×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית ל״זתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת וישב} וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ (ב) אֵ֣לֶּה׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן⁠־שְׁבַֽע⁠־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת⁠־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת⁠־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת⁠־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת⁠־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל⁠־אֲבִיהֶֽם׃ (ג) וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת⁠־יוֹסֵף֙ מִכׇּל⁠־בָּנָ֔יו כִּֽי⁠־בֶן⁠־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ (ד) וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי⁠־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל⁠־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃ (ה) וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃ (ו) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ⁠־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃ (ז) וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם⁠־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ (ח) וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם⁠־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל⁠־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל⁠־דְּבָרָֽיו׃ (ט) וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃ (י) וַיְסַפֵּ֣ר אֶל⁠־אָבִיו֮ וְאֶל⁠־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר⁠־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃ (יא) וַיְקַנְאוּ⁠־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת⁠־הַדָּבָֽר׃ (יב) {שני} וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ⁠־צֹ֥אןא אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ (יג) וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל⁠־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃ (יד) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ⁠־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת⁠־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת⁠־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃ (טו) וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה⁠־תְּבַקֵּֽשׁ׃ (טז) וַיֹּ֕אמֶר אֶת⁠־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה⁠־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃ (יז) וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃ (יח) וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ (יט) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל⁠־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ (כ) וְעַתָּ֣ה׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה⁠־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ (כא) וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ (כב) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל⁠־תִּשְׁפְּכוּ⁠־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל⁠־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל⁠־תִּשְׁלְחוּ⁠־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל⁠־אָבִֽיו׃ (כג) {שלישי} וַיְהִ֕יב כַּֽאֲשֶׁר⁠־בָּ֥אג יוֹסֵ֖ף אֶל⁠־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת⁠־יוֹסֵף֙ אֶת⁠־כֻּתׇּנְתּ֔וֹ אֶת⁠־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ (כד) וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ (כה) וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכׇל⁠־לֶ֒חֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ (כו) וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל⁠־אֶחָ֑יו מַה⁠־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת⁠־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת⁠־דָּמֽוֹ׃ (כז) לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל⁠־תְּהִי⁠־ב֔וֹ כִּֽי⁠־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ (כח) וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת⁠־יוֹסֵף֙ מִן⁠־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת⁠־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת⁠־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ (כט) וַיָּ֤שׇׁב רְאוּבֵן֙ אֶל⁠־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין⁠־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת⁠־בְּגָדָֽיו׃ (ל) וַיָּ֥שׇׁב אֶל⁠־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי⁠־בָֽא׃ (לא) וַיִּקְח֖וּ אֶת⁠־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת⁠־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃ (לב) וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת⁠־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל⁠־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר⁠־נָ֗אד הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם⁠־לֹֽא׃ (לג) וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃ (לד) וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמׇתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל⁠־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ (לה) וַיָּקֻ֩מוּ֩ כׇל⁠־בָּנָ֨יו וְכׇל⁠־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי⁠־אֵרֵ֧ד אֶל⁠־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃ (לו) וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל⁠־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א לפי המסורה יש נקודות מעל המלה ״את״.
ב וַיְהִ֕י =ל-מ,ל1,ש,ק3,ו (אין געיה) וברויאר תיקן על פי ל-מ
• ל=וַֽיְהִ֕י בגעיה ימנית
ג כַּֽאֲשֶׁר⁠־בָּ֥א ל=כַּֽאֲשֶׁר⁠־בָּ֥א בגעיה ימנית
ד הַכֶּר⁠־נָ֗א =א⁠(ס),ל,ל1,ש,ק3,ו וכמו כן בתיגאן <גרשיים? אינו כן אלא ברביע>
• דפוסים=הַכֶּר⁠־נָ֞א (גרשיים)
E/ע
הערותNotes
(א) וישב יעקב – כנגד מה שאמר כי עשו הלך לו אל ארץ אחרת, אמר עתה כי יעקב נשאר בארץ מגורי אביו. (ב) אלה תולדות יעקב – הנכון כדעת רשב״ם כי תולדות ענינו הבנים ובני הבנים, אמנם כדרך שמליצת הוא עשו (למעלה ל״ו:מ״ג) כולל כל מה ששייך לו ומה שאירע לו, כן אלה תולדות יעקב כולל כל מה שאירע לבני יעקב, ואין ספק שאם יאמר אדם כי כוונת כל הספור הזה להודיע הבנים אשר נולדו ליהודה וליוסף אינו אלא טועה, ועיין למעלה כ״ה י״ט. ומלות ואלה של תולדות יעקב אינן ברש״י כ״י שלי. יוסף בן שבע עשרה שנה – אחת עשרה שנים עברו משעה שחזר יעקב לארץ כנען עד שנמכר יוסף, ובמשך השנים ההן ירד יהודה מאת אחיו והוליד ער ואונן, והכתוב לא רצה להתחיל בספור ההוא שהיה ענין פרטי ליהודה, והתחיל בספור יוסף שהוא מאורע הנוגע לכל המשפחה. עיין למטה ל״ח:א׳. והוא נער – משרת, כמו ומשרתו יהושע בן נון נער (שמות ל״ג:י״א), ויאמר לנערו רוץ מצא נא את החצים (שמואל א כ׳:ל״ו) והנה ציבא נער מפיבושת (שם ב׳ ט״ז:א׳). את בני בלהה וגו׳ – היה משרת עמם, לא אותם, כדעת ראב״ע. ויבא יוסף את דבתם – נ״ל כדברי רש״י לא של בני השפחות שהיה משרת עמהם, אלא של בני לאה שהיו מחזיקים בו כמשרת, וכינוי דבתם חוזר לאחיו הנזכרים בראש הפסוק, ולפיכך האתנח תחת אביו כי מלות והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו הוא כעין מאמר מוסגר. דבה – כמו שמועה, ובארמי טִבָּא, ומשרשו דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז׳:י׳), וראזנמילר ואחרים מפרשים דובב מן דַבַּ בערבי leniter incessit, repsit, ומזה דבה rumor, obtrectatio, clanculum serpens {צרות עין זוחלת בנסתר}. התביר שבמלת יוסף ראוי היה להנתן תחת דבתם, ורעה דבק עם ויבא, שאם לא כן היה לו לומר דבתם הרעה. (ג) כי בן זקונים הוא לו – אעפ״י שבנימין נולד אחריו, כבר היה יוסף חביב לו ביותר כשנולד בנימין (רשב״ם) כי נולד לזקוניו, ואחר שנולד יוסף לא נולדו עוד בנים ליעקב במשך שש שנים, ובמשך הזמן ההוא היה יוסף בן זקונים ונתחזקה אהבתו בלב אביו, ולא רפתה אפילו בהולד לו בנימין. ואמנם דברי רמב״ן (שמנהג הזקנים לקחת אחד מבניהם הקטנים להיות עמהם לשרתם תמיד) אין להם ענין לכאן, כי הנה ראינו יוסף רועה את אחיו בצאן, א״כ לא היה תמיד אצל אביו. כתנת פסים – שהיתה מגעת עד פס ידו (בראשית רבא {פ״ד:ה׳}) ועד פס רגלו, וכן תרגם עקילס, ואורך הבגדים הוא סימן שחרור וגדולה, שאינו צריך לעשות מלאכה. ומלת פס יד ורגל לדעת געזעניוס הוא מענין קצה וסוף, כמו כי פסו אמונים {תהלים י״ב:ב׳}, ולדעת תלמידי דח״ו משרש פשה ופסיון, להיותה מקום מתיחת היד והרגל. (ד) ולא יכלו דברו לשלום – המפרשים פירשו לא יכלו לדבר עמו לשלום, אך לא מצאנו בשום מקום דברו במקום דבר עמו; ול״נ ולא יכלו שאת דברו לשלום, כשהיה מדבר עמהם אפילו דברי שלום לא היו יכולים שאתו. מצאנו לשון שאת נשמט אחר לא יכול, כמו גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים ק״א:ה׳), לא אוכל און ועצרה (ישעיהו א׳:י״ג), עיין שם פירושי. (ה) ויחלום יוסף חלום וגו׳ – היה נ״ל שאין זה חלום האלומות אלא חלום אחר אשר לא נכתב, וזה טעם ויוסיפו עוד שנא אותו שנכתב שתי פעמים, וזה טעם חלומותיו האמור למטה (פסוק ח׳) בלשון רבים, אעפ״י שעדיין לא נכתב אלא חלום אחד, ואחר זמן מצאתי כי גם רד״ק (למטה פסוק ח׳) כתב – אולי חלם ג״כ פעם אחרת קודם זה החלום וכו׳; אך גם הוא לא אמר שהחלום האמור כאן איננו האמור בפסוק שאחר זה, ותלמידי שבתי אנקונא אומר שאין ספק כי הפסוק הזה ושלאחריו על חלום אחד נאמרו, ומה שכתוב למטה על חלומותיו ועל דבריו הכוונה על שם העתיד, כלומר על החלום ההוא ועל השני הנכתב אח״כ. (ז) והנה תסבינה אלמותיכם וגו׳ – פועל סבב בבנין הקל אינו אלא פועל יוצא, ושיעור הכתוב תסבינה את אלומתי ותשתחוינה לה. (ח) המלוך וגו׳ – היה נראה להם שזהו פתרון החלום, וגם האמינו שאפשר שיתאמת הדבר באיזה צד, כי בהיות אביו אוהב אותו מכל בניו אולי ישימהו נגיד עליהם (וקרובים לזה דברי דון יצחק); אמנם מפני קנאתם אמרו דרך תימה, היתכן שיהיה זה? (ט) ויספר אותו לאחיו – והם לא אמרו לו דבר, אלא הוסיפו לשנוא אותו. (י) ויספר אל אביו ואל אחיו – לאחר שסיפר אותו לאחיו, חזר וסיפרו לאביו בפניהם (רש״י) כי הבין שהחלום רומז גם לאביו (רמב״ן ודון יצחק). ויגער בו אביו – הבין יעקב שיוסף הבין פתרון החלום, וכעס עליו על גאותו שמלאו לבו להגיד חלום כזה; אמנם הבין ג״כ שאם היה גוער בו על שספר אותו היה זה מחזק האמונה בחלום ההוא והיה יוסף מוסיף להתגאות ואחיו היו מוסיפים לשנוא אותו, ולפיכך אמר לו מה החלום הזה וגו׳, כלומר הלא חלום שוא ושקר הוא זה. (יא) שמר את הדבר – המתין (פרחון), וכמהו ועין נואף שמרה נשף (איוב כ״ד:ט״ו). (יג) רועים בשכם – בשדה אשר בסביבות שכם, כמו שכתוב ובניו היו את מקנהו בשדה (למעלה ל״ד:ה׳). לכה ואשלחך אליהם – אולי נתן לו מתנות להביא להם, כדרך שעשה ישי שנתן לדוד מיני מאכל להביא לאחיו (שמואל א י״ז:י״ז) וזה טעם לך ואשלחך, בוא וקח מה שאתן לך. (טו) והנה תועה בשדה – שרש תעה נאמר על מי שהולך אנה ואנה וזה לפעמים להיות המקומות ההם בלתי ידועים לו והוא משוטט כשה אובד, ולפעמים הוא מכיר המקומות, אך איננו יודע איזה מהם הוא הראוי לו ובאיזה מהם ימצא מבוקשו, וכאן מכיר היה יוסף את השדה שהיו אחיו רגילים לרעות בו, והיה המקום רחב ידים והיה משוטט בו ומבקש אותם והאיש שמצאו היה מכיר אותו ויודע שלא היה תועה ואובד ממש, אלא שהיה מבקש דבר מה ואמר לו מה תבקש, וראוי לתרגם mentre vagava (י״ב תמוז תרכ״ב). (יח) ויתנכלו אותו – אין פעול {מושא ישיר} אחר בנין התפעל, לפיכך אין מלת אותו מורה כאן על הפעול, אלא דרך מלת את ועם לשמש אצל הפעלים המורים מריבה ומלחמה, כמו ריבה ה׳ את יריבי לחם את לוחמי {תהלים ל״ה:א׳}, וילחם עם ישראל {שמות י״ז:ח׳} הרוב רב עם ישראל {שופטים י״א:כ״ה} (כל זה בכח דברי רש״י). (יט) הלזה – כל הלזה כשרואים אותו מרחוק, וכן מי האיש הלזה (למעלה כ״ד:ס״ה) (רשב״ם), ונ״ל שנפל⁠{ה} טעות סופר בטעמים, וראוי להטעים בעל החלומות בדרגא תביר, ונ״ל ג״כ כי הלזה שהוא מורכב מן הלאה זה, איננו חוזר כאן אל האדם, כי אם אל המקום, הנה הלזה (שָם באותו מקום) בעל החלומות שהוא בא, ולפי זה הלזה דבק עם הנה, לא עם בעל החלומות, ולפי זה היה ראוי להיות בטעם פחות מן התביר, והוא גרש, הנ֞ה ב֧על החלומ֛ות הלז֖ה בֽא: – כלומר הנה באותו מקום בעל החלומות, שהוא בא, וכן הנה השונמית הלז (מלכים ב ד׳:כ״ה), הנה השונמית שם באותו מקום. (כא) ויצילהו מידם – מליצה היא, והכוונה התחכם להצילו שלא יהרגוהו כשיבוא לידם, כי אמנם לא היה עדיין בידם, אבל היה מרחוק. לא נכנו נפש – מכת נפש זו היא מיתה (רש״י). ואמנם מה שנתעורר ראובן לבדו להציל את יוסף לא שהיה רחמני יותר משאר אחיו כי כשראה שהילד איננו לא דאג אלא לעצמו באמרו ואני אנה אני בא {בראשית ל״ז:ל׳} ואולי (כדעת אח״מ {=אברהם חי מיינסטער}) ראובן לא היה שונא כל כך את יוסף, כי הוא הבכור, והיה סבור שגם אם ירצה אביו לרומם את יוסף, לא ינשאהו למעלה מבנו הבכור; או שהיה ראובן ירא שמא יעקב יתלה הסרחון בו לבדו, כי יאמר הנה ראובן להיותו הבן הבכור לשנואה ובראותו שאני מחבב את יוסף, דאג שמא אבכר את בן האהובה על פני בן השנואה, על כן הרג אותו (הנ״ל); או (כדעת דון יצחק) מאשר חטא לאביו בחללו יצועי אביו, חשב שבזה יתקן את אשר עותו. ועל כל פנים היה ירא להוסיף על חטאתו פשע אם היה מניח לאחיו שיוציאו מחשבתם הרעה אל הפועל (יא״א {=יהודה אריה אוסימו}). (כב) השליכו אותו אל הבור הזה – אחר שראה שלא הועילו דבריו הראשונים שאמר להם לא נכנו נפש, כי קמו עליו ולא אבו לשמוע לו, כמו שנראה ברור מדברי ראובן למטה מ״ב כ״ב הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, אז התחכם לומר להם השליכו אותו אל הבור והיה בדעתו לשוב לקחתו ולהשיבו אל אביו (רמב״ן). (כה) ארחת – חברת בני אדם עוברי ארח, שְיָירָה, ובלשון ערבי קַיְרואָן וממנו carovana. נכאת – המתרגם האלכסנדרי תרגם מיני בשמים (thymiamata), וכן היירונימוס aromata, אנקלוס שעוה, בושארט storax, ולודוביקו de Dieu אומר כי המילה משרש נכת שענינו נשך, והוא (כמו נכית בערבי) כל מה שנותנים בפיהם לנשוך, לטהר הַשִנַּיִם ולהטיב ריח הפה. צרי – הוא opobalsamum. לוט – תרגם אנקלוס לְטום, והוא ladanum, ובאיטלקי ladano, o laudano, והוא umore grasso e viscoso che trasuda da un frutice detto volgarmente imbrentano o rimbrentano, del quale pascendosi le capre, riman loro attaccato ai peli della barba. (כו) מה בצע וגו׳ – מה תועלת לנו ומה הנאה יש לנו אם נהרוג אותו? הנה על כרחנו צריכים אנו להסתיר הריגתו, ולא נוכל להתפאר במה שעשינו, פן נביא עלינו קללת אבינו, והנה אין לנו הנאת הנקמה כשלא נוכל להתפאר בה ולפרסמה (וקרובים לזה דברי דון יצחק) וטעם כי נהרוג את אחינו כי אם היו מניחים אותו בבור היה מת ברעב, והוא כאלו יהרגוהו, ויהודה דיבר בחכמה, פתח בבחינת הנאת עצמם, וסיים בבחינת החמלה והחנינה. (כז) וידנו אל תהי בו – כי אחר שהשלכנוהו אל הבור, אם ימות שם ידנו המיתה אותו. וישמעו אחיו – וראובן שתק, עיין בפסוק שאחר זה. (כח) וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים – רוב העולם מאמינים כי אחי יוסף מכרו אותו, ורשב״ם כתב כי לא כן היה הדבר ואחריו החזיק החזקוני, וידידי ובן דודי מהר״ר שמואל חיים בן דוד לאלי זצ״ל1 העמיק החקירה בענין הספור הזה וכיוֵן לדעת רשב״ם, וכתב אלי דעתו באגרת (כ״ח כסלו תקפ״ט),⁠2 ואלה דבריו בפירוש הענין הזהא – כאשר ראו אחי יוסף אותו מרחוק התנכלו להמיתו, ויאמרו וגו׳ לכו ונהרגהו וגו׳ וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויעץ אותם להשליך אותו הבורה (למען הציל אותו מידם) ונעשתה עצתו וישליכוהו הבורה, ואח״כ וישבו לאכל לחם וירחקו מן הבור שלא לשמוע זעקת יוסף בהתחננו אליהם, כעדות הכתוב {בראשית מ״ב:כ״א} אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. עודם אוכלים וישאו עיניהם ויראו ארחת ישמעאלים, ויאמר יהודה לכו ונמכרנו וגו׳, וישמעו אחיו, כלומר הסכימו כלם, כי אחרי כלותם לאכול ישובו אל הבור וְיעלו משם את יוסף ויביאוהו אל הישמעאלים למכרו להם (כי לא נמצא רמז בכתובים שהישמעאלים יהיו צריכים על פי דרכם להגיע עד אצל בני יעקב). ויהי עד כה ועד כה, עודם מדברים ביניהם, רחוק מהבור, והנה, בלי ידיעת אחד מהם, ויעברו אנשים מדינים סוחרים (במקרה אשר הקרה ה׳) אצל הבור, וימשכו המדינים ויעלו את יוסף מן הבור ויביאוהו אל הישמעאלים וימכרוהו להם בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה, והנה אחרי אכלם, וימהר ראובן לבדו ויפרד מאחיו בלא ראותם וישב בזריזות אל הבור להעלות את יוסף ולהשיבו אל אביו טרם יגיעו אחיו להעלותו ולמכרו, אבל... כהמס דונג מפני אש כן נמס לב ראובן ויהי למים בהביטו אל תוך הבור ואין עוד יוסף שם, ויקרע את בגדיו, כי חשב בדעתו באין ספק כי דוב או אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו טרפהו, וישאהו חי כמו שהוא ראשו על כרעיו ועל קרבו אל אחד החורים או לאחד המעונות למלאת טרף חוריו ומעונותיו טרפה, ולכן לא נמצא שם דם או עצמות, וישב ראובן ביגון ובבהלה אל אחיו ויצעק ויאמר הה! כי הילד איננו עוד כי נטרף, ועצתי כעצתכם נבערה, ואני אנה אני בא, כי אני אשֵם יותר מכלכם, כי בעצתי השלכתם אותו הבורה, וכאילו אני הסיבותי מיתתו. ויאמינו כן כל אחיו ויתמהו על הדבר הזה, כאילו האלהים אנה לידם שימות אחיהם, אך לא הצר להם, כי שמחו בידיעת מיתת שנואם, בלי פגיעת ידם בו, ולכן לא ענו דבר, וַיִוָעֲצוּ אחרי כן מה לעשות למען הציל גם את ראובן מתלונות אביהם, ולכן טבלו את כתנת יוסף בדם וישלחוה לאביהם למען יאמין כי יוסף נטרף טרם הגיעו אליהם. והנה כאשר באו בני יעקב אל אביהם וראו איך התאבל יעקב עד מאד על בנו התחרטו מיד על כל אשר עשו. ואולם, ומה לעשות? אם יוסף כבר נטרף ויהי למאכל חיות השדה, לא נשאר להם אלא לנחמו בדברים, וכן עשו. והנה על פי הדברים האלה יתבאר כי בני יעקב שבטי יה אשר בחר לסגולתו אינם רשעים מתכונת נפשם הרעה, ואינם מאותם שנאמר עליהם ויטרוף לעד אפו ועברתו שְמָֽרָה נצח {עמוס א׳:י״א}. ואף אם ברגע קטון חטאו מסבת הקנאה והשנאה, כי הלא דרך אנוש למעול, אינם עומדים ח״ו במרדם, וקל מהרה יכירו חטאם וינחמו על כל אשר עשו, ויטרחו בכל יכלתם להנקות ממנו, וזה נראה ממה שכתוב ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, כי שבו כלם הביתה איש לא נעדר לעשות ככל מאמצי כחם לנחם את אביהם. ומה שלא הלכו לבקש את יוסף, כי כלם האמינו באמונה שלמה ובלי שום צד ספק שנטרף, ואין עוד תקוה להחזירו בחיים. ומה ששתק ראובן כאשר שמע את עצת יהודה למכור את יוסף היה בכוונה להסתיר מאחיו מחשבתו הטובה אשר חשב על יוסף למען לא יתנו אחיו עיניהם עליו לראות מה הוא עושה בלכתו לבדו אל הבור, ובפרט אחרי שמעו עצת יהודה, וידע או דמה לפחות שאחיו לא יתנגדו ליהודה הגביר באחיו ואחרי דבריו לא ישנו וידְּמוּ למו עצתו, ואילו יגלה דעתו להם לא יניחוהו בלי ספק ללכת לבדו אל הבור כאשר חשב, מיראתם פן ימנעם מלעשות באחיהם כרצונם. ויובן ג״כ איך היה שלא השיבו דבר לראובן כשאמר אליהם הילד איננו, והיה להם לומר לו אנחנו מכרנוהו, כי אמנם לא השיבוהו דבר באשר לא מכרוהו ולא ידעו מה היה לו יותר ממה שידע ראובן. ויובן ג״כ למה אמר יוסף {בראשית מ׳:ט״ו} כי גנב גנבתי כי היתה כוונתו על המדינים אשר באמת גנבוהו והרחיקוהו מארץ העברים, כי לא חשד את אחיו שיהיו הם המוכרים אותו מתחלה למדינים. ומה שכתוב אחר זה: והמדנים מכרו אותו אל מצרים, לדעתו הם הם הישמעאלים הנזכרים למעלה, כי לדעתו ישמעאלים הוא שם כולל לכל בני אברהם זולתי יצחק, ואפשר שהיו מבני מדן בן אברהם {בראשית כ״ה:ב׳}. ואולם המדינים המוכרים את יוסף לישמעאלים אף שגם הם מבני אברהם, הם בוודאי אנשים אחרים אשר לא היו בארחת הישמעאלים, וא״א שיהיו אחד המוכרים והקונים, ולכן נקראו בשם לווי פרטי סוחרים. ועוד ראיה כי הישמעאלים והמדנים אחד הם, כי פה אמר הכתוב והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר, ואחר זה אמר ויקנהו פוטיפר וכו׳ מיד הישמעאלים. ואחרי הדברים והאמת האלה לא יקשה לפרש פסוק אחד הנשנה פעמַים שנראה כסותר כל הבנין הזה, והוא מאמר יוסף לאחיו בהוָדעו להם {בראשית מ״ה:ד׳} אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו וגו׳ כי מכרתם אותי הנה, כי הכוונה בו הוא, אתם הסבותם מכירתי ובואי מצרימה, כמו {מלכים א ו׳:י״ד} ויבן שלמה את הבית [אמר שד״ל יש להוסיף דוגמאות דומות יותר, כגון והורדתם את שיבתי ביגון שאולה (למטה מ״ב:ל״ח), אתם המתם את עם ה׳ (במדבר י״ז:ו׳) ואת העיר הזאת תשרף באש (ירמיהו ל״ח:כ״ג)], וכן אחיו הסבו בשנאתם שימכר יוסף למצרים. והראיה על זה היא כי עכ״פ הם לא מכרוהו למצרים, והיה די שיאמר אשר מכרתם אותי, וכן אמר אח״כ לא אתם שלחתם אותי הנה, וידוע שהם לא שלחוהו, אלא סבבו שישָלח למצרים. ואם נרצה לפרש הפסוק כי גֻנב גֻנַבתי {בראשית מ׳:ט״ו} כדברי כל המפרשים שהכוונה על אחיו שגנבוהו ומכרוהו, אז נוכל ג״כ לומר כי יוסף בראותו המדינים המושכים ומוכרים אותו כאדונים לא ידע באמת מי הם הגנבים, האחיו, אם המדינים, ואולי חשב בדעתו כי אחיו מתחלה מכרוהו למדינים, ולכן אמר להם בהודעו כי מכרתם אותי. וא״ת אם אחיו לא מכרוהו למה שתקו כשאמר להם כי מכרתם אותי? תשובתך בצדך כי לא יכלו אחיו לענות אותו גם לשאלת העוד אבי חי כי נבהלו מפניו ואיך יעיזו מצח להתוכח עמו בענין חטאם? עד כאן לשון ידיד נפשי שחבד״ל {שמואל חיים בן דוד לאלי} זצ״ל. וגם כי אינני מסכים עמו בכל פרטי הפרוש, הנה בעקר הענין דבריו ודברי רשב״ם נכונים בעיני. ונ״ל כי המושכים את יוסף מן הבור היו המדינים, והם מכרו לישמעאלים, ובני יעקב לא ראו זה ולא ידעו מכל זה מאומה, ויוסף האמין כי הם מכרוהו אל המדינים ואמרו להם לכו משכוהו מן הבור, ואחי יוסף לא אמרו לו מעולם כי הם לא מכרוהו, שהרי קים להו בדרבא מניה, כי כוונתם היתה שימות בבור, ואיך יאמרו לו – אל תחשוב כי אנחנו מכרנוך, כי אמנם היה בלבנו שתמות בבור, ואח״כ בעצת יהודה הסכמנו למכור אותך, והמדנים קדמו ומכרו אותך. וטעם כי גנוב גנבתי על אחי יוסף שמכרוהו (לפי מה שהאמין יוסף), והם גנבוהו מאביו. (כט) וישב ראובן אל הבור – הלך שם בסתר להצילו קודם שימכרוהו. (ל) ואני אנה אני בא – אם הכוונה אנה אברח מצערו של אבא היל״ל אנה אלך כמו אנה אלך מרוחך (תהלים קל״ט:ז׳), אבל שרש בוא נאמר על הכניסה במקום, וע״כ נ״ל בכמה צרות אני נכנס מעתה, דוגמת מליצת בא בימים {בראשית כ״ד:א׳}, אבוא בגבורות (תהלים ע״א:ט״ז) וכמו צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו (משלי י״א:ח׳) וכן בטובה ואל יבואו בצדקתך (תהלים ס״ט:כ״ח), כי כמו שאומרים שהצרה באה לאדם, כן אומרים שהוא בא בצרה, כמו שאומרים ומצאוהו רעות רבות וצרות (דברים ל״א:י״ז) ואומרים ג״כ צרה ויגון אמצא, {תהלים ק״ו:ג׳} ואמנם ראובן היה מיצר על זה יותר משאר האחים לאחת מן הסבות שהזכרתי (פסוק כ״א). (לא) ויטבלו את הכתנת בדם – אין ספק שעשו בה קרעים כדי שיהיה נראה שהיתה בפי חיה רעה והכתוב לא חש להזכיר זה. ויש אומרים כי זה טעם וישלחו, והוא רחוק. (לב) וישלחו – ע״י בני אדם שלא יגידו מי השולחים, אלא שיאמרו זאת מצאנו (רשב״ם), ולא מלאם לבם להטעות אביהם בפיהם, או לראותו בשעת בוא הכתנת לפניו. ויביאו – הוא פירוש הקודם, עשו שתגיע אל אביהם. ויאמרו – השולחים שהביאו אותה. (לג) ויכירה ויאמר – ביהודה (למטה ל״ח:כ״ו) ויכר יהודה ויאמר צָֽדְקָה ממני, ספור ההכרה מופסק בטעם רביע, וכאן ההכרה רהוט למלת ויאמר, כי יעקב תכף שראה צווח כתנת בני! אבל יהודה התמהמה והרהר מעט קודם שיודה חטאו (כך שמעתי מפי כמוהר״ר אברהם חי די קולוניא זצ״ל). כתנת בני וגו׳ – תחלה בראותו את הכתנת אמר כתנת בני היא זאת, אח״כ בהתבוננו על הדם אשר עליה ועל מה שאמרו לו שמצאו הכתנת, ויוסף עדיין לא שב לביתו, שיער בלבו כי חיה רעה אכלתהו; ובבוא לפניו הרעיון הזה, מיד נכמרו רחמיו על בנו ונצטייר בדמיונו כאלו הוא רואה את יוסף בין מלתעות החיה, וקרא במר נפשו טרוף טרף יוסף! כלומר מקרה אכזר כזה אירע לבני חביבי ליוסף! והציור הזה החריד רוחו ולא יכול לדבר עוד. והנה שני המאמרים הראשונים הם מחשבות השכל והשלישי הוא תולדת התפעלות, לפיכך במאמר השני חיה רעה אכלתהו התחיל מן הפועֵל כי בראותו כתנת בנו מגוללה בדמים התחיל מחפש וחוקר בשכלו איך נהיתה כזאת, וחשב כי הפועל היה בלא ספק חיה רעה שאכלתהו; אבל במאמר האחרון שהוא יליד ההתפעלות לא אמר יוסף נטרף כי הציור הגובר בנפשו באותה שעה היה צערו של יוסף בין שני החיה, על כן התחיל טרוף טרף. והנה הציור הזה (טרוף טרף) הוא מעצמו ציור מכאיב, יהיה הנטרף מי שיהיה, אבל המכאוב יתגבר ויגע עד נפש כשהנטרף הוא הבן החביב, ע״כ התפעלותו ומכאובו נתן בפיו מלת יוסף, ואז נשאר שומם, ולא דבר עוד, והנה ידוע כי הדבור הוא נתוח (analysis) המחשבה וההתפעלות, והנה זו מעלה בלשון הקודש שאיננה בשאר לשונות שאפשר להפשיט בה הפעולה מציורי הזמן והגוף, ולדבר על הפעולה לבדה, ואח״כ על הפעולה עצמה בצירוף אל הזמן ואל הפועֵל או הנפעל, וכן כאן הזכיר תחלה פעולת הטריפה לבדה, טרוף, ואח״כ הפעולה עצמה בצרוף אל הזמן שעבר ואל הגוף הנפעל, טֹרף. והמעלה הזאת מוספת חוזק ותוֹקף הרבה אל המאמרים, כמו בכה לא תבכה, חָנון יָחְנְךָ {ישעיה ל׳:י״ט}, כאלו תאמר: Di piangere non ti accadra: pieta sentira egli di te. וכן למעלה המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו {בראשית ל״ז:ח׳} יפה תרגם אנקלוס המלכו אתְּ מְדַמֵי לממלך עלנא, או שולטן את סביר למשלט בנא. וכאלו תאמר: Dunque regnare dovresti tu su di noi? Dunque signoria dovresti tu avere su di noi? (לה) כי ארד – לא אתנחם אלא ארד (רשב״ם), כי במלת מאן נכללה מלת לא. אל בני – על אודות בני, כמו אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישה (שמואל א ד׳:כ״א), אל שאול ואל בית הדמים (שם ב׳ כ״א:א׳) (רש״י). אל בני – על מות בני, כמו לנחמו ביד עבדיו אל אביו (שמואל ב י׳:ב׳). וכל בנותיו – לדעת ראב״ע ורמב״ן היו דינה ושרח בת אשר ויש אומרים כלותיו, ומוהר״ר אברהם גריגו (וכן הביא ראזנמילר בספק) אומר כי בנות אחרות נולדו ליעקב (ככתוב למטה מ״ו:ז׳ בנותיו ובנות בניו אתו), ולא הזכיר רק דינה מפני המאורע כי כן בכל מקום בספור התולדות אינו מזכיר אלא הזכרים ואותן הנקבות שאירע בהן איזה ענין פרטי או שהיו מפורסמות באיזה דרך שיהיה. ונ״ל כי באמת אין ספק שבנות אחרות היו ליעקב ולבניו, אמנם לא נכנסו בכלל השבעים נפש, כי נישאו לבני אחיהן ולבני דודיהן, כיוכבד שנישאת לעמרם, והנה כתוב מלבד נשי בני יעקב (למטה מ״ו:כ״ו), לפיכך לא נמנו, רק דינה ושרח שנמנו נראה שהיו פנויות. (לו) והמדנים – נ״ל כתרגום אנקלוס וקלעריקוס שהם הם המדינים הסוחרים (אבל בחומש קע״א ומדנאי בלא יו״ד); וראזנמילר אומר כי המדנים, שהיו בני מדן בן קטורה, היו סוחרים עם המדינים כי היו אחיהם. אל מצרים – מכרוהו לישמעאלים שהיו הולכים מצרימה, נמצא שמכרוהו באופן שילך אל מצרים. לפוטיפר – הישמעאלים מכרוהו לפוטיפר (וכמו שמפורש למטה ל״ט:א׳) והכתוב השמיט זה שכבר נודע וייחס סוף הפעולה למי שהתחיל בה והיה סבתה. פוטיפר – בתרגום יוני Petefre, ואומרים האחרונים שענינו בלשון מצרי מיוחד לַשֶמֶש (qui solis est, idest soli proprius et quasi addictus) וכן Petamun מי שהוא מיוחד לאמון (שם אליל), Patusiri מי שהוא לאוזירי. סריס – לא סריס ממש, שהרי היתה לו אשה, אלא כל שרי המלך נקראים סריסים, מפני שקצתם (שומרי הנשים) היו סריסים. שר הטבחים – כתרגומו, וכן בירמיה נ״ב נבוזראדן רב טבחים היה שר צבא, ועוד היום במלכות פרס מי שהוא שר סוסי המלך הוא ג״כ ממונה על אסירי המלך לשמרם ולעשות בהם משפט כתוב (ראזנמילר).רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 {שמואל חיים בן דוד לולי (שחבד״ל, 1848-1788) מגוריציה היה בן דוד מבוגר יותר של שד״ל והיו ביניהם קשרי ידידות. להתכתבות ביניהם, ראו: דבר שמואל: ספר כולל אגרות שחבד״ל, וראו גם הקדמת שד״ל לפירושו לקהלת.}
2 {בין שחבד״ל ושד״ל הייתה כנראה גם החלפת מכתבים קודמת בעניין זה. ראו אגרות שד״ל לשחבד״ל (אגרות שד״ל #64 (ח״א, עמ׳ 155), ג׳ כסלו תקפ״ט): ״רעיונך על מכירת יוסף הוא עצם האמת בלא ספק, גם כי לא חדש הוא, כי כבר קדמך תלמידי היקר שמואל חיים זלמן זה ימים ושנים, והודיתי לו והסכמתי עמו, ואחרי כן מצאתי לרב החזקוני שאומר כן בפירושו הראשון, אלא שהוא אומר אחריו דבר אחר; ועל כל פנים, יפה דנת ידידי, ויפה ביארת רעיונך החדש אצלך, יפה הקשית ויפה תירצת.⁠״ תלמידו של שד״ל, שמואל חיים זלמן רופא מטריאסטי, נזכר גם במהדורה קמא של פירוש שד״ל לבראשית ט׳:ט׳, ט״ו:י׳, מ׳:י״ט, בפירוש שד״ל לישעיהו י״ג:ט׳, במהדורה קמא של פירוש שד״ל לירמיהו ל״ד:י״ח, באגרת שד״ל לשי״ר, #88 (ח״ב, עמ׳ 225); ובאגרת שד״ל ללעטריס #147 (ח״ג, עמ׳ 372, שם שיבח שד״ל את שירי תלמידו שנדפסו בבכורי העתים תקצ״א, עמ׳ 160-151), ובאגרת שד״ל ללעטריס #161, (ח״ג, עמ׳ 389). מעניין ששד״ל באגרתו אינו מזכיר את פירושו של רשב״ם, וצ״ע במתי הוא התוודע לפירושו של רשב״ם.}
א כן בדפוס ראשון. במהדורה קמא (במקום ״ואלה דבריו... הזה״): ״ותמצית דבריו היא כי מעולם לא מכרו בני יעקב את יוסף אחיהם, וגם לא ידעו דבר ממכירתו ומעשה שהיה כך היה״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144