Shadal Yeshayahu 53 – שד"ל ישעיהו נג‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) מִ֥י הֶאֱמִ֖ין לִשְׁמֻעָתֵ֑נוּ וּזְר֥וֹעַ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה עַל⁠־מִ֥י נִגְלָֽתָה׃ (ב) וַיַּ֨עַל כַּיּוֹנֵ֜ק לְפָנָ֗יו וְכַשֹּׁ֙רֶשׁ֙ מֵאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה לֹא⁠־תֹ֥אַר ל֖וֹ וְלֹ֣א הָדָ֑ר וְנִרְאֵ֥הוּ וְלֹֽא⁠־מַרְאֶ֖ה וְנֶחְמְדֵֽהוּ׃ (ג) נִבְזֶה֙ וַחֲדַ֣ל אִישִׁ֔ים אִ֥ישׁ מַכְאֹב֖וֹת וִיד֣וּעַ חֹ֑לִי וּכְמַסְתֵּ֤ר פָּנִים֙ מִמֶּ֔נּוּ נִבְזֶ֖ה וְלֹ֥א חֲשַׁבְנֻֽהוּ׃ (ד) אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֙נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה׃ (ה) וְהוּא֙ מְחֹלָ֣ל מִפְּשָׁעֵ֔נוּ מְדֻכָּ֖א מֵעֲוֺנֹתֵ֑ינוּ מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙ עָלָ֔יו וּבַחֲבֻרָת֖וֹ נִרְפָּא⁠־לָֽנוּ׃ (ו) כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֺ֥ן כֻּלָּֽנוּ׃ (ז) נִגַּ֨שׂ וְה֣וּא נַעֲנֶה֮ וְלֹ֣א יִפְתַּח⁠־פִּיו֒ כַּשֶּׂה֙ לַטֶּ֣בַח יוּבָ֔ל וּכְרָחֵ֕ל לִפְנֵ֥י גֹזְזֶ֖יהָ^א נֶאֱלָ֑מָה וְלֹ֥א יִפְתַּ֖ח פִּֽיו׃ (ח) מֵעֹ֤צֶר וּמִמִּשְׁפָּט֙ לֻקָּ֔ח וְאֶת⁠־דּוֹר֖וֹ מִ֣י יְשׂוֹחֵ֑חַ כִּ֤י נִגְזַר֙ מֵאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים מִפֶּ֥שַׁע עַמִּ֖י נֶ֥גַע לָֽמוֹ׃ (ט) וַיִּתֵּ֤ן אֶת⁠־רְשָׁעִים֙ קִבְר֔וֹ וְאֶת⁠־עָשִׁ֖יר בְּמֹתָ֑יו עַ֚ל לֹא⁠־חָמָ֣ס עָשָׂ֔ה וְלֹ֥א מִרְמָ֖ה בְּפִֽיו׃ (י) וַיהֹוָ֞הי⁠־⁠הֹוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶחֱלִ֔י אִם⁠־תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח׃ (יא) מֵעֲמַ֤ל נַפְשׁוֹ֙ יִרְאֶ֣ה יִשְׂבָּ֔ע בְּדַעְתּ֗וֹ יַצְדִּ֥יק צַדִּ֛יק עַבְדִּ֖י לָרַבִּ֑ים וַעֲוֺנֹתָ֖ם ה֥וּא יִסְבֹּֽל׃ (יב) לָכֵ֞ן אֲחַלֶּק⁠־ל֣וֹ בָרַבִּ֗ים וְאֶת⁠־עֲצוּמִים֮ יְחַלֵּ֣ק שָׁלָל֒ תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר הֶעֱרָ֤ה לַמָּ֙וֶת֙ נַפְשׁ֔וֹ וְאֶת⁠־פֹּשְׁעִ֖ים נִמְנָ֑ה וְהוּא֙ חֵטְא⁠־רַבִּ֣ים נָשָׂ֔א וְלַפֹּשְׁעִ֖ים יַפְגִּֽיעַ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א גֹזְזֶ֖יהָ א=גֹזֲזֶ֖יהָ (חטף)

E/ע

הערותNotes

(א) מי האמין לשמועתנו – אחר שאמר כי אשר לא ספר להם ראו {ישעיהו נ״ב:ט״ו}, מצייר כאלו הגוים משיבים: אם היינו אנחנו משמיעים את המאורע הזה, מי היה מאמין לשמועתנו? כל כך הוא זר ויוצא מן המנהג הטבעי. וזרוע ה׳ על מי נגלתה – דרך בזיון, מי בחר לו ה׳ לגַלוֺת בשבילו זרועו ויכלתו? שהיה לו לגלות כחו בשביל בעלי המעלה והממשלה, והוא לא כן עשה, אבל בחר לו עם בזוז ושסוי שפל ונבזה. מי האמין כזאת? (דון יצחק {אברבנאל}). לשמועתנו – רבים פירשו מה שמגידים לנו, כלומר מה שהנביא מגיד בסוף הסימן. אך הנביא מצייר את האומות כאלו רואות הענין בפעל, לא כאלו שומעות הנבואה מפי הנביא. וגיזניוס פירש כי הנביא אומר בעדו ובעד כל חביריו, מי האמין לשמועתנו, מי האמין לנבואות שהיינו משמיעים שישראל עתידין להגאל. (ב) ויעל כיונק לפניו – עבד ה׳ עלה וצמח בגלות לפני ה׳ ובעזרתו כיונק וענף היוצא מן האילן וכשרש, וכל זה אמנם היה מארץ ציה, כי לא היה אפשר לשעֵר שיגדל וירום עבד ה׳, כמו שאין אדם משער שיצמח מטע בארץ ציה וארץ לא זרועה. והנה שיעור הכתוב ויעל לפניו מארץ ציה כיונק וכשרש. לא תאר לו ולא הדר ונראהו – כן ראוי לחבר המלות האלה, והטעם לא היה תארו יפה שימשוך ענינו אליו לראותו, לא היינו חוששים אפילו לראותו, וכן לא היה לו מראה כדי שנחמדהו (ר׳ מאיר אבערניק והכורם ורוזנמילר וגיזניוס והמתרגם היוני Symmachus). אבל בעל הטעמים התחכם כדרכו להסיר חרפה מעל ישראל, והטעים באופן שתהיה הכוונה אף על פי שלא היה לו מראה היינו רואים אותו וחומדים אותו. וגם יונתן בתרגומו שִנה הענין ופירש לא תאר חול תארו, ולא אימתו אימת הדיוט, והיה זיו קודש זיוו, אשר כל רואהו יביט אליו. לא תאר לו וגו׳ – חוזר לעבד ה׳, לא ליונק ולשרש, אך היא נתינת טעם למה המשילוהו ליוצא מארץ ציה, כי היה תארו נבזה בעיניהם. (ג) נבזה וחדל אישים – כך היה עבד ה׳ הוא ישראל בימי הגלות. וחדל אישים – חדל יותר מכל שאר בני אדם, כמו וכסיל אדם (משלי ט״ו:כ׳) כסיל שבאדם, וטעם חָדֵל אובד וחסר כח, כמו אדעה מה חדל אני {תהלים ל״ט:ה׳} (Martini ורוזנמילר), וקרוב לזה פירוש ראשון שהביא רד״ק: פחות שמבני אדם היה, וגיזניוס ואחרים פירשו כפירוש שני של רד״ק, שחדלו ממנו בני אדם ולא היו מתחברים עמו, אמנם לא נמצא שרש חדל להוראת העזיבה, ומה שהביאו לראיה חדלו קרובי (איוב י״ט:י״ד) אין ענינו חדלו ועזבו אותי, אלא חדלו מהיות ״ומהֵרָאוֺת״ כקרובַי. וידוע חולי – כמו אלופי ומיודעי {תהלים נ״ה:י״ד}, והוא משל, כאלו הוא רֵעַ וחבר לכל מיני חלאים, וכטעם אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא {משלי ז׳:ד׳}. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו נודע ומפורסם בעבור חֳלָיָיו. ותלמידי מוהר״ר אפרים רפאל גירונדי ז״ל מפרש כמשמעו, שהחולי יודעו ומכירו, והוא משל, כאלו החליים חוזרים לאכסניא שלהם, והולכים אצל מי שמכירים שהוא מזומן תמיד לקבלם. ונכון. וכמסתר פנים ממנו – היה כמעט גורם לכל רואהו שיסתיר פניו ממנו לבלתי ראותו, כל כך היה נמאס. מַסְתֵר – כמו מסתיר, כמו וַיַדְבְקו {שמואל א י״ד:כ״ב} (רד״ק ורוזנמילר וגיזניוס), וכאן הוא יוצא לשלישי, גורם לאחרים להסתיר פניהם. נבזה ולא חשבנוהו – נבזה היה ולא היה נחשב בעינינו למאומה. (ד) אכן חליינו – החליים שהיו ראויים לבא עלינו, כלומר יותר היינו ראויים אנחנו להענש, ולא הוא, והנה