^א בגיליון כ״י לוצקי 749, ובדפוס סביונטה ועוד דפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״דבר אחר: ויקח קרח – משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר: קח את אהרן (במדבר כ׳:כ״ה), קחו עמכם דברים (הושע י״ד:ג׳).⁠״ וביאור דומה היה בפני הגור אריה. הביאור חסר בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, והרבה כ״י אחרים.

^ב כן בכ״י לייפציג 1 וברוב כ״י. בכ״י פרמא 2989, לוצקי 749, ודפוס רייגיו נוסף כאן: ״ולא נאמר בן ישראל.⁠״

^ג כן בפסוק ובכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1 רק: ״אבירם״.

^ד כן בכ״י לונדון 26917. בכ״י פריס 154: ״היו כמו שנ׳ ובני קהת וגו׳⁠ ⁠״. בדפוס רומא: ״היו ארבעה שנ׳ ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל״. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34 חסר (ואולי הושמט על ידי הדומות): ״עמרם ויצהר חברון ועוזיאל״, ולפי זה צריך לפסק באופן שונה: ״אחי אבא, ארבעה היו בני קהת, עמרם הבכור...⁠״.

^ה כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917: ״סנהדריאות״. בכ״י פריס 154: ״סנהדרא׳⁠ ⁠״. בדפוס רומא: ״סנהדריות״.

^ו כן בפסוק ובכ״י ליידן 1, פירנצה III.3, המבורג 13, ויימר 652, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: נשיאי מועד קריאי שם. בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, ס״פ I C 6, פריס 155, ובגיליון בכ״י סינסינטי 1, וטיקן 94, יש נוסח ארוך יותר: ״נשיאי עדה – מיוחדין שבעדה, קריאי מועד – יודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים, אנשי שם – שהיה להם שם בכל. נאמר כאן: קריאי מועד, ונאמר להלן...⁠״.

^ז כן בכ״י אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1: ״טלת״.

^ח כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1: ״טלת״.

^ט בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, ס״פ I C 6, פירנצה III.3, ובגיליון בכ״י סינסינטי 1 (בקיצור) מופיעה כאן תוספת (בכ״י מינכן 5 ובאוקספורד אופ׳ 34 מצויין במפורש שהיא תוספת): ״בית מלא ספרים מהו במזוזה. אמר לו: חייב. אמר לו: כל התורה כולה מאתים ושבעים וחמש פרשיות בה כולן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות של מזוזה פוטרות אותו? עשה להן משתה ונתעטפו באותן טליתות של תכלת. באו בני אהרן ליטול מתנותיהן חזה ושוק, ועמדו כנגדן״.

^י הביאורים בסוגריים המרובעים הם תוספת מפי רש״י ומופיעים בכ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ר׳ כ׳כ׳ר׳ שמעיה״. חלק מהביאורים הנוספים מופיעים גם בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, פריס 155, ובגיליון בכ״י ליידן 1.

^יא כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1: ״אתכם״.

^יב כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917: ״סרחון״.

^יג הדברים בסוגריים המרובעים מופיעים כתוספת בכ״י לייפציג 1, ובגיליון בכ״י ליידן 1. הם מסומנים כתוספת בכ״י אוקספורד אופ׳ 34.

^יד בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34 מופיע כאן קטע ארוך (שדן בפסוקים ה׳-ז׳) המסומן כתוספת. התוספת חסרה בכ״י ליידן 1, ורובה (מ״זאת עשו...⁠״) מופיע כתוספת בכ״י לייפציג 1 בסוף הפרק בכותרת: ״כך כתב רבנו שמעיה באגרת התכופה לקונטרס פרישת רש״י״. הנה לשון התוספת: ״והתרגום מוכיח: יקרב לקדמוהי יקרב לשמושיה. ומדרשו: בקר – אמר להם משה: גבולות חלק הקב״ה בעולמו יכולין אתם להפוך בקר לערב, תוכלו לבטל את זו, ויהי ערב ויהי בקר ויבדל (בראשית א׳:ה׳-ז׳) כך: ויבדל אהרן להקדישו וג׳ (דברי הימים א כ״ג:י״ג).
זאת עשו קחו לכם מחתת – מה ראה לומר להם כך? אמר להם: בדרכי הגוים יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה, כולן מתקבצים בבית אחד. אנו אין לנו אלא: י״י אחד, תורה אחת, מזבח אחד, כהן גדול אחד, ואתם חמשים ומאתים איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך. הא לכם תשמיש חביב מכל, היא הקטרת החביבה מכל הקרבנות, וסם המות נתן להם בתוכו {בכ״י: בתוכם}, שבו נשרפו נדב ואביהוא. לפיכך התרה בהם: והיה האיש אשר יבחר {י״י} הוא הקדוש (במדבר ט״ז:ז׳) – כבר הוא בקדושתו. וכי אין אנו יודעין שמי שיבחר הוא הקדוש? אלא אמר להם משה: הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיברר מכם יצא חי, וכולכם אבודים.
רב לכם בני לוי – דבר גדול אמרתי לכם. לא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, הם חטאו על נפשותם, שנאמר: את מחתות החטאים האלה בנפשותם (במדבר י״ז:ג׳). וקרח שהיה פקח, מה ראה לשטות הזו? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה הימנו, שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן. אמר: בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו כולם מתנבאות ברוח הקודש: כל אלה בנים להימן (דברי הימים א כ״ה:ה׳). אמר: איפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני, ואני אדום? לכך נשתתף לבא לאותה חזקה ששמע מפי משה שאחד פלט וכולם אובדים, אשר יבחר {י״י} הוא הקדוש (במדבר ט״ז:ז׳). טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עושין תשובה, עומדין מהם. ומשה היה רואה.⁠״

^טו עיין בהערה לעיל שכולל גם הוספה לפסוק זה.

^טז עיין בהערה לעיל שכולל גם הוספה לפסוק זה.

^יז כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״אתך״.

^יח בכ״י לייפציג 1 מופיעה כאן תוספת מר׳ שמעיה (״תר״ש״): ״תנחומ׳: ויחר למשה מאד – נצטער לאחת. משל לאדם שדן עם חבירו ומתווכח עמו, ומשיבך יש שם נחת רוחו אם אינו משיבו הרי זה צער גדול.⁠״ נוסח התוספת בכ״י מינכן 5 הוא: ״ויחר למשה מאד – נצטער עד מאד. משל לאדם שדן עם חבירו ומתווכח עמו. משיבו – יש שם נחת רוח, ואם אינו משיבו – הרי זה צער גדול. כך דרש ר׳ תנחומא.⁠״ התוספת מופיעה גם בכ״י אוקספורד אופ׳ 34, ובגיליון בכ״י וטיקן 94. התוספת אינה מופיעה בכ״י ליידן 1, פריס 155, ויימר 652.

^יט כך בתרגום אונקלוס וכן בכ״י לייפציג 1 ובעוד כ״י ודפוסים ראשונים. בדפוס רומא: ״ותרג׳ שחרית״, ויש דפוסים מאוחרים שבהם כתוב: ״ותרגום אונקלוס שחרית״.

^כ בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן מלת: ״את״.

^כא בכ״י אוקספורד 165, ס״פ I C 6 נוסף כאן: ״אמר הקב״ה: יפה אמרתם, אני מודיע מי חטא, מי לא חטא.⁠״ בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 13, ודפוס רומא, יש תוספת מדרשית ארוכה המתחילה ב: ״אמר להם הקב״ה: יפה אמרתם, אני מודיע מי חטא ומי לא חטא.⁠״ תוספת זו מופיעה בכ״י לייפציג 1 לאחר הביאור לבמדבר י״ז:י״ג כתוספת מכ״י של ר׳ שמעיה. התוספת חסרה בכ״י ליידן 1, ברלין 1221.

^כב בכ״י לייפציג 1 וברוב כ״י אין ביאור על פסוק זה. בדפוס סביונטה ועוד דפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״ויקם משה – כסבור שישאו לו פנים ולא עשו.⁠״

^כג כן בכ״י לייפציג 1, והשוו פסיקתא דרב כהנא כ״ו:ב׳, לקח טוב ויקרא ט׳:א׳, ועוד. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34: ״סגני״.

^כד הביאורים המופיעים כאן על פסוקים כ״ט-ל׳ הם אלו שמופיעים בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, דפוסי שונצינו, סביונטה, ובדפוסים המאוחרים, ובאלו אין ביאורים של רש״י על פסוקים ל״א-ל״ג. אולם בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5 (חלקים מסומנים שם כתוספות), המבורג 13, אוקספורד 34, דפוס רומא מופיע נוסח שונה לחלוטין, וכנוסח זה מופיע גם בכ״י לייפציג 1 עם ההערה: ״כך כתב רבנו שמעיה באגרת התכופה לקונטרס פרש׳ ר׳ש׳י׳. הגהה זו מלמעלה בראש כ׳כ׳ר׳ש׳⁠ ⁠״:
״[כט-ל] אם כמות כל האדם וגומ׳ [תדעון כי לא י״י שלחני] – [משל] לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו. עמד אחד מן המסובין וקילל את השושבין לומר לא היו בתולים לבתו של מלך. עמד השושבין כנגד המלך: אם לא תעשה לי נקמה מזה בפני הכל, אף אני אומר בוודאי לא נמצא לה בתולים. אמר המלך: מוטב להרוג את זה ואל יוציא הנאמן שם רע על בתי. כך אמר משה: אם ימותו על מטותיהם כדרך כל אדם מתים והרופאים מבקרין אותם ככל החולים מתבקרין, אף אני כופר ואומר: לא י״י שלחני, אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין קרח חלוק עלי. כיוצא בדבר אמר מיכה: אם שוב תשוב בשלום (מלכים א כ״ב:כ״ח), אף אני אומר: לא דיבר י״י בי (השוו מלכים א כ״ב:כ״ח).
אמר הקב״ה למשה (תנחומא קרח י״א): מה אתה מבקש? אמר לפניו: אם בריאה – פה לארץ מששת ימי בראשית - מוטב, ואם לאו – יברא י״י. ודרש רבא (תנחומא קרח י״א): אילימא למיברייה ממש, והכתיב: אין כל חדש תחת השמש (קהלת א׳:ט׳)? אלא לאקרובי פתחא.
[ל] אם בריאה יברא וגו׳ – אז וידעתם כי נאצו הקב״ה שהוא שלחני. אמר הקב״ה: ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ״ב:כ״ח).
[לא] ויהי ככלתו לדבר ותבקע – ללמדך שכל מקום שהוא רוצה להצמיח הפורענות – מצמיח.
[לב] ותבלע אותם ואת בתיהם וגו׳ – לקו בגופם, לקו בממונם, ואפילו תינוקות בני יומן.
׳מחלקת׳ בלא וי״ו, נוטריקון: מכה, חרון, ליקוי, קללה, תכלית כלייה.
ואת כל הרכוש – רבותינו אמרו: אפילו כלים שלהם ביד הכובס מתגלגלין ובאין שנעשית הארץ כמשפך.
[לג] וירדו הם וכל אשר להם – א״ר שמואל אפילו מחט שלהם שאולה מידם ביד ישראל היתה נבלעת.
חיים שאולה – יש אומרים חיים נדונין עד עכשיו.
ויאבדו מתוך הקהל – ר׳ יהודה בן בתירא דורש (במדבר רבה י״ח:י״ג): אבדה העתידה להתבקש, כדוד אומר: תעיתי כשה אובד בקש עבדך (תהלים קי״ט:קע״ו). שעתידין לעלות לעתיד וחלק יש להם.
[לד] וכל ישראל נסו לקולם – בשביל קול היוצא על בליעתם והיו צווחין למשה משה רבנו הצילנו.
[לה] ואש יצאה וגו׳ – אילו נבלעו ואילו נשרפו, וקרח עומד בין השרופים, שאמר לו משה: ואתה ואהרן איש מחתתו, והוא לקה יותר מכולם שנשרף ונבלע. ולמה נעשו בו שני דינין? אילו נשרף ולא נבלע, היו הבלועין מתרעמין: קרח הביא עלינו כל הפורענות, הם נבלעין והוא ניצול? ואילו נבלע ולא נשרף, השרופין מתרעמין שאינו עמהם, לכך נידון בשתי מיתות: ליהטתו האש תחילה לעיני כל השרופין, שבידו היתה המחתה והקטרת, וקיפלתו האש מתגלגלת בו עד שהביאתו לפי הארץ בין הבלועין. שכן בפינחס הוא אומר: ותבלע אותם ואת קרח באכל האש.⁠״