×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית ל״בתנ״ך
א֣
אָ
(א) {מפטיר} וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנוֹתָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שׇׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֽוֹ׃ (ב) וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַיִּפְגְּעוּ⁠־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ (ג) וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם⁠־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִםא׃ (ד) {פרשת וישלח} וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל⁠־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃ (ה) וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם⁠־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד⁠־עָֽתָּה׃ (ו) וַֽיְהִי⁠־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔יב לִמְצֹא⁠־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃ (ז) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל⁠־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל⁠־אָחִ֙יךָ֙ אֶל⁠־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע⁠־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ׃ (ח) וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת⁠־הָעָ֣ם אֲשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹ וְאֶת⁠־הַצֹּ֧אן וְאֶת⁠־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ (ט) וַיֹּ֕אמֶר אִם⁠־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל⁠־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃ (י) וַיֹּ֘אמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהֹוָ֞הי״י֞ הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃ (יא) קָטֹ֜נְתִּיג מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכׇּל⁠־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת⁠־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ (יב) הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי⁠־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן⁠־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל⁠־בָּנִֽים׃ (יג) וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת⁠־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃ (יד) {שני} וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן⁠־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃ (טו) עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃ (טז) גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖םד עֲשָׂרָֽה׃ (יז) וַיִּתֵּן֙ בְּיַד⁠־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר אֶל⁠־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃ (יח) וַיְצַ֥ו אֶת⁠־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגׇשְׁךָ֞ה עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וּשְׁאֵֽלְךָ֙ו לֵאמֹ֔ר לְמִי⁠־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃ (יט) וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖יז לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם⁠־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ׃ (כ) וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת⁠־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת⁠־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת⁠־כׇּל⁠־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל⁠־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ׃ (כא) וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי⁠־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי⁠־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי׃ (כב) וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל⁠־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה⁠־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ (כג) וַיָּ֣קׇם׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת⁠־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת⁠־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת⁠־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔רח אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק׃ (כד) וַיִּ֨קָּחֵ֔םט וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת⁠־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת⁠־אֲשֶׁר⁠־לֽוֹי׃ (כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃ (כו) וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף⁠־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף⁠־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵאָֽבְק֖וֹיא עִמּֽוֹ׃ (כז) וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם⁠־בֵּרַכְתָּֽנִי׃ (כח) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה⁠־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב׃ (כט) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם⁠־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי⁠־שָׂרִ֧יתָ עִם⁠־אֱלֹהִ֛ים וְעִם⁠־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃ (ל) וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה⁠־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם׃ (לא) {שלישי} וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי⁠־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל⁠־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃ (לב) וַיִּֽזְרַֽח⁠־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת⁠־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל⁠־יְרֵכֽוֹ׃ (לג) עַל⁠־כֵּ֡ן לֹֽא⁠־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת⁠־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל⁠־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף⁠־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א מַֽחֲנָֽיִם ל=מַֽחֲנָֽיִם בגעיה ימנית
ב לַֽאדֹנִ֔י ל=לַֽאדֹנִ֔י בגעיה ימנית
ג קָטֹ֜נְתִּי =ל,ל1,ש,ק3,ו,ה,ש2 וכמו כן בתיגאן (בטעם גרש)
• יש דפוסים=קָטֹ֗נְתִּי (בטעם רביע)
ד וַעְיָרִ֖ם =ל,ל1,ש,ק3,ו,ה,ש2 וכמו כן בתיגאן
• המקליד העיר כאן על צורה חריגה, אבל הערתו אינה ברורה. ייתכן שכוונתו לניקוד וַעֲיָרִ֖ם (בחטף פתח) כמו שהוא במ״ג דפוס ונציה (ותוקן במ״ש) וצויין ב-BHS.
ה יִֽפְגׇשְׁךָ֞ =ש,ק3,ו,ה,ש2 וכמו כן בתיגאן (גימ״ל רפה), ואילו ל!=יִֽפְגָּֿשְׁךָ֞ (דגש וסימן רפה באות גימ״ל במקום גימ״ל רפה). ברויאר בהערה למהדורתו הראשונה ציין סימן רפה בלי דגש בכתי״ל, אמנם הדגש ברור בכתב⁠־היד.
• ל1?=יִֽפְגָּשְׁךָ֞
• מ״ש=יִֽפְגָֽשְׁךָ֞ (געיה לסמן קריאת קמץ רחב) ע״פ רד״ק, ואילו הקריאה בקמץ קטן לפי ויינברג (3.2.3.2) וכך נשמע גם בקריאתו של הרב ירמיהו וידר.
• הערות דותן (בספק) והמקליד
• קורן, ברויאר, דותן, סימנים, מכון ממרא
ו וּשְׁאֵֽלְךָ֙ =ל1,ש,ק3,ו,ה,ש2 וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל!=וִשְׁאֵֽלְךָ֙ (נקודה אחת של חיריק באות וי״ו)
• הערות ייבין ודותן (בספק) והמקליד
ז לַֽאדֹנִ֖י ל=לַֽאדֹנִ֖י בגעיה ימנית
ח וַֽיַּעֲבֹ֔ר =ל,ל1,ש,ק3,ו,ש2,פריז25 (בטעם זקף קטן) וכמו כן בתיגאן
• מ״ג דפוס ונציה=וַֽיַּעֲבֹ֕ר (בטעם זקף גדול) וכמו כן בחלק מכתבי⁠־היד הספרדים (כגון כתי״ה ותנ״ך לסבון) ובדפוסים וקורן
ט וַיִּ֨קָּחֵ֔ם =ק3,ו ושיטת-א וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל,ש=וַיִּקָּחֵ֔ם (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
י אֶת⁠־אֲשֶׁר⁠־לֽוֹ =ש,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל!=אֶת⁠־אֲשֶׁר⁠־לוֹ (חסר סילוק באות למ״ד)
• הערות דותן וברויאר (במהדורתו האחרונה) והמקליד
יא בְּהֵאָֽבְק֖וֹ =ל-מ,ל1? (געיה באות אל״ף); ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכך ברוב הדפוסים וקורן). שמואל בן יעקב סבר שיש לכתוב געיה בתיבה זו, אך בכתב⁠־יד אחד (ל-מ) רשם אותה באות אל״ף, ובכתב⁠־יד אחר (ל) רשם אותה באות ה״א; יושם לב שבכתבי⁠־יד רבים אין געיה בכלל בתיבה זו (ראו בהמשך ההערה).
• ל,ש,פטרבורגEVR-II-B-80(8ב)=בְּהֵֽאָבְק֖וֹ (געיה באות ה״א, כלומר שלא כדין בראשונה מבין שתי הברות הראויות לגעיה קלה) וכמו כן ש2 ובתאג׳ חבשוש; וכך אצל ברויאר ומג״ה.
• ל1?,ק3,ו,ה,פטרבורגEVR-II-C-1(73א),פטרבורגEVR-II-B-8(26א)=בְּהֵאָבְק֖וֹ (אין געיה)
• יש דפוסים=בְּהֵֽאָֽבְק֖וֹ (שתי געיות) וכך בתנ״ך סימנים.
E/ע
הערותNotes
(ג) שתי מחנות של חוצה לארץ כו׳. וקשה והא בתחלת הפרשה (לעיל כ״ח:י״ב) גבי עולים ויורדים פירש״י שלא היו שניהם יחד אלא זו עולים תחלה וזו אח״כ יורדים. ולפי שפירש״י בריש פרשת וישלח יעקב מלאכים ממש וצ״ל דה״פ דודאי המלאכים של ח״ל רצו נמי לעלות קודם שירדו מלאכי א״י אלא יעקב עיכבן בעל כרחן לפי שרצה לשלחן לעשו אם כן ש״מ מלאכים ממש היו: (ד) מלאכים ממש. דאל״כ מלת לפניו ל״ל וה״פ וישלח יעקב מלאכים לפניו ר״ל אותן דכתיב לפני השליחות דהיינו ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו׳ (לעיל פסוק ב). [ר׳ אליהו מזרחי]: (ועוד דברים רבים נאמרו בזה עיין בגור אריה ובמהר״ן ובנח״י): (ה) לא נעשיתי שר וחשוב כו׳. דאל״כ עם לבן אחרתי היה לו לומר:
ד״א גרתי וכו׳ ותרי״ג מצות שמרתי כו׳. כלומר ואין אתה יכול לי דהא דבירך אותך אביך ועל חרבך תחיה (לעיל כ״ז:מ׳) היינו דווקא בוהיה כאשר תריד (שם) אבל אני קיימתי את כל התורה. ומהרש״ל פירש ר״ל לפי שק״ל מה אמר לו בתחלה לא נעשיתי שר כו׳ אדרבה בזה יהיה לו לאותו רשע פתחון פה לומר א״כ אין הברכות מקוימות בך בודאי לא קיימת מצות ויש לי לקיים בך והיה כאשר תריד וגו׳ לכן אמר כל תרי״ג מצות שמרתי ואעפ״כ לא נעשיתי כו׳:
(ו) זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ. כלומר שהוויתן אינו מן הארץ אע״פ שניזונין מן הארץ דאל״כ מעיקרא אמר גרתי להודיע שלא נתקיימו הברכות והדר אמר ויהי לי שור וחמור כדרך בני אדם לומר על שוורים הרבה שור ומוכח זה דהא שלח ליה דורון כל אותה המחנה הרי ימצא שקרן בדבריו שאמר ויהי לי שור אחד. ולפי ד״א דלעיל י״ל דהכי קאמר ליה אע״פ שתרי״ג מצות שמרתי עדיין לא נתקיימה בי ברכת אבי שהרי אין לי אלא שור וחמור ולא קבלתי שאר ברכת אבי שהוא משמני הארץ ולכן אין אני ירא ממך וק״ל:
להודיע שאני בא אליך. דאם הוא שולח לו בשביל זה להגיד לו עם לבן גרתי ויהי לי שור וגו׳ א״כ למצוא חן בעיניך נמי קאי על זה וזה אי אפשר דהא אין ההגדה הזאת סיבה למציאת חן אלא שלא ישטמנו לכן מפרש להודיע שאני בא אליך ולהשתעבד לך ובזה אמצא ג״כ חן בעיניך: ומהרש״ל כתב דק״ל והלא אמר למעלה כה תאמרון מהו אח״כ דכתיב להגיד וגו׳ אלא לומר שאני בא וכו׳ ובזה יהיה לי מציאות חן לפי שדרך של ב״א כששולחים לפייס אין באים בעצמן אבל אני ג״כ בעצמי בא וכל זה בעבור שאני שלם עמך:
(ז) אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע כו׳. דאל״כ עשו ל״ל והלא אין לו אלא אח אחד אלא עשו המפורסם בתכלית הרשעה. [ר׳ אליהו מזרחי]: ועי״ל דק״ל הל״ל באנו אל עשו אחיך ולא אל אחיך אל עשו כמו דכתיב בתחלת הפרשה אל עשו אחיו וק״ל. ומהרש״ל פי׳ אל אל ל״ל וא״ל למה אמר לאדוני לעשו י״ל הוא צוה להם לעשות תואר ללשון אבל כשהשיבו לו תשובה מה לו לתאר הלשון לכך מדקדק וכו׳ עכ״ל: (ח) ויירא שמא ייהרג. וא״ת והלא כבר הבטיחו הקב״ה בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת (לעיל כ״ח:ט״ו) כבר תירצו בגמרא (ברכות ד. וסנהדרין צח:) שמא יגרום החטא. ועי״ל דהבטחה לא היתה אלא והשיבותיך אל האדמה הזאת כלומר להביאו אל א״י אבל לא הבטיחו שיביאו אל בית אביו (ועי׳ בהרא״ם והר״ן וגור אריה ומ״י):
ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים. י״ל דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער ביותר לפי שהי׳ אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק ויקלל את יעקב. [תנחומא]: א״נ י״ל דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו דקיימא לן הבא להרגך בא והשכם והרגו (סנהדרין עב.) ומה שיעקב היה מתיירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו שהם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשים של יעקב אלא עשו בא להרוג את יעקב ואע״פ שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף מ״מ אם יכול להציל בא׳ מאבריו והרגו נהרג עליו ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה אע״פ שהיה יכול להציל באחד מאבריהם. יש מקשים למה ירא יעקב שמא ייהרג והא עשו אמר יקרבו ימי אבל וגו׳ (לעיל כ״ז:מ״א) ויצחק היה עודנו חי. ועוד יש להקשות איך שלח עשו את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרגהו. לכן נראה שמה שאמר עשו יקרבו ימי אבל וגו׳ אבל כל זמן שהיה אביו חי לא יהרגהו היינו כשיהיה אצל יצחק אבל כשיהי׳ במקום אחר יהרגוהו (עיין במ״י):
(ט) על כרחו כי אלחם עמו. רצונו לפרש כי אלחם עמו אזי בודאי יהי׳ פנאי למחנה שנייה למלוט. ומהרש״ל כתב נראה דמדקדק מדלא כתיב אולי וכתיב והיה משמע דבעל כרחך. וכל זה מדקדק כדי לקיים הדרש שהתקין עצמו לשלשה דברים: דאי אפשר לפרש אולי דאם כן יותר היה מסתברא לקבץ הכל למחנה אחת ולהלחם עמו אולי יתגבר עליו ברוב עם בשלמא אם המחנה הנשאר בעל כרחו תהיה לפלטה שפיר עבד שחלק לשני מחנות כי מוטב לתפוס את ודאי ההצלה למחנה הנשאר אף על פי שהמחנה הא׳ תהיה יותר בסכנה מלכנוס בספק סכנה לכולם ולספק הצלה לכלם. [נחלת יעקב]:
התקין עצמו לשלשה דברים כו׳. ומפרש שלשתן מן המקראות ומלחמה מפרש מן המחנה הנשאר לפליטה א״כ ש״מ דקאי על מלחמה להכי מפרש אלחם עמו:
(י) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך כו׳. וכן אמר לו כיון שהבטחתני להיות עמי כשאבא אל ארץ אבותי אם כן כשאמות בדרך נמצא שלא נתקיימה בי הבטחתך: (יא) נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת כו׳. ר״ל מכל החסדים היינו בשביל החסדים ואת עבדך היינו שעשית עמי ומפרש דאת פירוש עם:
שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא כו׳. דאי הוה טעם בשביל מעוט זכיות לחוד בשביל זה לא היה צריך לירא דק״ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון (שבת נה.) לכך הוצרך לפרש נמי הטעם של שמא יגרום החטא ואי הוה טעם של שמא יגרום החטא לחוד ה״א דמשום זה נמי לא היה לו לירא דזכיותיו יהיו מכריעין לו על חובותיו לכך הוצרך נמי לפרש הטעם של מעוט זכיות וא״כ בשביל שתי טעמים הללו היה ירא:
אמתת דבריך כו׳. קשה לרש״י וכי בשביל שהקב״ה אמר יתמעטו זכיותיו כדפירש רש״י לעיל גבי זכיותי וכו׳ וגם מה שפירש ששמרת לי במקום ועשית משום דבדבור אינו נופל לשון עשייה אלא לשון שמירה ושמירתו היא עשייתו:
ומדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן. ולפי זה עשה לי שתי טובות אחד שנבקע לו הירדן והשני ב׳ מחנות משא״כ לפשוטו אין כאן אלא חסד אחד:
(יב) מיד אחי שאין נוהג עמי כאח וכו׳. הכי נמי מדקדק מדכתיב תרי זמני מיד מיד שאין שייך לומר תואר הלשון כשמדבר עם הקב״ה. [מהרש״ל]: (יג) היטיב בזכותך איטיב בזכות אבותיך. ואע״ג דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם הכא מוכח דלדרשה בא דהל״ל היטב תיטב לנוכח כמו הענק תענק וגו׳ (דברים ט״ו:י״ד). ודלא כהרא״ם שפירש היכא דאיכא למדרש דרשינן. וא״ת והא לעיל (בפסוק יא) פירש רש״י שיעקב היה אומר נתמעטו זכיותיו וי״ל דכאן ודאי לא היה מתפלל בשביל זכיותיו אלא בשביל זכות אבותיו לכך מפרש נמי איטיב בזכות אבותיך וק״ל:
עד אשר אם עשיתי. מכאן נמי משמע את אשר דברתי לך קאי על אברהם כדפירש בפרשת ויצא (לעיל כ״ח:ט״ו) דאל״כ הוה קשה והלא לא אמר ליעקב כן:
(יד) ברשותו. וקשה א״כ למה אמר בידו לכך הביא ומ״א אבנים טובות וקשה יאמר כל אחד בשמו לכך אמר ד״א מן החולין ובטעם זה לבד נמי לא יתכן דאל״כ לא הל״ל מן הבא בידו דחולין כבר הן בידו לכ״צ לכל הפירושים. [מהרש״ל]: (טו) ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר. כוונת הרב דדרך הטבע לכל בעל חי להרבות בתשמיש לפי הנאתו ולפי הפנאי שלו לכך התיש ואיל יש להם פנאי כל היום נתן להם עשר נקבות או למלאות תאותו או להרבות וולדות לבעליהם וכן לכלם לפי הפנאי שלהם וא״כ הוקשה להרב והלא התיש והאיל אף שיש להם פנאי כל היום מ״מ לאו בר דעת הוא שיבין שיש לבעלים ריוח כשישמש עם הרבה נקבות ואולי ימלא תאותו עם נקבה אחת וישמש עמה אלף פעמים וע״ז תירץ ובהמה וכו׳ ומוכרח לפרוש ממנה וילך אל השנית ולשלישית וכו׳. והרא״ם דרך אחרת לו וכו׳. והאדם יראה לעינים ויבחן בין דברי לדבריו. ועיין בכתובות (סב) דבפנאי תליא מילתא. [נחלת יעקב]: (טז) ובניהם עמהם כו׳. ר״ל גם בניהם היו שלשים דאל״כ הרי בא להגדיל הדורון ולמה כוללן במספר יחד עם הבנים ואין הבנים נחשבים אצל אמותיהן אלא סרס המקרא כאילו כתוב גמלים מניקות שלשים וכו׳:
ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם זכר כנגד נקבה כו׳. א״כ אתי שפיר דכתיב שלושים אחר בניהם להורות שבין הכל היו שלשים והא דלא הזכיר מנין הזכרים בפי׳ ומספר הנקבות בפירוש משום שצנועין בתשמיש וכו׳:
ובניהם עמהם. ר״ל גם בניהם שלשים וקשה א״כ היה לו למימר גבי בניהם ג״כ שלשים כמו גבי גמלים ע״כ הביא ומ״א שכלם היו שלשים. וא״ל א״כ למה לא מפרש לן כמה היו הנקבות וכמה היו הזכרים ל״פ ולפי וכו׳ וה״ל ט״ו זכרים וט״ו נקבות. [מהרש״ל]:
(יז) דרך יום או פחות כו׳. לא לפניו ממש מדכתיב בסמוך (בפסוק כב) ותעבור וגו׳ והוא לן ואי לא היה מיעקב אלא דרך מועט אז היו יכולין ללין כולן במלון אחת וזה נמי אינו שהיה יותר מדרך יום דהא בו ביום היה יעקב נותן לעשו את המנחה כמו שמוכח מן המקראות הבאים אחרי כן:
ואני אבא אחריכם. מדיעקב צוה להם לומר והנה גם הוא אחרינו א״כ ודאי גם להם אמר כן עברו לפני ואני אבא אחריכם:
עדר לפני חבירו כו׳. ר״ל עדר אחר עדר באורך דאילו ברוחב מאי ראשון שני ושלישי שייך ביה הא כלם ראשונים נקראו:
(יח) למי המנחה הזאת שלוחה כו׳. ר״ל למי השני כפשוטו אבל למי אתה אינו כפשוטו ויהיה פירושו למי אתה שולח כמ״ש רש״י ואמרת לעבדך יעקב על ראשון ראשון וכו׳ ואי הוה הראשון ג״כ כפשוטו היה לו לומר לאדוני לעשו שהוא היה תשובה על שאלתו: (יט) יעקב. מדכתיב ויצו וגו׳ וגם את כל ההולכים אחרי וגו׳ אם כן האחרון ג״כ אמר כך והא אחריו לא היה כלום אלא ע״כ צריך לומר דקאי על יעקב ונלמוד ממנו על כלם והא דקאמר בקרא אחרי כן ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו למה ליה והא כבר אמרו זה כל העבדים וי״ל דה״ק להו יעקב מה שאני מצוה אתכם שתאמרו לו והנה גם הוא אחרנו אל תאמרו זה סתם בסתר שמי אלא כך תאמרו לו בפירוש גם הנה עבדך יעקב וגו׳ כלומר שתזכירו לו העבדות: (כב) אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה. מדכתיב