וכאשר ראה שבע בן בכרי משבט בנימין שהיה המלך שותק ולא השיב דברים לא לבני יהודה ולא לבני ישראל, עם היותו הוא ממשפחת ושבט בנימין הנכלל עם בני יהודה, הנה לשנאתו את דוד בעבור ענין שאול תקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד, רוצה לומר אתם בני ישראל ובני יהודה מתוכחים למי יש חלק רב במלך, אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה ולאומים יהגו ריק, כי אין לנו חלק כלל בדוד לא רב כבני יהודה ולא מעט כבני ישראל ולא נחלה בבן ישי איש לאוהליו ישראל, ואין אנו צריכין למלך כי אם להיות כל איש שורר בביתו.

ומהתעוררות האיש הבליעל הזה עלו בני ישראל מאחרי דוד ונטו אחרי שבע בן בכרי, אמנם בני יהודה דבקו במלכם, רצה לומר בדוד שהיה משבטם ובאו עמו עד ירושלים.

ושם לקח את נשיו ופלגשיו אשר שכב אבשלום אותם ויתנם במשמר, רוצה לומר בבית שתהיין שם נשמרות מאד וכלכלן בכבודן ולא בא אליהן עוד. ובמסכת סנהדרין (בירושלמי פרק ב׳ כ׳ ע״א) חלקו בדבר אם היו אסורות לו או מותרות? והיה דעת רבי יודן בן פזי שהיו מתרות לו, אלא שכבש יצרו מהן תמורת מה שהשביעו במה שהיה אסור לו, ורבנן דקסרין אמרו שהיו אסורות לו, ומה כלי הדיוט שנשתמש בו המלך אסור להדיוט, כלי המלך שנשתמש בו הדיוט אינו דין שיהא אסור למלך? ולזה אמר ותהיין צרורות עד יום מותן אלמנות חיות, רוצה לומר שהיו קשורות בלי שום היתר עוד:

ויאמר המלך אל עמשא וגו׳. הנה דוד כאשר אמר שבע בן בכרי אין לנו חלק בדוד, לא עשה כלום, כדי שלא לערבב את שמחתו עד בואו ירושלם, ואחרי היותו שמה ושם את נשיו במשמר, מיד אמר לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים ואתה פה עמוד עמדי, רוצה לומר שילך בארץ לקבץ את איש יהודה עד שלשת ימים ואז ישוב הוא ויעמד שם לפני המלך.

והלך עמשא לזעוק העם ויוחר מן המועד, רוצה לומר מהיום השלישי אשר אמר לו המלך שישוב ויעמוד לפניו.

ולפי שאחר בואו אמר דוד לאבישי אחי יואב עתה ירע לנו שבע בן בכרי מאבשלום ולכן קח את עבדי אדוניך, ופירשו המפרשים שאמר אדוניך על יואב. ואני אחשוב שלא קרא אדונו כי אם המלך עצמו, וצוהו שיקח עבדי המלך אדונו וירדוף אחריו פן ימצא ערים בצורות ויתחזק בהם והציל את עיני ראותנו והשגחתנו, כי לא נוכל עוד להרע אותו ובזה יתקבצו ישראל אליו. או יהיה והציל את עינינו כדברי רלב״ג שיבדיל ויפריש מה שעינינו עליו, והוא להשיב אלינו כל המלכות. והנה לא צוה זה דוד את יואב לפי שלא היה רצונו לצוותו עוד דבר, למה שהרג את אבשלום ועבר מצותו, והיה רצונו לשום את עמשא לשר הצבא.

ומאשר אחר בואו צוה הדבר לאבישי לעשותו במהירות, ולזה יצאו אחריו אנשי יואב שהיה אחיו, ואין ספק שגם כן יצא יואב כמו שיזכור, ולא זכרו הכתוב בכלל היוצאים עם עמשא מפני כבודו, שלא יאמרו שיצא תחת ממשלת אחיו הקטן ממנו, ככרתי ופלתי ושאר הגבורים שהיו עבדי דוד ויצאו עם אבישי:

וספר הכתוב שכאשר היו הולכים סמוך לאבן הגדולה אשר בגבעון היה בא עמשא לפניהם אל המלך לירושלם, והנה יואב שהיה הולך עם אבישי היה חגור חרב מצומדת ודבקה על מתניו בתערה שהוא התיק שלה והוא יצא ותפול, ופירשו בו והוא יואב יצא מעם האבן ותפול החרב מן התערה ולקחה בידו השמאלו כדי שלא ישמור עמשא ולא יחשוב שהיה בידו החרב להכותו, כי ראה אותה נופלת בדרך מקרה.

(ט-י) ולזה כאשר יואב החזיק בזקנו לנשקו ואמר השלום אחי, לא נשמר עמשא ממנו והכהו יואב אל החומש, רוצה לומר אל הצלע החמשי אשר מרה וכבד בה תלויים בה כדברי חכמינו ז״ל (סנהדרין פרק ו׳ מ״ט ע״א) או הוא כנוי ללב, חומש שבו חוזק הגוף והוא הלב, מגזרת (שמות י״ג י״ח) וחמושים, ולכן אינו מתמיד אחרי ההכאה. ואבישי ויואב לא התמהמהו עוד שמה, כי מיד רדפו אחרי שבע בן בכרי.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ונשאר על החלל איש מנערי יואב, וכבוא העם היה אומר לכם ומזהירם, מי אשר חפץ ביואב ומי אשר לדוד ירדוף אחרי יואב, רוצה לומר לא יתמהמה שם:

והנה עמשא היה מתגולל בדמים בתוך המסלה, ולכן כל הבאים בראותם במסלה (שהוא אמצע הדרך) עמשא נופל מת היו מתבהלים ועומדים ולא ירצו לרדוף, עד שבראות האיש מנערי יואב שהיה עומד כל העם ונפסק מלרדוף ושלא הועילה אזהרתו, החזיק בפגר עמשא והסיר אותו מן המסלה והשליכו בשדה מרוחק מן הדרך והשליך עליו בגד, בראותו שכל הבאים עליו היו עומדים שם:

וכאשר הוגה מן המסלה, רוצה לומר שהוסר הפגר מן המסלה, עבר כל איש אחרי יואב ולא היו מתמהמהים שם, ואמנם למה הרג יואב את עמשא, הכתוב יורה עליו שלפי שראה את דוד שהיה שונא אותו על הריגת אבשלום, ושהיה רצונו לעשות עמשא שר הצבא, חם לבו בקרבו ומתוך קנאתו הרגו. והנה לא קלל דוד את יואב על זה ולא אמר על עמשא דברי קינות כמו שעשה על אבנר, לפי שהיה בבלבול שבע בן בכרי והיה ירא וחרד מבני ישראל ופחד אולי יואב יטה גם כן אליו, גם כי הוא המית את אבשלום, ואיך יעשה דוד על עמשא יותר ממה שעשה על אבשלום בנו? וחכמינו ז״ל בסנהדרין (פרק ו׳ מ״ט ע״א) אמרו שאמר יואב שהיה עמשא מורד במלכות, מאשר אחר המועד אשר צוהו דוד שיבא, הנה במה שאמרתי הותרה השאלה החמשית:

ויעבור בכל שבטי ישראל. ספר הכתוב ששבע בן בכרי (שאמר ממנו בסמוך לרדוף אחרי שבע בן בכרי) הוא עבר בכל ישראל לפתותם ולדבר על לבם כנגד דוד, ועבר עד אבלה שהוא בלי ספק העיר אשר בא שמה. ואמרו עוד ובית מעכה וכל הברים הוא דבק למטה, יאמר ששבע בן בכרי עבר בכל שבטי ישראל והלך אבלה ושבית מעכה וכל הברים נקהלו ויבאו אף אחריו עד אבלה אשר נשגב שמה. ויראה ששאר השבטים נקהלו אבל לא באו אחריו, ואלה נקהלו ובאו אחריו שמה. והמפרשים פירשו ויקהלו ויבאו אף אחריו, אחרי יואב לרדוף אחרי שבע בן בכרי. ולפי דרכם יותר נכון הוא שנפרש הפסוק כלו על יואב, יאמר ויעבור בכל שבטי ישראל אבלה, רוצה לומר שיואב עבר בכל שבטי ישראל והלך אבלה אחרי שבע בן בכרי, כי ידע כי היה שם, ובית מעכה וכל הברים נקהלו ויבאו אף אחריו, כי נתקבצו גם כן אחרי יואב לרדוף אחרי שבע בן בכרי כלם וצרו עליו באבלה הסמוכה לבית מעכה:

ואמרו וישפכו סוללה אל העיר ותעמוד בחיל, רוצה לומר שהסוללה עמדה ונתעכבה בחיל שהוא החומה, כי לא יכלה לעבור בה להזיק בבני העיר, עד שבעבור זה היו כל העם משחיתים להפיל החומה ארצה, וזה בראותם שלא תועיל הסוללה, וזהו פירוש הפסוק לדעתי. ועיין שהשמות בדברים יורו בהם על מה שיהיה בהם, הנה שבע בן בכרי נכנס באבלה להשגב שם, והאבלות סגר בעדו, והיה סימן מיתתו:

(טז-יז) וכו׳ וספר שקראה אשה חכמה מן העיר אל יואב, ותאמר לאמר דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל וגו׳. הפסוקים האלה הם בלא ספק קשי היישוב וההבנה והם סובלים פירושים רבים, ואני אזכיר מה שאמרו בהם זולתי מחכמינו ז״ל ומהמפרשים, ועליהם תטוף מלתי ומה שיראה לי בפירושם. ואומר שחכמינו ז״ל במדרש תנחומא (פרשת ויגש) ומדרש קהלת (דף ק״ט ע״ג) אמרו, שהאשה החכמה הנזכרת כאן היתה סרח בת אשר, ופירשו בתנחומא האתה יואב, אתה הוא השר של ישראל? אתה הוא שנאמר בך יושב בשבת תחכמוני? ויאמר אני, רוצה לומר אם טוב ואם רע אני הוא. ובמדרש קהלת אמרו (קהלת ט׳ י״ח) טובה חכמה מכלי קרב, טובה חכמה, זו חכמתה של סרח בת אשר, מכלי קרב, מכלי קרבו של יואב, האתה יואב? לא אתה בן תורה ולא דוד בן תורה, לא כן כתיב בתורה (דברים כ׳ י׳) כי תקרב על עיר וגו׳ וקראת אליה לשלום? וכן התמו, עד כאן תמו דברי תורה שלא תתקיים. אמר לה ואת מאן? אמרה ליה אנכי שלומי אמוני ישראל, אני הוא שהשלמתי מנינם של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן ליוסף נאמן למשה, ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל? עיר, זו אבל ובית מעכה, ואם בישראל, אני הוא אם בישראל. מיד ויען יואב ויאמר חלילה חלילה לי, חלילה לדוד חלילה לי ליואב, לא כן כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד, אם במלך למה בדוד? אמר ר׳ עזריא ללמדך שכל המעיז פניו בתלמידי חכמים וגדול הדור כאלו מעיז פניו במלך דוד שהיה מלך וחכם וגדול, אמר ר׳ יודל כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בהקדוש ברוך הוא. כתיב נשא ידו במלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואחר כך בדוד שהוא מלך ישראל עד כאן. ולפי דבריהם שהיה הדרוש בקריאה לעיר לשלום, אפשר לפרש הכתובים כן, דבר ידברו, רוצה לומר היה לכם לדבר בראשונה לשלום, שנאמר וקראת אליה לשלום, ואם שאול ישאלו בני חילך באבל (כלומר בשלומה) וכן התמו, מיד השלימו בני העיר עמכם, לפי שאנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שאנו בני העיר תמיד היינו שלומים ונאמנים למלך, כן פירש רש״י הפסוקים. ואפשר גם כן לפרשם באופן אחר על יסוד דעתם שזכרתי, והוא דבר ידברו בראשונה לאמר, הנה דברו וצוו הנביאים והחכמים בזמן הקודם לאמר שאול ישאלו באבל, שבבוא אדם לצור על אבל שישאלו להם לשלום בתחלה קודם שילחמו בה וישפכו עליה סוללה, וכן התמו, רוצה לומר כן היה המנהג תמיד לעשותו, וזה דבר צוהו התורה לאומות העולם, כל שכן לאבל שהיא משלומי אמוני ישראל, ולכן אוכיחך למה תבלע נחלת השם. ואם היתה המדברת סרח בת אשר כדבריהם, תאמר על עצמה אנכי שלומי אמוני ישראל. ורד״ק נפלא מאד מדעתם שחיתה סרח בת אשר כל כך שנים מיום הכנסם למצרים עד עתה שעברו תרפ״ד שנה, ואין המלט מהיותה נמנית בבאי מצרים ובבאי הארץ וחיתה אם כן בהכרח אז ר״נ שנה, ואם הטבע יעשה פלא כזה מי המונע שיעשה פלא יותר גדול מחיים יותר ארוכים? אם לא שנאמר שסרח בת אשר שנמנית בביאת הארץ לא היתה זו שנמנית בביאת מצרים. והנה רלב״ג פירש הפסוקים באופן אחר שני, שאמרה האשה ליואב הנה הבאים עם שבע בן בכרי דבר ידברו בראשונה אלינו קודם שבאת לצור עלינו, והדבור אשר דברו היה ששאול ישאלו באבל אם יסכימו להמשך אחרי שבע בן בכרי? וכן התמו והסכימו אנשי העיר הזאת להשיבם, אנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר העיר הזאת לא תהיה עם שבע בן בכרי ולא תמרוד במלך דוד, כי אנחנו היינו מעולם משלומי אמוני ישראל שלא מרדו במלכם חלילה, ואחר שכן היה דעתינו והסכמתינו להיות שלמים ושלא נמרוד במלך, למה אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל? רוצה לומר עיר שאינה קטנה כי אם גדולה שיש לה בנות הרבה והם הכפרים אשר סביבותיהם, למה תבלע נחלת השם? ואפשר עוד לפרש הפסוקים באופן שלישי, והוא שהאשה החכמה רצתה להתנצל עצמה מאשר באה לדבר עמו ולא בא אדם אחר לזה, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר אל תחשוב שעשיתי זה מעצמי, כי בראשונה קודם כל הדברים אנשי העיר הזאת דברו ביניהם ואמרו שאול ישאלו באבל, רוצה לומר יואב והעם אשר אתו הנה ישאלו איש ממנו לדבר עמו על עניני אבל וכן התמו, רוצה לומר שאנשי העיר הסכימו ביניהם שאני עם היותי אשה אדבר עמך, לפי שאנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שבבוא איש אל החומה אולי שהמורים בחצים יורו נגדו וימיתוהו פתאום ולא יתנוהו לדבר דבר, ואנכי להיותי אשה אהיה משלומי אמוני ישראל, כי הנשים והטף פטורים מהמלחמה ואני מהשלומים בה, ולזה באתי לדבר עמך ולא בא אדם אחר. ואחרי ההקדמה הזאת אמרה דבריה, אתה תבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת השם? רוצה לומר שהדבר הזה מגונה משני פנים, אם מצד העיר שהיא רבתי עם, והשני מצד היותם נחלת השם מאמינים בני מאמינים. והנה ראיתי אני עוד לפרש הפסוקים באופן רביעי, והוא שהאשה החכמה הוכיחה ליואב על שבבואו לעיר מיד התחיל להלחם בה, ושבהיות ההתחלות רעות יחוייב שיהיו התכליות גם כן כמותם, ואתה תדע שהעיר נקראת אבלה לא אבל, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר כל ימי שמעתי אומרים ומשל קדמוני הוא שכאשר שאול ישאלו ויתחילו האנשים באבל, רוצה לומר באבלות ובדאגה, כן יתמו ימיהם, כי יהיה הסוף והתכלית דומה להתחלה, ואם הם בראשונה שאלו ויבקשו דברי אבלות ותמו בהם, ולכן אומר שאנכי, רוצה לומר העיר הזאת שלומי אמוני ישראל, למה אם כן תבקש להמית עיר ואם בישראל? הלא ידעת כי אם תעשה זה כאן בפרט, אין ספק שאחרי כן תעשה רע יותר כללי, ותבלע נחלת השם שהוא ישראל כלו, כי המתחיל בהפסד המעט יכלה בהפסד הרב. גם אפשר לי לפרש זה עוד באופן חמשי, והוא שהאשה החכמה רצתה לשבח עיר אבלה, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר היה ספור קדום בפי האנשים שאם שאול ישאלו באבל, רוצה לומר אם הוא מקום צדק ומשפט ומישרים או אם הוא מערת פריצים? וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל וגו׳, רוצה לומר כן יסיימו תשובתם שאנחנו יושבי העיר הזאת שלומי אמוני ישראל? ואם כן למה תבקש להמית עיר ואם בישראל? שכל השואלים בעדם יסיימו בתושבחתה, ולמה תבלע נחלת השם? ויואב השיבה חלילה חלילה לי מהיות כוונתי להשחית העיר, אבל איש מהר אפרים נשא ידו במלך בדוד ונכנס כאן, תנו אותו לבד ואלכה מעל העיר. והאשה נדרה לו שתשליך את ראשו בעד החומה, ובאה אל העם בחכמתה ודברי שכלה ודברה אליהם דברי כבושים, רוצה לומר שהם עתידים להכבש ויהרגו כלם כמורדים במלכות בהחזיקם בידי שבע בן בכרי המורד, ושלכן ראוי שיתנוהו וכן עשו. ובתוספתא אמרו, (ועיין בירושלמי במסכת תרומות פרק ח׳ מ״ו ע״ב) תאני סיעה של בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אמרו להם גויים תנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו אנו הורגים את כלכם, אפילו הם הורגים את כלם לא ימסרו נפש אחת מישראל, יחדוהו להם, כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו ואל יהרגו כלם, רבי שמעון בן לקיש אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שהוא בפנים והם מבחוץ אבל הוא והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנו להם ואל יהרגו, כגון שהוא אומר ותבוא האשה אל העם בחכמתה, אמרה להם הוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כלכם, רבי שמעון אומר אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה עד כאן. (ועיין עוד מזה בבראשית רבה צ״ד ק״ו ע״ג וע״ד): והנה לא נתנו את שבע בן בכרי חי כמו ששאלו יואב, והוצרכו להמיתו ולכרות את ראשו ולהשליכו אל יואב, לפי שלא יתעללו בו אנשי יואב. ואולי ששבע בן בכרי בקש שיעשו כן, כי בחר שיהרג על ידם ולא יוליכוהו אל דוד, או פחדו אנשי העיר אם יתנהו חי שיגיד ליואב וגם לדוד שהיו אנשי העיר עמו במורדו, ולכן הרגוהו ביניהם ונתנו לו את ראשו, וכראות יואב את ראש שבע בן בכרי שב אל ירושלם, כי היה הדבר מפורסם וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון לעשות עוד. הנה התבארו הפסוקי׳ והותר׳ השאל׳ הששית:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ויואב אל כל הצבא וגו׳. עם היות שלמעלה (סימן ח׳ י״ח) זכר מספר השרים אשר לדוד כאשר זכר המלכתו על ישראל, ראה עתה לזוכרם פעם אחרת לפי שמת אבשלום ועתה שב דוד למלכותו כאלו נמלך מחדש. ולפי שהיה דעתו להסיר יואב מהיותו שר הצבא ולשום עמשא תחתיו, הודיענו הכתוב בכאן שנתגאה יואב במה שהרג אבשלום ובמה שהרג שבע בן בכרי, ולא יוכל דוד עוד להסירו, ולכן היה יואב אחרי מות שבע בן בכרי אל כל הצבא ישראל, רוצה לומר שר הצבא על כל ישראל כמו שהיה מקודם ולא נעשה בו שינוי, ובניהו בן יהוידע היה גם כן על הכרתי ועל הפלתי כמו שהיה קודם גם כן, כי גם בזה לא נעשה שנוי כלל.

אבל הוסיף דוד עתה שר אחר והוא אדורם שמנהו על המס, רוצה לומר להעלות מס מישראל. והנה קודם זה לא היה דוד גובה מס מישראל, אבל עתה שראה שמרדו ישראל וחזיקו בידי אבשלום, ראה להטיל בהם מס, ולכן מנה עתה אדורם על המס. ואמנם המזכיר היה יהושפט בן אחילוד, והסופר היה שיא, והוא שריה שזכר למעלה (בסימן ח׳ י״ז) כי בשניהם רוצה לומר במזכיר ובסופר לא נעשה שנוי, והיו כמו שהיו: ורלב״ג פירש שיהושפט היה מזכיר לאדורם את דבר המס ושולח אליו לגבותו, ושיא היה הסופר לכתוב חשבונות המס, והיו אם כן זולת הנזכרים למעלה. ואמנם בענין הכהנים שזכר למעלה שהיו צדוק ואביתר, זכר כאן שהוסיף דוד עמהם עירה היאירי גם כן לכהן המלך, רוצה לומר שהיה נותן לו מתנותיו. ואמרו היאירי הוא התיחסו לאביו או לאבי אביו, לא להיותו מבני יאיר כי הוא היה כהן וזרע יאיר היה ממנשה. וכך פירשוהו חכמינו ז״ל ואמרו במסכת עירובין, (פרק ו׳ ס״ג ע״א) אמר רבי חייא בר אבא כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש, שנאמר (איוב ל״ב ו׳) ויען אליהו בן ברכאל הבוזי וגו׳ צעיר אני לימים וגו׳ על כן זחלתי וגו׳, וכתיב התם (דברים ל״ב כ״ד) עם חמת זוחלי עפר וגו׳. זעירי אמר נקרא חוטא, שנאמר (תהלים קי״ט י״א) בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך. אמר רבי אבא בר כהנא כל המשגר מתנותיו לכהן אחד מביא רעה לעולם, שנאמר וגם עירא היאירי היה כהן לדוד, לדוד היה כהן לכל העולם לא היה כהן? אלא שהיה משגר לו מתנותיו, וכתיב בתריה ויהי רעב בימי דוד וגו׳: וכפי דרך המתרגם יהיה אמרו היה כהן לדוד, שהיה גדול ובעל עצתו, על דרך (בסימן ח׳ י״ח) ובני דוד כהנים היו, ולכן נקרא עירא היאירי שהיה מבני יאיר והיה גדול ורם בבית דוד. הנה התבאר שאחרי מות אבשלום השיב דוד כל שריו לקדמותם, לקיים מה שנאמר (תהלים צ״ב ט״ו) עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו: