×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
ויקרא כ״בתנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֨ר אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל⁠־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקׇּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת⁠־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ג) אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כׇּל⁠־אִ֣ישׁ׀ אֲשֶׁר⁠־יִקְרַ֣ב מִכׇּל⁠־זַרְעֲכֶ֗םא אֶל⁠־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ד) אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכׇל⁠־טְמֵא⁠־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר⁠־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת⁠־זָֽרַע׃ (ה) אוֹ⁠־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכׇל⁠־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא⁠־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא⁠־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃ (ו) נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע⁠־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד⁠־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן⁠־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם⁠־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃ (ז) וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן⁠־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃ (ח) נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטׇמְאָה⁠־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ט) וְשָׁמְר֣וּ אֶת⁠־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא⁠־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ (י) וְכׇל⁠־זָ֖ר לֹא⁠־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא⁠־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃ (יא) וְכֹהֵ֗ן כִּֽי⁠־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃ (יב) וּבַ֨ת⁠־כֹּהֵ֔ןב כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ (יג) וּבַת⁠־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶ֘רַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל⁠־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכׇל⁠־זָ֖ר לֹא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (יד) גוְאִ֕ישׁ כִּֽי⁠־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת⁠־הַקֹּֽדֶשׁ׃ (טו) וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת⁠־קׇדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־יָרִ֖ימוּ לַיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃ (טז) וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאׇכְלָ֖ם אֶת⁠־קׇדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ (יז) {שלישי} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יח) דַּבֵּ֨ר אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל⁠־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כׇּל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן⁠־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קׇרְבָּנוֹ֙ לְכׇל⁠־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכׇל⁠־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר⁠־יַקְרִ֥יבוּ לַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה לְעֹלָֽה׃ (יט) לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃ (כ) כֹּ֛ל אֲשֶׁר⁠־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי⁠־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ (כא) וְאִ֗ישׁ כִּֽי⁠־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח⁠־שְׁלָמִים֙ לַיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה לְפַלֵּא⁠־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כׇּל⁠־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה⁠־בּֽוֹ׃ (כב) עַוֶּ֩רֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ⁠־חָר֣וּץ אֽוֹ⁠־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא⁠־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהֹוָ֑הי⁠־⁠הֹוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא⁠־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כג) וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃ (כד) וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהֹוָ֑הי⁠־⁠הֹוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (כה) וּמִיַּ֣ד בֶּן⁠־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת⁠־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכׇּל⁠־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מׇשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ (כו)  דוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כז) שׁ֣וֹר אוֹ⁠־כֶ֤שֶׂב אוֹ⁠־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקׇרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כח) וְשׁ֖וֹר אוֹ⁠־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת⁠־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃ (כט) וְכִֽי⁠־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח⁠־תּוֹדָ֖ה לַיהֹוָ֑הי⁠־⁠הֹוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃ (ל) בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא⁠־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד⁠־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (לא) וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (לב) וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת⁠־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ (לג) הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א מִכׇּל⁠־זַרְעֲכֶ֗ם =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 וב"נ בספר החילופים, וכמו כן בתיגאן; וכך אצל דותן, ברויאר ומג"ה
• ב"א,ותיקן448,מ"ק-ותיקן448=מִכׇּֽל⁠־זַרְעֲכֶ֗ם (געיה כבדה באות כ"ף); אמנם החילוף חסר במחברת התיגאן.
ב וּבַ֨ת⁠־כֹּהֵ֔ן =ל1,ב,ש1,ק3,ו ושיטת-א ובדפוסים
• ל,ש=וּבַת⁠־כֹּהֵ֔ן (אין מתיגה)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
ג ‹רווח› ל=פרשה סתומה
ד ‹סס› ל=פרשה פתוחה
E/ע
הערותNotes
(ב) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל – לפי ענין מה שנלוה לו, למדנו שזה ההנזר הוא מעבוד עבודה. וביאר שאם עבד - חילל, שנאמר: ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדִשים לי. וראוי שתדע שזה הענין הוא בכהן טמא, לפי מה שיתבאר ממה שנלוה לו אחר זה. והנה יתבאר שכבר יתחייב על זה החילול מיתה בידי שמים, ממה שאמר אחר זה: ׳ומתו בו כי יחללֻהו׳ (פסוק ט); וזה, שאם נתחייב מיתה על החילול אשר מפני אוכלו הקודשים בטומאה, כל שכן שיתחייב מיתה על החילול אשר מפני היותו עובד בטומאה; וזה, שאנחנו מצאנו בבעל מום שאינו עובד, ואוכל בקודשים, כמו שקדם, ולזה תהיה יותר חמורה העבודה מהאכילה. וכבר יתבאר זה עוד מעצם הענין, ממה שאמרנו בענין הקרבנות. (ג) אֱמֹר אליהם לדֹרֹתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו׳ – הנה זאת הקריבה היא לאכול; וזה יתבאר ממה שזכר אחר זה ׳בקדשים לא יאכל׳ (פסוק ד); כי על הנגיעה לא יתחייב כרת, כמו שיתבאר במעט עיון ממה שנזכר בפרשת צו. והנה מה שאין לו מתירין יתחייבו עליו משקדש, ומה שיש לו מתירין לא יתחייבו עליו עד שיקריבו מתיריו; וזה, כי כבר אמר בפרשת צו בזה הענין: ׳והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה׳⁠ ⁠׳ (ז, כ), והוא הבשר שקרבו מתיריו, שכבר אמר קודם זה שם: ׳והבשר כל טהור יאכל בשר׳ (ז, יט), מכלל שהוא מדבר בבשר שקרבו מתיריו; וכן הדין בשאר הקודשים אי⁠־זה שיהיו; ולזה בא המאמר בזה הפסוק. וטֻמאתו עליו – למדנו שלא יתחייב כרת אלא כשהיתה טומאתו עליו בשלמות; אבל אם התחיל להטהר מטומאתו, כאילו תאמר שטבל, הנה אין טומאתו עליו, ולזה לא יתחייב כרת, אבל הוא לוקה, כמו שהתבאר מהשורשים הכוללים; וכבר נתבאר שהטמא שטבל והוא מחוסר כיפורים מוזהר מאכילת קודשים ממה שאמר ביולדת: ׳בכל קֹדש לא תגע׳ (יב, ד). ולפי שהתנה זה התנאי באכילה ולא בעבודה, למדנו שבענין האכילה הֵקֵלָּה התורה לטבול יום או למחוסר כיפורים, לא בענין העבודה שהיא חמורה ממנה; וזה מבואר מהמקומות הכוללים. (ד) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר – מהענין הזה למדנו שהוא מדבר בתרומה, לא בשאר קודשים. ולפי שכבר ייחס הטהרה באכילתה להערב השמש, כמו שזכר אחר זה, למדנו שהטבול⁠־יום שהעריב שמשו אוכל בתרומה, אף על פי שהוא מחוסר כפרה; ואולם בשאר הקודשים אינו אוכל מחוסר כפרה, כמו שקדם. והנֹגע בכל טמא נפש – הוא טמא מת, והוא מטמא הנוגע בו, כמו שיתבאר בפרשת פרה. או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע – כבר נתבאר בסוף פרשת מצורע שהבעל⁠־קרי הוא טמא. (ה) או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו – הם השמונה שרצים הנזכרים בפרשת ויהי ביום השמיני. או באדם אשר יטמא לו לכל טֻמאתו – כמו בועל נדה, ואשר ירוק בו הזב, והנוגע במשכבו ומושבו, ושאר הטומאות בכללם אשר יִטמא בהם האדם. (ו-ז) נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב – רוצה לומר שהיא טמאה לענין אכילת תרומה עד הערב בהכרח. וכדי שלא נבין שאחר הערב יהיה מותר באכילת תרומה אף על פי שלא טבל, הוסיף לבאר זה ואמר: ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, ובא השמש ואז יטהר לזה הענין, רוצה לומר אחר שקיעת השמש. ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא – הנה נתן טעם בהיותו מותר לאכול בתרומה תכף שהעריב שמשו, ואף על פי שהוא עדיין מחוסר כפרה, לפי שזה הקודש הוא לחמו אשר הוא אוכל אותו תמיד, ולזה לא החמירה התורה בו כחומר שאר קודשים. ומזה המקום יתבאר שאין הרצון באומרו ׳וטהר׳ - שיטהר במוחלט באופן שלא יהיה חסר כפרה, שאם היה הענין כן לא היה צריך לתת טעם אל היותו מותר לאכול בתרומה; וזה מבואר מאד. (ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה – ירצה בזה נבלת עוף טהור, שהיא מטמאה בעת האכילה, כמו שקדם. והוצרכה התורה להזכיר זה, לפי שהכהנים הותרו באכילת חטאת העוף שאינה שחוטה, ואולי יחשבו מפני זה שתהיה נבלת עוף טהור מותרת להם; ולזה ביארה התורה שהם גם כן אסורים בה ומתטמאים באכילתה. (ט) ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללהו – רוצה לומר שישמרו משמרת התרומה, ויזהרו מאכילתה בטומאה. וביאר שאם יאכלוה בטומאה יתחייבו מיתה בידי שמים, לפי שכבר חיללוה והורידוה מקדושתה. ומזה המקום יתבאר שעל תרומה טמאה לא יתחייבו מיתה, שהרי היא מחוללת. (י) וכל זר לא יאכל קדש – רוצה לומר מי שאינו מזרע אהרן. תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש – הגיד בזה כי אף על פי שהתרומה היא לחמו של כהן, הנה לא יֻתַּר לו להאכילה לעבדו שאינו קנוי לו קנין הגוף. (יא) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו, ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו – מגיד שכיון שנפשו קנוי לו, באי⁠־זה אופן שיהיה, הנה הוא אוכל בתרומה. ומזה המקום יתבאר שאפילו בהמתו של כהן אוכלת בתרומה, כי נפשה קנוי לו. ועוד, שאין לָאומר שיאמר שיֻתַּר העבד הכנעני באכילת תרומה מצד מעלתו, כי אין לו מעלה על התושב והשכיר, אבל יהיה הענין בהפך כשהיה השכיר עבד עברי; ואמנם הותרה לו אכילת תרומה מפני היות גופו קנוי, וכן הענין בבהמה כי גופה קנוי. ומזה המקום נתבאר שהמאורסת לכהן אוכלת בתרומה מן התורה, כי היא קנויה לו. (יב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר – רוצה לומר שהיא מאורסת לא לכהן. היא בתרומת הקדשים לא תאכל – הנה המורם מן הקודשים הוא חזה ושוק, ומגיד שהיא אסורה בו. ויתבאר גם כן שהיא אסורה בתרומה ממה שיבוא אחר זה הפסוק; ועוד, כי כבר שָׁבָה קנין למי שאינו אוכל בתרומה. והנה נכלל בזה גם כן הנבעלת לפסול לה, כי היא היתה לאיש זר לה לפי משפטי התורה; ויתבאר שהיא אסורה לאכול בתרומה לעולם, כי לא הותרה לאכול בתרומה כי אם האלמנה והגרושה שלא היה בהוייתה לאיש ההוא איסור, כמו שנתבאר בפסוק הבא אחר זה. (יג) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה – רוצה לומר אף על פי שנתקדשה לזר, אם נתאלמנה או נתגרשה ואין לה זרע ממנו, הנה היא מותרת לאכול בתרומה. ולזה יתבאר שלא היתה מותרת בה בעודה מאורסת לו; ושאינה חוזרת לחזה ושוק שהוא יותר חמור מתרומה. ולפי שהזרע הפסול פוסלה מלאכול בתרומה, הנה נלמד שהפסולה שיש לה זרע⁠־מותר⁠־לאכול⁠־בתרומה — רוצה לומר שיהיה הזרע ההוא מכהן — הנה היא אוכלת בעבורו, כי ההיקש הוא אחד. ואין הבדל בזרע בין שיהיה זרע או זרע הזרע, באי⁠־זה אופן שיהיה, כי הכל יִקָּרֵא זרעה בלשוננו, כמו שיתבאר במקומות רבים; אמר: ׳ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו׳⁠ ⁠׳ (בראשית יג, טז), והנה הכוונה בו זרע הזרע. והנה יתבאר שהערל אסור בתרומה - מפסח, שהוא קל, ונאסר עם זה הערל מאכילתו. וזה יתבאר מהמקומות הכוללים. וכל זר לא יאכל בו – רוצה לומר בלחם אביה שהוא התרומה. (יד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו – רוצה לומר מי שיאכל תרומה מהזרים בשגגה, הנה יוסיף עליה החומש, שהוא רביע מה שאכל, כמו שביארנו בפרשת ויקרא. והנה השגגה היא אם בשלא ידע שהיא תרומה, או שלא ידע עונשה, כי באלו הצדדין יִקָּרֵא האדם שוגג בעשותו דבר⁠־מה שמוזהר מֵעשותו, וזה מבואר מאד. וראוי שתדע שהאכילה והשתייה והסיכה דינם אחד בזה הענין, כי הכוונה בזה היא ההנאה בגופו, שיִכלה גוף התרומה בה. והוא מבואר שהאכילה לא תהיה לפי הנהוג כי אם במה שראוי לאכילה מצד עצמותו, ושיהיה ראוי לכהן ליהנות בה; ואמנם שהוא מחוייב שיהיה ראוי לאכילה מצד עצמותו - הוא מבואר מהשורשים הכוללים; ואולם שהוא מחוייב שיהיה ראוי לכהן ליהנות בה - שנאמר: ׳ונתן לכהן את הקדש׳, מכלל שהיא היתה קנין לכהן הזה, ולזה ציוה להשיבהּ לו, ולוּ היתה אסורה בהנאה הנה אינה קנין לו. ולפי שהאכילה לא תהיה לפי הנהוג אלא במה שיאכל האדם עד שיהיה שבע, לא במה שיאכל אַחַר שהוא קץ במזונו מפני שובעו, הנה לא יוסיף האדם חומש אם אכל תרומה בזה האופן. ונתן לכהן את הקדש – למדנו מזה שמה שישיב לכהן הוא קודש, ודינו כדין התרומה; ומזה התבאר שהחומש גם כן הוא כתרומה. ולפי שאמר ׳ונתן לַכּהן׳ שהרצון בו הכהן הידוע, הנה הוא מבואר שהוא רמז בזה אל הכהן שהיתה ממנו התרומה שאכל; והנה התבאר מזה שהקרן יחוייב שישיב לכהן ההוא, כי הוא הקודש שאכל; ואמנם החומש יתנהו לכל כהן שירצה. (טו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל – רוצה לומר שלא יוציאו לחולין התרומה, בשיאכלו זרים ממנה, או באי⁠־זה אופן שיהיה, כאילו תאמר בשתייה או בסיכה; ולפי שכבר אמר בתרומה קודם זה: ׳ומתו בו כי יחללהו׳ (פסוק ט), למדנו שהזר יתחייב מיתה בידי שמים בהיותו נהנה מהתרומה בזה האופן. את אשר ירימו לה׳ – הנה התבאר מזה שאף על פי שלא הרימו התרומה עדיין, אם אכלו מן הטבל הראוי להרים ממנו תרומה - יתחייבו מיתה, לפי שהם חיללו מה שבו מהתרומה. ולפי שהתורה לקחה החמור שבזה הסוג וחייבה בו מיתה, והוא הטבל שתרומתו בתוכו, הנה יתבאר מהשורשים הכוללים שהטבל שניטלה תרומתו ולא מעשרו הוא באזהרה, לא במיתה. (טז) והשׂיאו אותם עוֹן אשמה באכלם את קדשיהם – הרצון ב׳עוֹן׳ - עונש, וב׳אשמה׳ - שממה, כטעם ׳תאשם שׂמרון׳ (הושע יד, א), שהוא מענין שממה. ורוצה לומר שכבר ישיאו על עצמם עונש של שממה באוכלם את קודשיהם, כי כבר יחללום, כמו שקדם, ויהיה העונש עליהם מיתה. כי אני ה׳ מקדשם – ולזה יחטא בזה האופן מי שיחללם. (יח) איש איש מבית ישראל ומן הגֵּר בישראל – הוא גר צדק, כי הוא כישראל לענין מצוות התורה, כמו שנזכר בתורה פְּעָמִים. אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם – הנה הנדבה הוא שיקדיש הבהמה ויאמר: ׳הרי זו עולה׳; והנדר הוא שיאמר: ׳הרי עלי עולה׳, ואחר כך יפרישנה. (יט) לרצֹנכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים – הנה לא זכר העוף, לפי שאין אלו המומין שזכר נוהגין בו, ולזה לא נאמר בו ׳תמים׳. והנה יתבאר מהשורשים הכוללים שהוא לא סולק כי אם מדין כמו אלו המומין; ואולם המומין החמורים מהם, כמו מחוסר אבר או מה שישימהו במדרגת הטרפה שהוא אסור אפילו להדיוט, הוא פסול בקודשים; הלא תראה כי גם מהמותרים באכילה לא התירה התורה להקריב כי אם התורים ובני היונה. (כ) כל אשר בו מום לא תקריבו – לפי שכבר נקרא ״הקרבה״ הקדשת הבהמה בנדבה, או הפרשת הבהמה לשלם הנדר — וזה מבואר מצד הוראת הגדר וממה שנזכר מזה בפרשת ויקרא — הנה יתבאר מזה שהמקדיש בהמה בעלת מום למזבח עובר בלאו. (כא) ואיש כי יקריב זבח שלמים לה׳ – הבדילוֹ מן העולה, לפי שאין התנאי בו שיהיה זכר; ואולם לענין המומין דינם שוה. לפלא נדר או לנדבה – רוצה לומר שזאת ההקרבה היתה על הנדר שפירש, או שהקדיש הבהמה בנדבה להיות שלמים. תמים יהיה לרצון – מצות עשה היא שיהיה תמים, ובזה האופן יִשלם בו הריצוי. כל מום לא יהיה בו – למדנו מזה שאפילו אַחַר שהקדישוֹ מוזהר שלא יטיל בו מום; והיא מצות לא תעשה. (כב) עורת או שבור – כבר התבאר ענינם במומין הקודמים. ושם התבאר שהשבירה לא תפסול אלא באברים הנגלים. או חרוץ – הוא מענין חרץ, כאילו תאמר שנסדק עורו או עצם מעצמיו, והוא מתייחס לשבוּר וסמוך לו, ולזה לא ינהג אלא במקומות הגלויים, כמו הענין בשבור. או יבלת – היא בלובן העין, לפי מה שיורה עליו הגדר; שאם היתה בשחור הנה תהיה עורת. ולפי שאלו המומין שזכר בפרט הם מומים קבועים, למדנו שזאת היבלת היא שיש בה שער, שאם לא היה בה שער הוא מום עובר, לפי מה שהתבאר בחיפוש. או גרב או ילפת – כבר נתבארו במומי האדם. לא תקריבו אלה לה׳, ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה׳ – לפי שכבר קדמה האזהרה מלהקדיש בעלי מום, הנה תהיה האזהרה בזה המקום באומרו ׳לא תקריבו׳ - שלא יזרוק דמם על המזבח. ולזה סמך לו האזהרה מהקריב אשה מהם על המזבח לה׳, כי הזריקה מכשרת האשה לתתו על המזבח. והנה הזהיר על זה בשלמים, וכל שכן בעולה ובשאר הקודשים החמורים מהם. (כג) ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אֹתו ולנדר לא ירצה – הנה ה׳שרוע׳ הוא מי שהוא יתר⁠־אבר, כאילו תאמר שיש לו חמישה רגלים, או שני שחוסין של אוזן. ו׳קלוט׳ הוא שפרסתו עגולה כפרסת החמור. ואומרו ׳נדבה תעשה אֹתו׳ - אין הרצון בו להקדישו למזבח, כי כבר קדמה האזהרה בזה; ואמנם הרצון בזה - להקדישו לבדק הבית, שהוא קדושת דמים. ואולם מה שאמר: ׳ולנדר לא ירצה׳, שמוֹרֶה לפי מה שביארנו שאם נדר בהמה לבדק הבית מהבהמות הראויות למזבח, כמו שור ושה, הנה אין ראוי שיפריש על זה הנדר בהמה בעלת מום. ולפי שאין בזאת ההפרשה נזק לבדק הבית, ועם זה הקפידה בו התורה - למדנו שכבר הקפידה בזה מצד הִמָּנַע הקרבתה למזבח; ולמדנו מזה שהמקדיש לבדק הבית דבר ראוי למזבח - יחוייב שיהיה קרב למזבח. (כד) ומעוך וכתות ונתוק וכרות – הנה ה׳מעוך׳ הוא שנמעכו אשכיו או אחד מהם; ו׳כתות׳ - שנכתתו אשכיו או אחד מהם; ו׳נתוק׳ ו׳כרות׳ הוא שנִתַּק אשך מאשכיו או נכרת; וכל שכן אם נִתַּק הגיד שלו או נכרת, כי בזה השחתה יותר עצומה לכלי ההולדה. לא תקריבו לה׳ ובארצכם לא תעשו – לפי שסְמָכָהּ אל האזהרה מהשחתת כלי ההולדה במוחלט, שהיא אזהרה לכל ישראל, הנה תהיה זאת האזהרה גם כן לכל ישראל; והיא אם להזהיר מהקדיש בעלי מומין למזבח, או להזהיר משחיטתם, שהיא כשרה בזר; ולפי שכבר הזהירה התורה על שחיטתם בביאור בפרשת שופטים, שנאמר: ׳לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע׳ (דברים יז, א), הנה יִדמה שתהיה זאת האזהרה מהקדשתם; וכפל האזהרה בזה בזה המקום, שלא נחשוב שלא תהיה זאת האזהרה כי אם בעולה, לא במה שלמטה ממנה בקודשים. והנה אומרו ובארצכם לא תעשו אי אפשר שיהיה הרצון בו שלא תנהג זאת האזהרה כי אם בארץ ובשור ובשה; וזה, כי לסיבה בעינה שיִמָּנע זה הענין בשור ושה יִמָּנע בשאר בעלי חיים; כי אין לָאומר שיאמר שכבר נמנע זה בשור ושה מפני שאפשר בו להקריבו למזבח, שהרי ביארה התורה שכבר יִמָּנע להטיל מום בקודשים, לא בחולין; ואם היתה הכוונה שיִמָּנע להטיל מום בחולין במוחלט, הנה היה ראוי שתזכור זה התורה במומין האחרים שאין בהם מהגנות וההפסד אצל הטבע כמו מה שיש באלו המומין, ומהם נלמד שכן הענין בשאר המומין. והנה גם כן זָרוּת זה הפועל וגנוּתו אין בו רושם בהֵעשותו בארץ או בחוצה לארץ. ולזה יהיה הרצון באומרו ׳ובארצכם לא תעשו׳ - שלא תחשבו שיהיה הִמָּנַע זה מצד שהוא לה׳, אבל אם לא היה לה׳ יֻתַּר לעשות זה הפועל; שאפילו חוץ מבית המקדש, שהוא לכם ואינו לה׳, אתם מוזהרים מֵעשות זה הפועל המגונה, לפי שיש בו השחתה לכלי ההולדה אשר שׂם ה׳ יתעלה בבעלי⁠־חיים לשמור מינם. ולזה יהיה נכלל בזה חוצה לארץ, וזה מבואר מאד, כי אין לזאת המצוה הִתלות בארץ. (כה) ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה – הנה לחם ה׳ יתעלה הוא העולה, כמו שאמר: ׳את קרבני לחמי לאשי וגו׳⁠ ⁠׳ (במדבר כח, ב). וראוי שיתבאר שאין מקבלין מן הגוי כי אם עולה; כי אינו במדרגה שיתכן שיקריב שלמים, שיאכל הוא וה׳ יתעלה על שולחן אחד; ואין ראוי גם כן שיקריב קרבנות באים על חטא, כי אינו מחוייב בהם; ואולם העולה נקבל ממנו, לפי שהיא באה בנדר ונדבה. כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם – רוצה לומר שבהם דבר נשחת, והוא מום בהם, ולזה לא יהיו לרצון אם יקריבום לה׳ יתעלה. ולפי שכבר אמר בכללות: ׳כל אשר בו מום לא תקריבו׳ (פסוק כ), למדנו שאי⁠־זה מום שיהיה בבהמה, ממה שנקרא מום בה לפי הוראת הגדר, אף על פי שהוא מום עובר, הוזהרנו מהקרבתה לה׳. וכבר התבאר גם כן בפרשת שופטים שאפילו בזביחה הוזהרנו אפילו במום עובר, שנאמר: ׳כל דבר רע׳ (דברים יז, א), כל שכן בזריקת דמים ובהקטרתה. וראוי שתדע שהטומטום והאנדרוגינוס הם בעלי מומים, מצד הפסד כלי ההולדה בהם; וזה מבואר בטומטום; וכן האנדרוגינוס אין בו כח על ההולדה, כמו שיתבאר למי שעיין בטבעיות עיון שלם; עם שאינם לא זכר ולא נקבה, והתורה דקדקה בקרבנות בקצתם שיהיו זכר ובקצתם שיהיו נקבה; וכאשר לא דקדקה בזה - התירה בהם לפי זה הענין מה שהוא זכר או נקבה, לא מה שאינו לא זכר ולא נקבה. ויתבאר שהרובע והנרבע והנעבד והממית את האדם פסולים למזבח, לפי שכבר אסרה התורה אתנן זונה ומחיר כלב, וכל שכן אלו שנעשה הגנות בעצמותם. (כז) שור או כשב או עז – למדנו שלא יֻתַּר למזבח אלא מה שהוא ממין מיוחד, לא מה שהוא מורכב משני מינים, כי הוא אינו שור ולא כשב ולא עז. וכן יתבאר שלא יֻתַּר אם לא היה דומה למינו; והמשל, שאם היה בכאן עז והוא דומה לכשב, הנה לא יֻתַּר למזבח, כי הוא אינו כשב, ולא עז לפי שהוא דומה לכשב. כי יִוָּלֵד – למדנו שלא יֻתַּר למזבח אלא הנולד כמשפט, לא שקרעו אמו והוציאוהו דרך דופן, כי אין זאת הלידה טבעית, ויורה זה על חסרון בטבע בנולד, ולזה לא התחזק לצאת דרך הרחם; עם שהוא אפשר שלא נשלמה הויתו עדיין, אבל התעורר לצאת קודם זמנו לסיבה⁠־מה, כאילו תאמר לחסרון המזון, או למה שאפשר שיהיה סיבה בזה, והם הסיבות אשר אפשר שינתנו בהפלת העובר. והיה שבעת ימים תחת אמו – למדנו מזה שראוי שתהיה לו אֵם ואז יֻתַּר למזבח, לא אם נשחטה אמו קודם שיולד. עם שאין זו לידה לפי הוראת הגדר. ובכלל הנה לסיבה בעינה אשר נמנעה הקרבת יוצא דופן תִּמָּנַע הקרבת היתום. ואין ראוי שנבין שיחוייב שתהיה לו אֵם שבעת ימים, כי אין בחיותה אחר לידתו רושם בשלמות הילוד, כי כבר אפשר לו שיינק מבהמה אחרת, ולא יהיה לו בזה שום הפסד. ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה׳ – דקדקה התורה בזה, לפי שלא יתבאר לנו מהנולד שלא יהיה נפל, אף על פי שנולד באופן שלם, אם לא עברו עליו שבעת ימים; ולזה לא יֻתַּר להקריבו קודם זה הזמן. (כח) ושור או שה אֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד – לפי שלא אמר ׳לה׳⁠ ⁠׳ כמו שאמר קודם זה ואחר זה, למדנו שזאת האזהרה נוהגת בחולין ובמוקדשין. ולפי שאמר בכאן ׳שה׳ תמורת מה שאמר קודם זה ׳או כשב או עז׳, למדנו שהוא נוהג בכלאים, כאילו תאמר שה הבא מכשב ועז. ויתבאר שאינו נוהג אלא בבהמה טהורה, שנאמר: ׳ושור או שה׳. ולפי שאמר ׳לא תשחטו׳, למדנו שלא יעברו על זאת האזהרה אם לא נשחטו שניהם, לא אם מת אחד מהם באופן אחר, או שניהם. ויִדמה שלא יהיה זה הדין נוהג אלא באם ובנה, לא באב ובנו, כי אינו מפורסם בכמו אלו הבעלי⁠־חיים מי אביהם, ולא נהגו האנשים ליחס הנולדים האלו לאביהם, אבל לאמם, כי היא לבדה תשתדל בהזנתם וגידולם; וכבר יסופק אם ינהג זה הדין בזכרים, כשיִוָּדַע שהוא אביו, לפי שכבר הוציאה התורה זה בלשון זכר; ולזה לא יתחייב מלקות אם נשחט האב ובנו ביום אחד, אף על פי שהוא ידוע שהוא אביו. (כט) וכי תזבחו זבח תודה לה׳ לרצֹנכם תזבחו – רוצה לומר שתהיה כוונתכם להתרצות בזה הזבח לה׳ יתעלה. ולזה יחוייב שיהיה זה לכוונה רצויה, וברצון, לא באונס. (ל) ביום ההוא יֵאכל לא תותירו ממנו עד בקר אני ה׳ – הזהיר שלא יותירו מבשר הזבח עד הבוקר, וכל שכן מהחלבים ומקודשי הקודשים. וכבר הזהיר בזה גם כן בחלבים, בַּיותר קל מהם, והוא חלב השלמים, שנאמר: ׳ולא ילין חלב חגי עד בקר׳ (שמות כג, יח). (לא) ושמרתם מצוֹתי ועשיתם אֹתם אני ה׳ – רוצה לומר אף על פי שיכריחו אתכם לעבור על דברי להפר את בריתי. (לב) ולא תחללו את שם קדשי – רוצה לומר שלא תקלו בי ותחללו שמי לעבור על דברי, לשמוע אל המכריח אתכם לעבור עליהם, ליראתכם ממנו; כי בזה מהחילול הנפלא אפילו למלך בשר ודם, עד שכבר תמצא שיתירו משרתיו עצמם להריגה להשמר שלא ימרדו בו ליראת המכריח אותם בזה לבזות המלך ההוא. ונקדשתי בתוך בני ישראל – זה הקידוש הוא שיתיר עצמו למיתה, ליראתו מֵעבור על דברי ה׳ יתעלה, כמו שנתפרסם מענין חנניה מישאל ועזריה. אלא שזאת המצוה לא יתחייבו בה אם לא היו שם מאנשי האמונה מי שיראה זאת הקדושה, שנאמר: ׳בתוך בני ישראל׳; והוא מבואר שאומרו ׳בתוך בני ישראל׳ הוא מעיר על הקיבוץ, רוצה לומר על הקהל, וזה מבואר מצד הוראת הלשון; ולזה לא יחוייב להתיר עצמו למיתה על זה אם לא היו שם עשרה מישראל, כי הוא הקיבוץ הראשון. וראוי שתדע שזה הדין יהיה כשתהיה כונת המכריח על זה להעבירו על מצות ה׳ יתעלה כדי שימרוד בו; ולזה סמך זה למה שאמר: ׳ולא תחללו את שם קדשי׳; ואולם אם לא כִּוֵּן לחלל השם יתעלה - כבר יֻתַּר לו לעבור על מצות התורה להציל עצמו מהמיתה; אלא אם היתה העבירה ההיא עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים - כמו שהתבאר מהשורשים הכוללים. אני ה׳ מקדִשכם – רוצה לומר שה׳ יתעלה מקדש ישראל ומבדיל אותם לעבודתו בזאת התורה השלמה, ולזה ראוי שנשמור בכל הפנים שאפשר שלא יקלו אנשי התורה לעבור עליה, כי זה אולי יהיה סיבה שתסור זאת התורה מישראל במוחלט; וזה מבואר מאד עם מה שקדם מהדברים. (לג) המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה׳ – רוצה לומר שאני השתדלתי בזה האופן הנפלא להוציא אתכם מארץ מצרים, עם ריבוי הנפלאות והמופתים - כדי שתוּכנו לקיבול התורה באופן שאהיה לכם לאלהים, כי בזה תגיע לכם ההצלחה האנושית; עם שבזה האופן תדבק בכם השגחתי ותִשָּׁמרו מהרבה מהרעות הנכונות לבוא עליכם; ולזה ראוי לכם שלא תאבדו זאת המתנה הנפלאה שנתתי לכם, אשר בה אהיה לכם לאלהים ולמנהיג, והיא התורה.מהדורת הרב ברוך ברנר והרב כרמיאל כהן, באדיבות הוצאת מכון מעליות (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144