על פניו שהוא כמו על אפו ולא כתיב לפניו. [גור אריה]: (כג) ודינה היכן היתה כו׳. ואם תאמר מנא ליה לרש״י דילמא דינה היתה מאחד עשר ילדיו ואחד משבטיו היה חסר ויש לומר מדכתיב לקמן (בראשית מ״ג:כ״ט) בפרשת מקץ אלהים יחנך בני פירוש יוסף אמר כן לבנימין ופירש״י שם דבשאר י״א שבטים שמענו לשון חנינה דכתיב אשר חנן אלהים וגו׳ ובנימין עדין לא היה נולד לכך ברכו יוסף בחנינה אם כן שמע מנה בהדיא די״א ילדים קאי אי״א שבטים חוץ מדינה דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא למה בירך רק בנימין בחנינה והלא גם אחד משאר השבטים הי׳ חסר באותו פעם:
שלא יתן בה עשו עיניו כו׳. כלומר לכך אנו צריכין לפרש שדינה היתה חסרה ושם אותה בתיבה מפני עשו דאם לא כן למה נענש יעקב בדינה אלא ודאי מפני זה נענש שהיה מתיירא מפני עשו ושם אותה בתיבה וק״ל. ובזה יתורץ קושי׳ דלעיל:
ולכך נענש יעקב כו׳. ואם תאמר והרי לקמן (בראשית ל״ה:א׳) כתיב קום עלה בית אל ופירש״י שם לפי שאיחרת בדרך נענשת וכו׳ י״ל דזה וזה גרמו וק״ל:
(כד) הבהמה והמטלטלים עשה עצמו כגשר כו׳. דאל״כ הוה ליה לכתוב אחר ויעבר את מעבר יבק עוד פעם א׳ ויעבור שחזר אצל נשיו ואח״כ ויקחם וגו׳. עי״ל דרש״י דייק מדכתיב ויקחם ויעבירם דלא הל״ל אלא ויעבירם אלא ודאי עשה עצמו כגשר וכו׳: (כה) שכח פכים קטנים וחזר עליהם. לפי שכל הכלים חשובים כבר העביר דכתיב ויעבר את אשר לו. ולאו דוקא פכים אלא כלים שאינם חשובים נקראים פכים. וכבר נאמרו בזה דברים רבים בגור אריה ובהר״ן. אבל רש״י פירש כן חולין (צא.). [קיצור מזרחי]:
ופירשו רז״ל שהוא שרו של עשו. כדמוכח רש״י לקמן (בראשית ל״ג:י׳) גבי אם נא מצאתי חן בעיניך וגו׳. וכ׳ מהרש״ל ואם תקשה לומר למה צריך רש״י לדחוק ולפרש שהוא מלשון ארמי ולא פירש כפירוש מנחם י״ל לפי שפירשו רז״ל שהוא שרו של עשו לפיכך פי׳ פירוש אחר משום שאין שייך לומר שהעלו עפר עד כסא כבוד כיון שהוא שרו של עשו. עכ״ל:
(כז) הודה לי על הברכות שברכני אבי כו׳. וא״ת דילמא ביקש ממנו שיברכו ממש. וי״ל מדהשיב לו המלאך לא יעקב וגו׳ היאך באה תשובה זו לזה אלא ודאי ה״פ כדמפרש רש״י לא יאמרו עליך וכו׳ א״כ ש״מ שיעקב הי׳ מבקש ממנו דבר זה שיודע לו על הברכה והוא היה משיבו שפיר. [ר׳ אליהו מזרחי]: (כט) שהקב״ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך כו׳. ר״ל לא שהחליף המלאך כאן שמו אלא היה אומר לו שהקב״ה עתיד להחליף את שמך ואמר לו שאותו חילוף שהקב״ה יחליף אני מפרש אותו עליך על הברכות וכו׳: (ל) אין לנו שם קבוע משתנים שמותינו כו׳. לא שכעס כשאלו זה ממנו שהרי גם הוא שאל כזה מיעקב: (לב) ואותן שעות שמיהרה כו׳ לזרוח בשבילו. דק״ל אפילו אם זרחה בשבילו מכל מקום מה זו לו וכי לו לבדו זרחה וכו׳:
היה צולע כשזרחה השמש. רצונו לומר כשהתחילה השמש לזרוח היה צולע אבל מיד אחר כך נתרפא:
חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, תשס"ט (CC BY 3.0)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×