וַהֲוָה יוֹמָא וַאֲמַר יוֹנָתָן בַּר שָׁאוּל לְעוּלֵימָא נָטֵיל זְיָנֵיהּ אִיתָא וְנֶעְבַד לְאִסְטַרְטִיג פְלִשְׁתָּאֵי דְמֵעֶבְרָא דֵיכִי וְלַאֲבוּהִי לָא חַוֵי.
א. [וַתָּאֹ֖רְנָה] (ותראנה) א-כתיב=וַתָּרְאֹ֖נָה
(א) וַיְהִ֣י הַיּ֗וֹם וַיֹּ֨אמֶר יוֹנָתָ֤ן בֶּן־שָׁאוּל֙ אֶל־הַנַּ֙עַר֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו לְכָ֗ה וְנַעְבְּרָה֙ אֶל־מַצַּ֣ב פְּלִשְׁתִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר מֵעֵ֣בֶר הַלָּ֑ז וּלְאָבִ֖יו לֹ֥א הִגִּֽיד׃
Now it fell upon a day, that Jonathan, the son of Saul, said to the young man that bore his armor, "Come and let us go over to the Philistines' garrison, that is on the other side. But he did not tell his father.
מעבר הלז כל הלז ולזה שבמקרא, אינו לשון הזה, אלא דבר שכנגדו, והוא מראהו באצבע. ובלעז אינו לשון צישט בלעז, אלא צייל בלעז.
מעבר הלז – גי שני ההרים.
On the other side. Every הַלָּז and לָזֶה in Scripture, is not an expression of הַזֶּה [this], but it is an expression of opposite [the speaker], and he is pointing it out with his finger. It is not an expression of 'cest' in Old French, but of 'cel' in Old French.
On the other side. Of the valley [between] the two mountains.
ולאביו לא הגיד – לפי שצריך לומר פקדו נא וראו מי הלך מעמנו (שמואל א י״ד:י״ז).
מעבר הלז – כל הלזו הלז ולזה אינו לשון זה אלא לשון דבר שכנגדו ורחוק קצת והוא מראהו באצבע, ציל בלעז.
וזה הספור כלו בא להורות כי לא בחרב ובחנית יושיע י״י הלא תראה כי יהונתן לבדו עם נושא כליו היו כנגד החיל הרב הזה ונתן השם תשועה גדולה בידו.
(א-ז) השאלות:
למה אמר בפסוק א׳ לכה ונעברה ובפסוק ו׳ אמר זה שנית והוסיף אולי יעשה ה׳ לנו והנער השיב לו, כל זה היה לו לומר בפעם הראשון?, מ״ש בפסוק ג׳ ששאול יושב בקצה הגבעה ואתו כשש מאות איש כבר נזכר למעלה (י״ג ט״ו) ובא פה כפול ושלא במקומו, וכן מ״ש ואחיה בן אחיטוב וכו׳, אין מקומו פה?
ויהי היום ביום ההוא שיצא מצב פלשתים אל עבר מכמש מזה ויאמר כו׳ לכה ונעברה אז לא היה דעתו עדיין להלחם בם רק לעבור אל העבר שנגד מצב פלשתים, כי מכמש היה מצפון לגבע (כמו שיתבאר פ״ה) ושאול ויונתן עמדו בצד דרום של גבע ורצה יונתן לעבור מדרומו של גבע אל צד צפונו ששם יעמד נגד מצב פלשתים, וזה שכתוב אל מצב פלשתים אשר מעבר הלז – ולכן לאביו לא הגיד כי לא היה דעתו עדיין אל הגבורה שהתעורר עליה אחר כך.
ויהי היום – כמשמעו בכל מקום באחד מן הימים, א״כ פלשתים נתעכבו במקומם איזה ימים ולא ירדו למלחמה מאיזו סבה בלתי נודעת לנו, וגם במלחמת גלית התיצבו במקומם מ׳ יום (למטה י״ז:ט״ז).
ויאמר יהונתן – לבו הכהו על שהעיז פניו להכות נציב פלשתים ושם דמי מלחמה בשלום, ובראותו כי קלות דעתו גרמה צרה כזאת לישראל רצה לתקן מעֻוַתו בשום נפשו אשם בעדם, ועוד הבין שבזה ילהיב נפש החרדים הנחבאים בחורים שאם יצליח יצאו לעזרתו (כ״ב) ואם ימות יקמו נקמתו.
וַיְהִ֣י באותו1 הַיּ֗וֹם בו יצא מצב פלשתים אל עבר מכמש2, העיר ה׳ את רוח יונתן3, וַיֹּ֨אמֶר יוֹנָתָ֤ן בֶּן-שָׁאוּל֙ אֶל-הַנַּ֙עַר֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו כלי מלחמתו4, לְכָ֗ה וְנַעְבְּרָה֙ ונתקדם5אֶל-מַצַּ֣ב חיל6 פְּלִשְׁתִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר מֵעֵ֣בֶר למחנה הַלָּ֑ז הזה7 שלנו, וּלְאָבִ֖יו לֹ֥א הִגִּֽיד יונתן, שכן לא היה דעתו עדיין להלחם בם8:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. אברבנאל.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. ראה ביאורים בפס׳ כג שפרק יג דלעיל.
7. מצודת ציון. ורש״י מבאר שאינו לשון הזה אלא לשון דבר שכנגדו שמראה עליו באצבע, והיינו שיונתן הצביע על המעבר שהיה גיא בין שני הרים.
8. מלבי״ם. זה הספור כולו בא להורות כי לא בחרב ובחנית יושיע ה׳, שהלא תראה כי יונתן לבדו עם נושא כליו היו כנגד החיל הרב הזה ונתן השם תשועה גדולה בידו, רלב״ג.
הכל
(ב) וְשָׁא֗וּל יוֹשֵׁב֙ בִּקְצֵ֣ה הַגִּבְעָ֔ה תַּ֥חַת הָרִמּ֖וֹן אֲשֶׁ֣ר בְּמִגְר֑וֹן וְהָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֔וֹ כְּשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃
And Saul waited in the uttermost part of Gibeah under the pomegranate tree which is in Migron; and the people that were with him were about six hundred men.
וְשָׁאוּל יָתֵיב בִּסְיָפֵי גִבְעֲתָא בְּשִׁפּוּלֵי רִמוֹן דִי בְמִגְרוֹן וְעַמָא דְעִמֵיהּ כְּשִׁית מְאָה גַבְרָא.
At the edge of Givah. At the end of Givah.
כשש מאות איש – הלא אמר זה: ויפקוד שאול את העם הנמצאים עמו כשש מאות איש (שמואל א י״ג:ט״ו), אם כן, למה חזר ואמר עוד? אלא להודיע כי לא נוספו בהם עוד, ואף על פי שהיה להם להלחם עם הפלשתים אשר חנו שם כנגדם להלחם הושיעם האל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
ושאול יושב בא לבאר מדוע הוצרך לעבור כי שאול יושב בקצה דרומי של גבע אל צד מגרון לא אל צד מכמש, וזה מסבת מעוט העם אשר עמו שהיו גם עתה רק כשש מאות איש כמו שהיה בבואו לגבע והתירא מהתראות לפני מחנה פלשתים עם אנשיו המעטים.
ובגלל מיעוט האנשים אשר היו עמו, התיירא שאול להראות לפלשתים, וְהיה שָׁא֗וּל יוֹשֵׁב֙ בִּקְצֵ֣ה בסוף1 הַגִּבְעָ֔ה בצידה הדרומי2, תַּ֥חַת הָרִמּ֖וֹן אֲשֶׁ֣ר בְּמִגְר֑וֹן, ומשום כך לא הרגיש שאול כלל בהליכת יונתן בנו ונערו אשר עמו3, וְהָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר היה עִמּ֔וֹ נותרו4 כְּשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ, אשר ישבו עמו שם5, ולא נתווספו אליהם עוד אנשים6:
1. רש״י.
2. אל צד מגרון ולא אל צד מכמש, מלבי״ם.
3. אברבנאל.
4. רד״ק.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק.
הכל
(ג) וַאֲחִיָּ֣ה בֶן־אֲחִט֡וּב אֲחִ֡י אִיכָב֣וֹד׀ בֶּן־פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־עֵלִ֜י כֹּהֵ֧ן ׀ יְהֹוָ֛הי״י֛ בְּשִׁל֖וֹ נֹשֵׂ֣א אֵפ֑וֹד וְהָעָם֙ לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י הָלַ֖ךְ יוֹנָתָֽן׃
And Ahijah, the son of Ahitub, Ichabod's brother, the son of Phinehas, the son of Eli, the priest of Hashem in Shiloh, was wearing an ephod. And the people did not know that Jonathan was gone.
וַאֲחִיָה בַּר אֲחִיטוּב אֲחוּהִי דְאִיכָבוֹד בַּר פִּינְחָס בַּר עֵלִי כָּהֵין מְשַׁמֵשׁ קֳדָם יְיָ בְּשִׁילֹה לָבֵישׁ אֵיפוֹדָא וְעַמָא לָא יְדַע אֲרֵי אֲזַל יוֹנָתָן.
Wore the Eiphod. Meaning the Urim and Tumim.
אחי אי כבוד – לפי שנזכר אי כבוד ולא נזכר אחיטוב, לפיכך אמר: אחי אי כבוד. או בעבור שנקרא שמו כן על גלות הארון, והיה אביו אז עם הארון במחנה ונכשלו ישראל בעון הכהנים ובעונם, אבל במלחמה הזאת שהיה אחיה נושא אפוד והיה טוב לפני י״י היה הדבר בהפך, והיתה תשועה גדולה בישראל.
כהן י״י בשלה – על עלי אמר שהיה כהן י״י בשילה, ואחיה זה היה שם במחנה עם ארון האלהים נושא אפוד, והוא כלל החושן והאורים והתומים, כי בהם שאלו: הגישה ארון האלהים (שמואל א י״ד:י״ח), נקרבה הלום אל האלהים (שמואל א י״ד:ל״ו), ולפיכך היה ספור זה הנה להודיע כי עדיין לא החלה קללת עלי, שהרי מבני בניו היה נושא אפוד כי לא חלה הקללה ההיא עד שהוקם צדוק כהן גדול כמו שפירשתי.
והעם לא ידע – פי׳: העם אשר עם יהונתן. כי מן הנראה כי שני ראשים היו ישראל למלחמה הזאת, האחד שאול עם העם אשר עמדו עמו, ויונתן נפרד עם נושא כליו מן העם אשר אתו בלא דעתו, לפיכך אמר: והעם לא ידע, כי אילו ידע היו הולכים עמו.
ואחיה בן אחטוב – זה בא להקדמה כמו שזכרתי רבים כי עוד עתיד לאמר ויאמר שאול לאחיה (שמואל א י״ד:י״ח), ויאמר שאול אל הכהן אסוף ידך (שמואל א י״ד:י״ט), וכן וישאל שאול באלהים (שמואל א י״ד:ל״ז).
כהן י״י בשלה – שב אל עלי לא אל אחיה כי כבר היה חרב משכן שילה ואולם אמרו נושא אפוד בד שב אל אחיה והרצון בזה לפי מקומו כי הוא היה כהן גדול.
והעם לא ידע כי הלך יהונתן – אמנם אמר זה שאם ידעו היו הולכים עמו.
אחי איכבוד – אחיטוב היה אחי איכבוד.
כהן ה׳ בשלה – חוזר על עלי, שהיה כהן גדול בהיות שם המשכן.
נושא אפוד – הוא כולל גם לחושן עם האורים ותומים, ועל אחיה חוזר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
ואחיה שב אל ספורו שיונתן לא היה דעתו אז אל שיפול במחנה פלשתים,
א. מצד שלא הגיד לאביו ולא היה עושה דבר גדול כזה בלעדיו,
ב. שהיה שם אורים ותומים עמהם והיה שואל בה׳ כי אחיה בן אחיטוב כו׳ בן פנחס בן עלי – אשר עלי היה כהן ה׳ בשלה – אחיה היה נשא אפוד – ומדוע לא שאל בה׳,
ג. שגם העם לא ידע כי הלך יונתן וכל זה ראיה שלא היה במחשבתו אז לעשות נוראות שאם כן היה מיעד את העם להיות נכונים אחריו.
וַאֲחִיָּ֣ה בֶן-אֲחִט֡וּב, הוא אחיטוב1 אֲחִ֡י אִיכָב֣וֹד2 | בֶּן-פִּינְחָ֨ס בֶּן-עֵלִ֜י שהיה3 כֹּהֵ֧ן | יְהוָ֛ה כהן גדול4 בְּשִׁל֖וֹ בהיות שם המשכן5, היה נֹשֵׂ֣א אֵפ֑וֹד ובו החושן עם האורים ותומים6, וְאף הָעָם֙ אשר היה עם יהונתן7 לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י הָלַ֖ךְ יוֹנָתָֽן כי אילו ידע היו הולכים עמו8:
1. מצודת דוד.
2. ונקרא שמו כך מפני גלות הארון, וזהו בנם של פנחס בנו של עלי שבעת לידתו שמעה אשתו של פנחס על כי נשבה ארון האלוהים וקראה לו ״אי כבוד״ (ראה שמואל א׳ ד-יט), ואז היה אביו פנחס בן עלי אז עם הארון במחנה ונכשלו ישראל בעון הכהנים ובעוונם, אבל במלחמה הזאת שהיה אחיה נושא אפוד והיה טוב לפני ה׳, היה הדבר להיפך והיתה תשועה גדולה בישראל, רד״ק.
3. רד״ק, רלב״ג, מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. רש״י, מצודת דוד. ולא החלה קללת עלי, שהרי מבני בניו היה נושא אפוד, כי לא חלה הקללה ההיא עד שהתמנה צדוק לכהן גדול, רד״ק.
7. רד״ק.
8. רד״ק, רלב״ג.
הכל
(ד) וּבֵ֣ין הַֽמַּעְבְּר֗וֹת אֲשֶׁ֨ר בִּקֵּ֤שׁ יֽוֹנָתָן֙ לַעֲבֹר֙ עַל־מַצַּ֣ב פְּלִשְׁתִּ֔ים שֵׁן־הַסֶּ֤לַע מֵהָעֵ֙בֶר֙ מִזֶּ֔ה וְשֵׁן־הַסֶּ֥לַע מֵהָעֵ֖בֶר מִזֶּ֑ה וְשֵׁ֤ם הָאֶחָד֙ בּוֹצֵ֔ץ וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד סֶֽנֶּה׃
And between the passes, by which Jonathan sought to go over to the Philistines' garrison, there was a rocky crag on the one side, and a rocky crag on the other side; and the name of the one was Bozez, and the name of the other Seneh.
וּבֵין מְגִיזָתָא דִבְעָא יוֹנָתָן לְמֶעְבַּר עַל אִסְטַרְטִיג פְּלִשְׁתָּאֵי שִׁנָא דְכֵיפָא מֵעֶבְרָא מִכָּא וְשִׁנָא דְכֵיפָא מֵעֶבְרָא מִכָּא וְשׁוּם חֲדָא מַשְׁרוּעִיתָא וְשׁוּם חֲדָא מַדְרוֹכִיתָא.
ובין המעברות אשר בקש יונתן לעבור – כן היה עשוי, שן הסלע היה מהעבר מזה לבין המעברות מזה, ושן הסלע לבין המעברות מזה. הגיא הוא קרוי בין המעברות, והיה לו סלע מכאן, וסלע מכאן, זה בעברו מזה, וזה בעברו מזה, והגיא בין שני העברים, אותו הגיא בקש יונתן לעבור.
שן הסלע – שם שן האחד בוצץ, ושם השני סנה.
Between the passes that Yonatan wanted to cross. It was thus made: There was a rocky precipice from this side of 'between the passes,' and there was a rocky precipice from the other side of 'between the passes.' The valley is called 'between the passes,' and it had a stone from here, and a stone from here, one on this side and one on the other side, and the valley was between the two passes. It was that valley that Yonatan wanted to cross.
Rocky precipice. The name of one precipice was Botzeitz and the name of the second was Seneh.1
1. The names of the two rocky crags are indicative of their terrain. Botzeitz as implied by its name, had a smooth and slippery surface making it very difficult to scale. Seneh had a “treaded on” surface (Radak).
ובין המעברות אשר בקש יהונתן לעבור אלא מצב פלשתים שן הסלע מהעבר מזה ושן הסלע השיני מהעבר מזה – והיו אילו שני שיני הרים מפרידין בין מחנה שאול ובין מצב פלשתים.
א. כן במהדורת עפנשטיין המקורית, וכן בכמה כ״י של המקרא. במהדורה בתרא של עפנשטיין תוקן ל״על״ כנוסח שלנו בפסוק.
ובין המעברות – שיבקש יונתן לעבור וגו׳.
ושם האחד סנה – ושם השיני, כגון ושם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳).
ושם האחד בוצץ ושם האחד סנה – כן היה שמם, לא נודע אצלינו ענין השמות, אלא שי״ת: בוצץ – משרועיתא, מקום חלקלק, מדברי רבותינו ז״ל: בשרעתא דנהרא. ותרגום כחלקלקות באפלה (ירמיהו כ״ג:י״ב) – במשרעא בקבלה. ותרגום: סנה – מדרוכיתא, פי׳ מקום דרוך.
ובין המעברות – כי פלשתים חנו במכמש בהר, וישראל חנו למולם בגבעה, והגי שביניהם קרוי בין המעברות, שהוא בין מעבר וצד מחנה פלשתים, ובין מעבר מחנה ישראל, ואמר ׳ובין המעברות׳, רצה לומר: הגיא אשר בקש יונתן לעבור בו להתקרב למחנה פלשתים, היה בו שן הסלע מעבר גבעה, ושן הסלע מעבר וצד מכמש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
ובין ספר כי בבואו אל צפונה של גבעה נגד מצב פלשתים שאז התנוסס בו רוח ה׳ לעבור וללחום בשם ה׳ וזה היה בין המעברות כי אז בקש יונתן לעבר אל מצב פלשתים ולהכות בם, היו שם שיני סלעים גבוהים מפסיקים ביניהם, והיו גבוהים מאד עד שנקבו בשמות מיוחדים, וכן היה,
שן הסלע – סלע חלק וחד כמו שן, וג׳ מעברות היו שם ע״י שני הסלעים האלה, האמצעי ביניהם, והשנים בין הסלעים וההרים; ובראש השן מול מכמש שפלשתים תפשו המעבר בינו ובין ההרים היה מצבם, ועל השן ההוא עלה יהונתן, ובהיות העֵבר ההוא רחוק ממקום מחנה יהונתן קוראו העבר הלז, כמו בעל החלומות הלזה (וישב) מי האיש הלזה (חיי שרה); ומעלת הרב אברהם מיינשטער (מתלמידי שד״ל ז״ל וגומר תרגום נ״ר אחריו) פירש בהפך.
ופלשתים חנו במכמש בהר, וישראל חנו למולם בגבעה1, וּבֵ֣ין הַֽמַּעְבְּר֗וֹת המעברים והצדדים של כל מחנה2 אֲשֶׁ֨ר בהם בִּקֵּ֤שׁ יֽוֹנָתָן֙ לַֽעֲבֹר֙ עַל אל3 -מַצַּ֣ב פְּלִשְׁתִּ֔ים, היה שֵׁן-הַסֶּ֤לַע סלע גבוה4 בולט כשן5 מֵהָעֵ֙בֶר֙ מִזֶּ֔ה מגבעה6, וְשֵׁן-הַסֶּ֥לַע מֵהָעֵ֖בֶר מִזֶּ֑ה ממכמש7, והגיא בו ביקש יהונתן לעבור היה ביניהם8, וכה גבוהים היו שיני הסלעים עד שניקבו בשמות מיוחדים9, וְשֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ נקרא בּוֹצֵ֔ץ, וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד נקרא סֶֽנֶּה:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. אברבנאל.
5. מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. רש״י.
9. מלבי״ם.
הכל
(ה) הַשֵּׁ֧ן הָאֶחָ֛ד מָצ֥וּק מִצָּפ֖וֹן מ֣וּל מִכְמָ֑שׂ וְהָאֶחָ֥ד מִנֶּ֖גֶב מ֥וּל גָּֽבַע׃
The one crag rose up on the north in front of Michmas, and the other on the south in front of Geba.
Jutted out from the north. Slanting from the north side toward Michmos.
Toward Geva. From where Yonatan emerged.
זה מצוק מצפון – הר זה הוסד מצד צפון כמו מצוקי ארץ (שמואל א ב׳:ח׳) שהוא יסודות הארץ וכעין זה:
והפלשתים מצד זה וישראל מצד זה מנגב מול גבע.
מצוק מצפון – משופע ועולה לצד צפון אל מכמש. ותרגומו: מסתכיא מציפונא.
מול גבע – שמשם יצא יהונתן כמו שנאמר לעיל ואלף היו עם יונתן בגבעת בנימן (שמואל א י״ג:ב׳).
מצוק מצפון – מעמד מצד צפון כנגד הפלשתים שהיו במכמש, והאחד מצד דרום כנגד ישראל שהיו בגבע. ויונתן עבר בין שני הסלעים האלה.
ויונתן תרגם: מצוק – מסתכיא, ותרגום: מצפה (ישעיהו כ״א:ח׳) – סכותא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
השן האחד מצוק מצפון שהוא השן שעמד אצל גבע היה מצוק מצד צפוני שהיה שם חלק ושוה, שאי אפשר לרדת ממנו והשן שעמד אצל מכמש היה מצוק מצד דרומו שנכח גבע שאי אפשר לעלות עליו, עד שחוץ ממה שהיו רק שנים אנשים נגד מחנה כבדה היה קשה שיגיעו אל המחנה גם מצד המקום.
הכל
(ו) וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל־הַנַּ֣עַר׀ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו לְכָה֙ וְנַעְבְּרָ֗ה אֶל־מַצַּב֙ הָעֲרֵלִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אוּלַ֛י יַעֲשֶׂ֥ה יְהֹוָ֖הי״י֖ לָ֑נוּ כִּ֣י אֵ֤ין לַֽיהֹוָה֙י״י֙ מַעְצ֔וֹר לְהוֹשִׁ֥יעַ בְּרַ֖ב א֥וֹ בִמְעָֽט׃
And Jonathan said to the young man that bore his armor, "Come and let us go over to the garrison of these uncircumcised; it may be that Hashem will work for us; for there is no restraint to Hashem to save by many or by few."
וַאֲמַר יְהוֹנָתָן לְעוּלֵימָא נָטֵל זְיָנֵיהּ אִיתָא וְנֶעְבַּר לְאִסְטַרְטִיג עֲרֵלַיָא הָאִלֵין מָאִים יַעְבֵּיד יְיָ לָנָא נִסָא אֲרֵי לֵית קֳדָם יְיָ מַעְצוֹר לְמִפְרַק בְּסַגִיאֵי אוֹ בִזְעֵירֵי.
לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה – רמז מזה כי מפני פחיתות׳ והיותם נבדלים ראוי שיהיו יונתן ונושא כליו נעזרי׳ בש״י לנצח אותן כי אין לשם יתעלה מעצו׳ להושיע ברב או במעט.
ויאמר וכו׳ – היא האמירה הנאמר למעלה, ולפי שהפסיק הענין, נאמר שוב, כאומר נחזור לענין הראשון.
אולי יעשה וכו׳ – קצר ולא אמר מה הדבר אשר יעשה, ומאליו יובן שרצה לומר דבר הצריך, והיא התשועה.
ברב – הן ברב עם הן במעט, כי הכל שוה אצלו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
ויאמר בכ״ז נחה עליו רוח גבורה מאת ה׳ עד שהתעורר ליפול במחנה,
ויאמר לנערו לכה ונעברה אל מצב הערלים רצה לומר אליהם ממש, והגם שאי אפשר שננצחם בדרך הטבע אולי יעשה ה׳ לנו בדרך נס,
כי אין לה׳ מעצור רצה לומר כי בכחות הטבעיים צריך שכח המתגבר יגדל מן הכח השני המנוצח, שאם לא כן יעצר הכח המתפעל בעד הכח הפועל וינגד אליו, ולכן לפי גודל כח המתפעל צריך שיגדל ביתר שאת כח הפועל המנצח, לא כן אצל ה׳, שאין שום כח טבעי יעצור בעדו וינגד אליו, עד שיצרך הוא כח גדול כנגד כח העוצר, וזה שכתוב כי אין לה׳ מעצור, ואם כן אין הבדל שיושיע ברב או במעט.
וכשהלך יהונתן עם נערו למחנה פלשתים1, וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל-הַנַּ֣עַר | נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו, לְכָה֙ וְנַעְבְּרָ֗ה אֶל-מַצַּב֙ חיל הָעֲרֵלִ֣ים הָאֵ֔לֶּה, והגם שאי אפשר לנצחם בדרך הטבע2 אוּלַ֛י יַעֲשֶׂ֥ה יְהוָ֖ה לָ֑נוּ תשועה3, כִּ֣י אֵ֤ין לַֽיהוָה֙ מַעְצ֔וֹר שימנע ממנו4 לְהוֹשִׁ֥יעַ, הן5 בְּרַ֖ב בהרבה אנשים א֥וֹ הן6 בִמְעָֽט אנשים, כי הכל שוה אצלו7:
1. לעיל בפס׳ א׳, מצודת דוד. ואמר זאת לחזק את נערו שלא יפחד, אברבנאל.
2. מלבי״ם.
3. ר״י קרא, מצודת דוד.
4. מהר״י קרא, רלב״ג, מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
הכל
(ז) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו עֲשֵׂ֖ה כׇּל־אֲשֶׁ֣ר בִּלְבָבֶ֑ךָ נְטֵ֣ה לָ֔ךְ הִנְנִ֥י עִמְּךָ֖ כִּלְבָבֶֽךָ׃
And his armor-bearer said to him, "Do all that is in your heart; turn, behold I am with you according to your heart."
וַאֲמַר לֵיהּ נָטֵל זְיָנֵיהּ עֲבֵיד כָּל דִי בְּלִבָּךְ אִתְפְּנֵי לָךְ הָא אֲנָא עִמָךְ כִּרְעוּתָךְ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
ויאמר לו נושא כליו הבין כי אי אפשר שיתעורר לפעולה כזאת הרחוקה מן הטבע שישליך נפשו מנגד במקום שהסכנה גלויה וידועה אם לא בשכח אלהי מניע אותו ומעורר את לבו בל יפחד, וע״כ אמר עשה כל אשר בלבבך – כי הלב הוא החוזה האלהי בענינים גדולים כאלה, ואיש הרוח יוכל לסמוך על חזיון לבו בזה ואע״ג דהוא לא חזא מזליה חזא, ואם כן נטה לך רצה לומר שיטה אל הצד לרדת מן הסלע אל בין המעברות, ואני הנני עמך הגם שלבי אינו רואה את כל מאומה הנני כלבבך.
ונושא כליו הבין כי אי אפשר שיתעורר יהונתן לפעולה כזאת, שהיא בניגוד לחוקי הטבע, ללכת במקום שהסכנה גלויה וידועה, אם לא שמניע אותו כח אלוהי1, וע״כ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו עֲשֵׂ֖ה כָּל-אֲשֶׁ֣ר בִּלְבָבֶ֑ךָ2, נְטֵ֣ה פְּנֵה3 לָ֔ךְ לעבור אליהם4, ואני הִנְנִ֥י עִמְּךָ֖ מוכן ללכת5 כִּלְבָבֶֽךָ כרצונך6 בנאמנות7: ס
1. מלבי״ם.
2. כי הלב הוא החוזה האלהי בענינים גדולים כאלה, ואיש הרוח יוכל לסמוך על חזיון לבו בזה, ואע״ג דהוא לא חזא מזליה חזא, מלבי״ם.
3. מהר״י קרא.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. אברבנאל.
הכל
(ח) וַיֹּ֙אמֶר֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ עֹבְרִ֖ים אֶל־הָאֲנָשִׁ֑ים וְנִגְלִ֖ינוּ אֲלֵיהֶֽם׃
Then Jonathan said, "Behold, we will pass over to the men, and we will disclose ourselves to them.
הנה – כתב בעל מכלל יופי שהוא מלעיל והנו״ן בסגול ובדגש עכ״ל וכן ראיתי בדפוסים ישנים וספרים מדוייקים כ״י.
(ח-י) השאלות:
איך סמך יהונתן על דברים כאלה, להשליך נפשו מנגד? (ח-י) ויאמר כבר פי׳ מהרי״א כי באמת הנסיון הזה לא היה מוכרח ומחויב מפאת עצמו כ״א מפאת ההשגחה האלהית אם תדבק בם, והבחינה היתה בזה האופן כי אולי הפלשתים לא יאמרו הדבור ההוא עלו עלינו וגם לא יאמרו דמו עד הגיענו אליכם והיה אפשר שיאמרו באו הנה או קרבו אלינו או לכו ונלחמה או כיוצא מהדבורים האלה ממה שהדמיון סובל או לא ידברו דבר רק יצאו לקראתם, ולכן היתה הבחינה שאם הם ידברו כאותם הדברים והמלות עצמם אשר אמר יהונתן אין זה כי אם מפאת ההשגחה האלהית שישים הדברים בפיהם ורוח ה׳ נוצצה בם להודיעם את אשר יעשון, והיה זה ממדרגת רוה״ק ולכן בחר בזה וכמו שנאמר בגדעון (שופטים ז׳ י״א) ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך.
הכל
(ט) אִם־כֹּ֤ה יֹֽאמְרוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ דֹּ֕מּוּ עַד־הַגִּיעֵ֖נוּ אֲלֵיכֶ֑ם וְעָמַ֣דְנוּ תַחְתֵּ֔ינוּ וְלֹ֥א נַעֲלֶ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃
If they say thus to us, 'Wait until we come to you'; then we will stand still in our place, and we will not go up to them.
אִם כְּדֵין יֵימְרוּן לָנָא אוֹרִיכוּ עַד דְנִתְמְטֵי לְוַתְכוֹן וּנְקוּם בְּאַתְרָנָא וְלָא נִיסַק לְוַתְהוֹן.
אם כה יאמרו אלינו דומו – אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול אינו נחש. רב בדיק במעברא כי הא דרב הוה אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה, חזי מעברא אתיא לאפיה, אמר יומא טובא לגו. שמואל בדיק בספרא, ר׳ יוחנן בדיק בינוקא. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה אע״פ שאין נחש יש סימן. אמר רבי אלעזר והוא דאיתחזק עד תלת זימנין שנאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כולנה (בראשית מ״ב:ל״ו).
Stop. Wait, as in, "Sun, wait [דּוֹם] in Givon,"1 and as in, "Wait for ."2השם [The meaning here being] if they say, "Wait, and we will go up to you," they are presently successful and they are proud.
1. Yehoshua 10:12.
2. Tehillim 37:7.
דמו עד הגיענו – המתינו. וז״ש יהונתן, לאות ולסימן אמר, כמ״ש: וזה לנו האות (שמואל א י״ד:י׳), כי אם יאמרו עלו עלינו (שמואל א י״ד:י׳) פיהם הכשילם, כי אנחנו נעלה והם ירדו. וזה אינו נחש האסור, ואם היה אסור לא היה הקב״ה עוזרו בהליכה ההיא, אבל הוא וכיוצא בו הוא קול דברי׳ ישמע אדם ויחזק לבו, כי הם סי׳ ואות על המעשה.
ואל יטעה אותך מה שנמצא בדברי חז״ל: אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש, כי אינו אומר שיהיה אותו נחש אסור כמו שפירשוהו רבים, כי הנה אלו המנחשים בחולדה ובעופות אינו כנחש אליעזר וכיונתן והוא היה אסור, כמ״ש רבותינו ז״ל: לא תנחשו (ויקרא י״ט:כ״ו) – אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, והאומר: פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, צבי הפסיקו, עורב קורא לו, שועל מימינו ונחש משמאלו, אל תתחיל כי שחרית הוא, ר״ח הוא, מוצאי שבת הוא, הנה אלו הדברים וכיוצא בהן שנהגו בהן בעלי הדיעות הרעות וקבעום חק ומנהג עליהם, וחושבים כי הם המטיבים והמריעים, זה הוא שאסרה התורה, אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה, ויעשה דבר א׳ לאות וסי׳ למעשה ההוא כדי לחזק לבו, ולעורר לבו לדבר ההוא, זה הדבר מותר. כי אילו היו עושים רע בדבר הזה אליעזר ויהונתן, לא היה עונה אותן הקב״ה כהוגן ומסייע את מעשיהם ועוזרם.
והנה רב בעל המאמר הזה שאמר: כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויונתן אינו נחש, הוא בעצמו היה עושה כנחש שלהם, כמ״ש: רב בדיק במברא, ואמר רב: הוה אזיל לבי רב נחמן חתניה, ואמר: אי מברא אתא לאפאי יומא טבא לגו. וכן אמר שמואל: הוה בדיק במברא, ר׳ יוחנן בדיק בינוקא, פי׳ שהיה אומר לתינוק: אמור לי פסוקך שאתה קורא בו כשהיה רוצה להתחיל שום מעשה או דרך.
אבל המאמר ההוא שאמר רב כך פירושו: כל נחש וסי׳ שהוא אינו עושה אותו סי׳ לעצמו מתחילה, כמו שעשה אליעזר ויהונתן, אינו נחש וסימן, ואין לסמוך עליו או לחוש ממנו אם יבא מאליו. לפיכך הקשה לו למה לא אכל מההיא סעודה מפני שהניחו כולם הבשר ויצאו לקראתו חשב זה לסי׳ כי הסעודה ההיא לא תהיה לברכה מפני שהניחוה, ומה סימן ונחש היה לו בזה כיון שמתחלה לא שם לבו לזה? והא אמר רב כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויהונתן אינו נחש ואין לסמוך עליו ואין לחוש ממנו? א״כ רב למה חשש בזה הדבר? ולפיכך אמרו רבותינו ז״ל: בית, תינוק, ואשה אף על פי שאין נחש, יש סימן, כלומר אף על פי שאינו נחש כנחש שסומכין עליו, יש קצת סימן בדבר לשמח לבו ולחזקו אם יהיה לטוב, ואם יהיה לרע יש לדאוג ממנו ולבקש רחמים ממנו מלפני הקב״ה. ופי׳ בית: אם בנה בית חדש ויארע לו מאורע טוב או רע סמוך לחנוך הבית, וכן אם יולד לו ילד, או לקח אשה בזה הדרך. ואמרו והוא דאתחזק תלתא זמני אז ראוי לסמוך עליו אף על פי שבא מאליו ולא עשהו סימן בתחלה, אבל הנחש שעשהו סימן מתחלה, לא שאלו בו שלש פעמים אלא בפעם ראשונה לבד יש סימן. וסמכו הג׳ פעמים על מ״ש יעקב אבינו: יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו (בראשית מ״ב:ל״ו), ואלה המקרים באו לו משנולד בנימן לפיכך חשש בדבר. וכן אמר יוסף הצדיק: הלא אתם ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני (בראשית מ״ד:ט״ו), כלומר אדם כמוני יחשב סימן רע אם יאבד ממנו הגביע אשר הוא שותה בו, לפיכך אמר הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש (בראשית מ״ד:ה׳). וכן: נחשתי ויברכני י״י בגללך (בראשית ל׳:כ״ז), וכן: והאנשים ינחשו (מלכים א כ׳:ל״ג), כל זה הוא לשון סימן ואות על הדבר, לא נחש ולא קסם.
ואמרו רבותינו ז״ל: מכאן שמשתמשין בבת קול, שנאמר: ואזנך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו (ישעיהו ל׳:כ״א). ואמרו: קל גברא במתא וקל איתתא בדברא. ומה נחזור אחרי ספורי הגמרא וסמכי הפסוקים, והנה פ׳ מפורש נעשה כמעשה יונתן על פי הנבואה, נאמר לגדעון: ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך (שופטים ז׳:י״א).
אם כה יאמרו – אין כל האותות והמופתים הנזכרים בספרי הקדש ממין אחד, ובאור זה בכלל ופרט ימצא בגביע, אבל מבואר בכאן כי המונח הראשון מורה חריצות וגבורת לב, והשני הפך זה, וכבר קדם לנו כמו זה הלקיחה.
אם כה יאמרו אלינו דמו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתנו – ראוי שתדע כי העתידות יגלו בפנים שונים וכבר תהיה לפעמים הודעה חלושה מושפעת מהש״י בזה האופן החלוש וילקח בה ראיה כמו שנאמר לגדעון שירד הוא ופורה נערה אל מחנה וישמעו מה ידברו כי בזה קצת הוראה מהדברים המתחדשים וזה מבואר אחר העיון ממה שזכרנו בשני מספר מלחמות השם ואין הנה מקום זאת החקירה, והנה אמרו דמו עד הגיענו אליכם לאות כי ההתחלה תהיה מפלשתים לרדוף אחרי ישראל ולזה יש להם לירא שינוצחו כי הרודף הוא המנצח על הרוב.
וכך יהיה הניחוש1, אִם-כֹּ֤ה כך יֹֽאמְרוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ הפלשתים, דֹּ֕מּוּ המתינו2 במקומכם3 עַד-הַגִּיעֵ֖נוּ שנגיע4 אֲלֵיכֶ֑ם, סימן ששעתם מצליחה וליבם רם עליהם5, וְעל כן עָמַ֣דְנוּ נעמוד תַחְתֵּ֔ינוּ במקומינו6 וְלֹ֥א נַעֲלֶ֖ה להילחם7 אֲלֵיהֶֽם:
1. אברבנאל בפס׳ ח׳. ויש להבחין בין ניחוש המותר וניחוש האסור, כל פעולה שאדם רוצה לעשות ונותן עליה סימן אשר קשור לגוף הפעולה עצמה, ונותן סימן זה כדי לדעת אם יצליח ולחזק את ליבו, זהו ניחוש מותר, כגון אליעזר עבד אברהם, או יהונתן בן שאול, (והראיה שמותר, שאם היה אסור, ה׳ לא היה מסייע בידם), ואולם ניחוש המנותק מהמעשה עצמו ושעל פיו קובע האדם אם לעשות את הפעולה אם לאו, זהו ניחוש אסור, רד״ק. ר״י קרא ביאר (בביאור המיוחס לו) כי הניחוש המותר הינו מותר כי מדובר בניסיון וסימן בעלמא. ורלב״ג בתועלותיו הוסיף כי הניחוש המותר הוא סימן שנועד לחזק את ההמון כמו אצל גדעון או אצל נערו של יהונתן (״כי ההודעה בדברים העתידים תגיע גם להמון אבל באופן חלוש, ולזה ילקח ראיה מספוריהם ודבריהם על העתיד להיות, ובזה האופן לקח יהונתן ראיה מדברי הפלשתים באמרם עלו אלינו על מה שעתיד לבא על הפלשתים מישראל״).
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. רש״י, אברבנאל.
6. מצודת ציון.
7. מצודת דוד.
הכל
(י) וְאִם־כֹּ֨ה יֹאמְר֜וּ עֲל֤וּ עָלֵ֙ינוּ֙ וְעָלִ֔ינוּ כִּֽי־נְתָנָ֥ם יְהֹוָ֖הי״י֖ בְּיָדֵ֑נוּ וְזֶה־לָּ֖נוּ הָאֽוֹת׃
But if they say thus, 'Come up to us', then we will go up, for Hashem has delivered them into our hand; and this shall be the sign for us."
But if they say [to us], 'Come up to us.' A fear inspired by the Holy One, Blessed is He, is in their heart and they are afraid to move from their place.1
1. Although there is a prohibition against resorting to omens in Vayikra 19:26, Tosfos in Maseches Chulin 95b explains that Yonatan himself did not believe in the sign, he only made it to encourage his weapon bearer. See Radak.
ואם יאמרו עלו – פחד הקב״ה נפל עליהם ובלבם יראים לזוז ממקומן. לשון רבים. ויש לומר כאדם הנותן אות אם יאמרו נעלה סימן הוא שיבואו עלינו, ואם כה יאמרו לנו עלו סימן יש לנו לעלות ולהצליח. וכן דרך מי שרואה שונאו או אומר לו המתן עד שאבוא אליך או אומר לו בוא אלי ואודיעך דבר. נראה לי ניסיון וסימן בעלמא, כמו והיה הנערה דאליעזר.
ואם כה יאמרו עלו עלינו – הנה זה לאות על שינצחום ישראל וירדפו אחריהם אחרי היותם מתחבאי׳ מפחדת׳ כי בלי ספק לא יכנסו ישראל אחריהם אם לא יתברר להם שינצחום אחר היותם יראים מהם בזה האופן הנפלא.
הרביעי והוא בדעות הוא להודיע כי ההודעה בדברים העתידים תגיע גם להמון אבל באופן חלוש ולזה ילקח ראיה מספוריהם ודבריהם על העתיד להיות ובזה האופן לקח יהונתן ראיה מדברי הפלשתים באמרם עלו אלינו על מה שעתיד לבא על הפלשתים מישראל ובזה האופן ג״כ באר הש״י לגדעון מה שעתיד לבא על מחנה מדין כמו שצוהו שירד הוא ופורה נערו אל המחנה וישמע מה ידבר.
עלו עלינו – שהלשון הזה מורה שיהיה לנו עליה והתגברות.
ועלינו – אז נעלה להלחם, כי בודאי נתנם ה׳ בידנו, ופיהם הכשילם לדבר כן.
וְאִם-כֹּ֨ה יֹאמְר֜וּ עֲל֤וּ עָלֵ֙ינוּ֙ סימן שפחד הקב״ה בלבם, ויראים לזוז ממקומם1, וְאז עָלִ֔ינוּ נעלה להילחם נגדם2, כִּֽי-נְתָנָ֥ם יְהוָ֖ה בְּיָדֵ֑נוּ שהלשון הזה מורה שיהיה לנו עליה והתגברות3 וְזֶה-לָּ֖נוּ הָאֽוֹת כי פיהם הכשילם לדבר כן4:
1. רש״י.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד. אברבנאל מבאר כי התנאי היה שיגידו את אותם המילים הללו בדווקא, ולא דברים אחרים או אפילו דומים, וכך תהיה הוכחה שאכן רוח ה׳ נצצה בם להודיעם את אשר יעשון, והיה זה ממדרגת רוח הקודש, ולכן בחר יהונתן בניחוש כזה.
הכל
(יא) וַיִּגָּל֣וּ שְׁנֵיהֶ֔ם אֶל־מַצַּ֖ב פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּאמְר֣וּ פְלִשְׁתִּ֔ים הִנֵּ֤ה עִבְרִים֙ יֹֽצְאִ֔ים מִן־הַחֹרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר הִתְחַבְּאוּ־שָֽׁם׃
And both of them disclosed themselves to the garrison of the Philistines; and the Philistines said, "Behold, Hebrews are coming forth out of the holes where they hid themselves."
וְאִתְגְלִיאוּ תַרְוֵיהוֹן לְאִסְטַרְטְגֵי פְלִשְׁתָּאֵי וַאֲמָרוּ פְלִשְׁתָּאֵי הָא יְהוּדָאֵי נַפְקִין מִן חוֹרָאֵי דְאִטַמָרוּ תַמָן.
ויאמרו פלשתים ספר להגדיל האות כי הם לא טעו שהם אנשי חיל עד יתיראו מלרדוף אחריהם כי אמרו שהם יהודים רכי לבב אשר בחורים התחבאו ובכ״ז לא ערב לבם לרדת ולרדוף אחריהם רק, (יב) ויאמרו עלו עלינו שזה אות כי נשתה גבורתם לפני יהונתן ושומה בפיהם ונודיע אתכם דבר כי זה עצמו הוא הודעה אלהית כי נתנם ה׳ ביד ישראל, ולכן אמר עלה אחרי וכו׳.
הכל
(יב) וַיַּעֲנוּ֩ אַנְשֵׁ֨י הַמַּצָּבָ֜ה אֶת־יוֹנָתָ֣ן׀ וְאֶת־נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו וַיֹּֽאמְרוּ֙ עֲל֣וּ אֵלֵ֔ינוּ וְנוֹדִ֥יעָה אֶתְכֶ֖ם דָּבָ֑ר וַיֹּ֨אמֶר יוֹנָתָ֜ן אֶל־נֹשֵׂ֤א כֵלָיו֙ עֲלֵ֣ה אַחֲרַ֔י כִּֽי־נְתָנָ֥ם יְהֹוָ֖הי״י֖ בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵֽל׃
And the men of the garrison spoke to Jonathan and his armor-bearer, and said, "Come up to us, and we will show you something." And Jonathan said to his armor-bearer, "Come up after me; for Hashem has delivered them into the hand of Israel."
וַאֲתִיבוּ אֱנָשֵׁי מַטַרְתָּא יַת יוֹנָתָן וְיַת נְטַל זְיָנֵיהּ וַאֲמָרוּ סָקוּ עֲלָנָא וּנְהוֹדַע יַתְכוֹן פִּתְגָמָא וַאֲמַר יוֹנָתָן לִנְטַל זְיָנֵיהּ סַק בַּתְרַי אֲרֵי מַסְרִינוּן יְיָ בִּידָא דְיִשְׂרָאֵל.
[They] called out. An expression of raising [one's] voice.
אנשי המצבה – כמו מצב פלשתים שפירשנו.
ויונתן תרגם: אנשי מטרתא, כלומר הנצבים סביב המחנה ששומרים המחנה.
ונודיעה אתכם דבר – יהונתן ונושא כליו היו בעיני הפלשתים כבוגדים בבני עמם ונופלים אל צריהם לגלות עצת שר צבאם, ולצחק בהם קראו נגדם אתם רוצים להודיע אותנו דבר, עלו ונודיע אנחנו לכם; ואולי גם יהונתן שם אל לבו שיחשדום כמרגלים ולכן השתמש בתיבת דמו שענינה ג״כ שתוקו, כלו׳ אל תדברו אפילו ברמיזה עד הגיענו אליכם, ובחשבם כי בעלותם אל ראש הסלע יעמדו לבקש על נפשם, לא לקחו אנשי המצבה כלי זינם בידם, ונבהלו כשהתחיל יהונתן להכות בהם.
ביד ישראל – לא כתב בידנו לומר לא בלבד נכה אנחנו בהם, רק תהיה זאת תחלת התעוררות לבני עמנו שיקומו עליהם עד שיפול כל מחניהם ביד ישראל.
וַיַּעֲנוּ֩ ואמרו1 בקול רם2 אַנְשֵׁ֨י הַמַּצָּבָ֜ה מושלי החיל3, אֶת אל יוֹנָתָ֣ן | וְאֶת ואל נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו, וַיֹּֽאמְרוּ֙ להם בלעג4, עֲל֣וּ אֵלֵ֔ינוּ וְנוֹדִ֥יעָה אֶתְכֶ֖ם לכם (פ) דָּבָ֑ר, וַיֹּ֨אמֶר יוֹנָתָ֜ן אֶל נֹשֵׂ֤א כֵלָיו֙, עֲלֵ֣ה אַחֲרַ֔י כִּֽי נְתָנָ֥ם יְהוָ֖ה בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵֽל:
1. מצודת ציון.
2. רש״י.
3. מצודת דוד. ויונתן תרגם ״אנשי מטרתא״, כלומר הנצבים סביב המחנה ששומרים על המחנה, רד״ק.
4. מצודת דוד.
הכל
(יג) וַיַּ֣עַל יוֹנָתָ֗ן עַל־יָדָיו֙ וְעַל־רַגְלָ֔יו וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו אַחֲרָ֑יו וַֽיִּפְּלוּ֙ לִפְנֵ֣י יוֹנָתָ֔ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו מְמוֹתֵ֥ת אַחֲרָֽיו׃
And Jonathan climbed up upon his hands and upon his feet, and his armor-bearer after him. And they fell before Jonathan; and his armor-bearer slew them after him.
וּסְלִיק יוֹנָתָן עַל יְדוֹהִי וְעַל רַגְלוֹהִי וּנָטַל זְיָנֵיהּ בַּתְרוֹהִי וּנְפָלוּ מְטַעֲנִין קֳדָם יוֹנָתָן וְנָטַל זְיָנֵיהּ מֵמִית בַּתְרוֹהִי.
On his hands and feet. I.e., with all his might and running.1
1. Rashi explains עַל יָדָיו וֽעַל רַגְלָיו as an idiomatic expression; but Radak explains it literally, that they had to use their hands and feet to climb because it was a very steep and slippery crag.
על ידיו ועל רגליו – שהיה עולה בשן סלע הגבוה ותופש בסלע ועולה.
ורבינו פירש על ידיו – בכל כחו במרוצה. ולא נראה לי.
ממותת אחריו – יונתן מכה ומפיל, ועבדו ממית אחריו אותו שלא המית יונתן.
ממותת – מן מת, מרומם מן רם.
על ידיו ועל רגליו – אולי היתה המעלה קשה לעלות ברגליו לבד, וסמך גם בידיו. ונראה כי דרכו אליהם היה דרך הסלע ששמו בוצץ, שתרגם יונתן: משרועית׳, והיה חלקלק, לפיכך היה צריך לסמוך על ידיו ועל רגליו שלא ימעדו רגליו בדרך החלקלק.
וי״מ: על ידיו ורגליו – על דרך משל, כלומר בכל כחו עלה עליהם.
ויפלו לפני יהונתן – היו נופלים לפניו, ונושא כליו ממותת אחריו. וכן תירגם יונתן: ונפלו כד טעינין חרבא קדם יהונתן.
על ידיו – על כי המקום היה משופע, לזה החזיק עצמו בידיו.
ויפלו – אנשי המצבה נפלו חללים ולא מתו, עד כי נושא כליו השלים מיתתן.
השאלות:
הלא אנשי המצבה ראו שהם שנים ואמרו הנה עברים יוצאים מן החורים ואיך פתאום המצב והמשחית חרדו?
ויעל יונתן זה היה מעזר ההשגחה שלא סבב את שן הסלע ללכת על הדרך כי שם עמדו אנשי המצבה נכונים וצפופים אל פני הדרך, ולא היה מסתבב אימה וחרדה אבל יהונתן עלה על שן הסלע והגיע באמצע בין אנשי המצב ובין המחנה ושם התחיל להכות, עד שבמקום שהיה המצב נכון בצד הדרך לא ראו צר ואויב ובמקום שעלה יונתן היו מפוזרים כעשרים איש בחצי מענה, מה שאין כן אל פתח עינים אל אם הדרך עמדו המצב והמשחית נכונים.
ויפלו – יהונתן היה מכם מכת מות אך לא היה ממיתם, ונושא כליו היה מקריב מיתתם אחר שהוכו כבר ע״י יהונתן וזהו לשון אחריו, וגם מותת בבנין פִעֵל בכל מקום ענינו גמר הריגה (עמד עלי ומותתני, שמואל ב א׳:ט׳).
וַיַּ֣עַל יוֹנָתָ֗ן בכל כח ומרוצה1, וכיוון שהמקום היה משופע, החזיק עצמו2 עַל-יָדָיו֙ וְעַל-רַגְלָ֔יו, שהיה עולה בשן סלע הגבוה ותופש בסלע ועולה3, וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו עלה אַחֲרָ֑יו, והגיעו לתוך אמצע המחנה בהפתעה4, והיתה בם יד ה׳5, וַֽיִּפְּלוּ֙ לִפְנֵ֣י יוֹנָתָ֔ן חללים, ואולם לא כולם מתו6, שיהונתן היה מכה ומפיל אותם7, וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו היה מְמוֹתֵ֥ת משלים מיתתם8 אַחֲרָֽיו:
1. רש״י.
2. מצודת דוד.
3. מהר״י קרא. ונראה כי דרכו של יהונתן אליהם היה דרך הסלע ששמו ״בוצץ״, שתרגם יונתן ״משרועיתא״ והיה חלקלק לפיכך היה צריך לסמוך על ידיו ועל רגליו שלא ימעדו רגליו בדרך החלקלקה, רד״ק.
4. וזה היה מעזר ההשגחה שלא סיבב יהונתן את שן הסלע ללכת על הדרך, כי שם עמדו אנשי המצבה מוכנים למלחמה שלא כמו בתוך המחנה, שם היו פזורים ולא מוכנים, מלבי״ם.
5. אברבנאל.
6. מצודת דוד.
7. מהר״י קרא.
8. מצודת דוד.
הכל
(יד) וַתְּהִ֞י הַמַּכָּ֣ה הָרִאשֹׁנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יוֹנָתָ֛ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו כְּעֶשְׂרִ֣ים אִ֑ישׁ כְּבַחֲצִ֥י מַעֲנָ֖ה צֶ֥מֶד שָׂדֶֽה׃
And that first slaughter, which Jonathan and his armor-bearer made, was about twenty men, within about half a furrow's length in an acre of land.
וַהֲוַת מְחָתָא קַדְמֵיתָא דִמְחָא יוֹנָתָן וְנָטַל זְיָנֵיהּ כְּעַסְרִין גַבְרָא כְּבֵית פַּלְגוּת מַהֲלַךְ פַּדַן תּוֹרַיָא בְּחַקְלָא.
כבחצי מענה צמד שדה – בתוך שיעור מדת קרקע, מלא חצי מענה של מחרישת צמד בקר החורשת בשדה.
מענה – הוא תלם המחרישה, שקורין רייא בלעז. וגבורה גדולה היא זו, שהיו קרובים זה לזה, ונכונים לעזור זה את זה.
Half a furrow, of a pair [of oxen plowing] in the field. Within the area of a land measure [equal to] half the amount of a furrow of the plowing of a pair of oxen plowing a field.
Furrow. That is the ridge which is called 'reie' in Old French. This was a very mighty deed, because they were near each other and ready to help each other.
ותהי המכה הראשונה אשר הכה יונתן ונושא כליו כעשרים איש כבחצי מענה צמד {שדה} – כמשך חצי מענה בצמד שדהא הכה עשרים איש, כלו׳ כשיעור אורך שיחרוש אדם מהבקר ועד חצות בצמד בקר הכה עשרים איש ללמדך שאפילו שהיו עומדים זה בצד זה לא עמדו לפניו שאם היו רחוקין זה מזה לא היה תימה בדבר אם הכם אבל עכשיו מעשה נס היה שהיו עומדין זה בצד זה ולא עמד איש מהם בפניו.
א. כך הציע עפנשטיין. בכ״י (לפי עדותו): ״שנה״.
כבחצי מענה צמד שדה – כמיעוט שיעור מידת קרקע שהוא כמלא חצי מענה של מחרישה. צמד בקר כתרגומו: פדן תורין.
מענה – מנחם חיברו עניין האריכו למעניתם לשון עינותם, ופירש לשון חרישה הם.
ורבינו אמר: תלם המחרישה שקורין רייא וגבורתו מגיד לך שבמקום צר כזה שהם קרובין לעזור איש את רעהו ואף על פי כן הרגם. וכן מצינו היונתן ימות אשר עשה את הישועה הגדולה (שמואל א י״ד:מ״ה).
כבחצי מענה צמד שדה – הוא שיעור מהלך צמד הבקר בחרשו, ובכדי מקום שהיה חצי השיעור הזה הכה כעשרים איש. וכן תירגם יונתן: כבית פלגות מהלך פדן דתוריא בחקלא. וכ״ף כבחצי – כ״ף השיעור. וכן כ״ף כעשרים איש.
צמד שדה – ר״ל צמד בקר בשדה.
כבחצי מענה צמד שדהא – הבריח כל המחנה כשיעור חצי תלם של צמד שדה, ידוע להם כמה ארכו של תלם.
א. כן בכ״י לונדון 24896, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 41, פריס 217, פריס 218: ״כרם״.
כעשרים איש כבחצי מענה צמד שדה – רוצה לומר: שהכה יונתן ונושא כליו כעשרי׳ איש בשיעור קטן מהארץ כי אם חצי שיעור כארץ שיחרושו צמד בקר מהשד׳ ביום אחד.
(יד-כ) אהשני הוא להודיע כי אין מעצור לי״י להושיע ברב או במעט הלא תראה כי יהונתן לבדו עם נושא כליו נצחו כל מחנה פלשתים והחרידוהו באופן שהיתה חרב איש באחיו.
א. תועלת זו מופיעה לפני התועלת המובאת בתועלות רלב״ג שמואל א י״ד:י״ד-כ׳.
מענה – הוא הקו הישר, שיחרוש החורש כשיעור הראוי, וחוזר וחורש אצלו כמדתו, עד כלותו כל השדה, כמו: האריכו למעניתם (תהלים קכ״ט:ג׳).
צמד – זוג.
המכה הראשונה – כי לאחר זה כאשר רדפו ישראל אחריהם, הוסיפו עוד להכות בהם.
כבחצי מענה וכו׳ – רצה לומר: עם שהעשרים האלו היו קרובים זה לזה, כי עמדו בשיעור מרחק חצי מענה אשר יחרוש האדם בצמד בקר בהשדה, עם כל זאת לא עזרו אלו לאלו.
צמד שדה – שדה גדול כ״כ שצמד בקר יחרוש מענותיו ביום אחד, ובמחצית מקום כזה נתפזרו אנשי המצבה וע״כ נתגברו עליהם יהונתן ונושא כליו כי לא היו לאגודה אחת לעמוד נגד שנים אנשים הקמים עליהם.
וַתְּהִ֞י הַמַּכָּ֣ה הָרִאשֹׁנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יוֹנָתָ֛ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו, כְּעֶשְׂרִ֣ים אִ֑ישׁ אשר עמדו קרובים זה לזה, בתוך שיעור מדת קרקע1 קטן2, הוא מידת הליכה3 של כְּבַחֲצִ֥י כחצי מַעֲנָ֖ה אורך תלם4 מחרישת5 צֶ֥מֶד זוג6 בקר, החורשים ביום אחד7 בַּשָׂדֶֽה8, וגבורה גדולה היתה זו, שהיו קרובים זה לזה, ומוכנים לעזור זה את זה9, ועם כל זאת לא עזרו אלו לאלו10:
1. רש״י.
2. רלב״ג.
3. רד״ק.
4. רי״ד.
5. רש״י.
6. מצודת ציון.
7. רלב״ג.
8. רש״י, רד״ק.
9. רש״י.
10. מצודת דוד.
הכל
(טו) וַתְּהִי֩ חֲרָדָ֨ה בַמַּחֲנֶ֤ה בַשָּׂדֶה֙ וּבְכׇל־הָעָ֔ם הַמַּצָּב֙ וְהַמַּשְׁחִ֔ית חָרְד֖וּ גַּם־הֵ֑מָּה וַתִּרְגַּ֣ז הָאָ֔רֶץ וַתְּהִ֖י לְחֶרְדַּ֥ת אֱלֹהִֽים׃
And there was a trembling in the camp in the field and among all the people; the garrison, and the raiders, they also trembled. And the earth quaked; so it grew into a terror from God.
וַהֲוַת זִיעָא בְּמַשְׁרִיתָא בְּחַקְלָא וּבְכָל עַמָא אִסְטַרְטִיגָא וּמְחַבְּלָא זָעוּ אַף אִינוּן וְזָעַת אַרְעָא וַהֲוַת לְזִיעַ מִן קֳדָם יְיָ.
א׳ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלהים׳ – אמר על כך ר׳ יהודה: זהו תיאור של העוצמה האדירה של החרדה, על פי דרכם של דוברי העברית, שהם מסמיכים כל דבר שהם רוצים להעצים אותו אל שם ה׳, כמו בדברי הכתוב ׳אם ארץ מאפליה׳ (ירמיהו ב, לא), ׳רשפי אש שלהבתיה׳ (שיר השירים ח, ו).
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
המצב והמשחית – פירשנום, לפיכך אמר גם המה כי הם אוחזי החרב והחנית.
ותרגז הארץ – על דרך משל, כלומר רגז מחנה פלשתים.
ותהי לחרדת אלהים – כתרגומו: והות לזיע מן קדם י״י, כלומר כי מהאלהים באה להם החרדה, כי הם לא היו רואים למה היו חרדים כי אין נלחם אתם כי אם יונתן ונושא כליו.
ותהי חרדה במחנה וגו׳ – זה היה מהש״י על צד ההשגחה להביא עליהם החרדה הזאת הנפלאה באופן שתהיה חרב איש באחיו עם מה שראו בתחלה שלא באו שם מישראל כי אם יונתן ונושא כליו.
ותהי לחרדת אלהי׳ – רצה לומר חרדה גדולה כטעם אש אלהים הררי אל או יהיה הרצון בו שהחרדה היתה מסובבת מהש״י.
המצב והמשחית – המושל ואנשי המשחית, גם המה חרדו, עם כי מדרכם להיות אמיצי לבב.
ותרגז הארץ – אמר בלשון גוזמא והפלגה.
ותהי לחרדת אלהים – המחנה היתה לחרדה גדולה כי כאשר ירצה להגדיל דבר מה, סומכו למלת ׳אל׳ כמו [תהלים פ׳:י׳]: וענפיה ארזי אל.
ותהי ועל ידי כן נתהוה חרדה במחנה בשדה ובכל העם ואחר כך המצב והמשחית חרדו גם המה – כי אם היה בא לעומת מקום המצב לא היו חרדים כי היו רואים כי שנים המה, אבל בבואו באמצע בין המצב ובין המחנה ושם הכה חשבו המחנה שכבר נפל המצב והמשחית אחר שהניחום לעבור מגבולם והלאה ועל ידי כן חרדה המחנה, ומתוך חרדת המחנה חרדו גם המצב עד שרגזה הארץ בכלל ומבאר כי באמת ותהי לחרדת אלהים לא היתה חרדה טבעיית רק ה׳ הפיל עליהם פחד וחרדה.
חרדה – פחד מסכנה בלתי ידועה.
במחנה וגו׳ – מחנה הוא המקום שחונים בו אנשי המלחמה ונוטים שם אהליהם, מערכה מקום שעורכים שם מלחמה, שדה כמשמעו, המצב והמשחית, ל׳ כולל, מצבות אחרות שהיו לפלשתים אנה ואנה ואנשי החלוץ ההולכים לפני אחיהם להשחית השדות (זהו שכתב בשדה) גם הם חרדו, בראותם שארית אנשי צב מכמש נסים על נפשם נמוג נפש שכניהם והתחילו לנוס בלי שישאלו מדוע נסים אתם, וחרדתם פשטה על כל המחנה.
ותרגז – נתבלבלה דעתם, זה עיקר הוראת שרש רגז ברוב המקומות.
חרדת אלהים – ע״ד עצי ה׳ (תהלים ק״ד), חרדה גדולה וחזקה.
וַתְּהִי֩ חֲרָדָ֨ה בַמַּחֲנֶ֤ה הפלשתים בַשָּׂדֶה֙ וּבְכָל-הָעָ֔ם, ולאחר מכן הַמַּצָּב֙ החיל1 וְהַמַּשְׁחִ֔ית והגיבורים המזומנים להילחם2 חָרְד֖וּ גַּם-הֵ֑מָּה הם, וַתִּרְגַּ֣ז ותרעד3 הָאָ֔רֶץ בכללותה4, וַתְּהִ֖י לְחֶרְדַּ֥ת אֱלֹהִֽים חרדה גדולה5, ולא היתה זו חרדה טבעית6, כי אם מאת ה׳ נפלה עליהם חרדה זו7:
1. רי״ד, וכן ראה ביאורים בפס׳ כג שפרק יג דלעיל.
2. רי״ד.
3. מצודת ציון. והוא בלשון גוזמא והפלגה, מצודת דוד.
4. מלבי״ם. ורד״ק מבאר שהכונה למחנה פלישתים ואמר על דרך משל ותרגז הארץ.
5. רלב״ג.
6. מלבי״ם. והם לא היו רואים למה היו חרדים, כי אין נלחם אתם כי אם יונתן ונושא כליו, רד״ק.
7. ר״י קרא, רלב״ג.
הכל
(טז) וַיִּרְא֤וּ הַצֹּפִים֙ לְשָׁא֔וּל בְּגִבְעַ֖ת בִּנְיָמִ֑ן וְהִנֵּ֧ה הֶהָמ֛וֹן נָמ֖וֹג וַיֵּ֥לֶךְ וַהֲלֹֽם׃
And the watchmen of Saul in Gibeath-benjamin looked; and, behold, the multitude melted away, and they went here and there.
וַחֲזוֹ סִכְוָאַיָא לְשָׁאוּל בְּגִבְעֲתָא דְבֵית בִּנְיָמִין וְהָא הֲמוֹן מַשִׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי אִתְּבַר אָזֵיל תַּבְרֵיהּ וְסַגִי.
אאמר ר׳ יהודה ׳וילך והלום׳ – זוהי צורת מקור המופיעה במקום בינוני פועל, כפי שנאמר ׳וילך הלוך ורב׳ (שמואל א יד, יט), כלומר: בכל מקום שהוא [יונתן] הלך דברים נשברו. [בדומה לכך] גם הפטיש שבאמצעותו שוברים נקרא ׳להלמות עמלים׳ (שופטים ה, כו).
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
הצופים לשאול – הצופים אשר היו לשאול בגבעת בנימן.
צופים – אישקאגטש בלעז.
והנה ההמון – של פלשתים, נמוג ממקומו וילך, וקרב הלום לצד ישראל.
נמוג – כמו: נע (בראשית ד׳:י״ב).
Shaul's sentries. The sentries that Shaul had in Givas Binyomin.1צוֹפִים is badetes in Old French.
Behold the multitude. Of the Philistines melted away from its position and kept coming nearer to הֲלֹם i.e., Yisroel's side.
Melting away. [It means the same as], "wandering and moving."2
1. The sentries appointed by Shaul to keep watch on the enemy made the observation.
2. Bereshit 4:12.
ויראו הצופים אשר לשאול אשר בגבעת בנימין – בנוהג שבעולם כשישא גוי אל גוי חרב1 ואלה חונים נוכח אלה שניהם מעמידין צופים שלא יקפצו אילו על אלו פתאום.
וראו והנה ההמון – של פלשתים.
נמוג – נע.
וילך והלום – פתר׳: אל עבר הלז אל עבר בני ישראל מהלום בלעז דוירשצא.2
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ב׳:ד׳.
2. בלעז: deversé .
הצופים לשאול – בטידוש בלעז. צופים העומדים על גבעת בנימן.
הם ראו והנה המון – פלשתים נמוג – כתרגומו: איתבר ותבריה אזיל וסגי.
ומנחם פירש לשון מסים. ודונש פירש לשון נוע.
וילך והלם – הולך וקרב הלום לצד ישראל.
הלום – פירש מנחם: הנה.
הצופים לשאול – אשר לשאול.
ההמון – המון מחנה פלשתים.
וילך והלום – מן: והלמה סיסרא (שופטים ה׳:כ״ו), פי׳ הלוך והשבר.
והנה ההמון נמוג וילך והלם – היו הולכים וחוזרים לאחוריהם ומכים זה את זה, כמו והלמה סיסרא, וכך כת׳ לפנים והנה היתה חרב איש ברעהו.
ויראו הצופים לשאול – ויתכן שמהעם אשר אתו שם קצתם במקום גבוה שיהיו צופים ומביטים מה יעשו פלשתים כי זה ממה שיישירם אם להציל נפשם אם לנצח פלשתים בראותם כי יש לאל ידם.
והנה ההמון נמוג וילך והלם – רוצה לומר: שהקול שהיה במחנה פלשתים הוא קול המוגים וההלומים לא קול המנצחים.
הצופים – העומדים במקום גבוה, ומשם צופים למרחוק לראות מה נעשה במלחמה.
ההמון – העם רב.
נמוג – ענין המסה, ורוצה לומר, מוכה ומנוגע.
והלום – ענין הכאה, כמו: והלמה סיסרא (שופטים ה׳:כ״ו).
הצופים לשאול – הצופים שהיו לשאול בגבעת בנימן.
ההמון – של פלשתים, המה נמוגים והולכים ומוכים בכל פעם יותר.
ויראו כו׳ והנה ההמון נמוג – כי המחנה כ״ז שעומדת על דגלה וסדרה, היא קשורה באגודה אחת איש באחיהו ידובקו ונקראת בשם מחנה או צבא או עם וכדומה, אבל עת תתהוה מהומה ביניהם ימוגו וימסו אסוריהם ואז נקראים בשם המון, על המונם ושאונם, ששם המון מורה על קיבוץ בלתי מסודר כחוקי סדרי המלחמה, וראו כי ההמון נמוג מחבורם, וזה כי וילך והלם רצה לומר מקצתם הלכו להתרחק הלאה, ומקצתם התקרבו הלום לצד גבעה, כי במהומה הזה יש נבהלו נחפזו לצד הזה ויש ברחו לצד שכנגדו, ובזה נולד ספק אם זה בריחה או הכנה והתחלה למלחמה.
והלם – לפי דעתי הוא פֹעל, מקור משרש הלם (והלמה סיסרא, שירת דבורה), והראוי וילך הלוך והלם, נגיפתו הלכה וגברה, ומהר״ר מיינשטער תרגם בנוסם היו מתקרבים לצד שאול, ולא נראה מפני הו״ו של והלם.
וַיִּרְא֤וּ הַצֹּפִים֙ אשר היו1 לְשָׁא֔וּל בְּגִבְעַ֖ת בִּנְיָמִ֑ן2, וְהִנֵּ֧ה הֶהָמ֛וֹן העם הרב3 שבמחנה פלשתים4 נָמ֖וֹג נע ונד5 כדמות הבורחים הבלתי מסודרים6, וַיֵּ֥לֶךְ והם הולכים ומוכים בכל פעם יותר7, וַהֲלֹֽם וחוזרים לאחוריהם ומכים זה את זה8: פ
1. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
2. אשר עמדו במקום גבוה, ומשם צופים למרחוק לראות מה נעשה במלחמה, מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. רש״י, ר״י קרא, רד״ק.
5. רש״י, ר״י קרא.
6. אברבנאל.
7. מצודת דוד. ורלב״ג ביאר שקול המחנה נמוג, דהיינו קול ענות חלושה ולא קול מנצחים.
8. רי״ד.
הכל
(יז) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל לָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ פִּקְדוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ מִ֖י הָלַ֣ךְ מֵעִמָּ֑נוּ וַֽיִּפְקְד֔וּ וְהִנֵּ֛ה אֵ֥ין יוֹנָתָ֖ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָֽיו׃
Then Saul said to the people that were with him, "Count now, and see who has gone from us." And when they had counted, behold, Jonathan and his armor-bearer were not there.
וַאֲמַר שָׁאוּל לְעַמָא דְעִמֵיהּ סַעֲרוּ כְעַן וַחֲזוֹ מִן שְׁגָא מִנָנָא וּמְנוֹ וְהָא לֵית יוֹנָתָן וְנָטַל זְיָנֵיהּ.
Inspect. An expression of inspection, as in, "that You inspect him every morning."1
1. Iyyov 7:18.
הכל
(יח) וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ לַֽאֲחִיָּ֔ה הַגִּ֖ישָׁה אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים כִּֽי־הָיָ֞ה אֲר֧וֹן הָאֱלֹהִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא וּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
And Saul said to Ahijah, "Bring here the ark of God." For the ark of God was there at that time with the Children of Israel.
וַאֲמַר שָׁאוּל לַאֲחִיָהּ קָרֵיב אֲרוֹנָא דַייָ אֲרֵי הֲוָה אֲרוֹנָא דַייָ בְּיוֹמָא הַהוּא עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הגישה ארון האלהים – אורים ותומים.
כי היה ארון האלהים ביום ההוא – המקרא חסר תיבה אחת, כי היה ארון האלהים שם ביום ההוא.
Bring near the Ark of God. I.e., the Urim and Tumim.
For the Ark of God was there on that day. This verse is missing one word; [what it means is,] "because the Ark of God was there [שָׁם] on that day."
ארון האלהים – אורים ותומים שבארון היו שם על ידי אחיה בן אחיטוב כדלעיל.
ובני ישראל – עם בני ישראל, כתרגומו.
ויש לומר כי היה ארון האלהים ביום ההוא ובני ישראל – יחדו. ויש אומרים: כי היה שם.
הגישה ארון האלהים – ר״ל האפוד האורים והתומים שהיו עם ארון האלהים, לשאול בהם על יהונתן.
ובני ישראל – עם בני ישראל. וכן: ויוסף היה במצרים (שמות א׳:ה׳) – עם יוסף שהיה במצרים. וכאשר ראה שאול כי ההמון אשר במחנה פלשתים הולך ומתמוגג, אמר לכהן אסוף ידך כי אין פנאי עתה אלא ללכת למלחמה, כי רואים אנחנו כי אלהים עמנו, כי כל המון פלשתים מתמוגגים
כי היה ארון האלהים ביום ההואא ובני ישראל – תרגומו: עם בני ישראל, פירוש: היה עמהם במלחמה.
א. כן בכ״י לונדון 24896, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 41, פריס 217, פריס 218 חסר: ״ההוא״.
ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים – רוצה לומר: האורים והתומים שהיה בארון לשאל לו באלהים על דבר יונתן והחרדה הזאת אשר במחנה פלשתים אם ראוי שירדפו אחריהם אם יעמדו במקומם.
כי היה ארון האלהים ביום ההוא ובני ישראל – ירצה לפי מה שאחשוב כי ביום שבאו בגלגל על זה הדבר היה בא שם ארון האלהים ובני ישראל ולזאת הסבה קרה כאשר נפץ העם מעל שאול שנשאר שם הכהן הגדול עם ארון האלהים וכאשר נסעו משם שמואל ושאול והעם אשר עם שאול ללכת הגבעה אשר בבנימן נעתק עמהם הכהן הגדול וארון האלהים והלכו בגבעה ואולם מקום ארון האלהים היה שם אז ברוב.
הגישה – הקריבה.
ובני ישראל – הוי״ו היא במקום עם, וכן: ויוסף היה במצרים (שמות א׳:ה׳), ורוצה לומר עם יוסף.
הגישה ארון האלהים – לשאול לפניו באורים ותומים, אם נעלה עליהם.
ובני ישראל – רצה לומר: הארון היה עם בני ישראל ובתוכם.
ויאמר שאול ולכן רצה לדרוש באורים ותומים מה סבת הדבר ומה הדבר הזה,
כי היה ארון האלהים וכו׳, רצה לומר כי מעת חרב משכן שילה לא היה מקום קבוע לארון, והיו מוליכים אותו ביום ההוא רצה לומר בעת ההיא עם בני ישראל בכל מקום שהתקבצו, ולכן בעת הלכו הגלגל לחדש שם המלוכה הביאו הארון עמם וכשיצא שאול משם אל הגבעה הוליכו עמו.
ובני ישראל – כבר העירותי למעלה על קושי לשון סימנים אלו, ובאה כאן הו״ו במקום את או עם, ואמת הוא שהוראתם קרובה כמו (כ׳) ויזעק שאול וכל העם כמו עם כל העם; ויש להתפלא ששאול בלי שמוע עצת שמואל שלח להביא הארון מקרית יערים במלחמה קשה כזאת אחר שראו מה שאירע להם במלחמת שילה שלא הועיל להם הארון וגם נפל ביד שונאיהם, לולא עשה כן לכתחלה כדי להחריד הפלשתים שניסו כמה הזיק להם לקחתו; מ״מ יותר היה שאול ראוי לתוכחת שמואל על שהואיל לעשות כזה, משיוכיחנו על שלא המתין עליו להעלות העולה.
וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ לַֽאֲחִיָּ֔ה בן אחיטוב1, הַגִּ֖ישָׁה קרב2 את האפוד3 שֶׁבְּאֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים לשאול לפניו באורים ותומים4 על דבר יונתן והחרדה הזאת אשר במחנה פלשתים, אם ראוי שנרדוף אחריהם אם לאו5, כִּֽי-הָיָ֞ה אֲר֧וֹן הָאֱלֹהִ֛ים שם6 בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא וּבְנֵ֥י עם בני7 יִשְׂרָאֵֽל, שכן מעת שחרב משכן שילה לא היה מקום קבוע לארון והיו מוליכים אותו לכל מקום שהתקבצו8:
1. מהר״י קרא.
2. מצודת ציון.
3. רד״ק.
4. רש״י, מצודת דוד.
5. רד״ק, רלב״ג, מצודת דוד.
6. רש״י.
7. מהר״י קרא, רד״ק, רי״ד, מצודת ציון.
8. מלבי״ם.
הכל
(יט) וַיְהִ֗י עַ֣ד דִּבֶּ֤ר שָׁאוּל֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהֶהָמ֗וֹן אֲשֶׁר֙ בְּמַחֲנֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֔ים וַיֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וָרָ֑ב וַיֹּ֧אמֶר שָׁא֛וּל אֶל־הַכֹּהֵ֖ן אֱסֹ֥ף יָדֶֽךָ׃
And it came to pass, while Saul talked to the priest, that the confusion that was in the camp of the Philistines went on and increased; and Saul said to the priest, "Withdraw your hand."
וַהֲוָה עַד דְמַלֵיל שָׁאוּל עִם כַּהֲנָא וְהָמוֹנָא דִבְמַשִׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי אָזֵיל מֵיזַל וְסָגֵי וַאֲמַר שָׁאוּל לְכַהֲנָא קָרֵיב אֵיפוֹדָא.
ויאמר שאול אל הכהן אסוף ידיך – הוא היה הנשאל באורים ותומים וכשראה המון שבמחנה פלשתים הלוך ורב לא המתין עד שישיב לו דבר ואמ׳ לכהן אסוף ידיך כלומ׳ כנוס ידך אליך ואף כאן לא שמר הבטחתו.
אסף ידך – כתרגומו: קריב אפודא. ונראה לי כי אמר לו לגנוז ולאסוף האורים ותומים בחושן המשפט כי נבהל מהמון פלשתי ההולך ורב וקרב אליו, שהרי כבר נאמר הגישה ארון האלהים (שמואל א י״ד:י״ח).
ומה שאמר: וילך הלוך ורב – פירושו: ורב להתמוגג ולהשבר, והוא חסר, וחסרונו ידוע מן הענין. וכן תירגם יונתן: והמונא די במשרית פלשתאי אזל מזל וסגי תבריה.
ויתכן לפרש בלי חסרון, ויהיה פירוש: וההמון – מענין מהומה ומשרשו, ויהיה בשקל: ששון. והראייה שאמר: אשר במחנה פלשתים. ואם היה פירושו כמו שאר המון, די לו בזכרו וההמון, כי ההמון הוא המחנה הרב. וכן אמר למעלה: והנה ההמון נמוג וילך (שמואל א י״ד:ט״ז), ולא זכר מחנה.
ופי׳ אסוף ידך – כמו: ויאסוף רגליו (בראשית מ״ט:ל״ג), כלומר שיאסוף ידיו אליו וימנע מפתח האורים והתומים ומלשאול בהם.
ויונתן תרגם: אסוף ידך – קרב איפודא. ואם כפירושו, עניינו: והלא כבר אמר הגישה ארון האלהים. ומה טעם: ויהי עד דבר שאול אל הכהן וגו׳, ועוד מה טעם: אסוף ידך? היה לו לומר: פתח ידך, ועוד לא ספר הכתוב ששאל בהם, אלא מיד: ויזעק שאול וכל העם (שמואל א י״ד:כ׳). אולי היתה דעת המתרגם: קרב אותו אל הארון והצניעהו.
וההמון אשר במחנה פלשתים – רוצה לומר: קול ההמון הנזכר במחנה פלשתים שהוא קול הנשברים והמדוכאים היה הולך וחזק.
אסוף ידך – רוצה לומר: שיאסף ידיו אליו ולא יתעסק עוד בענין האורים והתמים על השאלה הזאת כי אין להם פנאי.
עד דבר – בעוד שדבר אל הכהן לשאול באורים ותומים, היה ההמון הולך ומתרבה בדבר הנמיגה וההכאה.
אסוף ידך – הכנס ידך אל עצמך להמנע מלפתוח האורים ותומים, כי אין עוד זמן לשאול בהם.
וההמון רצה לומר בתוך כך נתרבה ההמיה והרעש שמה (המון זה שם המקרה על ההמיה וקול ענות) עד ששמעו קול מפלתם.
וההמון – שם המון נגזר מתחלה משרש המה שענינו ערבוב או טירוף הדעת כמו מדוע קול הקריה הומה (מלכים א א׳:מ״א) וזולתו, ואח״כ הושאל להורות עם רב יחד אשר לא ינצל מלגרום ערבוב ורעש בתנועותיהם, וכאן חזר להוראתו הראשונה נרדף למהומה (למטה כ׳), וכן קול המון הגשם (מלכים א י״ח:מ״א), וקול דבריו כקול המון (דניאל י׳:ו׳).
אסוף ידך – שהכנסת בתוך תיק החשן להוציא הגורל (עיין מ״ש למעלה י׳:כ״ב) שכבר נתן לנו האל אות ישועה בְהֻמו את פלשתים.
וַיְהִ֗י עַ֣ד בעוד1 דִּבֶּ֤ר שָׁאוּל֙ אֶל הַכֹּהֵ֔ן לשאול באורים ותומים2 וְקול3 הֶהָמ֗וֹן אֲשֶׁר֙ בְּמַחֲנֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֔ים וַיֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ היה הולך4 וָרָ֑ב ומתחזק5 (פ) וַיֹּ֧אמֶר שָׁא֛וּל אֶל הַכֹּהֵ֖ן, אֱסֹ֥ף הכנס6 יָדֶֽךָ אל עצמך להימנע מלפתוח את האורים ותומים, כי אין עוד זמן לשאול בהם,7 שהפלשתים מתחזקים:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רלב״ג, מלבי״ם.
4. רלב״ג.
5. רלב״ג.
6. מצודת ציון.
7. רלב״ג, מצודת דוד. וחכמינו ז״ל בויקרא רבה ובמדרש תהלים (מזמור כז) יחסו את המעשה הזה לעוון גדול לשאול, שהתחיל לשאול באורים ותומים ואמר לכהן ״אסוף ידיך״, עד שאמרו שזה היה אחד מעוונותיו שבעבורו לא נמשכה מלכותו, אברבנאל.
הכל
(כ) וַיִּזָּעֵ֣ק שָׁא֗וּל וְכׇל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיָּבֹ֖אוּ עַד־הַמִּלְחָמָ֑ה וְהִנֵּ֨ה הָיְתָ֜ה חֶ֤רֶב אִישׁ֙ בְּרֵעֵ֔הוּ מְהוּמָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד׃
And Saul and all the people that were with him were gathered together, and came to the battle; and, behold, every man's sword was against his fellow, and there was a very great tumult.
וְאִתְכְּנִישׁ שָׁאוּל וְכָל עַמָא דְעִמֵיהּ וְאָתוֹ עַד קְרָבָא וְהָא הֲוַת חַרְבָּא גְבַר בְּחַבְרֵיהּ שִׁגוּשָׁא רַב לַחֲדָא.
ויזעק – ויאסף, כי אסיפת העם הוא על ידי זעקה.
חרב איש ברעהו – מפני מהומת י״י רבה1 אשר היתה במחנה היו נבהלים ומהוממים, והיו הפלשתים מכים איש את רעהו והיו חושבים להכות בישראל.
1. השוו ללשון הפסוק בזכריה י״ד:י״ג.
וַיִּזָּעֵ֣ק וַיֵּאָסֶף1 שָׁא֗וּל וְכָל-הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ, וַיָּבֹ֖אוּ עַד-הַמִּלְחָמָ֑ה, וְהִנֵּ֨ה הָיְתָ֜ה חֶ֤רֶב פלשתים הורגת2 אִישׁ֙ בְּרֵעֵ֔הוּ בחושבם שהם מכים בישראל, וזאת מפני שה׳ הכניס בהם3 מְהוּמָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד:
1. רד״ק, מצודת ציון. כי אסיפת העם ע״י זעקה, רד״ק.
2. רד״ק, אברבנאל.
3. רד״ק.
הכל
(כא) וְהָעִבְרִ֗ים הָי֤וּ לַפְּלִשְׁתִּים֙ כְּאֶתְמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם אֲשֶׁ֨ר עָל֥וּ עִמָּ֛ם בַּֽמַּחֲנֶ֖ה סָבִ֑יב וְגַם־הֵ֗מָּה לִֽהְיוֹת֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר עִם־שָׁא֖וּל וְיוֹנָתָֽן׃
Now the Hebrews that were with the Philistines beforehand, and that went up with them in the camp, all around, they also turned to be with the Israelites that were with Saul and Jonathan.
וִיהוּדָאֵי הֲווֹ לִפְלִשְׁתָּאֵי כְּמֵאִתְמָלֵי וּמִדְקָדָמוֹהִי דִסְלִיקוּ עִמְהוֹן בְּמַשְׁרִיתָא סְחוֹר סְחוֹר וְאַף אִינוּן תָּבוּ לְמֶהֱוֵי עִם יִשְׂרָאֵל דְעִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן.
והעברים היו לפלשתים – בעזרתם, מחמת יראה מתמול שלשום, והיום נהפכו גם המה עם חבריהם, להיות בעזרת אחיהם.
And the Hebrews who were with the Philistines. To help them, out of fear, in earlier times;1 but today they too turned [against the Philistines and joined] their fellows to be at their brethren's assistance.
1. The Bnei Yisroel who had been living in Philistine territory had been forcibly drafted into the Philistine army to fight against their brethren.
והעברים היו לפלשתים... וגם המה להיות עם ישראל – כלומ׳ העברים אשר היו עם פלשתים כשהשבו אותם כשנלחמו עם ישראל וינגפו לפניהם גם המה שבו עתה להיות עם ישראל.
והעברים היו לפלשתים – כלומר יהודים ששבו מפלשתים כבר תמול שלשום – היו בעזרתם כי פחד פלשתים עליהם ומשראו מפלת פלשתים חזרו גם הם להיות עם ישראל – בעזרת אחיהם.
והעברים – פי׳: אותן העברים אשר היו לפלשתים כאתמול שלשום שהיו גרים בארצם אשר עלו עמם ועל כרחם להלחם בישראל, והיו במחנה סביב, כלומר שלא היו שם מדעתם ולא היו שמים עצמם במחנה אלא סביב מחוץ כדי למשוך ידיהם ולהיותם נשמטים מלהלחם בישראל אם יוכלו, ועתה כשראו שישראל נצחו היו גם המה עם ישראל אשר היו עם שאול ויונתן, והכו בפלשתים גם המה. ואם תאמר היאך לא חששו על בתיהם שהניחו בארץ פלשתים? לפי שראו כי מהומת י״י היתה רבה בפלשתים עד שהיו מכים איש את רעהו בלא ידיעה ובלא הרגשה, אמרו גם הם בנו לא ירגישו ולא ידעו, והכו בהן.
והעברים היו – היו משועבדים תחתיהם. והיו עמהם כאשר היו כתמול שלשם והעלו אותם במחנה כדי שיעזרום, ועכשיו נהפכו עם שאול ונלחמו בפלשתים.
והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשום וגו׳ – יתכן שהפלשתים היו מושלים בקצת ישראל והיו יושבים תחתיהם והביאום הפלשתים עמהם במחנה להכריח׳ שילחמו עם ישראל כמו שראינו באכיש מלך גת שהביא עמו דוד ואנשיו להלחם עם שאול ועם ישראל ולזה אמר והעברי׳ אשר היו לפלשתי׳ מקודם זה שעלו עם הפלשתים במחנה סביב גם המה נהפכו להיות עם ישראל אשר עם שאול ויונתן כן פירשו קצת המפרשים, והנכון בעיני שהרצון בזה שעם היות ישראל בדבר זאת המלחמה בתכלית הדלות והשפלות עד שנתחבאו במקומות הנזכרים הנה אחר הגיע זאת המהומה לפלשתים היו העברים לפלשתים כאתמול שלשום בהלחמם עמם בימי שמואל שגברה יד ישראל עליהם ועל עמם במחנה סביב להכותם ולתפשם באופן שלא ישאר מהם איש ולא עוד אלא גם המה ר״ל הפלשתים להיות עם ישראל אשר עם שאול ויונתן כי קצתם היו הורגים קצתם ובזה האופן היו עוזרים לישראל כאלו היו עמם.
והעברים וכו׳ – כי רבים מישראל גרו בארץ פלשתים, והיו משועבדים להם, ועלו עמהם בעל כרחם להלחם בישראל, ואמר: העברים אשר היו לעזרת פלשתים בעת אתמול שלשום אשר עלו במחנה פלשתים, גם המה חזרו להיות עם ישראל, בראותם שיד ה׳ היתה בהם.
ב. והעברים שישראל שגרו בצד מערב ארץ ישראל בערי פלשתים היו לפלשתים כאתמול שלשום נכנעים תחתם וגם עלו עמם במחנה סביב – רצה לומר עמדו סביבות המחנה להספיק צדה וצרכיהם,
וגם המה נהפכו עתה להיות עם ישראל אשר עם שאול לעזרם.
והעברים וגו׳ – פשט הכתוב כך – והעברים אשר עלו עמם במחנה סביב (מכל צד מעורבים בין הפלשתים) היו לפלשתים (נהפכו להיות לפלשתים שונאים וצרים) כאתמול שלשם, וגם המה להיות (נהפכו להיות) עם ישראל; והיה ראוי לכתוב ״היו להיות״ ר״ל נהפכו להיות כהוראת ״יהי לתנין״ יהפך, רק למען לא תקשה המליצה לאוזן שומעיה בכפל שרש היה השמיט תיבת היו; ואחד מן התלמידים הואיל לפרש שהראוי והעבדים בדל״ת, שהפלשתים כהרגלם העלו עמם במלחמה גם עבדיהם להגדיל צבאם והם פשעו בם והחזיקו ידי שאול, ואין לכחד שלולא חלוף האות יהיה נכון עד מאד, שדבר רחוק הוא שיביאו עמם מבני ישראל (חרש ומסגר ששבו במלחמת שילה, למעלה י״ג:י״ט) ויבטחו בם שיעזרום נגד אחיהם, הלא לא בטחו בדוד (למטה כ״ט:ד׳) המוכרח לגלות מפני שאול.
וְאפילו הָעִבְרִ֗ים היהודים1 אשר הָי֤וּ משועבדים2 לַפְּלִשְׁתִּים֙ והמשיכו להיות נכנעים תחתם3 כְּאֶתְמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם כבעבר, והם אותם היהודים אֲשֶׁ֨ר עָל֥וּ היו עולים בעל כרחם4 עִמָּ֛ם עם פלשתים להילחם בישראל ולא היו שמים עצמם5 בַּֽמַּחֲנֶ֖ה אלא סָבִ֑יב מחוצה לו, כדי להישמט מלהילחם באחיהם, אותם יהודים אלו כאשר ראו שישראל מנצחים6, ויד ה׳ היתה בפלשתים7, הפסיקו לחשוש8, וְגַם-הֵ֗מָּה הם נהפכו עם חבריהם9, לִֽהְיוֹת֙ עִם-יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר היה עִם-שָׁא֖וּל וְיוֹנָתָֽן לעזרה10 והצטרפו להכות בפלשתים11:
1. מהר״י קרא.
2. רי״ד, מצודת דוד.
3. מלבי״ם.
4. רד״ק, רלב״ג, מצודת דוד.
5. רד״ק.
6. רד״ק.
7. מצודת דוד.
8. רד״ק.
9. רש״י. ורלב״ג מבאר שמדובר בפלשתים שהכו בחבריהם ובכך הצטרפו לעזור לישראל.
10. מלבי״ם.
11. רד״ק.
הכל
(כב) וְכֹל֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמִּֽתְחַבְּאִ֤ים בְּהַר־אֶפְרַ֙יִם֙ שָֽׁמְע֔וּ כִּי־נָ֖סוּ פְּלִשְׁתִּ֑ים וַֽיַּדְבְּק֥וּ גַם־הֵ֛מָּה אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה׃
Likewise, all the men of Israel that had hidden themselves in the hill-country of Ephraim, when they heard that the Philistines fled, they also followed hard after them in the battle.
וְכָל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל דְאִטְמָרוּ בְּטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם שְׁמָעוּ אֲרִי אַפִיכוּ פְלִשְׁתָּאֵי וְאַדְבִּיקוּ אַף אִינוּן בַּתְרֵיהוֹן בִּקְרָבָא.
וידבקו גם המה – כמו: וידביקו. וכן: וידרכו את לשונם (ירמיהו ט׳:ב׳) – כמו: וידריכו.
ופי׳ וידבקו – ענין השגה, כמו: וידבק אותו (בראשית ל״א:כ״ג). ובזה הלשון תרגומו ענין השגה, ופירושו שרדפו אחריהם עד שהשיגום במלחמה והכו בהם גם הם.
ג. וכל איש ישראל המתחבאים וכו׳, ועל כולם, (כג) ויושע ה׳ ביום ההוא כי עיקר התשועה היתה השגחיית,
והמלחמה עברה את בית און – רצה לומר כשבאו לבית און כבר עברה המלחמה רצה לומר פסקה כי מאז נפוצו הבורחים והיו נסים לא לוחמים.
וְכֹל֩ אִ֨ישׁ אנשי יִשְׂרָאֵ֜ל הַמִּֽתְחַבְּאִ֤ים אשר התחבאו מפחד הפלשתים1 בְּהַר-אֶפְרַ֙יִם֙, כאשר שָֽׁמְע֔וּ כִּֽי-נָ֖סוּ פְּלִשְׁתִּ֑ים, יצאו ממקום מחבואם2 וַֽיַּדְבְּק֥וּ ורדפו3 גַם-הֵ֛מָּה הם אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה עד שהשיגו אותם, והיכו בהם גם הם4:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. רד״ק, מצודת ציון.
הכל
(כג) וַיּ֧וֹשַׁע יְהֹוָ֛הי״י֛ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַ֨מִּלְחָמָ֔ה עָבְרָ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָֽוֶן׃
So Hashem saved Israel that day; and the battle passed on as far as Beth-aven.
והמלחמה עברה את בית און – כתרגומו: ועבדי קרבא מטו עד בית און.
פי׳ עברה – כי מבית און והלאה עברה ברדפם אחרי פלשתים.
וַיּ֧וֹשַׁע יְהוָ֛ה בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת-יִשְׂרָאֵ֑ל כאשר עיקר התשועה היתה השגחיית1, וְהַ֨מִּלְחָמָ֔ה עָבְרָ֖ה אֶת-בֵּ֥ית אָֽוֶן והלאה, לרדוף אחרי פלשתים2, שהלוחמים לא הסתפקו בבריחת הפלשתים אלא התמידו במלחמה והמשיכו לרדוף3:
1. מלבי״ם.
2. מצודת דוד. ומלבי״ם ביאר ״עברה״ הפסיקה, דהיינו שכאשר באו לבית און כבר פסקה המלחמה כי נפוצו הבורחים והיו נסים ולא לוחמים.
3. רלב״ג.
הכל
(כד) וְאִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֥ל נִגַּ֖שׂ בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֩אֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת־הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִ֠ישׁ אֲשֶׁר־יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד־הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹא־טָעַ֥ם כׇּל־הָעָ֖ם לָֽחֶם׃
And the men of Israel were distressed that day; but Saul adjured the people, saying, "Cursed is the man that eats any food until evening, until I am avenged on my enemies." So none of the people tasted food.
וֶאֱנָשׁ יִשְׂרָאֵל אִידְחִיק בְּיוֹמָא הַהוּא וְאוֹמֵי שָׁאוּל יַת עַמָא לְמֵימַר לִיט גַבְרָא דְיֵכוּל לַחְמָא עַד רַמְשָׁא עַד דְאִתְפְּרַע מִבַּעֲלֵי דְבָבַי וְלָא טְעַם כָּל עַמָא לַחְמָא.
ויואל שאול את העם – (כתוב ברמז ט״ז).
תדע לך כה החרם והשבועה בוא וראה משאול בן קיש שהחרים שיצומו כל העם מגדול ועד קטן שנאמר ארור האיש אשר יאכל לחם, ויהונתן בנו לא היה שם ולא שמע וטבל את קצה המשענת אשר בידו בדבש ונתן בפיו ואכל והאירו עיניו. וראה שאול את פלשתים שהיו מחזקים בישראל מיד הבין שמעלו בני ישראל בחרם וראה בי״ב אבנים שעל כהן גדול וראה שהיתה אבנו של בנימן מכהה אורה וידע ששבט בנימן מעל בחרם והפיל גורלות ונלכד שאול ויהונתן בנו, מיד לקח שאול את חרבו ורצה להרוג את בנו, אמרו לו כל העם אדוננו המלך היא שגגה והקריבו קרבן עולה על שגגתו ונעתר לו ופדו אותו ממות שנאמר ויפדו העם את יונתן ולא מת (שמואל א י״ד:מ״ה).
נגש ביום ההוא – היו אצים ונגושים להלחם בפלשתים.
ויואל – לשון אלה.
אשר יאכל לחם – כל מאכל במשמע, כמו: נשחיתה עץ בלחמו (ירמיהו י״א:י״ט).
Were hard pressed on that day. They were being rushed and pressed1 to wage war against the Philistines.
[Shaul] had imposed an oath. An expression of oath.2
Who will eat food. All food is included [in לֶחֶם], as in, "Let us destroy the tree with its fruit [בְּלַחְמוֹ]."3
1. As in Shemot 5:13; Metzudos renders “approached.”
2. Shaul did not want the Bnei Yisroel to interrupt their pursuit of the Philistines; he therefore bound the Bnei Yisroel with an oath that no one should eat any food until the evening.
3. Yirmeyahu 11:19.
ואיש ישראל נגש – היו אצים ונוגשים להלחם בפלשתים ועל דרך זה נאמר ובמה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים ההם (שמואל א כ״ט:ד׳).
ויש לומר נגש – נדחק בשבועה שהשביען שאול, כמו שמפרש והולך ויואל שאול את העם – הרי נדחקו בשבועה וגם נדחקו ברעב ובצמא.
ויאל – מן אלה מן יאל, ויוסף מן יסף.
ונקמתי מאיבי – כמו וננקמתי מן נקם, ונגפתם מן נגף.
ולא טעם – חצי קמץ וחצי פתח בפועל שעבר.
נגש – נדחק. וכן תרגומו: אידחיק, כלומר שהיו רעבים, כי כבר השביע שאול את העם שלא יאכל עד הערב כדי שלא יפסיקו המלחמה.
ויואל – וי״ו ויואל פירושה כמו וי״ו: הן אתה קצפת ונחטא (ישעיהו ס״ד:ד׳), שפירושו וכבר חטאנו, לפיכך קצפת. וכן: ויואל – וכבר השביע שאול את העם, לפיכך נגש.
אשר יאכל לחם עד הערב – שום מאכל ר״ל, כי לחם כולל כל מאכל, כי אפילו הדבש לא היו טועמי׳ מפני השבועה, נראה כי על כל מאכל השביע׳.
ואיש ישראל נגש ביום ההוא – נדחק מאד לרדוף אחרי פלשתים.
ויואל שאול את העם – כמו הואל וקח ככרים. ואין שרשו כמו ואת אלית.
ואיש ישראל נגש ביום ההוא – רוצה לומר: שכבר נדחקו על דבר זאת הרדיפה מפני צואת שאול עד שלא יכלו לבטל מזה אפילו לצורך האכילה כי כבר השביע שאול את העם שלא יאכל מזון עד הערב כדי שתשלם לו הנקמה מאויביו ולזה נשמרו העם מלקחת הדבש להזין ממנו ולקח ממנו יונתן כי לא שמע השבועה ועם זה נחשב לו לעון כמו שיראה אחר זה אם מפני שלא חקר בזה קודם כי כבר היה רואה שאין משיג ידו אל פיו מהעם וזה לא היה נכון להיות אם לא בסבת נדר והסכמה ביניהם אם מפני שגנה אביו על ההשבעה הזאת כאמרו עכר אבי את הארץ וחשב שאם אכל העם משלל אויביו היו מתחזקים יותר ותרב מפני זה המכה בפלשתים עם מה שהתבאר לו כי לא בכח גברו על פלשתים אך מאת י״י היתה זאת.
החמישי הוא במדות הוא שראוי לאדם שינהג זריזות בפעלותיו בעת המצאו נעזר בהם מהש״י ולזה תראה שהשביע שאול את העם שלא יאכלו לחם עד הערב כדי שינהגו בזריזות להכניע הפלשתים בהיות לאל ידם וכבר נמצא שהסכים הש״י בזאת ההשבעה ולזה לא ענהו בשאלו בי״י מצד מה שעבר יהונתן על זאת השבועה.
ואיש ישראל נגש – בשי״ן שמאלית וכן ת״י אידחיק וכן פירשו כל המפרשים וכן הוא לפי המסורת שכתבתי בישעיה כ״ט.
נגש – קרב.
ויואל – מלשון אלה ושבועה.
טעם – הלוקח אל פיו מעט מן המאכל ואין בה לרדת חדרי בטן, יקרא טעימה.
נגש ביום ההוא – עם כי מתחלה נחבאו, עתה קרבו להלחם בהם.
ויואל – השביע את העם לבל יאכלו מאומה עד הערב, למען לא יהיו טרודים במאכלם, להנקם מפלשתים.
לחם – הוא כולל כל דבר מאכל.
ואיש ישראל נגש רצה לומר שאול ראה בבואו לבית און שהעם הפסיקו מן המלחמה כמ״ש והמלחמה עברה וחדלו מלרדוף אחרי צריהם, וזה בא מטעם כי איש ישראל היו נגשים ומוכרחים ביום ההוא אל המלחמה, רצה לומר לא לחמו בנפש חפצה כעם חרף נפשו למות בעבור חפשיותו וארצו רק היה אצלם כנגישה ששאול לחץ אותם לזה על ידי שהתגרה עם פלשתים, ולכן עת מצאו מנוח מאויביהם רצו לנוח מן המלחמה אשר הלכו אליה מתוך ההכרח, ולכן ויואל שאול השביעם באלה בל יאכלו לחם למען יקום גוי אויביו וכפי הסברא היו מתענים ביום ההוא כמו שהיה דרכם בכל עת צרה, ועתה כי נושעו הותר להם לאכול על פי הדין, וגזר שאול בל יאכלו כי עוד אין התשועה שלמה עד ישית אויביו הדום לרגליו והנה שאול דבר באלתו,
ארור האיש אשר יאכל לחם – ויש סברא שלא גזר רק אכילת לחם שהיא סעודה כראוי, לא על טעימת לחם מעט, ולא על אכילת דבר שאינו לחם כמו פירות וכיוצא, כי באר הטעם כדי שינקם מאויביו, רצה לומר שלא יפנו אל הכנת סעודתם ולא ירדפו אחר האויב, וזה רק בסעודה קבועה שמתאחרים בהכנתה ואכילתה, לא על טעימה ואכילת מיני פירות שהיא אכילת ארעי, שלא יתבטלו בזה מן המלחמה, ויש סברה שהיתה גזרתו גזירת תענית שיתענו כל היום כדי שזכות ענוים ותשובתם תועיל אל שינקמו מאויביהם, וישראל החמירו על עצמם בשני ענינים,
א. ולא טעם כל העם לחם – אף טעימה בעלמא.
ויאל – נקוד יו״ד חולם לעשותו משרש יאל בנין הפעיל, רק חסרה הו״ו הבאה במקום יו״ד פ׳ הפעל, ומקורו אלה מגזרת אל כלו׳ אזהרה לבלתי עשות איזה דבר, והראוי וַיַאַל על משקל וַיַעַל הפעיל משרש עלה; ואולי כונת הנקדנים לתת לו הוראת שרש יאל כמו הנה נא הואלתי לדבר אל ה׳ (וירא) שענינו לשון הוספה (עיין מ״ש על ולו הואלנו ונשב, יהושע ז׳:ז׳); איש ישראל היה נגש ביום ההוא כמו שכתב למעלה י״ג:ו׳ כי נגש העם, ושאול הוסיף על עמלם באמרו ארור האיש וגו׳; ולא לחנם השתמש גם כאן בתיבת נגש, ולא השתמש עוד (פ׳ כ״ז-כ״ח) בשרש יאל או אלה וכתב השביע; וגם יהונתן אומר (פ׳ כ״ט-ל׳) עכר אבי וגו׳ אף כי לוא אכֹל אכל, כלו׳ כל העם נגש כבר ע״י חרדתי ועמלו כמו שנגש אני ולמה הוסיף אבי על צערם? יותר מכן טעה שלא חשב שאדם מתענה אין לו כח להלחם, ובבוא השמש יהיו מוצרכים לחדול מרדוף אחר פלשתים ולשבת לאכול (ל״ב) ובכן פלשתים ימלטו את נפשם.
עד הערב ונקמתי וגו׳ – עד הערב ועד נקמתי.
וְאִֽישׁ ואנשי -יִשְׂרָאֵ֥ל נִגַּ֖שׂ היו אצים ונגושים להלחם בפלשתים1 בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא, וכדי שלא יהיו טרודים במאכל ולא יפסיקו במלחמה2, וַיֹּאֶל֩ השביע3 שָׁא֨וּל בלשון אלה4 אֶת-הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר ואמר, אָר֣וּר הָ֠אִישׁ אֲשֶׁר-יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם כל מאכל5 עַד-הָעֶ֗רֶב6, וְנִקַּמְתִּי֙ ואקח נקמה7 מֵאֹ֣יְבַ֔י בשלימות8, ושמעו לו, וְלֹֽא טָעַ֥ם כָּל-הָעָ֖ם לָֽחֶם כל מאכל9, אפילו לא טעימה בעלמא10: ס
1. רש״י. ורי״ד מבאר היו נדחקים מאד לרדוף אחרי פלשתים. ומצודת דוד ומצודת ציון מבארים שהתקרבו להילחם בפלשתים.
2. אברבנאל, מצודת דוד.
3. ר״י קרא, אברבנאל, מצודת דוד.
4. רש״י, מצודת ציון.
5. רש״י, מצודת דוד.
6. וכפי הסברא היו מתענים ביום ההוא כמו שהיה דרכם בכל עת צרה, ועתה כי נושעו הותר להם לאכול על פי הדין, וגזר שאול בל יאכלו כל עוד לא היתה התשועה שלימה עד ישית אויביו, מלבי״ם.
7. מהר״י קרא.
8. רלב״ג.
9. רש״י, מצודת דוד.
10. מלבי״ם. הלוקח אל פיו מעט מן המאכל ואין בו לרדת לחדרי בטן נקרא טעימה, מצודת ציון.
הכל
(כה) וְכׇל־הָאָ֖רֶץ בָּ֣אוּ בַיָּ֑עַר וַיְהִ֥י דְבַ֖שׁ עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃
And all the people came into the forest; and there was honey upon the ground.
There was honey. Cane sugar grows in Eretz Yisroel.
(כה-כז) ויהי דבש על פני השדה – דבש של קנים.
והנה הלך דבש – שהיה יוצא מן הקנים.
ביערת הדבש – בקנה הדבש, כגון ותשם בסוף תרגומו: ושויתיה ביערא, וסוף קנים של אגם. וכן אכלתי יערי עם דבשי (שיר השירים ה׳:א׳). ולשון ישמעאל קורין אותו דבש.
ויש לומר: והנה הלך דבש – חבורת דבש אסמו בלעז.
והנה דבש של חבורת דבורים על פני השדה – בשדה היער. על פני כולן בהרבה מקומות.
וכל הארץ – עם הארץ, כמו: וכל הארץ באו מצרימה (בראשית מ״א:נ״ז), ר״ל: כל בני המלחמה והנאספים אליהם. ודרך רדפם אחרי פלשתים באו ביער, והיה בעצי היער עדת דבורים והדבש נוטף מהם על פני השדה.
וה״ר ר׳ שלמה ז״ל כתב כי יער – קנה הצוקר היה, והוא הדבש שהיה נוטף מהם. ולא ידעתי מאין היה לו זה, כי יונתן תרגם: בחורשא.
והנה היה הדבש על פני השדה מפני שכבר היו שם כלים רבים ישכנו בהם הדבורים ויעשו בו הדבש כמנהגם והדבש היה בכלים ההם בחוד יערו כמשפט וידמה שהיו הכלים ההם מושמי׳ שם שורות שורות ביושר בדמיון דרך ולזה קרא זה הקבוץ הלך דבש כי האורך יקרא הלך מצד הדרך או לרבוי הדבורים שם ביער ההוא היה הדבש נגר על פני השדה כמו שפירשו הקודמים.
הכל
(כו) וַיָּבֹ֤א הָעָם֙ אֶל־הַיַּ֔עַר וְהִנֵּ֖ה הֵ֣לֶךְ דְּבָ֑שׁ וְאֵין־מַשִּׂ֤יג יָדוֹ֙ אֶל־פִּ֔יו כִּֽי־יָרֵ֥א הָעָ֖ם אֶת־הַשְּׁבֻעָֽה׃
And when the people came to the forest, behold a flow of honey; but no man put his hand to his mouth, for the people feared the oath.
וְאָתָא עַמָא לְחוֹרְשָׁא וְהָא בְּרֵיז דוּבְשָׁא וְלֵית דְמֵיתִיב יְדֵיהּ לְפוּמֵיהּ אֲרֵי דְחֵיל עַמָא מִשְׁבוּעֲתָא.
And behold there was a flow of honey. Which was flowing from the canes.
הלך דבש – כלומר הליכת דבש שהיה הולך ונגר על פני השדה.
ותרגם יונתן: בריז דובשא, ופי׳: ערוגה ושורה. ובבראשית רבה: בין שורותים יצהירו (איוב כ״ד:י״א) – שהיו עושין גריריות קטנות.
ואין משיג ידו – אין מגיע ידו עם הדבש אל פיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]
ויבא כו׳ והנה הלך דבש רצה לומר הגם שהדבש הלך ולא היה שום עכוב לא בלקיחתו ולא באכילתו, ובכ״ז ואין משיג ידו אל פיו וזה היה מפני כי ירא העם את השבועה והחמירו על ספיקה.
וַיָּבֹ֤א הָעָם֙ אֶל-הַיַּ֔עַר בשדה קני הדבש1, וְהִנֵּ֖ה הֵ֣לֶךְ ערוגה של2 דְּבָ֑שׁ אשר זב3 מן הקנים4 והולך וניגר על פני השדה5, וְאֵין ולא היה מי מהעם -מַשִּׂ֤יג אשר הביא את6 יָדוֹ֙ עם הדבש7 אֶל-פִּ֔יו, כִּֽי-יָרֵ֥א היה הָעָ֖ם אֶת-הַשְּׁבֻעָֽה שהשביע אותם שאול8:
1. ראה ביאור בפסוק כה לעיל.
2. תרגום יונתן, רד״ק.
3. מצודת ציון.
4. רש״י, מצודת דוד.
5. רד״ק.
6. רד״ק.
7. רד״ק.
8. ראה פס׳ כד׳ לעיל.
הכל
(כז) וְיוֹנָתָ֣ן לֹא־שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת־הָעָם֒ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶת־קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ וַיָּ֤שֶׁב יָדוֹ֙ אֶל־פִּ֔יו [וַתָּאֹ֖רְנָה] (ותראנה)א עֵינָֽיו׃
But Jonathan did not hear when his father charged the people with the oath. And he put forth the end of the rod that was in his hand and dipped it in the honeycomb and put his hand to his mouth; and his eyes brightened.
וְיוֹנָתָן לָא שְׁמַע כַּד אוֹמֵי אֲבוּהִי יַת עַמָא וְאוֹשִׁיט יַת רֵישׁ שׁוֹטִיתָא דְבִידֵיהּ וּטְבָל יָתָהּ בְּקִינָא דְדוּבְשָׁא וַאֲתֵיב יְדֵיהּ לְפוּמֵיהּ וְנַהֲרָא עֵינוֹהִי.
ויטבול אותה ביערת הדבש – תני המכבד והמרבץ והרודה את הדבש בשוגג בשבת חייב חטאת. הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. אמר רבי אלעזר מ״ט דר״א דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך כיער מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף חלת הדבש הרודה ממנה בשבת חייב חטאת.
ועוד אמר ר״א כוורת דבורים הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה, וחכמים אומרים אינו כקרקע וכו׳.
ביערת הדבש – בקנה הדבש, כמו: ותשם בסוף (שמות ב׳:ג׳) דמתרגמינן ושויתיה ביערא, וסוף הם קנים של אגם. וכן: אכלתי יערי עם דבשי (שיר השירים ה׳:א׳). ובלשון ישמעאל קורין לאותו דבש סוקרא בלעז. מפי רבי נתן הישמעאלי.
Into the honeycomb. Into the sugar cane, as in, "and she placed it in the reeds,"1 which Onkelos renders, "and she placed it in the יַעֲרָא," and סוּף are reeds which grow in the swamp. And similarly, "I ate my sugar cane [יַעְרִי] with my sugar,2 and in Arabic, that honey is called 'sukra' in their language; from R. Nosson Ha'yishme'eili.
1. Shemot 2:3.
2. Shir Hashirim 5:1.
ביערת הדבש – בדבש הגדל ביער כמו שאמ׳ למעלה וכל הארץ באו ביער (שמואל א י״ד:כ״ה). ויש לומר ביערת דבש כמו אכלתי יערי עם דבשי (שיר השירים ה׳:א׳) דבר המעורה בלעז ברישא,1 ולא {כמו} שפותרין ביערת בקנה הדבש כלו׳ בדבש הקנים ופותר׳ ביערת כמו ותשם בסוף (שמות ב׳:ג׳) ומתרג׳ ושויתיה ביערא.
1. בלעז: brese .
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]
ביערת הדבש – כמו בדבש שביער, וכן מוכיח התרגום במדוייק: בקינא ל׳ קן ציפור, וכן עדת דבורים (שופטים י״ד:ח׳) בקינא דדובשא. וכן תיבות הפוכות כגון: בגדול זרועך, שני התולעת. ואפילו בהפיכתן כתובין בלשון דביקות.
ותארנה – מן אור, ותשובנה מן שוב, ויכול לומר כמו ותבושנה מן בוש.
ביערת הדבש – הוא חלת הדבש כמו שיוציאו ממנה הדבש, כמו: אכלתי יערי עם דבשי (שיר השירים ה׳:א׳).
ותרגם יונתן: וקינא דדובשא, לפי שהחלה עשויה קנים קנים.
ותראנה – כתיב, וקרי: ותארנה, כלומר פי׳ היו חשכות וכהות מן הרעב ומן העיפו׳. והכתיב מן ראה, והענין אחד.
ביערת הדבש – היא החלה שרודין מן הכורת, ותרגומו: בקינא דדובשא. שעשויה נקבים נקבים למושב הדבורים, וזהו אכלתי יערי עם דבשי.
ויונתן ספר שיונתן היה לו שלש התנצלות,
א. שלא שמע בהשביע אביו והיה שוגג,
ב. וישלח את קצה המטה וכו׳ והיה רק טעימה קצת שזה ספק אם גזר על זה כנ״ל,
ג. ותארנה עיניו כי חשכו עיניו מחמת בולמוס רעבון ועל ידי זה שב אור עיניו, ובזה במקום שאחזתו בולמוס היה מותר לאכול על פי הדין.
ביערת הדבש – אין לפרש שבדבש קנים הכתוב מדבר כי לא יזוב מהקנים כ״כ שאדם יטבול מטהו בו רק הרבה חלות דבש עשו דבורי הבר,Feldbienen api salvatiche , בין השיחים והחוחים והיה דבש זב מהם, ובאחת מהחלות האלה הטביל יונתן מטהו, ויערת ענינו קבוץ שיחים וקוצים כמו יער קטן, ולכן בא ל׳ נקבה יערה, ומהר״ר מיינשטער פירש משרש ערה, שֶפֶך דבש כמו הלך דבש (כ״ו) ונכון.
ותארנה – כתיב ותראינה ונחסרה היו״ד, והגיהו ותארנה נופל על לשון ארו עיני (כ״ט), וברור ששרש ראה הפוך משרש אור, ואולי גם מקור ארור הוא מן אור, מובדל מחמת עונשו ונופל תחת עין בני אדם; ובל׳ ארמי ארור ליט, והענין הפוך שהוא משרש לוט שענינו מכוסה, מחורם ומכוסה מעין אדם כאילו אינו בעולם.
וְיוֹנָתָ֣ן לֹֽא-שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת-הָעָם֒ שלא לאכול עד הערב, כי לא היה שם1, וַיִּשְׁלַ֗ח יונתן אֶת-קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר היה בְּיָד֔וֹ, וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת בקנה2 הַדְּבָ֑שׁ, וַיָּ֤שֶׁב והביא את יָדוֹ֙ עם המטה3 אֶל-פִּ֔יו, ולאחר שטעם טעימה קטנה מן הדבש4 וַתָּאֹ֖רְנָה (ותראנה כתיב) אוֹרוּ5 עֵינָֽיו, אשר היו חשוכות וכהות מן הרעב6:
1. אברבנאל.
2. רש״י. ורד״ק ורי״ד מבארים חלת הדבש.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
5. מצודת ציון.
6. רד״ק, מצודת דוד.
הכל
(כח) וַיַּ֩עַן֩ אִ֨ישׁ מֵהָעָ֜ם וַיֹּ֗אמֶר הַשְׁבֵּ֩עַ֩ הִשְׁבִּ֨יעַ אָבִ֤יךָ אֶת־הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר אָר֥וּר הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יֹ֥אכַל לֶ֖חֶם הַיּ֑וֹם וַיָּ֖עַף הָעָֽם׃
Then one of the people answered and said, "Your father strictly charged the people with an oath, saying, 'Cursed is the man that eats food this day'; and the people are faint."
וַאֲתֵיב גַבְרָא חַד מֵעַמָא וַאֲמַר אוֹמָאָה אוֹמֵי אֲבוּךְ יַת עַמָא לְמֵימַר לִיט גַבְרָא דְיֵכוּל לַחְמָא יוֹמָא דֵין וְאִשְׁתַּלְהֵי עַמָא.
(כח-כט) השאלות:
למה אמר האיש ויעף העם?, ותשובת יהונתן אינה מספקת על מה שעבר על האלה?
ויען וכו׳ ויעף העם – האיש הזה הוכיח לו שלא היה טעם הגזרה שלא יתאחרו בהכנת הסעודה שלפי זה לא גזר רק על אכילת לחם בקביעות, כי הלא בהפך על ידי זה העם עיף מלרדוף אחרי האויב, וטוב היה יותר שיאכלו ויחליפו כח לרדוף, ובודאי היתה כוונתו על העינוי והצום לשם ה׳ הנותן ליעף כח והמושיע ואם כן גם הטעימה אסורה.
וַיַּעַן֩ אִ֨ישׁ מֵֽהָעָ֜ם וַיֹּ֗אמֶר ליהונתן, הַשְׁבֵּעַ֩ הִשְׁבִּ֨יעַ אָבִ֤יךָ אֶת-הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר, אָר֥וּר הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר-יֹ֥אכַל לֶ֖חֶם כל דבר1 הַיּ֑וֹם, ובעבור זה2 וַיָּ֖עַף התעייף הָעָֽם, ובכל זאת לא עברו על השבועה3:
1. מלבי״ם.
2. אברבנאל, מצודת דוד.
3. על פי ביאורו של רד״ק העם היה עייף ועם כל זאת לא אכל, ואברבנאל ומצודת דוד מבארים שנהיה עייף כי לא אכל (ראה הערה לעיל בפס׳ כד).
הכל
(כט) וַיֹּ֙אמֶר֙ יֽוֹנָתָ֔ן עָכַ֥ר אָבִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ רְאוּ־נָא֙ כִּי־אֹ֣רוּ עֵינַ֔י כִּ֣י טָעַ֔מְתִּי מְעַ֖ט דְּבַ֥שׁ הַזֶּֽה׃
Then Jonathan said, "My father has troubled the land; see, please, how my eyes have brightened because I tasted a little of this honey.
וַאֲמַר יוֹנָתָן עֲכַר אַבָּא יַת עַמָא דְאַרְעָא חֲזוֹ כְעַן אֲרֵי נַהֲרָא עֵינֵי אֲרֵי טְעֵימִית זְעֵיר דוּבְשָׁא הָדֵין.
ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה – שנו רבותינו מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה מפני שהדבש וכל מיני מתיקה מאירים את העינים. אמר אביי לא שנו אלא לאחר אכילה אבל קודם אכילה גריר שנאמר וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו (שמואל א ל׳:י״א-י״ב). מעשה בר׳ יהודה ור׳ יוסי שהיו מהלכין בדרך וכו׳.
My father has brought distress to the [inhabitants of the] land. He confused [עָכַר] their thoughts and their salvation, like unclear [עֲכוּרִים] waters.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]
ויאמר יונתן השיב,
א. על הגזרה עצמה שלא ידעה עד הנה,
עכר אבי את הארץ שלא טוב עשה בגזרה זאת,
ב. ראו נא כי ארו עיני – כי היה לו בולמוס,
ג. כי הוא החזיק ששאול גזר זאת כדי שלא יתבטלו באכילתם מרדוף אחרי האויב, ואמר הנה עכר אבי את הארץ, כי באמת לא הטיב להשיג מבוקשו באלתו זאת ונהפוך הוא ראו כי ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה ואם המעט הזה חדש כחי ואור עיני,
הכל
(ל) אַ֗ף כִּ֡י לוּא֩ אָכֹ֨ל אָכַ֤ל הַיּוֹם֙ הָעָ֔ם מִשְּׁלַ֥ל אֹיְבָ֖יו אֲשֶׁ֣ר מָצָ֑א כִּ֥י עַתָּ֛ה לֹא־רָבְתָ֥ה מַכָּ֖ה בַּפְּלִשְׁתִּֽים׃
How much more, if the people had eaten freely today of the spoil of their enemies which they found, had there not been then a much greater slaughter among the Philistines?"
בְּרַם אִלוּ מֵיכַל אָכִיל יוֹמָא דֵין עַמָא מִבִּזַת בַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי דְאִשְׁכַּח אֲרֵי כְעַן לָא סַגִיאַת מְחָתָא בִּפְלִשְׁתָּאֵי.
Would it not now have been even greater – the blow. This is a question.
אילו אכל העם היום משלל אויביו אשר מצא כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים – בתמי׳, כלו׳ על אחת כמה וכמה אילו אכל העם היום שרבתה מכה בפלשתים שהיה בהם כח לרדוף אחרי פלשתים.
אף כי – רצה לומר: ומה מטעימה לבד אורו עיני, כל שכן אם אכלו אכילה גמורה, וכי עתה לא רבתה מכה בפלשתים, כי הלא על ידי האכילה היה עוד כחם מתחזק.
אף כי וכ״ש לוא אכול אכל היום העם משלל איביו אשר מצא – שהיו כגבורים בוסים בטיט חוצות, ואמר כי לא היו מתבטלים על ידי כן כי היה אוכל מן השלל אשר מצא מזומן לפניהם הלא השלל רב ומוכן לאכל,
כי עתה וכו׳ רצה לומר והגם שהיו מתבטלים אז בעת אכילתם הלא וכי עתה לא רבתה מכה בפלשתים בתמיה, ומה שהיו מפסידים היום בעת האכילה היו מרויחים עתה לטרוף זרוע אף קדקד.
כי עתה לא – כי משמש בל׳ אם הקרוב לה״א התימה א״כ חיבור כי לא הוא כמו הלא, (הלא כל הארץ לפניך, לך לך) הקרוב להוראת הנה, לו אכל העם וגו׳ הנה עתה רבתה, היתה מרובה בודאי.
ואם מטעימה אחת אורו עיני1, אַ֗ף כִּ֡י כל שכן2 לוּא֩ שאם3 אָכֹ֨ל אָכַ֤ל היה אוכל הַיּוֹם֙ הָעָ֔ם אכילה גמורה4 מִשְּׁלַ֥ל מביזת5 אֹיְבָ֖יו אֲשֶׁ֣ר מָצָ֑א, כִּ֥י עַתָּ֛ה לֹֽא-היתה רָבְתָ֥ה מַכָּ֖ה בַּפְּלִשְׁתִּֽים?!6 הרי ודאי שאם היו אוכלים היה להם יותר כח והיו מכים בפלשתים יותר!7 ומה שהיו מפסידים היום בעת האכילה היו מרויחים עתה לטרוף זרוע אף קדקד8:
1. מצודת דוד.
2. מלבי״ם.
3. מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון.
6. רש״י, ר״י קרא, מלבי״ם.
7. רד״ק, ר״י קרא.
8. מלבי״ם.
הכל
(לא) וַיַּכּ֞וּ בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ בַּפְּלִשְׁתִּ֔ים מִמִּכְמָ֖שׂ אַיָּלֹ֑נָה וַיָּ֥עַף הָעָ֖ם מְאֹֽד׃
And they smote of the Philistines that day from Michmas to Aijalon; and the people were very faint.
וּקְטַלוּ בְּיוֹמָא הַהוּא בִּפְלִשְׁתָּאֵי מִמִכְמָשׁ עַד מֵישַׁר אֲיָלוֹן וְאִשְׁתַּלְהֵי עַמָא לַחֲדָא.
ויכו ביום ההוא בפלשתים ממכמש אילונה – אחשוב כי ספר זה להורות על רוב שקדם לרדוף אחריהם ולהכות בהם עד שאשר נסעו ממכמש בהזעקם לרדוף אחריהם הכו בהם עד אילונה שהוא שם עיר אחרת ולזה היה עיף ויגע מאד.
וַיַּכּ֞וּ ישראל בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ בַּפְּלִשְׁתִּ֔ים, ורדפו אחריהם1 מִמִּכְמָ֖שׂ, שם היה מקום מעמד פלשתים עד2 אַיָּלֹ֑נָה אילון3, שהיה בחלקו של דן בגבול ישראל המערבי, בתחום פלשתים ושם4 וַיָּ֥עַף עָיְפוּ5 הָעָ֖ם מְאֹֽד בגלל רדיפתם הגדולה6:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
5. מלבי״ם.
6. רלב״ג.
הכל
(לב) [וַיַּ֤עַט] (ויעש) הָעָם֙ אֶל־[הַשָּׁלָ֔ל] (שלל) וַיִּקְח֨וּ צֹ֧אן וּבָקָ֛ר וּבְנֵ֥י בָקָ֖ר וַיִּשְׁחֲטוּ־אָ֑רְצָה וַיֹּ֥אכַל הָעָ֖ם עַל־הַדָּֽם׃
And the people flew upon the spoil, and took sheep, and oxen, and calves, and slew them on the ground; and the people ate them with the blood.
וְאִתְפְּנֵי עַמָא עַל בִּיזְתָא וּנְסִיבוּ עָאן וְתוֹרִין וּבְנֵי תוֹרִין וּנְכִיסוּ עַל אַרְעָא וַאֲכַל עַמָא עַל דְמָא.
ויעש העם – כמו: ויעט העם, לשון עיט (בראשית ט״ו:י״א).
צאן ובקר ובני בקר – אומר אני: זה אותו ואת בנו לא תשחטו (ויקרא כ״ב:כ״ח), ולכך קראם חוטאים.
ורבותינו אמרו: בשחיטת קדשים, שהיו מקדישים אותם שלמים ואוכלים לפני זריקת דם, הוא שאמר: ויאכל העם על הדם – אוכלים קדשים ועדיין דם במזרק.
The people rushed. Meaning 'the people rushed,'1 an expression of ,2עַיִט [birds of prey [הָעַיִט] who swoop down].3
Sheep, cattle and their young. I say that this was in violation of, "It and its young you must not slaughter [on the same day],"4 and he, therefore, called them sinners.5 But our Rabbis said in [Perek] שְׁחִיטַת קָדָשִׁים [in Maseches Zevochim]6 that they sanctified them for peace-offerings, from which they were eating before the sprinkling of the blood. This is what Scripture [means when it] states, "And the people ate with the blood," i.e., they ate of the sacrifice when the blood was yet in the basin.7
1. According to the קְרִי; however, according to the כְּתִיב the meaning is “the people prepared.”
2. See below 25:14.
3. Bereshit 15:11.
4. Vayikra 22:28.
5. Below verse 33.
6. 120a.
7. This violates the prohibition “You shall not eat over the blood” stated in Vayikra 19:26.–Sanhedrin 63a
ויעט העם אל השלל ויקחו צאן ובקר – גדולים, ובני בקר – עגלים קטנים, וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם, כלומ׳ הדם נשפך ארצה ולא נשפך על המזבח ובדבר זה ויאכל העם על הדם – שהעם אוכלין הבשר כל זמן שלא נזרק הדם על המזבח. ומקרא זה כמו לא תאכלו על הדם (ויקרא י״ט:כ״ו), שהוא כמו לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות ל״ד:כ״ה) – פתר׳: לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, אף כאן לא תאכלו על הדם – לא תאכלו בשר ועדיין דם קיים. ואל תשיבני והלא חולין היו ואין טעונים זריקת דם, דע כי לאחר שחרב שילה והותרו הבמות וכל אחד בונה במה בחצירו ומקריב עליה, כל איש אשר ישחט שור או כשב או עז ואינו זורק את הדם ואינו מקטיר את החלב על המזבח נאסר עליו בשר תאוה אם לא נזרק הדם על המזבח ולא נקטר החלב, דכתיב: ירחיב י״י אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר וגו׳ כי ירחק ממך המקום אשר יבחר י״י אלהיך וגו׳ (דברים י״ב:כ׳-כ״א) לא אמרתי אלא בשעה שירחק ממך המקום שטורח עליך להעלות לירושלים כשתשחט שור או כשב או עז אבל כשקרוב לך המקום שאתה זובח ומקטיר בבמה ואתה שוחט שור או כשב או עז ואפילו חולין אי אתה רשאי לאכול בשר תאוה והדם לא נזרק ואתה עומד בלא תאכלו על הדם, דע לך שכן כשהוא אומ׳ וישחטו ארצה מיד הוא אומר ויאכל העם על הדם.
ויעט העם – שמע׳ חיברו כגון ויעט בהם דנבל, ועטך עטה (ישעיהו כ״ב:י״ז) כעטיה (שיר השירים א׳:ז׳), עטא (דניאל ב׳:י״ד), קורא ממזרח עיט (ישעיהו מ״ו:י״א). ופירושו לשון מחשבה. ודונש חלק בין עיטה ועיט. ויונתן תירגם: ויעט ואתפני ייקחו צאן ובקר ובני בקר פירושו גדולים וקטנים כמו בני יונה וכמו בן בקר רך וטוב (בראשית י״ח:ז׳). ורבותנו פירשו בני בקר אותו ואת בנו ולכך קראם חוטאים. ומתיקון שתיקן להם שאול לעשות מזבח יש להבין שחטאו בכך שלא עשו מזבח מתחילה להעלותם עליו. וזהו שאמרו וישחטו ארצה בלא מזבח ואכלו על הדם בלא זריקה.
ומדרש רבותינו: שלמים היו ואכלו אותם בלא זריקת דמים, פשט גמור הוא. ואף על פי שאין שחוטי חוץ נוהגין בבמה בשעת היתר הבמות, מכל מקום היה להם להקריבה בבמת יחיד ולזרוק הדם, ועברו על לא תאכלו על הדם (ויקרא י״ט:כ״ו) – לא תאכל הבשר ועדיין דם במזרק.
ויעט העם – כלו פתוח לפי ששרשו עטה. ופירושו: ויסר או ויטה, כמו: ותעט אל השלל (שמואל א ט״ו:י״ט) שפירושו ותסר או ותטה. וכן תירגם יונתן: ואתפני עמא.
והכתיב הוא: ויעש, ופי׳ לשון אסיפה, כמו: ותעש הארץ (בראשית מ״א:מ״ז).
ויאכל העם – פי׳ בערב אכלו.
ופירושו על הדם – לפי שהיו מכינים הבשר בחפזון כי היו רעבים, היו שוחטים בארץ ולא היה הדם נגר ומתמצ׳ יפה והיה נבלע בבשר, לפיכך צוה שאול לגול אבן גדולה ולשחוט עליה כדי שיהא הדם נגר ומתמצה היטב.
ואין זה פירוש: לא תאכלו על הדם (ויקרא י״ט:כ״ו), רק פירושו כמו שהוא חק הזובחים לשדים שאוכלים סביב הדם אחר שזבחו להם, וזה דבר הלמד מעניינו לא תנחשו ולא תעוננו (ויקרא י״ט:כ״ו).
ורבותינו ז״ל פי׳ כי היו מקדישים שלמים ואוכלים לפני זריקת הדם, ומ״ש: איש שורו בידו הלילה וישחטו שם (שמואל א י״ד:ל״ד) העם, נחלקו עליו רבותינו ז״ל: יש אומרים כי שחיטת לילה כשירה בבמת יחיד, וי״א פסול, ומ״ש ששחטו בלילה על החולין אמר. אבל אם לא היו מקדישים היה מותר לאכול בלא זריקת דם, כי משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה בכל מקום בלא זריקת דם על המזבח. זה פירשו רבותינו ז״ל כי על השלמים אמר שהיו אוכלים בלא זריקת דם.
אבל אין משמעות פשטי הפסוקים אלא כמו שפירשנו, כי החטא היה מפני הדם נבלע בבשר ולא היה מתמצה מפני שהיו שוחטים ארצה.
ויעט העם אל השלל – נתפזרו לכאן ולכאן לשלול שלל. ודומה לו שלמה אהיה כעוטיה, ועוטך עטה, שהם לשון פיזור.
וישחטו ארצה ויאכלו על הדם – מתוך שהיו שוחטים ארצה במקום נמוך היה מתלכלך הבשר בדם והיו אוכלים אותו מלוכלך בדם, ואמר להם שיגולו אבן גדולה וישחטו עליה, והדם יורד למטה והבשר יעמוד למעלה ולא יתלכלך בדם.
ויעט העם אל השלל – רוצה לומר: סר וסבב לקחת מהשלל לאכל.
וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם – רוצה לומר: אצל הדם כי כל א׳ היה שוחט במקום שהיה בו מהמקנה ואחר היו אוכלים שם וכבר דקדקה התורה שלא יאכלו אצל הדם במה שאמרה לא תאכלו על הדם כדי שלא יסתבכו באמונות הנפסדות שהיו אז למי שעושים זה כמו שזכרנו בבאורנו לדברי התורה ולזה סבב סביב שיגולו לו אבן גדולה וישחטו שם כלם ואחר ישובו למקומם לאכל ובזה ישמרו מלאכל אצל הדם.
על הדם – אמרו רבותינו ז״ל (בבלי זבחים ק״כ.) שהקדישו שלמים, ואכלו הבשר קודם זריקת הדם, והתורה אסרתה, שנאמר: לא תאכלו על הדם (ויקרא י״ט:כ׳).
וישחטו פי׳ רבותינו שהקדישו הכל שלמים והם אכלו לפני זריקת דמים, וזה שכתוב וישחטו ארצה בלא מזבח בנוי ויאכל כו׳ על הדם בעוד שהדם קיים (כמו לא תשחט על חמץ דם זבחי).
ויעט – לשון וירד העיט (לך לך), נפלו על טרפם כעיט, וגם לפי הכתיב שהוא ויעש הוא מלשון עושו ובאו (יואל ד׳:י״ד) לשון נחץ ומרוצה.
ויאכל העם על הדם – אחר המלחמה כרו שוחה גדולה ולתוכה שחטו בהמותיהם, וסביבותיה הסבו לאכול בחשבם שנשמות אחיהם ההרוגים במלחמה ואין נוקם נקמתם מהורגיהם תבאנה לשתות דם הבהמות, ובזה תזוח דעתן ותמצאן מנוחה; ושאול השיב בגדתם, כלו׳ סרתם מאחרי מצות ה׳ אחר שנתן בידכם את אויביכם, א״כ הפרתם בריתו שצוה אתכם לא תאכלו על הדם (פרשת קדושים).
וַיַּ֤עַט (ויעש כתיב) וסר1 והתנפל2 הָעָם֙ במהירות3 אֶל-הַשָּׁלָ֔ל (שלל כתיב), וַיִּקְח֨וּ צֹ֧אן וּבָקָ֛ר וּבְנֵ֥י בָקָ֖ר4 וַיִּשְׁחֲטוּ-אָ֑רְצָה בלא מזבח בנוי5, ובגלל שהיו רעבים6 וַיֹּ֥אכַל אכל הָעָ֖ם את הבשר בחפזון7 עַל ליד8 -הַדָּֽם בעודו קיים9, ומתוך שהיו שוחטים ארצה במקום נמוך היה מתלכלך הבשר בדם והיו אוכלים אותו מלוכלך בדם10:
1. רד״ק, רלב״ג.
2. בדומה לעוף וטרף שמטנפל על הטרף שלו, כך משמע מרש״י המביא את המקרא בבראשית פ׳ ט״ו פס׳ י״א. ורי״ד מבאר שהתפזרו העם לשלול השלל.
3. מצודת ציון.
4. שחטו בקר ואת בנו, ועברו על האיסור (ויקרא כב, כח) ״אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״, רש״י.
5. מלבי״ם.
6. רד״ק.
7. רד״ק.
8. רלב״ג.
9. מלבי״ם.
10. רי״ד, רד״ק. ורבותינו פירשו (זבחים קכ.) שהקדישו שלמים, ואכלו הבשר קודם זריקת הדם, בניגוד לציווי התורה שנאמר ״לא תאכלו על הדם״ (ויקרא י״ט כ׳), מצודת דוד. ורלב״ג מבאר שעברו על האיסור ״לא תאכלו על הדם״ שפירושו שאסור לאכול במקום השחיטה שיש בו דם.
הכל
(לג) וַיַּגִּ֤ידוּ לְשָׁאוּל֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה הָעָ֛ם חֹטִ֥אים לַיהֹוָ֖הי״י֖ לֶאֱכֹ֣ל עַל־הַדָּ֑ם וַיֹּ֣אמֶר בְּגַדְתֶּ֔ם גֹּלּוּ־אֵלַ֥י הַיּ֖וֹם אֶ֥בֶן גְּדוֹלָֽה׃
Then they told Saul, saying, "Behold, the people sin against Hashem, in that they eat with the blood." And he said, "You have dealt treacherously; roll a great stone to me this day."
וְחַוִיאוּ לְשָׁאוּל לְמֵימַר הָא עַמָא חַיְבִין קֳדָם יְיָ לְמֵיכַל עַל דְמָא וַאֲמַר שְׁקַרְתּוּן קְרִיבוּ לְוָתִי יוֹמָא דֵין אַבְנָא רַבְּתָא.
ויאמר בגדתם – איתמר שחיטת לילה בבמת יחיד רב ושמואל חד אמר כשרה וחד אמר פסולה. קא מפלגי בדר׳ אליעזר דר׳ אליעזר רמי כתיב ויאמר בגדתם גולו אלי היום אבן גדולה ויאמר שאול פוצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש שורו ואיש שיהו ושחטתם בזה ואכלתם (שמואל א י״ד:ל״ד), וכתיב ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו (שמואל א י״ד:ל״ד). מר משני כאן בחולין כאן בקדשי קדשים, ומר משני כאן בקדשי במה גדולה כאן בקדשי במה קטנה.
גלו אלי – לשון גללו.
היום – מבעוד יום, ולמטה נאמר: ויגישו איש שורו בידו הלילה (שמואל א י״ד:ל״ד). רבותינו נחלקו בדבר בסוף מסכת זבחים (בבלי זבחים ק״כ.), יש מהן פירשו: כאן בחולין כאן בקדשים, ויש מהן פירשו: כאן בקדשים שהוקדשו ליקרב בבמת נוב גדולה, כאן בקדשים שהוקדשו ליקרב בבמה קטנה, למד על עולת יחיד שכשירה לישחט בלילה.
אבן גדולה – עשאה במה, לזרוק עליה דם והקטר חלבים.
Roll over to me. An expression of גַּלְּלוּ [roll].
Today. While it is yet daytime, and below it stated, "and all the people brought near, each man his ox in his hand that night."1 Our Rabbis had different views at the end of Maseches Zevochim;2 some of them explain that [Scripture is referring to] ordinary animals,3 while here4 [the Scripture is referring to] sacrificial animals. Others explained that here5 [Scripture is referring to] sacrificial animals which were sanctified to be offered at the large high place in Nov, while here6 [Scripture is referring to] sacrificial animals which were sanctified to be offered at a small high place. Scripture thereby teaches us that a private burnt-offering may be slaughtered at night [on a small, i.e., private high place].
A boulder. He made it a high place upon which to sprinkle the blood and for the burning of the fatty parts.
1. Below, verse 34.
2. 120a.
3. Below, verse 34.
4. (33).
5. Ibid.
6. (34).
(לג-לד) וכשהוגד לשאול הנה העם חוטאים לי״י לאכול על הדם – מה תקנה הוא מתקן להם?
אומר להם: גולו אלי היום אבן גדולה ופוצו בעם הקריבו אלי איש שורו ואיש שיו ושחטתם בזה ואכלתם.
פוצו בעם – פתר׳: הכריזו כלומר הפיצו דבר זה בעם.
בזה – כמו במקום זה, כמו היש בזה הרואה (שמואל א ט׳:י״א) – שפתר׳: במקום זה, וכמו לא היתה בזה קדישה (בראשית ל״ח:כ״א), כלומ׳ לא תשחטו ארצה מעתה אלא תשחטו במקום זה וזרקתם הדם על האבן הגדולה לשמים.
ולא תחטאו עוד לאכול על הדם – למדנו שמה ששחטו ארצה לפנים מיכן גורם להם לאכול על הדם.
חוטאים לי״י – בהעלם האל״ף מהקריאה, כמו: קוראים אל י״י והוא יענם (תהלים צ״ט:ו׳).
גלו אלי היום – פי׳: העת הזאת, כלומר מעתה שלא ישחטו עוד כמו ששחטו. וכן: יום צעקתי בלילה נגדך (תהלים פ״ח:ב׳) – כמו: עת.
וַיַּגִּ֤ידוּ לְשָׁאוּל֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה הָעָ֛ם חֹטִ֥אים לַֽיהוָ֖ה לֶאֱכֹ֣ל עַל-הַדָּ֑ם, וַיֹּ֣אמֶר שאול, בְּגַדְתֶּ֔ם פשעתם1 בקדשים2, ומעכשיו אל תשחיתו עוד כך3, אלא גֹּֽלּוּ גלגלו4 -אֵלַ֥י הַיּ֖וֹם מבעוד יום5 אֶ֥בֶן גְּדוֹלָֽה לעשותה במה במקום מזבח6 לזרוק עליה את הדם7 והקטר חלבים8:
1. מצודת ציון.
2. מלבי״ם.
3. רד״ק.
4. רש״י, מצודת ציון.
5. כאן נאמר היום – מבעוד יום, ולמטה נאמר ויגישו איש שורו בידו הלילה, רבותינו נחלקו בדבר בסוף מסכת זבחים, יש מהן פירשו כאן בחולין כאן בקדשים, ויש מהן פירשו כאן בקדשים שהוקדשו ליקרב בבמת נוב גדולה כאן בקדשים שהוקדשו ליקרב בבמה קטנה, למד על עולת יחיד שכשירה להישחט בלילה, רש״י.
6. מלבי״ם.
7. מצודת דוד.
8. רש״י.
הכל
(לד) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל פֻּ֣צוּ בָעָ֡ם וַאֲמַרְתֶּ֣ם לָהֶ֡ם הַגִּ֣ישׁוּ אֵלַי֩ אִ֨ישׁ שׁוֹר֜וֹ וְאִ֣ישׁ שְׂיֵ֗הוּ וּשְׁחַטְתֶּ֤ם בָּזֶה֙ וַאֲכַלְתֶּ֔ם וְלֹא־תֶחֶטְא֥וּ לַיהֹוָ֖הי״י֖ לֶאֱכֹ֣ל אֶל־הַדָּ֑ם וַיַּגִּ֨שׁוּ כׇל־הָעָ֜ם אִ֣ישׁ שׁוֹר֧וֹ בְיָד֛וֹ הַלַּ֖יְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ־שָֽׁם׃
And Saul said, "Disperse yourselves among the people, and say to them, 'Bring me here every man his ox, and every man his sheep, and slay them here, and eat; and do not sin against Hashem in eating with the blood.'" And all the people brought every man his ox with him that night, and slew them there.
וַאֲמַר שָׁאוּל אִתְבַּדָרוּ בְעַמָא וְתֵימְרוּן לְהוֹן קְרִיבוּ לְוָתִי גְבַר תּוֹרֵיהּ וּגְבַר אִימְרֵיהּ וְתִיכְסוּן הָכָא וְתֵיכְלוּן וְלָא תְחוֹבוּן קֳדָם יְיָ לְמֵיכַל עַל דְמָא וְקָרִיבוּ כָל עַמָא גְבַר תּוֹרֵיהּ בִּידֵיהּ בְּלֵילְיָא וּנְכִיסוּ תַמָן.
ויאמר שאול פוצו בעם וגו׳ – מהו ושחטתם בזה – רבנין אמרין סכין בת י״ד אצבעות הראה להם בי״ת תרתין. זיי״ן שבעה. ה״א חמשה. ואמר להן כסדר הזה שוחטין ואוכלין. אימתי פרע לו הקב״ה ביום המלחמה. שנאמר והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וגו׳ ותמצא לשאול וגו׳ (שמואל א י״ג:כ״ב). ולא נמצא ואת אמר ותמצא. מי המציאה לו. רבי יודן בר ר׳ יצחק אמר המלאך המציאה לו. ורבנין אמרי הקב״ה המציא לו.
ושחטתם בזה ואכלתם – א״ר חסדאי מנין לבדיקת סכין לחכם מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם. והיכן פרע לו הקב״ה ביום מלחמת שנאמר והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן ותמצא לשאול וליונתן בנו (שמואל א י״ג:כ״ב). מי המציאה לו. רבי חני בש״ר יצחק המלאך המציאה לו.
פוצו בעם – הכריזו במקומות הרבה, ויהיו המכריזים נפוצים בעם.
ושחטתם בזה – כאן, במקום שחיטה.
דבר אחר: סכין בדק להם.
הלילה – בהמות של חולין נשחטו בלילה, כך מפורש בזבחים (בבלי זבחים ק״כ.).
Spread out among the people. Announce in many places, and let the announcers disperse among the people.
And you shall slaughter [them] here. Here in the place of slaughtering.1 Another explanation is, he examined a slaughtering knife2 for them.3
That night. The ordinary [i.e., non-sanctified] animals were slaughtered at night. Thus it is explained in [Maseches] Zevochim.4
1. בָּזֶה referring to the “place” of slaughtering.
2. בָּזֶה referring to the “knife” used for slaughtering. He had inspected it to make sure it was fit for ritual slaughter.
3. Maseches Chulin 17b.
4. 120a.
פצו בעם – הכריזו במקומות הרבה, המכריזין יהיו במקומות הרבה ונפוצים בעם.
ושחטתם בזה – כאן במזבח. ומדרשו: בדק סכין ונתן להם וזהו בזה.
אל הדם – כמו על הדם.
ויגשו {וגו׳} איש שורו בידו הלילה – רבותינו נחלקו בו במסכת זבחים. יש אומרים: כאן בחולין כאן בקדשים, ויש אומרים: כאן בקדשים שהוקדשו ליקרב בבמה גדולה כאן בקדשים שהוקדשו ליקרב בבמה קטנה. לימד על עולת במת יחיד שבשירה להקריב בלילה.
פצו בעם – לעבדיו אמר שיפוצו במחנה ויאמרו לכל העם הרוצים לשחוט שיגישו לשאול מי שרוצה לשחוט שורו או שיו.
ושחטתם בזה – פי׳: בזה המקום, על האבן.
ורבותינו ז״ל פי׳: בזה הסכין, שבדק להם הסכין. וסמכו מכאן לבדיקת הסכין.
ובדרש עוד: ושחטתם בזה – רבנן אמרי סכין ארבע עשרה אצבעות הראה להם, ב׳ תרין, ז׳ שבעה, ה׳ חמשה. אמר להם בזה היו שוחטים ואוכלים, כסדר הזה היו שוחטין ואוכלין.
לאכול אל הדם – כמו: על הדם. וכן: אל ההרים לא אכל (יחזקאל י״ח:ו׳) – על ההרים.
לאכל אל הדם – [על] מה שכת׳ בתורה לא תאכלו על הדם (ויקרא י״ט:כ״ו), וענין זה שהיו שוחטים ארצה ואוכלים שם סביב הדם כמנהג אנשי הצאבה כמ״ש המורה (מורה נבוכים ב׳:מ״ג), לכן רצה שאול שיהיה הוא עצמו השוחט במקום ידוע אצלו בתחומו, ורבים מהעם עזבוהו ותכף היו נעתקים משם והולכים לתחומם לאכול הבשר איש על מקומו.
ויגשו כל העם איש שורו – והוא הדין שיהיו גם גדי ואיל וצבי ויחמור אם היו להם, והקש ע״ז.
פוצו בעם – רוצה לומר: התפרדו אנה ואנה בכל המחנה לצותם כלם שיעשו איש שורו ואיש שיו לשחוט על האבן כדי שיהיו העם נשמרים מלאכל על הדם זהו הפי׳ אשר פירשנו אנחנו בזה והוא נאות מאד וכבר ראינו בו פירושים למפרשים בלתי נאותים אם באנו לספר מה שיש בהם מהספק יארך מאד ואין זה מכונתינו.
וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל לעבדיו1, פֻּ֣צוּ התפזרו2 בָעָ֡ם בכל המחנה3 והכריזו בהרבה מקומות4, וַאֲמַרְתֶּ֣ם לָהֶ֡ם הַגִּ֣ישׁוּ אֵלַי֩ אִ֨ישׁ שׁוֹר֜וֹ וְאִ֣ישׁ שְׂיֵ֗הוּ את השה שלו5, אל מקום הבמה, בכדי לזרוק את הדם מיד על הבמה, ואחר תאכלו6, וּשְׁחַטְתֶּ֤ם בָּזֶה֙ במקום הזה7 קרוב למזבח8 במקום השחיטה9, וַאֲכַלְתֶּ֔ם וְלֹֽא-תֶחֶטְא֥וּ לַֽיהוָ֖ה לֶאֱכֹ֣ל אֶל על10 -הַדָּ֑ם וַיַּגִּ֨שׁוּ כָל-הָעָ֜ם אִ֣ישׁ שׁוֹר֧וֹ בְיָ֛דוֹ הַלַּ֖יְלָה בלילה11 וַיִּשְׁחֲטוּ-שָֽׁם:
1. רד״ק.
2. רלב״ג, רד״ק, רש״י, מצודת ציון.
3. רלב״ג.
4. רש״י.
5. רי״ד, מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. מצודת ציון.
8. מלבי״ם.
9. רש״י, רד״ק. ורבותינו ז״ל פירשו ״בזה״, בזה הסכין שבדק להם הסכין וסמכו מכאן לבדיקת הסכין, רש״י, רד״ק.
10. רד״ק.
11. תרגום יונתן.
הכל
(לה) וַיִּ֧בֶן שָׁא֛וּל מִזְבֵּ֖חַ לַיהֹוָ֑הי״י֑ אֹת֣וֹ הֵחֵ֔ל לִבְנ֥וֹת מִזְבֵּ֖חַ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
And Saul built an altar to Hashem; this was the first altar that he built to Hashem.
כתיב ויבן שאול מזבח לה׳ אותו החל וגו׳ – כמה מזבחות בנו הראשונים. ויבן נח מזבח לה׳ (בראשית ח׳:כ׳). ויבן שם מזבח לה׳ (בראשית י״ב:ז׳). אצל אברהם. וכן יצחק וכן יעקב. ויבן משה מזבח (שמות י״ז:ט״ו). ויבן יהושע מזבח (יהושע ח׳:ל׳). ואת אומר אותו החל לבנות – רבנין אמרי אותו החל למלכים. אמר ר׳ יודן לפי שנתן נפשו לדבר העלה עליו הכתוב כאלו החל לבנות מזבח.
ויבן שאול מזבח לי״י אותו החל לבנות מזבח לי״י – והלא כמה מזבחות בנו הראשונים ויבן נח מזבח (בראשית ח׳:כ׳) אברהם יצחק ויעקב משה ויהושע ואת אמרת אותו החל. רבנן אמרי אותו החל להיות ראש למלכים. א״ר יודן מאחר שנתן נפשו על הדבר מעלה עליו הכתוב כאלו אותו החל.
It was the first of the altars. That altar was the first of the altars which Shaul built.1
1. He built this altar in honor of the victory, as Moshe did after having defeated Amoleik in Shemot 17:15.
ויבן שאול מזבח לי״י – הוא האבן גדולה שגללוא אליו.
אותו החל לבנות מזבח לי״י – היה נשמע שהוא היה ראשון שבנה מזבח בעולם וזה לא יתכן לומר שהרי כמה מזבחות קודם לכן נבנו אלא משכת׳ אותו החל לבנות מזבח משמע אותו מזבח החל לבנות כלו׳ הוא המזבח הראשון אשר בנה.
א. כך הציע לתקן עפנשטיין. בכ״י (לפי עדותו): ״שגולו״.
ויבן שאול מזבח – מאותה אבן גדולה לזרוק עליה הדם והקטר חלבים.
אותו החל – באותו היום.
לעשות מזבח – שהרי אותו מזבח היה למזבחות שאול.
אותו החל לבנות מזבח לי״י – פי׳ אותו המזבח היה תחלת המזבחות שבנה שאול, כי מה שהקריב קרבנות בגלגל מצא שם המזבח בנוי.
ובדרש: אותו החל – והלא כמה מזבחות בנו ראשונים: נח בנה מזבח, אברהם בנה מזבח, יצחק בנה מזבח, יעקב בנה מזבח, משה בנה מזבח, יהושע בנה מזבח, ואת אמרת: אותו החל לבנות מזבח? אמר ר׳ יודן: החל במלכים.
ועוד יש דרש: אותו המזבח הוא החל לבנותו, כלומר הוא בעצמו נתן האבן הראשונה, ואחר כך בנו הבונים המזבח עד כלותו.
אותו החל לבנות מזבח לי״י – פירוש: בכל השופטים לא היה מי שיבנה מזבח לשם כי אם שאול התחיל, ואף על פי שעשה גדעון ומנוח, הם עשו לעצמם, לא שיקריבו בו כל ישראל, ושאול עשה שיקריבו עליו כל ישראל. ושמואל מצינו שעשה דכתיב ותשובתו הרמתה עד ויבן שם מזבח לי״י, אלא שהוא היה נביא, וזה מדבר בשופטים שמלכו על ישראל.
ויבן שאול מזבח וגו׳ – רמז במלת אתו למזבח, והטעם העירנו שזה המזבח לא לעולה ולא לזבח (יהושע כ״ב:כ״ו), כענין מה שקדם על שמואל ויבן שם מזבח לי״י (שמואל א ז׳:י״ז), ורמז לנו הכתוב בזה, כי נתעורר שאול מעט מכלל מה שאמר שמואל לו נסכלת (שמואל א י״ג:י״ג), ויותר מפורש עוד בדברי שמואל לו בעון עמלק, ובאור יותר ימצא בגביע.
ויבן שאול מזבח לי״י אותו החל לבנות מזבח לי״י – ראוי שתדע שלא יתכן שנאמר כי שאול החל לבנות מזבח לי״י שהרי כמה וכמה אנשים בנו מזבח קודם שאול כמו שאמרו במדרש והנראה בעיני שהרצון בזה כי כשצוה שאול לגול אבן גדולה לשחוט עליה איש שורו ואיש שיו החל הענין ההוא לבנות מזבח לי״י כי בלילה ההוא לא בנאו כי היה נחפז לרדוף אחרי פלשתים אך היתה האבן ההיא התחלת הבנין ושם בנה המזבח אחר כן להזכיר הנס שנעשה להם ולתת תודה לשם ית׳ כעל כל אשר גמלם או יהיה הכנוי באותו החל שב אל האבן ואל תתמה אם יהיה אבן פעם זכר פעם נקבה כי יש כמוהו רבים בלשון, והנה התעורר שאול בראותו ההצלחה לישראל לרדוף אחרי פלשתים בלילה ההוא בעינו ולא נשלמ׳ כונתו כי שאלו באלהים ולא ענהו ביום ההוא על דבר חטא יונתן לפי מה שנתברר על פי הגורל.
ויבן מן האבן הזה בנה מזבח כי אתו החל לבנות רצה לומר אחר שהחל לבנות אותו בעת תחלת השחיטה שהכינהו למזבח רק לא בנאו כראוי מפני חפזון העם לכן גמר בנינו אח״ז שיהיה מזבח בנוי ומשוכלל.
אתו החל – הוא היה המזבח הראשון שבנה, א״כ בנה מזבחות הרבה, אולי אחר כל מלחמה שהיה נוצח היה בונה מזבח ומקריב עליו ראשית השלל, וכן היתה דעתו לעשות ג״כ בראשית שלל עמלק (למטה ט״ו:כ״א), ואחר ניצוח נחש הלך עם שמואל הגלגל וזבח שם.
וַיִּ֧בֶן שָׁא֛וּל מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָ֑ה מהאבן שגוללו אליו1, וְאֹת֣וֹ המזבח אשר הֵחֵ֔ל לִבְנ֥וֹת עם האבן הזו המשיך את בנייתו באבנים אחרות2, והיה מזבח זה מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה ראשון למזבחות שבנה שאול3: פ
1. מהר״י קרא, מלבי״ם.
2. אחר שהחל שאול לבנות אותו בעת תחילת השחיטה שהכינהו למזבח, כיוון שלא בנאו כראוי מפני חיפזון העם, גמר בנינו אחרי זה, שיהיה המזבח בנוי ומשוכלל, אברבנאל, מצודת דוד, מלבי״ם (ביאור זה שונה מביאורם של רש״י ורד״ק).
3. רש״י, ר״י קרא, רד״ק. כי מה שהקריב קרבנות בגלגל מצא שם המזבח בנוי. ובדרש, ״אותו החל״ והלא כמה מזבחות בנו ראשונים, נח בנה מזבח, אברהם בנה מזבח, יצחק בנה מזבח, יעקב בנה מזבח, משה בנה מזבח, יהושע בנה מזבח, ואת אמרת ״אותו החל לבנות מזבח״?!, אמר ר׳ יודן החל במלכים, ועוד יש דרש אותו המזבח הוא החל לבנותו כלומר הוא בעצמו נתן את האבן הראשונה ואחר כך בנו הבונים את המזבח עד כלותו, רד״ק. ורי״ד ביאר שהוא הראשון מבין מנהיגי העם שעשה מזבח לציבור.
הכל
(לו) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֡וּל נֵרְדָ֣ה אַחֲרֵי֩ פְלִשְׁתִּ֨ים ׀ לַ֜יְלָה וְֽנָבֹ֥זָה בָהֶ֣ם׀ עַד־א֣וֹר הַבֹּ֗קֶר וְלֹֽא־נַשְׁאֵ֤ר בָּהֶם֙ אִ֔ישׁ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כׇּל־הַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עֲשֵׂ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַכֹּהֵ֔ן נִקְרְבָ֥ה הֲלֹ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃
And Saul said, "Let us go down after the Philistines by night, and plunder them until the morning light. Let us not leave a man of them." And they said, "Do whatever seems good to you." Then the priest said, "Let us draw near here to God."
וַאֲמַר שָׁאוּל נֵחוֹת בָּתַר פְּלִשְׁתָּאֵי בְּלֵילְיָא וְנִקְטוֹל בְּהוֹן עַד מַנְהַר צַפְרָא וְלָא נִשְׁאַר בְּהוֹן אֱנַשׁ וַאֲמַרוּ כָּל דְתַקִין בְּעֵינָךְ עֲבִיד וַאֲמַר כַּהֲנָא נִתְקְרַב הַלְכָא וְנִשְׁאַל בְּמֵימְרָא דַיָי.
ונבזה – מן בזז, ונסבה מן סבב.
ולא נשאר – לשון נשאיר, אל יותר אל יותיר.
ויאמר הכהן נקרבה הלם – חלק והפסקה שבויאמר תחילת דיבור, וכן הרבה.
ונבזה בהן – קל הזי״ן, ומשפט להדגש.
ולא נשאר – בצרי כמו בחירק, ואחד הוא.
אל האלהים – כתרגומו: נשאל במימרא די״י.
ויאמר שאול חשב כי הם מנוצחים בהחלט ואין צריך רק לבוז השלל ולמחות יתר הפלטה וע״כ לא שאל באורים ותומים,
ויאמר הכהן השיב מי יודע אם לא נתאספו שנית בעריהם, ולכן נקרבה לשאול בה׳.
ושאול חשב כי הפלשתים מנוצחים ולא נשאר רק לבזוז השלל ולמחות את יתר הפלטה, וע״כ מבלי לשאול באורים ותומים1 וַיֹּ֣אמֶר אמר שָׁא֡וּל לעם אחרי שאכלו ושתו2, נֵרְדָ֣ה אַחֲרֵי֩ פְלִשְׁתִּ֨ים | בַּלַ֜יְלָה, וְֽנָבֹ֥זָה ונבזוז3 בָהֶ֣ם | עַד א֣וֹר הַבֹּ֗קֶר וְלֹֽא נַשְׁאֵ֤ר נשאיר4 בָּהֶם֙ אִ֔ישׁ, וַיֹּ֣אמְר֔וּ העם כָּל הַטּ֥וֹב (ס) בְּעֵינֶ֖יךָ עֲשֵׂ֑ה, וַיֹּ֙אמֶר֙ הַכֹּהֵ֔ן למה תעשה דבר זה מבלי לשאול באלוהים כדי שתהיה השגחתו דבוקה בך?5 ומי יודע אם לא נתאספו שוב פלשתים בעריהם?6, לכן נִקְרְבָ֥ה הֲלֹ֖ם לפה7, לשאול באורים ותומים8 אֶל את דבר9 הָאֱלֹהִֽים:
1. מלבי״ם.
2. אברבנאל.
3. מהר״י קרא, מצודת ציון.
4. מהר״י קרא.
5. אברבנאל.
6. מלבי״ם.
7. מצודת ציון.
8. ר״י קרא.
9. תרגום יונתן, רד״ק.
הכל
(לז) וַיִּשְׁאַ֤ל שָׁאוּל֙ בֵּֽאלֹהִ֔ים הַֽאֵרֵד֙ אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים הֲתִתְּנֵ֖ם בְּיַ֣ד יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֥א עָנָ֖הוּ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
And Saul asked counsel of God, "Shall I go down after the Philistines? Will You deliver them into the hand of Israel?" But He did not answer him that day.
וּשְׁאַל שָׁאוּל בְּמֵימְרָא דַייָ הַאֵיחוֹת בָּתַר פְּלִשְׁתָּאֵי הֲתִמְסְרִינוּן בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלָא קַבֵּיל צְלוֹתֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא.
ושאול קיבל את דברי הכהן1, וַיִּשְׁאַ֤ל שָׁאוּל֙ בֵּֽאלֹהִ֔ים באורים ותומים2, וכך שאל: הַֽאֵרֵד֙ אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים? הֲתִתְּנֵ֖ם האם תתן אותם בְּיַ֣ד יִשְׂרָאֵ֑ל? וְלֹ֥א עָנָ֖הוּ אלהים3 בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא, וכאשר ראה שאול שה׳ לא ענה לו, הבין שחרה אף ה׳ בהם על חטא חדש שנעשה אצלם אחרי התשועה שהיתה להם4:
1. אברבנאל.
2. ר״י קרא בפס׳ לו לעיל.
3. אברבנאל.
4. אברבנאל.
הכל
(לח) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל גֹּ֣שֽׁוּ הֲלֹ֔ם כֹּ֖ל פִּנּ֣וֹת הָעָ֑ם וּדְע֣וּ וּרְא֔וּ בַּמָּ֗ה הָ֥יְתָ֛הא הַחַטָּ֥את הַזֹּ֖את הַיּֽוֹם׃
And Saul said, "Draw near here, all you chiefs of the people; and know and see in what this sin has been this day.
א. הָ֥יְתָ֛ה =א (מרכא בתיבת תביר), וכך אצל ברויאר ומג״ה.
• ממ=הָֽיְתָ֛ה
• ממ=הָֽיְתָ֛ה
וַאֲמַר שָׁאוּל אִתְקְרִיבוּ הַלְכָא כָּל רֵישֵׁי עַמָא וּדְעוֹ וַחֲזוֹ בְּמָן הֲוַת חוֹבָא הָדֵין יוֹמָא דֵין.
Leaders of the people. The chiefs of the people; the cornerstone אֶבֶן הַפִּנָּה is the most esteemed.
פנות העם – תרגומו: רישי עמא, פנת שבטיה תרגומו: רבני פילכהא.
ונראה לי פנות – כמו פאתי מואב (במדבר כ״ד:י״ז).
כל פנות העם – כי כל שבט עמד בפנה בפני עצמה, ואמר שכולם מכל הפנות יגשו הלום, בכדי שכולכם תראו ותדעו, בדבר מה היתה החטאת הזאת אשר בעבורה לא ענני ה׳.
היום – רצה לומר: בודאי זה מקרוב נעשתה, כי הלא ביום הצליחו במלחמה.
במה היתה החטאת הזה היום רצה לומר שאי אפשר שהיתה החטאת בזמן העבר, אחר שעשה להם נס ותשועה כיום הזה וע״כ שנולדה איזו חטאת היום, אחרי הנס.
וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל גֹּ֣שֽׁוּ הֲלֹ֔ם כֹּ֖ל פִּנּ֣וֹת ראשי1 הָעָ֑ם, וּדְע֣וּ וּרְא֔וּ בַּמָּ֗ה בדבר מה2 הָֽיְתָ֛ה הַחַטָּ֥את הַזֹּ֖את הַיּֽוֹם3 אשר בעבורה לא ענני ה׳4:
1. תרגום יונתן, רד״ק, רי״ד. ורש״י ביאר כל שרי העם. ואברבנאל ומצודת דוד מבארים כי כל שבט עמד בפנה בפני עצמה, ואמר שכולם מכל הפנות יגשו הלום.
2. מצודת דוד.
3. רצה לומר שאי אפשר שהיתה החטאת בזמן העבר, אחרי שעשה להם נס ותשועה כיום הזה, וע״כ הבין שנולדה איזו חטאת היום, אחרי הנס, מצודת דוד, מלבי״ם, וכן אברבנאל בפס׳ לז לעיל.
4. מצודת דוד.
הכל
(לט) כִּ֣י חַי־יְהֹוָ֗הי״י֗ הַמּוֹשִׁ֙יעַ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֧י אִם־יֶשְׁנ֛וֹ בְּיוֹנָתָ֥ן בְּנִ֖י כִּ֣י מ֣וֹת יָמ֑וּת וְאֵ֥ין עֹנֵ֖הוּ מִכׇּל־הָעָֽם׃
For, as Hashem lives, who saves Israel, even if it is in Jonathan my son, he shall surely die." And not a man among all the people answered him.
אֲרֵי קַיָם הוּא יְיָ דְפָרִיק יַת יִשְׂרָאֵל אֲרֵי אִלּוּ אִיתוֹהִי בְּיוֹנָתָן בְּרִי אֲרֵי אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל וְלֵית דְמֵתִיב לֵיהּ מִכָּל עַמָא.
כי אם ישנו ביונתן הגם שהוא היה אמצעי אל התשועה,
מות יומת כי כפי שדבקה בו ההשגחה כן יגדל החטא שעשה להעלות חמת ה׳, כי יגדל החטא לפי מעלת החוטא ולפי קרבתו אל האלהים, והרמב״ן דעתו שזה נכלל במ״ש כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, שיש כח ביד בית דין לגזור חרם והעובר עליו חייב מיתה כמו שהיה בחרמו של יהושע, ובחרם שנהרגו בני יביש גלעד בגבעה.
הכל
(מ) וַיֹּ֣אמֶר אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֗ל אַתֶּם֙ תִּֽהְיוּ֙ לְעֵ֣בֶר אֶחָ֔ד וַֽאֲנִי֙ וְיוֹנָתָ֣ן בְּנִ֔י נִהְיֶ֖ה לְעֵ֣בֶר אֶחָ֑ד וַיֹּאמְר֤וּ הָעָם֙ אֶל־שָׁא֔וּל הַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃
Then he said to all Israel, "You shall be on one side, and I and Jonathan my son will be on the other side." And the people said to Saul, "Do what seems good to you."
וַאֲמַר לְכָל יִשְׂרָאֵל אַתּוּן תְּהוֹן לְעֶבְרָא חָד וַאֲנָא וְיוֹנָתָן בְּרִי נְהֵי לְעֶבְרָא חָד וַאֲמַרוּ עַמָא לְשָׁאוּל דְתַקִין בְּעֵינָךְ עֲבֵיד.
On one side. To cast lots between all of you, and us.
לעבר אחד – רצה לומר: נחלק את עצמנו לשני חלקים, אתם כולכם לצד אחד, ואני ובני וכו׳, ונפיל הגורל בין שני החלקים.
וַיֹּ֣אמֶר אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵ֗ל נחלק את עצמינו לשני חלקים1, אַתֶּם֙ תִּֽהְיוּ֙ לְעֵ֣בֶר אֶחָ֔ד בקלף אחד2 וַֽאֲנִי֙ וְיוֹנָתָ֣ן בְּנִ֔י נִהְיֶ֖ה לְעֵ֣בֶר אֶחָ֑ד בקלף אחר3 ונפיל גורל בין כולכם ובינינו4, וַיֹּאמְר֤וּ הָעָם֙ אֶל-שָׁא֔וּל הַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה: ס
1. מצודת דוד.
2. שהטילו גורל וכתבו את כל ישראל בקלף אחד, ואת שאול ויונתן בקלף אחר, רד״ק. ומצודת דוד ביאר צד ממש. ואברבנאל ביאר את הפסוק באופן בו שאול שמע כי יהונתן אכל מהדבש ועשה את הגורל להראות לעם שמשווה את עצמו ובנו לעם, ואולי גם שהעם יתחסד עמו לחוס על בנו.
3. רד״ק.
4. רש״י.
הכל
(מא) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל אֶל־יְהֹוָ֛הי״י֛ אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣בָה תָמִ֑ים וַיִּלָּכֵ֧ד יוֹנָתָ֛ן וְשָׁא֖וּל וְהָעָ֥ם יָצָֽאוּ׃
Therefore Saul said to Hashem, the God of Israel, "Declare the right." And Jonathan and Saul were taken by lot; but the people escaped.
וַאֲמַר שָׁאוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל אַיְתִנֵיהּ בִּקְשׁוֹט וְאִיתְאָחַד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְעַמָא נְפָקוּ.
Make it truthful. Give a true lot.
And the people were excluded. Innocent, from the lot.
ויאמר שאול אל י״י אלהי ישראל – יותר מופלג מזה ויאמרו בני ישראל אל י״י (שופטים י׳:ט״ו), וכתי׳ בספר יוסיפון שהמתפלל הנה הוא עם אלהיו מדבר, כ״ש כי פה היה אחיה שבידו היה האורים והתומים, כמ״ש הבה תמים, שהוא תואר לכל האורים והתומים, והכל מטעם עלמות.
(מא-מב) הששי הוא להודיע כי בחיק יוטל את הגורל ומי״י כל משפטו ולזה נמצא בו מן האמת מה שנתפרסם מזה הספור ובזולתו וזה כי כבר נפל הגורל על יהונתן שהיה החוטא בזה הענין.
וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל אֶל-יְהוָ֛ה בתפילה1, אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣בָה תן גורל2 תָמִ֑ים אמת3, ושיפול גורל זה בהשגחה ולא במקרה4 והַרְאֶה את החייב5, וַיִּלָּכֵ֧דו יוֹנָתָ֛ן וְשָׁא֖וּל, וְהָעָ֥ם יָצָֽאוּ נקיים מן הגורל6:
1. אברנאל.
2. רש״י.
3. רש״י, רד״ק. ויונתן תרגם ״אייתיניה בקשוט״ כלומר הבה הגורל באמת, רד״ק.
4. אברבנאל, מצודת דוד.
5. ר״י קרא.
6. רש״י.
הכל
(מב) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל הַפִּ֕ילוּ בֵּינִ֕י וּבֵ֖ין יוֹנָתָ֣ן בְּנִ֑י וַיִּלָּכֵ֖ד יוֹנָתָֽן׃
And Saul said, "Cast lots between me and Jonathan, my son." And Jonathan was taken.
הפילו – ע״י גורל.
וילכד יונתן – חטאת יונתן לא היתה טעמו מעט הדבש כי לא ידע בשבועה, רק כי הזיד להרוג את נציב פלשתים והביא עמו בצרה, והאל הציל את ישראל מקמיהם רק לא הניח שיכו בהם עוד אחר שגרשום מארצם, לפי שבפעם הזאת היה העול בבני ישראל, ובבואם לשאול בה׳ לא ענם ומנעם מרדוף עוד אחרי פלשתים והודיע ע״י גורל שהחטאת היא ביהונתן, אך הוא ואביו לא נתנו אל לבם להבין מה פשעו וחטאתו וחשבו שחטא בטעמו הדבש.
הכל
(מג) וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־י֣וֹנָתָ֔ן הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָה וַיַּגֶּד־ל֣וֹ יוֹנָתָ֗ן וַיֹּ֩אמֶר֩ טָעֹ֨ם טָעַ֜מְתִּי בִּקְצֵ֨ה הַמַּטֶּ֧ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֛י מְעַ֥ט דְּבַ֖שׁ הִנְנִ֥י אָמֽוּת׃
Then Saul said to Jonathan, "Tell me what you have done." And Jonathan told him, and said, "I did certainly taste a little honey with the end of the rod that was in my hand. Here I am; I will die."
וַאֲמַר שָׁאוּל לְיוֹנָתָן חַוֵי לִי מֶה עֲבַדְתָּא וְחַוֵי לֵיהּ יוֹנָתָן וַאֲמַר מַטְעַם טְעֵימַת בְּרֵישׁ שׁוֹטִיתָא דְבִידִי זְעֵיר דוּבְשָׁא הָא אֲנָא חַיָב לְמִמָת.
וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל-י֣וֹנָתָ֔ן הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מֶ֣ה העון אשר1 עָשִׂ֑יתָה עשית?2 וַיַּגֶּד-ל֣וֹ יוֹנָתָ֗ן וַיֹּאמֶר֩ טָעֹ֨ם טָעַ֜מְתִּי בִּקְצֵ֨ה הַמַּטֶּ֧ה אֲשֶׁר-בְּיָדִ֛י מְעַ֥ט דְּבַ֖שׁ, ובצדקתו הוסיף3 הִנְנִ֥י מוכן אָמֽוּת למות אם תרצה4 ולא אתרעם5:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מלבי״ם.
4. אברבנאל.
5. מצודת דוד. ור״י קרא ביאר כי יהונתן אמר זאת בתמיה, דהיינו בשביל שטעמתי מעט דבש אמות?!
הכל
(מד) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל כֹּה־יַעֲשֶׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף כִּי־מ֥וֹת תָּמ֖וּת יוֹנָתָֽן׃
And Saul said, "God do so and more also; you shall surely die, Jonathan."
כה יעשה ליא אלהים – לשון קללה, ומקרא קצר הוא.
א. כן בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896, פריס 217, פריס 218, וכן בהמון כ״י של המקרא. בנוסח שלנו חסר: ״לי״.
והנה נשבע שאול שמו׳ יומת יונתן בנו על דבר זה החטא וסבבו ישראל שלא מת יונתן כי עם אלהים עשה מעשיו ביום ההוא והנה ההצלחה הזאת נקראת פדייה על דרך אמרו פדה בשלום נפשי ופדויי י״י ישובון.
(מד-מה) השביעי להודיע כי השליט על המשפט והוא המלך ראוי שלא ישא פנים לשום אדם עד שיאמר לבניו שלא ידעם ולזה תמצא שנשבע שאול כי מות יומת יהונתן ולולי יד ישראל עמו היה ממית אותו שאול.
כה יעשה אלהים – הוא ענין שבועה, וגזם ולא פירש, והרי הוא כאלו אמר, כזאת וכזאת רעה יעשה לי אלהים וכו׳.
הכל
(מה) וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אֶל־שָׁא֗וּל הֲֽיוֹנָתָ֤ן ׀ יָמוּת֙ אֲשֶׁ֣ר עָ֠שָׂ֠ה הַיְשׁוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֣ה הַזֹּאת֮ בְּיִשְׂרָאֵל֒ חָלִ֗ילָה חַי־יְהֹוָה֙י״י֙ אִם־יִפֹּ֞ל מִשַּׂעֲרַ֤ת רֹאשׁוֹ֙ אַ֔רְצָה כִּֽי־עִם־אֱלֹהִ֥ים עָשָׂ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּפְדּ֥וּ הָעָ֛ם אֶת־יוֹנָתָ֖ן וְלֹא־מֵֽת׃
And the people said to Saul, "Shall Jonathan die, who has wrought this great salvation in Israel? Far from it; as Hashem lives, not one hair of his head shall fall to the ground, for he has worked with God this day." So the people rescued Jonathan, that he did not die.
וַאֲמַר עַמָא לְשָׁאוּל הַיוֹנָתָן יִתְקְטֵיל דִי עֲבַד פּוּרְקָנָא רַבָּא הָדֵין בְּיִשְׂרָאֵל חָס קַיָם הוּא יְיָ אִם יִפּוֹל מִסְעַר רֵישֵׁיהּ לְאַרְעָא אֲרֵי קֳדָם יְיָ גְלֵי דִבְשָׁלוּ עֲבַד יוֹמָא דֵין וּפְרָקוּ עַמָא יַת יוֹנָתָן וְלָא מִית.
ויאמר העם אל שאול היונתן וגו׳ ויפדו וגו׳. רבי אלעזר אמר נתנו משקלו זהב ופדאוהו. אמר רבי יוחנן וכי לחם אכל והלא לא לחם אכל אלא דבש אכל. רבי שמעון בן לקיש וכי אכל והלא מטעמת טעם. לא כן אמר ר׳ בא חסידא בר רבי זעירא המטעמת אין בה לא משום אכילה ולא משום שתייה ולא משום הפסק תענית ואינה טעונה ברכה אמרו טעמא ויפדו העם את יונתן ולא מת.
רמז קיח
ויאמרו העם אל שאול היונתן ימות – א״ר הונא א״ר פדת הרואה חלום ונפשו עגומה עליו ילך ויפתרנו בפני ג׳. יפתרנו והא אמר רב חסדא חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא. אלא אימא ייטיבנו בפני שלשה, לייתי תלתא ולימא להו חלמא טבא חזאי כו׳ ולימרו ליה הנך טבא הוא וטבא להוי רחמנא לשוויי׳ לטב עד שבעה זמנין לגזרו עליה דלהוי טבא. ולימא שלש הפוכות ושלש פדויות ושלש שלומות. שלש הפוכות הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה (תהלים ל׳:י״ב). אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם (ירמיהו ל״א:י״ב). ולא אבה י״י אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך י״י אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך י״י אלהיך (דברים כ״ג:ו׳). [שלש פדויות] פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי (תהלים נ״ה:י״ט). ופדויי י״י ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיהו ל״ה:י׳). ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה (את) הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי י״י אם יפול משערת ראשו ארצה כי עם אלהים עשה היום הזה ויפדו העם את יונתן ולא מת. [שלש שלומות] בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר י״י ורפאתיו (ישעיהו נ״ז:י״ט). ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דויד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעזרך כי עזרך אלהיך ויקבלם דויד ויתנם בראשי הגדוד (דברי הימים א י״ב:י״ט). ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום (שמואל א כ״ה:ו׳).
ויפדו העם – ר׳ אלעזר אומר נתנו ישראל משקלו זהב ופדאוהו, אר״י וכי לחם אכל והלא לא אכל לחם אלא דבש. ריש לקיש אמר וכי אכל והלא מיטעם טעם לא כן אמר רב חסדא בן אעוירא המטעמת אין בה לא משום אכילה ולא משום שתיה ולא משום הפסקת תענית ואינה טעונה ברכה אמרו טעמא ויפדו העם את יונתן ולא מת.
The people redeemed [Yonatan]. They nullified Shaul's oath.
ויפדו העם את יונתן – בדבריהם שאמרו אין השבועה חלה עליו שהרי לא שמע כשהשביע אביו את הארץ ואין חבין לו לאדם שלא בפניו.
כי עם אלהים עשה – כלומר טובה עשה עם אלהים ועם עמו, כי הגדיל בטחונו באלהים ומסר נפשו על עם י״י, והלך הוא ונושא כליו להלחם במחנה פלשתים.
ויונתן תרגם: ארי קדם י״י גלי די בשלו עבד יומא דין. וטעם: ויפדו העם את יהונתן לפי׳ הזה: בטענתם פדו אותו, שטענו עליו כי היה שוגג. אם כן, מה טעם: אשר עשה הישועה, לא היה אלא מפני שהיה שוגג? אבל ר״ל רע ומר היה אם לא היינו מוצאים עליו טענה לפדותו מן המות, כי ישועה גדולה עשה בישראל. וכן פי׳ אדוני אבי ז״ל.
ויש לשאול אחרי ששגג בזה יהונתן, והכתוב מעיד עליו: ויונתן לא שמע בהשביע אביו (שמואל א י״ד:כ״ז), א״כ למה לא נענה שאול באורים ותומים? פירש הגאון רב סעדיה ז״ל: בעבור הראות לעם כי שוגג היה, כי היו אומרים משוא פנים יש בדבר, כי בן המלך עבר על החרם ולא נענש, ואילו היה אחר היה נענש. וכל העם לא היו יודעים כי לא היה שם יונתן בשעת השבועה, וכאשר לא נענה שאול באורים ותומים הוצרכו להפיל גורלות על מי היה החטא, ונפל על יהונתן, וחקרו ודרשו ומצאו כי לא היה שם בשעת השבועה. טענו כל העם עליו כי שוגג היה ואין עליו משפט מות.
ובדרש: ויפדו העם את יהונתן – ר׳ אליעזר אומר: נתנו משקלו זהב ופדאוהו, רבי יוחנן ור״ל: ר׳ יוחנן אמר: וכי לחם אכל, והלא דבש אכל? ריש לקיש אמר: וכי לא מטעמת טעם, לא כן אמר ר׳ אבהו משום ר׳ זעירא: מטעמת אין בו משום אכילה ולא משום שתייה ולא משום הפסק תענית ואינה טעונה ברכה, הרי: ויפדו העם את יונתן.
היונתן ימות – וכי מן הראוי שימות יונתן, אשר באה על ידו תשועה גדולה.
חלילה – חולין וגנאי הוא להמיתו.
אם יפול משערת וכו׳ – הוא ענין גוזמא ומליצה, כדרך שהבריות אומרים, ורצה לומר: שלא יעשה לו מאומה רע.
כי עם אלהים – רצה לומר: היום הזה עשה טובה עם אלהים להושיע לעמו בסכנת נפשו, ואיך אם כן יהיה עובר על השבועה במזיד בשאט נפש, ובודאי שוגג היה ולא ידע מהשבועה.
ויפדו העם – בהדברים האלה פדאוהו מן המיתה, ולא הומת.
היונתן ימות ואמרו שני טעמים,
א. גם אם חטא הלא הוא עשה הישועה הגדולה וכו׳ והעם ימסרו נפשם עליו כמו שמסר נפשו עליהם ויגינו עליו,
ב. חלילה לאמר עליו שחטא ושיפול אף אחד משערת ראש נזרו ארצה אחר כי עם אלהים עשה היום הזה ודבקה בו ההשגחה האלהית איך יצוייר שיחטא ואשם בזדון, ובודאי המליצו עליו שהיה שוגג ושלא אכל לחם רק טעם דבש ולא נחשב לו חטא רק לפי מעלתו שעם אלהים עשה היום הזה והקב״ה מדקדק עמו כחוט השערה לעשות לו שגגות כזדונות ולא יתחייב מיתה כעובר במזיד, אמנם נשאר הקושיא מדוע לא נענה שאול אחר שיהונתן היה שוגג, וכתב מהרי״א שעקר מה שלא נענה היה בחטאת עצמו על שעבר את פי ה׳ בגלגל ולפי שהתשועה הזאת לא היתה על ידי שאול ובזכותו רק על ידי יונתן וזכותו, לכן לא השיבו כששאל אם ירדוף אחרי פלשתים להראות שאינו חפץ בו וברדיפתו, והוא חשב שהיה בסבת האכילה ושאל על האוכל לכן השיבו ה׳ כדי שידע שלא קצף בעבור האוכל כי על זה השיב, רק בעבור שאול, עכ״ד והוא דוחק מבואר והעקר שה׳ חשב לצדיק כזה אשר דבקה בו ההשגחה, השוגג כזדון, כי אחר שנגלה לו שעבר על החרם היה לו להשתדל אצל אביו שישאל על נדרו ויעקר הנדר למפרע, בפרט כי אמר עכר אבי את הארץ, ובנדר כזה שלא הועיל בזה למלחמה הזאת יכול להתחרט חרטה דמעיקרא, ועל ידי שעלה עליו הגורל שאל שאול על הנדר, וי״ל שזה מה שכתוב ויפדו העם את יונתן – שהשתדלו ששאול התיר לו את נדרו, והיה לו פתח חרטה על ידי שאמרו העם היונתן ימות, ובמדרש ויפדו העם נתנו משקלו זהב ופדאוהו, רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר וכי לחם אכל והלא דבש אכל, ריש לקיש אמר וכי אכל והלא מטעמת טעם, והם שני הטעמים שהזכרתי למעלה.
כי עם אלהים עשה – העם הבין חטאת יונתן מה היא ופדוהו באמרם שמן האלהים היתה שיעשה מה שיעשה להסיר חרפה מעל עמו ולהחריד הפלשתים, והראיה שבלי עזר מן השמים לא היה מצליח הוא ונושא כליו להוליד מהומה רבה כמו שהוליד ביום ההוא במחנה פלשתים.
וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אֶל-שָׁא֗וּל הֲֽאם ראוי1 שֶׁיוֹנָתָ֤ן | יָמוּת֙?! הרי הוא זה אֲשֶׁ֣ר עָ֠שָׂה את הַיְשׁוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֣ה הַזֹּאת֮ בְּיִשְׂרָאֵל֒ שהיא באה על ידו?!2 וְחָלִ֗ילָה להמיתו!3 חַי-יְהוָה֙ אִם-יִפֹּ֞ל מִשַּׂעֲרַ֤ת רֹאשׁוֹ֙ אַ֔רְצָה, כִּֽי-עִם-אֱלֹהִ֥ים עָשָׂ֖ה יהונתן הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה טובה להושיע את עמו, והגדיל בטחונו באלהים ומסר נפשו על עם ה׳, והלך הוא ונושא כליו להילחם במחנה פלשתים4, ואיך אם כן יהיה עובר על השבועה במזיד בשאט נפש?! אין זה אלא שבודאי שוגג היה ולא ידע מהשבועה5, וַיִּפְדּ֥וּ הָעָ֛ם אֶת-יוֹנָתָ֖ן בדברים אלה6, והתירו לשאול את שבועתו7 וְלֹא-מֵֽת יהונתן: ס
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק, מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד, שהרי לא שמע כשהשביע אביו את הארץ ואין חבין לו לאדם שלא בפניו, ר״י קרא.
7. רש״י, וכיוון שהכתוב מעיד עליו ״ויונתן לא שמע בהשביע אביו״ א״כ למה לא נענה שאול באורים ותומים? פירש הגאון רב סעדיה ז״ל בעבור הראות לעם כי שוגג היה, כי אם לא היה כך, היו אומרים העם משוא פנים יש בדבר, כי בן המלך עבר על החרם ולא נענש. ואברבנאל (מובא גם ע״י מלבי״ם) ביאר שעיקר מה שלא נענה שאול היה בחטאת עצמו על שעבר את פי ה׳ בגלגל. ובמדרש שמואל (פרשה י״ז), ויפדו העם נתנו משקלו זהב ופדאוהו, רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר וכי לחם אכל והלא דבש אכל, ריש לקיש אמר וכי אכל והלא מטעמת טעם, רד״ק, אברבנאל, מלבי״ם.
הכל
(מו) וַיַּ֣עַל שָׁא֔וּל מֵאַחֲרֵ֖י פְּלִשְׁתִּ֑ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים הָלְכ֥וּ לִמְקוֹמָֽם׃
Then Saul went up from following the Philistines; and the Philistines went to their own place.
ויעל שאול מאחרי פלשתים – כיון שלא ענהו י״י באורים ותומים לא רצה לרדוף אחרי פלשתים בעת הזאת, כי חשב אף על פי שנמלט יונתן בטענ׳, עון יש בינינו על השבועה, או אחר שהלך הלילה בזה הענין שנתעסקו בו, בין כך הלכו פלשתים למקומם.
וכיון שלא ענהו ה׳ באורים ותומים לא רצה שאול לרדוף אחרי פלשתים1, וַיַּ֣עַל שָׁא֔וּל מֵאַחֲרֵ֖י פְּלִשְׁתִּ֑ים ושב למקומו ולא רדפם עוד2 וּפְלִשְׁתִּ֖ים הָלְכ֥וּ לִמְקוֹמָֽם:
1. אברבנאל, מצודת דוד. ווגם מפני שחשש על עוון השבועה, או שמפני שעבר הלילה בעניין שנתעסקו בו, ובין כך הלכו פלישתים למקומם, רד״ק.
2. מצודת דוד.
הכל
(מז) וְשָׁא֛וּל לָכַ֥ד הַמְּלוּכָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלָּ֣חֶם סָבִ֣יב ׀ בְּֽכׇל־אֹיְבָ֡יו בְּמוֹאָ֣ב׀ וּבִבְנֵֽי־עַמּ֨וֹן וּבֶאֱד֜וֹם וּבְמַלְכֵ֤י צוֹבָה֙ וּבַפְּלִשְׁתִּ֔ים וּבְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִפְנֶ֖ה יַרְשִֽׁיעַ׃
So Saul took the kingdom over Israel, and he fought against all his enemies on every side, against Moab, and against the children of Ammon, and against Edom, and against the kings of Zobah, and against the Philistines. Wherever he turned, he inflicted punishment.
וְשָׁאוּל אַצְלַח בְּמַלְכוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל וְאַגִיחַ קְרָבָא סְחוֹר סְחוֹר בְּכָל בַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבִפְלִשְׁתָּאֵי וּבְכָל אֲתַר דְמִתְפְּנֵי מְחַיָב.
ושאול לכד המלוכה על ישראל – שהיה עניו שהיה שפל רוח שהיה ירא חטא שהיה מבזבז נכסיו וחס על נכסיהן של ישראל. יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש שהיה בן תורה. דכתיב בי מלכים ימלוכו (משלי ח׳:ט״ו).
וילחם סביב בכל אויביו – מהו בכל אשר יפנה ירשיע – ירשיע חייב. תני רבי שמעון בן יוחאי עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע את הקול ואינו מתיירא. וכיון שחטא מתיירא. ויאמר את קולך שמעתי בגן ואירא וגו׳ (בראשית ג׳:י׳). אמר ר׳ אחא עד שלא חטא היה שומע את הקול אגריון. וכיון שחטא היה שומע את הקול נימירין. עד שלא חטאו ישראל מה כתיב תמן ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת וגו׳ (שמות כ״ד:י״ז). אמר רבי אבא בר כהנא שבע מחיצות של אש היו ישראל רואין טונסות זו בזו ולא היו מזדעזעין. וכיון שחטאו אפילו פני הסרסור לא היו יכולין להקביל. רבי פנחס ורבי אבין בר רבי חנין אף הסרסור הרגיש עמהן. ויראו מגשת אליו (שמות ל״ד:ל׳). עד שלא חטאו מלכי צבאות ידודון ידודון (תהלים ס״ח:י״ג). ר׳ יודן ב״ר איבו מלאכי צבאות אין כתיב כאן. אלא מלכי. מלכיהון דמלאכיא. וכיון שחטאו אפילו לפני הגליורין לא היו יכולין לעמוד. שנאמר כי יגורתי מפני האף והחמה (דברים ט׳:י״ט). עד שלא חטא דוד ה׳ אורי וישעי ממי אירא (תהלים כ״ז:א׳). וכיון שחטא ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים וגו׳ (שמואל ב י״ז:ב׳). עד שלא חטא שלמה עשיתי לי שרים ושרות וגו׳ (קהלת ב׳:ח׳). וכיון שחטא הנה מטתו שלשלמה וגו׳ (שיר השירים ג׳:ז׳). עד שלא חטא שאול ובכל אשר יפנה ירשיע – וכיון שחטא וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי האלה ויחתו ויראו מאד (שמואל א י״ז:י״א).
ושאל לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון – וזהו שנאמר והיה בהניח י״י אלהיך לך מכל אויבך מסביב תמחה את זכר עמלק (דברים כ״ה:י״ט), ותלויה היתה המלחמה בשימת מלך דכתיב כי יד על כס יה מלחמה לי״י בעמלק (שמות י״ז:ט״ז), כלומר בהיות הממשלה אז תהיה מלחמה בעמלק. וזהו שאמר שמואל שמע לקול דברי י״י (שמואל א ט״ו:א׳), שהרי המלוכה תלויה במחית עמלק, והוכחה לדבר שמיד משח לדוד אף בחייו.
יפנה ירשיע – מחייב ומכלה, וכן כושן רשעתים.
לכד המלוכה – התחזק במלוכה והיתה בידו בלא שום פקפוק, כי ראו כל ישראל כי היה מצליח במלחמותיו.
ירשיע – יחריד ויבלבל. וכן: והוא ישקיט ומי ירשיע (איוב ל״ד:כ״ט). ותרגומו: יחייב.
ירשיע – זה השרש בכלל ענינו תנועה חזקה, וזה הוא ענין בני הזמן, והעד והרשעים כים נגרש (ישעיהו נ״ז:כ׳).
ושאול לכד המלוכה על ישראל – כי באלו התשועות הנפלאות שנעשו על ידו בהלחמו בכל אויביו לכד המלוכ׳ על ישראל בשייראו ממנו כל העם יראה עצומה ונכנעו לעשות מצותו וגזרתו בלא עכוב.
ובכל אשר יפנה ירשיע – רוצה לומר: שיחייב אויביו וישחיתם על דרך אומר אל אלוה אל תרשיעני או יהיה הרצון בזה ירשיע היה נלחם ר״ל שהוא היה נלחם בכל אשר יפנה שיעשו לו חמס וזהו אמרו בסוף ויצל את ישראל מיד שוסהו כי לא היה נלחם בהם אם לא מפני היותם שוסים את ישראל ומרשיעים כנגדם.
ירשיע – יחריד ויבלבל, וכן: והוא ישקיט ומי ירשיע (איוב ל״ד:כ״ט), והוא על שם שנכון ביד הרשע חרדה ובלבול.
ושאול לכד המלוכה כי בעוד פלשתים מושלים בישראל לא היתה מלכותו חזקה כל כך ובכל אשר יפנה ירשיע פירוש בכל מקום שרצה לפנות מי שרוצה להרשיע ולהרע לישראל לחם עמו ונצחו.
ושאול לכד המלוכה – בני ישראל השתמעו לו אחר מעשה זה שנראית גבורתו וגבורת בנו וצדקתם שהמרו למות נפשם במלחמה, והיו מוכנים ליהרג בחטאתם.
ירשיע – יחריד ויטיל אימתו.
וְשָׁא֛וּל לָכַ֥ד התחזק1 הַמְּלוּכָ֖ה במלוכה2 עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל להיות בידו מבלי פקפוק, כי נלחם באויביו והצליח, והחריד האויב3, כי בעוד היו פלשתים מושלים בישראל לא היתה מלכותו חזקה כל כך4, ואולם לאחר מכן התנהג בכבוד המלכות ובהדר הממשלה5, וַיִּלָּ֣חֶם סָבִ֣יב | בְּֽכָל-אֹיְבָ֡יו בְּמוֹאָ֣ב | וּבִבְנֵי-עַמּ֨וֹן וּבֶאֱד֜וֹם וּבְמַלְכֵ֤י צוֹבָה֙ וּבַפְּלִשְׁתִּ֔ים וּבְכֹ֥ל אֲשֶׁר-יִפְנֶ֖ה יַרְשִֽׁיעַ היה מחריד ומבלבל את האויב6 ומתגבר עליו7:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
5. אברבנאל.
6. רד״ק, מצודת ציון.
7. כרשע שמתגבר על חבירו וגוזל ממונו, רי״ד. ורלב״ג מבאר יחייב אויביו וישחיתם.
הכל
(מח) וַיַּ֣עַשׂ חַ֔יִל וַיַּ֖ךְ אֶת־עֲמָלֵ֑ק וַיַּצֵּ֥ל אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד שֹׁסֵֽהוּ׃
And he did valiantly, and he smote the Amalekites, and delivered Israel out of the hands of those that plundered them.
He raised an army. And he gathered an army.
ויעש חיל – תרגומו: וכנש משירין.
ויך את עמלק – אף על פי שלא היתה מכה זו עד לאחר פקדתי (שמואל א ט״ו:ב׳), כתבה כאן עם סדר המלחמות שעשה.
שוסהו – מן שסה וישסה, קונהו מן קנה ויקנה.
ויעש – ענין אסיפה, כמו: וישראל עושה חיל (במדבר כ״ד:י״ח).
חיל – אנשי חיל.
שוסהו – ענין דריכה ורמיסה, כמו: שוסים וישוסו (שופטים ב׳:י״ד).
ויעש חיל יען ספר כל המלחמות ספר גם מלחמת עמלק שבו עשה חיל פי׳ קבץ חיל רב מישראל.
ויצל כי לא החרים את כולם כי היתה כוונתו רק להצילם מיד שוסיהם בהוה לא למחות את שמו בעבור העבר כמצות ה׳.
הכל
(מט) וַיִּֽהְיוּ֙ בְּנֵ֣י שָׁא֔וּל יוֹנָתָ֥ן וְיִשְׁוִ֖י וּמַלְכִּישׁ֑וּעַא וְשֵׁם֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו שֵׁ֤ם הַבְּכִירָה֙ מֵרַ֔ב וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה מִיכַֽל׃
Now the sons of Saul were Jonathan, and Ishvi, and Malchi-shua; and the names of his two daughters were these: the name of the first-born Merab, and the name of the younger Michal.
א. וּמַלְכִּישׁ֑וּעַ =ש1,ש2,ב1 ומסורת-ש1 (תיבה אחת), ולפי קונטרסי המסורה שהיו בהתחלת הכתר, בכל המקומות: שמ״א יד,מט [כאן]; שמ״א לא,ב; דה״א ח,לג; דה״א ט,לט; דה״א י,ב); וכמו כן בתיגאן. מ״ג-ש1 על במדבר א׳: <[מלין] דכתב חדה וכן קורין ומצאנו אותם במעשה המלמד הגדול אהרן בן משה בן אשר במעשיו במחזור המכונה באלתאג׳: ...מלכי שוע>.
• א,ל,ק=וּמַלְכִּי־שׁ֑וּעַ וכמו כן בכתבי־יד ספרדים אחרים (חוץ מ-ש2) ובדפוסים וקורן.
• א,ל,ק=וּמַלְכִּי־שׁ֑וּעַ וכמו כן בכתבי־יד ספרדים אחרים (חוץ מ-ש2) ובדפוסים וקורן.
וַהֲווֹ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּישׁוּעַ וְשׁוּם תַּרְתֵּין בְּנָתֵיהּ שׁוּם רַבְּתָא מֵרַב וְשׁוּם זְעֶרְתָּא מִיכָל.
יונתן וישוי ומלכישוע – לפי שצריך לומר שנהרגו.
וישוי זה אבינדב, שם אחד היה להם לכנוי, וכך מצינו בבני שמואל בדברי הימים: הבכור ושני ואביה (דברי הימים א ו׳:י״ג), וכאן ושם הבכור יואל. וכן יואש ושרף (דברי הימים א ד׳:כ״ב) מחלון וכליון.
שם הבכירה מרב – לפי שצריך לומר: הנה בתי הגדולה מירב (שמואל א י״ח:י״ז).
וישוי – הוא אבינדב הנזכר במלחמה שמתו בה שאול ובניו, והוא הוא הנזכר בדברי הימים. ולא זכר איש בושת כי אלו השלשה היו יוצאים עמו במלחמה, ולפי שזכרם בענין המלחמה לא זכר איש בושת. ובדברי הימים שזכרם בענין התולדת זכרו, והוא אשבעל שזכר, הוא איש בושת.
והנה האריך בזכירת שמות בניו ובנותיו ושם אשתו ושם שרי הצבא אשר לו לכבוד שאול ולצורך מה שזכר אחר זה באלו הספורים.
וישוי – הוא איש בושת, כי בדברי הימים (דברי הימים א ח׳:ל״ג) לא זכר ישוי, וזכר במקומו אשבעל, והוא איש בושת, וכן ירובעל נקרא גם ירובשת (שמואל ב י״א:כ״א) ואף בעת נהרגו בני שאול במלחמה (שמואל א ל״א:ב׳), לא חשב ישוי, וזהו כי הוא איש בושת, ונשאר חי ומלך, ומה שלא זכר פה את אבינדב הנחשב בבני שאול אשר מתו במלחמה, וגם בדברי הימים, אולי לא נולד עדיין בעת ההיא.
וישוי הוא אבינדב הנז׳ לקמן ל״א ובדה״א ט׳, ולא חשיב איש בושת שהיה מלך אחר כך ונודע שמו בלא״ה, כך כתב רי״א.
וַיִּֽהְיוּ֙ בְּנֵ֣י שָׁא֔וּל יוֹנָתָ֥ן וְיִשְׁוִ֖י הוא אבינדב1, וּמַלְכִּי-שׁ֑וּעַ, וְשֵׁם֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו שֵׁ֤ם הַבְּכִירָה֙ מֵרַ֔ב וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה מִיכַֽל:
1. רד״ק, מהר״י קרא. ולא הזכיר פה את איש בושת כי מלך אחריו ושמו נודע בלאו הכי, אברבנאל (מובא גם ע״י מלבי״ם). ומצודת דוד ביאר כי ישוי הוא איש בושת, ולא זכר את אבינדב אולי כי לא נולד עדיין בעת ההיא.
הכל
(נ) וְשֵׁם֙ אֵ֣שֶׁת שָׁא֔וּל אֲחִינֹ֖עַם בַּת־אֲחִימָ֑עַץ וְשֵׁ֤ם שַׂר־צְבָאוֹ֙ אֲבִינֵ֔ר בֶּן־נֵ֖ר דּ֥וֹד שָׁאֽוּל׃
And the name of Saul's wife was Ahinoam the daughter of Ahimaaz; and the name of the captain of his host was Abner, the son of Ner, Saul's uncle.
וְשׁוּם אִתַּת שָׁאוּל אֲחִינוֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ וְשׁוּם רַב חֵילֵיהּ אֲבִינֵר בַּר נֵר אָח אֲבוּהִי דְשָׁאוּל.
אבינר בן נר – ונר היה דוד שאול, אחיו של קיש, ושניהם בני אביאל, וגם אביאל נקרא נר בדברי הימים (דברי הימים א ח׳:ל״ג), שהיה מדליק נרות לרבים במבואות האפלים (ויקרא רבה ט׳:ב׳).
Avineir the son of Neir. Neir was Shaul's uncle, the brother of Kish, and both were the sons of Aviel. Aviel was also known as Neir, in Divrei HaYamim,1 because he would light candles for the public in the dark streets.2
1. I Divrei HaYamim 8:33.
2. See Radak above 9:1.
והקדים אבנר לקיש אבי שאול למעלת אבנר ולפחיתות קיש הלא תראה מה שאמר במה שקדם מה זה היה לבן קיש ולזאת הסבה ג״כ הקדים לזכור אבנר קודם שיזכור אביו שהיה שר צבא ג״כ ויחס מפני זה נר אביו שהוא אבי אבנר באמרו ונר אבי אבנר בן אביאל.
וְשֵׁם֙ אֵ֣שֶׁת שָׁא֔וּל אֲחִינֹ֖עַם בַּת-אֲחִימָ֑עַץ וְשֵׁ֤ם שַׂר-צְבָאוֹ֙ אֲבִינֵ֔ר אבנר1 בֶּן-נֵ֖ר שהיה2 דּ֥וֹד שָׁאֽוּל:
1. מהר״י קרא.
2. ונר היה דוד שאול, אחיו של קיש, ושניהם בני אביאל, וגם אביאל נקרא נר בדברי הימים (דברי הימים א׳ ח׳ ל״ג), שהיה מדליק נרות לרבים במבואות האפלים (ויקרא רבה ט׳ ב׳), רש״י, מצודת דוד. והקדים אבנר לקיש אבי שאול למעלת אבנר, רלב״ג.
הכל
(נא) וְקִ֧ישׁ אֲבִֽי־שָׁא֛וּל וְנֵ֥ר אֲבִֽי־אַבְנֵ֖ר בֶּן־אֲבִיאֵֽל׃
And Kish was the father of Saul, and Ner the father of Abner was the son of Abiel.
אואמר ר׳ יהודה: ׳וקיש אבי שאול ונר אבי אבנר בו אביאל׳ – הכוונה היא שקיש ונר היו שניהם בני אביאל, שהרי נאמר באזכור הראשון שלו ׳ושמו קיש בן אביאל בן צרור׳ (שמואל א ט, א).
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
ונר היה דוד שאול – אחיו של קיש, ושניהם בני אביאל, וגם אביאל נקרא נר בדברי הימים. ומדרש שהיה מדליק נרות לרבים.
וקיש – ו״ו משמשת לשון כי, נר היה דוד שאול כי הוא וקיש היו שניהם בני אביאל, וכתב בן אביאל ולא בני לפי שכבר כתב למעלה (ט׳:א׳) שקיש היה בן אביאל.
הכל
(נב) וַתְּהִ֤י הַמִּלְחָמָה֙ חֲזָקָ֣ה עַל־פְּלִשְׁתִּ֔ים כֹּ֖ל יְמֵ֣י שָׁא֑וּל וְרָאָ֨ה שָׁא֜וּלא כׇּל־אִ֤ישׁ גִּבּוֹר֙ וְכׇל־בֶּן־חַ֔יִל וַיַּאַסְפֵ֖הוּ אֵלָֽיו׃
And there was severe war against the Philistines all the days of Saul; and when Saul saw any mighty man, or any valiant man, he took him to him.
א. וְרָאָ֨ה שָׁא֜וּל =א?,ל ובדפוסים (וכן מג״ה וברויאר)
• לפי ברויאר א?!=וְרָאָ֨ה שָׁא֗וּל (קדמא ורביע), ודחה את הנוסח הזה בפנים; אך המקום מטושטש מדי מכדי לקבוע על פיו שיש בו נוסח החורג מהעדים המקבילים.
• לפי ברויאר א?!=וְרָאָ֨ה שָׁא֗וּל (קדמא ורביע), ודחה את הנוסח הזה בפנים; אך המקום מטושטש מדי מכדי לקבוע על פיו שיש בו נוסח החורג מהעדים המקבילים.
וַהֲוַת קְרָבָא תַּקִיפָא עַל פְּלִישְׁתָּאֵי כָּל יוֹמֵי שָׁאוּל וַחֲזָא שָׁאוּל כָּל גְבַר גִבַּר וְכָל גְבַר עָבֵיד קְרָב וּכְנַשׁ יָתֵיהּ לְוָתֵיהּ.
And whenever Shaul saw. This is in the present tense, meaning, when Shaul would see a valiant soldier, he would bring him [into his army].
כל איש גבור וכל בן חיל – הנה אחשוב כי קרא הגבו׳ האיש החזק והאמיץ הבקיא בעניני המלחמות ובן חיל מצליח במלחמות.
וַתְּהִ֤י הַמִּלְחָמָה֙ חֲזָקָ֣ה עַל-פְּלִשְׁתִּ֔ים כֹּ֖ל יְמֵ֣י שָׁא֑וּל כי היה שאול מצרף לצבאו חיילים מוכשרים1, וְכך כאשר רָאָ֨ה היה רואה2 שָׁא֜וּל כָּל-אִ֤ישׁ גִּבּוֹר֙ החזק והאמיץ הבקיא בעניני המלחמות3, וְכָל-בֶּן-חַ֔יִל היודע תחבולות המלחמה4 ומצליח בה5, וַיַּאַסְפֵ֖הוּ היה מאספו6 אֵלָֽיו לעשות מלחמותיו7: ס
1. אברבנאל.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. רלב״ג.
4. מצודת ציון.
5. רלב״ג.
6. רש״י, מצודת דוד.
7. אברבנאל.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שמואל א יד – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה, מקבילות במקרא שמואל א יד, עולם המקרא שמואל א יד, תרגום יונתן שמואל א יד, מדרש שמואל שמואל א יד, ילקוט שמעוני שמואל א יד, ר׳ יהודה אבן בלעם שמואל א יד, רש"י שמואל א יד, ר"י קרא שמואל א יד, מיוחס לר"י קרא שמואל א יד, רד"ק שמואל א יד, רי"ד שמואל א יד, ר"י אבן כספי שמואל א יד, רלב"ג שמואל א יד, רלב"ג תועלות שמואל א יד, אברבנאל שמואל א יד, מנחת שי שמואל א יד, מצודת ציון שמואל א יד, מצודת דוד שמואל א יד, מלבי"ם שמואל א יד, הואיל משה שמואל א יד, מקראות שלובות שמואל א יד – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד
Shemuel I 14, Biblical Parallels Shemuel I 14, Olam HaMikra Shemuel I 14, Targum Yonatan Shemuel I 14, Midrash Shemuel Shemuel I 14, Yalkut Shimoni Shemuel I 14, R. Yehuda ibn Balaam Shemuel I 14, Rashi Shemuel I 14 – The Metsudah Tanach Series (Lakewood, NJ) (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Shemuel I 14, Attributed to R. Yosef Kara Shemuel I 14, Radak Shemuel I 14, Rid Shemuel I 14, R. Yosef ibn Kaspi Shemuel I 14, Ralbag Shemuel I 14, Ralbag Toalot Shemuel I 14, Abarbanel Shemuel I 14, Minchat Shai Shemuel I 14, Metzudat Zion Shemuel I 14, Metzudat David Shemuel I 14, Malbim Shemuel I 14, Hoil Moshe Shemuel I 14, Mikraot Sheluvot Shemuel I 14