נראה כאלו הוא סבל בעדנו. נגוע – מיד האלהים, ואלהים שזכר אחר כן חוזר לשלשתם. והנה מֻכֶּה בלא ספק סמוך, וצריך להיות נקוד צרי, וכן הוא בדפוס בריש״א ורע״ח, אבל בקצת ספרים נקוד בסגול, ואינו אלא שבוש. ובתנ״ך גדול שנת רפ״ה הוא בצירי, ובגליון נמסר עליו: מכה ב׳ וקמץ חד כתיב יו״ד מכי חרב במלחמה {ירמיה י״ח:כ״א}, כלומר מֻכֵּה נמצא בשני מקומות בקמץ קטן (שהוא צרי), ובאחד מהם הוא ביו״ד. ובשאר מקראות גדולות דפוס ויניציאה הדפיסו המסרה ועם כל זה הדפיסו מכֶה בסגול. (ה) מחלל – לשון חָלָל, כמו למעלה (נ״א:ט׳) מחוללת תנין (ראב״ע רוזנמילר וגיזניוס), אלא ששם הוא בינוני פועֵל, וכאן הוא מקבל הפעולה. מפשעינו – בגלל פשעינו, כמו מחטאת נביאיה עונות כהניה (איכה ד׳:י״ג). מוסר שלומנו עליו – היסורים המביאים שלום שהיו ראויים לנו באו עליו. ואולי כוונת הנביא היתה לומר שִלוּמנו לשון שנת שִלומים (למעלה ל״ד:ח׳), באו ימי השלום (הושע ט׳:ז׳), והשופט בשלום (מיכה ז׳:ג׳), ובעלי הנקוד הפכו לשון פורענות ללשון שלום וברכה. ובחברתו – ענין חַבּוּרה, וראוי היה להנקד ״וּבְחַבּורתו״, אלא שבעלי הנקוד התחכמו ועשו אותו מענין חֶבְרָה, כמו שעשה יונתן שתרגם: ״וּבִדְנִתְנְהִי״ לפתגמוהי חובנא ישתבקון לנא, ומלת ״נִתְנְהִי״ היא משרש ״נהא״ שענינו התחברות הלבבות לשוב בתשובה, כמו וינהו כל בית ישראל אחרי ה׳ (שמואל א ז׳:ב׳) תרגומו: ואתנהיאו כל בית ישראל בתר פולחנא דה׳, וכן ונקוו אליה כל הגוים לשם ה׳ (ירמיהו ג׳:י״ז), תרגומו ויתנהון למפלח בה כל עממיא. ובחבורתו נרפא לנו – לתפארת המליצה הזכיר שני ענינים מתנגדים, והטעם על ידי מה שסבל הוא היינו אנחנו בשלום: והנה כל הענין הזה לא יצדק באמת, וכמו שהעיר רד״ק, כי לא יתכן שתסבול אומה אחת על עונות חברתה, אך לתפארת המליצה הנביא נותן כדברים האלה בפי האומות, להראות איך יכירו כי ישראל היו נקיים, והם היו החטאים. והנה הדבר ברור כי כל זה לא יתכן על גלות בבל, כי אז כמה אומות היו משועבדות תחת בבל כישראל, ולא מצאנו שהיה מצב ישראל קשה ממצב שאר אומות, אך זה צודק מאד בגלות הזאת, שהיו ישראל בכל דור ודור עם בזוז ושסוי, לא נעשה כן לכל גוי. (ו) כלנו כצאן – שדרכן לתעות וללכת הנה והנה. איש לדרכו – כל אחד אחר שרירות לבו, והכוונה על השחתת המעשים, לא על האמונות הכוזבות. הפגיע בו – עשה שיפגע בו וימצאהו. עון כלנו – העֺנש הראוי לכלנו. וכאן ראיתי להזכיר דעת אחרת בפירוש שלשת המקראות האלה (ד׳-ו׳) אשר מצאתי בפירוש כתב יד לספר הכוזרי אשר בידי, והמפרש מביא אותו בשם רבו בספרו עדות לישראל, שגם הוא פירוש לספר הכוזרי, וזה לשונו: הנביא ישעיה היה אומר כי גלותנו אינו מצד פשעינו וסכלותנו והעדר הידיעה ממנו, ולכן אמר תחלה הנה ישכיל עבדי, אך הוא לפשע וחטאת הדור ההוא, רצה לומר דור ישעיה, והוא אמרו אחריו והוא מחולל מפשעינו וגו׳, הטעם אנחנו עומדים בשלוה והוא עומד ביסורים, ומכתו וחבורתו הן רפואות לנו, כי הוא סובל מה שהיינו ראויים לסבול, ושַלְוָתנו אינה מצד תום דרכינו, כי כלנו כצאן תעינו וגו׳, עכ״ל. ומי שירצה לסייעו יוכל לומר כי כן באמת תחלת גלות יהודה לא היתה אלא בגלל חטאת מנשה ודורו. (ז) נגש – לשון לא יגוש את רעהו (דברים ט״ו:ב׳), והוא נפעל עבר. והוא נענה – המפרשים פירשוהו לשון ענוי, ולפי זה נתקשו במלת והוא, עד כי Martini רצה להגיה נגש הוא ונענה, והסכים עמו רוזנמילר. וגיזניוס פירש שהיו נוגשים אותו, גם כי כבר היה מְעֻנֶה. והנכון כדעת Coccejus שהוא לשון עֲנָוָה, כמו עד מתי מאנת לענות מפני {שמות י׳:ג׳}, אמר, היו נוגשים אותו, והוא לא היה מורד, אלא היה סובל בענוה ונמיכות הרוח, ולא יפתח פיו. וכן בלשון חכמים נעניתי לך מחול לי (ברכות כ״ח.), ענינו אני נכנע לך וכן נעניתי לך קום אכול (כתובות ס״ז:), נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש (יומא כ״ב:), ויש לתמוה על רש״י שפירש (בברכות) נעניתי לך, דברתי יותר מדאי. וכרחל לפני גזזיה – דמיון הרחל הוא לנגישת הממון שהוא בדמיון הגז, ומלת נִגש על הממון, כמו איש כערכו נגש את הכסף ואת הזהב (מלכים ב כ״ג:ל״ה), לא יגוש את רעהו (דברים ט״ו:ב׳). ולא יפתח פיו שבסוף הפסוק חוזר למשל השה והרחל, כלומר סוף דבר לא היה פותח פיו. וכל זה אמנם צודק מאד על ישראל בגלות, וכמו שכתב ראב״ע, ולא יצדק על הנביאים (כשטת גיזניוס), שהרי^א אם לא היו פותחים פיהם באמץ לבב ובגבורה, לא היו נביאים, ואם היו חדלים מהתנבאות לא היה אדם שונאם. וגיזניוס הביא לראיה ולדוגמא דברי ירמיהו (י״א:י״ט), ואני ככבש אלוף יובל לטבוח, והוא לא ראה כי ירמיה מְדַמֶה עצמו לכבש לא מצד סבלנותו, אלא מצד שהיו אורבים לו והוא לא ידע, כמו שאמר מיד: ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות. ואיך יאמר כי ירמיהו היה סבלן כשה, ובפסוק שאחריו הוא אומר אראה נקמתך מהם. (ח) מעצר וממשפט לקח – רש״י ראב״ע ורד״ק פירשו שנגאל מצרותיו, וזה לא יתיישב בהמשך המאמר, ודון יצחק {אברבנאל} פירש שלוקחה ממנו הממשלה, ואם כן היה לו לומר עוצר ומשפט לֻקח ממנו, ורוזנמילר וגיזניוס פירשו מרוב הצרה מת, אמנם לא יתכן שיקרא ענוי הצדיק בשם משפט. ולי נראה מעצר וממשפט – בלי עצר ובלי משפט, כמו מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון (דברים ל״ג:י״א), בלי יקומון, והרבה ״מִן״ מורים על השלילה, והכוונה שהומת בלא רשות השלטון ובלא גזרת המשפט, אלא כל מוצאו יהרגהו אם יחפוץ, כמו שהיה מצב ישראל בקצת הזמנים. עצר – שלטון וממשלה, כמו זה יעצור בעמי (שמואל א ט׳:י״ז), ואין מכלים דבר בארץ יורש עֶצֶר (שופטים י״ח:ז׳). ואת דורו מי ישוחח – רוזנמילר וגיזניוס פירשו ואנשי דורו מי היה מהם שישים על לבו כי מפשע עמי נגע למו, ולפי זה ״ומִדורו״ היה לו לומר, גם אין לשון שיח מחשבה אלא דבור. ורש״י פירש מי יגיד כל התלאות אשר מצאוהו, אמנם אין זה ענין מלת דור. ואני אומר כי את זה כמו עִם, והטעם כמו כי ידברו את אויבים בשער (תהלים קכ״ז:ה׳), מי היה עומד להליץ בעדו ולדבר עם בני דורו ולהוכיחם על מה שעושים עמו. ואמר ישוחח, כי אפילו שיחה קלה לא נמצא מי שידבר בעדו, ואמר את דורו כי כל בני הדור יחדו רדפוהו, לא עם אחד ולא שנים. מפשע עמי – כמו עמים, כמו הרודד עמי תחתי (תהלים קמ״ד:ב׳). נגע למו – מפשע העמים שהיו הם עצמם חייבים לסבול הנגע שסבל הוא. נגע למו – אשר נגע למו (Martini et Hensler), ואחרים פירשו בא הנגע להם (ואמר להם כי עבד ה׳ הוא כולל כל ישראל), ורחוק בעיני שֶיֵאָמֵר כמליצה הזאת נֶגַע לוֺ, מכה לו, על בוא הנגע על האדם. ובתרגום יוני המיוחס לשבעים זקנים מתורגם כאלו כתוב נֻגַע לָמוּת, ודבקו בנסחא זאת Houbigant, Cappellus, Michaëlis, Kennicott, Lowth, Koppe. אמנם איך יאמר נֻגַע למות שנראה כי עדיין לא מת, וקודם לכן כבר אמר כי נגזר מארץ חיים, ואחר כך אומר ויתן את רשעים קברו. (ט) ויתן את רשעים קברו – נקבר בלא כבוד כרשעים. ואת עשיר במתיו – להיות מלת מָוֶת בלתי מקבלת הרבוי (אם לא בפסוק מוֺתֵי ערלים תמות (יחזקאל כ״ח:י׳) וגם שם לא יתכן באמת שתהיה המלה הרבוי מן מָוֶת, כי עם היחיד מדבר, ואיך ימות אדם אחד מיתות הרבה), נראה לי כדעת ראב״ע ואחריו Lokemacher, Martini, Lowth וגיזניוס בדפוס שני לפרש לשון בָמָה, והכוונה בנין מפואר על הקבר: והנה רוב המפרשים פירשו עשיר כמו רשע, ואין טעם שיכנה כאן הרשע בשם עשיר, גם אין שום עדות ברורה לזה משאר מקראות, על כן נראה לי הטעם היה קברו את רשעים, והוא צדיק, והיה משפטו שיהיו לו במות על קברו כמו העשיר, לזכר צדקתו. במתיו – הבמות הראויות לו, כמו חליינו ומכאובינו למעלה. על לא חמס עשה – לא על חמס שעשה, כי לא עשה חמס, וכיוצא בזה על לא חמס בכפי (איוב ט״ז:י״ז). (י) וה׳ חפץ דכאו החלי – דכאו נראה לי כדעת Gussetius דַכָּא שלו, המדוכה על ידו, והיה ראוי להנקד דַכָּאוֺ בקמץ, ובא בשוא, כמו ״מִקְדְשוֺ״ {במדבר י״ח:כ״ט}, ״נִדְּחוֺ״ {שמואל ב י״ד:י״ג}, ומצאנו ״דַכָּא״ או ״דַכָּה״ בכנוי, לשון שקר ישנא ״דַכָּיו״ (משלי כ״ו:כ״ח), ולענין פירוש המקרא אני מפרש וה׳ חפץ שהמדוכה על ידו, אשר הוא החלי אותו, אם תשים אשם נפשו יראה זרוע וגו׳, וזה המשך דברי האומות לעתיד לבא. החלי – מענין חולי, הפעיל עבר, והיה משפטו הֶחֶלָה, ובא על דרך נחי ל״א, כמו המציא וכמו שמצאנו תחלואים, והוא על דרך לשון ארמית (אַגְלִי, הֶגְלָה), וכן בלשון חכמים הֶעֱנִי {משנה שקלים ג׳:ב׳}. אם תשים אשם נפשו – אם נפשו תמסור עצמה למיתה כקרבן אשם (תשים: תשים עצמה, כמו לבא חמס שבעים בני ירובעל ודמם לשום על אבימלך אחיהם (שופטים ט׳:כ״ג) שענינו כדי שיבא חמס בני ירובעל ודמם, וישים עצמו על אבימלך), וכן אשר שם לו בדרך (שמואל א ט״ו:ב׳), כלומר שיסבול צרותיו לכפרת עונותיו, ויצדיק עליו את הדין, אז גם בהיותו בגלות ה׳ חפץ כי המדוכה הזה שהוא החלי אותו יראה זרע ויאריך ימים ולא יאבד ולא יכרת, עד כי לבסוף חפץ ה׳ בידו יצלח, וחפץ ה׳ הוא שוּב כל העמים לדעת אחדותו ולעבדו, כי זה יהיה על ידי הנסים והנפלאות שיעשה ה׳ לישראל בגאולה העתידה. וכאן נשלם מאמר האומות, אחר שיודו כי מה שסבלו ישראל בגלות היה שלא כדין, ושיותר היו הגוים עצמם ראויים להענש, ולא ישראל, ושבזכות שהיו ישראל מצדיקים עליהם את הדין בימי הרעה, שמרם ה׳ והמשיך מציאותם עד בוא עת גאולתם, אשר היא לטובת העולם כלו. והמפרשים ורוזנמילר פירשו דכאו כמו לדכאו, והוא קשה, שיזכיר לשון חָפֵץ בענוי עבדו הצדיק, והיה לו לומר וה׳ אמר, כי לשון חפץ לא יורה על הרצון לבד, אלא על דבר שהאדם רוצה אותו בשמחה, וזה טעם החפוץ אחפוץ מות רשע (יחזקאל י״ח:כ״ג). ועוד החלי חסר וי״ו החבור, וענינו לפי דעתם חפץ לדכאו והחלי אותו. וגיזניוס פירש דכאו שם מן דֶכֶא (והדגש מיותר), ענוי שלו, וה׳ חפץ והחלי ענויו, כמו החליתי הכותך (מיכה ו׳:י״ג), מכה נַחְלָה (ירמיהו י״ד:י״ז), ועדיין חסרה הוי״ו, ונשארה מליצת וה׳ חפץ על ענוי הצדיק. ולפירושי חסרה מלת אשר אחר מלת חפץ, כמו ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה {ישעיהו מ״ב:כ״א}, ענינו חפץ שיגדיל תורה, ועוד חסרה מלת אשר אחר דכאו, דכאו אשר החלי, כמו מאנוש ימות {ישעיהו נ״א:י״ב}, וחבריו רבים. אם תשים אשם נפשו – אם נפשו תשים עצמה אשם, ורוזנמילר וגיזניוס פירשו אשם קרבן לכפֵר על הגוים, כטעם אכן חליינו הוא נשא (למעלה פסוק ד׳), וזה שקר, כי אף על פי שהגוים יאמרו חליינו הוא נשא מצד שבאו על ישראל הרעות הראויות לבא עליהם, איך יאמרו כי ישראל נתנו עצמם לכפר בעדם? והלא לא לכך נתכוונו ישראל בסבלם הגלות, ולא ידעו מאומה שענוייהם יועילו לשאר עמים. ומלבד זה הוא שקר שיהיה זה ענין מלת אשם, כי לא מצאנו אשם אלא לכפרה על המביא אותו, ולא בשביל אחרים, כי עקר הוראת שרש אשם הוא חרטה, ואיך יתחרט ראובן על עונות שמעון? והכפרה בשביל אחרים, ״כֺפר״ ופדיון תקרא, ולא אשם. יראה זרע יאריך ימים – המפרשים ורוזנמילר וגיזניוס פירשו לאחר הגאולה, והוא רחוק שֶיְתָאֵר הגאולה בתארים האלה שאין בהם דבר יוצא מן המנהג הטבעי. ולפירושי הענין על זמן הגלות. ושבעים זקנים ויונתן תרגמו דכאו מענין לשון ארמית, לטהרו, תרגום טהור דכי, ונראה כי כן גם כן דעת רש״י, אמנם אין שרש דכא או דכה נמצא בשום מקום במקרא על ההוראה הזאת, אך מצאנו במקומו שרש זכה, ובארמית נתחלפה הזי״ן בדל״ת, כמו זכר דכר. ור׳ מאיר אבערניק והחכם יש״ר {יצחק שמואל ריגייו} תרגמו וה׳ חפץ דכאו החלי בתמיה, וכי יחפוץ ה׳ לדכאו ולהחלותו לעולם? לא, אמנם אחר שמסר נפשו כְאָשָם יראה זרע וגו׳. אך לפי זה נראה שהיה לו לומר וה׳ יחפוץ, לא חפץ, כמו ואתה תירשנו (שופטים י״א:כ״ג), ואתה תנצל (למעלה ל״ז:י״א). והנה ממה שהזכיר למעלה ויתן את רשעים קברו, כאלו כבר מת, וכאן אומר יאריך ימים, נראה ברור שאינו מדבר על איש אחד, כי אם על האומה. ויש משיבים ומפרשים זרע שיאריך ימים אף על פי שהוא כבר מת, וממה שאכתוב למטה על ״יראה ישבע״ יתבאר שאין הדבר כן. (יא) מעמל נפשו – מכאן ואילך דברי האל. מעמל נפשו – חפשי מעמל נפשו (גיזניוס), קרוב למה שפירשתי למעלה מעצר וממשפט לקח, ועל כיוצא בזה כתב Gussetius כי כן בלשון רומי מלת absque נגזרה ממלת a, ab שענינה מִן. יראה ישבע – יראה זרע וישבע ימים (וכן מצאתי אחר כך לדון יצחק {אברבנאל}). והנה מאחר שהזכירו הגוים ענין יראה זרע יאריך ימים, ה׳ מקיים ההבטחה הזאת גם לעתיד, ואומר אם עד עתה היה רואה זרע ומאריך ימים בשכר מה שהיה סובל בגלות, עתה יגאֵל מעמל נפשו, ועוד יוסיף לראות זרע ולשבוע ימים. וראב״ע ורד״ק פירשו יראה טוב עד שישבע, והנה העקר חסר. ורוזנמילר פירש יראה וימצא צרכו שישבע בו, וגיזניוס: ישבע במה שיראה. בדעתו – בחכמתו ובצדקתו וביראת ה׳ שבו, כמו כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפי⁠{ה}⁠ו (מלאכי ב׳:ז׳), ואם לא ישמעו בשֶלַח יעבורו ויגועו בבלי דעת (איוב ל״ו:י״ב), עיני ה׳ נצרו דעת ויסלף דברי בוגד (משלי כ״ב:י״ב) שענינו עיני ה׳ תצרנה איש דעת, כלומר איש צדיק וירא ה׳, וכן כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך (הושע ד׳:ו׳), בכל אלה הדעת היא הצדקה ויראת ה׳, כי דעת כמו חכמה, וחכמה על הרוב שם נאמר בספרי הקדש על ההליכה בדרכי הצדק וביראת אלהים, כי תחלת חכמה יראת ה׳ ויראת ה׳ ראשית דעת. בדעתו יצדיק צדיק עבדי – כאן הפסיק מאמר מעמל נפשו יראה ישבע, שלא היה אלא כנגד יראה זרע יאריך ימים שאמרו האומות, ומתחיל לספר שבח ישראל בימי הגלות, ואומר עבדי ישראל בדעתו ובצדקתו ויראת ה׳ אשר בו היה בימי גלותו מצדיק את הצדיק, כלומר היה מצדיק עליו את הדין, והיה מצדיק את אלהיו שהוא אל צדיק, והיה אומר צדיק הוא ה׳ כי פיו מריתי. יצדיק צדיק עבדי לרבים – כך היה מדתו של עבדי בזמן שהיה עבד לרבים, בזמן שהיה משועבד תחת יד המושלים והגדולים. ועונתם הוא יסבל – והיה סובל כל מה שהיו מרשיעים נגדו. והמפרשים פירשו זה לאחר הגאולה וזה לא יתכן, בעבור ועונותם הוא יסבול שאין ענינו אלא על זמן הגלות. ורוזנמילר, Hensler, Martini ואחרים פירשו יצדיק את הרבים אחר גאולתו, הוא שסבל עונותם בגלותו, וכן דון יצחק {אברבנאל} פירש אף על פי שהרעו לו וסבל עונותם בגלות, וכל זה דחוק מאד. וגיזניוס אומר כי גם אחר הגאולה יסבול עונותם, על ידי שיחזירם למוטב, וזה רחוק יותר. ורש״י פירש על זמן הגלות, ופירש יצדיק צדיק עבדי לרבים שהיה דן דין אמת לכל הבאים לדון לפניו ומליצת יצדיק צדיק עבדי לרבים, ראב״ע ורד״ק ודון יצחק {אברבנאל} ורוזנמילר וגיזניוס פירשו הצַדיק שהוא עבדי יצדיק את הרבים ויביאם לעבוד את ה׳, ולפי זה תִקְשֶה למ״ד לרבים, גם צדיק עבדי קשה. ור׳ מאיר אבערניק והחכם יצחק שמואל ריגייו תרגמו על זמן הגלות: ישבע עבדי עמל ויגון בגלותו, אך בדעתו יצדיק את עצמו, בלבו ידע כי צדיק הוא, ועל כן עונותם יסבול. ואין לשון הכתוב מדוייק לפי הפירוש הזה. (יב) לכן – זאת אעשה לו אחרי גאולתו. אחלק לו ברבים – אתן לו חלק בין הגדולים, אשים חלקו כחלק המושלים והנכבדים, שהיה עד עתה משועבד תחת ידם (De Wette וגיזניוס). ואת עצומים יחלק שלל – ועִם עצומים (גיזניוס) כלומר כמו העצומים (כטעם ויתן את רשעים קברו {ישעיהו נ״ג:ט׳}) יחלק שלל, שיהיה גדול ונכבד בעיני העמים ויכבדוהו ויתנו לו מנחה ומס, ואם עָם אחד ימאן לכבדו ויבא להרע לו, הוא ילחם בו וישלול שללו. אחלק לו ויחלק שלל: לשון אחד לשתי הוראות, לתפארת המליצה. וראב״ע ורד״ק ודון יצחק {אברבנאל} ורוזנמילר פירשו אחלק לו נחלת גוים רבים, והוא יחלק שלל גוים עצומים, ואין הלשון מדוייק. ור׳ מאיר אבערניק והחכם יצחק שמואל ריגייו פירשו אחלק לו ברבים אתן לו שכרו בפרהסיא לעיני כל העולם, וזו הוראת מלת ברבים בלשון חכמים, לא בלשון מקרא, גם ואת עצומים שאחריו מוכיח כי ברבים מלשון רבים ועצומים. הערה – גִלָה, כמו את מקורה הערה {ויקרא כ׳:י״ח}, כדעת יש אומרים שהביא ראב״ע, והטעם לא חשך ממות נפשו, לא הציל עצמו בהמרת דתו. וכל שאר המפרשים פירשו לשון שפיכה, כמו ותער כדה {בראשית כ״ד:כ׳}, אל תְעַר נפשי {תהלים קמ״א:ח׳}, ורחוק בעיני, כי אמנם לא שפך הוא את נפשו. ואת פשעים נמנה – סבל שיקראוהו פושע בעבור דבקותו באמונת אבותיו. והמליצה הזאת ראיה גדולה נגד האומרים כי עבד ה׳ הנזכר כאן הוא הנביא או הנביאים, כי מעולם לא נחשבו הנביאים כפושעים, אבל היו הפושעים שונאים אותם על אודות תוכחותם הקשות. ולפשעים יפגיע – היה מתפלל בעדם, כמו הפגיעו במלך לבלתי שרוף את המגילה (ירמיהו ל״ו:כ״ה) (ראב״ע רד״ק דון יצחק {אברבנאל} וגיזניוס). והנה הלשון הזה ולפושעים יפגיע מוכיח כי והוא חטא רבים נשא ענינו שהיה סולח לעון המציקים לו, כטעם נושא עון {שמות ל״ד:ז׳}, שא נא חטאתי {שמות י׳:י״ז}, שא נא פשע אחיך {בראשית נ׳:י״ז} וחבריהם, שאם אין אתה אומר כן אין שום יחס וקשר בין והוא חטא רבים נשא ובין ולפושעים יפגיע. והנה עתה ידענו באיזו זכות יהיו ישראל נגאלים והוא בזכות שיסבלו הצרות והמות, ויסלחו למציקים להם ויתפללו בעדם, כלומר שיאהבו את העמים, ולא ישנאום אף אם יגמלו להם רעה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א כן בכ״י שוקן. בדפוס ראשון: ״שארי״.

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון