(א)ושתי גזרות הן כו׳. פירוש ב׳ שרשים אחת של קיחה ואחת של לקיחה:
לכפר על מעשה העגל כו׳. דק״ל למה לקח פר ולא מין אחר דפר כמו עגל היכא דלא כתיב גביה בן שנה והא דאין קטיגור נעשה סניגור הרא״ם תירץ דווקא בעבודת פנים ולא בעבודת חוץ ולקמן בפרשת צו אפרשנו עוד אי״ה:
(ב)היא הקרויה למטה כו׳. רצונו בזה להוכיח שלחם מצות היא רבוכה מפני שלחם כולל כל המינים מ״ה פירש דלחם דהכא הוא רבוכה והוכחתו מקרא דזה קרבן אהרן ובניו ביום המשח וגו׳ וכי מה למדנו לבניו מיום המשח אותו אלא מקיש חינוכו של הדיוט לדורות לקרבן של כה״ג שהוא חביתין מה קרבן דחביתין אהרן שהוא מקריב בכל יום שהוא רבוכה כדכתיב מרבכת תביאנה אף יום חינוך של בניו כהנים הדיוטים רבוכה. והרבוכה הוא חלה חלוטה ברותחין כל צרכה בעודה בצק ואח״כ נאפת בתנור ואח״כ מטגנה במחבת והחלה והרקיק נאפים בתנור לבד והחלה בלולה בשמן בעודה סולת והרקיק משוח בשמן אחר אפייתו כמין כ״ף יונית ושאר השמן נאכל לכהנים וי״א מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג רא״ם:
וכל המינין באין וכו׳. דגמרינן מלחמי תודה מה להלן עשר אף כאן עשר ולחמי תודה בהדיא כתוב עשר דכתיב ביה והרים ממנו אחד מכל קרבן תרומה ואמרינן בפרק התודה דף ע״ח נאמר כאן תרומה ונאמר התם בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה:
כשהן קמח יוצק בהן וכו׳. ר״ל למה משנה המקרא ולא כתב בלולה או משוחים בכולן:
(ג)אל חצר המשכן וכו׳. ולא אל המזבח כי אינם קריבים לגבוה אלא אחד מכל מין ומין כדכתיב למטה בענין ומה שהוסיף לומר ביום הקמתו פי׳ בעת הקמתו ולא קודם והקמת המשכן לא הי׳ רק בר״ח ניסן כי כל שבעת ימי המילואים היה בונה וסותר בכל יום:
(ד)זו טבילת כל הגוף. ולא קידוש ידים ורגלים מדכתיב במים בפתח הבית דמשמע הכל במים הידועים במקום אחר דהיינו מי מקוה שהם מ׳ סאה ש״מ דטבילת גופו הוא:
(ז)נותן שמן על ראשו כו׳. ר״ל טיפת שמן:
(ט)מילוי ידים זה כו׳. ואע״פ שדרשו אותו רז״ל בזבחים י״ז ובסנהדרין כ״ח ללבישת הבגדים ודרשו והיתה להם לבישת הבגדים הללו לכהונת עולם שבזמן שהבגדים עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו כזרים. י״ל שרש״י ז״ל סובר כיון שמן המקרא דלעיל והיו על אהרן ועל בניו וגו׳ למדנו שהמחוסר אחד מן הבגדים הכתובים לעיל חייב מיתה הוכרח מפני זה לפרש המקרא הזה כפי פשוטו ולא כפי מדרשו שלא יהא נראה כנכתב פעמים:
ע״י הדברים האלה. ע״י הדברים האלה הכתובים אחריו והקרבת ושחטת וכו׳ לא שמילוי ידיהם לחוד והכתובים הבאים אחריו לחוד:
במילוי ופקודת הכהונה. מפני שכל מילוי ידים הוא חינוך הודיענו על איזה דבר הוא החינוך בזה:
(יא)בחצר המשכן כו׳. כדמפרש בפרשת צו פי׳ ולא בפתח אהל מועד ממש דהא שחיטת חטאת בצפונה של מזבח הוא אלא כנגד הפתח קאמר:
(יב)למעלה בקרנות ממש. פירוש ולא שיעמוד למטה ויזרוק בכותל המזבח מחוט הסיקרא ולמטה כנגד הקרן כמו שעושה בקרבן עולה ושאר כל הזבחים:
שירי הדם. שהרי נותן דם ג״כ על הקרנות ואיך אמר ואת כל הדם ישפוך אלא כאילו אמר ואת כל הדם הנשאר:
(יג)אף מן הכבד כו׳. כדכתיב לקמן בפרשת שמיני היותרת מן הכבד ש״מ שיטול מעט מן הכבד על היותרת ועל הוא במקום עם:
(יד)לא מצינו חטאת חיצונה כו׳. ואע״פ שיש חיצונה אחרת נשרפת חוץ מזו שהוא עגל החטאת שבפרשת שמיני י״ל דה״פ אלא זו כלומר של מילואים דעגל דהתם ג״כ של מילואים הוא שבו היתה תחלת חינוכו בכהונה גדולה וזו דהכא לאו דווקא היא כלומר זו וכיוצא בזו:
(טז)בכלי אוחז במזרק כו׳. או אינו אלא באצבע ת״ל וזרקת הא כיצד אלא ודאי אוחז במזרק וכו׳:
אבל שאר זבחים כו׳. כלומר וגם זאת:
(יז)עם נתחיו כו׳. לא מוסיף על הנתחים דהא הקרב והכרעים גם מכלל נתחיו הם ומאמר עם נתחיו מורה שהקרב והכרעים אינן בכלל נתחים לכן כתב על שאר נתחים וא״ל מנ״ל לרש״י דעל עם דלמא על כמשמעו די״ל מדכתיב על נתחיו ועל ראשו וקשה לו ממ״נ דאם הוא על נתחים איך הוא על ראשו ואם הוא על ראשו איך הוא על הנתחים לכן פי׳ עם וק״ל:
(יח)נחת רוח לפני כו׳. לא שהריח יתן לו מנוחה שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך וכו׳. (דב״ט) דק״ל והלא אין לך ריח רע מזאת ששורפים הבשר והעצמות לכ״פ נחת רוח וכו׳:
ל׳ אש כו׳. ואשה הוא תואר השם של העולה ונקראת כן מפני שכל אברי העולה נתנו באש:
(כ)הגודל ובפרק האמצעי. דומיא דתנוך שהוא האמצעי באוזן:
(כב)זה חלב הדקים כו׳. פלוגתא דר״ע ורבי ישמעאל היא חד סובר חלב הדקים וחד סובר חלב הקיבה:
עם האמורים כו׳. וכן לא מצינו תרומת לחם הבא עם שלמים נקטרת כזו שהרי הם נתונים לכהנים אלא הוראת שעה היתה:
שהושלם בכל ומגיד הכתוב כו׳. פירוש שהמלואים האמור כאן הוא במקום שלמים האמור במקום אחר ונקרא מילואים מפני שכל מלא שלם וכן הוא קריאת שם שלמים כי שלמים הוא ל׳ שלימות שמושלם בכל והא דשינה הקרא וקראן בשם מילואים ולא בשם שלמים מגיד שהמילואים שלמים כלומר שהם ממולאים בכל שמשימין שלום וכו׳:
(כג)ממין הרבוכה. מדכתיב חלות לחם שמן שהוא מורה על רבוי שמן שנותן בתוכה דהיינו רבוכה משום שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקים:
(כד)שניהם עסוקים בתנופה כו׳. מדכתיב ונתת על כפי אהרן והנפת ואם הם על כפי אהרן איך הי׳ משה מניף דכתיב והנפת אלא ע״כ שניהם היו מניפים:
מוליך ומביא כו׳. דל׳ תנופה מל׳ הנפה ומעלה ומוריד מדכתיב ואשר הורם והרמה היא למעלה ואין עליה בלא הורדה:
(כה)על האיל הראשון כו׳. כלומר דהקטרת אימורי שלמים יהיו אחר הקרבת העולה ושלא תפרש על העולה שישים אימורי שלמים והשוק והחלות על העולה ויקטירם ביחד:
(כז)והנפתם בחזה ושוק כו׳. לא שיקדש החזה והשוק עצמם האמורים כאן שאלו כבר הונפו והורמו והוקטר השוק והחזה נתן למשה למנה ואין להם קדושה אחרת אלא ע״כ לדורות קאמר ופירש להיות נוהגת בם תנופה והרמה בחזה ושוק של מילואים אבל לא להקטרה כלומר אבל לא שתקדשה לדורות אף להקטרה אלא והי׳ לאהרן וכו׳:
(כט)למי שבא בגדולה אחריו. כלומר להיות במקומו כהן גדול דהא כהן הדיוט אסור ללבוש שמנה בגדים המיוחדים לכ״ג:
להתגדל בהם כו׳. דאין שייך ל׳ משיחה עם הבגדים דאין משיחה לבגדים:
ע״י הבגדים כו׳. שכן כתיב וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונת עולם הא אם אין בגדיהם עליהם הוו כזרים:
(ל)רצופין. דאל״כ מאי שבעת ימים דהא בכל העבוד׳ צריך ללובשן ולהפשיטן אח״כ אלא על כרחך על ז׳ ימי המלואים קאי והם היו רצופים:
אשר יקום מבניו תחתיו כו׳. הודיענו בזה שתחתיו מבניו הפוך וראוי להיות מבניו תחתיו ויהי׳ פירושו הכהן מבניו אשר יקום תחתיו לכהונה גדולה:
המוכן ליכנס לפני ולפנים כו׳. (נח״י) יומא ע״ג וע״כ לפרש כן דאין לפרש על המשכן ככל אהל מועד שבתורה דהא כל הכהנים ראויים לבא אל המשכן וא״כ מה סי׳ נותן הפסוק אותו כהן שראוי לבא אל אהל מועד אלא דמיירי בלפני ולפנים והרא״ם לא ידע הסוגיא הנ״ל:
ממלא את מקומו כו׳. מדכתיב בפרשת אחרי מות ואשר ימלא את ידו כלומר בזמן שהוא ממלא מקום אבותיו:
פועל עובד ממש כו׳. דע״כ מלת כהן דבק לתחתיו מבניו דאי דבק למלת ילבשם כלומר ילבשם הכהן א״כ ישאר מלת תחתיו בלי טעם כלומר בלא פירוש ענין מה אלא ע״כ הכהן ותחתיו דבוקים זה לזה ואם כן מוכח שמלת כהן פועל עובד ממש דאי מלת כהן כמו כהן מדין כהן און וכמו בני דוד כהנים היו שפירושו ל׳ שררה וגדולה איך נמשך אחריו מלת תחתיו כי אין דרך הל׳ לומר המלך תחתיו או השר תחתיו כי זה אינו במבטא אלא המלך אשר יהי׳ תחתיו או ימלוך תחתיו ויהי׳ א״כ מקרא חסר וקצר אבל אם פירוש של כהן עובד ממש ועניינו כמו המשרת והוא העובד א״ש דמלת הכהן דבק עם מלת תחתיו וזה שפירש רש״י ולפיכך ניגון תביר נמשך לפניו כלומר למטה למלת תחתיו ולא למלת ילבשם כי התביר אינו דבק לדרגא. ועיין בקצ״מ:
(לא)בחצר אהל מועד כו׳. כדכתיב בפרשת צו במקום קדוש בחצר אהל מועד:
שהשלמים הללו קדשי קדשים היו. דאם לא כן למה וזר לא יאכל והא קדשים קלים דהיינו שלמים נאכלין לכל אדם:
(לב)כל החצר קרוי כן. לא פתח אהל מועד ממש דמ״ש הני מכל שאר קדשי קדשים הנאכלים בחצר אהל מועד:
(לג)להם כל זרות ותיעוב. כלומר איל המילואים הזה והלחם הזה כופר לאהרן ובניו כל זרות ותיעוב אשר עשו דאל״כ אשר כופרו בהם מיבעי׳ ליה:
באיל ולחם הללו. לא ע״י אכילתם הסמוך רק בעשיית האיל והלחם כמשפט אז יתחזקו בכהונה:
שע״י המלואים הללו כו׳. פי׳ ויהי׳ חסר וי״ו ממלת לקדש אותם ובזולת זה יורה שמילוי ידם יקדשום לכהונה ואין הענין כן רק עשית המילואים הן סיבה למילוי ידם לעבודה ולקדשם לכהונה:
קדשי קדשים כו׳. פי׳ מכל מין ומין של קדשי קדשים לא מקדשי הקדשים הללו בלבד שכיון שנתן המקרא טעם לאזהרת זר לא יאכל ש״מ דאכולהו קאי:
(לה)שנה הכתוב וכפל לעכב כו׳. פי׳ דאי מהתם ה״א למצוה הוא נאמר אבל אם לא עשה כל האמור אין נפסלין מן הכהונה ואין עבודתם פסולה לכך שנה לעכב:
ובקרבנות הללו בכל יום. כלומר שלא נחשוב שדי בפעולה אחת ונחלק אותו לז׳ חלקים ובכל יום מהז׳ ימים חלק א׳ מהפעולות הנעשות להם לקדש אותם אלא שבכל יום ויום מהשבעה ימים נעש׳ כל הפעולות וכל הקרבנות האמורות בענין:
(לו)אין לי אלא דבר הבא בשבילם כו׳. דאל״כ למה לי קרא דופר חטאת תעשה ליום הרי כבר כתיב ז׳ ימים תמלא את ידם ומילוי ידם הוא פר החטאת עם שני אלים:
כפרת המזבח הוצרכה כו׳. כלומר ולא כפרתו מכל זרות ותיעוב כדפי׳ גבי כפרת אהרן ובניו שאין שייכים כאן:
וכל המשיחות כמין כ״י. פירוש נוטריקון כ״ף יונית והוא כצורת נ׳ שלנו:
(לז-לח)כגון הרובע והנרבע כו׳. שכל אלו נפסלים קודם שהובאו לעזרה והם אינם ראויין:
כגון הלן והיוצא והטמא כו׳. שכל אלו לאחר שהביאו לעזרה נפסלו ופי׳ הלן שלן הדם ולא נזרק ביום שנשחטה הבהמה או לן הבשר והאמורים והיוצא שיצא הדם או הבשר או אימורים של עולה וחטאת ואשם חוץ לקלעים ושנשחט חוץ לזמנו שחשב בשעת שחיטה להקטיר אימוריו או איבריו או לאכול הבשר ביום האיסור וחוץ למקומו שחשב בשחיטתה לאכול בשר קדשים חוץ למקומו דהיינו חוץ לקלעים או חוץ לחומה:
(מ)מ״ג ביצים וחומש ביצה. כמו שמפורש בפרשת פנחס ועשירית האיפה סלת למנחה שהאיפה שלש סאין והסאה ששה קבין והקב ד׳ לוגין והלוג ששה ביצים נמצא האיפה תל״ב ביצים ועשירית מ״ג ביצים וחומש ביצה:
לספלים כו׳. פי׳ אגנות כמו בספל אדירים וגו׳:
ומשם יורד לשיתין במזבח כו׳. פי׳ נקבים ביסוד מזבח כמו כי השתות יהרסון:
(מא)על המנחה נאמר כו׳. כלומר ולא תפרש שהמנחה היא כשאר מנחות שאינן כולן כליל ויהי׳ פירוש של לריח ניחוח המורה על עלייתו כלו לגבוה שהוא שב על כבשי העולה ולא על המנחה:
(מב)שם אקבענו לבא כו׳. לא שאועד לך שמה ענין לחוד ואדבר׳ לך ג״כ עניין לחוד ולפיכך השמיט רש״י מלת שמה מן הפסוק כדי שיהי׳ די במלת שם שבסוף הפסוק:
(מג)אתועד עמם בדבור כמלך כו׳. הוצרך לפרש בדבור משום שלא פי׳ בקרא במאי יתועד לכן פי׳ בדבור. ותו קשה לרש״י ולמה לא כתיב ודברתי ומתרץ כמלך שקובע וכו׳ שפירושו מפני שמנהג המלך לקבוע מקום לדבור אמר ונועדתי במקום דברתי:
המשכן. כלומר ע״י השראת שכינתי יהא מקודש המשכן ופי׳ אפי׳ לדברי האומר שאשר אועד לכם שמה הוא מקום מיוחד במקדש שהוא מזבח הנחשת מ״מ כולם מודים שמלת ונקדש שב אל כל אהל מועד כלומר שתשרה שכינתי בו:
חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, תשס"ט (CC BY 3.0)