×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות כ״בתנ״ך
א֣
אָ
(א) אִם⁠־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים׃ (ב) אִם⁠־זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם⁠־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ׃ (ג) אִֽם⁠־הִמָּצֵא֩ תִמָּצֵ֨א בְיָד֜וֹ הַגְּנֵבָ֗ה מִשּׁ֧וֹר עַד⁠־חֲמ֛וֹר עַד⁠־שֶׂ֖ה חַיִּ֑ים שְׁנַ֖יִם יְשַׁלֵּֽם׃ (ד) {שלישי} כִּ֤י יַבְעֶר⁠־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ⁠־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת⁠־בְּעִירֹ֔ה וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃ (ה)  כִּֽי⁠־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת⁠־הַבְּעֵרָֽה׃ (ו)  כִּֽי⁠־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל⁠־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ⁠־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם⁠־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם׃ (ז) אִם⁠־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל⁠־הַבַּ֖יִת אֶל⁠־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם⁠־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ׃ (ח) עַֽל⁠־כׇּל⁠־דְּבַר⁠־פֶּ֡שַׁע עַל⁠־שׁ֡וֹר עַל⁠־חֲ֠מ֠וֹר עַל⁠־שֶׂ֨ה עַל⁠־שַׂלְמָ֜ה עַל⁠־כׇּל⁠־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי⁠־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר⁠־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃ (ט)  כִּֽי⁠־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל⁠־רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ⁠־שׁ֥וֹר אוֹ⁠־שֶׂ֛ה וְכׇל⁠־בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אוֹ⁠־נִשְׁבַּ֥ר אוֹ⁠־נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה׃ (י) שְׁבֻעַ֣ת יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה תִּהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם⁠־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ (יא) וְאִם⁠־גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו׃ (יב) אִם⁠־טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ (יג)  וְכִֽי⁠־יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ⁠־מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין⁠־עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם׃ (יד) אִם⁠־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם⁠־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ׃ (טו)  וְכִֽי⁠־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (טז) אִם⁠־מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת׃ (יז)  מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה׃ (יח) כׇּל⁠־שֹׁכֵ֥ב עִם⁠־בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת׃ (יט)  זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יׇֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ (כ) וְגֵ֥ר לֹא⁠־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי⁠־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כא) כׇּל⁠־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּןא׃ (כב) אִם⁠־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם⁠־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ׃ (כג) וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים׃ (כד)  אִם⁠־כֶּ֣סֶף׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת⁠־עַמִּ֗י אֶת⁠־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא⁠־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא⁠־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃ (כה) אִם⁠־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד⁠־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃ (כו) כִּ֣י הִ֤וא כְסוּתֹה֙ לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי⁠־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי⁠־חַנּ֥וּן אָֽנִי׃ (כז) {רביעי} אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר׃ (כח) מְלֵאָתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן⁠־לִֽיב׃ (כט) כֵּֽן⁠־תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם⁠־אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ⁠־לִֽי׃ (ל) וְאַנְשֵׁי⁠־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א לֹ֥א תְעַנּֽוּן =ל?,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (אין דגש באות למ"ד)
• ל?=לֹּ֥א תְעַנּֽוּן (למ"ד דגושה?) לפי ברויאר, אמנם בצילום כתי"ל בהגדלה נראה שהנקודה מחוקה או רק כתם (וכך כנראה דעתם של דותן והמקליד).
ב תִּתֶּן⁠־לִֽי =ל1,ב,ש,ש1,ו ושיטת-א ובדפוסים (אין דגש באות למ"ד)
• ל,ק3=תִּתֶּן⁠־לִּֽי (למ"ד דגושה)
• הערת ברויאר
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
E/ע
הערותNotes
(ב) אם זרחה השמש עליו – אין זה אלא כמין משל וכו׳, ואנקלוס שתרגם: אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שיטה אחרת לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית כנגדו התרו בו שלא יהרגנו, דמים לו – חייב עליו אם הרגו, מאחר שיש להםא רואים, איןב הגנב בא על עסקי נפשות, ולא יהרג את בעל הבית. לשון רבינו שלמה. ואני תמה, שהרי כשאמר למעלה: אין לו דמים (שמות כ״ב:א׳) – לפוטרו על הריגתו, ודאי בשהתרו בו הוא, שאין רוצח חייב במיתה לעולם אלא בהתראה. ואם תאמר שלא בא הכתוב: אין לו דמים (שמות כ״ב:א׳) אלא להתיר לו דמו מידי שמים, לומר שהוא מותר להורגו, זה איננו אמת. אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין, מידי שמים ומבית דין בהתראה, והשני מחייבו בדין שניהם. ואולי יתכוון הרב לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית והכירוהו, והגנב ידע בהם, אינו בא על עסקי נפשות עכשו, שכבר ראה שהכירוהו העדים, ואם יהרג יבאו עדים לבית דין ויהרגוהו, וזה טעם: אם זרחה השמש עליו – כי בלילה שלא הכירוהו העדים יהרגנו לבעל הבית ויברח. ועל דעתי נתכוון אנקלוס לומר שאם יצא הגנב מן המחתרת, ובא זה לומר עליו יש לי עדים שבא במחתרתי, דמים לו כשאר החיים, ואינו מותר להרגו, ואם הרגו נהרג עליו, אבל ישלם אם לקח משם דבר. ואמר הכתוב: אם זרחה השמש עליו – שדבר בהווה, שדרך באי מחתרת לבא בלילה, שאין אדם מכיר בהן, וההורגו שם פטור ומותר, אבל המתעכב שם עד זרחה השמש עליו הוא מיטמר ויוצא ובורח לנפשו. ואם בא לחייבו על פי עדים אינו מתחייב מיתה לא בבית דין ולא ביד בעל הבית. ואם כן, על דעת האומר בתלמוד (בבלי סנהדרין ע״ב.) שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור, בדמיהג קננהו, יהיה שלם ישלם אם אין לו ונמכר – חוזר למעלה אל: כי יגנוב איש (שמות כ״א:ל״ז), כדרך: ואף לאמתך תעשה כן (דברים ט״ו:י״ז). ודרך הפשט ידועה, יאמר, שאם חתר בחשך בתים1 ונמצא במחתרת בלילה יהרג, ואם זרחה השמש על הגנב ואדם רואהו ומכירו, לא יהרג, אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום. וטעם השמש – האור לעיני רואים, וכן: לעיני השמש הזאת (שמואל ב י״ב:י״א) – בגלוי. וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו, כי זה יהרוג את בעל הבית, וזה יברח ממנו. (ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור – פרשה זו נאמרה בשומר חנם, ולפיכך פטר בו את הגנבה, כפי קבלת רבותינו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ״ב:ו׳, בבלי ב״מ צ״ד:). ונזכר סתם בכתוב, מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשומרם בחנם. והפרשה השנייה שבשומר שכר הזכירה חמור או שור או שה וכל בהמה (שמות כ״ב:ט׳), ודרך הבהמות לתתן אותן ביד הרועים לשמור, וירעו הרועים אותן בשכר. וגונב מבית האיש – פי׳ רבינו שלמה: לפי דבריו. לומר שהוא טוען כך. והביאו לו דומים: כי יקום בקרבך נביא (דברים י״ג:ב׳), חנניה בן עזור הנביא (ירמיהו כ״ח:א׳) – כי לא יקראנו בזה השם על האמת, רק שהוא יאמר כן. ואין צרך, כי הכתוב יאמר: אם גנב מבית האיש וימצא הגנב ישלם שנים, ואם לא ימצא הגנב יבאו לבית דין וישבע על הגנבה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ואשר ירשיעון אותו בית דין בגנבה הזאת, שהוא הגונב, ישלם שנים, כי בית דין לא ירשיעו אותו לשלם שנים אם לא גנבו הוא, כי חיוב התשלומין בכפל בגנב הוא, כאשר אמר למעלה: חיים שנים ישלם (שמות כ״ב:ג׳). (ז) וטעם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו – על דעת רבינו שלמה שיקרב אל האלהים לישבע שלא שלח ידו בשל חברו. והנכון שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען, אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת רעהו, כי השולח יד בפקדון, נעשה עליו גזלן וחייב באונסין. (ח) אשר יאמר כי הוא זה – כתב רבינו שלמה לפי פשוטו: אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הריד הוא אצלך. ורבותינו דרשו (בבלי ב״ק ק״ו:) כי הוא זה – ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת: כך וכך אני חייב והשאר נגנב מעמי. וזה הענין שכתבו הרב דברי יחידים הוא ואינו כהלכה (בבלי ב״ק ק״ו.-ק״ז.), שהשומרים אינן צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ואפילו כשטוען טענת גנב בכל הפקדון חייב הוא לישבע שבועת השומרים. ועוד מתבאר בגמרא בראיות גמורות כי כשהוא כופר בעיקר הפקדון, ואומר לא הפקדת אצלי, אם כופר בכל פטור, ואם מודה מקצת חייב שבועה, וזה לדברי הכל, ואף על פי שהרב אינו אומר כן בפירושיו בגמרא (רש״י ב״ק ק״ז. ״מעיז״). ואם כן, נאמר כי הכתוב הזה לפי מדרש חכמים הוא בטוען לא הפקיד אצלי מעולם, שאם כפר בכל פטור, ואם כפר במקצת והודה במקצת חייב שבועה, ויאמר אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים (שמות כ״ב:ז׳) על כל טענת פשע שיטענו עליו פשעת בשמירה, או אשר יאמר השומר כי הוא זה פקדון שבידי ולא הפקדת לי יותר, הנפקד אשר ירשיעון אותו האלהים ישלם שנים לרעהו והנה שניהם ישלמו, אבל אין תשלומי השנים אלא בטוען טענת גנב. וטענת מודה מקצתה נוהגת בכל התביעות ואפילו בהלואה וגזלה ושאר ענינים. ובאלה הדינין מקרא מועט והלכות מרובות, אין צרך לבאר מהם בכאן אלא בכדי ישוב המקראות. (יב) אם טרוף יטרף – על ידי חיה רעה. יביאהו עד – יביא עדים שנטרפה באונס ופטור. זה לשון רבינו שלמה. ויש לתמוה, למה הצריך הכתוב בכאן עדים, ולמעלה אמר שבועת י״י תהיה בין שניהם (שמות כ״ב:י׳), והדין בהם שוה הוא, שאם יש לו עדים פטור במת ונשבר ונשבה וכן בנטרף, ואם אין לו עדים נשבע על כולן ואינו משלם. ושמא כי דבר הכתוב בהווה שהשור כשימות באבוס בעליו או יעלה לצוק ונשבר, אין רואה בו, וכן הנשבה בליסטיסו מזויין שבא עליו ונטלו מן העדר והלך לו. אבל האריה והדוב כאשר יטרף יקרא עליו מלא רועים (ישעיהו ל״א:ד׳), ולכן יאמר שיביא אותן לבית דין ויפטר. או שנפרש שבא הכתוב ללמד על דינו של איסי בן יהודה שאומר: אין רואה (שמות כ״ב:ט׳) – פטור, הא יש רואה יביא עדים ויפטר (בבלי ב״מ פ״ג.). ופירושו, שאם אירע האונס במקום שהאנשים מצויין שם כל היום אין סומכין על שבועתו וצריך להביא עדים. ודרך הטרפה שתהיה כן כאשר אמרנו, ולכןז הצריך בה הכתוב שיביא העדים. ור׳ אברהם פירש: יביאהו עד – שיביא קצה הנטרף, שתי כרעים או בדל אזן, להיות לו לעד. וכן ראיתי במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי (מכילתא דרשב״י שמות כ״ב:י״ב): אבא שאול אומר יביא עדידה, שנאמר: כה אמר י״י כאשר יציל הרועה מפי האריהח וגו׳ (עמוס ג׳:י״ב). (טו) וכי יפתה – מדבר על לבה, וכן:⁠ט ארי ישדל, שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון קדש.⁠י מהר ימהרנה לו לאשה – יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה. לשון רבינו שלמה. ואיננו נכון, אבל ענין פתוי הטיית רצון בשקר, וכן יפתה לבבכם (דברים י״א:ט״ז), ויפת בסתר לבי (איוב ל״א:כ״ז), אם נפתה לבי על אשה (איוב ל״א:ט׳). ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר: פתי יאמין לכל דבר (משלי י״ד:ט״ו). והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר ונקרא מפתה. ואנקלוס חלק הלשון למחלוקות, אמר כאן ישדל, והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחר לעשות לו כרצונו, יהיה השתדלותו בדברים או במעשה, כי כן אמר בויאבק איש עמו (בראשית ל״ב:כ״ה) – ואישתדל. ויונתן בן עזיאל תרגם: ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל ל״ח:ד׳) – ואשדילנך, ובתרגום מגלת רות: ואנה עשית (רות ב׳:י״ט) – ולאן אשתדלת למעבד, שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז (רות ב׳:י״ט) – דאשתדלית עמיה, כי תחבולת ענין אשר אדם מצדד לעשותו יקרא השתדלות. ואמרו במשנה (אבות ב׳:ה׳): ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובגמרא (בבלי ברכות נ״ח.): לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל, ובכתוב: הוה משתדר להצלותיה (דניאל ו׳:ט״ו) – משתדל ועושה תחבולות. ועל דעתי: מזה הלשון הוא: ומרד ואשתדור מתעבד בגוהיא (עזרא ד׳:י״ט) – מרד ותחבולה רבה. כי יחליפו האותיות האלה אף בלשון הקדש: מזלות (מלכים ב כ״ג:ה׳) – ומזרות (איוב ל״ח:ל״ב), נמלצו (תהלים קי״ט:ק״ג) – נמרצו (איוב ו׳:כ״ה), מפלשי עב (איוב ל״ז:ט״ז) – מפרשייב (איוב ל״ו:כ״ט). וכן בארמית: ואלו עינין (דניאל ז׳:ח׳) – וארו ארבע חיוןיג (דניאל ז׳:ז׳), שרשרות (שמות כ״ח:י״ד) – אמרו בה חכמים: שלשלת (משנה מקואות י׳:ה׳). ויש נוסחאות שכתוב בהן במשנה (משנה אבות ב׳:ה׳): השתדר להיות איש. ולכן אמר אנקלוס כי יפתה – ארי ישדל, יסובב וישובב את הבתולה בענינים עד שישכב עמה. ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים פעם בדברים, פעם בממון, פעם בשקר שיטעה אותה, פעם באמת שרצונו לישא אותה לו לאשה, לא ייחד לו לשון ועשאו השתדלות, אבל בפן יפתה לבבכם (דברים י״א:ט״ז) אמר בו אנקלוס דילמא יטעי. ומה שפירש הרב במהֹר ימהרנה לו – שיפסוק לה מהר כמשפט הבתולות איש לאשתו שכותב לה כתובה (רש״י שמות כ״ב:ט״ו), אינו אמת, שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחרי הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים היא. אבל פירוש מוהר – השלוחים שאדם משלח לארוסתו, כלי כסף וכלי זהב ובגדים (בראשית כ״ד:נ״ג) לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים. וכך אמרו: מוהרי הדרי (בבלי ב״ב קמ״ה.). ואנקלוס אמר בהרבו עלי מאד מהר ומתן (בראשית ל״ד:י״ב) – אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן, ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד, אבל המהר סבלונות כמו שפרשתי. ויתכן שהלשון נגזר מן: מהרה חושה (שמואל א כ׳:ל״ח), לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין, כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא ואחרי כן בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה, כמו שהזכירו חכמים סעודת סבלונות (בבלי פסחים מ״ט.). ופירוש מהר ימהרנה לו לאשה – שישלח לה סבלונות וצרכייד החופה להיות לו לאשה, רמז שהם יכולין לעכב. ואמר הכתוב כלשון הזה, ולא אמר שיקחנה לו, כי אין מצוה עליו שישאנה רק אם רצה, ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע. ואחרי כן אמר שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם כי פסלה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות אליה מתן, והם לא יתנו לה מהר, וראוי הוא שיפרענו המפתה. ואמרו רבותינו (בבלי כתובות י׳.): כי המהר הזה הוא נקצב בענין האונס, כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוים בזה, אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה, ששם נאמר: ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחהטו כל ימיו (דברים כ״ב:כ״ט), והטעם, כי דרך הארץ להיות בחורי חמד מפתים בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא נתן עליו עונש שישאנה על כרחו ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה. וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס: ולו תהיה לאשה (דברים כ״ב:י״ט), על כרחו. ועל דעת רבותינו (בבלי כתובות ל״ט:): גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב כי אינו הגון שיקחנה על כרחם, ויעשה עמם שתים רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו ולא יתכן שתתבזה בחטאו. והמשפט הישר שיהו הנשואין בידם, ולא בידו – שהוא ישאנה על כרחו, שלא יהו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע. והנה הדין הזה איננו רק בנערה כדין האונס, אבל שם פירש הכתוב: כי ימצא איש נערה בתולה (דברים כ״ב:כ״ח), וכאן לא הזכיר נערה. והטעם: כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (בבלי כתובות מ׳:). וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע בבוגרת המפותה, שלא ישלם כלום כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב: בנעוריה בית אביה (במדבר ל׳:י״ז). ואמר כאן אם מאן ימאן אביה לתתה לו – לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קידושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו: כל שבח נעורים לאביה (בבלי קידושין ג׳:), אבל באונס הוצרך לכתוב נערה להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא, והטעם, כי בעמדה על דעתה תשמר מן האונס. ואמר ר׳ אברהם: כי מהור – לשון קשור, וכן: ירבו עצבותם אחר מהרו (תהלים ט״ז:ד׳). ואינו נכון, אבל הוא כמו שבארתי מדברי רבותינו ז״ל. ועל דעתי: אחר מהרו – שהיו נמהרי לב לאל אחר ללכת אחריו במהירותם בלי השגחה ובלי דעת. ובדברי המדקדקים שנתנו מהר לאל אחר, והטעם שנתנו לו זבח ומנחה. (יז) מכשפה לא תחיה – אמר למעלה בכל חייבי מיתות: מות יומת (שמות כ״א:י״ב), והטעם שהוא חייב מיתה, ומצות עשה עלינו להמית אותו, ממה שנאמר: ובערת הרע מקרבך (דברים י״ז:ז׳), או מזה בעצמו שיצוה מות יומת. אבל בכאן לא אמר מכשפה מות תמות, כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה. והטעם, מפני שהיא טמאת השם רבת המהומה2 והשוטים נפתים אחריה החמיר בה בלאו, וכן בכל מרובי התקלה, כגון שאמר במסית: לא תחמול ולא תכסה עליו (דברים י״ג:ט׳), ואמר ברוצח: ולא תקחו כפר לנפש רצח (במדבר ל״ה:ל״א). (יט) זובח לאלהים יחרם – לעבודה זרה. והוא נקוד פתח, כלומר לאותן אלהים שהוזהרתם עליהם במקום אחר. כך פירש רבינו שלמה. ואמר ר׳ אברהם כי על דרך הפשט איננו מדבר בישראל, שכבר הזהיר על עבודה זרה בדבור השני, רק בעבור הגר הכתוב אחריו, כי על תנאי זה יגור בארצנו שלא יזבח לאלהיו כאשר היה עושה. והבל יפצה פיהו, כי בעשרת הדברות הזהיר על עבודה זרה בלאו, וכאן מפורש העונש והמשפט שנעשה בו, כאשר עשה בלא תרצח ולא תנאף (שמות כ׳:י״ב), כי אלה הם המשפטים אשר ישים לפניהם, והנה חייב אותו מיתה, כי יחרם – מיתת בית דין, וכן: כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (ויקרא כ״ז:כ״ט). ואמר יחרם, כי מפני שזבח לחרם יהיה חייב שיחרם, כענין: והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו, כי חרם הוא (דברים ז׳:כ״ו). ויתכן שיכלול הכתוב הזובח גם הזבח שהכל יהיה לחרם, לרמוז שהוא אסור בהנאה. והזכיר הכתוב זביחה והוא הדין להשתחויה ולכל עבודת פנים, אבל שאר עבודות כגון המכבד והמרבץ המגפף והמנשק אינו במיתה בשלא כדרכה, אבל כדרך עבודה בכל ענין הוא מתחייב, ואפילו פוער עצמו לפעור. והנכון במלת לאלהים בפתחות הלמ״ד שהם מלאכי מעלה, ונקראו אלהים בהרבה מקומות בכתוב: איןטז כמוך באלהים י״י (תהלים פ״ו:ח׳), הוא אלהי האלהים ואדני האדנים (דברים י׳:י״ז), וכן וישתחוויז לו כל אלהים (תהלים צ״ז:ז׳). ונקראויח גם כן אלים כאשר הזכרתי כבר (רמב״ן שמות ט״ו:י״א). ואמר בלתי לי״י לבדו – בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו שיהיו הם אמצעים להפיק להם רצון מאתו, וכאלו הזבחים לאל ולמשרתיו, על כן אמר בלתי לי״י לבדו. ויש בכאן עוד בדרך הזה סוד עמוק, יובן ממנו ענין הקרבנות ויכול המשכיל לדעתו ממה שכתבנו במקום אחר (רמב״ן שמות ה׳:ג׳), ואנקלוס רמז לו בכאן, ועוד נרמזנו אנחנו בתורת כהנים (רמב״ן ויקרא א׳:ט׳) בע״ה ית׳ שמו לעד ולנצח. (כ) כי גרים הייתם בארץ מצרים – לא הוכשרו כל הגרים בעבור היותנו גרים בארץ זמן, ואין טעם שיהיו מובטחים לעולם בעבור כן. ופירש רבינו שלמה כי הוא טעם ללא תוננו, יזהיר שלא תונה אותו בהוניית דברים. אם הוניתו אף הוא יכול להונותךיט ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחבירך. ור׳ אברהם אמר: זכור כי גרים הייתם כמוהו. ואין בכל זה טעם כעיקר. והנכון בעיני כי יאמר לא תונה הגר ולא תלחצנו – ותחשוב שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים במצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים (שמות ג׳:ט׳) אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח (קהלת ד׳:א׳), ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו. ובפסוק האחר הוסיף טעם: ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כ״ג:ט׳), כלומר ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו, והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל י״י, וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב: ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה (שמות ב׳:כ״ג) – כלומר לא בזכותם, רק שרחם עליהם מן העבודה. (כא) וטעם כל אלמנה – אפילו עשירה ובעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה עליה. ואמר אם ענה תענה אותו – כל יחיד מהם, על כן אחריו: והיו נשיכם אלמנות (שמות כ״ב:כ״ג) – בעונש האלמנה וצעקתה, ובניכם יתומים (שמות כ״ב:כ״ג) – בצעקת היתום. והעונש הזה לא מנו אותו רבותינו בכלל חייבי מיתה בידי שמים בבריתא דואלו שבמיתה השנויה בסנהדרין (בבלי סנהדרין פ״ג.), והטעם: שאין זה מיתה כמיתת בני אדם בידי שמים כנאמר בהם: ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כ״ב:ט׳), ולא תמותו (במדבר י״ח:ל״ב), אבל ענש בכאן שיהרג אותם בחרב אויב, או במלחמה ירד ונספה3 בלא הודע, והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם. (כב) אם ענה תענה אותו – הרי זה מקרא קצר, גיזם ולא פירש ענשו, כמו: לכן כל הורג קין (בראשית ד׳:ט״ו), ולא פירש העונש. אף כאן, אם ענה תענה אותו – לשון גיזום, סופך ליטול את שלך. למה, כי יצעק אלי אשמע ואנקמנו. לשון רבינו שלמה. ואיננו נכון, וגם העד שהביא לא יעיד כן, אבל יתכן שיהיה כי במקום הזה כמו: אם, שהוא אחד משמושין שלו. יאמר, כי אם יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, והכפל לנחוץ הענין וחזוקו, כדרך: המבלי אין קברים (שמות י״ד:י״א), הרק אך במשה (במדבר י״ב:ב׳). והנכון בעיני שיאמר כי אם ענה תענה אותו – רק אם צעוק יצעק אלי בלבד מיד אשמע צעקתו, איננו צריך לדבר אחר כלל, כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך. והטעם, כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, והנה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעוהו ואחרי עוזרים לנקום נקמתו, ואולי לא יועילו לו, וזה בצעקתו בלבד נושע בי״י וינקם ממך, כי נוקם י״י ובעל חמה (נחום א׳:ב׳). ויבא כענין הזה בכתובים רבים, כגון שנאמר: אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי י״י יריב ריבם וגו׳ (משלי כ״ב:כ״ב-כ״ג) – יאמר אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין לו עוזרים, ואל תדכא עני אשר בשעריך כי השם יריב בעבורם. וכן אמר: ובשדה יתומים אל תבא כי גואלם חזק (משלי כ״ג:י׳-י״א) – י״י צבאות שמו, שיש להם גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם. אף כאן אמר כי בצעקתו בלבד יושע. וכמוהו: כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי (ישעיהו נ״ה:י׳-י״א) – בשניהם יאמר שלא יעשו דבר אחר, כי אם שירוה את הארץ מיד, וכן אם שיעשה מה שחפצתי, והנה הוא כטעם אלא, וכן: כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך (במדבר י׳:ל׳, בראשית כ״ד:ד׳). (כד) לא תהיה לו כנושה – הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה, כענין שכתוב: ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כ״ב:ז׳), אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך מעולם. ולא תשים עליו נשך – שהוא: נשך כסף נשך אוכל (דברים כ״ג:כ׳), אבל תהיה ההלואה אליו חסד, לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון. (כו) ושמעתי כי חנון אני – חונן ומקבל תחנת כל אדם ואף על פי שאינו הגון, מגזרת חנם. והענין, שלא יחשוב לא אחבֺל שלמת הצדיק, אבל שלמת אדם שאיננו צדיק אקח ולא אשיבנו, כי צעקתו לא ישמע אל, לפיכך אמר כי חנון אני – ושומע צעקת כל מתחנן לו. (כז) אלהים לא תקלל – אמ׳ אנקלוס: על הדיין, שלא יקלל אותו כאשר יחייבנו בדין. לא תקילכ – לשון קללה הוא בארמית, מיקל להו יכרת י״י לאיש אשר יעשנה ער ועונה (מלאכי ב׳:י״ב), וכן הרבה בלשון ירושלמי. ונשיא בעמך לא תאור – הנישא על העם, והוא המלך. והזהיר שלא יאור אותו כאשר יחייב אותו במשפטו. ועל דעת רבותינו בגמרא (בבלי סנהדרין ס״ו.): אלהים לא תקלל – אזהרה על ברכת השם אפילו בכנוי. והנה הזהיר על המלך העליון יתברך ועל המֹלך בארץ. והם אמרו בגמרא כי יכנס בכלל אלהים השם הנכבד והשופט אשר ישב מושב אלהים בארץ. ולא נתבאר אם יכנס בכלל הנשיא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא בגמרא (בבלי סנהדרין י״ט:), והרב רבי משה אמר שהוא בכלל האזהרה הזו (רמב״ם ספר המצוות לא תעשה שט״ז, הלכות סנהדרין כ״ו:א׳). וכן נראה לי ממה ששאל ר׳ יהודה הנשיא על עצמו: כגון אני מה אני בשעיר וכו׳ (בבלי הוריות י״א:). ואם כן, יאמר לא תאר כל נשיא בעם שהוא ראש השררה על כל ישראל, בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות או ממשלת תורה, כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה. (כח) מלאתך ודמעך לא תאחר – מצינו מלאה בזרע: פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דברים כ״ב:ט׳), ועוד: כמלאה מן היקב (במדבר י״ח:כ״ז) – התירוש והיצהר, כענין שנאמר: והשיקו היקבים תירוש ויצהר (יואל ב׳:כ״ד). והנראה לי בלשון הזה כי יקרא פרי השדה והכרם תבואה בעבור שיביאו אותה כאחת אל הבתים, ותקרא גם כן אסיף: אוסף בלי יבא (ישעיהו ל״ב:י׳), וחג האסיף (שמות כ״ג:ט״ז), ולכך תקרא מלאה, כי לאוסף הדבר וקבוצו יקראו מלוי: אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיהו ל״א:ד׳), קראו אחריך מלא (ירמיהו י״ב:ו׳), יחד עלי יתמלאון (איוב ט״ז:י׳) – יאספו ויבאו, וכן: וזרעו יהיה מלא הגוים (בראשית מ״ח:י״ט) – קבוץ ורבוי עמים. ועוד יתכן שתקרא מלאה, בכנוי לברכה, שימלאו הגרנות בר והיקבים תירוש ויצהר, ומלא ידו קוצר וחצנו מעמר ובוצר, כי כאשר תקולל חלקתם יאמרו: יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר (תהלים קכ״ט:ו׳-ז׳), והמתברכת יקראו מלאה. ויהיה דמעךכא רמז לתירוש ויצהר, מושאל מן דמעת העין, בעבור שידמה ברדתו טיפות, או שכל טיפות היורדות שמם דמעה: ותרד עיני דמעה (ירמיהו י״ג:י״ז) – טיפות מים, ואיננו שם לבכי בלבד. וענין הכתוב, כי כאשר תאסוף פרי השדה וימלאו הגרנות בר, ותדרך הנסחטים שתזל דמעתם, והשיקו היקבים תירוש ויצהר,⁠4 לא תאחרם בידך, כי בראשיתם תתנם לי, כמו שאמר: ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דברים י״ח:ד׳). ועל דעת רבותינו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ״ב:כ״ח): לא תאחר – שלא תאחר המוקדם, ולא פירש איזהו, כי בכאן יזכירכב המצות בדרך כלל, ואחר כן יבארם. והם סדרו בכורים ותרומה ומעשר ראשון ושני, [מטעמים שדרשו בהם, כמו ששנינו (משנה תרומות ג׳:ז׳): ומניין שיקדמו בכורים לתרומה, זה קרוי תרומה וראשית וזה קרוי תרומה וראשית, אלא יקדמו הבכורים שהם בכורים לכל, ותרומה לראשון שהיא ראשית, מעשר ראשון לשני שיש בו ראשית.]⁠כג ואנקלוס אמר: בכורך ודמעך. ופירש רבינו שלמה: מלאתך – חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך ותתבשל והם בכורים. ודמעך – היא תרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע. וכן במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ״ב:כ״ח): מלאתך – אלו בכורים הניטלין מן המלא, ודמעך – זו תרומה. ואולי כאשר יקראו לדעתם במקום הזה הבכוריםכד מלאה בעבור שניטליןכה מן המלא, יקראו התרומה דמעה בעבור שיביאו אותה תירוש ויצהר, לא פרי. והזכיר שני המינין ממנה לרמוז כי דינה להפרישה תירוש ויצהר, אין חיוב להקדימה בענבים וזתים, והנה לא יזכיר המצות בכאן רק ברמז, [כאומר הזהר במצות האלה אשר אצוך היום, וכמו שאמר: ושמתי לך מקום (שמות כ״א:י״ג),]⁠כו שהיה זה לכותבם לאלו המצות בספר הברית אשר יזכיר בפרשהכז האחרת (שמות כ״ד:ז׳), ועוד יחזור ויבארם כולם במקום כל אחת. (ל) ואנשי קדש תהיון לי – טעם הכתוב הזה: כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים, ועתה כשבא להזהיר באיסור המאכל, פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי – שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האיסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש. על כן אמר ואנשי קדש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיון אנשי קדש בעבור שתהיו ליכח ראויים לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים. וכך אמר: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתםכט בם, כי אני י״י אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (ויקרא י״א:מ״ג-מ״ד). והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שיקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 השוו ללשון הפסוק באיוב כ״ד:ט״ז.
2 השוו ללשון הפסוק ביחזקאל כ״ב:ה׳.
3 השוו ללשון הפסוק בשמואל א כ״ו:י׳.
4 השוו ללשון הפסוק ביואל ב׳:כ״ד.
א כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, לייפציג 1. בכ״י פרמא 3255: ״לו״.
ב כן בכ״י פרמא 3255, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115: ״שאין״.
ג כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בכ״י יד הרב הרצוג של הבבלי. בדפוסים מאוחרים, וכן בדפוס וילנא : ״בדמים״.
ד כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1: ״והרי״.
ה כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״במקצת״.
ו כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222: ״בליסטים״.
ז כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 לאחר תיקון: ״ולא״.
ח כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2 (שם נוסף גם: ״שתי כרעים או בדל אוזן״), וכן בפסוק: ״הארי״.
ט כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״תרגומו״, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115: ״ותרגומו״.
י כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2: ״הקדש״.
יא כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, וכן בפסוק: ״בה״.
יב כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2. בדפוס ליסבון, דפוס רומא, וכן בפסוק, נוסף כאן: ״עב״.
יג כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״חוין״. בפסוק: ״וארו חיוה רביעאה״.
יד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לצרכי״.
טו כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן במקצת כ״י של המקרא, וכן בפסוק בדברים כ״ב:י״ט. בדפוס רומא, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״שלחה״.
טז כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״מי״.
יז כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן גם ברמב״ן שמות כ׳:ד׳, והשוו לשון הפסוק בתהלים ע״ב:י״א. בכ״י פולדה 2, וכן בפסוק: ״השתחוו״.
יח כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222: ״ויקראו״.
יט כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, לייפציג 1. בכ״י פרמא 3255: ״להונייתך״. בכ״י פריס 222: ״להוניתך״.
כ כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״תקל״.
כא כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״דמעתך״.
כב כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יזהיר״.
כג הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
כד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״במקום בכורים״.
כה כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״שנטלין״. בכ״י פרמא 3255: ״שנוטלין״.
כו הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
כז כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222. בכ״י פרמא 3255: ״בפרשת״.
כח כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לי״. בכ״י פולדה 2: ״שתהיו ראויים לי״.
כט כן בכ״י פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2: ״ונטמאתם״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144