(טז-יז) וכו׳ וספר שקראה
אשה חכמה מן העיר אל יואב, ותאמר לאמר דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל וגו׳. הפסוקים האלה הם בלא ספק קשי היישוב וההבנה והם סובלים פירושים רבים, ואני אזכיר מה שאמרו בהם זולתי מחכמינו ז״ל ומהמפרשים, ועליהם תטוף מלתי ומה שיראה לי בפירושם. ואומר שחכמינו ז״ל במדרש תנחומא
(פרשת ויגש) ומדרש קהלת
(דף ק״ט ע״ג) אמרו, שהאשה החכמה הנזכרת כאן היתה סרח בת אשר, ופירשו בתנחומא האתה יואב, אתה הוא השר של ישראל? אתה הוא שנאמר בך יושב בשבת תחכמוני? ויאמר אני, רוצה לומר אם טוב ואם רע אני הוא. ובמדרש קהלת אמרו
(קהלת ט׳ י״ח) טובה חכמה מכלי קרב, טובה חכמה, זו חכמתה של סרח בת אשר, מכלי קרב, מכלי קרבו של יואב, האתה יואב? לא אתה בן תורה ולא דוד בן תורה, לא כן כתיב בתורה
(דברים כ׳ י׳) כי תקרב על עיר וגו׳ וקראת אליה לשלום? וכן התמו, עד כאן תמו דברי תורה שלא תתקיים. אמר לה ואת מאן? אמרה ליה אנכי שלומי אמוני ישראל, אני הוא שהשלמתי מנינם של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן ליוסף נאמן למשה, ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל? עיר, זו אבל ובית מעכה, ואם בישראל, אני הוא אם בישראל. מיד ויען יואב ויאמר חלילה חלילה לי, חלילה לדוד חלילה לי ליואב, לא כן כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד, אם במלך למה בדוד? אמר ר׳ עזריא ללמדך שכל המעיז פניו בתלמידי חכמים וגדול הדור כאלו מעיז פניו במלך דוד שהיה מלך וחכם וגדול, אמר ר׳ יודל כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בהקדוש ברוך הוא. כתיב נשא ידו במלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואחר כך בדוד שהוא מלך ישראל עד כאן. ולפי דבריהם שהיה הדרוש בקריאה לעיר לשלום, אפשר לפרש הכתובים כן, דבר ידברו, רוצה לומר היה לכם לדבר בראשונה לשלום, שנאמר וקראת אליה לשלום, ואם שאול ישאלו בני חילך באבל (כלומר בשלומה) וכן התמו, מיד השלימו בני העיר עמכם, לפי שאנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שאנו בני העיר תמיד היינו שלומים ונאמנים למלך, כן פירש רש״י הפסוקים. ואפשר גם כן לפרשם באופן אחר על יסוד דעתם שזכרתי, והוא דבר ידברו בראשונה לאמר, הנה דברו וצוו הנביאים והחכמים בזמן הקודם לאמר שאול ישאלו באבל, שבבוא אדם לצור על אבל שישאלו להם לשלום בתחלה קודם שילחמו בה וישפכו עליה סוללה, וכן התמו, רוצה לומר כן היה המנהג תמיד לעשותו, וזה דבר צוהו התורה לאומות העולם, כל שכן לאבל שהיא משלומי אמוני ישראל, ולכן אוכיחך למה תבלע נחלת השם. ואם היתה המדברת סרח בת אשר כדבריהם, תאמר על עצמה אנכי שלומי אמוני ישראל. ורד״ק נפלא מאד מדעתם שחיתה סרח בת אשר כל כך שנים מיום הכנסם למצרים עד עתה שעברו תרפ״ד שנה, ואין המלט מהיותה נמנית בבאי מצרים ובבאי הארץ וחיתה אם כן בהכרח אז ר״נ שנה, ואם הטבע יעשה פלא כזה מי המונע שיעשה פלא יותר גדול מחיים יותר ארוכים? אם לא שנאמר שסרח בת אשר שנמנית בביאת הארץ לא היתה זו שנמנית בביאת מצרים. והנה רלב״ג פירש הפסוקים באופן אחר שני, שאמרה האשה ליואב הנה הבאים עם שבע בן בכרי דבר ידברו בראשונה אלינו קודם שבאת לצור עלינו, והדבור אשר דברו היה ששאול ישאלו באבל אם יסכימו להמשך אחרי שבע בן בכרי? וכן התמו והסכימו אנשי העיר הזאת להשיבם, אנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר העיר הזאת לא תהיה עם שבע בן בכרי ולא תמרוד במלך דוד, כי אנחנו היינו מעולם משלומי אמוני ישראל שלא מרדו במלכם חלילה, ואחר שכן היה דעתינו והסכמתינו להיות שלמים ושלא נמרוד במלך, למה אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל? רוצה לומר עיר שאינה קטנה כי אם גדולה שיש לה בנות הרבה והם הכפרים אשר סביבותיהם, למה תבלע נחלת השם? ואפשר עוד לפרש הפסוקים באופן שלישי, והוא שהאשה החכמה רצתה להתנצל עצמה מאשר באה לדבר עמו ולא בא אדם אחר לזה, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר אל תחשוב שעשיתי זה מעצמי, כי בראשונה קודם כל הדברים אנשי העיר הזאת דברו ביניהם ואמרו שאול ישאלו באבל, רוצה לומר יואב והעם אשר אתו הנה ישאלו איש ממנו לדבר עמו על עניני אבל וכן התמו, רוצה לומר שאנשי העיר הסכימו ביניהם שאני עם היותי אשה אדבר עמך, לפי שאנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שבבוא איש אל החומה אולי שהמורים בחצים יורו נגדו וימיתוהו פתאום ולא יתנוהו לדבר דבר, ואנכי להיותי אשה אהיה משלומי אמוני ישראל, כי הנשים והטף פטורים מהמלחמה ואני מהשלומים בה, ולזה באתי לדבר עמך ולא בא אדם אחר. ואחרי ההקדמה הזאת אמרה דבריה, אתה תבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת השם? רוצה לומר שהדבר הזה מגונה משני פנים, אם מצד העיר שהיא רבתי עם, והשני מצד היותם נחלת השם מאמינים בני מאמינים. והנה ראיתי אני עוד לפרש הפסוקים באופן רביעי, והוא שהאשה החכמה הוכיחה ליואב על שבבואו לעיר מיד התחיל להלחם בה, ושבהיות ההתחלות רעות יחוייב שיהיו התכליות גם כן כמותם, ואתה תדע שהעיר נקראת אבלה לא אבל, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר כל ימי שמעתי אומרים ומשל קדמוני הוא שכאשר שאול ישאלו ויתחילו האנשים באבל, רוצה לומר באבלות ובדאגה, כן יתמו ימיהם, כי יהיה הסוף והתכלית דומה להתחלה, ואם הם בראשונה שאלו ויבקשו דברי אבלות ותמו בהם, ולכן אומר שאנכי, רוצה לומר העיר הזאת שלומי אמוני ישראל, למה אם כן תבקש להמית עיר ואם בישראל? הלא ידעת כי אם תעשה זה כאן בפרט, אין ספק שאחרי כן תעשה רע יותר כללי, ותבלע נחלת השם שהוא ישראל כלו, כי המתחיל בהפסד המעט יכלה בהפסד הרב. גם אפשר לי לפרש זה עוד באופן חמשי, והוא שהאשה החכמה רצתה לשבח עיר אבלה, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר היה ספור קדום בפי האנשים שאם שאול ישאלו באבל, רוצה לומר אם הוא מקום צדק ומשפט ומישרים או אם הוא מערת פריצים? וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל וגו׳, רוצה לומר כן יסיימו תשובתם שאנחנו יושבי העיר הזאת שלומי אמוני ישראל? ואם כן למה תבקש להמית עיר ואם בישראל? שכל השואלים בעדם יסיימו בתושבחתה, ולמה תבלע נחלת השם? ויואב השיבה חלילה חלילה לי מהיות כוונתי להשחית העיר, אבל איש מהר אפרים נשא ידו במלך בדוד ונכנס כאן, תנו אותו לבד ואלכה מעל העיר. והאשה נדרה לו שתשליך את ראשו בעד החומה, ובאה אל העם בחכמתה ודברי שכלה ודברה אליהם דברי כבושים, רוצה לומר שהם עתידים להכבש ויהרגו כלם כמורדים במלכות בהחזיקם בידי שבע בן בכרי המורד, ושלכן ראוי שיתנוהו וכן עשו. ובתוספתא אמרו, (ועיין בירושלמי במסכת תרומות פרק ח׳ מ״ו ע״ב) תאני סיעה של בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אמרו להם גויים תנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו אנו הורגים את כלכם, אפילו הם הורגים את כלם לא ימסרו נפש אחת מישראל, יחדוהו להם, כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו ואל יהרגו כלם, רבי שמעון בן לקיש אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שהוא בפנים והם מבחוץ אבל הוא והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנו להם ואל יהרגו, כגון שהוא אומר ותבוא האשה אל העם בחכמתה, אמרה להם הוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כלכם, רבי שמעון אומר אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה עד כאן. (ועיין עוד מזה בבראשית רבה צ״ד ק״ו ע״ג וע״ד): והנה לא נתנו את שבע בן בכרי חי כמו ששאלו יואב, והוצרכו להמיתו ולכרות את ראשו ולהשליכו אל יואב, לפי שלא יתעללו בו אנשי יואב. ואולי ששבע בן בכרי בקש שיעשו כן, כי בחר שיהרג על ידם ולא יוליכוהו אל דוד, או פחדו אנשי העיר אם יתנהו חי שיגיד ליואב וגם לדוד שהיו אנשי העיר עמו במורדו, ולכן הרגוהו ביניהם ונתנו לו את ראשו, וכראות יואב את ראש שבע בן בכרי שב אל ירושלם, כי היה הדבר מפורסם וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון לעשות עוד. הנה התבארו הפסוקי׳ והותר׳ השאל׳ הששית: