×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
ויקרא י״דתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת מצרע} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טׇהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל⁠־הַכֹּהֵֽן׃ (ג) וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל⁠־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע⁠־הַצָּרַ֖עַת מִן⁠־הַצָּרֽוּעַ׃ (ד) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי⁠־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃ (ה) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת⁠־הַצִּפּ֣וֹר הָאֶחָ֑ת אֶל⁠־כְּלִי⁠־חֶ֖רֶשׂ עַל⁠־מַ֥יִם חַיִּֽים׃ (ו) אֶת⁠־הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת⁠־עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת⁠־שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת⁠־הָאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת׀ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים׃ (ז) וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן⁠־הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת⁠־הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל⁠־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃ (ח) וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת⁠־בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת⁠־כׇּל⁠־שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֙יִם֙ וְטָהֵ֔ר וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאׇהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (ט) וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת⁠־כׇּל⁠־שְׂעָר֗וֹ אֶת⁠־רֹאשׁ֤וֹ וְאֶת⁠־זְקָנוֹ֙ וְאֵת֙ גַּבֹּ֣ת עֵינָ֔יו וְאֶת⁠־כׇּל⁠־שְׂעָר֖וֹ יְגַלֵּ֑חַ וְכִבֶּ֣ס אֶת⁠־בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת⁠־בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר׃ (י) וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי⁠־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔םא וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת⁠־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן׃ (יא) וְהֶעֱמִ֞יד הַכֹּהֵ֣ן הַֽמְטַהֵ֗ר אֵ֛ת הָאִ֥ישׁ הַמִּטַּהֵ֖ר וְאֹתָ֑ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (יב) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת⁠־הַכֶּ֣בֶשׂ הָאֶחָ֗ד וְהִקְרִ֥יב אֹת֛וֹ לְאָשָׁ֖ם וְאֶת⁠־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֥יף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יג) {שני} וְשָׁחַ֣ט אֶת⁠־הַכֶּ֗בֶשׂ בִּ֠מְק֠וֹם אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֧ט אֶת⁠־הַֽחַטָּ֛את וְאֶת⁠־הָעֹלָ֖ה בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֑דֶשׁ כִּ֡י כַּ֠חַטָּ֠את הָאָשָׁ֥ם הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖יםב הֽוּא׃ (יד) וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵן֮ מִדַּ֣ם הָאָשָׁם֒ וְנָתַן֙ הַכֹּהֵ֔ן עַל⁠־תְּנ֛וּךְ אֹ֥זֶן הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל⁠־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃ (טו) וְלָקַ֥ח הַכֹּהֵ֖ן מִלֹּ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְיָצַ֛ק עַל⁠־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית׃ (טז) וְטָבַ֤ל הַכֹּהֵן֙ אֶת⁠־אֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן⁠־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית וְהִזָּ֨ה מִן⁠־הַשֶּׁ֧מֶן בְּאֶצְבָּע֛וֹ שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יז) וּמִיֶּ֨תֶר הַשֶּׁ֜מֶן אֲשֶׁ֣ר עַל⁠־כַּפּ֗וֹ יִתֵּ֤ן הַכֹּהֵן֙ עַל⁠־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַ֖ל דַּ֥ם הָאָשָֽׁם׃ (יח) וְהַנּוֹתָ֗ר בַּשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל⁠־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל⁠־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יט) וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת⁠־הַ֣חַטָּ֔את וְכִפֶּ֕ר עַל⁠־הַמִּטַּהֵ֖רג מִטֻּמְאָת֑וֹ וְאַחַ֖ר יִשְׁחַ֥ט אֶת⁠־הָעֹלָֽה׃ (כ) וְהֶעֱלָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת⁠־הָעֹלָ֥ה וְאֶת⁠־הַמִּנְחָ֖ה הַמִּזְבֵּ֑חָה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽר׃ (כא) {שלישי / חמישי במחוברות} וְאִם⁠־דַּ֣ל ה֗וּא וְאֵ֣ין יָדוֹ֮ מַשֶּׂ֒גֶת֒ וְ֠לָקַ֠ח כֶּ֣בֶשׂ אֶחָ֥ד אָשָׁ֛ם לִתְנוּפָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו וְעִשָּׂר֨וֹן סֹ֜לֶת אֶחָ֨ד בָּל֥וּלד בַּשֶּׁ֛מֶן לְמִנְחָ֖ה וְלֹ֥ג שָֽׁמֶן׃ (כב) וּשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָד֑וֹ וְהָיָ֤ה אֶחָד֙ חַטָּ֔את וְהָאֶחָ֖ד עֹלָֽה׃ (כג) וְהֵבִ֨יא אֹתָ֜ם בַּיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י לְטׇהֳרָת֖וֹ אֶל⁠־הַכֹּהֵ֑ן אֶל⁠־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל⁠־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן אֶת⁠־כֶּ֥בֶשׂ הָאָשָׁ֖ם וְאֶת⁠־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֨יף אֹתָ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כה) וְשָׁחַט֮ אֶת⁠־כֶּ֣בֶשׂ הָֽאָשָׁם֒ וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִדַּ֣ם הָֽאָשָׁ֔ם וְנָתַ֛ן עַל⁠־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן⁠־הַמִּטַּהֵ֖רה הַיְמָנִ֑ית וְעַל⁠־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃ (כו) וּמִן⁠־הַשֶּׁ֖מֶן יִצֹ֣ק הַכֹּהֵ֑ן עַל⁠־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית׃ (כז) וְהִזָּ֤ה הַכֹּהֵן֙ בְּאֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן⁠־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כח) וְנָתַ֨ן הַכֹּהֵ֜ן מִן⁠־הַשֶּׁ֣מֶן׀ אֲשֶׁ֣ר עַל⁠־כַּפּ֗וֹ עַל⁠־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַל⁠־מְק֖וֹם דַּ֥ם הָאָשָֽׁם׃ (כט) וְהַנּוֹתָ֗ר מִן⁠־הַשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל⁠־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל⁠־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ל) וְעָשָׂ֤ה אֶת⁠־הָֽאֶחָד֙ מִן⁠־הַתֹּרִ֔ים א֖וֹ מִן⁠־בְּנֵ֣י הַיּוֹנָ֑ה מֵאֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָדֽוֹ׃ (לא) אֵ֣ת אֲשֶׁר⁠־תַּשִּׂ֞יג יָד֗וֹ אֶת⁠־הָאֶחָ֥ד חַטָּ֛את וְאֶת⁠־הָאֶחָ֥ד עֹלָ֖ה עַל⁠־הַמִּנְחָ֑ה וְכִפֶּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן עַ֥ל הַמִּטַּהֵ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (לב) זֹ֣את תּוֹרַ֔ת אֲשֶׁר⁠־בּ֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא⁠־תַשִּׂ֥יג יָד֖וֹ בְּטׇהֳרָתֽוֹ׃ (לג) {רביעי / שישי במחוברות} וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (לד) כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל⁠־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם׃ (לה) וּבָא֙ אֲשֶׁר⁠־ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת׃ (לו) וְצִוָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וּפִנּ֣וּ אֶת⁠־הַבַּ֗יִת בְּטֶ֨רֶם יָבֹ֤א הַכֹּהֵן֙ לִרְא֣וֹת אֶת⁠־הַנֶּ֔גַע וְלֹ֥א יִטְמָ֖א כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר בַּבָּ֑יִת וְאַ֥חַר כֵּ֛ן יָבֹ֥א הַכֹּהֵ֖ן לִרְא֥וֹת אֶת⁠־הַבָּֽיִת׃ (לז) וְרָאָ֣ה אֶת⁠־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בְּקִירֹ֣ת הַבַּ֔יִת שְׁקַֽעֲרוּרֹת֙ יְרַקְרַקֹּ֔ת א֖וֹ אֲדַמְדַּמֹּ֑ת וּמַרְאֵיהֶ֥ן שָׁפָ֖ל מִן⁠־הַקִּֽיר׃ (לח) וְיָצָ֧א הַכֹּהֵ֛ן מִן⁠־הַבַּ֖יִת אֶל⁠־פֶּ֣תַח הַבָּ֑יִת וְהִסְגִּ֥יר אֶת⁠־הַבַּ֖יִת שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (לט) וְשָׁ֥ב הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בְּקִירֹ֥ת הַבָּֽיִת׃ (מ) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְחִלְּצוּ֙ אֶת⁠־הָ֣אֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בָּהֵ֖ן הַנָּ֑גַע וְהִשְׁלִ֤יכוּ אֶתְהֶן֙ אֶל⁠־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל⁠־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃ (מא) וְאֶת⁠־הַבַּ֛יִת יַקְצִ֥עַ מִבַּ֖יִת סָבִ֑יב וְשָׁפְכ֗וּ אֶת⁠־הֶֽעָפָר֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְצ֔וּ אֶל⁠־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל⁠־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃ (מב) וְלָקְחוּ֙ אֲבָנִ֣ים אֲחֵר֔וֹת וְהֵבִ֖יאוּ אֶל⁠־תַּ֣חַת הָאֲבָנִ֑ים וְעָפָ֥ר אַחֵ֛ר יִקַּ֖ח וְטָ֥ח אֶת⁠־הַבָּֽיִת׃ (מג) וְאִם⁠־יָשׁ֤וּב הַנֶּ֙גַע֙ וּפָרַ֣ח בַּבַּ֔יִת אַחַ֖ר חִלֵּ֣ץ אֶת⁠־הָאֲבָנִ֑ים וְאַחֲרֵ֛י הִקְצ֥וֹת אֶת⁠־הַבַּ֖יִת וְאַחֲרֵ֥י הִטּֽוֹחַ׃ (מד) וּבָא֙ הַכֹּהֵ֔ן וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בַּבָּ֑יִת צָרַ֨עַת מַמְאֶ֥רֶת הִ֛וא בַּבַּ֖יִת טָמֵ֥א הֽוּא׃ (מה) וְנָתַ֣ץ אֶת⁠־הַבַּ֗יִת אֶת⁠־אֲבָנָיו֙ וְאֶת⁠־עֵצָ֔יו וְאֵ֖ת כׇּל⁠־עֲפַ֣ר הַבָּ֑יִת וְהוֹצִיא֙ אֶל⁠־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל⁠־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃ (מו) וְהַבָּא֙ אֶל⁠־הַבַּ֔יִת כׇּל⁠־יְמֵ֖י הִסְגִּ֣יר אֹת֑וֹ יִטְמָ֖א עַד⁠־הָעָֽרֶב׃ (מז) וְהַשֹּׁכֵ֣ב בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת⁠־בְּגָדָ֑יו וְהָאֹכֵ֣ל בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת⁠־בְּגָדָֽיו׃ (מח) וְאִם⁠־בֹּ֨א יָבֹ֜א הַכֹּהֵ֗ן וְרָאָה֙ וְ֠הִנֵּ֠ה לֹא⁠־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בַּבַּ֔יִת אַחֲרֵ֖י הִטֹּ֣חַ אֶת⁠־הַבָּ֑יִת וְטִהַ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת⁠־הַבַּ֔יִת כִּ֥י נִרְפָּ֖א הַנָּֽגַע׃ (מט) וְלָקַ֛ח לְחַטֵּ֥א אֶת⁠־הַבַּ֖יִת שְׁתֵּ֣י צִפֳּרִ֑ים וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃ (נ) וְשָׁחַ֖ט אֶת⁠־הַצִּפֹּ֣ר הָאֶחָ֑ת אֶל⁠־כְּלִי⁠־חֶ֖רֶשׂ עַל⁠־מַ֥יִם חַיִּֽים׃ (נא) וְלָקַ֣ח אֶת⁠־עֵֽץ⁠־הָ֠אֶ֠רֶז וְאֶת⁠־הָ֨אֵזֹ֜ב וְאֵ֣ת׀ שְׁנִ֣י הַתּוֹלַ֗עַת וְאֵת֮ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּה֒ו וְטָבַ֣ל אֹתָ֗ם בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחוּטָ֔ה וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וְהִזָּ֥ה אֶל⁠־הַבַּ֖יִת שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃ (נב) וְחִטֵּ֣א אֶת⁠־הַבַּ֔יִתז בְּדַם֙ הַצִּפּ֔וֹר וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וּבַצִּפֹּ֣ר הַחַיָּ֗ה וּבְעֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וּבָאֵזֹ֖ב וּבִשְׁנִ֥י הַתּוֹלָֽעַת׃ (נג) וְשִׁלַּ֞ח אֶת⁠־הַצִּפֹּ֧רח הַֽחַיָּ֛ה אֶל⁠־מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל⁠־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֑ה וְכִפֶּ֥ר עַל⁠־הַבַּ֖יִת וְטָהֵֽר׃ (נד) {חמישי} זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכׇל⁠־נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק׃ (נה) וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת׃ (נו) וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת׃ (נז) לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א תְּמִימִ֔ם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-א וטברנית ורמ״ה (כתיב מלא יו״ד וחסר יו״ד)
• ל=תְּמִימִ֔ים (כתיב מלא יו״ד ומלא יו״ד)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
ב קׇֽדָשִׁ֖ים ל=קָֽדָשִׁ֖ים בגעיה ימנית
ג וְכִפֶּ֕ר עַל⁠־הַמִּטַּהֵ֖ר =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו,ש2,פריז25 וכמו כן בתיגאן בכתב⁠־יד (זקף גדול וטפחא)
• תנ״ך ליסבון=וְכִפֶּ֕ר עַ֥ל הַמִּטַּהֵ֖ר (זקף גדול, מרכא וטפחא) וב״עַ֥ל״ מסור ״ח׳ בטע׳ מאריכי׳⁠ ⁠״.
• דפוסים וקורן=וְכִפֶּ֥ר עַל⁠־הַמִּטַּהֵ֖ר (מרכא וטפחא)
ד בָּל֥וּל =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=בָּ֥לוּל (טעם המרכא באות בי״ת)• הערות דותן וברויאר
ה אֹֽזֶן⁠־הַמִּטַּהֵ֖ר =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=אֹֽזֶן⁠־הַמִטַּהֵ֖ר (חסר דגש באות מ״ם)• הערות ברויאר ודותן
ו הַֽחַיָּה֒ ל=הַֽחַיָּה֒ בגעיה ימנית
ז וְחִטֵּ֣א אֶת⁠־הַבַּ֔יִת =ל,ל1,ב,ש,ש1?,ק3,ו (מונח זקף קטן)
• דפוסים=וְחִטֵּ֣א אֶת⁠־הַבַּ֗יִת (מונח רביעי) ובקורן
ח אֶת⁠־הַצִּפֹּ֧ר =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=אֶת⁠־הַצִפֹּ֧ר (חסר דגש באות צד״י)• הערות דותן וברויאר
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) סדר זאת תהיה תורת המצורע (ב) והובא אל הכהן – יאמר שתהיה זאת תורת המצורע ביום שירצה להטהר שיובא אל הכהן, כי אין לו טהרה לעולם אלא על פיו. ואחר כך פירש כי הכהן יצא אליו אל מקום מושבו מחוץ למחנה, והוא לא יבא אליו אף על פי שנתרפא. ומדרשו בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:ב׳): והובא אל הכהן – שלא ישהא. ואםא כן, יאמר כי ביום שיטהר, שיתרפא מנגעו, יובא על כרחו אל הכהן. וכן: וכי יטהר הזב מזובו (ויקרא ט״ו:י״ג), ואם טהרה מזובה (ויקרא ט״ו:כ״ח) – כשיפסוקו ויהיו מנוקים ממנו כאשר פרשתי (רמב״ן ויקרא י״ב:ד׳). והוא הנכון. (ד) חיות – פרט לטרפות, טהורות – פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטיט, לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. לשון רבינו שלמה. ומפני שאמר: טהורות – פרט לעוף טמא, נלמוד שאין הצפרים מין ידוע, אבל הוא שם כולל העופות. אם כן, מהו הפטפוט הזה שמצאו להם, כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף. ועוד כי מדרש: חיות – פרט לטרפות, יבא במחלוקת, ולמאן דאמר טרפה חיה אינו כן. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:ד׳): חיות – לא שחוטות, טהורות – לא טמאות, טהורות – לא טרפות. ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא צפור, ממה שאמר: צפור שמים ודגי הים (תהלים ח׳:ט׳), כל צפור כל כנף (בראשית ז׳:י״ד), בן אדם אמור לצפור כל כנף (יחזקאל ל״ט:י״ז). וכן: ואת הצפור לא בתר (בראשית ט״ו:י׳) – על תורים ובני יונה. והנכון בעיני: ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר, מלשון ארמית: צפרא. וכן: ישוב ויצפור (שופטים ז׳:ג׳) – ישכים בבקר. ואמר:⁠ב צפור שמים (תהלים ח׳:ט׳) עליהם כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים. וכל צפור כל כנף (בראשית ז׳:י״ד) – שני מינין, כל הקטנים וכל הגדולים. כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כ״ב:ו׳) – הם הקטנים שהם רבים, שאפילו בקטניהם יחוס. וכן: אשר שם צפרים יקננו (תהלים ק״ד:י״ז) – כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון. אמור לצפור כל כנף (יחזקאל ל״ט:י״ז) – שיתאספו אפילו הקטנים עליהם, כי הטורפים יבאו מעצמם. וכן: התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (איוב מ׳:כ״ט) – כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן. ולשון חכמים כך הוא: כל שיש בידו מקל או צפור (בבלי עבודה זרה מ׳:), האורג משער נזיר מלא הסט בבגד בצפורתא (בבלי תמורה ל״ד.). ואמרו: צפורת כרמים (בבלי שבת צ׳.), ואמרו:⁠ג בשר צפרים מחזירין החולה לחליו (בבלי ברכות נ״ז:). ואמר הכתוב: כל צפור טהורה תאכלו (דברים י״ד:י״א) – על המינים הרבים ההם, ונתרבה של מצורע מכל, ואמר: וזה אשר לא תאכלו מהם (דברים י״ד:י״ב) – כאומר: ואלה אשר לא תאכלו מבשרם. ולכך דרשו: טהורות – לא טמאות. ומכל מקום כולם בעלי פטפוט הם. וכן: גם צפור מצאה בית ודרור קן לה (תהלים פ״ד:ד׳) – כך נראה שאינו שם כולל העופות כולם. וכן: אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה (תהלים ק״ד:י״ז). והנראה מדברי רבותינו שכל עופות טהורין נקראין צפור, אבל מצותו של מצורע בצפרי דרור, דתניא בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:נ״ג): ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (ויקרא י״ד:נ״ג) – רבי יוסי הגלילי אומר: צפור שחייה חוץ לכל עיר, ואי זו, זו דרור. ומן המדרש הזה הזכירו הפטפוט. ויתכן שאינו אלא למצוה, ודיעבד כולן כשרין בו. ולפיכך הוצרכו בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:ד׳) למעט טמאות. וכן שנינו במשנת מסכת נגעים (משנה נגעים י״ד:א׳): ומביא שתי צפרים דרור. ושנו עוד שם (משנה נגעים י״ד:ה׳): שתי צפרים – מצותן שיהו שוות במראה, ובקומה, ובדמים, ולקיחתן כאחת. אף על פי שאינן שוות – כשרות. שחט את אחת מהן ונמצאת שלאד דרור, יקח זוג לשנייה. והטעם בזה שאף על פי שבדיעבד כולן כשרות, כשהן שני מינין – פסולות. ובפרק ואלוה טרפות (בבלי חולין ס״ב.) אמרו: עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע, וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים. ומכאן שאין צפרי המצורע מין אחד בלבד, ושאין מטהרין בכל עוף טהור, אבל מצותו בכל עוף דרור, כלומר שדרה בבית כבשדה. ולפיכך אמרו בסנונית, דכיון שהיא טהורה לדעת חכמים, כשרה לטהר בה שהיא בכלל דרור. ומכל מקום כל הטהורין כשרין בדיעבד, שכולן בכלל שתי צפריםו טהורות. ושנו בספרי (ספרי דברים י״ד:ו׳): אמר רבי יאשיה: כל מקום שנאמר צפור, בטהורה הכתוב מדבר. אמר רבי יצחק: עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור, וטמא לא נקרא אלא עוף. וכך הזכירו בגמרא בפרק שלוח הקן (בבלי חולין קל״ט:), ושם העלו כי חיות – שחיין ראשי איברים שלהם, למעוטי מחוסרות אבר, וכן הטרפותז פסולות בהן. ודרשו: טהורות – למעט אסורות, כגון צפרי עיר הנדחת, ועוף שהרג את הנפש, והחליפן בעבודה זרה. ומדרשם זה שם מן הלשון עצמו, שאין צפור אלא עוף טהור. ומשמע מכאן שכל עוף טהור בכלל צפור. וראיתי עוד בירושלמי במסכת נזיר (ירושלמי נזיר א׳:א׳) שאמרו: וכי נזיר טמא צפרים הוא מביא, תורים ובני יונה הוא מביא, אית תניי תני כל עוף טהור קרוי צפרים, ואית תניי תני כל העופות בין טמא בין טהור קרוי צפרים. והנה נשאר בידינו ממנו מחלוקת. ומכל מקום יתכן שיהיה השם בקטנים בלבד. ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה (בבלי סוטה ט״ז:): הבא מיםח שדם צפור ניכר בהם, וכמה הם רביעית, ושאלו: גדולה שדוחה את המים, קטנה ונדחת מפני המים מהו, ופירשו: כל שיעורי חכמים כך הם, בצפור דרור שיערו חכמים, אין לך גדולה שדוחה את המים ואין לך קטנה שנדחת מפני המים. ואלו היה כל עוף טהור כשר בו, היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין. ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצוה לכתחלה ממדרשו של ר׳ יוסי הגלילי, וכבר הזכירו בגמרא (בבלי שבועות כ״ט.) ודילמא צפורא רבה חזא ואסיק שמיה גמל. והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפילו בדיעבד מן המדרש הזה, שלא שנו במשנתנו (משנה נגעים י״ד:א׳): מצותן שיהו דרור, ואף על פי שאינן דרור כשרות, כמו ששנינו בשוות (משנה נגעים י״ד:ה׳), וכל הדרורים בעלי פטפוט הם. ומה שאמרו בתורת כהנים: לא טמאות – מפני שיש אף בטמאים מינים שהם דרור, כגון הסנונית לרבי אליעזר. או יהיה פירושו: למעט טמאות לך שהן האסורות, והטרפות, כמו שהעלו בגמרא בפרק שלוח הקן (בבלי חולין ק״מ.). וזהו ההגון בעיני. ובהגדה דרבאט (ויקרא רבה ט״ז:ז׳): אמר רבי יהודה ברבי סימון: אילין צפוריא קולנין – זה האומר לשון הרע. אמר הקב״ה יבא קול ויכפר על קול. ור׳ יהושע בן לוי אמר: צפרים צפרי דרור שאכלה מפתו ושתת מן מימיו, והלא דברים קל וחומר וכו׳. ועץ ארז ושני תולעת ואזוב – אמר ר׳ אברהם: הוא הגדול והקטן במיני הצמחים, והעד מדברי חכמת שלמה (מלכים א ה׳:י״ג). והנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה הם כדמות פסח מצרים. (ז) וטעם: על פני השדה – מקום אשר אין שם יישוב, שלא תדבק הצרעת. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:ז׳) אמרו: על פני השדה – שלא יעמד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמד בגיבת וישלחנה למדבר. ואם כן, יהיה הטעם כסודי השעיר המשתלח, ושם ישתלח לעזאזל המדברה, וכאן לפורחות השדה. ועוד אפרשיא זה בע״ה (רמב״ן ויקרא ט״ז:ח׳). (ט) את כל שערו – כלל ופרט וכלל, להביא כל מקום כנוס שער הנראה. לשון רבינו שלמה. אבל בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:ט׳): יגלח את כל שערו – יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר: גבות עיניו, מה גבות עיניו בנראה אף כל שערו בנראה, פרט לבית הסתרים. אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה, אף כל שערו בנראה, אין לי אלא מקום כנוס שער בנראה, מנין כנוס שער בשאינו נראה, פזור שער בשאינו נראה, תלמוד לומר: את כל שערו יגלח. (וצריך עיון.) [אבל הרב תפש מדרשו של רבי ישמעאל: מאי הביא שער הרגלים, ומאי הוציא דבית השחי ודכולי גופיה, אבל בכאן הלכה מגלח כדלעת, או מפני שהלכה עוקבת את המדרש, או מפני שהלכה כדברי רבי עקיבא, ורבי דכוליה גופיה, ומיעט שבתוך החוטם בלבד. וכן שנינו במשנתנו (משנה נגעים י״ד:ב׳): והעביר תער על כל בשרו.⁠יב ומפורש בפרק שני דסוטה (בבלי סוטה ט״ז.).]⁠יג (י) יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת – לא פירש הכתוב מה יעשה בשני הכבשים וכבשה אחת, אבל הזכיר בכבש האחד שיקריב אותו לאשם (ויקרא י״ד:י״ב), והזכיר שיעשה החטאת, ואחר ישחט את העולה (ויקרא י״ד:י״ט), וזה בעבור שכבר הזכיר בפרשת ויקרא בחטאת שתהיה נקבה, והזכיר בכל עולה שהוא זכר, לכך לא הוצרך להאריך כי בידוע שהכבש השני יהיה העולה והכבשה היא החטאת.⁠יד (יח-כ) יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהןטו לפני י״י – במעשה דם האשם והשמן תהיה הכפרה הזאת, וכן: לכפר עליו לפני י״י (ויקרא י״ד:כ״ט). ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:י״ח): והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר לכפרטז – אם נתן – כפר, ואם לא נתן – לא כפר, דברי רבי עקיבא. רבי יוחנן בן נורי אמר: שירי מצוה הן, בין שנתן ביןיז שלא נתן – כפר. ואם כן, על דעת ר׳ יוחנן בן נורי יהיה: לכפר עליו (ויקרא י״ד:כ״ט) – על האשם. והנה אמר הכתוב באשם: וכפר, וחזר ואמר בחטאת: וכפר על המטהר מטומאתו, ואמר עוד בעולה ובמנחה: וכפר עליו הכהן וטהר, ולא ידענו מה ענין הכפרות הללו כולן. אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו, והחטאת על חטאו אשר חטא בימי הנגע, אולי בצערו נתן תפלה לאלהים,⁠1 וזה טעם: מטומאתו. והעולה והמנחה יהיו לו כופר נפש שיזכה ליטהר ולשוב אל אהלו, ולכך אמר: וכפר עליו הכהן וטהר. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:י״ט): ועשה הכהן את החטאת וכפר – מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה, יכול יהו כולן מעכבים אותו, תלמוד לומר: ועשה הכהן את החטאת וכפר, מלמד שכפרה תלויה בחטאת. ויתכן כי: וכפר עליו הכהן וטהר – רמז לכל הנעשה בו, כי גם הצפרים יבאו לכפרה ולטהרה, כי כן אמר בנגע הבית: וכפר על הבית וטהר (ויקרא י״ד:נ״ג). (לד) אמר הכתוב בנגעי הבתים: ונתתי נגע צרעת – לרמוז כי יד י״י תעשה זאת, לא טבע כלל, כמו שפרשתי (רמב״ן ויקרא י״ג:מ״ז). ואמר: כי תבאו אל הארץ,⁠יח בבית ארץ אחוזתכם – כי עם כל ישראל ידבר, והיה ראוי אחרי: וידבר י״ייט אל משה ואל אהרן (ויקרא י״ד:ל״ג), שיאמר: דברו אל בני ישראל, אבל יקצר הכתוב במובן. או, שידבר עמהם במקום כל ישראל, וירמוז כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם, ושילמדו אותם לכהנים, ולא יזהיר משה עתה את ישראל, רק לבאי הארץ יזהיר: השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים (דברים כ״ד:ח׳) – כי להם צוה מתחלה במשפטים האלה. (מג-מד) ואם ישוב הנגע ופרח בבית – הנה הנגע הזה שיבא באבנים האחרות ובעפר אחר (ויקרא י״ד:מ״ב) איננו הנגע הראשון, ואינו דומה לפריחה האמורה באדם, ולפשיון שהוא שב למקומו הראשון בטבעו. כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימי הגוף, ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו. אבל הענין הוא כאשר כתבתי בסדר אשה כי תזריע (רמב״ן ויקרא י״ג:מ״ז), שהוא נגע ומכת אלהים שתהיה רוח י״י רעה באה במקום ההוא. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:מ״ג) אמרו: ואם ישוב הנגע ופרח בבית – משל, חזר איש פלוני למקומו. והכונה לומר שאין: ופרח האמור כאן – פשיון, כמו: ואם פרוח תפרח הצרעת בעור (ויקרא י״ג:י״ב), אלא שהוא צומח במקום ההוא, כענין: פרח מטה אהרן (במדבר י״ז:כ״ג). והמשל שהזכירו לרמוז הענין שאמרנו, שאין זה נגע נולד ופושה אלא צומח וחוזר וצומח, כאיש שהלך לו וחזר לישב במקומוכ הראשון בכסא אחר אשר הוכן שם. וטעם הפריחה כבר פרשתיה, וכן: צרעת פורחת היא (ויקרא י״ג:נ״ז) בבגדים. ולא אמר הכתוב: ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם, אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית, ואפילו ממראה אחר שאינו כמראה הנגע הראשון, נדון אותו כחוזר ופורח, ואינו נדון כנגע הנולד מתחלה. וזהו טעם: בבית – כי בכל הבית יהיה דינו כן. והטעם: כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא, אבל תמיד תהיה בבית ההוא באחת המקומות להבעית את בעליו. וכך אמרו בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:מ״ג): אין לי אלא מקומו, מנין לרבות את כל הבית, תלמוד לומר: בבית. אין לי אלא כמראיו, שלא כמראיוכא מנין, תלמוד לומר: ופרח. וענין הכתובים האלה כפי המדרש (ספרא ויקרא י״ד:מ״ד), ואם ישוב הנגע ביום השביעי וחזר בבית אחר חלץ את האבנים והקצות והטוח, או בא הכהן ביאה שנית וראה והנה עתה פשה הנגע בבית כמשפט הראשון, צרעת ממארת הוא, ונתץ את הבית. לומר כי הפושה בראשון או הפושה בשני משפט אחד להם, ולא הוצרך לומר: ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה: וחלצו את האבנים (ויקרא י״ד:מ׳) וכולה פרשה, כי הכתוב נמשך למעלה, לומר: אם ישוב הנגע אחר חלץ האבנים בראשון או בשני כאשר בא הכהן וראה הפשיון, צרעת ממארת היא. ואמר עוד: ואם בא יבוא הכהן – בביאה השנית הנזכרת, וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כאשר נרפא הנגע ממנו (ויקרא י״ד:מ״ח), כלומר שלא חזר בו. ונלמד שהעומד בעיניו בראשון ובשני, חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע, ואם חזר נותץ. וזה תקון המקראות במדרשם, שאי איפשר לחתכם בסכין להקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמע. ויתכן עוד שנאמר בתקון הענין הזה: כי פשה במקום הזה כטעם: פרח, ושניהם ענין צמיחה, כי כשיש שם נגע יאמר: פשה בגדולו והתפשטו, וכשאין שם נגע יאמר: פשה בצמיחתו ושובו, כי הכל ענין גידול. וכן אנקלוס פתר בכולן: אוסף, ולשון תוספת יאמר בדבר הגדל ונוסף על האחר, כגון: ונוסף גם הוא על שונאינו (שמות א׳:י׳), ונוספה נחלתן (במדבר ל״ו:ד׳). ויאמרכב בדבר החוזר, כגון: יוסיף י״י שנית ידו (ישעיהו י״א:י״א), ויתנבאו ולא יספו (במדבר י״א:כ״ה) – לא חזרו עוד להנבא. והנה ענינו: שחזר הנגע. והנה אחר חלץ האבנים כשיזכיר הכתוב בפשיון, יהיה ענינו כטעם צמיחה כאשר הזכרתי במלת פריחה. ואם כן, יאמר הכתוב: ואם ישוב הנגע וצמח בבית אחר חלץ את האבנים ובא הכהן וראה והנה צמח הנגע בבית ונתץ אותו, כי כל נגע החוזר טמאכג מוחלט. ואם בא יבא הכהן וראה שלא צמח הנגע כלל בבית אחרי הטוח (ויקרא י״ד:מ״ח), יטהרנו כי נרפא בחליצה וטיחה. והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע, ואם חזר – טמא, ואם לא חזר – טהור. אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני, לא נתפרש בתורה דינו, אבל נדון בו גזרה שוה: זו היא שיבה זו היא ביאה (ספרא ויקרא י״ד:מ״ד), לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון, שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע. וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי, לא הוזכר בתורה, אבל נלמד מגזירה שוה אחרת, שאמר: ואם בא יבא הכהן (ויקרא י״ד:מ״ח) – שנדון ביאה שלישית כביאה שנייה. והנה הכתובים כמשמעם, והמדרשות למדו אותן מגזירה שוה למשה בסיני. ומה שאמרוכד בתורת כהנים: במה הכתוב מדבר וכו׳ – סמך מדבריהם, שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בגזירה שוה. וכן מה שאמרו שם (ספרא ויקרא י״ד:מ״ד): אם סופנו לרבות את החוזר אף על פי שאינו פושה, מה תלמוד לומר: ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו, לומר שנניח הכתוב כמשמעותו, ונלך אחר המדרש, לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר. וזהו הנראה אלי בענין הפרשה הזאת כדי שיהיו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה ומתקבל. (נג) וכפר על הבית וטהר – הנה הכפרה הזאת בצפור המשתלחת שתשא הצפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר אל פני השדה כענין הכפרה בשעיר המשתלח, ובעבור שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנגע שבגופו, לא הצריכו הכתוב לאשם וחטאת כי די לו בכפרה הראשונה שיביא המצורע לטהרתו, שהם הצפרים ועץ הארז והאזוב. (נד) זאת התורה לכל נגע הצרעת – היא צרעת השחין והמכוה, והזכירם בכאן תחלה מפני תדירותם, ואחרי כן הזכיר הנתק שהוא גם כן מצוי, ואחרי כן הזכיר צרעת הבגד והבית, ואחרי כן אמר: ולשאת ולספחת ולבהרת (ויקרא י״ד:נ״ו), והם הנגעים הראשונים שפתח בהם: אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳ (ויקרא י״ג:ב׳), ובכל מקום יאחר הבהרת בעבור שהיא העזה והקשה שבכולן.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 השוו ללשון הפסוק באיוב א׳:כ״ב.
א כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אם״.
ב כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ויאמר״.
ג כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ואמר״.
ד כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן גם במשנה. כן גם בכ״י פרמא 3255 אך שם נוסף כאן בגיליון: ״היתה״.
ה כן בכ״י פרמא 3255, וכן גם ברמב״ן ויקרא י״א:י״א, דברים ב׳:כ״ג. בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״אלו״.
ו כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף בגיליון: ״חיות״.
ז כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״טרפות״.
ח כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בבבלי. בכ״י פרמא 3255 תוקן בין השיטין ל: ״במים״.
ט כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222: ״דרבה״.
י כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258: ״בסוד״.
יא כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222. בכ״י פרמא 3255: ״אפרט״.
יב כן ברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137. בכ״י פרמא 3255 (לאחר תיקון, להתאים כנראה ללשון הפסוק בבמדבר ח׳:ז׳): ״והעבירו תער על כל בשרם״.
יג הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
יד כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כחטאת״.
טו כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הכהן״.
טז כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בספרא. בפסוק: ״וכפר״.
יז כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט: ״בין״.
יח כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״ארץ כנען״.
יט כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2 חסר: ״י״י״.
כ כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״למקומו״.
כא כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, וכן בספרא. בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״במראיו שלא במראיו״.
כב כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ואמר״.
כג כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״הוא״.
כד כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, וכן תוקן בין השיטין בכ״י פרמא 3255: ״שיאמרו״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144