×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וְשָׁ֨ם נִקְרָ֜א אִ֣ישׁ בְּלִיַּ֗עַל וּשְׁמ֛וֹ שֶׁ֥בַע בֶּן⁠־בִּכְרִ֖י אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י וַיִּתְקַ֣ע בַּשֹּׁפָ֗ר וַ֠יֹּ֠אמֶר אֵֽין⁠־לָ֨נוּ חֵ֜לֶק בְּדָוִ֗ד וְלֹ֤א נַחֲלָה⁠־לָ֙נוּ֙ בְּבֶן⁠־יִשַׁ֔י אִ֥ישׁ לְאֹהָלָ֖יו יִשְׂרָאֵֽל׃
Now there happened to be there a wicked fellow, whose name was Sheba, the son of Bichri, a Benjamite. And he blew the horn, and said, "We have no portion in David, and we have no inheritance in the son of Jesse; every man to his tents, O Israel.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קראאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְתַמָן אִתְעַרַע גְבַר רַשִׁיעָא וּשְׁמֵיהּ שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי גַבְרָא מִשִׁבְטָא דְבֵית בִּנְיָמִן וּתְקַע בְּשׁוֹפָרָא וַאֲמַר לֵית לָן חוּלַק בְּדָוִד וְלָא אַחְסָנָא לָנָא בְּבַר יִשַׁי גְבַר לְקִרְווֹהִי יִשְׂרָאֵל.
אין לנו חלק בדוד וגו׳ איש לאהליו ישראל .(כתוב ברמז צ״ט).
ושם נקרא – נזדמן, לשון: הקדיש קרואיו (צפניה א׳:ז׳), ויקרא אבשלום לכל בני המלך (שמואל ב י״ג:כ״ג), לשון זימון.
There, he invited. Invited Language like that of "He invited his guests.⁠"1 "Avsholom invited all the king's children.⁠"2 Language denoting "inviting".
1. Tsaphania 1:7.
2. Shemuel II, 13:23.
ושם נקרא – לשון מקרה וכן תרגומו ותמן איתערע.
ושמו שבע בן בכרי איש ימיני – וטינא היה בלבו על המלך תחת שאול שהיה משבטו.
ויתקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי – לאחר שאתם אומרים כי קרוב לנו המלך ועתה יהיה נא כדבריכם אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאוהליך ישראל.
וכאשר ראה שבע בן בכרי משבט בנימין שהיה המלך שותק ולא השיב דברים לא לבני יהודה ולא לבני ישראל, עם היותו הוא ממשפחת ושבט בנימין הנכלל עם בני יהודה, הנה לשנאתו את דוד בעבור ענין שאול תקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד, רוצה לומר אתם בני ישראל ובני יהודה מתוכחים למי יש חלק רב במלך, אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה ולאומים יהגו ריק, כי אין לנו חלק כלל בדוד לא רב כבני יהודה ולא מעט כבני ישראל ולא נחלה בבן ישי איש לאוהליו ישראל, ואין אנו צריכין למלך כי אם להיות כל איש שורר בביתו.
איש לאהליו ישראל – עיין מ״ש במלכים א׳ י״ב ובזכריה סימן ב׳ שזהו אחד מן י״ח תיקון סופרים.
נקרא – מלשון מקרה.
בליעל – בלי עול שמים, רוצה לומר רשע.
נחלה – הוא חלק, וכפל הדבר במלות שונות.
ויתקע – להיות סימן על המרד.
אין לנו חלק – כלפי שהיו בני יהודה וישראל מתוכחים למי יש חלק יותר בדוד אמר הוא: למה תריבו כולכם, אנו אין לנו חלק כלל, ולכו איש לאהליו.
א) למה התעורר שבע בן בכרי, והוא ראה שכל ישראל נהו אחרי מלכם, ואיך אחרי שהיה העם נדון בכל שבטי ישראל להשיב את המלך, הפך לבם פתאום אל קול איש בליעל, ומהו הכפל אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, ולמה הקדים המלך לכלוא פלגשיו בית משמרת טרם צוה לרדוף אחרי שבע בן בכרי.
ושם נקרא במעמד הויכוח הנ״ל שהתוכחו יהודה עם ישראל, ולאמר כי הם העקר במלכות מצד שהם שבט המלך, נמצא במקרה איש בליעל – שעורר מדנים וחרחר ריב,
ויאמר אין לנו חלק בדוד – רצה לומר מה לכם במלכות בית דוד, אם מצד דוד הלא הוא שייך למשפחתו לשבט יהודה ואין ליתר השבטים חלק בו, כי על מ״ש ישראל עשר ידות לי במלך, נצחו יהודה שאין מגיע להם חלק כחלק,
ולא נחלה בבן ישי – רצה לומר כי יחזיקו במלכות, או מצד שכולם רוצים ויש להם חלק בו או מצד שהוא מלך בן מלך שהמלכות נחלה מדור דור, וזה לא נמצא בו גם כן, כי מצד שהוא בן ישי שהיה הדיוט אין המלכות נחלה גם כן, ואם כן איש לאהליו ישראל.
נקרא – היה שם באקראי ולא בא בתוך הבאים להעביר את המלך.
אין לנו חלק בדוד – תוכן המחלוקת היה שבני יהודה היו מחזיקים בדבריהם שהמלך קרוב להם, ושבע בן בכרי הפך דבריהם לרעה אתם אומרים שהמלך קרוב לכם ואין לשאר השבטים חלק בו א״כ לאהליך ישראל.
וְשָׁם נִקְרָא – נזדמן1 במקרה2 אִישׁ בְּלִיַּעַל – רשע בלי עול שמים3, וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, אִישׁ יְמִינִי – משבט בנימין, וטינא היתה בלבו על דוד המלך בגלל שאול שהיה משבטו4, וכאשר ראה שהמלך דוד שתק ולא השיב דברים לא לבני יהודה ולא לבני ישראל5, וַיִּתְקַע שבע בן בכרי בַּשֹּׁפָר לסמן על מרד6, וַיֹּאמֶר למה תריבו כולכם?⁠7 אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד שכן הוא שייך למשפחתו לשבט יהודה ואין ליתר השבטים חלק בו8, וְלֹא נַחֲלָה – חלק9 לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי שאינו מלך בן מלך שהמלכות נחלה לו מדור דור10, ואין אנו צריכין מלך כי אם תחזרו11 אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל! להיות כל איש שורר בביתו12:
1. תרגום יונתן, רש״י.
2. ר״י קרא, מצודת ציון.
3. מצודת ציון.
4. מהר״י קרא.
5. אברבנאל.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מלבי״ם.
9. מצודת ציון.
10. מלבי״ם.
11. אברבנאל.
12. אברבנאל.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קראאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ב) וַיַּ֜עַל כׇּל⁠־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ מֵאַחֲרֵ֣י דָוִ֔ד אַחֲרֵ֖י שֶׁ֣בַע בֶּן⁠־בִּכְרִ֑י וְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ דָּבְק֣וּ בְמַלְכָּ֔ם מִן⁠־הַיַּרְדֵּ֖ן וְעַד⁠־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
So all the men of Israel went up from following David, and followed Sheba the son of Bichri; but the men of Judah cleaved to their king, from the Jordan even to Jerusalem.
תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּסְלִיק כָּל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל מִבָּתַר דָוִד לְמֵיזַל בָּתַר שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי וֶאֱנַשׁ יְהוּדָה לָווּ עִם מַלְכְּהוֹן מִן יַרְדְנָא וְעַד יְרוּשְׁלֵם.
ומהתעוררות האיש הבליעל הזה עלו בני ישראל מאחרי דוד ונטו אחרי שבע בן בכרי, אמנם בני יהודה דבקו במלכם, רצה לומר בדוד שהיה משבטם ובאו עמו עד ירושלים.
ויעל – ענין סלוק, כמו: ונעלה הענן (במדבר ט׳:כ״א).
דבקו במלכם – הלכו עמו, מהירדן עד בואו לירושלים.
מן הירדן ועד ירושלם – בכל מקום שבא דוד בשובו לעירו מצא יושביו שהיו מבני יהודה נשמעים לו.
וַיַּעַל – והסתלקו1 כָּל אִישׁ – אנשי יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד ונטו2 אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, וְאילו אִישׁ – אנשי יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם דוד שהיה משבטם3, והלכו עמו4 מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד בואו אל5 יְרוּשָׁלִָם:
1. מצודת ציון. וגם האנשים שבאו לדוד עם שמעי הלכו להם, כלי יקר.
2. אברבנאל.
3. אברבנאל.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ג) וַיָּבֹ֨א דָוִ֣ד אֶל⁠־בֵּיתוֹ֮ יְרוּשָׁלַ֒͏ִם֒ וַיִּקַּ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ אֵ֣ת עֶשֶׂר⁠־נָשִׁ֣ים ׀ פִּלַגְשִׁ֡ים אֲשֶׁ֣ר הִנִּ֩יחַ֩ לִשְׁמֹ֨ר הַבַּ֜יִת וַֽיִּתְּנֵ֤ם בֵּית⁠־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ וַֽיְכַלְכְּלֵ֔ם וַאֲלֵיהֶ֖ם לֹא⁠־בָ֑א וַתִּהְיֶ֧ינָה צְרֻר֛וֹת עַד⁠־י֥וֹם מֻתָ֖ן אַלְמְנ֥וּת חַיּֽוּת׃
And David came to his house at Jerusalem; and the king took the ten women, his concubines, whom he had left to keep the house, and put them under guard, and provided them with sustenance, but did not come to them. So they were shut up to the day of their death, in widowhood, with their husband alive.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתָא דָוִד לְבֵיתֵיהּ לִירוּשְׁלֵם וּדְבַר מַלְכָּא יַת עֲסַר נְשִׁין לְחֵינָן דִי שְׁבַק לְמִטַר בֵּיתָא וּמַנִינָן בְּבֵית מַטָרָא וּמְסוֹבַר לְהֵן וּלְוַתְהֶן לָא עַל וַהֲוָאָה נְטִירָן וּמִתְקַרְיָן עַד יוֹם מוּתְהֵן אַרְמְלָן דְבַעְלֵיהֶן קַיָם.
ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חוית – מכאן שאין נושאין אלמנתו של מלך.
ותהיינה צרורות – כמו וצרת הכסף (דברים י״ד:כ״ה) אַינליידיש בלעז.
אלמנות חיות – כלומר ונקראות אלמנות שבעליהן חיים.
ואליהם לא בא – נחלקו רז״ל: מהם אמרו כי מותרות היו לו אלא שכבש את יצרו מהם תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו, ומהם אמרו אסורות היו לו. אמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט אינו דין שיהא אסור למלך.
צרורות – קשורות, שלא היה להם עוד היתר.
ויונתן תרגם: נטירין, וכן תרגם: צור תעודה – טר.
עד יום מותן – כתרגומו: מתקרין עד יום מותן ארמלן דבעליהן קיים.
ויתנם בית משמרת – שלא יינשאו לאחרים.
ואליהם לא בא – שהיה מואס בהן מפני שבא בנו עליהם.
ויתנם בית משמרת – רוצה לומר: בבית שתהיינה נשמרות שם ויכלכלם שם ולא בא אליהם לפי שכבר בא אליהם אבשלום בנו.
ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות – הנה זה קרא להן בעבור היותן פילגשי המלך ואין ראוי לאחר להשתמש בהן.
ושם לקח את נשיו ופלגשיו אשר שכב אבשלום אותם ויתנם במשמר, רוצה לומר בבית שתהיין שם נשמרות מאד וכלכלן בכבודן ולא בא אליהן עוד. ובמסכת סנהדרין (בירושלמי פרק ב׳ כ׳ ע״א) חלקו בדבר אם היו אסורות לו או מותרות? והיה דעת רבי יודן בן פזי שהיו מתרות לו, אלא שכבש יצרו מהן תמורת מה שהשביעו במה שהיה אסור לו, ורבנן דקסרין אמרו שהיו אסורות לו, ומה כלי הדיוט שנשתמש בו המלך אסור להדיוט, כלי המלך שנשתמש בו הדיוט אינו דין שיהא אסור למלך? ולזה אמר ותהיין צרורות עד יום מותן אלמנות חיות, רוצה לומר שהיו קשורות בלי שום היתר עוד:
לשמר הבית – במקצת ספרים מלא וא״ו אמנם כפי המסורת שלנו חסר שלא נמנה זה עם ח׳ לשמור מלאים שנמסר סימנם בשמואל ב׳ סימן ט״ז ובמלכים א׳ סימן י״א.
ויכלכלם – הספיק מזונם.
צרורות – קשורות, כמו: צרורות כספיהם (בראשית מ״ב:ל״ה).
בית משמרת – במקום משומר, לבל יבוא מי עליהן, כי אסורות לכל אדם, על היותן פילגשי המלך.
ואליהם לא בא – רבותינו ז״ל (ירושלמי סנהדרין ב׳:ג׳) נחלקו בדבר, מהם אמרו: שהיה אסור בהן, על שבא אבשלום עליהן, ומהם אמרו: שמעצמו מנע מהן, לא בעבור איסור.
צרורות – קשורות מבלי היתר להנשא לאיש.
עד יום מותן וגו׳ – כתרגומו: ומתקרין עד יום מותהן ארמלן דבעליהן קיים.
ויקח המלך את עשר נשים – בארו חכמינו ז״ל מפני שהשתמש בהם הדיוט ואסורים למלך, ולכן הקדים לעשות דבר זה תיכף בבואו, להראות שאבשלום (הגם שבחרוהו ומשחוהו כל ישראל) היה לו דין הדיוט, כי אין להם כח למרוד במלכותו, ולהמליך איש אחר, וזה יהיה האות כי כן ינהג עם שבע בן בכרי ועם המורדים בו עתה, להענישם כמורדים והעם ישמעו וייראו.
בית משמרת – בית הסהר כמו ויהיו ימים במשמר, אולי לא אנוסות היו רק מדעתן וחפצן הפקירו עצמן לאבשלום, ונתנן בבית משמרת לבלתי תזנינה עוד.
אלמנות חיות – כל ימי חייהן, ולא גרשן באופן שתוכלנה לינשא לאיש אחר.
וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ בְּיְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים | פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר על הַבַּיִת כאשר ברח בזמן מרד אבשלום, וַיִּתְּנֵם בְּבֵּית מִשְׁמֶרֶת – שהוא מקום שמור1 שלא יינשאו לאחרים2, כי אסורות היו לכל אדם מפני שהיו פילגשי המלך3, וַיְכַלְכְּלֵם – וסיפק את מזונן4 בכבוד5 וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא, שהיה מואס בהן מפני שאבשלום בנו בא עליהם6, וַתִּהְיֶינָה פילגשים אלו צְרֻרוֹת – קשורות7 מבלי היתר להנשא לאיש8 עַד יוֹם מֻתָן, וכך הן היו אַלְמְנוּת חַיּוּת – אלמנות שבעליהן בחיים9: ס
1. רלב״ג, מצודת דוד.
2. רי״ד. בארו חכמינו ז״ל מפני שהשתמש בהם הדיוט ואסורים למלך, ולכן הקדים לעשות דבר זה תיכף בבואו, להראות שאבשלום (הגם שבחרוהו ומשחוהו כל ישראל) היה לו דין הדיוט, כי אין להם כח למרוד במלכותו ולהמליך איש אחר, וזה יהיה האות כי כן ינהג עם שבע בן בכרי ועם המורדים בו עתה להענישם כמורדים, והעם ישמעו וייראו, מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. אברבנאל.
6. רי״ד. ונחלקו רז״ל בעניין (ירשולמי, סנהדרין פרק ב הלכה ג), מהם אמרו כי מותרות היו לו אלא שכבש את יצרו מהם, תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו, ומהם אמרו אסורות היו לו, אמרו ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט אינו דין שיהא אסור למלך? רד״ק, אברבנאל.
7. רד״ק, מצודת ציון.
8. מצודת דוד.
9. תרגום יונתן, רד״ק, ר״י קרא.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ד) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל⁠־עֲמָשָׂ֔א הַזְעֶק⁠־לִ֥י אֶת⁠־אִישׁ⁠־יְהוּדָ֖ה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וְאַתָּ֖ה פֹּ֥ה עֲמֹֽד׃
Then the king said to Amasa, "Call to me the men of Judah together within three days, and be present here.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר מַלְכָּא לַעֲמָשָׂא כְּנוֹשׁ קֳדָמַי יַת אֱנַשׁ יְהוּדָה תְּלָתָא יוֹמִין וְאַתְּ הָכָא קוּם.
ויאמר המלך אל עמשא הזעק לי את איש יהודה – (כתוב ברמז קע״ב).
אאמר ר׳ יהודה בעניין ׳הזעק לי...׳ – המשמעות היא איסוף אנשים, והמשמעות הבסיסית היא קריאה וצרחה, וזוהי צורת הציווי של הפועל ׳הזעיק׳ מבניין כבד [הפעיל], ויש פועל במשמעות דומה ׳מה לך כי נזעקת׳ (שופטים יח:כג).
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.
הזעק לי את איש יהודה – שיהו כאן עד שלשה ימים.
ואתה פה עמוד – לסוף שלשת ימים הוי זהיר להיות עומד כאן לפני, כי חפץ היה לרדוף אחרי שבע בן בכרי.
Rally the men of Yehudah. That they should be here within three days.
And then you be back here [to meet me]. After three days be sure to be back here before me because he [Dovid] wanted to chase after Shevah, the son of Bichri.
ואתה פה עמוד – שתבא פה עד יום שלישי.
ויאמר המלך אל עמשא הזעק לי את איש יהודה {וגו׳} ואתה פה עמוד – עמהם ליום השלישי.
כאן הפקידו לשר הצבא על ישראל כשם שהבטיחו אם לא שר צבא אשימך תחת יואב כל הימים (שמואל ב י״ט:י״ד) שכל מי שהוא שר צבא משפטו להזעיק את העם למלחמה כמו שכתוב בסוף ספר ירמיה ואת סופר שר הצבא המצביא את עם הארץ (ירמיהו נ״ב:כ״ה).
הזעק לי – אספם לי שירדפו אחרי שבע בן בכרי.
שלשת ימים – עד שלשה ימים תאספם אלי.
ואתה פה עמוד – כלומר שתשוב עמהם, ודעתו היה למנותו שר צבא כמו שיעד לו, וכששמע יואב קנא בדבר לפיכך הרגו.
הזעק לי את איש יהודה – מפני שהקיבוץ הוא על ידי כרוז אומר לשון זעקה.
שלשת ימים – כמו לשלשת ימים.
ואתה פה עמד – פירוש: וגם אתה תבוא ותעמוד לפני ביום השלישי, שאמנה אותך שר צבא להלך אחרי שבע בן בכרי.
ואתה פה עמוד – אחר שלשת ימים.
שלשה ימים ואתה פה עמוד – רוצה לומר: שאחר שלשת ימים ישוב שם.
ויאמר המלך אל עמשא וגו׳. הנה דוד כאשר אמר שבע בן בכרי אין לנו חלק בדוד, לא עשה כלום, כדי שלא לערבב את שמחתו עד בואו ירושלם, ואחרי היותו שמה ושם את נשיו במשמר, מיד אמר לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים ואתה פה עמוד עמדי, רוצה לומר שילך בארץ לקבץ את איש יהודה עד שלשת ימים ואז ישוב הוא ויעמד שם לפני המלך.
הזעק – אסוף בקול זעקה.
שלשה ימים – עד שלשת ימים.
ואתה פה עמוד – שוב עמהם לעמוד פה, כי רצה להעמידו לשר הצבא תחת יואב.
פה עמד – הזעק ע״י אחרים ואתה לא תתרחק ממני, ועמשא לא בלבד שהלך בעצמו להזעיק רק איחר ג״כ מן המועד שדוד יעד וקבע לו.
וכאשר דוד שמע את שבע בן בכרי אומר ״אין לנו חלק בדוד״, לא עשה כלום כדי שלא לערבב את שמחתו, וכאשר הגיע לירושלים1 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא, הַזְעֶק – אסוף2 לִי אֶת אִישׁ – אנשי יְהוּדָה שירדפו אחרי שבע בן בכרי3, עד4 שְׁלֹשֶׁת – שלושה יָמִים תאספם אלי5, וְלאחר שתשוב עמהם6 אַתָּה פֹּה עֲמֹד שאמנה אותך שר צבא להלך אחרי שבע בן בכרי7:
1. אברבנאל.
2. רד״ק. ומפני שהקיבוץ הוא על ידי כרוז אומר לשון זעקה, רי״ד, מצודת ציון.
3. רד״ק.
4. רד״ק, מצודת דוד.
5. רד״ק.
6. רד״ק.
7. רי״ד, מצודת דוד. וכששמע יואב קינא בדבר לפיכך הרגו, רד״ק.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ה) וַיֵּ֥לֶךְ עֲמָשָׂ֖א לְהַזְעִ֣יק אֶת⁠־יְהוּדָ֑ה [וַיּ֕וֹחֶר] (וייחר) מִן⁠־הַמּוֹעֵ֖ד אֲשֶׁ֥ר יְעָדֽוֹ׃
So Amasa went to call the men of Judah together; but he delayed longer than the set time which he had appointed to him.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲזַל עֲמָשָׂא לְמִכְנַשׁ יַת דְבֵית יְהוּדָה וְאוֹחַר מִן זִמְנָא דַאֲמַר לֵיהּ.
ויוחר מן המועד – אשכחינהו לרבנן דפתחו במסכתא, כדאיתא בסנהדרין (בבלי סנהדרין מ״ט.).
But was delayed past the appointed time. He found Rabbis who had begun to learn a tractate in the Talmud, as is stated in Sanhedrin.⁠1
1. Sanhedrin 49a.
ויוחר מן המועד אשר יעדו – שלא בא לזמן שאמר לו דוד שיבוא.
ויוחר מן המועד – כתוב ביו״ד וקרי בוי״ו. והכתוב הוא מנחי הפ״א מן הקל מאותם שפ״איהם יו״ד, כמו: מן ייטב – ויטב. והקרי הוא מאותם שפ״איהם אלף, והוא בשקל: ויסף עוד דוד (שמואל ב ו׳:א׳). ופירושו: אחר, שלא בא לשלשת הימים, וכשראה דוד שלא בא אמר לאבישי שירדוף אחרי שבע בן בכרי, ולא אמר ליואב כי בלבו היה להסירו שלא יהיה שר צבאו מפני שהרג אבשלום.
ויוחר מן המועד אשר יעדו – קל הוא מן אָחַר, כמו ויאמר מן אמר, ונעלם האל״ף ובא תחתיו הו״ו כמו הקריאה.
ויוחר מן המועד אשר יעדו – רוצה לומר: שנתאחר שלא שב אל המלך לשלשת הימים.
והלך עמשא לזעוק העם ויוחר מן המועד, רוצה לומר מהיום השלישי אשר אמר לו המלך שישוב ויעמוד לפניו.
וייחר – ויוחר קרי.
ויחר – מלשון איחור ועכוב.
המועד – הזמן.
יעדו – ענין קביעות, כמו: שמעו מטה ומי יעדה (מיכה ו׳:ט׳).
ויוחר – נתאחר יותר מהזמן שקבע לו.
ויוחר – שרשו יחר והוראתו עכוב כמו אחר, וכן ואחר עד עתה (וישלח) הוא שרש יתר מבנין קל עתיד עם ו״ו ההיפוך, ולא אחר הנער (שם) שרש אחר מבנין פִעֵל עבר, וכן יסף ואסף, יצל ואצל.
וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה ומצא אותם עסוקים בלימוד תורה ולא רצה לבטלם מתורתם1, וַיּוֹחֶר (וייחר כתיב) – ולכן התעכב ואיחר2 מִן הַמּוֹעֵד – הזמן3 אֲשֶׁר יְעָדוֹ – נקבע4: ס
1. שסבר שגם אם בא מלך לבטל תורה לא שומעים לו, סנהדרין מט., רש״י.
2. מצודת דוד, מצודת ציון.
3. מצודת ציון.
4. מצודת ציון.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ו) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל⁠־אֲבִישַׁ֔י עַתָּ֗ה יֵ֧רַֽע לָ֛נוּ שֶׁ֥בַע בֶּן⁠־בִּכְרִ֖י מִן⁠־אַבְשָׁל֑וֹם אַ֠תָּ֠ה קַ֞ח אֶת⁠־עַבְדֵ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ וּרְדֹ֣ף אַחֲרָ֔יו פֶּן⁠־מָ֥צָא ל֛וֹ עָרִ֥ים בְּצֻר֖וֹת וְהִצִּ֥יל עֵינֵֽנוּ׃
And David said to Abishai, "Now Sheba the son of Bichri will do us more harm than Absalom did; take your lord's servants, and pursue him, lest he get himself to fortified cities and escape out of our sight.⁠"
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר דָוִד לַאֲבִישַׁי כְּעַן יַבְאֵישׁ לָנָא שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם אַתְּ דְבַר יַת עַבְדֵי רִבּוֹנָךְ וּרַדף בַּתְרוֹהִי דִלְמָא יַשְׁכַּח לֵיהּ קִרְוִין כְּרִיכָן וְיָעִיק לָנָא.
אוהציל עיננו – אמר ר׳ יהודה: ׳והציל עיננו׳ פירושו ׳וינצל מעינינו׳ וזהו צירוף הפוך [צורת פעיל במקום סביל], והמשמעות היא: יינצל מידינו.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.
אתה קח את עבדי אדוניך – אחרי אשר איחר עמשא שר הצבא, ולא הביא את צבא יהודה, קח אתה מן הנמצאים סביבי ורדוף אחריו.
והציל עינינו – והציל עצמו מעינינו, והרי זה מקרא קצר.
Take your master's servants. Now that Amosoh, the commanding officer was delayed and had not yet brought the soldiers of Yehudah, you take from the men in my entourage and chase after him.
To escape to out of our sight. And he will escape right before our eyes, this is an abbreviated verse.⁠1
1. Missing the word עַצְמוֹ.
קח את עבדי אדוניך – הרי הוא כאילו יאמר קח את עבדיי שדוד הוא אדוניהם וכן הוא אומר במקום {אחר} קחו עמכם עבדי אדוניכם (מלכים א א׳:ל״ג).
והציל עינינו – שהציל עצמו לפנינו.
וכשראה דוד שלא בא אמר לאבישי הואיל ועמשא ואיש יהודה לא בא, קח אתך את עבדי אדוניך – הנמצאים כאן ורדוף אחרי – שבע בן בכרי.
פן מצא לו ערים בצורות והציל עינינו – פתרונו והציל עצמו לעינינו.
ירע לנו שבע בן בכרי – פועל עומד, ופירוש ירע לנו דבר שבע בן בכרי. או יהיה פועל יוצא, שאמר אחריו ויצאו אנשי יואב.
עבדי אדוניך – על יואב אמר, וקראו אדוניו כי גדול היה ונכבד ממנו, וז״ש: ויצאו אחריו אנשי יואב (שמואל ב כ׳:ז׳), וגם יואב יצא אחר כן אלא שאבישי יצא במצות דוד.
פן מצא לו – כמו: ימצא, עבר במקום עתיד, ורבים כמוהו, וכתרגם יונתן: דילמא ישכח.
והציל עיננו – יסוד ראותנו ודעתנו, שלא נדע באיזה עיר ישגב אם לא נמהר לרדוף אחריו.
או פירוש: הבטחתינו והשגחתינו, שהייתי בוטח כי שבתי אל מלכותי, והנה עתה הלכו אחריו ישראל, ואם ישגב באחת הערים הבצורות יהיה לו פנאי למשוך לב ישראל אליו וצריכים אנו למהר לרדוף אחריו ולהרגו.
ויונתן תרגם והציל עיננו – ויעיק לנא.
ויאמר דוד אל אבישי – פירוש: שהיה שרוי בכעס עם יואב מפני שהרג את בנו לא צוה לו.
והציל עינינו – כמו מעינינו.
ויאמר דוד אל אבישי – לא רצה לומר זה ליואב לפי שכבר העבירו מהיות לו שר צבא.
פן מצא ערים בצורות והציל עיננו – הוא מענין אמרו ויצל אלהים את מקנה אביכן והרצון בו שאם מצא לו ערים בצורות להמלט שם יבדיל ויפריש מהם שעינינו אליו והוא להשיב אלינו כל מלכות ישראל והוא ימשך לבבם אליו וימנעו מהשיב לנו כל הממלכה.
ולפי שאחר בואו אמר דוד לאבישי אחי יואב עתה ירע לנו שבע בן בכרי מאבשלום ולכן קח את עבדי אדוניך, ופירשו המפרשים שאמר אדוניך על יואב. ואני אחשוב שלא קרא אדונו כי אם המלך עצמו, וצוהו שיקח עבדי המלך אדונו וירדוף אחריו פן ימצא ערים בצורות ויתחזק בהם והציל את עיני ראותנו והשגחתנו, כי לא נוכל עוד להרע אותו ובזה יתקבצו ישראל אליו. או יהיה והציל את עינינו כדברי רלב״ג שיבדיל ויפריש מה שעינינו עליו, והוא להשיב אלינו כל המלכות. והנה לא צוה זה דוד את יואב לפי שלא היה רצונו לצוותו עוד דבר, למה שהרג את אבשלום ועבר מצותו, והיה רצונו לשום את עמשא לשר הצבא.
עתה ירע לנו – מלעיל שרשים שרש ירע ועיין הגהת המדקדק שם.
והציל – מלשון הצלה או הוא מענין הפרשה, כמו: אשר הציל אלהים (בראשית ל״א:ט״ז).
אל אבישי – לא רצה מעתה לצוות ליואב, כי היה כועס עליו, על הרגו את אבשלום.
ירע לנו – יעשה לנו רעה יותר מן אבשלום.
עבדי אדוניך – רצה לומר: עבדי המלך, ולא אמר עבדי, כי כן דרך המקרא, וכן: נשי למך (בראשית ד׳:כ״ג), עם כי למך עצמו אמר.
פן מצא – כמו פן ימצא, עבר במקום עתיד.
והציל עיננו – יציל עצמו מעינינו או יפריש עינינו ממנו.
מן אבשלום – שזה עמו כל י״א שבטים, ועם אבשלום לא היה כי אם שבט יהודה היושבים בירושלים שאבשלום גנב לבם בדברי חלקות.
עבדי אדוניך – עבדי האיש שעד היום כבדתו והיית לו נאמן.
והציל עינינו – תרגמתי כנהוג, יציל וימלט עצמו מעינינו, אך מצא הוא לשון עבר והיל״ל ימצא, וגם היתה מספקת להצלתו עיר בצורה אחת, א״כ נ״ל שיש ג״כ לפרש המליצה ע״ד העיני האנשים ההם תנקר (קרח) בודאי מצא לו כבר ערים בצורות שבטחו בדבריו וקבלום, ומעתה ישר עלינו ביד חזקה, והציל לשון ויצל אלהים את מקנה אביכם, הפריש מעקרו.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי1, עַתָּה אחרי שאיחר עמשא שר הצבא ולא הביא את צבא יהודה2, יֵרַע לָנוּ דבר זה של3 שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יותר4 מִן אַבְשָׁלוֹם, לכן אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ יואב5 הנמצאים סביבי6 וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן מָצָא – ימצא7 לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עצמו8 מֵעֵינֵנוּ9, וימשוך את לבב אנשי העיר אליו וימנעו מלהשיב לנו את כל הממלכה10:
1. לא רצה לומר זה ליואב לפי שכעס עליו על הריגת אבשלום וכבר העבירו מהיות לו שר צבא, רי״ד, רלב״ג, מצודת דוד.
2. רש״י.
3. רד״ק.
4. מצודת דוד.
5. רד״ק. ויש מרבותינו שפירשו על עבדי דוד ר״י קרא, אברבנאל.
6. רש״י.
7. מצודת דוד.
8. רש״י, מצודת דוד.
9. רש״י, רי״ד, מצודת דוד.
10. רלב״ג.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ז) וַיֵּצְא֤וּ אַחֲרָיו֙ אַנְשֵׁ֣י יוֹאָ֔ב וְהַכְּרֵתִ֥י וְהַפְּלֵתִ֖י וְכׇל⁠־הַגִּבֹּרִ֑ים וַיֵּֽצְאוּ֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לִרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן⁠־בִּכְרִֽי׃
And Joab's men went out after him, and the Cherethites and the Pelethites, and all the mighty men; and they went out of Jerusalem, to pursue Sheba the son of Bichri.
תרגום יונתןרד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וּנְפַקוּ בַּתְרוֹהִי גַבְרֵי יוֹאָב וְקַשָׁתַיָא וְקַלְעֲיָא וְכָל גִבָּרַיָא וּנְפַקוּ מִירוּשְׁלֵם לְמִרְדַף בָּתַר שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי.
והכרתי והפלתי – כבר פירשנוהו.
ויצאו אחריו אנשי יואב – פירוש: הגיבורים שהיו הולכין עם יואב תדיר.
והכרתי והפלתי – הם שני משפחות שזכרנו שהיו מהם הסנהדרין בימי דוד וזכר שכל שתי המשפחות האלו יצאו אחרי אבישי להשיב המלוכה לדוד.
ומאשר אחר בואו צוה הדבר לאבישי לעשותו במהירות, ולזה יצאו אחריו אנשי יואב שהיה אחיו, ואין ספק שגם כן יצא יואב כמו שיזכור, ולא זכרו הכתוב בכלל היוצאים עם עמשא מפני כבודו, שלא יאמרו שיצא תחת ממשלת אחיו הקטן ממנו, ככרתי ופלתי ושאר הגבורים שהיו עבדי דוד ויצאו עם אבישי:
והכרתי והפלתי – תרגם יונתן: קשתיא וקלעיא.
אנשי יואב – הגבורים אשר היו סרים למשמעתו, והלכו עמו מאז אל המלחמה.
ויצאו כו׳ מירושלים לרדוף – רצה לומר לא יצאו לפגוע בעמשא וחילו וללכת עמו רק לרדוף תיכף בהחיל אשר עמהם, באופן שפגעו את עמשא במקרה.
וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב הגבורים אשר היו סרים למשמעתו והלכו עמו תדיר אל המלחמה1, וְאיתם יצאו הַכְּרֵתִי – הקשתים2 וְהַפְּלֵתִי – והקלעים3 וְכָל הַגִּבֹּרִים ויואב עימהם4, וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:
1. רי״ד, מצודת דוד.
2. תרגום יונתן, מצודת ציון.
3. תרגום יונתן, מצודת ציון. ויש מרבותינו שביארו כי הם שני המשפחות שהיו מהם הסנהדרין, רלב״ג.
4. ולא זכרו הכתוב בכלל היוצאים מפני כבודו של יואב, שלא יאמרו שיצא תחת ממשלת אחיו הקטן ממנו, אברבנאל.
תרגום יונתןרד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(ח) הֵ֗ם עִם⁠־הָאֶ֤בֶן הַגְּדוֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּגִבְע֔וֹן וַעֲמָשָׂ֖א בָּ֣א לִפְנֵיהֶ֑ם וְיוֹאָ֞ב חָג֣וּר׀ מִדּ֣וֹ לְבֻשׁ֗וֹ וְעָלָ֞ו חֲג֥וֹר חֶ֙רֶב֙ מְצֻמֶּ֤דֶת עַל⁠־מׇתְנָיו֙ בְּתַעְרָ֔הּ וְה֥וּא יָצָ֖א וַתִּפֹּֽל׃
When they were at the great stone which is in Gibeon, Amasa came to meet them. And Joab was dressed in his military garb that he had put on, and there was a belt with a sword fastened upon his hips in its sheath; and as he went forth it fell out.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
אִינוּן עִם אַבְנָא רַבְּתָא דִי בְגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא אֲתָא לְאַפֵּיהוֹן וְיוֹאָב אֲסִיר מְזָרֵיז לְבוּשׁוֹהִי וַעֲלוֹהִי אִסְפַּנְקֵי חֶרֶב מְזָרְזָא עַל חַרְצֵיהּ בִּנְדָנָהּ וְהוּא אָזִיל וּפְסָע.
אוהוא יצא ותפל – אמר ר׳ יהודה: המילה ׳ותפל׳ מתייחסת לאירוע בעניין עמשא.⁠1
1. דבריו של אבן בלעם בעניין זה אינם ברורים, ואף ר׳ יצחק בן שמואל הודה שאינו מבין את כוונתו של אבן בלעם (ולם אפהמה). ייתכן שכוונתו היא שהמילה ׳ותפל׳ פירושה כאן ׳התרחש׳, כלומר: לאחר שיואב פגש את עמשא, התרחש האירוע של רצח עמשא.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.
מצומדת על מתניו – סמוכה מאוד לגופו לרוחב מתניו, שלא כדרך חוגרי חרב, כדי שתהא נוחה ליפול ולא יצטרך להוציאה מתערה.
והוא יצא – כנגד עמשא.
ותפול – החרב מתערה, לפי שהיתה חלקה ולטושה ואינה תלויה לצד ירכו אלא לרוחב מתניו, וכמעט ששח עצמו לצד הארץ, נפלה מתערה ואחזה בימינו, ולא הכיר עמשא בדבר.
Close to his loins. Very close to his body along the width of his loins, this was not the usual way of carrying a sword. He did so to make it easy for it to fall out so it would not be necessary to take it out of its sheath.
He started out [towards Amosoh.]. Towards Amosoh.
And it fell out. The sword [fell out] from its sheath because it was smooth and sharp and was not hanging on the side of his thigh but it was along the width of his loins. As soon as he [Yoav] leaned forward towards the ground it [the sword] fell out of its sheath and he grabbed it with his right hand without Amosoh noticing anything.
והוא יצא ותפול – והוא יצא (ט) לנשק לעמשא וכשהרכין עצמו לנשק הרכין עמו גם נצב של חרב ועשה יואב כאילו נפלה חרב מעצמה מתערה והוא שולפה מדעת.
מדו – כמו וילבש שאול את (שמואל א י״ז:ל״ח) מדו דוד מדיו, וכן מדו בד (ויקרא ו׳:ג׳) דכהן מצומדת מחוברת.
והוא יצא – כראות יואב את עמשא יצא מבין אנשיו שהיה מתהלך בינותם לצאת לקראת עמשא כאילו חפצו לקדם את עמשא לשאול בשלומו. ועד שלא יצא לקראתו שלף חרבו מתערה והחביאה בצל ידו עד שקרב אצל עמשא כשבא אצלו עשה כאילו החרב נפלה מתערה לארץ ורוצה להשיבה אל תערה ובידו אחז בזקן עמשא כאילו רוצה לנשקו ולא אחז בזקנו אלא כדי שלא יראה עמשא חרב שלופה ביד יואב ויבין שלדקרו בה שלף אותה וישתמר ממנה.
עם האבן – סמוך לה. וכן: עם באר לחי רואי (בראשית כ״ה:י״א).
חגור מדו לבושו – וי״ו מדו נוספת כוי״ו מדו בד (ויקרא ו׳:ג׳), וסמך מדו אל לבושו, ולבוש הוא שם כולל, ומדו פורט לאחד מן הלבושים ידוע אצלם תכונתו.
ויונתן תרגם: אסיר מזריז לבושוהי.
מצמדת – דבוקה.
בתערה – הוא תיק החרב.
והוא יצא ותפול – יצא מהמקום שהיו בו עם האבן הגדולה או מגבעון העיר, ובצאתו נפלה החרב מתערה ולקחה בידו השמאלית כדי שלא יהא נשמר עמשא שבא להכותו, ונתן לו שלום ואחזו בזקנו ביד ימינו לנשק לו.
ויואב חגור מדו לבושו – כפל לשון הוא.
ועליו חגור חרב מצומדת על מתניו בתערה – פירוש: ועל לבושו חגור אחד שבאותו חגור היתה תלויה החרב שהיתה מצומדת על מתניו בתוך תערה.
והוא יצא ותפל – פירוש: יצא יואב לקראת עמשא וחרבו נפלה מתערה לארץ ולכתחילה עשה שתפול, וייראה כי הוא לוקחה מן הארץ להשיבה אל תערה ולא יזהר עמשא ממנה.
והוא יצא ותפל – הכל רמז לחרב, כלומר והחרב יצא מן תערה בתנועת עמשא ותפול לארץ, לכן מיהר יואב להורגו.
חגור מדו לבושו – הוא כמו אדמת עפר.
ועליו חגור חרב מצומדת על מתניו בתערה – הנה הערים יואב שלא שם תער החרב תלוי כמשפט אבל חבר אותה על מתניו בדרך שיפול החרב בקלות וזה היה סבה אל שלא נשמר עמשא מן החרב אשר ביד יואב כי ראה שנפלה לו מעל מתניו.
(ח-י) הס״ה הוא להודיע שראוי לכל אדם להיות מפחד תמיד כשהיתה שם סבה מביאה אל זה ואם כבר יראה בתחלת המחשבה שלא נתישר הענין לתכלית שיגיע לו נזק הלא תראה כי עמשא עם היותו ראוי שיפחד מיואב שימיתהו כדי שלא ירד מגדולתו ר״ל שלא ירד מהיות שר צבא והיה החרב ביד יואב עם כל זה לא פחד לחשבו שזה לא היה לכונה שיכהו אך מקרה היה שנפלה החרב מתערה וקרה לו מזה המות.
וספר הכתוב שכאשר היו הולכים סמוך לאבן הגדולה אשר בגבעון היה בא עמשא לפניהם אל המלך לירושלם, והנה יואב שהיה הולך עם אבישי היה חגור חרב מצומדת ודבקה על מתניו בתערה שהוא התיק שלה והוא יצא ותפול, ופירשו בו והוא יואב יצא מעם האבן ותפול החרב מן התערה ולקחה בידו השמאלו כדי שלא ישמור עמשא ולא יחשוב שהיה בידו החרב להכותו, כי ראה אותה נופלת בדרך מקרה.
ועלו – ועליו קרי.
עם האבן – סמוך להאבן.
מדו לבושו – היא היא, וכפל המלה בשמות נרדפים, כמו: אדמת עפר (דניאל י״ב:ב׳).
מצומדת – מחוברת, כמו: צמיד פתיל (במדבר י״ט:ט׳).
בתערה – היא תיק החרב.
הם עם האבן וגו׳ – כשבאו הם סמוך להאבן וגו׳.
ועליו – על הלבוש היה חגור חרב מצומדת על מתניו לרוחב, לא תלויה על הירך כדרכה, וכוונתו היתה, שתפול מתערה בשחיה מועטת, לבל ירגיש בה עמשא.
והוא יצא – מהאבן הנזכר, ונפלה מתערה בשחיה מועטת, אשר שחה לתקן מנעלו, כמו שכתוב במלכים א (מלכים א ב׳:ה׳) ולקחה מהארץ בשמאלו.
חגור מדו לבושו – היה לשר צבא לבוש מיוחד, שבו הכירו כולם כי הוא בראש ובו היה יואב לבוש כי עדן לא הסירו דוד משררתו (וכבר בארנו ששם לבוש בא על לבוש המיוחד לאיזה דבר כמו לבוש מלכות, הוציא לבוש לכל עובדי הבעל) ועליו חגור חרב מצמדת על מתניו בתערה – רצה לומר שיש תער שהוא מצומצם כמדת החרב ודבוק לה, ואז תולים החרב על מתניו, והתער לא יפול מעצמו, ויש תער שרחב מן המדה, ויפול מעצמו, ואז תולים התער על מתניו, וכן היה פה שהתער היתה מצומדת אל מתניו, לא החרב, ובזה כשנפל התער יצא החרב מעצמו, ועמשא לא הרגיש בזה.
מדו לבשו – מדו לשון וילבש שאול את דוד מדיו (שמואל א י״ז:ל״ח) שריון ברזל הלובש כל גופו.
מצמדת – ששני קצותיה נדבקים זה לזה ונכנסים זה לתוך זה כשני קצות הצמידים, מלשון צמד בקר שלפי דעתי הוא תמיד זכר ונקבה ומזה ויצמד ישראל לבעל פעור (בלק ותהלים ק״ו) שלא נכתב כן בשום אליל, ובשביל זה בא הצווי לא תחרש בשור וחמור יחדו, שניהם שם המין והאיסור הוא לצמד הזכר ממין זה והנקבה מהמין האחר, ובאה תיבת מצומדת לשון נקבה מוסב אל שם חרב אף על פי שראויה להסב לשם חגור שהוא לשון זכר ע״ד קשת גבורים חתים (שמואל א ב׳:ד׳) ודומיו.
בתערה – האיזמל המשיר השער נקרא תער ע״ש שמגלה הבשר (משרש ערה שענינו גלה) ונדן החרב נקרא ג״כ תער מלשון אריק חרבי, שבצאת החרב נשאר הנדן נעור ורק, ואריק חרבי הוא ע״ד טחני קמח, לשון קצר.
והוא יצא – התער יצא מהחגור (יואב הוציאו לכתחילה רק הראה כאילו יצא מעצמו במקרה) ובצאת התער נפלה החרב התקועה בו.
וכאשר הֵם הגיעו1 עִם הָאֶבֶן – סמוך לאבן2 הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר היתה בְּגִבְעוֹן, וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם שהיה בדרכו למלך בירושלים3, וְיוֹאָב היה חָגוּר | מִדּוֹ לְבֻשׁוּ – בלבושו4 החשוב של ראש הצבא5, וְעָלָיו (ועלו כתיב) – על הלבוש היה6 חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת – דבוקה7 וסמוכה מאוד לגופו8 עַל רוחב9 מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ – בנרתיק שלה10 שלא כדרך חוגרי חרב, ועשה זאת כדי שתהא נוחה ליפול ולא יצטרך להוציאה מתערה11 כך שלא ירגיש בה עמשא12, וְהוּא יואב יָצָא כנגד עמשא13 לנשק לעמשא, וכשהרכין עצמו לתקן מנעלו14, עשה יואב כאילו15 וַתִּפֹּל – נפלה החרב מעצמה מתערה, וכיוון שהיתה החרב חלקה ולטושה ואינה תלויה לצד ירכו אלא לרוחב מתניו, אכן נפלה בקלות מתערה, ואחזה יואב, ולא הכיר עמשא בדבר16: ס
1. מצודת דוד.
2. רד״ק, מצודת דוד, מצודת ציון.
3. אברבנאל.
4. רי״ד, מצודת ציון.
5. מלבי״ם. וכן ראה רד״ק המבאר כי לבוש הוא שם כולל ומידו מתאר את הלבוש המיוחד.
6. מצודת דוד.
7. רד״ק.
8. רש״י.
9. רש״י.
10. רד״ק, מצודת ציון.
11. רש״י, מצודת דוד.
12. מצודת דוד.
13. רש״י.
14. מצודת דוד.
15. ר״י קרא.
16. רש״י.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ט) וַיֹּ֤אמֶר יוֹאָב֙ לַעֲמָשָׂ֔א הֲשָׁל֥וֹם אַתָּ֖ה אָחִ֑י וַתֹּ֜חֶז יַד⁠־יְמִ֥ין יוֹאָ֛ב בִּזְקַ֥ן עֲמָשָׂ֖א לִנְשׇׁק⁠־לֽוֹ׃
And Joab said to Amasa, "Is it well with you, my brother?⁠" And Joab took Amasa by the beard with his right hand to kiss him.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הַשְׁלָם אַתְּ אָחִי וַאֲחַדַת יַת יְמִין יוֹאָב בְּדִקְנָא דַעֲמָשָׂא לְמִנְשַׁק לֵיהּ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(ט-י) ולזה כאשר יואב החזיק בזקנו לנשקו ואמר השלום אחי, לא נשמר עמשא ממנו והכהו יואב אל החומש, רוצה לומר אל הצלע החמשי אשר מרה וכבד בה תלויים בה כדברי חכמינו ז״ל (סנהדרין פרק ו׳ מ״ט ע״א) או הוא כנוי ללב, חומש שבו חוזק הגוף והוא הלב, מגזרת (שמות י״ג י״ח) וחמושים, ולכן אינו מתמיד אחרי ההכאה. ואבישי ויואב לא התמהמהו עוד שמה, כי מיד רדפו אחרי שבע בן בכרי.
ותוחז – מלשון אחיזה.
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה לך אָחִי? וַתֹּחֶז – ואחזה1 יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ:
1. מצודת ציון.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמקראות שלובותהכל
 
(י) וַעֲמָשָׂ֨א לֹא⁠־נִשְׁמַ֜ר בַּחֶ֣רֶב׀ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד⁠־יוֹאָ֗ב וַיַּכֵּ֩הוּ֩ בָ֨הּ אֶל⁠־הַחֹ֜מֶשׁ וַיִּשְׁפֹּ֨ךְ מֵעָ֥יו אַ֛רְצָה וְלֹא⁠־שָׁ֥נָה ל֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְיוֹאָב֙ וַאֲבִישַׁ֣י אָחִ֔יו רָדַ֕ף אַחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן⁠־בִּכְרִֽי׃
But Amasa took no heed of the sword that was in Joab's hand; so he smote him with it in the groin, and shed out his bowels to the ground, and did not strike him a second time; and he died. And Joab and Abishai his brother pursued after Sheba the son of Bichri.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַעֲמָשָׂא לָא אִסְתְּמַר בְּחַרְבָּא דִי בְיַד יוֹאָב וּמְחָהִי בָהּ בִּסְטַר יַרְכֵיהּ וּשְׁפַךְ מֵיעוֹהִי לְאַרְעָא וְלָא תְנָא לֵיהּ וּמִית וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אֲחוֹהִי רְדַף בָּתַר שֶׁבַע בַר בִּכְרִי.
ויכהו אל החומש – מקום שמרה וכבד תלויין.
ועמשא לא נשמר – כלומר שלא שמר עצמו מן החרב.
אל החומש – אמרו צלע חמישית שמרה וכבד תלויין בה וידמה שקרא חומש מענין חמושים והוא המקום אשר חזקו הטבע יותר מכל המקומות הוא אשר שם משכן החיים והחום הטבעי אשר ישולח ממנו אל כל הגוף והנה זה המקום הוא מקום הלב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויואב ואבישי – מלא י׳ בכל דפוסים וכ״י ישנים.
לא נשמר – לא היה נשמר מהחרב וגו׳, כי ראה אשר מעצמה נפלה מתערה, ולקחה בשמאלו.
אל החומש – אל צלע החמישית מקום שכבד ומרה תלוין (בבלי סנהדרין מ״ט.).
מעיו – בני מעיו.
ולא שנה לו – לא הוצרך להכותו שנית, כי בראשונה הומת.
רדף – כל אחד רדף.
ויכהו בה וגו׳ – למעלה ב׳:כ״ג פירשתי חומש צלע החמשית באמצע החזה מקום הריאה והלב, והם מעיו ששפך יואב ארצה, או הכהו אל החומש וירדה מכתו עד הבטן באופן שבני מעיו יצאו.
וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר – שמר עצמו1 בַּחֶרֶב | – מהחרב אֲשֶׁר היתה בְּיַד יוֹאָב כי ראה שמעצמה נפלה מתערה ולקחה יואב בשמאלו2, וַיַּכֵּהוּ יואב בָהּ – בחרב אֶל הַחֹמֶשׁ – הצלע החמישית מקום שכבד ומרה תלוין3, וַיִּשְׁפֹּךְ בני4 מֵעָיו אַרְצָה, וְלֹא הוצרך יואב שָׁנָה לוֹ – לחזור להכותו שנית, כי כבר בפעם הראשונה5 וַיָּמֹת – מת עמשא, וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו לא התמהמהו6 רָדַף – ורדפו כל אחד מהם7 אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:
1. רד״ק.
2. מצודת דוד.
3. סנהדרין מט., ר״י קרא, מצודת דוד. ורלב״ג ואברבנאל מבארים כי הוא מקום הלב. וחכמינו ז״ל אמרו (סנהדרין מט.) שאמר יואב שהיה עמשא מורד במלכות שאיחר את המועד אשר קבע לו דוד, אברבנאל בפס׳ יג להלן.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. אברבנאח.
7. מצודת דוד.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יא) וְאִישׁ֙ עָמַ֣ד עָלָ֔יו מִֽנַּעֲרֵ֖י יוֹאָ֑ב וַיֹּ֗אמֶר מִי֩ אֲשֶׁ֨ר חָפֵ֧ץ בְּיוֹאָ֛ב וּמִ֥י אֲשֶׁר⁠־לְדָוִ֖ד אַחֲרֵ֥י יוֹאָֽב׃
And a man stood by him, one of Joab's young men, and said, "He that favors Joab and he that is for David, let him follow Joab.⁠"
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
וְגַבְרָא קָאִים עִילַווֹהִי מֵעוּלֵימֵי יוֹאָב וַאֲמַר מַן דְרָעִי בְיוֹאָב וּמַן דִי לְדָוִד יֵיזֵל בָּתַר יוֹאָב.
עמד עליו – לזרז הבאים שלא יעמדו על החלל אלא ילכו אחרי יואב, וכאשר ראה האיש שלא הועילה הזהרתו לאנשים הבאים אלא היו עומדים על החלל, הסירו מן המסילה שלא יראוהו העוברים.
ונשאר על החלל איש מנערי יואב, וכבוא העם היה אומר לכם ומזהירם, מי אשר חפץ ביואב ומי אשר לדוד ירדוף אחרי יואב, רוצה לומר לא יתמהמה שם:
עליו – אצל החלל.
אשר לדוד – אשר אוהב לדוד.
אחרי יואב – ילך אחרי יואב, ולא יעמוד פה על החלל.
וְאִישׁ עָמַד עָלָיו – ליד החלל של עמשא1, והיה האיש הזה מִנַּעֲרֵי יוֹאָב, ועמד שם כדי לזרז את הבאים שלא יעמדו על החלל אלא ילכו אחרי יואב2, וַיֹּאמֶר האיש: מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר אוהב3 לְדָוִד ילך4 אַחֲרֵי יוֹאָב ולא יעמוד פה על החלל5:
1. אברבנאל.
2. רד״ק.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(יב) וַעֲמָשָׂ֛א מִתְגֹּלֵ֥ל בַּדָּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמְסִלָּ֑הא וַיַּ֨רְא הָאִ֜ישׁ כִּֽי⁠־עָמַ֣ד כׇּל⁠־הָעָ֗ם וַיַּסֵּב֩ אֶת⁠־עֲמָשָׂ֨א מִן⁠־הַֽמְסִלָּ֤הב הַשָּׂדֶה֙ וַיַּשְׁלֵ֤ךְ עָלָיו֙ בֶּ֔גֶד כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ה כׇּל⁠־הַבָּ֥א עָלָ֖יו וְעָמָֽד׃
And Amasa lay wallowing in his blood in the middle of the highway. And when the man saw that all the people stood still, he carried Amasa out of the highway into the field, and cast a garment over him when he saw that every one that came by him stood still.
א. הַֽמְסִלָּ֑ה א=הַֽמֲסִלָּ֑ה (חטף)
ב. מִן⁠־הַֽמְסִלָּ֤ה א=מִן⁠־הַֽמֲסִלָּ֤ה (חטף)
תרגום יונתןרש״יר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַעֲמָשָׂא מִטְרַף בִּדְמָא בְּגוֹ כַבְשָׁא וַחֲזָא גַבְרָא אֲרֵי קָם כָּל עַמָא וְאַסְחַר יַת עֲמָשָׂא מִן כַּבְשָׁא לְחַקְלָא וּרְמָא עֲלוֹהִי לְבוּשָׁא כַּד חֲזָא כָּל דַאֲתֵי עֲלוֹהִי וְקָאִים.
כאשר ראה כל הבא עליו ועמד – כאשר ראה האיש, שכל הבא עליו היה עומד.
When he saw that all who passed by it remained there. When the man saw that everyone who passed by it would remain there.
כל הבא עליו – שכל הבא עליו עומד.
מתגולל בדם בתוך המסלה – רוצה לומר: שהיה מתגלגל ומתגאל בדם שיצא ממנו בתוך הדרך.
והנה עמשא היה מתגולל בדמים בתוך המסלה, ולכן כל הבאים בראותם במסלה (שהוא אמצע הדרך) עמשא נופל מת היו מתבהלים ועומדים ולא ירצו לרדוף, עד שבראות האיש מנערי יואב שהיה עומד כל העם ונפסק מלרדוף ושלא הועילה אזהרתו, החזיק בפגר עמשא והסיר אותו מן המסלה והשליכו בשדה מרוחק מן הדרך והשליך עליו בגד, בראותו שכל הבאים עליו היו עומדים שם:
מן המסלה – הה״א במאריך וכן חביריו שבענין.
המסלה – דרך הכבושה.
מתגולל – היה מתגלגל בדמו, באמצע המסילה.
וירא האיש – העומד על החלל, ראה אשר כל מי שבא למקום החלל, היה נשאר עומד, ולא הועילה אזהרתו.
השדה – גררו השדה מרוחק מהמסילה, וכסהו בבגד, בראותו שעומד עליו כל הבא.
(יב-יג) השאלות:
למה כפל למה תהיו אחרונים, ותחלה אמר להשיב את המלך אל ביתו ואחר כך אמר להשיב את המלך, ואיך אמר ודבר כל ישראל בא, מה שלא היה האמת כן.
וירא האיש כי עמד כל העם – רצה לומר שתחלה עמדו כל העם שהיו במעמד ולא רצו לעבור על פגר עמשא שהיה מוטל בדרך והסב אותו אל השדה ואחר כך ראה שעדיין עמד כל הבא עליו – רצה לומר אלה שבאו מחדש ולא היו במעמד עמדו לשאול ולדרוש, ואז וישלך עליו בגד לכסות אותו.
מתגלל – אי אפשר לפרשו שבאנחת מות היה מתגולל ומתהפך שכן כתוב ולא שנה לו וימת, רק הוראתו קרובה למתגאל (נגאלו בדם, איכה ד׳) מטונף בדם היוצא ממנו.
המסלה – משרש סלל שענינו דָרַך, ואין צורך לפרשו לשון מסלול שהוא דרך צר שכן מצאנו סלו סלו המסלה סקלו מאבן (ישעיהו ס״ב:י׳), סלו סלו פנו דרך (שם נ״ז:י״ד), ושם מדבר בדרך רחבה להשיב גאולי ה׳ אל מקומם, וגם בשמואל א ו׳:י״ב במסלה אחת הלכו הלך וגעו, דרך רחבה לעבור בה עגלה משוכה ע״י שתי פרות.
וַעֲמָשָׂא היה מִתְגֹּלֵל – מתגלגל ומתגאל1 בַּדָּם – בדמו2 בְּתוֹךְ – באמצע3 הַמְּסִלָּה – הדרך הכבושה4, וַיַּרְא הָאִישׁ מנערי יואב אשר עמד על החלל5 כִּי מרוב בהלה6 עָמַד כָּל הָעָם אשר הגיע למקום, ולא הועילה אזהרתו7, ולא רדפו אחרי שבע בן בכרי8, אזי וַיַּסֵּב – גרר הוא9 אֶת פגר10 עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה – הדרך אל הַשָּׂדֶה, ולאחר מכן וַיַּשְׁלֵךְ – השליך עָלָיו בֶּגֶד לכסותו11, ועשה זאת כַּאֲשֶׁר רָאָה כי עדיין12 כָּל הַבָּא עָלָיו על עמשא שאל ודרש בעניין13 וְעָמָד – והיה עומד14:
1. רלב״ג.
2. מצודת דוד.
3. אברבנאל.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. אברבנאל.
7. מצודת דוד.
8. אברבנאל.
9. מצודת דוד.
10. אברבנאל, מלבי״ם.
11. מצודת דוד.
12. מלבי״ם.
13. מלבי״ם.
14. רש״י.
תרגום יונתןרש״יר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יג) כַּאֲשֶׁ֥ר הֹגָ֖ה מִן⁠־הַֽמְסִלָּ֑הא עָבַ֤ר כׇּל⁠־אִישׁ֙ אַחֲרֵ֣י יוֹאָ֔ב לִרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן⁠־בִּכְרִֽי׃
When he was removed from the highway, all the people went after Joab, to pursue Sheba the son of Bichri.
א. מִן⁠־הַֽמְסִלָּ֑ה א=מִן⁠־הַֽמֲסִלָּ֑ה (חטף)
• חסר ברשימת ברויאר בכתר ירושלים.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
כַּד אַפְנֵיהּ מִן כַּבְשָׁא עֲבַר כָּל גַבְרָא בָּתַר יוֹאָב לְמִרְדַף בָּתַר שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי.
כאשר הוגה – כאשר הומשך. כמו: הגו סיגים מכסף (משלי כ״ה:ד׳), וכמו: הגו רשע לפני מלך (משלי כ״ה:ה׳).
When it was withdrawn. When it was removed as we find. "When the impurities are removed from silver",⁠1 and as find "When the wicked are removed from before the king".⁠2
1. Mishlei 25:4.
2. Ibid, 25:5.
כאשר הוגה מן המסילה – פתרונו: כאשר נמשך כמו הרו והגו מלב דברי שקר (ישעיהו נ״ט:י״ג) שפתר׳: זה דרכם להוציא מלב דברי שקר.
כאשר הוגה מן המסילה – פתרונו כאשר נסחב מן המסילה כמו הגו סיגים מכסף (משלי כ״ה:ד׳) שפת הוצא סיגים מכסף וכן הוגו מלב דברי שקר (ישעיהו נ״ט:י״ג) שפתרונו: הוצא מלב דברי שקר.
כאשר הוגה – הוסר. שרשו: הגה, על דעת אדוני אבי ז״ל, והוא מן שלא נזכר פעלו מן המרובע, ומענינו ומשרשו: הגה ברוחו הקשה (ישעיהו כ״ז:ח׳), הגה סיגים (משלי כ״ה:ד׳). ועל דעת ר׳ יהודה ור׳ יונה שרשו: יגה, מבנין הפעיל, משפטו בתשלומו: הוגה, בשקל: הגלה.
כאשר הוגה מן המסילה – לפי דיקדוק הלשון אינו לקוח מן הגו סיגים מכסף, או הגו רשע, שהם לשון הסרה, שאלה שרשם הגה, ואם זה כמו פועל היה לומר הוגה בדגשות הגימל כמו כוסו פניו חרולים, ושפו עצמותיו לא ראו, אלא זה שרשו יגה, והוא מלשון כבד. כמו הורה מן ירה.
הגה – הוסר.
כאשר הוגה מן המסלה – כאשר הוסר מן הדרך.
וכאשר הוגה מן המסלה, רוצה לומר שהוסר הפגר מן המסלה, עבר כל איש אחרי יואב ולא היו מתמהמהים שם, ואמנם למה הרג יואב את עמשא, הכתוב יורה עליו שלפי שראה את דוד שהיה שונא אותו על הריגת אבשלום, ושהיה רצונו לעשות עמשא שר הצבא, חם לבו בקרבו ומתוך קנאתו הרגו. והנה לא קלל דוד את יואב על זה ולא אמר על עמשא דברי קינות כמו שעשה על אבנר, לפי שהיה בבלבול שבע בן בכרי והיה ירא וחרד מבני ישראל ופחד אולי יואב יטה גם כן אליו, גם כי הוא המית את אבשלום, ואיך יעשה דוד על עמשא יותר ממה שעשה על אבשלום בנו? וחכמינו ז״ל בסנהדרין (פרק ו׳ מ״ט ע״א) אמרו שאמר יואב שהיה עמשא מורד במלכות, מאשר אחר המועד אשר צוהו דוד שיבא, הנה במה שאמרתי הותרה השאלה החמשית:
הוגה – הוסר, כמו: הגה ברוחו הקשה (ישעיהו כ״ז:ח׳).
כאשר הוגה – אחר שהוסר מן המסלה, עברו כולם אחרי יואב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כאשר – ומפרש שאלה שהיו במעמד עברו תיכף כאשר הוגה מן המסלה.
הגה – אולי הוא פֻעל משרש הגה (לא יגהה מכם מזור, הושע ה׳:י״ג, הגו סגים מכסף, משלי כ״ה:ה׳) והיה ראוי להנקד הֻגָה, ואולי מזה ג״כ לשון הגיון לב, מה שאדם מסיר ומוציא מלבו.
ואכן כַּאֲשֶׁר הֹגָה – נמשך1 והוסר2 פגר עמשא3 מִן הַמְסִלָּה – הדרך, עָבַר – עברו מיד4 כָּל אִישׁ – האנשים5 אַחֲרֵי יוֹאָב ולא התמהמהו, אלא המשיכו6 לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:
1. רש״י, ר״י קרא.
2. רד״ק, אברבנאל, מצודת ציון.
3. אברבנאל.
4. מלבי״ם.
5. מצודת דוד.
6. אברבנאל.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יד) וַֽיַּעֲבֹ֞ר בְּכׇל⁠־שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָבֵ֛לָה וּבֵ֥ית מַעֲכָ֖ה וְכׇל⁠־הַבֵּרִ֑ים [וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ] (ויקלהו)א וַיָּבֹ֖אוּ אַף⁠־אַחֲרָֽיו׃
And he went through all the tribes of Israel to Abel, and to Beth-maacah, and all the Berites; and they gathered together, and went in also after him.
א. [וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ] (ויקלהו) א-כתיב=וַיִּקָּ֣ל֔הֲוּ
תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַעֲבַר בְּכָל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל לְאָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל בֵּירִין וְאִתְכְּנִישׁוּ וַאֲתוֹ אַף אִינוּן בַּתְרוֹהִי.
ויעבר בכל שבטי ישראל – שבע בן בכרי, לפתותם שימליכוהו עליהם.
וכל הברים – לא ידעתי מהו.
He [Shevah] went through all the tribes of Yisroel. Shevah, the son of Bichri [went] to convince them to declare him king over them.
All the Beirim. I do not know what it is.
ויעבר – שבע בן בכרי שהיה בורח, כששמע שרודפין אחריו עבר בכל שבטי ישראל עד אבלה, ובא בעיר להמלט בה.
ויש לפרש: ויעבור – על יואב.
אבלה ובית מעכה – שני מקומות סמוכים היו, ואחר שאמר באבלה בית המעכה, נראה כי היה אבל אחר וזה היה סמוך לבית המעכה והיו סומכים אותו אליו.
וכל הברים – מקומות הסמוכות לבארות שהיו לבנימן נקראים ברים. ואמר כי עבר כל אלה המקומות ובסוף נכנס באבל שהיא עיר ומבצר וחשב להשגב בה.
ויקלהו – כן כתיב. וקרי: ויקהלו, ושניהם אחד כי מלים שוים באותיות הפוכות רבים במקרא, כמו: כבש וכשב, שמלה ושלמה, קהלת להקת, ומזה יאמר: קלהת, והקרי הוא נמצא ומבואר.
ויבאו אף אחריו – פירוש אחרי יואב. ובאמרו: אף – לפי שהלכו אחרי שבע בן בכרי מתחלה, ובראותם כי רדפו יואב ואנשיו אחריו, במקומות שהיה עובר יואב לרדוף אחרי שבע בן בכרי (שמואל ב כ׳:י״ג), היו נקהלים אנשי המקומות ההם ובאים גם אחריו לרדוף אחרי שבע בן בכרי.
ויעבר בכל שבטי ישראל – פירוש: עבר יואב בכל שבטי ישראל שיבואו לאבל ובית מעכה לעזור לו.
וכל הבֵרים – שם מקום, והרבה ישראל היו דרים שם, ויקהלו ויבואו גם הם אחריו.
ויעבר בכל שבטי ישראל אבלה ובית מעכה – רוצה לומר: כי עבר שבע בן בכרי אל אבל ובית מעכה מדי עברו בכל שבטי ישראל למשוך אליו כל שבטי ישראל והנה שם המקום נקרא אבל וקראו גם כן בית המעכה.
וכל הברים ויקהלו ויבאו אף אחריו – וכל הברים אחשוב שהם אנשי בארות כי בארות היה מבנימן וספר כי כל אנשי המקום ההוא נקהלו עם שבע בן בכרי לעזרו וגם באו אחריו.
ויעבור בכל שבטי ישראל. ספר הכתוב ששבע בן בכרי (שאמר ממנו בסמוך לרדוף אחרי שבע בן בכרי) הוא עבר בכל ישראל לפתותם ולדבר על לבם כנגד דוד, ועבר עד אבלה שהוא בלי ספק העיר אשר בא שמה. ואמרו עוד ובית מעכה וכל הברים הוא דבק למטה, יאמר ששבע בן בכרי עבר בכל שבטי ישראל והלך אבלה ושבית מעכה וכל הברים נקהלו ויבאו אף אחריו עד אבלה אשר נשגב שמה. ויראה ששאר השבטים נקהלו אבל לא באו אחריו, ואלה נקהלו ובאו אחריו שמה. והמפרשים פירשו ויקהלו ויבאו אף אחריו, אחרי יואב לרדוף אחרי שבע בן בכרי. ולפי דרכם יותר נכון הוא שנפרש הפסוק כלו על יואב, יאמר ויעבור בכל שבטי ישראל אבלה, רוצה לומר שיואב עבר בכל שבטי ישראל והלך אבלה אחרי שבע בן בכרי, כי ידע כי היה שם, ובית מעכה וכל הברים נקהלו ויבאו אף אחריו, כי נתקבצו גם כן אחרי יואב לרדוף אחרי שבע בן בכרי כלם וצרו עליו באבלה הסמוכה לבית מעכה:
ויקלהו – ויקהלו קרי.
ויעבור – יואב עבר בכל שבטי ישראל, ללכת עמו אבלה ובית מעכה, והיא אבלה ובית מעכה שנסגר בה שבע בן בכרי.
וכל הברים – גם עבר יואב כל הברים, והוא שם מחוז, ובה מקומות רבות ואנשים מרובים.
ויקהלו – משבטי ישראל ואנשי הברים, נקהלו ויבואו אחרי יואב.
ויעבר פי׳ מהרי״א שמוסב על שבע בן בכרי שהוא כבר עבר בכל שבטי ישראל עד אבלה ובית מעכה והם נקהלו אף אחריו כמו שנקהלו אחר אבשלום.
אבלה בית המעכה – עיר בשבט נפתלי סמוך למי מרום בצפון א״י קרובה לעיר דן קדש וחצור קרוב לארם מעכה, ובדברי הימים ב י״ו:ד׳ קוראה אבל מים מפני קורבתה למי מרום להפרישה מאבל אחרת שהיתה שם.
וכל הברים – לפי דעת החכם שווארץ בהיות שם מקומות הרבה קרויים באר בארות בור וכדומה כתב לשון קצרה וכל הברים.
ויקהלו – כתיב ויקלהו, מצאנו שרש קהל הפוך בב׳ אופנים להק, (להקת הנביאים שמואל א י״ט:כ׳, יקהת עמים, פרשת ויחי, שהוא כמו ילקהת), וכאן כתבוהו קלה, וגם יקהת אם (משלי ל׳:י״ז) ענינו הקמטים שבפני אמו שהעור נכווץ ונקבץ ונאסף ונקהל יחד.
וַיַּעֲבֹר שבע בן בכרי1 בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לפתותם שימליכוהו עליהם2, והגיע עד אזור אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה3 שהיו ערים סמוכות, וכאשר שמע שרודפים אחריו נמלט לעיר אבל שהיתה עיר מבצר, וְכָל אנשי הַבֵּרִים – המקומות הסמוכות לבארות שהיו לבנימן4 וַיִּקָּהֲלוּ (ויקלהו כתיב) – נקהלו, וַיָּבֹאוּ אַף הם אַחֲרָיו – אחרי שבע בן בכרי כפי שנקהלו בעבר אחר אבשלום5:
1. רש״י, רד״ק רלב״ג, מלבי״ם. ויש מרבותינו שביארו כי הפסוק מוסב על יואב אשר עבר בכל שבטי ישראל שיבואו לאבל ובית מעכה לעזור לו כי שם נסגר שבע בן בכרי, רי״ד, אברבנאל, מצודת דוד.
2. רש״י .
3. רד״ק. ויש מרבותינו שביארו כי ״אבל מעכה״ הוא שם לעיר אחת, רלב״ג.
4. רד״ק.
5. מלבי״ם. ולמאן דאמר שהפסוק מוסב על יואב, אז יפורש הפסוק שנקהלו עם יואב כנגד שבע בן בכרי.
תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(טו) וַיָּבֹ֜אוּ וַיָּצֻ֣רוּ עָלָ֗יו בְּאָבֵ֙לָה֙ בֵּ֣ית הַֽמַּעֲכָ֔ה וַיִּשְׁפְּכ֤וּ סֹֽלְלָה֙א אֶל⁠־הָעִ֔יר וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּחֵ֑ל וְכׇל⁠־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אֶת⁠־יוֹאָ֔ב מַשְׁחִיתִ֖ם לְהַפִּ֥יל הַחוֹמָֽה׃
And they came and besieged him in Abel of Beth-maacah, and they cast up a mound against the city, and it stood in the moat; and all the people that were with Joab battered the wall, to throw it down.
א. סֹֽלְלָה֙ א=סֹֽלֲלָה֙ (חטף)
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתוֹ וְצָרוּ עֲלוֹהִי בְּאָבֵל בֵית מַעֲכָה וּצְבָרוּ מַלְיָתָא עַל קַרְתָּא וְאַקְפָהּ מַשִׁרְיָן וְכָל עַמָא דְעִם יוֹאָב מִתְעַשְׁתִּין לְחַבָּלָא שׁוּרָא.

רמז קנב

וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה – כיון שהרגישה שרח התחילה צועקת קראו לי ליואב א״ל האתה יואב אתה הוא חכם שהכתוב מקלסך יושב בשבת תחכמוני, לא קראת בתורה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום לא היה לך לעשות כן, דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו וקראת אליה לשלום למה תבלע נחלת י״י. כיון ששמע כן נתיירא. ויאמר יש כאן צורך שנאמר [ויען יואב] ויאמר (יואב) חלילה, א״ל יואב לא כן הדבר כי איש מהר אפרים אדם בעל מום עובד ע״ז שנאמר ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי, א״ל אנכי שלומי אמוני ישראל אני הוא ששלמתי מנין כל ישראל שנאמר ושם בת אשר שרח, אלא עמוד במקומך אני עושה שלום שנאמר הנה ראשו מושלך אליך, וכך היתה בטוחה בעצמה שהיא נותנת ראשו ליואב אלא ראה מה עשתה ותבא האשה אל כל העם בחכמתה אמרה להם הוו ידעין שיואב וכל ישראל עומדים מבחוץ להרגנו לבנינו ולבנותינו, אמרו למה, אמרה להם מאה בני אדם מבקש ליטול וילך, אמרו לה יטול, חזרה ואמרה אינו מבקש אלא חמשים יטול, חזרה ואמרה אינו מבקש אלא אחד שבע בן בכרי, מיד כששמעו כן הלכו וכרתו את ראשו, עליה אמר שלמה בחכמתו טובה חכמה מכלי קרב טובה היתה חכמתה של שרח מכלי קרב שהיה ביד יואב.
רבי יוחנן הוה יתיב ודריש כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים ויוסף ושני בניו והא אינון חסרין חדא. ר׳ לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא זו יוכבד שנלדה על פילי מצרים ויש אומרים שרח בת אשר השלימה מנינן של ישראל, אמוני אנכי השלמיה מנאמן לנאמן, א״ר תנחום בן חנילאי הקב״ה נכנס עמהם בעצמו ומה טעם הוא תהלתך והוא אלהיך מה כתיב בתריה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ר׳ יוחנן הוה יתיב ודריש כיצד המים עשוים לישראל כחומה דרש ר׳ יוחנן כהדין קניקיליא אודיקת סרח בת אשר ואמרת תמן הוינא ולא הויין אלא כאלין אמפוטמא. תני סיעא של בני אדם שאמרו להם כותים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו אנו הורגים אתכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש מישראל, אבל יחדוהו להם כמו שיחדו לשבע בן בכרי יתנו להם ואל יהרגו כלם, אמר ריש לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ר׳ יוחנן אמר אע״פ שאינו חייב מיתה. עולא בר קופיד תבעתיה מלכתא ערק ואזל ללוד גבי ריב״ל אתון ואקפון מדינתא אמרין לון אין לית אתון יהבון לן אנן חריבין מדינתא סליק גביה ר״י בן לוי ופייסיה ויהביה לון הוה אליהו ז״ל מתגלי עלוהי ולא אתגלי צם כמה צומין עד דאתגלי עליה א״ל למסורות אני נגלה א״ל ולאו משנה עשיתי א״ל וזו משנת החסידים (ע״ש). א״ר יהודה במה דברים אמורים שהוא מבפנים והם מבחוץ אבל הוא והם מבפנים והואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנוהו להם ואל יהרגו כולם, ר׳ שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה.
ותעמוד בחל – ואקיפו משריין.
ויש פותרים: ותעמוד בחל – לשון: חיל וחומה (איכה ב׳:ח׳), הפילו החומה החיצונה, ונתחזקה לעמוד על ידי הפנימית.
And it [the city] held by virtue of its inner wall. [Yonatan translates:] "They surrounded it strongly.⁠" Some interpret וַתַּעֲמדׁ בַּחֵל to have a meaning like "the inner wall and the outer wall".⁠1 They had [already] cause the outer wall to fall and it [the city] fortified itself to hold fast by virtue of the inner wall.
1. Eichoh 2:8.
וישפכו סוללה אל העיר ותעמד בחיל – כל עיר ועיר היו עושין לה שתי חומות חיל וחומה שורא ובר שורא ושברו אנשי יואב החומה החיצונה ונשארה חומה הפנימית, וזהו וישפכו סוללה אל העיר ונשארה הפנימית ותעמוד בחיל.
ותעמוד בחל – שתי חומות היו לה חומה וחיל. ותבקע החומה החיצונה ותעמוד העיר בחיל היא חומת הפנימית. ויונתן תרגם: ותעמוד בחיל ואקיפה משירין.
סוללה – כתרגומו: מליתא, והוא תל עפר.
ובדברי רז״ל: מולייא ברינא, ושפיכת הסוללה הוא למלא החפירות אשר סביב העיר עפר ולעשות תל להגיע אל החומר.
ותעמוד בחל – עמדה העיר להכבש בחומה, כי מלאו החפירות עפר ולא היה להם אלא להפיל החל, והוא החומה, כמו שפירשו רבותינו ז״ל: חל וחומה – שורא ובר שורא.
או פירוש: בחל – בחפירה, כתרגום: בגי – בחלתא. ופירושו: אחר ששפכו הסוללה וסתמו החפירה, עמדו אנשי מלחמה בחיל לרגלי החומה וחשבו להפילה. ופירוש ותעמוד – לשון נקבה על המלחמה.
ויונתן תרגם: בחל – כמו: בחיל ואקיפא משריין.
משחיתים – משחיתים בכלי המנפץ האבנים להפיל החומה.
ויונתן תרגם: מתעשתין לחבלא שורא, וענין משחיתים כתרגומו, משחיתים בלבם, כלומר חושבים ומתכוונים היאך יפילו החומה.
ותעמוד בחֵיל – כמו חיל אחז יושבי פלשת, שעמדה כל העיר בפחד גדול.
ויבאו ויצורו עליו – הנה שמו עיר אבל במצור בעבור שבע בן בכרי שהיה מורד במלכות.
וישפכו סוללה ותעמוד בחיל – הנה החיל הוא החומה הפנימית וזכר כי עם הסוללה הרסו החומה החיצונה והיו משתדלים להשחית גם כן החומה הפנימית.
(טו-כב) הס״ו הוא להודיע שאין ראוי שימסרו נפשם להריגה בני העיר בעבור הצלת נפש אחת מישראל כשהיה האיש ההוא מחוייב מיתה כשבע בן בכרי ומזה יתבאר גם כן שאם לא היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי לא הותר להם זה לפי המקומות הכוללים שזכרנו בפתיחת באורנו לדברי התורה ולזה תמצא שהסכימו אנשי העיר ההוא להרוג שבע בן בכרי להסיר מעליהם אנשי המלחמה שהיו משתדלים להשחית העיר בכללה בעבור שבע בן בכרי אם לא יתנוהו להם כי אם לא יאות להם הם ג״כ מורדים במלכות ויחוייבו מיתה ולזאת הסבה תמצא שספרה האשה החכמה שהיתה שם כי בני העיר ההיא אינם מורדים במלכות אך הם שלומי אמוני ישראל.
ואמרו וישפכו סוללה אל העיר ותעמוד בחיל, רוצה לומר שהסוללה עמדה ונתעכבה בחיל שהוא החומה, כי לא יכלה לעבור בה להזיק בבני העיר, עד שבעבור זה היו כל העם משחיתים להפיל החומה ארצה, וזה בראותם שלא תועיל הסוללה, וזהו פירוש הפסוק לדעתי. ועיין שהשמות בדברים יורו בהם על מה שיהיה בהם, הנה שבע בן בכרי נכנס באבלה להשגב שם, והאבלות סגר בעדו, והיה סימן מיתתו:
משחתים – עיין מ״ש בירמיה סימן ו׳.
ויצורו – מלשון מצור.
עליו – על שבע בן בכרי.
וישפכו סוללה – דרך כובשי עיר, לשפוך עפר מול החומה, לעשות תל גבוה, ועולים עליה להלחם עם העיר, ועל שם שכובשים אותה במקלות וברגלי בני אדם, קרויה סוללה, מלשון מסילה.
ותעמוד בחל – אחרי זה קרבה עדת המלחמה אל העיר, ועמדה על החל, והיא החומה הנמוכה שאצל הגבוה, כמו: חל וחומה (איכה ב׳:ח׳).
משחיתים – התחילו להשחית החומה, כי קרבו אליה לעמוד על החל.
ויבואו אנשי יואב ויצורו עליו באבלה וכו׳ וישפכו סוללה אבל העיר עמדה על ידי החל שלפני החומה ולא הועילו בסוללה ששפכו ולכן רצו להפיל החומה.
סללה – איל נחשת המנגח את החומה, וכן בירמיה ל״ב:כ״ד הנה הסללות באו העיר ללכדה – מ״מ הי״לל וישליכו במקום וישפכו.
ותעמד – העיר, מאחר שאנשי יואב מפילים החומה לא נשאר לעיר כי אם החל שהיא החומה השניה שלפנים.
וַיָּבֹאוּ אנשי יואב1 וַיָּצֻרוּ במצור2 עָלָיו – על שבע בן בכרי3 בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה, וכדרך כובשי ערים4 וַיִּשְׁפְּכוּ – שפכו סֹלְלָה הוא תל עפר הנועד לעלות על החומה להילחם5 אֶל – על הָעִיר, והצליחו להפיל את החומה החיצונית שלה6, ואחרי זה קרבו אנשי המלחמה אל העיר7, ואולם וַתַּעֲמֹד – עמדה העיר8 בַּחֵל9 – על ידי10 החל, היא החומה הנמוכה (הפנימית) שליד החומה הגבוהה11, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת – היו עם יוֹאָב מַשְׁחִיתִם – התחילו להשחית את החומה הפנימית12 בכלי המנפץ האבנים13 כדי לְהַפִּיל את אותה הַחוֹמָה:
1. מלבי״ם.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. רד״ק, מצודת דוד.
6. רש״י, מלבי״ם.
7. מצודת דוד.
8. מלבי״ם.
9. יש מרבותינו שביארו כמו חיל אחז יושבי פלשת, שעמדה כל העיר בפחד גדול, רי״ד.
10. מלבי״ם.
11. מצודת דוד. ואברבנאל ביאר את הפסוק באופן שהסוללה עמדה ונתעכבה בחיל שהוא החומה, כי לא יכלה לעבור בה להזיק בבני העיר, עד שבראותם שלא תועיל הסוללה, התחילו כל העם משחיתים להפיל את החומה ארצה.
12. רלב״ג, מצודת דוד.
13. רד״ק.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(טז) וַתִּקְרָ֛א אִשָּׁ֥ה חֲכָמָ֖ה מִן⁠־הָעִ֑יר שִׁמְע֤וּ שִׁמְעוּ֙ אִמְרוּ⁠־נָ֣א אֶל⁠־יוֹאָ֔ב קְרַ֣ב עַד⁠־הֵ֔נָּה וַאֲדַבְּרָ֖ה אֵלֶֽיךָ׃
Then a wise woman out of the city cried, "Hear, hear! Please, say to Joab, 'Come near here, that I may speak with you.'"
תרגום יונתןרד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
וּקְרַת אִתְּתָא חַכִּימָתָא מִן קַרְתָּא שְׁמָעוּ שְׁמָעוּ אִמְרוּ כְעַן לְיוֹאָב קְרַב עַד הָכָא וַאֲמַלֵיל עִמָךְ.
(טז-יט) ותקרא אשה חכמה – בדרש: מי היתה אשה זאת? סרח בת אשר. אמרה: דבר ידברו בראשונה שאול ישאלו באבל וכן התמו (שמואל ב כ׳:י״ח) – כאן תמו דברי תורה, כלומר תמו דברי תורה כאן, שאין יודעים אותן, אני שמעתי דבר זה ממשה רבינו כשהיו באים להלחם על עיר שיהיו פותחין לשלום.
שלמי אמוני ישראל – אני השלמתי נאמן לנאמן, ע״י נגלה ארונו של יוסף למשה, אני הגדתי ליעקב כי יוסף חי. ותימה הוא אם האריכה ימים כל כך סרח בת אשר, אעפ״י שראינו שהאריכה ימים רבים שהרי נמנית עם באי מצרים ונמנית עם באי הארץ, והיו שנותיה אז לפחות מאתים וחמשים שנה.
אמרו נא אל יואב – כי אשה אחת אומרת לך קרב הנה ואדברה אליך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז-יז) וכו׳ וספר שקראה אשה חכמה מן העיר אל יואב, ותאמר לאמר דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל וגו׳. הפסוקים האלה הם בלא ספק קשי היישוב וההבנה והם סובלים פירושים רבים, ואני אזכיר מה שאמרו בהם זולתי מחכמינו ז״ל ומהמפרשים, ועליהם תטוף מלתי ומה שיראה לי בפירושם. ואומר שחכמינו ז״ל במדרש תנחומא (פרשת ויגש) ומדרש קהלת (דף ק״ט ע״ג) אמרו, שהאשה החכמה הנזכרת כאן היתה סרח בת אשר, ופירשו בתנחומא האתה יואב, אתה הוא השר של ישראל? אתה הוא שנאמר בך יושב בשבת תחכמוני? ויאמר אני, רוצה לומר אם טוב ואם רע אני הוא. ובמדרש קהלת אמרו (קהלת ט׳ י״ח) טובה חכמה מכלי קרב, טובה חכמה, זו חכמתה של סרח בת אשר, מכלי קרב, מכלי קרבו של יואב, האתה יואב? לא אתה בן תורה ולא דוד בן תורה, לא כן כתיב בתורה (דברים כ׳ י׳) כי תקרב על עיר וגו׳ וקראת אליה לשלום? וכן התמו, עד כאן תמו דברי תורה שלא תתקיים. אמר לה ואת מאן? אמרה ליה אנכי שלומי אמוני ישראל, אני הוא שהשלמתי מנינם של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן ליוסף נאמן למשה, ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל? עיר, זו אבל ובית מעכה, ואם בישראל, אני הוא אם בישראל. מיד ויען יואב ויאמר חלילה חלילה לי, חלילה לדוד חלילה לי ליואב, לא כן כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד, אם במלך למה בדוד? אמר ר׳ עזריא ללמדך שכל המעיז פניו בתלמידי חכמים וגדול הדור כאלו מעיז פניו במלך דוד שהיה מלך וחכם וגדול, אמר ר׳ יודל כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בהקדוש ברוך הוא. כתיב נשא ידו במלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואחר כך בדוד שהוא מלך ישראל עד כאן. ולפי דבריהם שהיה הדרוש בקריאה לעיר לשלום, אפשר לפרש הכתובים כן, דבר ידברו, רוצה לומר היה לכם לדבר בראשונה לשלום, שנאמר וקראת אליה לשלום, ואם שאול ישאלו בני חילך באבל (כלומר בשלומה) וכן התמו, מיד השלימו בני העיר עמכם, לפי שאנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שאנו בני העיר תמיד היינו שלומים ונאמנים למלך, כן פירש רש״י הפסוקים. ואפשר גם כן לפרשם באופן אחר על יסוד דעתם שזכרתי, והוא דבר ידברו בראשונה לאמר, הנה דברו וצוו הנביאים והחכמים בזמן הקודם לאמר שאול ישאלו באבל, שבבוא אדם לצור על אבל שישאלו להם לשלום בתחלה קודם שילחמו בה וישפכו עליה סוללה, וכן התמו, רוצה לומר כן היה המנהג תמיד לעשותו, וזה דבר צוהו התורה לאומות העולם, כל שכן לאבל שהיא משלומי אמוני ישראל, ולכן אוכיחך למה תבלע נחלת השם. ואם היתה המדברת סרח בת אשר כדבריהם, תאמר על עצמה אנכי שלומי אמוני ישראל. ורד״ק נפלא מאד מדעתם שחיתה סרח בת אשר כל כך שנים מיום הכנסם למצרים עד עתה שעברו תרפ״ד שנה, ואין המלט מהיותה נמנית בבאי מצרים ובבאי הארץ וחיתה אם כן בהכרח אז ר״נ שנה, ואם הטבע יעשה פלא כזה מי המונע שיעשה פלא יותר גדול מחיים יותר ארוכים? אם לא שנאמר שסרח בת אשר שנמנית בביאת הארץ לא היתה זו שנמנית בביאת מצרים. והנה רלב״ג פירש הפסוקים באופן אחר שני, שאמרה האשה ליואב הנה הבאים עם שבע בן בכרי דבר ידברו בראשונה אלינו קודם שבאת לצור עלינו, והדבור אשר דברו היה ששאול ישאלו באבל אם יסכימו להמשך אחרי שבע בן בכרי? וכן התמו והסכימו אנשי העיר הזאת להשיבם, אנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר העיר הזאת לא תהיה עם שבע בן בכרי ולא תמרוד במלך דוד, כי אנחנו היינו מעולם משלומי אמוני ישראל שלא מרדו במלכם חלילה, ואחר שכן היה דעתינו והסכמתינו להיות שלמים ושלא נמרוד במלך, למה אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל? רוצה לומר עיר שאינה קטנה כי אם גדולה שיש לה בנות הרבה והם הכפרים אשר סביבותיהם, למה תבלע נחלת השם? ואפשר עוד לפרש הפסוקים באופן שלישי, והוא שהאשה החכמה רצתה להתנצל עצמה מאשר באה לדבר עמו ולא בא אדם אחר לזה, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר אל תחשוב שעשיתי זה מעצמי, כי בראשונה קודם כל הדברים אנשי העיר הזאת דברו ביניהם ואמרו שאול ישאלו באבל, רוצה לומר יואב והעם אשר אתו הנה ישאלו איש ממנו לדבר עמו על עניני אבל וכן התמו, רוצה לומר שאנשי העיר הסכימו ביניהם שאני עם היותי אשה אדבר עמך, לפי שאנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שבבוא איש אל החומה אולי שהמורים בחצים יורו נגדו וימיתוהו פתאום ולא יתנוהו לדבר דבר, ואנכי להיותי אשה אהיה משלומי אמוני ישראל, כי הנשים והטף פטורים מהמלחמה ואני מהשלומים בה, ולזה באתי לדבר עמך ולא בא אדם אחר. ואחרי ההקדמה הזאת אמרה דבריה, אתה תבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת השם? רוצה לומר שהדבר הזה מגונה משני פנים, אם מצד העיר שהיא רבתי עם, והשני מצד היותם נחלת השם מאמינים בני מאמינים. והנה ראיתי אני עוד לפרש הפסוקים באופן רביעי, והוא שהאשה החכמה הוכיחה ליואב על שבבואו לעיר מיד התחיל להלחם בה, ושבהיות ההתחלות רעות יחוייב שיהיו התכליות גם כן כמותם, ואתה תדע שהעיר נקראת אבלה לא אבל, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר כל ימי שמעתי אומרים ומשל קדמוני הוא שכאשר שאול ישאלו ויתחילו האנשים באבל, רוצה לומר באבלות ובדאגה, כן יתמו ימיהם, כי יהיה הסוף והתכלית דומה להתחלה, ואם הם בראשונה שאלו ויבקשו דברי אבלות ותמו בהם, ולכן אומר שאנכי, רוצה לומר העיר הזאת שלומי אמוני ישראל, למה אם כן תבקש להמית עיר ואם בישראל? הלא ידעת כי אם תעשה זה כאן בפרט, אין ספק שאחרי כן תעשה רע יותר כללי, ותבלע נחלת השם שהוא ישראל כלו, כי המתחיל בהפסד המעט יכלה בהפסד הרב. גם אפשר לי לפרש זה עוד באופן חמשי, והוא שהאשה החכמה רצתה לשבח עיר אבלה, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר היה ספור קדום בפי האנשים שאם שאול ישאלו באבל, רוצה לומר אם הוא מקום צדק ומשפט ומישרים או אם הוא מערת פריצים? וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל וגו׳, רוצה לומר כן יסיימו תשובתם שאנחנו יושבי העיר הזאת שלומי אמוני ישראל? ואם כן למה תבקש להמית עיר ואם בישראל? שכל השואלים בעדם יסיימו בתושבחתה, ולמה תבלע נחלת השם? ויואב השיבה חלילה חלילה לי מהיות כוונתי להשחית העיר, אבל איש מהר אפרים נשא ידו במלך בדוד ונכנס כאן, תנו אותו לבד ואלכה מעל העיר. והאשה נדרה לו שתשליך את ראשו בעד החומה, ובאה אל העם בחכמתה ודברי שכלה ודברה אליהם דברי כבושים, רוצה לומר שהם עתידים להכבש ויהרגו כלם כמורדים במלכות בהחזיקם בידי שבע בן בכרי המורד, ושלכן ראוי שיתנוהו וכן עשו. ובתוספתא אמרו, (ועיין בירושלמי במסכת תרומות פרק ח׳ מ״ו ע״ב) תאני סיעה של בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אמרו להם גויים תנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו אנו הורגים את כלכם, אפילו הם הורגים את כלם לא ימסרו נפש אחת מישראל, יחדוהו להם, כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו ואל יהרגו כלם, רבי שמעון בן לקיש אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שהוא בפנים והם מבחוץ אבל הוא והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנו להם ואל יהרגו, כגון שהוא אומר ותבוא האשה אל העם בחכמתה, אמרה להם הוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כלכם, רבי שמעון אומר אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה עד כאן. (ועיין עוד מזה בבראשית רבה צ״ד ק״ו ע״ג וע״ד): והנה לא נתנו את שבע בן בכרי חי כמו ששאלו יואב, והוצרכו להמיתו ולכרות את ראשו ולהשליכו אל יואב, לפי שלא יתעללו בו אנשי יואב. ואולי ששבע בן בכרי בקש שיעשו כן, כי בחר שיהרג על ידם ולא יוליכוהו אל דוד, או פחדו אנשי העיר אם יתנהו חי שיגיד ליואב וגם לדוד שהיו אנשי העיר עמו במורדו, ולכן הרגוהו ביניהם ונתנו לו את ראשו, וכראות יואב את ראש שבע בן בכרי שב אל ירושלם, כי היה הדבר מפורסם וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון לעשות עוד. הנה התבארו הפסוקי׳ והותר׳ השאל׳ הששית:
שמעו שמעו – כפלה דבריה, כדרך הצועק בבהלה, וקראה לאנשי המלחמה שהם ישמעו לה, אשר אמריה תאמר: אמרו ליואב שיקרב אלי, ואדברה אליו.
וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה1 מִן הָעִיר לאנשי המלחמה שהם ישמעו לה, וכפלה דבריה כדרך הצועק בבהלה2 שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ! אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב, אשה אחת אומרת לך3 קְרַב עַד הֵנָּה אלי4 וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ:
1. בדרש במדרש תנחומא (פרשת ויגש) ומדרש קהלת (דף ק״ט ע״ג), מי היתה אשה זאת? סרח בת אשר, אמרה ״דבר ידברו בראשונה שאול ישאלו באבל וכן התמו״ (ראה להלן פס׳ יח), כאן תמו דברי תורה, כלומר תמו דברי תורה כאן שאין יודעים אותן, אני שמעתי דבר זה ממשה רבינו, כשהיו באים להלחם על עיר שיהיו פותחין לשלום, דהיינו לפני שנלחמים מנסים להשיג את מטרת הלחימה בדרכי שלום, רד״ק, אברבנאל.
2. מצודת דוד.
3. רי״ד.
4. מצודת דוד.
תרגום יונתןרד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(יז) וַיִּקְרַ֣ב אֵלֶ֔יהָ וַתֹּ֧אמֶר הָאִשָּׁ֛ה הַאַתָּ֥ה יוֹאָ֖ב וַיֹּ֣אמֶר אָ֑נִי וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ שְׁמַע֙ דִּבְרֵ֣י אֲמָתֶ֔ךָ וַיֹּ֖אמֶר שֹׁמֵ֥עַ אָנֹֽכִי׃
And he came near to her; and the woman said, "Are you Joab?⁠" And he answered, "I am.⁠" Then she said to him, "Hear the words of your handmaid.⁠" And he answered, "I hear.⁠"
תרגום יונתןרש״ירד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמקראות שלובותעודהכל
וּקְרִיב לְוָתָהּ וַאֲמַרַת אִתְּתָא הַאַתְּ יוֹאָב וַאֲמַר אֲנָא וַאֲמַרַת לֵיהּ שְׁמַע פִּתְגָמֵי אַמְתָךְ וַאֲמַר שָׁמַע אֲנָא.
האתה יואב – שנאמר בך: יושב בשבת תחכמוני (שמואל ב כ״ג:ח׳).
Are you Yoav? That it is said of you "Who sits among the wise at their assembly.⁠"1
1. Further on 23:8.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ יואב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב שנאמר בך יושב בשבת תחכמוני?⁠1 דהיינו החכם מכל יושבי הסנהדרין?⁠2 וַיֹּאמֶר לה אכן, זה אָנִי! וַתֹּאמֶר לוֹ האישה שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ, וַיֹּאמֶר לה יואב שֹׁמֵעַ אָנֹכִי:
1. רש״י.
2. ראה רי״ד בשמואל ב כ״ג:ח׳.
תרגום יונתןרש״ירד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמקראות שלובותהכל
 
(יח) וַתֹּ֖אמֶר לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֨ר יְדַבְּר֤וּ בָרִֽאשֹׁנָה֙ לֵאמֹ֔ר שָׁא֧וֹל יְשָׁאֲל֛וּ בְּאָבֵ֖ל וְכֵ֥ן הֵתַֽמּוּ׃
Then she spoke, saying, "They used to speak in old times, saying, 'They shall surely ask counsel at Abel'; and so they ended the matter.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת לְמֵימַר אֶדְכַּר כְּעַן מַה דִכְתִיב בִסְפַר אוֹרַיְתָא לְמִשְׁאַל בְּקַרְתָּא בְקַדְמִין לְמֵימַר הַכְדֵין הֲוָת לָךְ לְמִשְׁאַל בְּאָבֵל אִם מַשְׁלְמִין.
דבר ידברו בראשונה לאמר – היה לך לדבר לשלום בראשונה, אם שלום יענוך ויפתחו לך, לא היה לך להלחם עליהם.
שאול ישאלו באבל – אם שאלו בני חילך בשלום העיר הזאת, ששמה אבל.
וכן התמו – מיד היו בני העיר משלימים עמכם.
You should have talked [peace] first. You should have talked peace first. If they had answered you that they wanted peace and had opened their city to you then you should not have gone to war against them.
If you had asked [for peace] with Oveil. If your soldiers had asked for peace with this city called Oveil.
They would have completely [cooperated]. The people of the city would have immediately made peace with you.
דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל – בראשונה כשהיו צרים על העיר להלחם עליה לתפשה1 היו בתחילה מדברים דברי שלום כשם שכתוב וקראת אליה לשלום (דברים כ׳:י׳) והוא הדין שהיה להם לישראל שבאו לכאן לצור באבל ובית מעכה שישאלו לשלום באבל קודם.
אבל – שם העיר.
וכן התמו – ואם ישלימו עמכם מוטב ואם לאו אז תלחמו בם ולא כאשר עשית שהחילות להלחם בעיר עד שלא שאלת בשלומה.
התמו – לשון תמימות, ושמא תאמר מאי איכפת,
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ׳:י״ט.
דבר ידברו בראשונה לאמר – העם אשר אתך במשחיתם להפיל החומה היה להם לדבר בראשונה לאמר לשאול את העם היושבים בעיר אם רצונם להשלים עמך היושבים באבל העיר.
וכן התמו – פתרונו והיה אם יענוך וכן השלימו התמו עמך כדבריך מוטב ואם לא תשלים עמך1 אז תלחם עמהם ולא עשית כן אלא פתחת חרב תחלה ולא קראת אליה לשלום. וכן תירגם יונתן: אדכר כען מה דכתיב באורייתא דמשה למישאל בקרתא מלקדמין למימר הכדין הוה לך למישאל באבל אם משלמין.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ׳:י״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(יח-יט) דבר ידברו בראשונה – שמעתי שהיו מדברים בראשונה, וכן התמו עדיין, כלומר מאז ועד עתה כן שמענו אומרים כי בכל עיר שבאים להלחם ישאלו אם תשלים, אפילו באומות העולם, כל שכן באבל שהיא עיר גדולה, והיא משלומי אמוני ישראל שאיננה מורדת במלך.
ויונתן תרגם: אידכר כען וגו׳.
נחלת י״י – אחסנת עמא די״י.
דבר ידברו בראשונהא לאמר שאולב ישאלו באבל וכן התמו – פירוש: כל כך היא אבל עיר חשובה ונאמנת למלך, שכשהמלך רוצה לגזור שום גזירה על העיירות של מלכות, תחילה הם מדברים ושואלין באבל אם רוצים לקבל עליהם גזירת המלך, ואחרי כן היו משלימין לדבר עם שאר העיירות, מפני שהיתה עיר גדולה וחשובה.
א. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 218, פריס 217, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 41: ״כראשונה״.
ב. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 218, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 41, פריס 217: ״שאל״.
דבר ידברו בראשונה – הטעם מקדם שמענו באבל זה מקומנו, כי הלוחמים ישאלו לשלום או יעמדו בויכוח וטענות משאלות ותשובות ובזה הדרך ישלימו חפצם ויעשו שלימות לנפשם כראוי, ואתה מבקש להשחיתנו מבלי שתקדים לנו מענה עם היותנו יהודים כמוך.
דבר ידברו בראשונה לאמר וגו׳ – רוצה לומר: הנה ידברו בראשונה הבאים עם שבע בן בכרי למשוך לב העם אליו והוא שישאלו באבל אם יסכימו אליהם בזה ומפני דבריהם אלה האם השלימו אחריהם אנשי אבל שאתה רוצה להשחית כל העיר כאילו היו כלם מורדים במלכות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

התמו – מלשון תם והשלמה.
ותאמר לאמר – רוצה לומר: אמרה ושאלה להשיב על דבריה.
דבר וגו׳ – רוצה לומר: היה לכם לדבר בראשונה לשלום, לשמוע מה יאמרו הם, כמו שכתוב בתורה: וקראת אליה לשלום (דברים כ׳:י׳).
שאול ישאלו באבל – רוצה לומר: דע לך שאם ישאלו שאלת מה באנשי אבל, והיא אבלה.
וכן התמו – רוצה לומר, כאשר שאלו, כן היו משלימים השאלה, מבלי שנוי כלל.
דבר ידברו בראשונה המפרשים נדחקו מאד ויש בזה פירושים שונים. והקרוב אלי, שהיא בחכמתה אמרה, כי בעיר אבל שם שואלים ומתפלאים מדוע בא אליהם, וכולם שואלים הלא ראוי שידבר אליהם ויודיעם מה חטאו ומה רוצה מהם, ושעורו שאול ישאלו באבל (שם שואלים לאמר) הלא דבר ידברו בראשונה לאמר – ראוי שידבר תחלה מה שמבקש מהם וכן התמו רצה לומר כן ישאלו באבל וכן התמו לשאול, כי אין משיב על שאלתם ופליאתם והם אין יודעים מאומה, מדוע שופך עליהם כאש חמתו.
אנכי שלמי אמוני ישראל – רצה לומר כי ילכו להשחית עיר, אם מפני שמרדו במלכם, או מפני שפרצו באמונתם לאלהים כעיר הנדחת, ואנכי (כן דברה בשם עיר אבל) שלומי ישראל שלמים למלכם ואמוני ישראל – מאמינים באלהיהם,
ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל – שלא חטאו למלכם,
ולמה תבלע נחלת ה׳ המאמינים באלהיהם.
ויען יואב ויאמר חלילה אם אבלע ואף אם אשחית השחתה קלה להשחית חומותיה ובניניה.
ותאמר – מקרא קשה – בראשונה, כלו׳ בימי קדם היו מכבדים את עיר אבל כעיר חשובה, ושואלים בה, כלו׳ דורשים דעת יושביה טרם עשותם דבר, ואחר שמוע מה בפיהם היו גוזרים מה לעשות, ולאמר הראשון מוסב לאשה החכמה שאמרה לאמר כלו׳ כדברים האלה, ולאמר השני מוסב למדברים הקדמונים שהיו אומרים לאמר שאלו ודרשו באבל, וכן כמו ובכן וחסרה בי״ת שמושית, ואחר כן התמו השלימו דבריהם וגזרו.
וַתֹּאמֶר האישה לֵאמֹר – וביקשה כי ישיב לדבריה1, וכך אמרה: העם אשר איתך ואשר הרסו את החומה2, דַּבֵּר יְדַבְּרוּ – היה עליהם לדבר בָרִאשֹׁנָה – בהתחלה לֵאמֹר לנו במה חטאנו3, וכן היה לך לדבר לשלום בטרם תילחם בנו, כי אם שלום היו עונים לך ופותחים לך את העיר לא היית צריך להילחם עמהם4, שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ – ואם היו שואלים בני חילך בשלום העיר הזאת5 בְּאָבֵל, וְכֵן – כך6 הֵתַמּוּ – היה תם ונשלם העניין7, כי מיד היו בני העיר משלימים עמכם8:
1. מצודת דוד.
2. מהר״י קרא.
3. מלבי״ם.
4. רש״י.
5. רש״י.
6. מצודת דוד.
7. מצודת ציון.
8. רש״י.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יט) אָנֹכִ֕י שְׁלֻמֵ֖י אֱמוּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֗שׁ לְהָמִ֨ית עִ֤יר וְאֵם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לָ֥מָּה תְבַלַּ֖ע נַחֲלַ֥ת יְהֹוָֽהי״יֽ׃
I am of those that are peaceable and faithful in Israel. Do you seek to destroy a city and a mother in Israel? Why will you swallow up the inheritance of Hashem?⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
אֲנַחְנָא שַׁלְמִין בְּהֵימָנוּתָא עִם יִשְׂרָאֵל דְאַתְּ בָּעֵי לְחַבָּלָא קִירְוָא דְהִיא כְּרַךְ רַב וְאִמָא בְּיִשְׂרָאֵל לְמָה תְקַלְקֵל אַחֲסָנַת עַמָא דַיָי.
אנכי שלומי אמוני ישראל וגו׳ – אפילו עיר קטנה. מכאן אמרו יש בו באדם דרך ארץ ומקרא בלבד מוסרין לו מלאך אחד לשמרו שנאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו׳. קרא אדם תורה נביאים וכתובים מוסרים לו שני מלאכים שנאמר כי מלאכיו יצוה לך. אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות הקב״ה משמרו בעצמו, משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיה מהלך בדרך הוא ובנו עמו כיון שהגיע לחמה ולשרב עמד אביו מרוחה של חמה ועשה צל לבנו כדי שלא יגיע בו חמה ושרב כך הקב״ה י״י שומרך י״י צלך.
אנכי שלומי אמוני ישראל – אני מבני העיר, ששלמים ונאמנים לישראל ולמלך.
ומדרש אגדה (בראשית רבה צ״ד:ט׳): סרח בת אשר היתה, אני השלמתי נאמן לנאמן, על ידי נגלה ארונו של יוסף למשה, אני הגדתי ליעקב כי יוסף חי.
I am [from the people of the city] that are loyal and trustworthy to Yisroel. I am from the people of the city that are loyal and trustworthy to Yisroel and to the king. An Aggadic Midrash [states:] this was Serach, the daughter of Asher. I faithfully rewarded those who faithful [to God]: Through me, the location of Yosef's coffin was revealed to Moshe. I told Yakov that Yosef was alive.
אנוכי שלומי אמוני ישראל – אנוכי מאותן שמשלימין למלך ואינם רוצים למרוד בו אלא עומדים באמונתם ובאתי להשלים בין המלך ובין יושבי העיר הזאת.
עיר ואם בישראל – עיר שהיא מטרופולי בישראל, מיישטיירא ציווטֵד1 דישראל.
1. בלעז: maiestiere eiuted, עיר בירה.
אנכי שלמי אמוני ישראל – פתרונו אנכי שלוחה אליך מעם ישראל העומדים באמונתם ורוצים להשלים.
ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל – פתרונו עיר המשובחת בישראל, וכן תרגומו: אנחנא משלימין בהימנותא עם ישראל דאת בעי לחבלא כרך דהיא כרך ואימא דישר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

אנכי שלומי אמוני ישראל – פירוש: העיר הזאת היא השלמים והנאמנים שבישראל למלך, ולמה תבקש להמית עיר חשובה.
ואם בישראל – שהיא אם וראש לכל העיירות.
למה תבלע נחלת י״י – בלי פשע ועון שעשו למלך.
אנכי שלומי אמוני ישראל – הלא אנכי אבל שכנו בי השלמים לשמור אמונה שבישראל ולזה לא הסכימו בני אבל לשבע בן בכרי כי הם שומרים אמונים ובהיות הענין כן לאי זה סבה תשחית עיר לא קטנה אבל היא אם רוצה לומר שיש לה בנות והם הכפרים אשר סביבותיה ועוד למה תשחית את נחלת י״י מזולת סבה תביאך אל זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

תבלע – תשחית, כמו: ובלע בהר הזה (ישעיהו כ״ה:ז׳).
אנכי שלומי אמוני ישראל – אמרה בשם כל בני העיר, הן אנכי מעולם מבעלי השלום והנאמנים שבישראל, ולא נמצא בי מעולם מרד לשקר במלך.
אתה מבקש – למה אתה מבקש להמית וגו׳, כי תמאן לשאול שאלתך, הלא שאל ונתנה לך.
ואם – רוצה לומר: עיר גדולה, אשר קטנות סביב לה וניזונות ממנה, כי כמו שהעיירות הקטנות נקראות בנות הגדולה, כמו שכתוב: עקרון ובנותיה (יהושע ט״ו:מ״ה), כן נקראה הגדולה אם הקטנות.
נחלת ה׳ – היא העיר שהנחיל להם המקום בנחלתם.
אנכי – העיר כלו׳ יושבי הם שלומי אמוני ישראל אוהבי שלום ונאמנים למלכם.
עיר ואם – לא אחת מהערים הקטנות (הנקראות בנות) רק עיר רבתי עם (הנקראת אם).
וכך הוסיפה ואמרה בשם כל בני העיר1: אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל – אני מבני העיר ששלמים ונאמנים לישראל ולמלך2, ולא נמצא בי מעולם מרד לשקר במלך3, ובאתי להשלים בין המלך ובין יושבי העיר הזאת4, למה5 אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם – עיר גדולה6 בְּיִשְׂרָאֵל אשר ערים קטנות סביב לה וניזונות ממנה?!⁠7 לָמָּה תְבַלַּע – תשחית8 נַחֲלַת יְהוָה?!: ס
1. מצודת דוד.
2. רש״י. ומדרש אגדה (בראשית רבה צ״ד ט׳) סרח בת אשר אמרה כך: אני השלמתי נאמן לנאמן, על ידי נגלה ארונו של יוסף למשה, אני הגדתי ליעקב כי יוסף חי, רש״י, רד״ק.
3. מצודת דוד.
4. ר״י קרא.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת ציון.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כ) וַיַּ֥עַן יוֹאָ֖ב וַיֹּאמַ֑ר חָלִ֤ילָה חָלִ֙ילָה֙ לִ֔י אִם⁠־אֲבַלַּ֖ע וְאִם⁠־אַשְׁחִֽית׃
And Joab answered and said, "Far be it, far be it from me, that I should swallow up or destroy.
תרגום יונתןרש״ירלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
וְאָתֵיב יוֹאָב וַאֲמַר חַס חַס לִי אִם אֲקַלְקֵל וְאִם אֲחַבֵּל.
חלילה חלילה לי – חלילה לי, חלילה למלך.
Far be it, far be it from me. Far be it from me, far be it from the king.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

חלילה – חולין וגנאי, וכפל המלה לרוב הזרות אצלו.
אם אבלע וגו׳ – רוצה לומר: גם העיר גם אנשיה.
וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר, חָלִילָה למלך1 וְחָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע – אקלקל2 את העיר3 וְאִם אַשְׁחִית את אנשיה4 לחינם:
1. רש״י.
2. תרגום יונתן.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״ירלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(כא) לֹא⁠־כֵ֣ן הַדָּבָ֗ר כִּ֡י אִישׁ֩ מֵהַ֨ר אֶפְרַ֜יִם שֶׁ֧בַע בֶּן⁠־בִּכְרִ֣י שְׁמ֗וֹ נָשָׂ֤א יָדוֹ֙ בַּמֶּ֣לֶךְ בְּדָוִ֔ד תְּנוּ⁠־אֹת֣וֹ לְבַדּ֔וֹ וְאֵלְכָ֖ה מֵעַ֣ל הָעִ֑יר וַתֹּ֤אמֶר הָאִשָּׁה֙ אֶל⁠־יוֹאָ֔ב הִנֵּ֥ה רֹאשׁ֛וֹ מֻשְׁלָ֥ךְ אֵלֶ֖יךָ בְּעַ֥ד הַחוֹמָֽה׃
The matter is not so; but a man of the hill-country of Ephraim, Sheba the son of Bichri by name, has lifted up his hand against the king, even against David. Deliver him only, and I will depart from the city.⁠" And the woman said to Joab, "Behold, his head shall be thrown to you over the wall.⁠"
תרגום יונתןרש״ירד״קרלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
לָא כֵן פִתְגָמָא אֲרֵי גַבְרָא מִטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי שְׁמֵיהּ אֲרִים יְדֵיהּ בְּמַלְכָּא בְּדָוִד הָבוּ יָתֵיהּ בִּלְחוֹדֵיהּ וְאֵיהַךְ מֵעַל קַרְתָּא וַאֲמַרַת אִתְּתָא לְיוֹאָב הָא רֵישֵׁיהּ מִיתְרְמֵי לָךְ מִן שׁוּרָא.
נשא ידו במלך בדוד – במלך אפילו אינו דוד – חייב מיתה, ובדוד אפילו אינו מלך – חייב מיתה, וכל שכן במלך בדוד. כך נדרש במדרש קהלת (ט׳:י״ח).
Lifted his hand against the king, Dovid. Against the king even if it were not Dovid he is punishable by death. Alternatively if it were against Dovid [who is a scholar] even if he was not the king, he [Shevah] is punishable by death. All the much more so [now that he has rebelled] against the king, against Dovid. This is how this verse is expounded upon in the Midrash Koheles.
במלך בדוד – דרשו בו: במלך – אפילו לא היה בדוד, המורד בו חייב מיתה, כל שכן במלך בדוד, שהוא אפילו לא היה מלך, המורד בו חייב מיתה.
ולפי הפשט: כי אף על פי שמרד אבשלום, דוד היה המלך וכל המורד בו חייב מיתה ויהרג, כמו שנהרג אבשלום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

לא כן הדבר – שאני בוחר ומבקש להמית ולהשחית, אלא פה נמצא איש וגו׳.
נשא ידו – רוצה לומר: מרד במלך.
בעד החומה – דרך החומה ממעל לה.
לא כן הדבר אין האמת כן שאתם שלומי אמוני ישראל, כי בכם נמצא ראש המורדים, אשר נשא ידו במלך ואינם שלמים למלכם,
ונשא ידו בדוד שהוא צדיק מושל ביראת אלהים, ואם כן אינם שלמים באמונתם תנו אותו לבדו ואדע כי כנים דבריך שאתם שלומי אמוני ישראל ואלכה מעל העיר.
לֹא כֵן הַדָּבָר שאני בוחר ומבקש להמית ולהשחית1, ואין זה נכון שאתם שלומי אמוני ישראל, כי בכם נמצא ראש המורדים2; כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם, שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ, נָשָׂא יָדוֹ – מרד3 בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד4, תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ ואדע כי כנים דברייך שאתם שלומי אמוני ישראל5, וְאז אֵלְכָה מֵעַל הָעִיר מבלי להרע לכם, וַתֹּאמֶר – ונדרה6 הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ – יושלך אֵלֶיךָ בְּעַד – ממעל7 הַחוֹמָה:
1. מצודת דוד.
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. במדרש קהלת מובא (ט׳:י״ח) במלך אפילו אינו דוד חייב מיתה, ובדוד אפילו אינו מלך חייב מיתה, וכל שכן במלך בדוד, רש״י, רד״ק. ולפי הפשט כי אף על פי שמרד אבשלום, דוד היה המלך וכל המורד בו חייב מיתה, ויהרג כמו שנהרג אבשלום, רד״ק.
5. מלבי״ם.
6. אברבנאל פס׳ יז.
7. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״ירד״קרלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כב) וַתָּבוֹא֩ הָאִשָּׁ֨ה אֶל⁠־כׇּל⁠־הָעָ֜ם בְּחׇכְמָתָ֗הּ וַֽיִּכְרְת֞וּ אֶת⁠־רֹ֨אשׁ שֶׁ֤בַע בֶּן⁠־בִּכְרִי֙ וַיַּשְׁלִ֣כוּ אֶל⁠־יוֹאָ֔ב וַיִּתְקַע֙ בַּשֹּׁפָ֔ר וַיָּפֻ֥צוּ מֵעַל⁠־הָעִ֖יר אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֑יו וְיוֹאָ֛ב שָׁ֥ב יְרוּשָׁלַ֖͏ִם אֶל⁠־הַמֶּֽלֶךְ׃
Then the woman went to all the people in her wisdom. And they cut off the head of Sheba the son of Bichri, and threw it out to Joab. And he blew the horn, and they dispersed from the city, every man to his tent. And Joab returned to Jerusalem to the king.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתַת אִתְּתָא לְוַת כָּל עַמָא בְּחוּכְמְתָהּ וּפְסַקוּ יַת רֵישׁ שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי וּרְמוֹ לְיוֹאָב וּתְקַע בְּשׁוֹפָרָא וְאִתְבַּדָרוּ מֵעַל קַרְתָּא גְבַר לְקִרְווֹהִי וְיוֹאָב תָּב לִירוּשְׁלֵם לְוַת מַלְכָּא.
ותבא האשה אל כל העם בחכמתה – שנינו בתוספתא (תוספתא תרומות ז׳): אמרה להם: הואיל והוא נהרג והם נהרגין, תנוהו להם. אם היה יכול להנצל, כגון שהוא מבפנים ואתם מבחוץ, ואתם בסכנה והוא יכול להמלט, אין דוחין נפש מפני נפש להורגו בשביל הצלתכם, אבל עכשיו שגם הוא יהרג עמכם, הואיל ונהרסו החומות ואין כח להמלט, מוטב ימות לבדו ואל תמותו עמו. רבי שמעון אומר, כך אמרה להם: המורד במלכות בית דוד חייב מיתה.
The woman came [and spoke] to all the people. It is taught in a Tosefta:⁠1 "She said to them, 'Since both he will be killed and they will be killed [they should] hand him over to them.⁠2 If he were able to be saved, for example he was inside and you were on the outside and you were in mortal danger [fighting Yoav] [but] he could escape3 [then we have a rule that] it is prohibited to let one person be killed in order to save another, [therefore, you cannot] have him killed to save yourselves. But now that he is [anyway] going to be killed with you because the walls have been breached and there is no possibility of escape,⁠4 [then] it is better that he alone die and you should not die along with him.' Rebbe Shimon said, this is what she said to them, 'Anyone who has rebelled against the kingdom of the House of Dovid is punishable by death.'5
1. Terumos 7:23.
2. To Yoav’s men.
3. While you would be fighting.
4. For anyone.
5. Threfore Shevah must be killed in order for you to be spared.
ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה – של תורה, כשם שראתה לאברהם שירד מחמישים ועד עשרה בתחילה אם אמצא בסדום חמישים צדיקים (בראשית י״ח:כ״ו) ואחר כך ארבעים קו לקו עד עשרה, כך כשחזרה מיואב לדבר אל העם אילו אמרה להם את ראש שבע בן בכרי הוא מבקש מכם היו מאמינים בדבר? אלא אמרה להם מאה מכם הוא מבקש אמרו לה לכי עוד אולי תוכלי לבקש ממנו שיקח פחות נעשית עצמה כאילו חוזרת ליואב לדבר ושבה ואמרה להם אינו מבקש מכם כי אם חמישים והלכה יצוא ושוב עד שאמרה אינו מבקש כי אם ראש שבע בן בכרי. במסכת תרומות בפרק ר׳ שמעון אומר הסך שמן של תרומה סיעה של בני אדם שאמרו להם תנו לנו אחד ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש מישראל שמפני מה יחדו נפש מישראל לקיים נפשותם, והלא אינם עלולים בשבילו ואם ייחדוהו להם כשם שייחדוהו לשבע בן בכרי שיאמרו תנו לנו את איש פלוני ואם לאו נהרוג את כולכם יתנוהו להם ואל יהרגו כולם שעכשיו עלולים הם בשבילו. אמר ר׳ יהודה אימתי, כלומר אימתי הוא והן נהרגין, בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ כלומר הואיל והוא יכול להימלט יהרגו ואל ימסרוהו אבל הוא והן מבפנים הואיל והוא והן נהרגין יתנוהו להם ואל יהרגו כולם כשם שהוא אומר ותבא האשה אל {כל} העם בחכמתה אמרה להם הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם, ר׳ שמעון אומר כך אמרה כל המורד במלכות חייב מיתה.
ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה – אמרה להם מאה מכם הוא שואל. אמרו לה כי עוד ובואי אל יחסרון ממאה חמשים התשחית יואב ואמרת אליו אולי בחמשים את כל העיר1 ועשתה כאילו הלכה אליו והשיבה אמר לי יואב לא אשחית אם יתנו חמשים וכל זה עשתה בחכמתה ותצא יצא ושוב כאילו דיברה אל יואב ומשיבה דבר ליושבי העיר עד שירדה ממאה איש לשבע בן בכרי וכל זאת כדי שיתנוהו בלב שלם.
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית י״ח:כ״ח.
בחכמתה – לפי שהיתה העיר מבני בנימן היתה צריכה לפתותם בדברי חכמה שיהרגו שבע בן בכרי לבדו ואל יהרגו כלם, אמרה להם: הנה העיר קרובה להכבש ויואב יחשוב אותנו כלנו כמורדים במלכות, ואחר שיכבוש העיר בחזקה ולא נשלם עמו יהרוג כלנו, כי המורד במלכות חייב מיתה, שנאמר: כל איש אשר ימרה את פיך וגו׳ יומת (יהושע א׳:י״ח). וכן אמרו: תנו את האנשים ונמיתם (שמואל א י״א:י״ב), אלא ששאול מחל על כבודו, ואעפ״י שאין כבודו מחול, הוא צוה שלא יומתו, ואפילו בדברי זקנים, שנאמר: הן למות הן לשרשי הן לעונש נכסים ולאסורין (עזרא ז׳:כ״ו).
ובדברי רבותינו ז״ל: סיעה של בני אדם שאמרו להם: תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כלכם, יהרגו כלם ואל ימסרו להם נפש אחת, ואם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ, כמו שעשו בני יהודה בשמשון, פירוש שהיה יכול להמלט שמשון שהיה מבפנים בסלע, לפיכך לא נתנוהו אלא מדעתו, אבל הוא והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והם נהרגין, יתנוהו להם ואל יהרגו כולם, כגון שהוא אומר: ותבא האשה אל כל העם בחכמתה – אמרה להם: הואיל והוא נהרג והם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כלכם. רבי שמעון אומר: כך אמרה להם: כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה. נוסחא אחרינא: ר׳ שמעון אומר: והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי. ועוד בדבריהם אתו: אמרין ליה ליהויקים: נבוכדנצר בעי לך. אמר להם: אפשר כן, וכי דוחין נפש מפני נפש? אתון מחיין ית נפשכון וממיתים לדילי. אמרו ליה: לא כן עשו אבותינו בשבע בן בכרי, הנה ראשו מושלך אליך (שמואל ב כ׳:כ״א).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויפצו – ענין פזור.
בחכמתה – באמרה: אם יכבשו את העיר, יהרגו את כולם, בעבור החזיקו בידי המורד.
ויכרתו – ולא מסרוהו חי, כי פחדו שלא יגלה לדוד ואנשיו, שגם הם היו בקשר המרד.
ויתקע – לסימן שילכו מן העיר.
אל המלך – אל כנו וגדולתו, וכן הוא אומר אחריו ויואב על כל הצבא.
וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ ואמרה להם: (אם) יכבשו את העיר יהרגו את כולם בעבור שסייעו בידי המורד1, לכן מוטב שהוא לבדו ימות ולא תמותו עמו2, ושמעו לה אנשי העיר וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי ולא מסרוהו חי, כי פחדו שלא יגלה לדוד ואנשיו שגם הם היו בקשר המרד3, וַיַּשְׁלִכוּ את ראשו אֶל יוֹאָב, וַיִּתְקַע יואב בַּשּׁוֹפָר לסימן שילכו מן העיר4, וַיָּפֻצוּ – והתפזרו5 מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו, וְיוֹאָב שָׁב אל יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ: ס
1. מצודת דוד. ובמדרש נאמר שעשתה בחכמתה של תורה, כיצד? כשם שראתה לאברהם שירד (בעניין סדום – בראשית יח, כו) מחמישים ועד עשרה בהדרגתיות, כך כשחזרה מיואב לדבר אל העם, אמרה להם מאה מכם הוא מבקש, אמרו לה לכי עוד אולי תוכלי לבקש ממנו שיקח פחות, עשתה עצמה כאילו חוזרת ליואב לדבר ושבה ואמרה להם, אינו מבקש מכם כי אם חמישים, והלכה יצוא ושוב עד שאמרה אינו מבקש כי אם ראש אחד, אמרו לה אפילו אם אותו האיש אשר יואב ביקש היה מלך עלינו אנו כורתים את ראשו, אמרה להם ראשו של שבע בן בכרי יואב דורש, מיד ערפו ראשו, ר״י קרא, מעם לועז. ובתוספתא (תרומות ז) אמרה להם: הואיל והוא נהרג והם נהרגין תנוהו להם, אם היה יכול להנצל כגון שהוא מבפנים ואתם מבחוץ, ואתם בסכנה והוא יכול להמלט, אין דוחין נפש מפני נפש להורגו בשביל הצלתכם, אבל עכשיו שגם הוא יהרג עמכם הואיל ונהרסו החומות ואין כח להמלט, מוטב ימות לבדו ואל תמותו עמו, רבי שמעון אומר, כך אמרה להם, המורד במלכות בית דוד חייב מיתה, רש״י, רד״ק.
2. רש״י.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כג) וְיוֹאָ֕ב אֶ֥ל כׇּל⁠־הַצָּבָ֖א יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנָיָה֙ בֶּן⁠־יְה֣וֹיָדָ֔ע עַל⁠־[הַכְּרֵתִ֖י] (הכרי) וְעַל⁠־הַפְּלֵתִֽי׃
Now Joab was over all of the army of Israel, and Benaiah the son of Jehoiada was over the Cherethites and over the Pelethites,
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְיוֹאָב מְמַנָא עַל כָּל חֵילָא דְיִשְׂרָאֵל וּבְנָיָה בַּר יְהוֹיָדָע עַל קַשָׁתַיָא וְעַל קַלָעַיָא.
ויואב אל כל הצבא – אף על פי שאמר דוד על עמשא כי שר צבא אשימך תחת יואב (שמואל ב י״ט:י״ד), עכשיו שמת עמשא, לא זז יואב ממקומו, ועל ידי יואב הוזקק למנות את חביריו.
Yoav commanded the entire army. Despite the fact that Dovid had said to Amosoh, "I will make you the commanding general in Yoav's stead",⁠1 now that Amsoh was dead Yoav was not replaced. And because of Yoav [remaining commander], he [Dovid] had to appoint his [Yoav's] friends.⁠2
1. Earlier in 19:14.
2. To the positions mentioned in the next few verses.
ובניהו בן יהוידע על הכריתי ועל הפליתי – על שתי אומות הללו, ויואב – היה שר צבא על ישראל.
ויואב אל כל הצבא – למעלה כתוב גם כן מספר השרים אשר לו. כשהניח י״י לו מכל המלחמות ואפסו כל בית שאול ומלך על כל ישראל ספר כל השרים אשר לו, ועתה כאשר שב אל מלכותו שמת אבשלום ומת שבע בן בכרי שחשב למרוד בו להסיר המלוכה ממנו ספר גם כן השרים אשר לו כאילו עתה תחילת מלכותו.
ומה שאמר: אל כל הצבא מה שלא אמר כן במקום אחר, לפי שהיה בלב דוד להסירו ולשום במקומו עמשא או בכל הצבא או במקצתו, והנה עתה מת עמשא ויואב הרג שבע בן בכרי שהיה מורד במלכותו, נתגאה יואב בזה הדבר כנגד דוד, ולא יכול דוד להשיבו ומנהו על כל הצבא ושמר לו עוונו עד אחר מותו.
על הכרי ועל הפלתי – כן כתיב. וקרי: הכרתי, והם קרובים בלשון. וכבר פרשנו מי הם, ודעת יונתן ג״כ שתרגם: קשתיא וקלעיא.
ויואב אל כל הצבא – פירוש: שכיון שראה דוד שמת עמשא וגם נזדרז יואב לכבודו והרג שבע בן בכרי החזירו לגדולתו להיות שר צבא, ובעבור שהזכיר יואב הזכיר כל אלה.
ויואב אל כל הצבא ישראל – רוצה לומר: אל כל הצבא צבא ישראל כי היה שר צבא.
ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי – רוצה לומר: שהיה מופלא שבב״ד והיה ראש לסנהדרי גדולה והוא היה כהן כאמ׳ בניהו בן יהוידע הכהן וזה כבר ראוי שיהיה הגדול שבסנהדרין כהן כאמרו בתורה ובאת אל הכהן והטעם כי לא תאבד תורה מכהן והוא מבואר שאין הרצון בכרתי צבא גבורים כי כבר היה יואב שר צבא לכל ישראל.
ויואב אל כל הצבא וגו׳. עם היות שלמעלה (סימן ח׳ י״ח) זכר מספר השרים אשר לדוד כאשר זכר המלכתו על ישראל, ראה עתה לזוכרם פעם אחרת לפי שמת אבשלום ועתה שב דוד למלכותו כאלו נמלך מחדש. ולפי שהיה דעתו להסיר יואב מהיותו שר הצבא ולשום עמשא תחתיו, הודיענו הכתוב בכאן שנתגאה יואב במה שהרג אבשלום ובמה שהרג שבע בן בכרי, ולא יוכל דוד עוד להסירו, ולכן היה יואב אחרי מות שבע בן בכרי אל כל הצבא ישראל, רוצה לומר שר הצבא על כל ישראל כמו שהיה מקודם ולא נעשה בו שינוי, ובניהו בן יהוידע היה גם כן על הכרתי ועל הפלתי כמו שהיה קודם גם כן, כי גם בזה לא נעשה שנוי כלל.
הכרי – הכרתי קרי.
אל כל הצבא – לפי שרצה דוד להעמיד את עמשא תחתיו להיות שר הצבא, ולזה אמר כאשר הומת עמשא, נשאר יואב בשררותו על כל הצבא, כמו שהיה.
ובניה – אף שכבר חשבו למעלה, חשבו כאן, על כי חשב שאר השרים.
(כג-כה) השאלות:
למה חשב השרים אלה פה שנית וכבר נזכר למעלה סוף סי׳ ח׳? למה חשב שם בניהו בן יהוידע לבסוף ופה הזכירו אחר יואב, ולמה הוסיף פה אדורם ועירא היאירי, ולמה לא הזכיר בני דוד שהיו כהנים כמש״ש.
ויואב – כבר חשבם למעלה סוף סימן ח׳, רק שפה חשבם בשינוי סדר, למען נבין את המבוקש, כי דוד הסכים להעביר את יואב ולשום את עמשא במקומו על הצבא, מפני שהרג את אבשלום כנ״ל, ולכן הרג יואב את עמשא, וכאשר נודע זה לדוד, היה במחשבתו לשים את בניהו בן יהוידע במקומו, כמו שנעשה אחר כך בימי שלמה, רק כאשר שב יואב והצליח להרוג את שבע בן בכרי, ראה דוד כי לא יוכל לו, כי ישראל נוטים אחריו כמ״ש (למעלה ג׳ ל״ט) והאנשים בני צרויה קשים ממני, נשאר הדבר כמקדם ויואב נשאר אל כל הצבא ישראל – רצה לומר מפני שישראל נמשכו אחריו, וכן בניהו נשאר כמקדם על הכרתי.
וְכיוון שעמשא אשר היה אמור להחליף את יואב מת, החזיר דוד את יואב לגדולתו על כי הרג יואב את שבע בן בכרי1, וכך נשאר2 יוֹאָב בִּשְׂרָרָתוֹ3 אֶל – על4 כָּל הַצָּבָא כמו שהיה בעבר שר צבא5 יִשְׂרָאֵל, וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע גם נשאר כמקדם הממונה6 עַל הַכְּרֵתִי (הכרי כתיב) – הקשתים7 וְעַל הַפְּלֵתִי – הקלעים8:
1. רי״ד.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. רלב״ג, מצודת דוד.
6. מלבי״ם.
7. תרגום יונתן.
8. תרגום יונתן. ויש מרבותינו שביארו כי הם שני המשפחות שהיו מהם הסנהדרין, ראה רלב״ג פס׳ ז׳ לעיל.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כד) וַאֲדֹרָ֖ם עַל⁠־הַמַּ֑ס וִיהוֹשָׁפָ֥ט בֶּן⁠־אֲחִיל֖וּד הַמַּזְכִּֽיר׃
and Adoram was over the taxes; and Jehoshaphat the son of Ahilud was the recorder,
מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

וַאֲדוּרָם מְמַנָא עַל מַסְקֵי מִסִין וִיהוֹשָׁפָט בַּר אֲחִילוּד מְמַנָא עַל דוּכְרָנַיָא.
על המס – להעלות מס על ישראל כשהיה צריך לתת לחייליו או לעשות רצונו, כי הוא משפט המלוכה כמו שכתוב: ואתם תהיו לו לעבדים (שמואל א ח׳:י״ז), ופירשו רבותינו ז״ל שיוכל להטיל עליהם מס. כתיב הכא: לעבדים, וכתיב התם: והיו לך למס ועבדוך (דברים כ׳:י״א). ולמעלה לא כתב שר על המס כי היה תחלת מלכותו ולא היה מטיל מס על ישראל עדיין.
המזכיר – ממנא על דוכרניא, כלומר על ספר הזכרונות.
ואדורם על המס – שהיה גובה המס מכל ישראל דבר שנה, וזהו שאומר ברחבעם וישלח את אדורם אשר על המס.
ואדורם על המס – הוא היה ממונה לגבות המס מהגוים אשר היו למס ומישראל.
ויהושפט בן אחילוד המזכיר – הוא היה מזכיר לאדורם את דבר המס ושולח אותו לגבותו.
אבל הוסיף דוד עתה שר אחר והוא אדורם שמנהו על המס, רוצה לומר להעלות מס מישראל. והנה קודם זה לא היה דוד גובה מס מישראל, אבל עתה שראה שמרדו ישראל וחזיקו בידי אבשלום, ראה להטיל בהם מס, ולכן מנה עתה אדורם על המס. ואמנם המזכיר היה יהושפט בן אחילוד, והסופר היה שיא, והוא שריה שזכר למעלה (בסימן ח׳ י״ז) כי בשניהם רוצה לומר במזכיר ובסופר לא נעשה שנוי, והיו כמו שהיו: ורלב״ג פירש שיהושפט היה מזכיר לאדורם את דבר המס ושולח אליו לגבותו, ושיא היה הסופר לכתוב חשבונות המס, והיו אם כן זולת הנזכרים למעלה. ואמנם בענין הכהנים שזכר למעלה שהיו צדוק ואביתר, זכר כאן שהוסיף דוד עמהם עירה היאירי גם כן לכהן המלך, רוצה לומר שהיה נותן לו מתנותיו. ואמרו היאירי הוא התיחסו לאביו או לאבי אביו, לא להיותו מבני יאיר כי הוא היה כהן וזרע יאיר היה ממנשה. וכך פירשוהו חכמינו ז״ל ואמרו במסכת עירובין, (פרק ו׳ ס״ג ע״א) אמר רבי חייא בר אבא כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש, שנאמר (איוב ל״ב ו׳) ויען אליהו בן ברכאל הבוזי וגו׳ צעיר אני לימים וגו׳ על כן זחלתי וגו׳, וכתיב התם (דברים ל״ב כ״ד) עם חמת זוחלי עפר וגו׳. זעירי אמר נקרא חוטא, שנאמר (תהלים קי״ט י״א) בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך. אמר רבי אבא בר כהנא כל המשגר מתנותיו לכהן אחד מביא רעה לעולם, שנאמר וגם עירא היאירי היה כהן לדוד, לדוד היה כהן לכל העולם לא היה כהן? אלא שהיה משגר לו מתנותיו, וכתיב בתריה ויהי רעב בימי דוד וגו׳: וכפי דרך המתרגם יהיה אמרו היה כהן לדוד, שהיה גדול ובעל עצתו, על דרך (בסימן ח׳ י״ח) ובני דוד כהנים היו, ולכן נקרא עירא היאירי שהיה מבני יאיר והיה גדול ורם בבית דוד. הנה התבאר שאחרי מות אבשלום השיב דוד כל שריו לקדמותם, לקיים מה שנאמר (תהלים צ״ב ט״ו) עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו:
על המס – לגבות המס מישראל, ועל שמרדו בו בעצת אבשלום, ראה להטיל עליהם מס.
המזכיר – היה ממונה על ספר הזכרונות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

ומפני שישראל מרדו בו התחיל לגבות מהם מס מה שלא גבה מקדם, כמ״ש מהרי״א ומינה את אדורם על המס – ויען שהמרד נצמח על ידי שגנב אבשלום את לב העם לאמר שהמלך לא יעשה משפט ורבתה אז התלונה על המזכיר והסופר שלא באמנה הם עושים להזכיר ולכתוב כל הבאים אל המלך למשפט, והיה איזה מחשבה להעבירם, יאמר כי גם אלה נשארו על משמרתם, כי ראה שאבשלום התעולל בעלילות רשע.
על המס – על הנבחרים מדי חדש בחדשו או מדי שנה בשנה לעשות עבודת המלך לתקן דרכים ולבנות חומות הערים וכו׳.
וַאֲדֹרָם היה הממונה עַל הַמַּס לגבותו מידי שנה1 מהגויים אשר היו למס, וגם מישראל2, שמפני שמרדו בו בעצת אבשלום ראה דוד להטיל גם על ישראל מס3, וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר – ממונה על ספר הזכרונות4:
1. רי״ד.
2. רלב״ג.
3. מצודת דוד, מלבי״ם.
4. תרגום יונתן, רד״ק, מצודת דוד. ורלב״ג ביאר כי הוא היה מזכיר לאדורם את דבר המס ושולח אותו לגבותו. ומלבי״ם מבאר כי כיוון שהמרד נצמח על ידי שגנב אבשלום את לב העם באומרו שהמלך לא יעשה משפט, ורבתה אז התלונה על המזכיר והסופר כי לא באמונה הם עושים להזכיר ולכתוב כל הבאים אל המלך למשפט, והיה איזה מחשבה להעבירם, לכן אמר הכתוב כי גם אלה נשארו על משמרתם, כי ראה שאבשלום התעולל בעלילות רשע, מלבי״ם.
מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כה) [וּשְׁוָ֖א] (ושיא) סֹפֵ֑ר וְצָד֥וֹק וְאֶבְיָתָ֖ר כֹּהֲנִֽים׃
and Sheva was scribe, and Zadok and Abiathar were priests,
מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קרי״דרלב״גמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

וּשְׁוָא סַפְרָא וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כַּהֲנַיָא.
כהנים – שרי הכהונה, אעפ״י שנסתלק אביתר לא נסתלק מכל וכל מהכהונה עד שמלך שלמה וגרשו.
ושוא סופר – הוא שריה הסופר שכתוב למעלה.
ושוא סופר – לכתוב החשבונות האלו.
וצדוק ואביתר כהנים – הנה ידמה שהעיקר היה צדוק הכהן ואף על פי ששניהם היו משמשין בכהונה גדולה.
ושיא – ושוא קרי.
כהנים – רוצה לומר: שרי הכהנים, צדוק היה ממונה לכהן גדול לשמש בימי שלמה, ואביתר היה סגן, במקום בנו אחימלך הנזכר למעלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

והנה בסי׳ ח׳ חשב צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים ולא חשב אביתר שהיה כהן הגדול, אולם אחרי מעשה אבשלום שלא נענה אביתר באורים ותומים (כנ״ל ט״ו כ״ד), נסתלק אביתר והיה במדרגה שוה עם צדוק, לכן אמר פה שצדוק ואביתר כהנים – ולמעלה אמר שבני דוד כהנים היו, ומפ׳ בד״ה שהיו הראשונים ליד המלך, ואחר מעשה אבשלום נסתלקו משררותם, כי היה בדעתו אז להמליך את שלמה וירא פן יצמח מבניו ראש ולענה שנית, אם יהיו יושבים ראשונה במלכות וכל אחד יתנשא לאמר אני אמלוך, ומינה במקומם את עירא היאירי רבו, להיות שורר בביתו ובעל עצתו.
וּשְׁוָא (ושיא כתיב) סֹפֵר לכתוב החשבונות האלו1, וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר שרי2 הַכֹּהֲנִים, צדוק היה ממונה לכהן גדול לשמש בימי שלמה, ואביתר היה סגן במקום בנו אחימלך הנזכר למעלה3, ואעפ״י שנסתלק אביתר לא נסתלק מכל וכל מהכהונה עד שמלך שלמה וגרשו4:
1. רלב״ג.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק.
מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קרי״דרלב״גמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כו) וְגַ֗ם עִירָא֙ הַיָּ֣אִרִ֔י הָיָ֥ה כֹהֵ֖ן לְדָוִֽד׃
and Ira also the Jairite was chief minister to David.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְאַף עִירָא יָאִירָאָה דְמִתְּקוֹעַ הֲוָה רַב לְדָוִד.
וגם עירא היאירי היה כהן לדוד – א״ר אבא בר כהנא כל המשגר מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנאמר וגם עירא היאירי היה כהן לדוד וכי לדוד הוא דהיה כהן ולכ״ע לא היה כהן, אלא שהיה משגר לו כל מתנותיו וכתיב בתריה ויהי רעב בימי דוד.
עירא היארי – תרגם יונתן: עירא יאיראה דמן תקוע. וכן הוא קרוי בספר הזה: עירא בן עיקש התקועי (שמואל ב כ״ג:כ״ו). ויאירי נקרא, על שם ששנינו במנחות (בבלי מנחות פ״ה:): תקוע אלפא לשמן, ששמן זית מצוי לשם, שממנו מדליקין הנרות.
היה כהן לדוד – לו היה נותן כל מתנות כהונה שלו, כך אמרו רבותינו (בבלי עירובין ס״ג.).
ופשוטו של מקרא: שעשאו שר ושופט.
Eiroh the Yoiri. Yonatan translated: "Eiroh who gives forth light from Tekuah.⁠" And so is he referred to in this book Eiroh ben Eikash of Tekuah. He was called Yoiri because it is taught in Menochos,⁠1 "Tekuah was first in [olive] oil,⁠" because olive oil was prevalent there from which candles are lit [in the Beis Mikdosh].
Was a Kokein for Dovid. He [Dovid] would give him [Eiroh] all his Kehunah gifts, that is what our Rabbis explained.⁠2 The simple explanation of the verse is that he [Dovid] made him [Eiroh] an officer and a judge.
1. Menochos 85b.
2. Eiruvin 63a.
וגם עירא היארי היה כהן לדוד – היה רב על אנשי ביתו.
וגם עירא היארי – תרגם יונתן: ואף עירא דמתקוע, הוא עירא הנמנה עם הגבורים, שנאמר עליו: עירא בן עקש התקועי (שמואל ב כ״ג:כ״ו). אם כן, היאירי הוא שם משפחתו, כי אביו או זקנו היה שמו יאיר.
ועוד יש לפרש כי קראו יאיר לפי שהיה מתקוע, והיה תקוע רבת השמן כמו שכתבנו בדבר התקועית, והשמן נקרא יצהר, ויאיר ויצהר אחד הוא.
היה כהן לדוד – כתרגומו: הוה רב לדוד, כלומר גדולו ובעל עצתו. וכן אמר בשלמה: וזבוד בן נתן כהן רעה המלך (מלכים א ד׳:ה׳). וכבר זכר הכהנים, אלא כהן – ר״ל גדולו ובעל עצתו, כמ״ש רעה המלך, כן בכאן זכר כהן אחר הזכר הכהנים, אם כן ר״ל גדולו ובעל עצתו. ועוד שאמר: לדוד, ואם כהן כמשמעו כן היה כהן לכל ישראל, למה אמר לדוד? וכן אמר: ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח) שפירושו שרים וגדולים כמו שפירשנו.
ורבותינו ז״ל פירשוהו כהן ממש, ומלת וגם מסייע לדבריהם. ופירשו: כהן לדוד – פירוש שהיה מכירו ונותן לו מתנות כהונה היוצאים מביתו. ודרשו סמוכים, ואמרו: כל המשגר מתנות לכהן אחד מביא רעב לעולם, שנאמ׳: וגם עירא היאירי היה כהן לדוד – וכי לדוד היה כהן, לכולי עלמא לא היה כהן? אלא שהיה משגר לו כל מתנותיו, וכתיב: ויהי רעב בימי דוד (שמואל ב כ״א:א׳).
וגםא עירא היאירי היה כהן לדוד – תרג׳ ואף עירא דמתקוע הוה רב לדוד, ובגבורים מונה לפנים עירא בן עקש התקועי.
א. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 218, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 41, פריס 217: ״גם״.
וגם עירא היארי היה כהן לדוד – ידמה ששמהו דוד בממשלה מה לא נזכרה והוא לפי מה שאחשוב עירא היתרי אשר נזכר בגבורי דוד והוא מבני יתר הישראלי לפי מה שאחשוב או יהיה אחד מהכהנים ובחרו דוד לתת לו כל מתנותיו.
וגם עירא וגו׳ – גם הוא היה שר לדוד ובעל עצתו, נוסף על האמורים למעלה, כמו ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח). או שהעמידו למשוח מלחמה במקום צדוק, כשישמש בכהונה גדולה בימי שלמה ובדברי רבותינו ז״ל (בבלי עירובין ס״ג.): שהיה משגר לו מתנותיו.
כהן לדוד – ולא לה׳ כצדוק ואביתר; או כדברי חז״ל שכל קרבנותיו היה מקריב על ידו וכל מתנותיו ותרומתו היה נותן לו (עירובין ס״ג.).
וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי מהעיר תקוע1 בה היה הרבה שמן2 הָיָה כֹהֵן – שר ושופט3 לְדָוִד4, והנה התבאר שאחרי מות אבשלום השיב דוד כל שריו לקדמותם, לקיים מה שנאמר (תהלים צ״ב:ט״ו) ״עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ״5: ס
1. תרגום יונתן, רש״י.
2. רש״י, רד״ק.
3. רש״י.
4. א״ר אבא בר כהנא כל המשגר מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם, שנאמר וגם עירא היאירי היה כהן לדוד, וכי לדוד הוא דהיה כהן ולכ״ע לא היה כהן? אלא שהיה משגר לו כל מתנותיו, וכתיב בתריה ויהי רעב בימי דוד, ילקוט שמעוני, (עירובין סג.).
5. אברבנאל.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שמואל ב כ – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא שמואל ב כ, תרגום יונתן שמואל ב כ, ילקוט שמעוני שמואל ב כ, ר׳ יהודה אבן בלעם שמואל ב כ, רש"י שמואל ב כ, ר"י קרא שמואל ב כ, מיוחס לר"י קרא שמואל ב כ, רד"ק שמואל ב כ, רי"ד שמואל ב כ, ר"י אבן כספי שמואל ב כ, רלב"ג שמואל ב כ, רלב"ג תועלות שמואל ב כ, אברבנאל שמואל ב כ, מנחת שי שמואל ב כ, מצודת ציון שמואל ב כ, מצודת דוד שמואל ב כ, מלבי"ם שמואל ב כ, הואיל משה שמואל ב כ, מקראות שלובות שמואל ב כ – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Shemuel II 20, Biblical Parallels Shemuel II 20, Targum Yonatan Shemuel II 20, Yalkut Shimoni Shemuel II 20, R. Yehuda ibn Balaam Shemuel II 20, Rashi Shemuel II 20 – The Metsudah Tanach Series (Lakewood, NJ) (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Shemuel II 20, Attributed to R. Yosef Kara Shemuel II 20, Radak Shemuel II 20, Rid Shemuel II 20, R. Yosef ibn Kaspi Shemuel II 20, Ralbag Shemuel II 20, Ralbag Toalot Shemuel II 20, Abarbanel Shemuel II 20, Minchat Shai Shemuel II 20, Metzudat Zion Shemuel II 20, Metzudat David Shemuel II 20, Malbim Shemuel II 20, Hoil Moshe Shemuel II 20, Mikraot Sheluvot Shemuel II 20

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×