×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר ט״זתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת קרח} וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן⁠־יִצְהָ֥ר בֶּן⁠־קְהָ֖ת בֶּן⁠־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן⁠־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי⁠־שֵֽׁם׃ (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב⁠־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל⁠־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל⁠־קְהַ֥ל יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל⁠־פָּנָֽיו׃ (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל⁠־קֹ֜רַח וְאֶֽל⁠־כׇּל⁠־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֶת⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֛וֹ וְאֶת⁠־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר⁠־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃ (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ⁠־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכׇל⁠־עֲדָתֽוֹ׃ (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן ׀ קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר⁠־יִבְחַ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב⁠־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל⁠־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ⁠־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ט) הַמְעַ֣טא מִכֶּ֗ם כִּֽי⁠־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת⁠־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃ (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אַחֶ֥יךָ בְנֵי⁠־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם⁠־כְּהֻנָּֽה׃ (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכׇל⁠־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְאַהֲרֹ֣ן מַה⁠־ה֔וּא כִּ֥י [תַלִּ֖ינוּ] (תלונו) עָלָֽיו׃ (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (יג) הַמְעַ֗טב כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי⁠־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם⁠־הִשְׂתָּרֵֽר׃ (יד) {שני} אַ֡ף לֹ֣א אֶל⁠־אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן⁠־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אַל⁠־תֵּ֖פֶן אֶל⁠־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת⁠־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ (טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכׇל⁠־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר׃ (יז) וּקְח֣וּ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ׃ (יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃ (יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל⁠־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־כׇּל⁠־הָעֵדָֽה׃ (כ) {שלישי} גוַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (כא) הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥הד אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע׃ (כב) וַיִּפְּל֤וּ עַל⁠־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל⁠־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כׇּל⁠־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף׃ (כג)  הוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כד) דַּבֵּ֥ר אֶל⁠־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן⁠־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם׃ (כה) וַיָּ֣קׇם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל⁠־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל⁠־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל⁠־תִּגְּע֖וּ בְּכׇל⁠־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן⁠־תִּסָּפ֖וּ בְּכׇל⁠־חַטֹּאתָֽם׃ (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רַחו דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אׇֽהֳלֵיהֶ֔םז וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם׃ (כח) וַיֹּ֘אמֶר֮ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כׇּל⁠־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי⁠־לֹ֖א מִלִּבִּֽי׃ (כט) אִם⁠־כְּמ֤וֹת כׇּל⁠־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כׇּל⁠־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי׃ (ל) וְאִם⁠־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת⁠־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (לא) וַֽיְהִי֙ח כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם׃ (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת⁠־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת⁠־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כׇּל⁠־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כׇּל⁠־הָרְכֽוּשׁט׃ (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכׇל⁠־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל׃ (לד) וְכׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן⁠־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃ (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הַמְעַ֣ט =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <הֽמעט? אין מתג בה"א וגם בשני [פס' י"ג]>
• דפוסים וקורן=הַֽמְעַ֣ט (בגעיה)
ב הַמְעַ֗ט =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <הֽמעט? אין מתג בה"א [פס' ט] וגם בשני [כאן]>
• דפוסים וקורן=הַֽמְעַ֗ט
ג ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ד וַאֲכַלֶּ֥ה =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַאַכַלֶּ֥ה (חסרות נקודות החטף באות אל"ף)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
ה ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ו מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רַח =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רֶח (סגול באות קו"ף)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
ז אׇֽהֳלֵיהֶ֔ם ל=אָֽהֳלֵיהֶ֔ם בגעיה ימנית
ח וַֽיְהִי֙ =ב,ק3,ו ושיטת-א (געיה)
• ל,ש,ש1=וַיְהִי֙ (אין געיה)
ט כׇּל⁠־הָרְכֽוּשׁ =ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל,ב=כׇּל⁠־הָרֲכֽוּשׁ (חטף)
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) סדר ויקח קרח (א-ג) פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא (תנחומא קרח ב׳). ויקח קרח – לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אנקלוס: ואיתפלג – נחלק מתוך העדה להחזיק במחלוקת. וכן: מה יקחך לבך (איוב ט״ו:י״ב) – לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. לשון רבינו שלמה. ודעת המדרש אינו כפירוש הרב, אבל אמרו שם: אין ויקח אלא לשון פליגה, שלבו לקחו, כענין שנאמר: מה יקחך לבך (איוב ט״ו:י״ב), ואינו רוצה לומר שלקח עצמו לצד אחד. וכן: מה יקחך לבך (איוב ט״ו:י״ב) – איננו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משאר בני אדם. אבל כונת המדרש בויקח קרח – שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר, כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה. וכן: מה יקחך לבך – מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב בסתר לית דין ולית דיין ולא תגלה אותה, או מה ירזמון עיניך (איוב ט״ו:י״ב) שמתוך רמיזותיך ניכר שאתה כופר במשפט האלהים, ולא תפרש זה אבל תקרא תגר כמסתיר עצמו. ואליפז אמר זה לאיוב קודם שיגלה איוב מחשבתו במאמר: ברור שאין לבורא השגחה בפרטי הנבראים השפלים, ולכך אמר לו: ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט (איוב כ״ב:י״ג). והוא ענין המענה ההוא למתבונן בו. וכן לשון לקיחה במחשבה: קחו מוסרי (משלי ח׳:י׳), לבלתי קחת מוסר (ירמיהו י״ז:כ״ג). ואמרו עוד במדרש (במדבר רבה י״ח:ט״ז): ויחלק ויקבץ וידבר ויצו קרח אינו אומר, אלא ויקח – מה לקח, לא לקח כלום אלא לבו נטלו. אמר הכתוב: מה יקחך לבך (איוב ט״ו:י״ב). והוא מה שפרשתי. ואנקלוס שתרגם: ואיתפליג, פתר הענין לא הלשון, כמנהגו במקומות רבים. וכן תירגם: על דבר קרח (במדבר י״ז:י״ד) – על פלוגתא דקרח. ותירגם: בדבר בלעם (במדבר ל״א:ט״ז) – בעצת בלעם, כי הוא מזכיר הענין בתרגומו. ור׳ אברהם אמר: ויקח קרח – אנשים, דרך קצרה, כמו: חמור לחם (שמואל א ט״ז:כ׳). ואחרים אמרו כי: ודתן, כמו: ובניא צבעון ואיה וענה (בראשית ל״ו:כ״ד), ותקונו: ויקח קרח דתן ואבירם. ולפי דעתי: אין צורך, כי הגון הוא בלשון שיאמר: ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה,⁠ב כי בכל תחלת מעשה תבא לקיחה, והוא לשון התעוררות במעשה ההוא. וכן: ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת (שמואל ב י״ח:י״ח). ואם תחפוץ לפרש כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן: ויקח אבשלום את המצבת ויצב לו בחייו, כך תפרש: ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן (במדבר ט״ז:ג׳). ואמר ר׳ אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלויים, כי חשבו ישראל שאדננו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו,⁠1 וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה. וזה מדעתו של ר׳ אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (רמב״ן במדבר ט׳:א׳) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאיחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון. אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים. והנכון במרדם,⁠ג שכעס קרח על נשיאות אליצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א׳), וקנא גם באהרן, כמו שאמר: ובקשתם גם כהונה (במדבר ט״ז:י׳). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם: להמיתנו במדבר (במדבר ט״ז:י״ג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו (במדבר ט״ז:י״ד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטאד גדול ומפורסם היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעין אליו, ואלו היה אדם מורד במשהה בזמן ההוא היו העם סוקלין אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן, וסבלו הבכורים מעלת הלויים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן, ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטל הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני י״י (במדבר י״ד:ל״ז) ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היה נפש כל העם2 מרה, והיו אומרים בלבם כי יבאו להם בדברי משה תקלות. ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו, וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם: להמיתנו במדבר (במדבר ט״ז:י״ג) – אמרו: הנה הבאת אותנו אל המקום הרע הזה3 ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצא מן המדבר לעולם, יבטל מן הבנים מה שנדרת להםו כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד. והקרוב, כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחוז מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים. (ד) [ויפול על פניו – ולא ויפלו, כי אהרן במוסרו וקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזרת מלך.]⁠ח (ה) וטעם ויודע י״י את אשר לו – לעבודת לויה, ואת הקדוש – לכהונה. לשון רבינו שלמה. ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלויים הם שלו, כענין שאמר: והיו לי הלויים (במדבר ח׳:י״ד), או עדיין הבכורות שלו, כענין: כי לי כל בכור (במדבר ג׳:י״ג), שלא יחליפם בלויים. ואת הקדוש – הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שאמר: ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דברי הימים א כ״ג:י״ג). כי קרח, כדי לאסוף אליו העם, גם על הלויים יחלוק, וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלו הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש. וטעם: ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, פעם שנית – שיודיע השם את אשר לו ואת הקדוש והקריבו אליו מחר, וישע אל מנחתו ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים יקריב אליו מחר, לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם, שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם. [וכתב רבינו חננאל כי אלה הנקהלים כולם היו לויים משבט קרח, וזה טעם: רב לכם בני לוי (במדבר ט״ז:ז׳), ושמעו נא בני לוי (במדבר ט״ז:ח׳). אולי חשבו שכל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו. עד כאן. וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים נשיאיםט בני מרי, מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על י״י. ואלו היו מן השבטי בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר: אתם המתם את עם י״י (במדבר י״ז:ו׳), כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן. וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא, והכתוב פירש: ואנשים מבני ישראל (במדבר ט״ז:ב׳) – להגיד כי היו מכל השבטים, לא מן השנים הנזכרים בלבד. אבל טעם: רב לכם בני לוי (במדבר ט״ז:ז׳) – בעבור כי קרח היה מפתה כל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם, כאשר אמר: כי כל העדה כולם קדושים (במדבר ט״ז:ג׳), ומשה בחכמתו גלה מצפון רשעויא לכל העם, כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו, רב לכם בני לוי, וחזר ואמר: שמעו נא בני לוי לקרח גדולם, וזה טעם: ויאמר משה לקרחיב (במדבר ט״ז:ח׳), אבל כולל דבריו עם בני לוי כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט, שלא ימשך אדם מהם אחריו.]⁠יג והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת [של הקטרת] ורצה בקטורת יותר משאר קרבנות מפני שראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני י״י נשרפו. והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט, ובטח משה כי השם מקיים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו). ויש אומרים כי וישמע משה ויפל על פניו (במדבר ט״ז:ד׳) – לדרוש את י״י לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו: בקר ויודע י״י את אשר וגו׳, ולא נזכר זה רק בספור משה לעם. וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך, ולפעמים לא יזכיר האחד כלל כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן, שספר הכתוב המעשה במשה מעצמו והוא נעשה על פי השם, כמו שאמרו: את אשר דבר י״י לעבדיך כן נעשה (במדבר ל״ב:ל״א), וכתוב ביהושע: אל ארץ הגלעד ואל ארץ אחוזתכםיד אשר נאחזו בה על פי י״י ביד משה (יהושע כ״ב:ט׳). ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם, כענין שאמר: זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה י״י לתת לתשעת המטות וחצי המטה (במדבר ל״ד:י״ג), ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב״ה על ידו (בבלי שבת פ״ז.), אינו נכון שיעשה משה דבר כחלוק הארץ שלא ברשות, כי הכל במצות השם יעשה, דכתיב: לאלה תחלק הארץ וגו׳ (במדבר כ״ו:נ״ג). ודעתי אני בזה ובמה שאמר לאהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת (במדבר י״ז:י״א), שהיתה עליו יד י״י בהם והוא הנקרא רוח הקדש, כענין בסיפרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש, וכמו שאמר: רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב כ״ג:ב׳). כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳), כאשר פרשתי ענין הבית (רמב״ן שמות ל״ג:י״ט), והזכרתיו פעמים רבות, ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר י״י. וראיתי לאנקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה: קטרת, כלשונו, לא אמר בו: קטרת בוסמין כמנהגו.⁠4 נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש, אבל לבונה וכיוצא בה שהקטירו לנסיון. וכן עשה בבני אהרן (אונקלוס ויקרא י׳:א׳).⁠5 ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש והוא הנכון. ואולי לא ירצה אנקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו בוסמין רק בהעשות ענינו במצוה. (יא) לכן אתה וכל עדתךלכן – בשביל כך, אתה וכל עדתך הנועדים על י״י – כי בשליחותוטו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו המחלוקת הזה. לשון רבינו שלמה. ואם כן, יאמר: אתה וכל עדתך אתם הנועדים על י״י, לא על אהרן. ור׳ אברהם אמר כי ה״א הנועדים נוסף. ויתכן שיאמר: לכן אתה וכל עדתך הנועדים על י״י, כי לא על אהרן, היו לפני י״י עם אהרן מחר,⁠6 ומקרא קצר הוא בתנאין אשר הזכיר. וענין הכתוב: כי מתחלה דבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר: בקר וגמ׳ (במדבר ט״ז:ה׳), ואחרי כן חזר לדבר עם קרח: רב לכם בני לוי (במדבר ט״ז:ז׳), ויאמר לקרח לבדו: שמעו נא בני לוי (במדבר ט״ז:ח׳), ולכך חזר ואמר: אתה וכל עדתך הנועדים על י״י, כי אין העונש רק עליו לבדו רק על כל עדתו, כי כולם הנועדים על י״י. (יב) וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם – הנה דתן ואבירם הם היו בעלי המחלוקת הזו כקרח, כמו שאמר: ויקח קרח ודתן ואבירם ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וגו׳ (במדבר ט״ז:א׳-ב׳) – שהם המקהילים אותם על משה ועל אהרן. והנה משה דבר אל קרח ואל כל עדתו, ואמר לו עוד: אתה וכל עדתך (במדבר ט״ז:י״א), כי אליו דבר תחלה, כי הוא הגדול בהם, והנה הנועדים היו עדת דתן ואבירם גם כן, ולכן רצה עתה לדבר גם עמהם ולהזהירם גם על עצמם ועל כל הנועדים, שהם עדתם, ולפייס אותם בדברים טובים דברים ניחומים7 לישראל, כי דבריו עם קרח פיוס לבניטז לוי לבדם. וטעם: וישלח – כי הלכו מלפניו בדברו עם קרח, ואחרי כן: ויאמר משה אל קרח (במדבר ט״ז:ח׳) אשר היה עודנו עומד לפניו שם. או מפני שהיה קרח לוי עומד במחנה לויה סמוך לאהל משה, כי כל זה היה ביום הראשון כאשר אמר: אתה והם ואהרן מחר (במדבר ט״ז:ט״ז), והוא הבקר שאמר להם: בקר ויודע י״י את אשר לו (במדבר ט״ז:ה׳). ויתכן שהיו דתן ואבירם נשיאי עדה חשובים מאון בן פלת, ואם היו הם מתרצים אליו היה און הולך אחר עצתם. על כן לא שלח אליו, והנה לא בא ולא היה עמהם ולא עם עדת קרח, כי הלך מלפניו כשהלכו להם דתן ואבירם כאשר נתוכח עם קרח, ולא הושב שם. או שכבר חזר בו בעצת אשתו שהצילתו כמאמר רבותינו (בבלי סנהדרין ק״ט:). כי הנה הכתוב לא הזכירו שיבלע עם דתן ואבירם, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על י״י במקריבי הקטרת, כי היו חמשים ומאתים מלבד ארבעה הנזכרים תחלה.⁠יז (יג) וטעם כי תשתרר עלינו גם השתררגם – שררות רבות. או: אתה ואהרן אחיך. לשון ר׳ אברהם. ולדעתי: גם במקום הזה כטעם: אפילו. וכן: אין גם אחד (תהלים י״ד:ג׳), גם לרעהו ישנא רש (משלי י״ד:כ׳), ודומיהם. אמרו: המעט ממך כי עשית עמנו רעה גדולה להמיתנו במדבר, שהיינו ראויים לרגום אותך, כי תשתרר עלינו – אפילו שררה מועטת לשלוח לנו לעלות לפניך, כל שכן שתמלוך ותתנשא עלינו. (טו) אל תפן אל מנחתם – לפי פשוטו: הקטורת שהם מקריבים לפניך למחר, אל תפן אליה. ומדרשו: אמר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, חלקם לא יקרב לפניך לרצון. לשון רבינו שלמה. ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת, לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן, שחרה לו על דבריהם, והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרת. אבל פשוטו: כי בעבור שהיו אלו רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה: אל תפןיח אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך, כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב. וכן אמר אנקלוס: קרבנהון – איזה דבר שיקריבו לפניך. וטעם: לא חמור אחד מהם נשאתי – אמר: מה שררה אני משתרר עליהם, כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים, כי זה משפט המלוכה, כדכתיב: ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו (שמואל א ח׳:ט״ז). וזהו תרגומו של אנקלוס: שחרית – שכך נקרא אנגריא של מלך – שחוור (בבלי ב״ב מ״ז.-:). הזכיר הדבר הקטן שבדיני מלכות, וחזר ואמר: ולא הרעותי את אחד מהם לשומו במרכבתי ובמלאכתי כאשר יאות למלך, או להטות דינו ולבזות על כבודו, כי כלל הרעות כולן. (טז-יז) ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך – כתב ר׳ אברהם: כבר נאמר כן, אבל הטעם: כאשר אמר משה לקרח: היו לפני י״י, לקחו איש מחתתו. והנכון בעיני: כי מתחלה אמר להם: זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו, והיה האיש מכם אשר יבחר י״י הוא הקדוש (במדבר ט״ז:ו׳-ז׳), ולא אמר שיהיה אהרן עמהם. והם שתקו ואולי לא נתרצו ולא הודו בכך, כי חשבו אם יהיה אהרן עמנו תרד האש לכולנו או לא תרד כלל ונהיה כולנו שוים, ואם לא יהיה אהרן עמנו, ולאיט תרד האש, יאמרו כי לא בחר בנו, ויחשבו כי בו כבר בחר שירדה האש בקרבנותיו ביום השמיני. ואותו היום יש לנו טענה עליו, שלא היה לבחור באהרן שיהיה הוא לבדו הכהן רק בזכות ישראל שעשו המשכן ולכל שליח צבור היה יורד, ועדיין לא הוחלפו הבכורים בעת ההיא. על כן לא היה קרח חפץ לנסות דבר בלא אהרן. והיו שם דתן ואבירם כאשר דבר להם משה כן, והיו הם בכלל מה שאמר: קרח וכל עדתו (במדבר ט״ז:ו׳). וכאשר שלח להם ויאמרו: לא נעלה (במדבר ט״ז:י״ב), ויחר למשה מאד (במדבר ט״ז:ט״ו), רצה לגזור עליהם שלא ימותו כמות כל האדם.⁠8 אז חזר משה ואמר אל קרח: קחו איש מחתתו, חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו. והנה הוציא דתן ואבירם מכללם, וזה טעם: חמשים ומאתים מחתות, כי מה צורך להזכיר המנין במקום הזה. והכניס אהרן שיהיה עמהם, אז שמע קרח אליו כי חשב שישתוה המעשה בהם ובאהרן. (יט) {עיינו בקטע האחרון של פירוש רמב״ן במדבר ט״ז:כ״א-כ״ב לביאורו לפסוק זה.} (כא-כב) הבדלו מתוך העדה הזאת – יש לשאול אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם, למה היה הקצף עליהם לאמר: ואכלה אותם כרגע. ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו, איך אמרו משה ואהרן: האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. [וכתב רבינו חננאל ז״ל: הבדלו מתוך העדה הזאתכ – עדת קרח בלבד ולא עדת ישראל. ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש וגו׳ – מיד הודיע הקב״ה למשה כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות, אבל עדת קרח בלבד, לפיכך פירש לו: זה שאמרתי הבדלו – העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם (במדבר ט״ז:כ״ד) הוא שאמרתי לך. הזכיר להם: העלו מסביב – אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו. אלו דבריו, ואינם נכונים, כי לא היה ראוי לאמר על קרח דתן ואבירם שהם שלשה אנשים: הבדלו מתוך העדה, כי אינם עדה, ואין ישראל בתוכם, ואהרן עם עדת מקריבי הקטרת היה בתוכם בבואם. ועוד, כי הבדלו – רמז למשה ואהרן בלבד, כמו: הרמו (במדבר י״ז:י׳), וכן: ואכלה אותם כרגע – רמז למגפה שתכלה עם רב ועצום כרגע. וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה. אבל]⁠כא (ו)⁠הטעם: כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן (במדבר ט״ז:י״ח), אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא, וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כלם לראות אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכוריהם. וזה טעם: ויקהל עליהם קרח את כל העדה (במדבר ט״ז:י״ט). הנה נתחייבו כלייה שהיו מהרהרים אחרי רבם, והם כמהרהרים אחרי השכינה, ומְוַתְּרים על נבואתו של נביא בלבם וחייבים מיתה בידי שמים. ומשה ואהרן למדו עליהם זכות שלא חטא במעשה אלא קרח, והוא הגורם והוא המפתה אותם, וראוי שימות הוא לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים. [וזאת דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם, ונותנים אותו על היחיד הגורם מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד: הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי (שמואל ב כ״ד:י״ז), והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם שהיה להם לתת השקלים מעצמן, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (בבלי ברכות ס״ב:), כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו שקלים, כי הוא רק לדעת המנין בלבד היה חפץ, וענשו וענשם בזה שוה הוא. ועוד, כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר כדכתיב: ויוסף אף י״י לחרות בישראל ויסת את דוד בהם (שמואל ב כ״ד:א׳). וכתב שם רבינו שלמה ז״ל: לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל9 כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את י״י ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר: לשכנו תדרשו ובאת שמה (דברים י״ב:ה׳) עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר: כי ישב המלך בביתו וי״י הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה (שמואל ב ז׳:א׳-ב׳). והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר: כי דמים רבים שפכת ארצה לפני (דברי הימים א כ״ב:ח׳), ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו עם ישראל חפצים בדבר, ונתעוררו בו מתחלה, היה נעשה בימי אחד השופטים, או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל הם היו המתעוררים בדבר והם המשתדלים בבנין לא היה דוד הבונה אבל ישראל הם היו הבונים, אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר, והוא אשר הכין הכל, היה הוא הבונה. והוא איש המשפט ומחזיק במדת הדין, ולא הוכשר לבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל. ועל כן היה הקצף עליהם, ועל כן היה המקום אשר יבחר י״י לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה שנאמר: כי לא ישבתי בבית למיום אשר העליתי את ישראל מארץ מצרים עד היום הזה ואהיה מתהלך מאהל אל אהל וממשכן אל משכן. בכל אשר התהלכתי בכל ישראל הדבר דברתי אלכב אחד שופטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי {את} ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזיםכג (שמואל ב ז׳:ו׳-ז׳, דברי הימים א י״ז:ה׳-ו׳) – הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן, ולא היה אחד בכל שֹפטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר. ואמר הכתוב עוד, כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות לו הבית, רק עתה שנתעוררת אתה מעצמך הטיבות כי היה עם לבבך (מלכים א ח׳:י״ח), ואצוה עתה לבנותו על ידי שלמה בנך שיהיה איש שלום.]⁠כד וטעם: [ויקהל עליהם קרח את] כל העדה (במדבר ט״ז:י״ט) – גדולי [כל השבטים]⁠כה (העם) הנועדים תמיד אלכו פתח אהל מועד, או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה. ולא הזכיר: כל העם כמו בעגל ובמרגלים, כי אלו היו כל ישראל היה אומר: ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול.⁠10 [וכל זה שהזכרתי על הבכורות הוא על דרך רבותינו (בבלי זבחים קי״ב:) שאומרים שהעבודה היתה בבכורות, אבל על דרך הפשט היו מתחלה כל ישראל ראויים לעבודת הקרבנות, כי כן הוא הדין לעולם בבמת היחיד, ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש, והיה קרח טוען על הבחירה הזאת ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל, כי כל העדה כולם קדושים (במדבר ט״ז:ג׳).]⁠כז (כו) ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו – שיעור הכתוב: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, פן תספו בכל חטאתם, ואל תגעו בכל אשר להם, והטעם: שאם לא יסורו משם יהיו נבלעים בפי הארץ, ויזהירם שלא יגעו להציל מממונם דבר ולקחת להם כי חרם הוא. ור׳ אברהם אמר: שאם באו להציל ממונם ירדו שאול כמו הם. ואם כן,⁠כח יהיה זה כטעם: ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (בראשית י״ט:כ״ו), כאשר הזכרתי בטעמו שם (רמב״ן בראשית י״ט:י״ז). (כט) אם כמות כל האדם ימותון אלה – הנה גם רבים בעם אמרו לו פעמים רבות: למה העליתונו ממצרים (שמות י״ז:ג׳, במדבר כ׳:ה׳, במדבר כ״א:ה׳), ומה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים (שמות י״ד:י״א). אבל היה העונש על אלה מכל האדם באמרם: לא נעלה (במדבר ט״ז:י״ב) וכי תשתרר עלינו גם השתרר (במדבר ט״ז:י״ג), כי עשו שתים רעות – בׅזוּ על כבוד הרב, וכפרו בכלכט מעשה י״י שעשה במצרים ובמדבר וגם במעמד הר סיני, שנאמר בו: וגם בך יאמינו לעולם (שמות י״ט:ט׳). והם אמרו שאינו כדאיל להשתרר עליהם, ולא בא להם על ידו רק רע, ומפני זה אמר: ויחר למשה מאד (במדבר ט״ז:ט״ו). וגם קרח אמר: ומדוע תתנשאו על קהל י״י (במדבר ט״ז:ג׳), ועל כן נבלע אהלו עמהם. וזה טעם: לא י״י שלחני – שלא שלחני כלל להוציאם ממצרים, כטעם: אשר שלחו י״י לעשות בארץ מצרים (דברים ל״ד:י״א), וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (שמות ג׳:י״ב). וכן: כי י״י שלחני לעשות את כל המעשים האלה (במדבר ט״ז:כ״ח) – המעשים אשר ראיתם בעיניכם, רמז לכל אשר עשה מיום שאמר לו: לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג׳:י׳), כי תחלת ביאת הנביא יקרא שליחות, כענין: את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיהו ו׳:ח׳), ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו׳:ד׳). ואין טעם: כל המעשים האלה (במדבר ט״ז:כ״ח) – להחליף הבכורים בלויים וכהונת אהרן כדברי המפרשים, אלא לכלל המעשים אשר עשה משה לעיני כל ישראל11 כמו שפרשתי. (ל) ואם בריאה יברא י״י – כתב ר׳ אברהם: יש אומרים כי בריאה תורה על המצא יש מאין, וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהם שאולה, אבל פירושה כטעם גזרה מן: וברא אותהן (יחזקאל כ״ג:מ״ז). והנכון: שתאמר על המצא הדבר מאין, כי אין אצלנו בלשון הקדש מורה על זה זולתי המלה הזאת. אבל הענין כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת, אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע היא חידוש לא נהיה מעולם. כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא זלזלה, תשאר פתוחה, גם ימלא הנקע מים ויעשה כאגמים, אבל שתפתח ותסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה דבר נתחדש ביום ההוא, כאלו הוא נברא מאין. וזה טעם: ותכס עליהם הארץ (במדבר ט״ז:ל״ג), ולכך יאמר הכתוב אחרי ותבקע האדמה: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם (במדבר ט״ז:ל״ב). ועל דעת רבותינו (בבלי סנהדרין ק״י.) בקרוב פתח גיהנם, גם הוא ענין נתחדש לשעתו. (לב) ואת כל האדם אשר לקרח – קנה לו עבדים ושפחות, ובני בית12 היו לו מצרי וכושי וכנעןלא קנין כספו, ונענשו בכלל הרכוש שלהם שהם לקו בגופם ובממונם. ואולי גם מישראל היו בביתו גרים ותושבים ונמשכו אחרי עצתו ונענשו, כי איננו רומז לזרעו, דכתיב: ובני קרח לא מתו (במדבר כ״ו:י״א), כי היו גדולים צדיקים וטובים וזכותם עמדה להם, ולא היו לו בנים ובנות קטנים כי לא הזכיר הכתוב בקרח טף. (לג) וטעם ויאבדו מתוך הקהל – שאבדו לעיניהם בהיותם בתוכם עומדים עמהם, כי כרגע פתחה הארץ פיה וסגרה אותה עליהם ולא נודע מקומם איה.⁠לב ור׳ אברהם אמר: בעבור מות בניהם העומדים תחתם.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 השוו ללשון הפסוק בבמדבר ח׳:י״ט.
2 השוו ללשון הפסוק בשמואל א ל׳:ו׳.
3 השוו ללשון הפסוק בבמדבר כ׳:ה׳.
4 באונקלוס שלפנינו כן כתוב ״בוסמין״ בכל הפרשה.
5 באונקלוס שלפנינו כן כתוב שם ״בוסמין״.
6 השוו ללשון הפסוק בבמדבר ט״ז:ט״ז.
7 השוו ללשון הפסוק בזכריה א׳:י״ג.
8 השוו ללשון הפסוק בבמדבר ט״ז:כ״ט.
9 השוו ללשון הפסוק בדברי הימים א י״ז:ה׳.
10 השוו ללשון הפסוק בשמות ל״ב:י׳.
11 השוו ללשון הפסוק בדברים ל״ד:י״ב.
12 השוו ללשון הפסוק בקהלת ב׳:ז׳.
א כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון ובפסוק: ״ואלה בני״.
ב כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222 נוסף: ״ועל אהרן״.
ג כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222 (כלומר ״במרד שלהם״). בדפוס רומא, ליסבון: ״במדרש״.
ד כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״חטא״.
ה כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222: ״על משה״. בדפוס ליסבון: ״על דבר משה״.
ו כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון: ״בהם״.
ז כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ויקחו״.
ח הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ט כן בכ״י פרמא 3255, וברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״ונשיאים״.
י כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״ההוא״.
יא כן בכ״י פרמא 3255 (לאחר תיקון), פריס 222, דפוס ליסבון. ברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137: ״לבו״.
יב כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, ברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״אל קרח״.
יג הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
יד כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״אל ארץ אחזתם״.
טו כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בשליחותי״.
טז כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בני״.
יז כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״האלה תחלה״. בכ״י פרמא 3255: ״האלה״.
יח כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״אל מנחתם״.
יט כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לא״.
כ כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הזאת״.
כא הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
כב כן בכ״י פרמא 3255, ובקצת שינויים בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס רומא. בדפוס ליסבון, וכן בנוסח המקרא שלנו גם בשמואל וגם בדברי הימים: ״את״.
כג כן בכ״י פרמא 3255, ובקצת שינויים בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס רומא, דפוס ליסבון, והוא כלאיים של הפסוקים בשמואל ב ובדברי הימים. בדפוסים מאוחרים מופיע כלשון הפסוקים בשמואל ב.
כד הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
כה הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
כו כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״על״.
כז הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
כח כן נוסף בין השיטין בכ״י מינכן 137, וכן בדפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222 חסר: ״כן״.
כט כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״על״.
ל כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כדי״.
לא כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״מצריי׳ כושיי׳ וכנעניים״.
לב כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון נוסף: ״הוא״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144