, רומז להפסוק ויתנצלו בני ישראל את עדים מעליהם דכתיב אחר שחטאו בחורב.

עתה תשלח אמריה אל החשוק וכה תאמר¹, מִי עוד² זֹאת כמוני³ עֹלָה – שעלתה⁴ מִן הַמִּדְבָּר מקום שממון, ואף שמה היתה⁵ מִתְרַפֶּקֶת – מתחברת⁶ עַל – עִם⁷ דּוֹדָהּ ולא נפרדת ממנו, כי עוד בֶּהֱיוֹתְךָ⁸ תַּחַת אילן⁹ הַתַּפּוּחַ מיד כשבאת לעולם¹⁰ עוֹרַרְתִּיךָ באהבה אלי¹¹, שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ – באו לאמך חבלי לידה ממך¹², שָׁמָּה חִבְּלָה – באו מכאובי הלידה, ושמה היא¹³ יְלָדַתְךָ¹⁴:

1. מצודת דוד.

2. שם.

3. שם.

4. שם.

5. שם.

6. רש״י, אבן עזרא, מצודת ציון.

7. מצודת ציון.

8. מצודת דוד.

9. שם.

10. שם.

11. מצודת דוד. והוא לשון חיבת אשת נעורים המעוררת את דודה בלילות בתנומות עלי משכב מחבקתו ומנשקתו, רש״י.

12. רש״י, מצודת דוד.

13. מצודת ציון.

14. והנמשל, כאילו כנסת ישראל אומרת אל המקום ברוך הוא, מי עוד האמין בך כמוני ללכת אחריך במדבר ארץ לא זרועה, ומעת שיצא טבעך בעולם אני מאמינה בך, כי על ידי אברהם אבינו נתפרסם שמך בעולם וזרעו נמשכו אחריו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהקב״ה ובית דינו אומרים על כנסת ישראל ״מי זאת״ כמה היא חשובה זאת שנתעלתה מן המדבר בכל מתנות טובות, שם נתעלתה במתן תורה ובדיבוק שכינה ונראית חיבתה לכל ועודנה בגלותה, ״מתרפקת על דודה״ מתחברת על דודה מודה שהיא חברתו ודבוקה בו, ״תחת התפוח עוררתיך״ כך היא אומרת בבקשה חיבת דודה, זכור כי בתחתית הר סיני העשוי על ראשי כמין תפוח שם עוררתיך, ״שמה חבלתך״ שהקב״ה קראה אמו. ובמדרש, ״תחת התפוח עוררתיך״, זה סיני, ולמה נמשל בתפוח? אלא מה תפוח זה עושה פירות בחדש סיון, כך התורה נתנה בסיון, ד״א למה לא באגוז ואילן אחר? אלא כל אילן דרכו מוציא עליו תחילה ואח״כ פירותיו, ותפוח זה מוציא פירותיו תחילה ואח״כ מוציא עליו, כך הקדימו ישראל עשייה לשמיעה שנאמר (שמות כד, ז) ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״, מדרש רבה.

(ו) שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל⁠־לִבֶּ֗⁠ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל⁠־זְ⁠רוֹעֶ֔ךָ כִּֽי⁠־עַזָּ֤⁠ה כַמָּ֙⁠וֶת֙ אַהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה רְ⁠שָׁפֶ֕יהָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה׃

Set me as a seal upon your heart, as a seal upon your arm. For love is strong as death, jealousy is cruel as the grave. Its flashes are flashes of fire, a very flame of Hashem.

אָמְרִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיוֹמָא הַהוּא לְרִבּוֹנְהוֹן בְּבָעוּ מִנָּךְ שַׁוִּי יָתַן כִּגְלָף דְּעִזְקָא עַל לִבָּךְ כִּגְלָף דְּעִזְקָא עַל אֶדְרָעָךְ דְּלָא נוֹסִיף עוֹד לְמִהְוֵי גָּלְיָן אֲרוּם תַּקִּיפָא כְּמוֹתָא אַהֲבַת אֱלָהוּתָךְ וְחַסִּינָא כְּגֵיהִנָּם קִנְאֲתָא דְּעַמְמַיָּא מְקַנְּאִין לָן וּדְבָבוּ דְּנָטְרִין לָן דָּמְיָא לְגּוּמְרִין דְּאַשָּׁא דְּגֵיהִנָּם דִּבְרָא יָתֵיהּ יְיָ בְּיוֹמָא תִּנְיָנָא לִבְרִיאַת עָלְמָא לְאוֹקָדָא בֵּיהּ פָּלְחֵי פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה.

[א] שִׂימֵנִי כַחוֹתָם – אָמַר רַבִּי מֵאִיר אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ בְּלִבְּךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי וְאָמְרוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת וְאָמַר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמִּנִּיתִיךָ קְפוֹקְלִיטוֹר קוֹזְמוֹקְרָטוֹר עַל בְּרִיוֹתַי, אֵין לְךָ עֵסֶק בְּאֻמָּה זוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ (דברים ה׳:י״ט), וְכִי יֵשׁ חשֶׁךְ לְמַעְלָה, וְהָא כְתִיב: וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא (דניאל ב׳:כ״ב), וּמַהוּ מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ, זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁקָּרוּי חשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות ל״ב:ט״ז), אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר חֵרוּת מִן הַמַּלְכֻיּוֹת, וְרַבָּנָן אָמְרֵי חֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִין.

[ב] דָּבָר אַחֵר: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם – רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר זֶה קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וגו׳ עַל לְבָבֶךָ (דברים ו׳:ו׳), כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, אֵלּוּ הַתְּפִלִּין, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ (דברים ו׳:ח׳).

אָמַר רַבִּי מֵאִיר שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּיהוֹיָכִין, דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁבוּעָה שֶׁהוּא נוֹתֵק מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מִיָּדוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: חַי אָנִי נְאֻם ה׳ כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ (ירמיהו כ״ב:כ״ד), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק מִשָּׁם אֲנִי נוֹתֵק מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.

דָּבָר אַחֵר, אֲנַתֶּקְךָ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֶתְּקֶנְךָּ, אֲתַקֶּנְךָ בִּתְשׁוּבָה מִמָּקוֹם שֶׁנְתִיקָתְךָ שָׁם תִּהְיֶה תַּקָּנָתְךָ.

אָמַר רַבִּי זְעֵירָא אֲנָא שְׁמָעִית קָלֵיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק יָתִיב דָּרִישׁ הֲדָא מִלָּה וְלֵית אֲנָא יָדַע מָה הִיא, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַחָא אֲרִיכָא תֵּימַר הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו (ירמיהו כ״ב:ל׳), בְּיָמָיו אֵינוֹ מַצְלִיחַ אֲבָל בִּימֵי בְּנוֹ מַצְלִיחַ, דִּכְתִיב: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת אֶקָחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה׳ וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם וגו׳ (חגי ב׳:כ״ג), רַבִּי אַחָא בַּר רַבִּי אָבוּן בַּר בִּנְיָמִין בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי אָמַר גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה שֶׁמְבַטֶּלֶת הַגְּזֵרָה וּמְבַטֶּלֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה, מְבַטֶּלֶת הַגְּזֵרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי, וּכְתִיב: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת אֶקָחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי וגו׳. מְבַטֶּלֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: חַי אָנִי נְאֻם ה׳ כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתֵם עַל יַד יְמִינִי, וּכְתִיב: וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ וגו׳ (דברי הימים א ג׳:י״ז). רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר אַסִּיר, שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, שְׁאַלְתִּיאֵל שֶׁמִּמֶּנּוּ הֻשְׁתְּלָה מַלְכוּת בֵּית דָוִד.

דָּבָר אַחֵר, אַסִּיר שֶׁאָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבוּעָה אֶת עַצְמוֹ, שְׁאַלְתִּיאֵל שֶׁשָּׁאַל לְבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה וְהִתִּירוּ לוֹ נִדְרוֹ.

[ג] אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ שְׁנֵי דְבָרִים שָׁאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא שָׁאֲלוּ כַּהֹגֶן, עָמְדוּ הַנְּבִיאִים וְתִקְּנוּ עַל יְדֵיהֶם, יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ: וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ (הושע ו׳:ג׳), אָמְרוּ לָהֶן הַנְּבִיאִים לֹא שְׁאַלְתֶּם כַּהֹגֶן, שֶׁהַגְּשָׁמִים הַלָּלוּ סִימָן טַרְחוּת הֵן לָעוֹלָם, יוֹצְאֵי דְרָכִים מְצֵרִין בָּהֶם, מַפְרִישֵׁי יַמִּים מְצֵרִין בָּהֶם, טָחֵי גַגּוֹת מְצֵרִין בָּהֶם, דּוֹרְכֵי גִתּוֹת מְצֵרִין בָּהֶם, עוֹמְסֵי גְרָנוֹת מְצֵרִין בָּהֶם, מִי שֶׁבּוֹרוֹ מָלֵא מַיִם וְגִתּוֹ מָלֵא יַיִן מְצֵרִין בָּהֶם, וְאַתֶּם אוֹמְרִים וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ, וְעָמְדוּ הַנְּבִיאִים וְתִקְנוּ: אֶהֱיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל (הושע י״ד:ו׳). וְעוֹד אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, אָמְרוּ לָהֶם הַנְּבִיאִים לֹא שְׁאַלְתֶּם כַּהֹגֶן, הַלֵּב פְּעָמִים נִרְאֶה וּפְעָמִים אֵינוֹ נִרְאֶה, וְאֵין חוֹתָמוֹ נִגְלֶה, וְאֵיזֶהוּ כַּהֹגֶן: וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה׳ (ישעיהו ס״ב:ג׳). רַבִּי סִימוֹן בֶּן קוּזִית אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא אַתֶּם וְלֹא נְבִיאֲכֶם שְׁאַלְתֶּם כַּהֹגֶן וְכָרָאוּי, שֶׁמֶּלֶךְ בָּשָׂר וָדָם עוֹבֵר וַעֲטָרָה נוֹפֶלֶת מֵעַל רֹאשׁוֹ וּצְנִיף מְלוּכָה מֵעָלֶיהָ, וְאֵיזֶה כַּהֹגֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד (ישעיהו מ״ט:ט״ז), כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לִשְׁכֹּחַ כַּפּוֹת יָדָיו, כָּךְ: גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ (ישעיהו מ״ט:ט״ו).

[ד] כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה – עַזָּה אַהֲבָה כַּמָּוֶת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶתְכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה׳ וגו׳ (מלאכי א׳:ב׳). קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, בְּשָׁעָה שֶׁמְקַנְאִים אוֹתוֹ בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים (דברים ל״ב:ט״ז).

דָּבָר אַחֵר: כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה – אַהֲבָה שֶׁאָהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו (בראשית כ״ה:כ״ח). קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, שֶׁקִּנֵּא עֵשָׂו לְיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב (בראשית כ״ז:מ״א).

דָּבָר אַחֵר: כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה – אַהֲבָה שֶׁאָהַב יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו (בראשית ל״ז:ג׳). קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, שֶׁקִּנְאוּ בוֹ אֶחָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו (בראשית ל״ז:י״א).

דָּבָר אַחֵר: כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה – אַהֲבָה שֶׁאָהַב יְהוֹנָתָן לְדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ (שמואל א י״ח:א׳). קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, שֶׁקִּנֵּא שָׁאוּל לְדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד (שמואל א י״ח:ט׳).

דָּבָר אַחֵר: כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה – אַהֲבָה שֶׁאוֹהֵב הָאִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ (קהלת ט׳:ט׳). קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, קִנְאָה שֶׁמְּקַנֵּא לָהּ וְאוֹמֵר לָהּ אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי וְהָלְכָה וְדִבְּרָה עִמּוֹ, מִיָּד: וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ (במדבר ה׳:י״ד).

דָּבָר אַחֵר: כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה – אַהֲבָה שֶׁאָהֲבוּ דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם (תהלים מ״ד:כ״ג). קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַנֵּא לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֹּה אָמַר ה׳ קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה (זכריה ח׳:ב׳). רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת-יָהּ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר כָּאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה, לֹא הָאֵשׁ מְכַבָּה לַמַּיִם וְלֹא הַמַּיִם מְכַבִּין לָאֵשׁ.

שימני כחותם על לבך – בשעה שנאמר ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים ויאמר אברהם אברהם (בראשית כ״ב:י״א).

כחותם על זרועך – כדרך התפלין הללו שנותנים על זרועותיהם של בני אדם ואין בהם מום. כך אין ביצחק מום. כי עזה כמות אהבה. עזה היתה האהבה שהקב״ה אהב את ישראל בימי סנחריב. שנאמר הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים וגו׳ (ישעיהו ל״א:י״א). (אלו) [אמרו] עשר מכות הביא הקב״ה עליהם כדרך שהביא על פרעה ועל מצרים. שנאמר ומטהו על הים ונשאו בדרך מצרים (ישעיהו י׳:כ״ו). רבי נתן אומר הרים במטה יד על (השירים) [אשורים]. שנאמר הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי (שם שם ה׳).

קשה כשאול קנאה – קשה היתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל. שנאמר קנא קנאתי לה׳ אלהי צבאות כי עזבו בריתך וגו׳ (מלכים א י״ט:י׳). היה לו לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה כן. אמר לו הקב״ה צרכך בקשת לך שוב לדמשק. וכן הוא אומר בחזקיהו כי יהיה שלום ואמת בימי (ישעיהו ל״ט:ח׳). א״ל הקב״ה צרכך בקשת. נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם (שם מ׳:א׳) ואין אתם צריכים לתפלתו של אליהו.

רשפיה רשפי אש שלהבתיה – עתיד (זמן) [זיון] של ישראל להיות יוצא כאש מתחת כסא הכבוד. שנאמר והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה וגו׳ (ישעיהו י׳:י״ז). א״ר חנינא בן אחיו של רבי יהושע יש נהרות של אש שהם עוברים לפני השכינה כנהרות של מים מעורבים באש וכשנתנה רשות לגבריאל לשרוף את כל חיל סנחריב. נתנה רשות ללויתן לחבל את כל הנהרות. לכך נאמר רשפיה רשפי אש שלהבת יה.

שימני כחותם על לבך – א״ר אבהו שני דברים שאלו ישראל לפני הקב״ה ואמר להם הנביא לא שאלתם כראוי.

כי עזה כמות אהבה – אהבה שאהב יעקב את רחל שנאמר ויאהב יעקב את רחל.

קשה כשאול קנאה – שקנאה רחל באחותה שנאמר ותקנא רחל באחותה, ומה תעשה אהבה בצד קנאה.

דבר אחר: זה אהבת דוד ויהונתן שנאמר ויאהבהו יהונתן כנפשו.

קשה כשאול קנאה – קנאת שאול בדוד, ומה תעשה אהבה בצד קנאה. ד״א זה אהבת יעקב ליוסף שנאמר וישראל אהב את יוסף.

קשה כשאול קנאה – ויקנאו בו אחיו, ומה תעשה אהבה בצד הקנאה.

דבר אחר: אהבה שאהב משה ליהושע קשה כשאול קנאה המקנא אתה לי. ד״א כי עז כמות אבה אהבתי אתכם, ואהבת את ה׳ אלהיך, עלמות אהבוך, קשה כשאול קנאה, קנאת ביתך אכלתני.

שימני כחותם – זה אברהם שקיים המילה כחותם. על זרועך זה יצחק כשם שתפלין נדבקין בזרוע כך יצחק נדבק בהקב״ה.

כי עזה כמות אהבה – שאהב הקב״ה את יעקב דכתיב ואוהב את יעקב.

רשפיה רשפי אש – לעתיד לבא זיוון של ישראל יוצא באש של כסא הכבוד שנאמר והיה אור ישראל לאש. זאת קומתך דמתה לתמר, אמר ר׳ אבהו כשם שעשיתי נס לתמר ולבניה וביישתי את שונאם, כך אני עתיד לעשות לכם נס ולבייש את שונאיכם. ושדיך לאשכולות, אלו חנניה מישאל ועזריה. אמרתי אעלה בתמר, בשעה שגלו ישראל אמרו להם עובדי אלילים מעכשו אין בו כח, אמר הקב״ה אני מודיע את גבורתי ביד בניה של תמר. וריח אפך כתפוחים, כשיצאו מכבשן האש היה הולך ריחן כתפוח. וחכך כיין הטוב זה המדרש, הולך לדודי למישרים אלו תלמידי חכמים, כי עזה כמות אהבה בשעה שישראל מומתין על קדוש השם.

קשה כשאול קנאה – כשחרב בית המקדש.

רשפי אש – ממרום שלח אש.

ציירני ככ׳אתם עלי קלבך, ככ׳אתם עלי ימינך, אן אלמחבה שדידה כאלמות, ואלג׳ירה צעבה כאלת׳רי, והגהא, והג אלנאר להיבהא.

תעשה אותי כמו הטבעת (חותם) על הלב שלך, כמו הטבעת על ימינך, שהרי האהבה תקיפה כמו המות והקנאה קשה כמו השאול, הלהט שלה כמו להט אש הלהבה.

על זרועך – על ימינך.

שלהבתיה – שלהבתה (כלומר שלהבת שלה).

ונתפללו אליו שתהיה השגחתו עליהם, והשיבם ואמר והיו עיני ולבי שם כל הימים (מלכים א ט ג. דה״ב ז טז), לפיכך אמר שימני כחותם על לבך. וכן בקשו מלפניו שינהלם אחרי כל המצוקות וינהל את בניהם ותולדותיהם כביכול על זרועותיו כמו שנ׳ כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים וכו׳ (ישעיהו טז יא), לפיכך אמר כחותם על זרועך. וכן ינקם להם הנקמה הגדולה מאדום וישמעאל כמו שנקם מנבוכדנצר כמו שנ׳ כי נקמת ה׳ היא (ירמיהו נ טו). ואמר קנאתי לציון קנאה גדולה (זכריה ח ב), וכן אמר ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כד יד).

ועונשו נמשל לשריפת האש לכך אמר קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה.

שימני כחותם – בשביל אותה אהבה תחתמני על לבך שלא תשכחני ותראה כי עזה כמות אהבה – האהבה שאהבתיך עזה עלי כנגד מיתתי שאני נהרגת עליך.

קשה כשאול הקנאה והתגר שנתקנאו ונתגרו בי האומות בשבילך. קנאה בכל מקום לשון אחיזת הלב לנקום נקם.

אש שלהבתיָה^א – רשפים של אש חזקה הבאה^ב מכח שלהבת של גיהנם. טעם הזקף גדול הנקוד על רשפי מלמדינו על תיבת אש שהיא^ג דבוקה לשלהבת יה – לומר אש של שלהבת יה.

א. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון הערת המעתיק: ״תיבה אחת היא...⁠״. קשה לפענח את סוף ההערה.

ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לייפציג 1: ״באה״. בכ״י לוצקי 778: ״הבא״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778: ״שהיה״.

Set me as a seal – For the sake of that love, seal me upon Your heart,⁠¹ so that You do not forget me, and You will see.

For love is as strong as death – The extent of my love that I loved You is to me equal to my death, for I am killed for Your sake.⁠²

Jealousy is as harsh as the grave – The quarrel that the nations were jealous and quarreled with me because of You. "קִנְאָה" every place [in Scripture] means enprenment in Old French, an expression of conveying feelings to wreak vengeance.

Fire from the flame of God – Coals of a strong fire that comes from the force of the flame of Gehinnom. The cantillation symbol of the zakef gadol, which punctuates "רִשְׁפֵּי" teaches us about the word "אֵשׁ [fire],⁠" that it is connected to "שַׁלְהֶבֶתְיָה,⁠" meaning "fire from the flame of God.⁠"

1. In the same manner that a seal is affixed on one's hand and is not removed, so too, set me as a seal upon Your heart. (Metzudat David)

2. My love to You is so strong that I would choose death before relinquishing my love for You. (Metzudat David)

שימני כחותם על לבך – זו אזהרה לישראל שלא להרהר אחר מדותיו של השם ולאהבה אותו בכל לבם.

כחותם על זרועך – שהוא נראה תמיד. כך תהיו זוכרים את הבורא תמיד.

כי עזה כמות אהבה – בשעה שאתם נהרגים עלי אני משים אהבי עליכם.

קשה כשאול קנאה – שאומות העולם מקנאים את ישראל.

רשפיה של אהבה רשפי אש – כמו גחלים של אש.

שלהבת יה – כמו מאפיליה. שאינו שם קדוש. אלא כשם שלהבת חזקה.

ד״א: שימני כחותם – כנסת ישראל אומרת לפני הקב״ה שימני כחותם על לבך כענין שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. שתהא זוכרינו תמיד כחותם על זרועך כענין שנאמר הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד.

כי עזה כמות אהבה – שאנו אוהבים אותך שנאמר ואהבת את י״י אלהיך בכל לבך. ואפ״י הוא נוטל את נפשך.

קשה כשאול קנאה – קנאה שאומות העולם מקנאים אותנו על שאנחנו מיחדים את שם קדשך ושונאים אותנו. רשפיה של קנאה רשפי אש שאוכלת עד שאול תחתית. עד מוסדי עולם. מי יגור לנו אש אוכלה.

שלהבת יה – תיבה אחת היא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

רשפיה – גחליה, כמו ולחומי רשף (דברים ל״ב:כ״ד).

שלהבת – השי״ן מקום ׳אשר׳, ונח הלמ״ד, ואין כדרכו במקרא.

ועתה שימני על לבך כחותם על יד ועל זרועך כחותם.

Put me now on thine heart as a seal on thine hand, and on thine arm as a seal.

ואחר כן תאמר כנסת ישראל לשכינה: שימני כחותם על לבך – והעינין שלא תסור מאחרי השכינה לעולם.

After this the synagogue of Israel says to the Shekhinah, Set me as a seal upon thine heart, meaning that the Shekhinah shall never depart from me.

רשפיה – גחליה, וכן ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳).

שלהבת יה – מחלוקת בין אנשי המסורת אם היא מלה אחת או שתים.

והקרוב: שהיא שתים, וסמיכת השם כמו כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳).

ושי״ן שלהבת שורש, וכמהו להבת שלהבת (יחזקאל כ״א:ג׳). והנה היא מלה מרובעת מארבע אותיות.

ועתה, שימני כחותם על לבך – הדביקני אל לבך כהדבק החותם אל האצבע, כן תדביקני ואני על זרועך.

שימני כחותם – אילו דברי כנסת ישראל לשכינה שאהיה דביקה בך לעולם.

קנאה שאני מקנאה באהבתו ותאיבה.⁠^א שלהבתיה – תיבה אחת היא, כמו הגזרה והבניה.⁠^ב אם יתן איש כל הון^ג ביתו להפוך אהבתי אליו, תחת אהבת אהובי, בוז יבוזו לממון.

שימני כחותם על לבך. שלא נבדל עוד ממך, ולא נוסיף לגלות עוד. מים רבים^ד – כל האומות לא יוכלו להבדיל בינינו ובין בוראינו.

א. בכתב היד יש סימן כלשהו אחרי מלה זו. ייתכן שהוא בא להשלים חוסר, שהמשפט אינו נראה שלם, אולם לא נמצאת בשוליים תוספת כלשהי.

ב. בכתב היד נראה: הגדירה והבנינה, כשהמלה השנייה אולי מסומנת, ובמלה הראשונה אפשר לקרוא בדוחק את הדל״ת כמו זי״ן. יוסף עופר הציע (בתקשורת אישית) שמדובר כאן בציטוט מיחזקאל מ״א:י״ג ״וְהַגִּזְרָה וְהַבִּנְיָה וְקִירוֹתֶיהָ״, כאשר המלה ״וקירותיה״ היא המושווה כאן ל״שלהבתיה״. ייתכן שפרשננו מפרש את סיומת המלה כסופרלטיב, ולא כשייכות, אולי בעקבות התרגום על אתר, שמפרש כאילו כתוב כאן ״והקירות״. ותודה ליוסף עופר שהעמיד אותי גם על נקודה זו.

ג. בנוסחנו: את כל הון. בכתב היד: כלהון.

ד. בכתב היד: לגלות עוד ימים רבים. עם סימן לסוף הדיבור, ואפילו רווח קטן לאחר מכן (מעין ״פרשה סתומה״). אולם אין זה מסתדר עם ההקשר.

שימני כחותם על לבך – מאחר שראית כל התלאות שמצאתי בשבילך, היה לך להשים אותי כחותם על לבך ולא תנתקני משם, הפך אם יהיה כניהו {וגו׳} חותם על יד ימיני {כי} משם אתקנך (ירמיהו כ״ב:כ״ד), והחותם הוא חבור ודיבוק. וזהו שאומר למעלה: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שיר השירים ח׳:ג׳), כשהם שוכבים בענין זה, אז שוכב לבה על לבו, והיא חתומה ודבוקה על לבו. וכששמאלו תחת ראשה, אז היא חתומה על זרועו. והזרוע בכל מקום שמאל, שנאמר: נשבע י״י בימינו ובזרוע עזו^א (ישעיהו ס״ב:ח׳).

כי עזה כמות אהבה – מנהג העולם: כשהאהבה מתישנת תמיד הולכת ונחלשת, אך אהבתינו מתגברת והולכת תמיד, כמו המות – מכיון שמתחלת לבא מתגברת תמיד.

קשה כשאול קנאה – ולכך אומרת: האהבה שאני אוהבת אותך קשה כשאול – גהינם, שאש שבה הם רשפי אש שלהבתיה – דכתיב: כי ערוך מאתמול תפתה מדורתה אש ועצים הרבה נשמת י״י כנחל גפרית בערה בה (ישעיהו ל׳:ל״ג).

ומים רבים לא יוכלו לכבות – אותו אש, כי אש לא נופח (איוב כ׳:כ״ו) הוא, כן לא יוכלו מים רבים לכבות האהבה.

או שמא רשפיה רשפי אש – מוסב אל אהבה, ואומר: כי האהבה רשפי אש שלהבתיה ולא ניתן ליכבות ולישטף על ידי מים ונהרות.

ואם יתן איש את כל הון ביתו – כדי לבטל אהבתינו, לא יועיל לו, אך העולם יבזוהו על שביזבז ממונו בחנם.

א. כן בפסוק. בכ״י: קדשו.

שימני כחותם על לבך אך הוא הושיע אותם מן הצרה הזאת, והגן עליהם בכוחו וגדולתו שלא יארע להם רע, והשמיד את אויביהם בעודם מביטים אסירי תודה ומביעים הכרת תודה ושבח.

כי עזה כמוות אהבה אז נוצרה בנפשותיהם האהבה השורשית לאל יתעלה, ולפיכך היו גם ראויים לאהבתו ולהשגחתו התמידית.

שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו – אמרה אליו לחוזק האהבה ולגודל תשוקתו להפיק רצונו כפי היכולת שתשימהו כחותם על לבו ר״ל במה שיצטרך אליו ממנה בשכל העיוני וכן אמרה אליו שיעשה במה שיצטרך אליו ממנה בשכל המעשי והיא אמרה כחותם על זרועך והרצון בזה כי כמו החותם שיחתום בו האדם כאשר ירצה כן תהיה אליו מוכנת תמיד במה שתוכל לחתום אליו מאלו הצורות הדמיוניות אשר יצטרכו אליו. ואמרה נותנת סבה בזה כי אהבתה אליו היא בתכלית החוזק לא יוכל איש על הסרתה בשום פנים כמו המות והשאול שהוא בתכלית החוזק ואופן החוזק בהם הוא שלא יוכל על הסרתם בשום פנים ושזאת האהבה בוערת בקרבה תבערה חזקה לא יכבוה מים רבים ונהרות לא ישטפוה ולא יסירוה ביתרון ההון כי היא תבזה כל דבר בערך אל אהבתו ולזה לא תשתדל בי אם במה שידרוך אל חפצו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ומבקשת ממנו שימני כחותם. ונתנה הטעם כי עזה כמות אהבה. וזה כי כמו שהמות היא עזה להשמיד ולכלות כל הדברים כן האהבה העזה היא מכלה כל החטאים ומשכחת אותם והפשעים העוברים כמ״ש במקום אחר (משלי י׳) ועל כל פשעים תכסה אהבה: קשה כשאול. החשד והצער אם שמא ח״ו תפסד ולזה בקשתי שתשימני כחותם על לבך. כי ידעתי נאמנה כי אהבתנו היא על זה התאר כי גחלים בערו ממנה.

ורשפיה שלהבת יה – עצומה אשר מים רבים לא יוכלו לכבותה ונהרות לא ישטפוה. והיא כל כך יקרה ונפלאת לעיני מכיריה שאם יתן איש את כל הון ביתו במחירה בוז יבוזו לו כאילו הוא שואל בחנם.

לזה ראתה לשאול ממנו עוד: שימני – והוא כל הגדולות והנפלאות ראוי לך להתפאר בי בשניהם ולא תחוש שמא אחזור בי לעולם. כי עזה כמות אהבתך וקנאת כבודיך בלו בשרי ושברו כל עצמותי והכל סבלתי ומעתה רשפי האהבה והקנאה הם רשפי אש שלהבת יה תמיד תוקד על לבי לא תכבה לעולם והוא אומר מים רבים לא יוכלו. ואם כן אין צריך לומר כי כשם שמסרתי נפשי על האהבה מק״ו אמסור כל אשר לי וכל ממוני עד שכאשר יתן איש מה מן האנשים את כל הון ביתו באהבה ודאי יבוזו לו לומר כי לא עשה ולא כלום ולא כמו עד עכשיו שרוב אנשיה היה חביב עליהם ממונם יותר מגופם ונפשם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

רשפי. הפ״א דגושה ע״פ המסורת שמה שבר רשפי קשת רפה וכן כתב רש״י בתילים סימן ע״ו.

שלהבתיה. מלא חדא לבן אשר לכן התי״ו בשוא וכ״כ רד״ק בשרש אפל ושרש שלהב וה״א אחרונה רפויה בספרים כ״י מדוייקים וכן במסורת סוף פרשת בשלח במ״ג.

כחותם – הוא הטבעת העשוי לחותם בו כתבים וכן חותמך ופתילך (בראשית ל״ח:י״ח).

עזה – חזקה.

כשאול – הוא בור הקבר.

קנאה – ענינו צער מה בראות דבר מה בזולת והוא לא יוכל להשיגו כמו ותקנא רחל באחותה (בראשית ל׳:א׳).

רשפיה – ענין גחלת הבוערת וכן ומקניהם לרשפים (תהלים ע״ח:מ״ח).

שלהבת יה – שלהבת הוא ענין להב כמו תיבש שלהבת (איוב ט״ו:ל״א), ורוצה לומר להבת אש גדולה כי כן דרך המקרא כשרוצה להגדיל דבר מה סומכו למלת השם, וכן ארץ מאפליה (ירמיהו ב׳:ל״א) ורבים כמוהו.

שימני – לכן שים אותי על לבך לבל תזוז האהבה לעולם, כמו החותם הניתן על היד ואינה זזה משם.

כחותם על זרועך – כמו החותם הנתון על היד, כן שים אותי על זרועך והוא כפל ענין במלות שונות.

כי עזה כמות אהבה – האהבה שיש לי אליך היא חזקה כמות, בי היא עומדת נגד המות לבל יוכל לבטל אותה, רוצה לומר יותר אקבל עלי המיתה מלהסיר אהבתי ממך, ולכן מהראוי שלא תסיר אהבתך ממני והנמשל הוא לאחדים עם המשל.

קשה כשאול קנאה – הקנאה הוא דבר קשה כהירידה אל השאול וכאילו תאמר בזה אם תסיר את האהבה להפרד עוד ממני, מאוד יקשה עלי הקנאה בראותי הנערות בנות גילי יושבות תחת בעליהן ומתענגות, ואני אהיה בדודה וגלמודה. והנמשל הוא לומר אם עוד אשב בגולה, יקשה עלי הקנאה בראותי כל האומות יושבים בארצם בטח ושאנן ואני אהיה גולה וסורה.

רשפיה רשפי אש שלהבתיה – גחלת האהבה היא כרשפי אש וכשלהבת גדולה רוצה לומר אהבתי אליך שמורה לעולם כחמימות הגחלת המתקיימת זמן מרובה. וגם היא חזקה כלהבת אש גדולה השורף בחזקה. והנמשל הוא לאחדים עם המשל.

משל:

שימני – הרעיה מבקשת מדודה שישים אותה כחותם הקבוע על לבו וזרועו. להגן בעדה מחמת המלך, כי אמנם עזה כמות אהבה שמסרה נפשה בעבור אהבתו. אבל גם קשה כשאול קנאת המלך, על שעזבה אותו. רק רשפיה של אהבה גדולים מן אש השאול כי הם רשפי אש שלהבת יה.

מליצה:

שימני – הנפש מבקשת מאת דודה העליון שישים אותה כחותם על לבו ועל זרועו, ר״ל שידביק אותה אליו ברצון ובפועל, כי האהבה שאהבה את ה׳ עזה כמות ומסרה נפשה למות בעבור אהבתו, הגם שקנאת היצר היה קשה כשאול, שרצה להטותה מעבודת ה׳ ולשום בעמקי שאול קרואיה, בכ״ז רשפי אהבת ה׳ אשר בערו בלבה, היו רשפי אש ושלהבת יה, אשר בם שרפה חבלי שאול ופתויי היצר, ואחר שהיה לה תמיד מלחמה כבדה עם היצר ונצחה אותו, וראוי שתהיה כחותם על רצונו ועל זרועו, לתת לה שכר ברצון ובפועל.

שימני – אחר שנשמעת לו אומרת היא – אל תחדל מאהבתי מעתה ואל תחשוק באשה חדשה כי קנאתי תבער.

שלהבת⁠־יה – ע״ד עצי ה׳ (תהלים ק״ד:ט״ז) להוראת הגדלה.

שימני כחותם – מהו שימני כחותם, א״ר מאיר, אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, מה שחשבת בלבך לעשות לנו עשה.⁠¹ (שם)

שימני כחותם – ר׳ ברכיה אומר, שימני כחותם זו ק״ש, שנאמר והיו הדברים האלה על לבבך, כחותם על זרועך – אלו תפלין.⁠² (שם)

כחותם על לבך – אמרו ישראל לפני הקב״ה, שימני כחותם על לבך, אמר להם הקב״ה, לא שאלתם כהוגן, לפי שהלב פעמים נראה ופעמים אינו נראה ואין חותמו נגלה, ואיזה הוא כהוגן, כמש״נ (ישעיהו מ״ט) הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד, כשם שאי אפשר לו לאדם לשכוח כפות ידיו כן גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך.⁠³ (שם)

כחותם על זרועך – א״ר מאיר, שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, כיהויכין, דאמר ר׳ מאיר, נשבע הקב״ה שהוא נותק מלכות בית דוד מידו, כמש״נ (ירמיהו כ״ב) חי אני נאום ה׳ כי אם יהיה בניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך – משם אתקנך בתשובה.⁠⁴ (מ״ר)

עזה כמות אהבה – עזה כמות אהבה – אהבה שהקב״ה אוהב את ישראל, כמש״נ (מלאכי א׳) אהבתי אתכם אמר ה׳, אהבה שאהב יצחק את עשו, אהבה שאהב יעקב ליוסף, אהבה שאהב יונתן לדוד, אהבה שאוהב האיש לאשתו, אהבה שאהב דורו של שמד להקב״ה, כמש״נ (תהלים מ״ד) כי עליך הורגנו כל היום.⁠⁵ (שם)

קשה כשאול קנאה – קשה כשאול קנאה של הקב״ה בשעה שמקנאים אותו בע״ז, כמש״נ (פ׳ האזינו) יקניאוהו בזרים, קשה כשאול קנאה שקנא עשו ליעקב, כמש״נ וישטם עשו את יעקב, קשה כשאול קנאה שקנאו אחי יוסף ליוסף כמש״נ ויקנאו בו אחיו, קשה כשאול קנאה שקנא שאול לדוד, כמש״נ (שמואל א י״ח) ויהי שאול עוין את דוד, קשה כשאול קנאה שמקנא הבעל לאשתו כמש״נ ועבר עליו רוח קנאה,⁠⁶ קשה כשאול קנאה שעתיד הקב״ה לקנא לציון, כמש״נ (זכריה ח׳) קנאתי לציון קנאה גדולה.⁠⁷ (שם)

רשפיה רשפי אש – ר׳ ברכיה אומר, כאש של מעלה,⁠⁸ לא האש מכבה למים ולא המים מכבין לאש.⁠⁹ (שם)

1. מפרש שימני כחותם על לבך – כמו שחתמת והסכמת בלבך, וסמיך בזה על עוד דרשה, דבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע גער הקב״ה במלאך המות מלהיות לו עסק בישראל, ויליף זה מקרא, וזו היא הבקשה שבקשו ישראל מהקב״ה.

2. יתכן לפרש הכונה כמו שאנו נוהגים בך כביכול שמשימים אני את דבריך על לבנו ועל זרועותינו [והיינו בק״ש ובתפילין] כך נהוג אתה עמנו להטיב עמנו באהבה.

3. אגדה זו הובאה בקצור בתענית ד׳ א׳, ופירש״י פעמים נראה כשהוא ערום נראה זרועו וכנגד לבו ואינו נראה כשהוא לבוש, והכף נראית כל שעה, שהיד נראית לעינים.

4. מוסב על הדרשה דלעיל שמה חבלה ילדתך שחטאו בחורב אמר בזה דאעפ״כ אפשר להם להתקן בתשובה, ודריש כן מלשון חותם על זרועך דלשון כזה מצינו בבניהו בן יהויקים מלך יהודה דאע״פ שנשבע הקב״ה שהוא נותק ממנו מלכות בית דוד אפ״ה רמז לו בלשון חותם על יד ימיני שתועיל לו תשובה, וכן היה באמת שבשבתו בבית האסורים עשה תשובה [ע׳ בויק״ר פ׳ י״ח] ושם נולד לו בן ובן בנו זרובבל משל ביהודה וישב על כסא דוד ונאמר לו ושמתיך כחותם.

5. ועיין המשך לדרשה זו בבאור דרשה הבאה.

6. יש להעיר שלא הביא לענין זה הפסוק דמשלי ו׳ כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם, דהוא מורה יותר על קשיות הקנאה מהפסוק שהביא.

7. דרשה זו בכלל באה בהמשך לדרשה הקודמת, דחשיב שם ערך האהבות היותר גדולות שבעולם, והם הם מאלה דחשיב כאן הקנאות היותר גדולות בעולם, ובא בזה להורות, כי בה במדה שתעוז האהבה לאותו דבר במדה ההיא תולד הקנאה לכשתסור האהבה וכן מסבת אהבה עזה תולד קנאה מן הצד, וכמו באהבתם העזה של הקב״ה וישראל לכן יקניאוהו בזרים אם יסורו ממנו, והאהבה היתירה מיצחק לעשו הולידה קנאת עשו ליעקב, וכן באהבת יעקב ליוסף הולידה קנאת האחים, ואהבת יהונתן ודוד הולידה קנאת שאול, ולכשתסור אהבת האיש מאשתו תוליד קנאה עזה כנגדה, ותכלית המכוון בזה, שאומרת כנסת ישראל לפני הקב״ה, דאחרי שמאהבתך העזה אלי תולד קנאת זרים אלי, לכן שימני כחותם על לבך להגן בעדי כי לא תאכלני קנאת זרים, וכן אם ח״ו תסור אהבתך ממני לשעה, הגן בעדי כי לא יכלוני זרים באותה שעה.

8. כי סיפיה דקרא שלהבת יה.

9. מוסר בהמשך לפסוק הבא, דמכיון שרשפיה רשפי אש כאש של מעלה שאין המים מכבין אותה, לכן מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.

לכן¹, בשביל אותה האהבה², שִׂימֵנִי – הדביקני³ כַחוֹתָם⁴ עַל לִבֶּךָ שלא תשכחני⁵ ולבל תזוז ממנו האהבה לעולם,⁠⁶ וּכַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ – כמו החותם אשר ניתן על היד ואינו זז משם כך תשימני⁷, כִּי עַזָּה – חזקה⁸ כַמָּוֶת הָאַהֲבָה שיש לי אליך, ועבורי יותר קלה המיתה מהסרת אהבתנו, כי⁹ קָשָׁה כִשְׁאוֹל¹⁰ היא הָקִנְאָה שלי בראותי את הנערות בנות גילי יושבות תחת בעליהן ומתענגות, ואני אהיה בודדה וגלמודה¹¹, רְשָׁפֶיהָ – הגחלים¹² של אהבתי אליך הם כמו¹³ רִשְׁפֵּי – גחלי¹⁴ אֵשׁ, וכמו שַׁלְהֶבֶתְיָה – להבה גדולה¹⁵ כך היא אהבתי אליך, גם חמה כגחלת המתקיימת זמן מרובה וגם חזקה כלהבת אש גדולה השורפת בחזקה¹⁶:

1. מצודת דוד.

2. רש״י.

3. אבן עזרא.

4. טבעת העשויה לחתום בה כתבים, מצודת ציון.

5. רש״י.

6. מצודת דוד.

7. שם.

8. מצודת ציון.

9. מצודת דוד.

10. הוא בור הקבר, מצודת ציון.

11. מצודת דוד.

12. אבן עזרא, מצודת ציון.

13. מצודת דוד.

14. אבן עזרא.

15. אבן עזרא, מצודת ציון.

16. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל מבקשת מהקב״ה שישים אותה כחותם על ליבו ועל זרועו ויזכרנה, ואומרת אם אשב עוד בגולה יקשה עלי הקנאה בראותי את כל האומות יושבים בארצם בטח ושאנן ואני אהיה גולה וסורה, כי גחלת האהבה שלי אל ה׳ היא חמה כגחלת וחזקה כלהבת אש גדולה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכנסת ישראל מבקשת מה׳ שיזכרנה כי האהבה שאהבתיך עזה עלי כנגד מיתתי שאני נהרגת עליך, וקשה עלי התגר שנתקנאו ונתגרו בי האומות בשבילך. ובמדרש, אמרו ישראל לפני הקב״ה, שימני כחותם על לבך, אמר להם הקב״ה, לא שאלתם כהוגן, לפי שהלב פעמים נראה ופעמים אינו נראה ואין חותמו נגלה, ואיזה הוא כהוגן? כמו שנאמר (ישעיהו מט, טז) ״הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד״, כשם שאי אפשר לו לאדם לשכוח כפות ידיו כך (ישעיהו מט, טו) ״גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ״. ועוד דרשו, ״כי עזה כמות אהבה״ אהבה שאהב יהונתן לדוד שנאמר (שמואל א יח, א) ״וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ״, ״קשה כשאול קנאה״ קנאה שקנא שאול לדוד שנאמר (שמואל א יח, ט) ״וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד״, מדרש רבה. ועוד דרשו, ״שימני כחותם על לבך״ זו אזהרה לישראל שלא להרהר אחר מדותיו של ה׳ ולאהבה אותו בכל ליבם, ״כחותם על זרועך״ שהוא נראה תמיד, כך תהיו זוכרים את הבורא תמיד, ״כי עזה כמות אהבה״ בשעה שאתם נהרגים עלי אני משים אהבתי עליכם, ״קשה כשאול קנאה״ שאומות העולם מקנאים את ישראל על שאנחנו מייחדים את שם קדשך ושונאים אותנו, ״רשפיה״ של קנאה ״רשפי אש״ שאוכלת עד שאול תחתית עד מוסדי עולם, לקח טוב.

(ז) מַ֣יִם רַבִּ֗⁠ים לֹ֤א יֽוּכְ⁠לוּ֙ לְ⁠כַבּ֣⁠וֹת אֶת⁠־הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְ⁠פ֑וּהָ אִם⁠־יִתֵּ֨⁠ן אִ֜ישׁ אֶת⁠־כׇּל⁠־ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַהֲבָ֔ה בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ׃

Many waters cannot quench love, neither can the floods drown it. If a man would give all the riches of his house for love, he would be utterly scorned.

תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

אֲמַר מָרֵי עָלְמָא לְעַמֵּיהּ בֵּית יִשְׂרָאֵל אִלּוּלֵי מִתְכַּנְשִׁין כָּל עַמְמַיָּא דִּמְתִילִין לְמוֹי דְּיַמָּא דְּאִנּוּן סַגִּיאִין לָא יָכְלִין לִמְטַפֵּי יָת רַחֲמַי מִנִּיךְ וְאִי מִתְכַּנְּפִין כָּל מַלְכֵי אַרְעָא דִּמְתִילִין לְמוֹי דְּנַהֲרָא דְּנָגֵיד בִּתְקוֹף לָא יָכְלִין לְמִמְחֵי יָתִיךְ מֵעָלְמָא וְאִלּוּלֵי יָהֵיב גְּבַר כָּל מְמוֹן בֵּיתֵיהּ לְמִקְנֵי חָכְמְתָא בְּגָלוּתָא אֲנָא מַהְדַּר לֵיהּ כְּפִיל לְעָלְמָא דְּאָתֵי וְכָל בִּזְּתָא דְּיִבְּזוּן מִן מַשְׁרְיָתֵיהּ דְּגוֹג יְהֵי דִּילֵיהּ.

[א] מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה – מַיִם רַבִּים, אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים (ישעיהו י״ז:י״ב). לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, אַהֲבָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה׳ (מלאכי א׳:ב׳). וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ, אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח ה׳ בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר וגו׳ (ישעיהו ז׳:כ׳), וְלָכֵן הִנֵּה ה׳ מַעֲלֶה גו׳ מֵי הַנָּהָר (ישעיהו ח׳:ז׳). אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, אִם פּוֹתְחִין הֵן כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶת כָּל תִּסְבָּרִיּוֹת שֶׁלָּהֶן וְנוֹתְנִים מָמוֹנָם בְּדָבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה, אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר בְּיָדָם לְעוֹלָם.

דָּבָר אַחֵר: אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה – אִם פּוֹתְחִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם כָּל תִּסְבָּרִיּוֹת שֶׁלָּהֶן בְּדָבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה, וְנוֹתְנִין כָּל מָמוֹנָם בְּדָמָיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶם לְעוֹלָם. בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מְטַיֵּל וְסָלֵיק מִטְּבֶרְיָה לְצִפּוֹרִין, וַהֲוָה רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא סָמֵךְ לֵיהּ, מְטוֹן חַד בֵּית חַקְלָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָדֵין בֵּית חַקְלָא הֲוַת דִּידִי וְזַבִּינְתֵּיהּ בְּגִין מִלְעֵי בְּאוֹרַיְתָא. מְטוֹן חַד בֵּית כֶּרֶם, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָדֵין בֵּית כֶּרֶם דִּידִי הֲוָה וְזַבִּינְתֵּיהּ בְּגִין מִלְעֵי בְּאוֹרַיְתָא. מְטוֹן חַד בֵּית זֵיתָא, וְאָמַר כְּמוֹ כֵן, שָׁרֵי רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בָּכֵי, אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ בָּכֵי, אֲמַר לֵיהּ בָּכֵי אֲנָא דְּלָא שְׁבַקְתְּ לְסִיבוּתֵיךְ כְּלוּם. אָמַר לוֹ, חִיָּא בְּנִי, וּנְקַלָּה זוֹ בְּעֵינֶיךָ מַה שֶּׁעָשִׂיתִי, שֶׁמָּכַרְתִּי דָּבָר שֶׁנִּתַּן לְשִׁשָּׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ (שמות כ׳:י׳), אֲבָל הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם (שמות ל״ד:כ״ח), וּכְתִיב: וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם (דברים ט׳:ט׳). כַּד דְּמַךְ רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו: אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה שֶׁאָהַב רַבִּי יוֹחָנָן אֶת הַתּוֹרָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. כַּד דְּמַךְ רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אִישׁ טְרָיָה רָאוּ מִטָּתוֹ פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר, הָיָה דוֹרוֹ קוֹרִין עָלָיו: אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה שֶׁאָהַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אִישׁ טְרָיָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – עבירה מכבה את המצוה ואין העבירה מכבה את התורה. ד״א מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. איזו היא אהבה. זו האש שהיא מגדלת על גבי האשים. שנאמר ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שמות ט׳:כ״ד). ד״א מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אלו בני אדם הבוטחים בעשרם ובממונם. שנאמר בוטח בעשרו הוא יפול (משלי י״א:כ״ח).

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – שאהבתי אתכם אי אפשר את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. שנאמר בית אל מים והעי מקדם (בראשית י״ב:ח׳). שעתידים כהנים מבני בניו של אברהם להיות עומדים ונושאים כפיהם על הקהל ומברכים אותם בשם המפורש.

רמז תתקצד

מים רבים לא יוכלו – (ברמז תרס״ה).

מים רבים – אלו עו״א ונהרות אלו המלכיות.

אם יתן איש את כל הון ביתו – זה המן הרשע בוז יבוזו לו שנאמר ויבז בעיניו.

דבר אחר: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – את זו דרש ר׳ סימאי כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.

מאי בוז יבוזו לו – אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כרבי יוחנן נשיאה אלא כהלל ושבנא, דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחים הוו, הלל עסק בתורה שבנא עבד עסקא, לסוף אמר ליה תא ליערוב וליפלוג, יצאה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ר׳ יוחנן הוה מטי וסליק מטבריא לצפורי והוה מסתמיך על כתפיה דר׳ חייא בר אבא, מטון חד בי חקל אמר דין בית חקל הוה דידי וזבינתיה מיבעי לעי באורייתא, מטון חד בית זיתא אמר דין הוה דידי וזבינתיה מיבעי לעי באורייתא, שרי ר׳ חייא בר אבא בכי, א״ל למה את בכי, א״ל בכי אנא דלא שבקת לסיבותך כלום, א״ל למה את בכי, א״ל בכי אנא דלא שבקת לסיבותך כלום, א״ל חייא בני קלה היא בעיניך שמכרתי דבר שנתן לששה ימים וקניתי דבר שנתן לארבעים יום ולארבעים לילה, כד דמך ר׳ יוחנן היה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר׳ יוחנן את התורה בוז יבוזו לו. כד דמך אבא בר הושעיא איש טריא ראו מטה פורחת באויר, והיה דורו קורא עליו אם יתן איש וגו׳ באהבה שאהב המקום את אבא בר הושעיא בוז יבוזו לו.

אלאמיא אלכת׳ירה, לא יסתטיעון יטפון אלמחבה, ואלאנהאר לא יג׳רקוהא, אן אעטי אלמר גמיע מאלה באלמחבה, אזדראא יזדרא בה.

המים המרובים לא יוכלו לכבות את האהבה, והנהרות לא יטביעו אותה, אם היה נותן האדם את כל מה שיש לו באהבה, היו מבזים אותו בזיון.

ואמרו מים רבים, רמז על אדום ומה שיארע מהם באותו הזמן.

ונהרות, רמז בכך על ישמעאל. ורצה באמרו לא יוכלו לכבות, כלומר שתמיר נזכרת אהבת ישראל והאבות כמו שנ׳ ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי (מלאכי א ב-ג).

ואמרו לא ישטפוה, רמז לזמן שעבוד מלכיות, וכעין רמז זה נאמר כי תעבר במים אתך אני (ישעיהו מג ב).

ורמז באמרו אם יתן איש את כל הון ביתו, על המן ודומיו שנתן עשרת אלפים ככר ולא כבה הקב״ה אהבתו לאומתו. וכאשר ספר שלמה כל מאורעותיה הקשים של האומה מיום צאתה ממצרים עד ימות המשיח, ותיאר את זה ראשון ראשון ורצה להודיע לאלה מישראל שבגלות שהוא קיימם והם ללא מנהיג והם שני השבטים יהודה ובנימין, והם המפוזרים בארבע פנות העולם כמו שנ׳ ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ (ישעיהו יא יב). ושאר השבטים מצוים הם כשלעצמם (אך אין ידוע היכן הם). ואמר על שארית יהודה ובנימין ואזרם במזרה בשערי הארץ (ירמיהו טו ז), ואמר [על] כל אלה שבגליות שהם יהודה ובנימין אחות לנו קטנה.

מים רבים – האומות.

ונהרות – שריהם ומלכיהם.

ועל שֵכינם בלשון רשפים נופל עליהם לשון מים רבים לא יוכלו לכבות.

לא ישטפוה – על ידי חוזק ואימה, ואף על ידי פיתוי והסתה.

אם יתן איש את כל הון ביתו – כדי להמיר אהבתך.

בוז יבוזו לו – כל אלה, הקב״ה ובית דינו, מעידין שכך כנסת ישראל מתרפקת על דודה.⁠^א

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165: ״דודיו״.

Many waters cannot quench the love – Since he refers to them with an expression of coals, the term "cannot quench" is appropriate for them.⁠¹

Many waters – The nations.

And rivers – Their princes and their kings.

Cannot drown it – Through force or terror, or even through enticement and seduction.

If a man would give all the wealth of his house – In exchange for your love.

They would surely scorn him – On all these the Holy One, Blessed Is He, and His Tribunal,⁠² testify that to this extent the congregation of Yisroel clings to her Beloved. Now–

1. The pain and suffering that Bnei Yisroel endured throughout its many exiles, "cannot quench the love [for God],⁠" which remains intact. (Sefer Dudaim)

2. Rashi adds, "and His Tribunal,⁠" because the Verse following begins with "We...⁠", the plural form. (Sifsei Chachomim)

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – אמ׳ הקב״ה לישראל אם מתכנסין כל האומות שנמשלו במים רבים אינם יכולין לכבות את האהבה שביני לביניכם.

ונהרות לא ישטפוה – שכל משפחות הגוים לא ישטפוה. אמ׳ למעלה רשפי אש. וחזר ואמ׳ מים רבים כענין שנאמר כי תלך במו אש לא תכוה כי תלך במים אתך אני. ואו׳ באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה. תחת זה והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה. ואו׳ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. אין הקב״ה משיב את כל הון הגוים שנתונין כדי לאבד את ישראל שנאמר וחסד לאומים חטאת. וכן כל הון שנתן המן לאחשורוש בוז יבוזו לו.

ד״א: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – אמרו ישראל לפני הקב״ה מים רבים. כל אומות העולם אם מתקבצין אינם יכולין לכבות את האהבה שישראל אוהבים אותך שהאומות נקראו מים שנאמר אזי המים שטפונו הלה עבר על נפשנו. ונהרות לא ישטפוה ואפ״י הורגין ואפ״י מטביעין במים ואפ״י שורפין באש אין ישראל שומען להם לכפור ליוצרם. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה. שאם אחד מן השרים נותנין ממון הרבה לתת לאחד מישראל לעזוב את תורת אלהיו בוז יבוזו לו. לאותו הנותן את כל הון ביתו מפני אהבת ישראל להקב״ה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

מים רבים – אילו יתקבצו כל אומות העולם לא יוכלו להזיק לכנסת ישראל.

Many waters. Even if all the nations of the world should assemble together, they would not be able to hurt the synagogue of Israel.

ועניין בוז יבוזו לו – היו בני אדם מלעיגין עליו.

ועניין מים רבים – הם האומות שנמשלו למים רבים, כעניין: ימשני ממים רבים (שמואל ב כ״ב:י״ז), וכן: את מי הנהר הגדולים^א (ישעיהו ח׳:ז׳), וכמו כן רבים. אם יתן איש – כמו המן הרשע,⁠^ב ללעג יהיה, שלא יוכל לשנות דת ישראל, כי המקום הוא שומר תורתו, כעניין: אתה י״י תשמרם (תהלים י״ב:ח׳) שהוא חוזר על הפסוק הראשון שהוא אמרות י״י אמרות טהורות (תהלים י״ב:ז׳).

א. כן בכ״י לונדון 24896 ובכ״י וטיקן 488. בנוסח שלנו: ״העצומים״.

ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״הרשע״.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה לפיכך נותרה האהבה אליו בנפשותיהם, אפילו בזמן הצרות והתגברות האויבים עליהם, כאשר הם חוטאים חטאים הגורמים להם להיות ראויים לכך, והאהבה אליו אינה סרה מנפשותיהם והם אינם עוזבים את תורתו.

ונהרות לא ישטפוה כמו שהאומות המתכוונות להזיק להם נמשלו [לנהר], כמו סנחריב וכדומה ״הנה ה׳ מעלה עליכם את מי הנהר העצומים את מלך אשור...⁠״ (ישעיהו ח:ז), ואמר דויד ״נחלי בליעל יבעתוני״ (שמואל ב כב:ה).

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו כך מפארים ומרוממים את המדרגה הזו, כלומר דברינו ״מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבתנו״ אינם חסד מצידנו או התפארות ופליאה, אלא זהו חלק ממה שמגיע לו וחלק ממה שאנו מחויבים בו, שכן המדרגה הזו שישראל זכו בה בזכות אהבתם לאל יתעלה ואהבתו להם, אפילו אם היה האדם משקיע את כל קיומו ומקדיש את כל מאמציו [להגיע אליה] היה דבר זה מועט [ערך] מאוד ביחס לאל יתעלה, ולאחר שהיה האדם מגיע לאושר הזה לא היה שם לב לכל מה שקרה לו קודם בחייו, כלומר להשפלה והמעטת הערך והבוז שסבל למען האל יתעלה מצד האויבים או הכופרים, אשר לא הבינו את המהות האמיתית של גדולתו ואינם מכירים את הכבוד שבהשתייכות אליו. [פירוש אחר] או שהוא אומר: אפילו אם היו מתאספות כנגדנו אומות רבות המשולות למים רבים, והממלכות הגדולות המשולות לנהרות סוערים ואדירי זרם, לא היו יכולות לכבות את אהבתנו לך, כלומר כאשר הם גוזרים עלינו שמדות ומנסים להוציא אותנו מתחת מרותך, אנו לא נסכים לכך אלא נעדיף לההרג ולהתענות מאשר להיפרד מאהבתך, ונסבול את השפלות והתיעוב והבושה שהם מביישים אותנו ואת הבוז, כשאנו מחכים לרחמים ובטוחים בישועתך.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מים [רבים]⁠¹ לא יוכלו לכבות את האהבה – ר״ל שאע״פ שתסבול צרות רבות ורעות, שלא יהיה להן יכולת לכבות את האהבה. והמשיל הצרות למים, כאמרו² ימשני ממים רבים.

ונהרות לא ישטפוה - ר״ל מיני גירושים וגליות נמשלות לנהרות שוטפים, לא יהיה להם יכולת לשטוף ולהסיר אהבת כנסת ישראל לש״י.

אם יתן איש את כל הון ביתו – ר״ל ואע״פ שלסבת אהבתו יתן איש את כל הון ביתו, לא יחוש עליו, וז״ש בוז יבוזו לו, ויר״ל ואם יתן כל איש ישראל ויוציא כל הון ביתו בעבור אהבת הש״י, בוז יבוזו לו, ר״ל לממונו.

1. חסר בכ״י.

2. שמואל ב׳ כ״ב י״ז, תהילים י״ח י״ז.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מים רבים. המים הזידונים¹: לא יוכלו לכבות. בכל השתדלותם להדיחנו מעל ה׳ אלוקינו: ונהרות. מלכי האומות²: לא ישטפוה. ברוב מתנותיהם וגיזומיהם³, כענין נבוכדנצר עם חנניה מישאל ועזריה⁴, וזה כי אמנם - אם יתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, שאין דבר כערכה אצלינו⁵:

1. ע״פ לשה״כ בתהלים (קכד ה) ׳אזי עבר על נפשינו המים הזדונים׳, ושם פירש רבינו על גזירות האומות, וכן פירש רש״י כאן ׳מים רבים – האומות׳. וראה גם מש״כ רבינו בישעיה (מג ב) ׳כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם הזדונים של בבל - אִתְּךָ אָנִי, ונְּהָרוֹת של פרס לֹא יִשְׁטְפוּךָ, [כִּי תֵלֵךְ] בְּמוֹ אֵשׁ של יוון [לֹא תִכָּוֶה], וְלֶהָבָה שולטת למרחוק של מלכות זדון [לֹא תִבְעַר בָּךְ]׳.

2. כן פירש רש״י ׳שריהם ומלכיהם׳. וראה מש״כ רבינו בישעיה (כה ג-ד) ׳וזה כי היית מַחְסֶה מִזֶּרֶם שוטף בחרות אפם בנו להמון, והיית צֵל מֵחֹרֶב השעבוד והדלות לצדיקים, וענין ׳מזרם׳ [הנביא בא לבאר למה המשיל את צרות הגוים לזרם], כִּי רוּחַ [רצונם של] עָרִיצִים [המושלים] על ישראל הוא כְּ׳זֶרֶם׳ מקור נפתח [כבאר מים שאינו פוסק], כהקיר ביר [כמו שהבאר מימיה נובעין תמיד בלי הפסק, כן הקרה רעתה, וגם כאן ׳זרם קיר׳ הוא זרם הזורם מן המקור, שאינו פוסק], כענין ׳בהא סלקינן ובהא נחתינן׳⁠ ⁠׳. וראה שם (כח ב-ג, ושם פסוק יז, לב ב). ועולה מזה שנמשלו לנהרות שאינם פוסקים, כי תמיד משתדלים להדיח את ישראל מעל ה׳, ואף על פי כן אינם מצליחים.

3. גם אם ירבו בשוחד ומתנות, או באיומים. וכן פירש רש״י: ׳לא ישטפוה - על ידי חוזק ואימה, ואף על ידי פיתוי והסתה אם יתן איש את כל הון ביתו כדי להמיר אהבתך, בוז יבוזו לו׳.

4. שמצד אחד עמדו בבית המלך והוא נתן להם את מזונם, ומצד שני איים שאם לא ישתחוו לצלם יפיל אותם לכבשן האש, הרי שלא נכנעו לא למתנותיו ולא לאיומיו.

5. אין אצלינו שום דבר בעולם שמשתווה לאהבת ה׳, ולכן לא יועילו הגויים לא באיומיהם ולא במתנותיהם. וכתב בלקח טוב: ׳אמרו ישראל לפני הקב״ה, מים רבים - כל אומות העולם אם מתקבצין אינם יכולין לכבות את האהבה שישראל אוהבים אותך, שהאומות נקראו מים, שנאמר אזי המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו, ונהרות לא ישטפוה - ואפילו הורגין, ואפילו מטביעין במים, ואפילו שורפין באש, אין ישראל שומעין להם לכפור ליוצרם, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה - שאם אחד מן השרים נותנין ממון הרבה לתת לאחד מישראל לעזוב את תורת אלקיו, בוז יבוזו לו - לאותו הנותן את כל הון ביתו מפני אהבת ישראל להקב״ה׳. ועד כאן הם ציטוט דברי ישראל בקיבוץ גלויות על ידי ה׳, שה׳ מזכיר בדבריו את דבריהם ותפילתם שמתפללים על בוא משיח ומזכירים את זכות ישראל במה שמסרו נפשם על קדושת השם לפני קיבוץ גלויות.

לכבות – מלשון כבוי.

ישטפוה – ענין גריפה על ידי חוזק הרדיפה וכן תשטף ספיחיה (איוב י״ד:י״ט).

הון – ענין עושר וכן הון יקר (משלי א׳:י״ג).

בוז יבוזו – מלשון בזיון.

מים רבים – לפי שהמשיל את האהבה באש, לכן אמר מים רבים וכו׳ לשון הנופל בכבוי האש ורוצה לומר לא יועיל שום הסתה ופתוי לבטל את האהבה. ואם מי יתן כל הון ביתו בעבור האהבה להמיר אותה בשנאה, הנה כל בני עולם יבוזו אותו וילעגו עליו, על שלא השכיל לדעת שאי אפשר לבטל אהבה עזה זאת בשום דבר. ומוסב למעלה לומר מהראוי שלא תסיר עוד אהבתך ממני, הואיל וגם אהבתי אליך חזקה מאד. והנמשל הוא לאחדים עם המשל.

משל:

מים – [דברי המשורר] רואים אנו גדול כח האהבה ורשפיה רשפי אש. אשר במים רבים ונהרות לא יוכלו לכבותה, ר״ל שכל תחבולות שלמה שעשה להטות לב הרעיה מן דודה לא הועילו מאומה, כי אש האהבה לא תכובה במים רבים, וגם נהרות שדרכם לשטוף כל הנמצא בדרכם לא ישטפוה ר״ל שלא יכול לה שלמה לא בטוב ולא ביד חזקה. לכן אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו כי לא יקנוה בהון עתק רק באהבת הלב הדבר תלוי.

הרעיה דבקה בדודה.

ובזה נשלם השיר החמישי.

מליצה:

מים – (דברי המשורר), רואים אנו כי מים רבים לא יוכלו לכבות אהבה. הראיה העליונה אל אלהיה ר״ל שכל פתויי היצר וחמדת הכח המתעורר לא יכלו לבטל אהבת נפש שלמה לאלהיה: וגם נהרות. השוטפים שהם תהפוכות הזמן ורעת העולם: לא ישטפוה. עד שאם יתן איש כל הון בעבור אהבת ה׳ בוז יבוזו לו. כי לא דבר קטן ינתן מחירה כי מטבע האהבה הגדולה הזאת שימסור עליה את נפשו ומאודו.

הרעיה נפש שלמה דבקה בחיי עד האלהי הרוחות.

ובזה נשלם שיר החמישי.

אם יתן איש וגו׳ – נראה ששלמה נתן לה במתנה כרם גדול במקום נקרא בעל המון (למטה פסוק י״א), וכרם זה היה נחלק בין נוטרים או נוצרים הרבה שקבלו עליהם לתת בעד פרי המגיע לחלקם אלף כסף לשלמה, ונשאר עוד לכל אחד מהם מאתים כסף חלף עבודתו ושמירתו; והשונמית יראה פן ידמה שלמה שבמתנה גדולה כזו שלם לה אתננה ודי והותר; והיא אומרת לו כי אך באהבה תשולם אהבתה וְהִשָּׁמְעָהּ לו.

מים רבים וגו׳ – מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, לפיכך אין עבירה מכבה תורדה.⁠¹ (סוטה כ״א.)

מים רבים וגו׳ – מים רבים אלו אוה״ע, שנאמר (ישעיהו י״ז) הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, לא יוכלו לכבות את האהבה, את האהבה שהקב״ה אוהב לישראל, שנאמר (מלאכי א׳) אהבתי אתכם אמר ה׳, ונהרות לא ישטפוה – אלו אוה״ע, כמש״נ (ישעיהו ז׳) ביום ההוא יגלח ה׳ בתער השכירה בעברי נהר וגו׳, ונאמר (שם ח׳) ולכן הנה ה׳ מעלה עליהם את מי הנהר.⁠² (שם)

אם יתן איש וגו׳ – אם פותחין כל אוה״ע את כל האוצרות שלהם ונותנים בדבר אחד מן התורה אינו מתכפר בידם לעולם.⁠³ (מ״ר)

אם יתן איש וגו׳ – אם פותחין כל אומה״ע כל אוצרות שלהם ונותנין כל ממונם בדמיהם של ר׳ עקיבא וחביריו אין מתכפר להם לעולם. (שם)

אם יתן איש וגו׳ – כד דמך רבי יוחנן היה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר׳ יוחנן את התורה בוז יבוזו לו.⁠⁴ (שם)

אם יתן איש וגו׳ – כד דמך ר׳ אושעיא איש טרייה ראו מטתו פורחת באויר, והיה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב הקב״ה לר׳ אושעיא איש טרייה בוז יבוזו לו. (שם)

1. ר״ל אין עבירה מכבה שכר מי שעסק בתורה, וסמך לדרוש דאהבה שבכאן היא אהבת התורה ע״ש הכתוב לעיל בפסוק ודגלו עלי אהבה דקאי על התורה, כמבואר שם.

2. וסיפא דקרא הרבים והעצומים את מלך אשור, הרי דכינה את מלך אשור בשם מים רבים, ועיקר ענין הכבוי מאהבת ישראל לה׳ ע״י עובדי אלילים צ״ל דמכוין לעת שיסורו ישראל מאחרי ה׳, שאז מקום לבע״ד לקטרג הללו עובדי עבודת כוכבים והללו עובדי עבודת כוכבים וכו׳, וא״כ הלא באפשר שהעמים יכבו את האהבה, אחרי שהם מרובים מישראל, ואמר כי אעפ״כ לא יוכלו לכבות, ואם רק פותחים בתשובה מיד מקבלם באהבה. ועיין עוד בסמוך אות ל״ד.

3. ר״ל במה שבטלו דבר אחד מן התורה מישראל.

4. כמש״כ כל הון לא ישוו בה, וא״כ אין לה שיעור וערך.

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ¹, אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן – ממון² בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה להמיר אותה בשנאה, הנה כל בני העולם³ בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ – יבזו אותו⁴ וילעגו עליו⁵ על שלא השכיל לדעת שאי אפשר לבטל את האהבה העזה הזו בשום דבר⁶:

1. לפי שהמשיל את האהבה לאש אמר שֶׁמַים לא יוכלו לכבותה, והיינו שלא יועיל שום פיתוי להסיר את האהבה, מצודת דוד.

2. רשב״ם. ומצודת ציון ביאר עושר.

3. מצודת דוד.

4. מצודת ציון.

5. אבן עזרא, מצודת דוד.

6. מצודת דוד. והנמשל, אומות העולם שריהם ומלכיהם לא יוכלו לבטל את אהבת כנסת ישראל להקב״ה לא על ידי חוזק ואימה, ואף לא על ידי פיתוי והסתה, והקב״ה ובית דינו מעידים שכנסת ישראל נאמנה לה׳ יתברך, רש״י. ובמדרש, אמרו ישראל לפני הקב״ה ״מים רבים״ כל אומות העולם אם מתקבצין אינם יכולין לכבות את האהבה שישראל אוהבים אותך, ״ונהרות לא ישטפוה״ ואפילו הורגים ומטביעים במים, ואפילו שורפים באש, אין ישראל שומעים להם לכפור ליוצרם, ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה״ שאם אחד מן השרים נותן ממון הרבה לתת לאחד מישראל לעזוב את תורת אלהיו, ״בוז יבוזו לו״ לאותו הנותן את כל הון ביתו, מפני אהבת ישראל להקב״ה, לקח טוב. ועוד דרשו, ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ עבירה מכבה את המצוה ואין העבירה מכבה את התורה, מדרש זוטא.

(ח) ⁠אָח֥וֹת לָ֙נוּ֙ קְ⁠טַנָּ֔⁠ה וְ⁠שָׁדַ֖יִם אֵ֣ין לָ֑הּ מַֽה⁠־נַּ⁠עֲשֶׂה֙ לַאֲחֹתֵ֔נוּ בַּיּ֖⁠וֹם שֶׁיְּ⁠דֻבַּ⁠ר⁠־בָּֽהּ׃

We have a little sister, and she has no breasts. What shall we do for our sister on the day when she shall be spoken for?

תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל

בְּעִדָּנָא הַהוּא יֵימְרוּן מַלְאֲכֵי שְׁמַיָּא אִלֵּין לְאִלֵּין אוּמָּא חֲדָא אִית לָן בְּאַרְעָא וְקַלִּילָן זָכְוָתָהָא וּמַלְכִין וְשִׁלְטוֹנִין לֵית לָהּ לְמִפַּק לְאָגָחָא קְרָבָא עִם מַשְׁרְיָתֵיהּ דְּגוֹג מָה נַעֲבֵיד לְאַחָתַנָא בְּיוֹמָא דְּמַלִּילוּ אוּמַּיָּא לְמִסַּק עֲלַהּ לִקְרָבָא.

[א] אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, לֶעָתִיד לָבוֹא עֲתִידִין כָּל שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִין וּמְקַטְרְגִין אֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמְרִין רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵלּוּ עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵלּוּ עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֵלּוּ גִּלּוּ עֲרָיוֹת וְאֵלּוּ גִּלּוּ עֲרָיוֹת, אֵלּוּ שָׁפְכוּ דָּמִים וְאֵלּוּ שָׁפְכוּ דָּמִים, מִפְּנֵי מָה אֵלּוּ יוֹרְדִין לַגֵּיהִנֹּם וְאֵלּוּ אֵינָן יוֹרְדִין, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, מַה קָּטָן זֶה כָּל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה אֵין מְמַחִין עַל יָדוֹ, לָמָּה, שֶׁהוּא קָטָן, כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל מִתְלַכְלְכִין כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה בַּעֲווֹנוֹתֵיהֶן, בָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם (ויקרא ט״ז:ל׳).

[ב] רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַר קְרָא בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ (יחזקאל ל״ג:כ״ד), וְאִחָה אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בַּר קַפָּרָא אָמַר כְּאָדָם שֶׁהוּא מְאַחֶה הַקֶּרַע, עַד שֶׁהוּא קָטָן הָיָה עָסוּק בְּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּא לִכְלַל מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵינוּ בַּיּוֹם שֶׁיְדֻבַּר בָּהּ, בַּיּוֹם שֶׁגָּזַר נִמְרוֹד הָרָשָׁע וְאָמַר לֵירֵד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ.

אחות לנו קטנה – זו סדום ובנותיה שהיו לה שדים ואינה נותנת צדקה לעניים ואינה מפרנסת את האביונים.

מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה – לפורענות. ואלו הן חמשה כרכים. ויהי גבול הכנעני מצידון וגו׳ (בראשית י׳:י״ט).

ד״א אחות לנו קטנה וגו׳ – זה דורו של חזקיהו שהיו דומים לאשה נאה שאין לה שדים. שהיו נאים ולא היו מעשיהם טובים.

מה נעשה לאחותינו ביום שידבר בה – לפורענות. זה דורי של [גדליהו בן] אחיקם.

אחות לנו קטנה – זו התורה שנאמר אמור לחכמה אחותי את קטנה במראה וגדולה במעשים, ושדים אין לה כאשה אבל היא מינקת לכל העולם שנאמר דדיה ירווך בכל עת, מה נעשה באי זה פנים נקביל פני שכינה במצותיה של תורה, והקב״ה אומר להם אם חומה היא אם משימין עצמם כחומה לחצי נבנה עליה טירת כסף כשם שהכסף נכנס לאור ויוצא שלם ואינו חסר, כך הם נכנסים למלכיות ויוצאים שלמים, ואם דלת היא כשם שהדלת אינה אלא לשעה כך הם אינם יוצאים אלא לשעה.

אחות לנו קטנה וגו׳ – אמר רבי יוחנן אחות זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד.

דבר אחר: אחות לנו קטנה – רבי ברכיה אמר זה אברהם אבינו שאיחה את כל באי עולם, בר קפרא אמר כזה שמאחה את הקרע קטנה שעד שהוא קטן היה מסגל מצות ומעשי טובים, ושדים אין לה לא היניקוהו מצות ולא מעשים טובים.

מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה – ביום שיגזור עליו נמרוד לירד לתוך כבשן האש.

אכ׳ת לנא צג׳ירה, ות׳דאיא ליס להא, מא ד׳א נעמל לאכ׳תנא, פי אליום אלד׳י תכ׳טב פיה.

יש לנו אחות קטנה ואין לה שדים, מה נעשה לאחותינו ביום שתשתדך בו.

ביום שידובר בה – ביום בו תשתדך.

ענין אחות לנו קטנה, כמו שאמרנו על יהודה ובנימין. וכוונתו באמרו שדים אין לה לפי שחסרו להם הנביאים כענין שנ׳ גם נביאיה לא מצאו חזון מה׳ (איכה ב ט).

ואמרו מה נעשה לאחותינו להודיענו אם גוזר המקום שבסוף למעלה מאלף שנה שהם לפניו כיום שנ׳ כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול (תהלים צ ד) ולא אמר כימים, ואמרו מה התקנה אם תבוא הגאולה והם במרים שאז יבוא המשיח בן יוסף, אמר יתברך שמו אם היתה האומה במצב של תשובה לא נצריכנה לבן יוסף, אלא עד שיביא בן דוד יתקן את המקדש ויבנהו. ואם היתה במצב של מרי יבוא בן יוסף יפתח דלתותיה ויקבץ עליה בני אדם גבורים המשולים לארז,

עתה אחות לנו – בתחתונים שהיא מתאחה ומתחברת עמנו, והיא קטנה ומקטנת עצמה מכל האומות, כעיניין שנאמר: לא מרבכם מכל העמים (דברים ז׳:ז׳), שהם מקטינים עצמם.

אחות – לשון איחוי, אלו קרעין שאין מתאחין (בבלי מועד קטן כ״ו.).

ושדים אין לה – כעיניין שנאמר בגלות מצרים: שדים נכונו (יחזקאל ט״ז:כ״ו), בהגיע עת הגאולה. אבל זו שדים אין לה – עדיין לא הגיע עתה לעת דודים.

מה נעשה לאחותינו ביום שידבר בה – כשהאומות מתלחשים עליה להכחידה, כעיניין שנאמר: אמרו לכו ונכחידם מגוי (תהלים פ״ג:ה׳).

(8-14) ^א

א. בכ״י לוצקי 778 נוספה בסוף הפירוש ביאור ארוך של המעתיק על שיר השירים ח׳:ח׳-י״ד: ״לפי הפשט והווה אפרש אחות לנו קטנה, כי לא פורש למעלה כי אם לפי הדוגמא. אחות לנו קטנה ודדים אין לה מה נעשה לאחותנו – איזו שמירה נעשה לה שיהו בתוליה קיימין ביום שידובר בה להינשא לבעל שלא תתפתה, לכו ושאלו לה.
אם תרצה שנעשה לה לשומרה חומה בצורה שהיא שמירה מעולה, נעשה לה לכבודה חומת כסף שהיא חזקה. ואם רוצה בשמירת עראי כגון דלת שפעמים פתוח ופעמים נעול, נעשה לה דלת מלוח ארז. כך היה נמלך הק׳ לבית דינו.
והיא ענתה: אני חומה – רוצה אני בשמירה מעולה כדי שאהיה אז, לכשידובר בי ושדיי יהיו כמגדלות, {כמגדלות – שם דבר של גדלת, שדדיה גסין, נודריירש בלעז}, בעיני בעלי מוצאת שלום.
וכרם היה לשלמה בבעל המון – מקום. נתן את הכרם לנוטרים – לאריסין.
איש יביא בפריו וגו׳ – בא איש אחד לקנות הכרם מן המלך מפני פיריו באלף כסף, שכך דמי סתם כרם, כדכת׳: כל מקום אשר יהיה אלף גפן באלף כסף (ישעיהו ז׳:כ״ג).
אמר האריס השומר: היאך עלה בדעתך לקנותו, הלא כרם שלי לפניי – משועבד לאריסותי. ענה הקונה ואמר: מה לך, אם אקנהו, גם ממך אקנהו, כי האלף כסף אתן למלך ולך המאתים.
מיד שאל השומר לחבורת אנשים היושבת בגנים וחברים המקשיבים ושומעין הדברים לקולך השמיעני – המליכו אותי מה אעשה. והם נתנו לו עצה למוכרו, ואמרו לו: לכה לך וברח מן הכרם והניחה לקונהו.⁠״

We have a [little] sister – In the earthly abode, who unites, joins and desires to be with us, and she is little and humbles herself more than all the nations, as the matter is stated, "Not because you are more numerous, etc.⁠"¹ for they humble themselves.

A [little] sister – אָחוֹת is] an expression of joining, [as in,] "These are the rends that may not be sewn up completely מִתְאַחִין.⁠"²

But she has no breasts – As the matter is stated concerning the exile of Egypt, "[Her] breasts were developed,⁠"³ when the time of the redemption arrived, but this one, "she has no breasts;⁠" her time has not yet arrived for the time of love.

What shall we do for our sister on the day she is spoken for – When the nations whisper about her to destroy her, as the matter is stated, "Come, let us destroy them from being a nation.⁠"⁴

1. Devarim 7:7.

2. Maseches Mo'ed Katan 26a.

3. Yechezkel 16:7; connoting the readiness for redemption.

4. Tehillim 83:5.

אחות לנו קטנה – זו התורה כענין שנאמר אמור לחכמה אחותי את. קטנה שהיא קטנה במראה וגדולה במעשים.

ושדים אין לה – אין לה שדים כבני אדם אבל מניקה היא את כל בני האדם. שנאמר אילת אהבים ויעלת חן דדיך ירווך בכל עת.

מה נעשה לאחותינו – באלו הפנים אנחנו מקבלים פניו של הקב״ה ומצוותיה של תורה והקב״ה או׳ להם.

(8-10) ד״א: אחות לנו קטנה – נאמר על דור שבאחרית הימים שהיא קטנה שבבנות נתמעטו חכמים. נתמעטו הצדיקים. ונתמעט העושר. כענין שנאמר והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם י״י. אין לה מעשים כמה להתלות בימי הזעם. מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה. כלומר מה נעשה לישראל באחרית הימים ביום שידובר בה שיאמרו האויבים לאבדם ולהתעותם מדברי תורה. שנאמר על עמך יערימו סוד. אמרו לנו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד.

אם חומה היא – עומדת בייחודו של השם כחומה והם מוסרין עצמם על קדושת השם. נבנה עליה טירת כסף שאין הרקב שולט כך לא יוכלו האויבים להשחיתם והשם מעמיד להם מושיע.

ואם דלת היא – שכשם שהדלת פותח וסוגר כך יהיו בגלות בין הגוים שלא יעמדו בדתם ובחזקה.

נצור עליה לוח ארז – כשם שהאש (שלוח ארז) שולט בו האש כך סופו לרקבון ולאש. אני חומה ושדי כמגדלות. משיבין ישראל אני חומה עתידה אני לעמוד כחומה נגד האומות כדרך שנא׳ בירמיהו ראה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת. כך יהיו ישראל כחומה חזקה בייחודו של מקום.

ושדי כמגדלות – החכמים שבדור הם כשדיים המניקים את התינוק כך מורין לישראל אורחות חיים כמגדלות הללו שעומדים בפני האויבים כך חכמי ישראל מגינים על דורם.

אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום – אז יקיף השם לרחם את ישראל כענין שנאמר אז ראיתי בעניי. ויקרא להם השם שלום. כענין מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה.

אחות לנו קטנה – עכשיו היא מספרת על אשר אמרו עליה אחיה ובית אביה בעודה קטנה: הנה זאת אחותינו קטנה, ועדיין לא הגיע^א זמנה להינשא, שהרי אין לה שדים. ובעוד שהיא קטנה יש עלינו לתקן לה תכשיטיה אשר יצטרכו לעת נישואיה.⁠^ב ומה הם תכשיטיה אשר נעשה ונתקן שיהיו מזומנין לה ביום שידברו שלישים שדכנים.⁠^ג

ובקישוטי נקודות כסף ובגדי מלכות נלבישנה^ד להשיאה, אם ראוייה וחשובה היא כחומה להשיאה לבן מלך, נבנה ונתקן לה פלטירין והיכלות של כסף.

ואם דלת היא – שאינה הגונה וראויה למלכות, נבנה לה בית של ארזים ותכשיטים הראויים לבת גילה לדוגמתה.

וכאשר שמעתי דבריהם השיבותי להם דבר: אני חומה, ועליכם לבנות לי טירת כסף ולהלבישני בגדי מלכות.

ועל שאמרתם: ושדים אין לה, שדי כמגדלות – והנה הגיע זמני להינשא.

כאשר נשמעו ונודעו דבריי לידידי אשר^ה שם לבו עלי, אז^ו הייתי בעיניו מוצאת חן ושלום.

דמיון על כנסת ישראל שזוכרת בתוך הגלות את האהבה אשר הפליא לישראל במצרים, ושלח להם את שלישיו משה ואהרן להוציאם מתחת סבלות מצרים, והלכו גאולים משופעים בזהב וכסף ומרגליות ותכשיטין. כל זאת עשה לה הקב״ה, ועכשיו היא נידונת בשיעבוד קשה, ונפשה עורגת להקב״ה להוציאה למרחב.

טירת – פלטירין והיכלות, כמו: בחצריהם ובטירותם (בראשית כ״ה:ט״ז).

נצור – לשון תיקון וביניין.

^ז[דבר אחר: אחות לנו קטנה – הרי זכר ביאת גוג ומגוג. אמר הקב״ה: ישראל אומה קטנה, מה נעשה לה באותו יום שידברו עליהם האומות ויבואו עליהם למלחמה.⁠^ח

אם חומה היא – אם היתה חומה פרוצה, באותו הפרץ היינו נצור עליה טירת^ט כסף.

ואם היתה דלת שבורה, היינו נוצרין עליה לוח ארז.

אני חומה – ענתה כנסת ישראל ואמרה: בעוד אל: אני חומה – וקהלי ברגלי מלחמה.⁠¹

כשאסבול גלות וכל אילו הצרות על קדושת שמו, אז אהיה בעיניו כמוצאת שלום.]

1. צ״ע בהבנת הדברים.

א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: הגיעה.

ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: נישואה.

ג. כן בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט, סואב: שיכנוס.

ד. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג: נלבשינה. בכ״י סנקט פטרבורג: ולבישנה.

ה. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: משם.

ו. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ואז.

ז. תוספת זו (כמו התוספות על ח׳:ה׳-ז׳, ח׳:י״א-י״ד) מופיעה רק בכ״י סנקט פטרבורג, ולא בכתבי יד האחרים.

ח. כאן נכפלו המלים: ויבואו עליהם למלחמה.

ט. בכ״י: טרית.

WE HAVE A LITTLE SISTER – Now she recounts what her brothers and her family said to her when she was young: "This is our little sister and her time to be married has not yet arrived – she does not yet have breasts for she is still small. We must prepare ornaments for her which she will need when the time comes for her to marry. What garments shall we make for her so that they will be ready on the day when thirty matchmakers will ask for her?

We shall dress her in jewelry, studded with silver, and clothes fit for a queen to marry her off, if she is seemly and prominent like a wall, to marry her to a prince, we shall build and outfit halls and palaces of silver for her.⁠¹

But if she is like a door, not beautiful or worthy of royalty, we shall build her a house of cedarwood and clothe her as befits one of her age and looks.⁠"

[She then says:] "After I heard what they had said, I answered them saying: "I am a wall and you must build for me a tower of silver and dress me in royal clothing. As for your saying, 'She has no breasts', MY BREASTS ARE LIKE TOWERS² – My time to marry has arrived.

When my lover heard and took notice of what I said there, he set his heart upon me, and I FOUND FAVOR AND PERFECTION IN HIS EYES.

The allegorical meaning of this verse refers to the Assembly of Israel who remembers in exile the wonderful love that He showed her in Egypt by sending His lieutenants, Moses and Aaron, to lead them out from the afflictions of Egypt. They went out redeemed and rewarded with gold, silver, precious stones, and ornaments. The Holy One, Blessed be He, did all this (in the past) but now she is punished with hard servitude and her soul longs for the Holy One, Blessed be He, to bring her forth into freedom.

A SILVER BATTLEMENT – The word means halls and palaces as in the phrase בחצריהם ובטירותם (Gen. 25:16).⁠³

PANEL – The word connotes repairing and building.

1. Ibn Ezra offers a similar explanation of the brothers' speech but suggests that it refers to her virginity.

2. With these words Rashbam introduces the next comment thus integrating verses 8-10.

3. JPS renders these words as "villages and encampments" which, obviously, is not what Rashbam intends. Since we do not have his commentary on this passage we can only infer that he understood these words differently.

איה דבר האחד מבני אמי שאמרו:⁠^א אחות לנו קטנה שמנוה נוטרה אך היתה עוד קטנה מה נעשה לאחותינו^ב ביום שידובר בה להנשא.

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״שאמרו״.

ב. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״לאחותינו״.

What has come of that saying of one of my brothers, who said, ‘We have a little sister, what shall we do for our sister in the day when her espousals shall be proposed’!

אחות לנו קטנה – כשיעלו ישראל אז יאמר זה אל זה: אחות לנו קטנה – והם שני השבטים וחצי שגלו בתחלה, שנאמר: בעת {הראשון} הקל ארצה זבולון^א (ישעיהו ח׳:כ״ג).

ושדים אין לה – שמא אין להם תורות.

ביום שידובר בה – שתעמוד בדין.

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״שנאמר בעת הקל ארצה זבולון״.

We have a little sister. When Israel goes up they shall say one to the other, We have a little sister, which means the two tribes and a half, for these were first taken captive, as is said, ‘When at the first he lightly afflicted the land of Zebulun and the land of Naphtali’ (Isaiah 8:23).

And she hath no breasts. Perchance she has no laws.

In the day when she shall be spoken for. When she shall stand to be judged.

אחות לנו קטנה – אמרה הנערה: אחד מבני אמי חשד אותי, ואמר לאחיו: אחותנו שמנוה נוטרה את הכרמים¹ והיא היתה באותו הזמן קטנה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה – להינשא.

1. השוו ללשון הפסוק בשיר השירים א׳:ו׳.

אחות לנו קטנה – תאמר כנסת ישראל אחר שתתחבר^א עוד נשארה לנו אחות מעבר לנהרי כוש,⁠¹ או הם שני המטות וחצי המטה.

ביום שידובר בה – ביום הנחמה, כמו: דברו על לב ירושלם (ישעיהו מ׳:ב׳).

1. השוו ללשון הפסוק בצפניה ג׳:י׳.

א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״נתחבר״.

אחות לנו קטנה. כך אומרים אחיה: מה נעשה לאחותינו כשיגדלו שדיה, ותהא ראוייה להנשא, וידובר בה ליתנה לבעל? אם חומה היא – קבועה, כאשה ״כבודה בת מלך פנימה״ (ראו תהלים מ״ה:י״ד), ולא יצאנית, נעשה לה כלים נאים ובית מצופה בכסף. ואם דלת היא – יצאנית ונקלה,⁠^א אז נעשה לה תכשיטים דלים ולא חמודים. והיא משיבה להם: אני חומה וקבועה וצנועה, ושדי כבר הגדילו, וראויה אני להנשא. כמגדלות – מגדלות קטנות עושים בחומת עיר, שקורין ברטיקא^ב, התלויות בחומה כעין דדי אשה. אז הייתי בעיניו של דוד, כשנשאתי לו, כמוצאות שלום, שאהבני, והייתי בשלום אצלו.

והדוגמה אחות לנו קטנה. בגלות אדום. כך אומרים מליצי^ג ישראל על ישראל, שזכיותיהם קטנים בגלות, ואם יחזרו למוטב, יוציא^ד הק׳ מן הגלות, ויבנה להם בית עולמים. וחכמים פירשו על בית שני, שאם עשו כחומה בימי עזרא, היה להם משיח ובית עולמים; ומתוך שלא עשו כן, נשתהו ניחמות של ישעיהו ושאר נביאים עד לעתיד.

כרם היה לשלמה. כך היה המעשה: האהוב שלה היה מביא לראָייה דברי המעשה, כמו שאפרש, וכן הוא אומר לרעייתו: אין משפטך לידבק לאחרים, כי אם לי, שטרחתי באהבתך, כגון מעשה של כרם של שלמה, שבאותו מקום ששמו המון. נתן שלמה את הכרם לנוטרים – לאריסים. איש יביא בפריו אלף כסף – בא אחד ואמר לשלמה: אני אתן לך אלף כסף מיין כרמך לשנה. באו הנוטרים, אמרו לשלמה: כרמי שלי לפני – הניחה לי, שטרחתי בה, ואני אתן לך אלף כסף כמו איש נוכרי; ומאתים, שירויח איש נוכרי, טוב הוא שארויחם אני, שטרחתי בה כל הימים ונטרתיה. לכך אני אומר: את רעייתי היושבת בגנים, חבירים שלי מקשיבים לקולך, השמיעני. הם מתאוים לקולך ולאהבתך. טוב שתשמיעי לי ולא להם, שאני אהבתיך עד עתה, והטבתי לך, כמו שעשה שלמה, שנתן פירות הכרם לנוטרים, ולא לאיש אחר, שהוא נוכרי בה. והיא משיבה לדודה: ברח דודי, ותוציאני מן החבירים, ונתרחק מהם, ואני ואתה נתעלסה באהבים.

ורבותינו פירשו הדוגמה הזאת, כי זה ישראל, כדכתיב ״כי כרם י״י צבאות בית ישראל״ (ישעיהו ה׳:ז׳), וכמו שאלף כסף ה׳ פעמים מאתים, כך היו ה׳ חלקים ישראל בידי ירבעם, והמאתים – שהם חלק ששי – נשארו בידי רחבעם בן שלמה, כי ירבעם היה לו עשרה שבטים,⁠^ה ולרחבעם יהודה ובנימין (ראו מלכים א י״ב:כ׳-כ״א). כרמי שלי לפני – בימי שלמה נשארו לו כולם,⁠^ו אבל לאחר מכן לא נשארו לו כי אם מאתים לנוטרים פריו של שלמה, שהוא רחבעם. היושבת בגנים^ז

א. בכתב היד נראה: ולקלה.

ב. בצרפתית עתיקה: breteche (ראו בערכו במילון האנגלו-נורמני). מלה זו יכולה לציין סוגים שונים של ביצורים, בעיקר מעץ, המתאימים לתיאור של פרשננו כאן.

ג. לאחר מלה זו יש גרש, מסיבה לא ברורה.

ד. אולי צ״ל: יוציאם.

ה. בכתב היד: שבעים.

ו. מלה זו מופיעה בסוף שורה. השורה הבאה חתוכה, והיא האחרונה בעמוד. מכאן ואילך נסיון שלי לשחזר את השורה האחרונה מראשי האותיות הקיימים בדף. אבל למעשה רק שתי המלים האחרונות ברורות לגמרי, והשאר תלויות במדה זו או אחרת בשחזורי.

ז. על פניו נראה, שהשורה האחרונה היא קצה העמוד, ושכאן מסתיים הפירוש בכתב יד זה. אולם מבחינת התוכן ברור, שהפירוש אינו מסתיים כאן, ושבמקור היה לו המשך, שלא ניתן לשחזר בשלב זה.

אחות לנו קטנה – כך אמרו אחיה: יש לנו אחות ילדה.

ושדים אין לה – כי קטנה היא בשנים, ולא נכונו שדיה, הפך: שדים נכונו ושערך צמח (יחזקאל ט״ז:ז׳). אך מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה – לשדכה לדודה, כי יראים פן תהיה נבעלת, כי היתה רועה ורגילה בין הרועים, שמא נתעוללו בה.

אחות לנו קטנה אומרים לנו המלאכים: יש לנו אחות הדומה לנו בעולם הארצי, והיא האומה הישראלית, ומדרגתה נמוכה מבחינת ההבנה שלה ועבודת האל שלה מאשר מדרגת המלאכים ״ותחסרהו מעט מאלהים״ (תהלים ח:ו). ״ושדים אין לה״ כלומר השלמות שלהם חסרה לעומת מה שמצופה מהם.

מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה באיזה מצב תהיה ההשגחה עליה כאשר יקראו לה לצורך משפט ומתן גמול.

אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותנו ביום שידבר בה – אמר השכל הפועל והשכל הנקנה ר״ל השכל ההיולאני תשלם באלו השלמות אשר קדם זכרם אחות לנו והיא זאת החשוקה אשר קדם זכרה וקראוה אחות להם מצד שלמותה עד שכבר נקראת שולמית במה שקדם ומצד היותה עוזרת להם בפעולתם ר״ל במה שיקבל השכל ההיולאני משפע השכל הפועל וקראוה קטנה מצד מיעוט חלקה בזאת ההשגה אשר יצטרכו אליה ואמרו שאין לה שדים תשפיע להם מה שיצטרכו אליו בזאת ההשגה והוא נאות לפי המשל כי הקטנה אין לה שדים נכונים לינק מהם ובהיות הענין כן מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה שתשפיע אלינו מה שיצטרך אלינו בזאת ההשגה ובזאת החכמה מאיזה צד יישירה אל זאת ההשפעה כי היא לא תוכל על זה מעצמה אם לא ניישירה אל זה. ואולם אמרו ביום שידובר בה הוא להעיר כי יצטרכו אל זה תנאים רבים מהם ההרגל במלאכת הנצוח כמו שנזכר בראש ספר הנצוח ומהם ישוב הדעת ושקיטת רתיחת הטבעים ולזה לא התירוה אל עצמם החכמים הקודמים כי אם בעת הזקנה. וזה כי זאת המלאכה מצד שישתמשו בה בהקדמות מפורסמות והיה מדרך ההקדמות המפורסמות ברוב העניינים שילקח מהם ראיה על דבר והפכו ראוי שתהיה דעת החוקר בה מיושבת מאד עד שיקח מאלו ההקדמות המפורסמות ההקדמות הצודקות לבד וראוי גם כן שלא יעמיק בה כהעמקתו בשאר החכמות אשר אפשר בהם ההעמקה וזה כי דרך החקירה בחכמה חכמה ראוי שיהיה לפי שעור ההאמתה המגעת בחכמה ההיא.

אחות לנו קטנה – כנסת ישראל רמזה בזה לבית שני, ואמרה אחות לנו קטנה, ר״ל לנו לישראל, משתי אחיות שלנו, האחת קטנה, שהיא בית שני, שלא היה כ״כ מעולה כמו הראשון:

ושדים אין לה - ר״ל אין בה נביאים ורוח הקדש, שהוא נמשל לחלב היוצא מן השד¹, כי כן השפעת הש״י ורוח הקדש, כחלב הנשפע מן השד², ואמרה מה נעשה לאחותינו זאת ביום שידובר בה: אעפ״י שהיא קטנה ושדים אין לה, מה נעשה לה ביום שידובר בה: ר״ל ביום שתחרב, מה נקוה שתהיה אחרי חרבנה:

1. הַשַד.

2. הַשַד.

ואחר אשר נגמרו כל ענייניה והגיעו אל שעור אשר אותה נפשה בתחילה ושיעורה שלא יזוזו לעולמי עד זכרה מה שהיה מעניינה אצל אחיה אמרה: אחות וגו׳ – ירצה כי בעוד שהיתה בבית אחיה קודם שימשכו כל אלה הענינים הנפלאים הגדול שבאחיה היה אומר לאחיו עליה הנה יש לנו אחות קטנה ממנו ושדים אין לה – כלומר שאינה ראויה להנשא מצד שאינה יודעת בטוב עבודת בעל.

מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה – להנשא.

ועתה אחרי אשר הגיעה אל זה השיעור מהגעת תכלית וסדר שאלתה ובקשתה זכרה מה שעבר בין דודה זה ואחוזת מרעהו על ענין פדיונה וגאולתה ואמר: אחות לנו – אמר שהדוד המרומם הזה היה אומר לפמליא שלו על כנסת ישראל בהיותה בגלות אחות לנו קטנה כמו שקראה בראשונה אחותי רעיתי והיא כנסיה קטנה כנגד כנסיה של מעלה. ושדים אין לה כי היא מחוסרת שתי תורות לפי שבהיותה נרדפת בשעבוד מלכיות דברי תורה שבכתב ותורה שבע״פ בטלים מהם או רובם וכמ״ש (איכה ב׳) מלכה ושריה בגוים אין תורה. ועוד כתיב (דברי הימים ב ט״ו) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וכו׳ וללא תורה. מה נעשה לאחותנו ביום ההוא הידוע שידובר בגאולתה וכמ״ש (ישעיהו ס״ג) כי יום נקם בלבי.

[תשובת ה׳ לעדת ישראל המתפללים לבוא המשיח אחרי קיבוץ גלויות]:

אחות לנו קטנה. משיב האל יתברך, הנה מצטערת אַתְּ על איחור שריית שכינתי בתוכך וביאת משיחי¹, הנה אפילו בקיבוץ גליות תהיה עדת הצדיקים מועטת²: ושדים אין לה. ואותם המועטים אינם מלמדים דעת את העם ובלתי מוחים להשיב מעון³, בהיות ההמון אז כולו עוסק בחיי שעה בלבד⁴, כאמרו (יחזקאל לח יב) ׳עושה מקנה וקנין׳⁵: מה נעשה לאחותנו. אני (דברים ד׳:כ״ד) ומשיחי, כי גם המשיח הוא כמו ׳אש מצרף כסף׳ (ע״פ מלאכי ג ב-ג)⁶:

1. שעדת ישראל אחרי קיבוץ גלויות ׳מתרפקת על דודה׳ (פסוק ד), מתאוננת על איחור ביאת המשיח, ואומרת ׳שימני כחותם על זרועך׳ לגלות את זרוע קדשך לעיני הגויים, ואף טענה בפסוק הקודם שראויה היא לכך בזכות אהבת ישראל לה׳ בימי הגלות ומסירות נפשם שלא המירו אהבה זו בכל הנסיונות.

2. גם כאשר יצאו משעבוד מלכויות ואין מי שמונע אותם מלעבוד את ה׳, בכל זאת רק מעטים יהיו מ׳עדת הצדיקים׳ המעוררים את בואו של המשיח והתגלות השכינה.

3. לא זו בלבד שאין צדיקים רבים, אלא שאף אותם הצדיקים אינם מלמדים את המון העם לדעת ה׳ ואינם מוחים בהם להשיבם בתשובה על פשעיהם. ובפסחים (פז.) איתא: ׳אחות לנו קטנה ושדים אין לה - אמר רבי יוחנן, זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד, אני חומה ושדי כמגדלות - אמר רבי יוחנן, אני חומה - זו תורה, ושדי כמגדלות - אלו תלמידי חכמים, ורבא אמר, אני חומה - זו כנסת ישראל, ושדי כמגדלות - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות׳. [ורבינו הזכיר כאן שני עניינים, לימוד דעת את העם, ומחאה בחוטאים, וראה במאמר ׳מחזה האיש העומד בין ההדסים׳ שבסוף פירוש זכריה מה שהתבאר בס״ד שכל זמן שהצדיקים בגלות בבל לא לימדו דעת את העם ולא מחו בחוטאים, לא זכו לבית שני, וראה במצויין בביאור לזכריה (ג ח)].

4. הצדיקים בימי קיבוץ גלויות אינם מעוררים את העם לשוב אל ה׳, ואלה שקועים לגמרי בעסקי חיי שעה עד שזנחו את עבודת ה׳, למרות שכבר פסק מעליהם עול שעבוד מלכויות.

5. שם מדבר אל גוג ומגוג שעולים להילחם בירושלים עם ישראל שנתקבצו מן הגלויות ׳אֶל עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ׳. הרי שכינה את ישראל בתקופה זו ׳עושה מקנה וקנין׳. ומפרש רבינו שהכוונה שהם עוסקים בחיי שעה בלבד, רק בעסקי מקנה וקניין. ולכן מתאחר המשיח מלבוא, ולא די בזכות מסירות נפשם של ישראל בשנות הגלות. ובתהלים (קז לט) כתב רבינו: ׳וימעטו - במלחמת גוג, שיאבדו רבים מישראל, [ומה שיגרום לזה הוא] מעוצר רעה ויגון - שלא שבו אל ה׳ בכל לב בזמן קיבוץ גליות וחירותם משעבוד מלכיות, אבל פנו איש לבצעו כמנהגם, כאמרו ׳עושה מקנה וקנין יושבי על טבור הארץ׳⁠ ⁠׳.

6. ׳ביום שידובר בה׳ - כשהאומות מתלחשים עליה להכחידה, כענין שנאמר (תהלים פג) ׳לכו ונכחידם מגוי׳ (רש״י). ה׳ אומר, ׳מה נעשה׳ אני והמשיח עבור ׳אחות קטנה׳ זו, איך ינצלו המון העם מחבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג, כיון שלא שבו בתשובה למרות ששבו לארצם ואין עליהם עול שעבוד מלכויות, והינם עוסקים רק בעסקי חיי שעה, והרי המשיח לא יבוא רק כדי לגאול את ישראל, אלא יבוא גם כדי לצרף אותם כמצרף כסף באש, וכן כתוב במלאכי שם: ׳הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי [זה יהיה קבוץ גליות שלא ימצאו בדרכם שטן ופגע רע (רד״ק)] וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה׳ צְבָאוֹת, וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ [מי יהיה סובל את יום בואו כי ביום בואו יצרפו רבים (רד״ק)] וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים, וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף׳. ורבינו מפרש שמשיח עצמו הוא המצרף, ולכן ׳מי מכלכל את יום בואו׳, אך ראה במפרשים שם. ובתרגום גם מבואר שעל מלחמת גוג אמר ׳מה נעשה לאחותנו׳: ׳ומלכין ושלטוני לית לה לאפקא למיפק אגחא קרב עם משירייתיה דגוג, מא נעביד לאחתנא ביומא דמלילו אומיא למיסר עלה לקרבא׳. ובעל העקידה פירש ׳ביום שידובר בה׳ – ביום שידובר בגאולתה, וכמו שכתוב כי יום נקם בלבי׳. [ובהקדמתו לפרק קכ״ב כתב רבינו: ׳בזה המזמור התפלל המשורר שאף על פי שיהיו רבים זוכים לימות המשיח ולא יזכו להיות מבני ירושלים שלא יעלו אליה אלא המזומנים לה כאמרו (ישעיה ד ג) ׳כל הכתוב לחיים בירושלים׳, ועם זה יהיה המשיח כמו ׳אש מצרף כסף׳ ומבער פושעי ישראל, לא יצא ממנו שום משפט נגד השרידים גם שיהיו בלתי מזומנים לה׳. כלומר, ישנם שלוש דרגות: הצדיקים הכתובים לחיים בירושלים, השרידים אשר ה׳ קורא שיחיו לימות המשיח אך לא יוכלו לשכון בירושלים, ורשעי ישראל שימותו במלחמת גוג ומגוג].

ביום שידבר בה. חד מן ג׳ ביום דגשים ומטעין בהון מסורת קהלת סימן י״ב ועיין מה שאכתוב שם.

בה – רוצה לומר בענינה.

אחות לנו קטנה – ועל כי שמעה החשוקה אשר לב החשוק טוב עליה וחפץ לשבת עמה, שלחה אמריה אל החשוק וכה תאמר, הנה יש לנו קרובה אחת קטנה בקומה ואין לה שדים להניק בנים, ועתה אשאלך והודיעני מה נעשה עמה בעת שידובר בה להנשא לאיש, וכאומרת הלא אין מי ימצא שישאנה בעבור קטנותה והעדר השדים והנמשל הוא לומד אחר הבטחת הגאולה בבוא הזמן, יאמרו בני יהודה הנה אחינו בני עשרת השבטים קטנים המה במעשה המצות, כי עוד היו בארצם הדיחום מלכיהם מאחרי ה׳, ואף כי בגולה. וגם לא נמצא עמהם בעלי חכמה ומדע כדרך שהיה עמי בבית השני אנשי כנסת הגדולה ומהם נביאים, ולא מצאו אם כן מי להניק אותם מחלב חכמת התורה, ואם כן במה יזכו גם המה אל הגאולה.

משל:

שיר האלף: – בשיר הזה יסופר כי הרעיה שפכה שיחה בעד אחותה הקטנה פן יחשוק בה המלך, ותשובת הדוד ואחותה.

אחות הרעיה אומרת יש לנו אחות קטנה ועדן אין לה שדים שעדיין אין שדים נכונו ומה נעשה לה ביום שידובר בה להנשא אל המלך פן יבקש אותה המלך שלמה לקחתה לו.

מליצה:

שיר האלף: – יספר כי הנפש תשפוך שיחה לפני אל, בעד אחותה הקטנה שהוא הרוח ההיולאני בל יקחה המלך ר״ל בל תתחבר עם הגויה ותופסד עמו, ותשובת ה׳ ב״ה ותשובת הרוח.

אחות – הנפש אומרת אל ה׳, יש לנו אחות קטנה, שהיא הנפש ההיולאנית הנקשרת בגויה (ונקרא רוח ובפי המחקרים שכל הנקנה) והיא אין מטבעה להשאר נצחי כי הוא כח תלוי בחומר ונפסדת עמו. ובכ״ז ע״י כושר המעשים ותורה ועבודה יעשו בו מלאכת הכימיאה עד שיזדכך לקנות טבע הנצחיית ולשוב עצם נבדל ולהשאר חי אחר מות הגויה ואמרו חכמי האמת כי הרוח ישאר בג״ע התחתון והנשמה האלהית העולה היא למעלה תתלבש בו בכל עת ברדתה והדברים ארוכים (עי׳ בזהר אחרי דף ע׳ ע״ב בארך ועי׳ בזהר שמות דף י״ג ב׳ משפטים צ״ט ב׳, תרומה קל״ו קמ״א ב׳ קמ״ב קמ״ג, ויקהל ר״י ע״ב ובפ׳ לך פ״ג ב׳ בסתרי תורה שם דף פ״א) וע״ז אמרה הנשמה הנה י״ל אחות קטנה שהוא הרוח רק אין לה שדים ר״ל שאינה משפעת (כי הוא שכל נקנה לא שכל נאצל) רק מקבלת שזה יצוייר בהעדר השדים ומה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה שתלקח אל בית המלך ר״ל אם תלקח אל שלמה שהוא הגויה להבלות עמו בקבר או איך תנצל להשאר בחיי עד.

אחות וגו׳ – וכבר אחיה בקטנותה בראותם אותה יפה חשבו להרויח בה.

אחות לנו קטנה – ר׳ יהודה ב״ר סימון אומר, לעתיד לבא עתידין כל שרי אוה״ע לבא ולקטרג לפני הקב״ה על ישראל ואומרים, רבש״ע, אלו עבדו עבודת כוכבים ואלו עבדו עבודת כוכבים, אומר להם הקב״ה, אחות לנו קטנה, מה קטן זה כל מה שהוא עושה אין עוינים אותו לפי שהוא קטן, כך כל מה שישראל מתלכלכין בעונות כל ימות השנה בא יוהכ״פ ומכפר עליהם.⁠¹ (שם)

אחות לנו קטנה וגו׳ – א״ר יוחנן, מאי דכתיב אחות לנו קטנה ושדים אין לה – זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד.⁠² (פסחים פ״ז.)

אחות לנו קטנה וגו׳ – רבי ברכיה פתר קרא באברהם אבינו, אחות לנו קטנה – זה אברהם שאיחה את כל באי העולם לפני הקב״ה,⁠³ ועד שהוא קטן היה עסוק במצות ובמעשים טובים,⁠⁴ ושדים אין לה – עדיין לא בא לכלל מצות ומע״ט,⁠⁵ מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה – ביום שגזר נמרוד הרשע ואמר לירד לכבשן האש,⁠⁶ אם חומה היא, אמר הקב״ה, אם מעמיד הוא דברים כחומה⁷ נבנה עליה טירת כסף נצילנו ונבנה אותו בעולם, ואם דלת היא – אם דל הוא ומטלטל מעשיו כדלת⁸ נצור עליה לוח ארז מה צורה זו אינה מתקיימת עליה אלא לשעה אחת כך איני מתקיים עליה אלא לשעה אחת,⁠⁹ אמר אברהם לפני הקב״ה, רבש״ע, אני חומה ואעמיד מע״ט כחומה, ושדי כמגדלות – שאני עתיד להעמיד כתות וחבורות של צדיקים כיוצא בי בעולמך,⁠¹⁰ אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, אמר ליה הקב״ה, כשם שירדת לכבשן האש כך אני מוציאך בשלום ממנו, הדא הוא דכתיב אני ה׳ אשר הוצאתיך כאור כשדים¹¹ (מ״ר)

אחות לנו קטנה וגו׳ – רבי יוחנן פתר קרא בסדום, אחות לנו קטנה זו סדום, כמש״נ (יחזקאל ט״ז) ואחותך הגדולה שמרון,⁠¹² ושדים אין לה, שלא הניקה מצות ומעשים טובים,⁠¹³ מה נעשה לאחותנו ביום שגזר דין של מעלה שתשרף באש.⁠¹⁴ (שם)

אחות לנו קטנה וגו׳ – רבנן פתרי קראי בעולי גולה¹⁵ אחות לנו אלו עולי גולה, קטנה שהיו דלים באוכלסין, ושדים אין לה, אלו חמשה דברים שהיה בית האחרון חסר מן הראשון, והם, אש של מעלה¹⁶ ושמן המשחה, ארון, רוח הקודש ואורים ותומים,⁠¹⁷ מה נעשה לאחותנו – מה נעשה ביום שיגזור כורש די עבר פרת¹⁸ עבר די לא עבר לא יעבור, אם חומה היא – אלו עלו ישראל חומה מבבל¹⁹ לא חרב ביהמ״ק בההיא שעתא פעם שנית, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, מה צורה זו אע״פ שהיא מטושטשת מקומה ניכר, כך אע״פ שחרב ביהמ״ק לא בטלו ישראל פעמי רגלים ג׳ פעמים בשנה.⁠²⁰ (שם)

1. ונעשו אז כקטן שנולד, וזהו הרמז קטנה. והנה אע״פ דלפי תשובה זו אפשר לאוה״ע לטעון למה לא נתן גם להם יום אחד לכפר, צ״ל דעיקר הכונה שבאותו יום שבין ישראל בתשובה משא״כ עובדי אלילים אין שבין לעולם.

2. ר״ל זו עילם שהיה בה דניאל, כדכתיב בי׳ (דניאל ח׳) ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה, שזכה ללמוד ולא הרביץ תורה בישראל ולא כמו בבל שגדלה את עזרא הסופר שלמד תורה ברבים כנודע, ומכנה הרבצת תורה בשם שדים על שם שמניקים לאחרים, וגם כי התורה מכונה בשם חלב כמ״ש דבש וחלב תחת לשונך שדרשו על התורה.

3. כמש״כ בי׳ ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם ודרשו (סוטה י׳:) אמר ריש לקיש אל תקרא ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב״ה בפי כל עובר ושב [ועיין מש״כ בטעם דרשה זו בתורה תמימה במקומו פ׳ וירא (כ״א ל״ג)], וזוהי הכונה שאיחה, מלשון מאחין את הקרעים, שאחדן ואגדן לבריות בדעת יחוד ה׳.

4. רומז להדרשה (נדרים ל״ב:) בן ג׳ שנים הכיר אברהם את בוראו, וכבר החל להתעסק במצות ומע״ט.

5. לפי הפשט הוי הכונה שעדיין לא נצטווה על התורה, אבל הלשון לכלל מעשים טובים קשה לסבול פירוש זה, דמעשים טובים בכלל אינן תלויין במצות התורה, ולכן יותר נראה הכונה ע״פ המבואר באות הקודם דאגדה זו רומזת להאגדה דבן ג׳ שנים הכיר אברהם את בוראו, וא״כ הכונה פשוטה שעדיין לא בא לכלל מצות ומעשים בכלל, ואעפ״כ עשה תשובה הרבה. ואמנם בב״ר פ׳ לך מבואר דהכונה שעדיין לא בא וכו׳, שעדיין לא היה לו ממי ללמוד, ומכוון לפי״ז הלשון ושדים אין לה, שלא היה לו משפיע.

6. ר״ל שחקר הקב״ה כביכול אם יעמוד לו זכותו להצילו, וכדמפרש.

7. ר״ל אם דעתו תקיפה וחזקה עלי כחומה לעמוד כנגד נמרוד ולמסור נפשו על קדושת השם.

8. שהיא מתנועעת ואינה עומדת על עמדה בחזקה, כך אין דעתי חזקה עליו לעמוד בנסיון.

9. ר״ל אם דעתו חזקה עליו בעבודת ה׳ אז נבנה עליו טירת כסף, כלומר נצילנו ונבנה אותו בעולם להקים ממנו דור עולם ואם לאו אז נצור עליו לוח ארז, כצורה שמתקיימת רק לשעה, והיינו שרק אותו נציל ונקיים אבל לא להעמיד ממנו דור עולם,

10. ר״ל, אני עומד באמונתי אליך חזק כחומה, ולא רק אני, אלא גם ושדי כמגדלות, שהבנים ובני בנים שיעמדו ממני גם הם חזקים ותקיפים באמונתם אליך כמגדלות.

11. ויתפרש לפי״ז הלשון אז הייתי בעיניו כמוצאות שלום, מלשון הוצאה, כלומר, כאשר השבתי לו מה שהשבתי הייתי נכון בעיניו כמו שכבר הוצאתי בשלום ולא ייראתי כלל.

12. וסמיך ליה ואחותך הקטנה ממך היושבת מימינך סדום ובנותיה.

13. כנודע שלא החזיקה יד עני וגם עשו עוד מעשים מכוערים, וכמבואר בתורה זעקת סדום ועמורה כי רבה.

14. ר״ל מה נעשה לאחותנו, לאומתנו ביום שחלילה יוגזר עליה מעין גזירת סדום, וכמש״כ (איכה ד׳) ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום וגו׳.

15. ר״צ בבני הגולה העולים מבבל.

16. הוא האש של מעלה שירד על המזבח תמיד, כמ״ש ביומא כ״א ב׳ ונתנו בני אהרן אש וגו׳, אע״פ שיורדת אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, ומבואר בזבחים ס״א ב׳ אש שירדה מן השמים בימי משה לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה ואש שירדה בימי שלמה לא ירדה אלא עד שבא מנשה וסלקה.

17. יתכן דרומז חמשה דברים אלו במלת ושדים ע״פ המבואר לעיל בפסוק שני שדיך, מה השדים הללו הודה הדרה ונויה כבודה ושבחה של אשה וכו׳, וכן אלה הדברים היה נוין והודן של ישראל נגד האומות.

18. פרת עובר בתוך העיר בבל, וכשנכנס כורש לבבל חצה את העיר לשתים, וגזר אומר, דעבר פרת עבר, ר״ל רשאי לעבור ולעזוב את הארץ, ודלא עבר לא יעבור.

19. ר״ל אלו נתקבצו ועלו יחד מן הארץ בחזקה, וכמ״ש ביומא ט׳ ב׳ אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, ויתכן דהלשון חומה ביחס לעליה הוא מלשון הכתוב (יואל ב׳) כאנשי מלחמה יעלו חומה.

20. מכאן סמך למש״כ איזו מן הראשונים דמצוה גם בזה״ז לעשות זכר לעליה לרגל לירושלים, ובהגהות רד״ל החליף ותקע הלשון והענין כאן, ולפי מש״כ א״צ לזה.

ועל כי שמעה החשוקה אשר לב החשוק טוב עליה וחפץ לשבת עמה, שלחה אמריה אל החשוק וכך אמרה¹, אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ להניק בנים, ועתה אשאלך והודיעיני² מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ – בעניינה³ להינשא לאיש, הלא אין מי שישאנה בעבור קטנותה והעדר השדיים?⁴:

1. מצודת דוד.

2. שם.

3. מצודת ציון.

4. מצודת דוד. והנמשל, אחר הבטחת הגאולה בבוא הזמן, יאמרו בני יהודה הנה אחינו בני עשרת השבטים קטנים המה במעשה המצוות, כי בעוד היו בארצם הדיחום מלכיהם מאחרי ה׳, וגם לא נמצאים עמהם בעלי חכמה ומדע כדרך שהיו בבית השני אנשי כנסת הגדולה ומהם נביאים, ולא מצאו מי שיניק אותם מחלב חכמת התורה, ואם כן במה יזכו גם הם אל הגאולה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהקב״ה ובית דינו אומרים על כנסת ישראל, ״אחות לנו״ בתחתונים שהיא מתאחה ומתחברת ומתאוה להיות עמנו והיא קטנה ומקטנת את עצמה מכל האומות, ״ושדים אין לה״ כענין שנאמר בגלות מצרים (יחזקאל ט, ז) ״שָׁדַיִם נָכֹנוּ״ בהגיע עת הגאולה, אבל זו ״שדים אין לה״ שעדיין לא הגיע עתה לעת דודים, ״מה נעשה לאחותינו ביום שידבר בה״ כשהאומות מתלחשים עליה להכחידה. ובמדרש, לעתיד לבוא כל שרי אומות העולם באים ומקטרגים את ישראל לפני הקב״ה ואומרים, רבש״ע אלו עבדו עבודת כוכבים ואלו עבדו עבודת כוכבים, אלו גלוי עריות ואלו גלוי עריות, אלו שפכו דמים ואלו שפכו דמים, מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אינן יורדין? אמר להם הקב״ה ״אחות לנו קטנה״ מה קטן זה כל מה שהוא עושה אין ממחים על ידו למה שהוא קטן, כך כל מה שישראל מתלכלכים כל ימות השנה בעונותיהם בא יום הכפורים ומכפר עליהם, מדרש רבה. ועוד דרשו, ״אחות לנו״ זו התורה, שנאמר (משלי ז, ד) ״אמור לחכמה אחותי את״, ״קטנה״ שהיא קטנה במראה וגדולה במעשים, ״ושדים אין לה״ אין לה שדים כבני אדם אבל מניקה היא את כל בני האדם, שנאמר (שם ה, יט) ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת״, ״מה נעשה לאחותינו״ באלו הפנים אנחנו מקבלים פניו של הקב״ה ומצוותיה של תורה, לקח טוב.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון