×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
ויקרא י״גתנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (ב) אָדָ֗ם כִּֽי⁠־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר⁠־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ⁠־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר⁠־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל⁠־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל⁠־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים׃ (ג) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת⁠־הַנֶּ֣גַע בְּעֽוֹר⁠־הַ֠בָּשָׂ֠ר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ׀ לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֙גַע֙א עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ׃ (ד) וְאִם⁠־בַּהֶ֩רֶת֩ לְבָנָ֨ה הִ֜וא בְּע֣וֹר בְּשָׂר֗וֹ וְעָמֹק֙ אֵין⁠־מַרְאֶ֣הָ מִן⁠־הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖הֿ לֹא⁠־הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת⁠־הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (ה) וְרָאָ֣הוּ הַכֹּהֵן֮ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ עָמַ֣ד בְּעֵינָ֔יו לֹֽא⁠־פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְהִסְגִּיר֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית׃ (ו) {שני} וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֹת֜וֹ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֮ שֵׁנִית֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע וְלֹא⁠־פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְטִהֲר֤וֹ הַכֹּהֵן֙ מִסְפַּ֣חַת הִ֔ואב וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר׃ (ז) וְאִם⁠־פָּשֹׂ֨ה תִפְשֶׂ֤ה הַמִּסְפַּ֙חַת֙ בָּע֔וֹר אַחֲרֵ֧י הֵרָאֹת֛וֹ אֶל⁠־הַכֹּהֵ֖ן לְטׇהֳרָת֑וֹ וְנִרְאָ֥ה שֵׁנִ֖ית אֶל⁠־הַכֹּהֵֽן׃ (ח) וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּשְׂתָ֥ה הַמִּסְפַּ֖חַת בָּע֑וֹר וְטִמְּא֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן צָרַ֥עַת הִֽוא׃ (ט)  נֶ֣גַע צָרַ֔עַת כִּ֥י תִהְיֶ֖ה בְּאָדָ֑ם וְהוּבָ֖א אֶל⁠־הַכֹּהֵֽן׃ (י) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת⁠־לְבָנָה֙ בָּע֔וֹר וְהִ֕יא הָפְכָ֖ה שֵׂעָ֣ר לָבָ֑ן וּמִֽחְיַ֛ת בָּשָׂ֥ר חַ֖י בַּשְׂאֵֽת׃ (יא) צָרַ֨עַת נוֹשֶׁ֤נֶת הִוא֙ בְּע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ וְטִמְּא֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן לֹ֣א יַסְגִּרֶ֔נּוּ כִּ֥י טָמֵ֖א הֽוּא׃ (יב) וְאִם⁠־פָּר֨וֹחַ תִּפְרַ֤ח הַצָּרַ֙עַת֙ בָּע֔וֹר וְכִסְּתָ֣ה הַצָּרַ֗עַת אֵ֚ת כׇּל⁠־ע֣וֹר הַנֶּ֔גַע מֵרֹאשׁ֖וֹ וְעַד⁠־רַגְלָ֑יו לְכׇל⁠־מַרְאֵ֖ה עֵינֵ֥י הַכֹּהֵֽן׃ (יג) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֨ה כִסְּתָ֤ה הַצָּרַ֙עַת֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־בְּשָׂר֔וֹ וְטִהַ֖ר אֶת⁠־הַנָּ֑גַע כֻּלּ֛וֹ הָפַ֥ךְ לָבָ֖ן טָה֥וֹר הֽוּא׃ (יד) וּבְי֨וֹם הֵרָא֥וֹת בּ֛וֹ בָּשָׂ֥ר חַ֖י יִטְמָֽא׃ (טו) וְרָאָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת⁠־הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֖י וְטִמְּא֑וֹ הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֛י טָמֵ֥א ה֖וּא צָרַ֥עַת הֽוּא׃ (טז) א֣וֹ כִ֥י יָשׁ֛וּב הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֖י וְנֶהְפַּ֣ךְ לְלָבָ֑ן וּבָ֖א אֶל⁠־הַכֹּהֵֽן׃ (יז) וְרָאָ֙הוּ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נֶהְפַּ֥ךְ הַנֶּ֖גַע לְלָבָ֑ן וְטִהַ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת⁠־הַנֶּ֖גַע טָה֥וֹר הֽוּא׃ (יח) {שלישי} וּבָשָׂ֕ר כִּֽי⁠־יִהְיֶ֥ה בֽוֹ⁠־בְעֹר֖וֹ שְׁחִ֑ין וְנִרְפָּֽא׃ (יט) וְהָיָ֞ה בִּמְק֤וֹם הַשְּׁחִין֙ שְׂאֵ֣ת לְבָנָ֔ה א֥וֹ בַהֶ֖רֶת לְבָנָ֣ה אֲדַמְדָּ֑מֶת וְנִרְאָ֖ה אֶל⁠־הַכֹּהֵֽן׃ (כ) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה מַרְאֶ֙הָ֙ שָׁפָ֣ל מִן⁠־הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖הּ הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְטִמְּא֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן נֶֽגַע⁠־צָרַ֥עַת הִ֖וא בַּשְּׁחִ֥ין פָּרָֽחָה׃ (כא) וְאִ֣ם׀ יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵֽין⁠־בָּהּ֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥הֿ אֵינֶ֛נָּה מִן⁠־הָע֖וֹר וְהִ֣יא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (כב) וְאִם⁠־פָּשֹׂ֥ה תִפְשֶׂ֖ה בָּע֑וֹר וְטִמֵּ֧א הַכֹּהֵ֛ן אֹת֖וֹ נֶ֥גַע הִֽוא׃ (כג) וְאִם⁠־תַּחְתֶּ֜יהָ תַּעֲמֹ֤ד הַבַּהֶ֙רֶת֙ לֹ֣א פָשָׂ֔תָה צָרֶ֥בֶת הַשְּׁחִ֖ין הִ֑וא וְטִהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן׃ (כד) {רביעי / שני במחוברות} א֣וֹ בָשָׂ֔ר כִּֽי⁠־יִהְיֶ֥ה בְעֹר֖וֹ מִכְוַת⁠־אֵ֑שׁ וְֽהָיְתָ֞ה מִֽחְיַ֣ת הַמִּכְוָ֗ה בַּהֶ֛רֶת לְבָנָ֥ה אֲדַמְדֶּ֖מֶת א֥וֹ לְבָנָֽה׃ (כה) וְרָאָ֣ה אֹתָ֣הּ הַכֹּהֵ֡ן וְהִנֵּ֣ה נֶהְפַּךְ֩ שֵׂעָ֨ר לָבָ֜ן בַּבַּהֶ֗רֶת וּמַרְאֶ֙הָ֙ עָמֹ֣ק מִן⁠־הָע֔וֹר צָרַ֣עַת הִ֔וא בַּמִּכְוָ֖ה פָּרָ֑חָה וְטִמֵּ֤א אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא׃ (כו) וְאִ֣ם׀ יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵֽין⁠־בַּבַּהֶ֙רֶת֙ג שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥הֿ אֵינֶ֛נָּה מִן⁠־הָע֖וֹר וְהִ֣וא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (כז) וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י אִם⁠־פָּשֹׂ֤ה תִפְשֶׂה֙ בָּע֔וֹר וְטִמֵּ֤א הַכֹּהֵן֙ אֹת֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא׃ (כח) וְאִם⁠־תַּחְתֶּ֩יהָ֩ תַעֲמֹ֨ד הַבַּהֶ֜רֶת לֹא⁠־פָשְׂתָ֤ה בָעוֹר֙ וְהִ֣וא כֵהָ֔ה שְׂאֵ֥ת הַמִּכְוָ֖ה הִ֑וא וְטִֽהֲרוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן כִּֽי⁠־צָרֶ֥בֶת הַמִּכְוָ֖ה הִֽוא׃ (כט) {חמישי} וְאִישׁ֙ א֣וֹ אִשָּׁ֔ה כִּֽי⁠־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ נָ֑גַע בְּרֹ֖אשׁ א֥וֹ בְזָקָֽן׃ (ל) וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת⁠־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה מַרְאֵ֙הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן⁠־הָע֔וֹר וּב֛וֹ שֵׂעָ֥ר צָהֹ֖ב דָּ֑ק וְטִמֵּ֨א אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ נֶ֣תֶק ה֔וּא צָרַ֧עַת הָרֹ֛אשׁ א֥וֹ הַזָּקָ֖ן הֽוּא׃ (לא) וְכִֽי⁠־יִרְאֶ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת⁠־נֶ֣גַע הַנֶּ֗תֶק וְהִנֵּ֤ה אֵין⁠־מַרְאֵ֙הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן⁠־הָע֔וֹר וְשֵׂעָ֥ר שָׁחֹ֖ר אֵ֣ין בּ֑וֹ וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת⁠־נֶ֥גַע הַנֶּ֖תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (לב) וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת⁠־הַנֶּ֘גַע֮ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּה֙ לֹא⁠־פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔תֶק וְלֹא⁠־הָ֥יָה ב֖וֹ שֵׂעָ֣ר צָהֹ֑ב וּמַרְאֵ֣ה הַנֶּ֔תֶק אֵ֥ין עָמֹ֖ק מִן⁠־הָעֽוֹר׃ (לג) וְהִ֨תְגַּלָּ֔חד וְאֶת⁠־הַנֶּ֖תֶק לֹ֣א יְגַלֵּ֑חַ וְהִסְגִּ֨יר הַכֹּהֵ֧ן אֶת⁠־הַנֶּ֛תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית׃ (לד) וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֶת⁠־הַנֶּ֜תֶק בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וְ֠הִנֵּ֠ה לֹא⁠־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֙תֶק֙ בָּע֔וֹר וּמַרְאֵ֕הוּ אֵינֶ֥נּוּ עָמֹ֖ק מִן⁠־הָע֑וֹר וְטִהַ֤ר אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר׃ (לה) וְאִם⁠־פָּשֹׂ֥ה יִפְשֶׂ֛ה הַנֶּ֖תֶק בָּע֑וֹר אַחֲרֵ֖י טׇהֳרָתֽוֹ׃ (לו) וְרָאָ֙הוּ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖תֶק בָּע֑וֹר לֹֽא⁠־יְבַקֵּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן לַשֵּׂעָ֥ר הַצָּהֹ֖ב טָמֵ֥א הֽוּא׃ (לז) וְאִם⁠־בְּעֵינָיו֩ עָמַ֨ד הַנֶּ֜תֶק וְשֵׂעָ֨ר שָׁחֹ֧ר צָֽמַח⁠־בּ֛וֹ נִרְפָּ֥א הַנֶּ֖תֶק טָה֣וֹר ה֑וּא וְטִהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן׃ (לח)  וְאִישׁ֙ אֽוֹ⁠־אִשָּׁ֔ה כִּֽי⁠־יִהְיֶ֥ה בְעוֹר⁠־בְּשָׂרָ֖ם בֶּהָרֹ֑ת בֶּהָרֹ֖ת לְבָנֹֽת׃ (לט) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֧ה בְעוֹר⁠־בְּשָׂרָ֛ם בֶּהָרֹ֖ת כֵּה֣וֹת לְבָנֹ֑ת בֹּ֥הַק ה֛וּא פָּרַ֥ח בָּע֖וֹר טָה֥וֹר הֽוּא׃ (מ) {ששי / שלישי במחוברות} וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יִמָּרֵ֖ט רֹאשׁ֑וֹ קֵרֵ֥חַ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא׃ (מא) וְאִם֙ מִפְּאַ֣ת פָּנָ֔יו יִמָּרֵ֖ט רֹאשׁ֑וֹ גִּבֵּ֥חַ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא׃ (מב) וְכִֽי⁠־יִהְיֶ֤ה בַקָּרַ֙חַת֙ א֣וֹ בַגַּבַּ֔חַת נֶ֖גַע לָבָ֣ן אֲדַמְדָּ֑ם צָרַ֤עַת פֹּרַ֙חַת֙ הִ֔וא בְּקָרַחְתּ֖וֹ א֥וֹ בְגַבַּחְתּֽוֹ׃ (מג) וְרָאָ֨ה אֹת֜וֹ הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת⁠־הַנֶּ֙גַע֙ לְבָנָ֣ה אֲדַמְדֶּ֔מֶת בְּקָרַחְתּ֖וֹ א֣וֹ בְגַבַּחְתּ֑וֹ כְּמַרְאֵ֥ה צָרַ֖עַת ע֥וֹר בָּשָֽׂר׃ (מד) אִישׁ⁠־צָר֥וּעַ ה֖וּא טָמֵ֣א ה֑וּא טַמֵּ֧א יְטַמְּאֶ֛נּוּ הַכֹּהֵ֖ן בְּרֹאשׁ֥וֹ נִגְעֽוֹ׃ (מה) וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר⁠־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל⁠־שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א ׀ טָמֵ֖א יִקְרָֽא׃ (מו) כׇּל⁠־יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ׃ (מז)  וְהַבֶּ֕גֶד כִּֽי⁠־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת בְּבֶ֣גֶד צֶ֔מֶר א֖וֹ בְּבֶ֥גֶד פִּשְׁתִּֽים׃ (מח) א֤וֹ בִֽשְׁתִי֙ א֣וֹ בְעֵ֔רֶב לַפִּשְׁתִּ֖ים וְלַצָּ֑מֶר א֣וֹ בְע֔וֹר א֖וֹ בְּכׇל⁠־מְלֶ֥אכֶת עֽוֹר׃ (מט) וְהָיָ֨ה הַנֶּ֜גַע יְרַקְרַ֣ק׀ א֣וֹ אֲדַמְדָּ֗ם בַּבֶּ֩גֶד֩ א֨וֹ בָע֜וֹר אֽוֹ⁠־בַשְּׁתִ֤י אוֹ⁠־בָעֵ֙רֶב֙ א֣וֹ בְכׇל⁠־כְּלִי⁠־ע֔וֹר נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְהׇרְאָ֖ה אֶת⁠־הַכֹּהֵֽן׃ (נ) וְרָאָ֥ה הַכֹּהֵ֖ן אֶת⁠־הַנָּ֑גַעה וְהִסְגִּ֥יר אֶת⁠־הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (נא) וְרָאָ֨ה אֶת⁠־הַנֶּ֜גַע בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י כִּֽי⁠־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בַּ֠בֶּ֠גֶד אֽוֹ⁠־בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ⁠־בָעֵ֙רֶב֙ א֣וֹ בָע֔וֹר לְכֹ֛ל אֲשֶׁר⁠־יֵעָשֶׂ֥ה הָע֖וֹר לִמְלָאכָ֑ה צָרַ֧עַת מַמְאֶ֛רֶת הַנֶּ֖גַע טָמֵ֥א הֽוּא׃ (נב) וְשָׂרַ֨ף אֶת⁠־הַבֶּ֜גֶד א֥וֹ אֶֽת⁠־הַשְּׁתִ֣י׀ א֣וֹ אֶת⁠־הָעֵ֗רֶב בַּצֶּ֙מֶר֙ א֣וֹ בַפִּשְׁתִּ֔ים א֚וֹ אֶת⁠־כׇּל⁠־כְּלִ֣י הָע֔וֹר אֲשֶׁר⁠־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ הַנָּ֑גַע כִּֽי⁠־צָרַ֤עַת מַמְאֶ֙רֶת֙ הִ֔וא בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ (נג) וְאִם֮ יִרְאֶ֣ה הַכֹּהֵן֒ וְהִנֵּה֙ לֹא⁠־פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔גַע בַּבֶּ֕גֶד א֥וֹ בַשְּׁתִ֖י א֣וֹ בָעֵ֑רֶב א֖וֹ בְּכׇל⁠־כְּלִי⁠־עֽוֹר׃ (נד) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְכִ֨בְּס֔וּ אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־בּ֖וֹ הַנָּ֑גַע וְהִסְגִּיר֥וֹ שִׁבְעַת⁠־יָמִ֖ים שֵׁנִֽית׃ (נה) {שביעי / רביעי במחוברות} וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אַחֲרֵ֣י׀ הֻכַּבֵּ֣ס אֶת⁠־הַנֶּ֗גַע וְ֠הִנֵּ֠ה לֹֽא⁠־הָפַ֨ךְ הַנֶּ֤גַע אֶת⁠־עֵינוֹ֙ וְהַנֶּ֣גַע לֹֽא⁠־פָשָׂ֔ה טָמֵ֣א ה֔וּא בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרְפֶ֑נּוּ פְּחֶ֣תֶת הִ֔וא בְּקָרַחְתּ֖וֹ א֥וֹ בְגַבַּחְתּֽוֹ׃ (נו) וְאִם֮ רָאָ֣ה הַכֹּהֵן֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע אַחֲרֵ֖י הֻכַּבֵּ֣ס אֹת֑וֹ וְקָרַ֣ע אֹת֗וֹ מִן⁠־הַבֶּ֙גֶד֙ א֣וֹ מִן⁠־הָע֔וֹר א֥וֹ מִן⁠־הַשְּׁתִ֖י א֥וֹ מִן⁠־הָעֵֽרֶב׃ (נז) {מפטיר} וְאִם⁠־תֵּרָאֶ֨ה ע֜וֹד בַּ֠בֶּ֠גֶד אֽוֹ⁠־בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ⁠־בָעֵ֙רֶב֙ א֣וֹ בְכׇל⁠־כְּלִי⁠־ע֔וֹר פֹּרַ֖חַת הִ֑וא בָּאֵ֣שׁ תִּשְׂרְפֶ֔נּוּ אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־בּ֖וֹ הַנָּֽגַע׃ (נח) וְהַבֶּ֡גֶד אֽוֹ⁠־הַשְּׁתִ֨י אוֹ⁠־הָעֵ֜רֶב אֽוֹ⁠־כׇל⁠־כְּלִ֤י הָעוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תְּכַבֵּ֔ס וְסָ֥ר מֵהֶ֖ם הַנָּ֑גַע וְכֻבַּ֥ס שֵׁנִ֖ית וְטָהֵֽר׃ (נט) זֹ֠את תּוֹרַ֨ת נֶֽגַע⁠־צָרַ֜עַת בֶּ֥גֶד הַצֶּ֣מֶר׀ א֣וֹ הַפִּשְׁתִּ֗ים א֤וֹ הַשְּׁתִי֙ א֣וֹ הָעֵ֔רֶב א֖וֹ כׇּל⁠־כְּלִי⁠־ע֑וֹר לְטַהֲר֖וֹ א֥וֹ לְטַמְּאֽוֹ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הַנֶּ֙גַע֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=הַנֶּ֙גֶע֙ (סגול באות גימ״ל)• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
• הערות דותן וברויאר
ב הִ֔וא =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל טברניות ורמ״ה (כתיב וי״ו)
• ל!=הִ֔יא (כתיב יו״ד)
ג אֵֽין⁠־בַּבַּהֶ֙רֶת֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=אֵֽין⁠־בַּבֶּהֶ֙רֶת֙ (סגול באות בי״ת)
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
• הערות דותן וברויאר
ד וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח =ל-גדולות ומ״ש
• ל=וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח
ה אֶת⁠־הַנָּ֑גַע =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=אֶת⁠־הַנָ֑גַע (חסר דגש באות נו״ן)• הערת ברויאר
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
E/ע
הערותNotes
(א) וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר – זכר בכאן אהרן לפי שאליו או לבניו יצטרכו לבוא בענין הנגעים, לטמא או לטהר, להסגיר או להחליט, כמו שיתבאר. (ב) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת – הנה שאת הוא הנגע שאינו בתכלית הלובן כלובן הבהרת שהוא בתכלית הלובן. ונקרא ׳שאת׳ לפי שאין מראהו עמוק מן העור, אבל נראה יותר גבוה, ולזה נקרא ׳שאת׳. והנה יִקָּרֵא בהרת, לפי מה שיורה עליו הגדר, הנגע שהוא לבן כלובן השלג, ויִקָּרֵא שאת מה שהוא לבן במדרגת צמר נקי של כבש בן יומו. והנה ספחת השאת, אשר רמז אליה בזה הפסוק, הוא הנגע שהוא למטה בלובן מהשאת, והיא טפלה לשאת, כטעם אומרו ׳סְפָחֵנִי נא אל אחת הכהֻנות׳ (שמואל א ב, לו), והיא במדרגת לובן קרום ביצה. וכן תמצא לבהרת ספחת, אבל היא יותר ראויה בזה מהשאת; וראוי שיהיה יחס ספחת הבהרת אל ספחת השאת יחס הבהרת אל השאת. והנה ספחת הבהרת היא, לפי מה שיורה עליו הגדר, לבנה כסיד ההיכל. והנה סידור אלו המראים הוא כן: היותר לבן הוא הבהרת, ואחריו השאת, ואחריו ספחת הבהרת, ואחריו ספחת השאת. והנה מה שהוא בלובן למטה מלובן ספחת השאת - איננו נגע צרעת. והנה השיעור הקטן שיפול בו שֵׁם השאת והבהרת, והספחת משניהם, לפי מה שיורה עליו הגדר, הוא כגריס הקלקי, שהוא מרובע ושיעורו באורך וברוחב כדי צמיחת שש שערות, שהם שלושים ושש שערות בכללות הנגע. וזה יתבאר עוד מהדברים שבאו בנגעים, כמו שנבאר. והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים – העיר שהמשפט בזה הענין הוא לכהן גדול או לכהן הדיוט, כמו שיתבאר. (ג) וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן – הנה יחוייב מזה שיִקדם מציאות הנגע למציאות השער⁠־לבן בו, באופן שיהיה הֵהָפֵךְ השער ללבן בנגע, כי זה הוא מאותות הצרעת; וזה, שהחום הנכרי הוא סיבת לובן השער, כמו הענין בשיבה שתֵראה בזקֵן. וכבר התבאר בשורשים הכוללים כי מפני שהשער מתחדש ממנו ריבוי, הנה לא יפול שֵׁם ה׳שער׳ בפחות משתי שערות; ולזה יחוייב שיהיו שתי שערות נהפכים בנגע ללבן, ואז יהיה זה סימן טומאה. ומראה הנגע עמֹק מעור בשרו – כמו הענין בבהרת. וראהו הכהן וטִמא אֹתו – הנה למדנו מזה כי הֵהָפֵךְ השער ללבן הוא סימן לצרעת בבהרת. וכן הענין בשאר מראות נגעים; ולזה כלל אותם יחד בתחילת הענין ואמר: ׳שאת או ספחת או בהרת׳ (פסוק ב). (ד) ואחר זה זכר שארית דיני אלו המינים מהצרעת. ואמר: ואם בהרת לבנה הִוא בעור בשרו – ראוי שתדע כי טבע הנגע לא יתחלף מפני חילוף מראה הנגוע, ולזה יחוייב שנשער לובן הבהרת במראה העור הבינוני בלובן ושחרוּת. והמשל, כי עור הכושי יביא לחשוב בלובן החלוש שהוא לובן הבהרת, וכן מראה עור הלבן ביותר יביא לחשוב בלובן הבהרת שהיא כהה. ועמֹק אין מראֶהָ מן העור – רוצה לומר שהיא כהה, באופן שלא יֵרָאֶה מראֶהָ עמוק מן העור - והיא ספחת הבהרת שזכרנו. והנה יֵאָמֵר שֵׁם הבהרת גם על מה שהוא למטה בלובן ממראות נגעים; אמר בבוהק במה שאחר זה: ׳בֶּהָרֹת לבנֹת׳ (פסוק לח), ואחר זה זכר שהם ׳בֶּהָרֹת כהות לבנֹת׳ (פסוק לט). והנה זכר זה המין מהנגעים, לפי שלא זכרוֹ בראש הענין. ולמדנו כי גם בו, שלבנוּתוֹ כהה, ינהג זה הדין, רוצה לומר שיצטרך להסגיר, אף על פי שלא הפך שערו ללבן. ואפשר שיכלול במה שאמר ׳ועמֹק אין מראֶהָ מן העור׳ כל הנגעים זולת הבהרת, כי כבר יפול שֵׁם הבהרת בכולם, כמו שזכרנו. ושערה לא הפך לבן – רוצה לומר שלא הפך הנגע שתי שערות בו ללבן; וכשהיה הנגע כן לא יהיה בכאן דבר מורה על טומאה בו, כי אם לובן הנגע; ואולי אינו צרעת כיון שאין בו אחד מאלו הסימנין. והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים – רוצה לומר שיסגיר בעל הנגע שבעת ימים, כי בזה הזמן יתכן שישתנה ענין זה הנגע ויתבאר ענינו, לחוזק רושם שבעת ימים בדברים הטבעיים; עם שבזה הזמן תשוב הלבנה במבט מרובע ממה שהיתה בו תחילה, כי מפני זה יסודר ממנה פועל מקביל באופן⁠־מה למה שהיה מסודר ממנה תחילה. (ה) וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו – רוצה לומר שהוא עדיין בגדר מראות הנגעים שהיה בהם תחילה, לא כהה הלובן ולא נתחזק. ולמדנו שזה הדין נוהג בכל הנגעים האחרים; ולזה אמר: ׳בעיניו׳, שיורה על ריבוי המראים, ולא אמר: ״בעינו״. ולמדנו עוד מזה שכל המראות הנזכרות מצטרפות להשלים שיעור הנגע. לא פשה הנגע בעור – רוצה לומר שלא נתפשט ממנו דבר בעור שהוא חוץ מהנגע, כי זה נקרא פשיון הנגע לפי הנהוג. והסגירו הכהן שבעת ימים שנית – רוצה לומר שלא ישפוט עדיין בזה הנגע שאינו נגע צרעת, ואף על פי שעמד בעיניו, לא נשתנה מראהו, לא כהה ולא נתחזק, ולא הפך שער לבן, ולא פשה — ואמנם הוצרכה התורה להורותנו זה הענין, כי היה אפשר שנחשוב שזה הוא כתם בעור לבד, לא עיפוש בבשר, ולזה לא נשתנה ענינו כלל — אבל יהיה טעון הסגר שני לבחון עוד ענין זה הנגע. ולפי שאמר ׳לא פשה הנגע בעור׳, למדנו שאם פשה הנגע בעור אחר ההסגר, הנה לא יוסגר שנית, אבל הוא טמא; ולמדנו בזה שהפשיון סימן טומאה, כשקרה אחר ההסגר — כי לא יתכן שיראה הכהן פשיון בראייה ראשונה שיראה הנגע, וזה מבואר בנפשו. והנה טעם היות ההסגר הזה שבעת ימים הוא מבואר מבואר ממה שזכרנו. ואחשוב שהטעם בזה ההסגר הוא הטעם בעינו אשר בשילוחו מחוץ למחנה, כדי שלא ישא ויתן עם בני אדם ויתעפשו מזה החולי; וכאילו זה דבר ממוצע בין הטהרה והטומאה; כי לא יצא מהעיר, ולא ישא ויתן עם בני אדם. והנה בהסגר באדם תועלת שני; והוא, כי מפני העדר התנועה יתקבץ החום היסודי ויתחזק, ויתכן לו שיגבר על החום הנכרי - שהוא סיבת הנגע - ויוציאהו לחיצוני הגוף ויתיכהו; וכאשר נתחזק החולי עם ההסגר, אז יורה על ריבוי זה העיפוש בגוף, ולזה יורה זה על הצרעת. (ו) וראה הכהן אֹתו ביום השביעי שנית, והנה כהה הנגע – רוצה לומר שנשתנה מראיתו אל לובן למטה מהלובן שהיה בו, אלא שהוא עדיין בגדר לובן הארבעה נגעים הנזכרים. ולא פשה הנגע בעור – רוצה לומר כי אף על פי שנשתנה מראהו, שיורה שהעיפוש בבשר, כיון שלא פשה הנגע בעור הנה הוא טהור, כיון שאין שם הֵהָפֵךְ שער לבן ולא פשיון. וזה, כי השתנות מראהו יורה באמת ששם עיפוש⁠־מה בבשר, אלא שאין כל נגע מתחדש מעיפוש בבשר צרעת, ואף על פי שמראהו כמראות הנגעים הנזכרים. ולפי שאמר ׳לא פשה הנגע בעור׳, למדנו שאם פשה אחר ההסגר השני הוא טמא. וטהרו הכהן מספחת הִוא – אמרו שהיא חזזית לבנה, ואינה ממין הצרעת, אף על פי שתמצא כלובן הבהרת; ולזה לא נראו בה סימני הצרעת, רוצה לומר שלא הפכה שער לבן ולא פשה הנגע. וכבס בגדיו וטהר – למדנו שהמוסגר מטמא בגדים. (ז) ואם פשׂה תפשה המספחת בעור אחרי הֵרָאֹתוֹ אל הכהן לטהרתו, ונראה שנית אל הכהן – רוצה לומר אל הכהן שראה אותו קודם זה; והסיבה בזה, כי הוא יכיר אם פשה אם לא. (ח) וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור, וטמאו הכהן צרעת הִוא – למדנו מזה שאם פשה אחר הטהרה שהוא טמא. (ט) נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן – רוצה לומר לראות ענינו, אם הוא צרעת אם לא. (י) וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת – רוצה לומר: או מחית בשר חי בשאת; וזה, כי כבר ידענו ממה שקדם שהשער הלבן הוא סימן טומאה, לא יצטרך שיתחבר עמו סימן המחיה; והנה תהיה הוא״ו הזאת תמורת ״או״ המחלק, כוא״ו ׳אביו ואמו קלל׳ (כ, ט). ולפי שסמך ענין המחיה להפיכת שער לבן, למדנו שהמחיה יחויב שתהיה כשיעור יהיה אפשר שיצמחו בה שתי שערות באי⁠־זה שיהיה מֵרְחָקֶיהָ, רוצה לומר באורך וברוחב, כי הנושא ראוי שיהיה אחד בשני אלו הסימנין המתחלפים הנופלים בו. והנה יהיה מחית הבשר החי אשר בתוך הנגע סימן טומאה, כי זה יורה על שזה העיפוש בא לזה המקום מהבשר והעור מחוץ מהם, ולזה הגיע אל מקיף המקום ההוא קודם שיגיע אל מרכזו; וזה ממה שיורה שזה העיפוש הגיע שם ממה שנדחה אליו מהעיפוש מפנימי⁠־הגוף; וזה, שאם היתה התחלת הויית זה הנגע בבשר שהוא בו, היה מן הראוי שיהיה התחלתו במרכזו ואחר יתפשט לחוץ; וזה מבואר מאד. ולפי שהנשאר מהשאת סְביב המחיה ראוי שיהיה בו אפשרות צמיחת שתי שערות באי⁠־זה שיהיה מֵרְחָקָיו, הנה ראוי שיהיה רוחבו שיעור צמיחת שתי שערות; ולזה יהיה אורך זה הנגע ורוחבו באופן שיתכן שיצמחו בו שש שערות. ולפי שכל נגע ראוי שיהיה באופן שיהיה ראוי למחיה ולהפיכת שער לבן, הנה יהיה בזה ראיה ששיעור הנגע לא יהיה פחות מהשיעור שזכרנו במה שקדם, רוצה לומר שיתכן שיצמחו בו שלושים ושש שערות, שש באורך ושש ברוחב. (יא) צרעת נושנת הִוא בעור בשרו – רוצה לומר כשהיתה מחית בשר חי בשאת; והנה להיות זה העיפוש נושן בתוך הגוף, יִלְאֶה הטבע לדחותו לחיצוני⁠־הגוף, כי אם בזה האופן החלוש. וטִמאו הכהן, לא יַסְגִרנו כי טמא הוא – למדנו מזה שאין מסגירין את הטמא. והסיבה מבוארת במה שקדם, כי לחוזק טומאתו ראוי שיצא מחוץ למחנה. והנה לימדה אותנו התורה זה הדין בשאת, וממנו נלמד בבהרת, כי היא יותר ראויה בזה הדין, להיותה יותר מורה על חוזק הצרעת. (יב) ואם פרוח תפרח הצרעת בעור, וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו, לכל מראה עיני הכהן – רוצה לומר שתכסה הצרעת את כל עור בעל הנגע, מראשו ועד רגליו, לכל מה שישלוט בו ראות עיני הכהן, פרט לבית הסתרים שאינו מעכב, כי אין הראות שולט בו כשיעמוד המצורע כמשפט עמידת האדם וכמנהגו; ולזה לא יעכב העור שבתוך הקמטים, כי אינו נראה. וראוי שיהיה כל הפורח בגופו כמראה הצרעת, שנאמר: ׳וכסתה הצרעת את כל עור הנגע׳; ואולם אם היה שם חלק לבן שיהיה לובנו למטה מלובן הצרעת - לא ינהג בו זה הדין. ולמדנו מזה שהרואה את הנגעים יצטרך שיהיו לו שתי עינים, כי בזה יהיה ראותו יותר שלם; שנאמר: ׳לכל מראה עיני הכהן׳. ולזה יתבאר גם כן שאין רואים את הנגעים אלא בעת שיהיה אור היום על שלמותו, לא בבקר ובערב, כי אז לא תהיה הראייה שלמה להבדיל מראות הנגעים. ולזה לא תהיה הראייה בתוך הבית, ולא ביום המעונן. וראוי שתדע כי ראיית הנגעים אפשר שלא בכהן; אבל המשפט אשר בהם, לטהר או לטמא או להסגיר, לא יהיה אלא בכהן, כי כבר דקדקה התורה שיהיו אלו הענינים נעשים על יד כהן. ואם אמר אומר: הנה כבר מצאנו גם כן שדקדקה התורה שתהיה ראיית הנגעים בכהן; אמרנו לו שכבר מצאנו מה שיורה שהראייה אפשר בזולתו, אמר בפרשת ׳כי יִפָּלֵא׳ בענין הכהנים: ׳ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע׳ (דברים כא, ה), והנה לא יבוא אז הנגוע אליהם, כמו שלא יבואו אז בעלי הריב אליהם, אבל יבואו אליהם המורים באלו ההוראות; ובהיות הענין כן, הנה מה שמיוחד להם מהנגעים הוא שיהיה המשפט על פיהם, לא הראייה. וראוי היה להיות כן, כי הראייה תלויה בבחינת אלו המראות וידיעת משפטם, וזה אפשר שיִשלם באי⁠־זה שיהיה ממי שראוי לסמוך עליו; ואמנם המאמר לטהר או לטמא או להסגיר ראוי שיהיה על פי הכהנים, למעלתם, וזה מה שדקדקה התורה באלו הדברים שיהיו על יד כהן. (יג) וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו, וטהר את הנגע, כֻּלּוֹ הפך לבן טהור הוא – הנה אחשוב שהסיבה בזה, כי כשראה הכהן שהתחיל לדחות זה העיפוש לחיצוני⁠־הגוף, ואחר כן יראה התפשטותו בכל חיצוני⁠־הגוף, הנה יורה זה על ממשלת החום היסודי על זה העיפוש, ומפני זה דחהו בכל הצדדים לחיצוני⁠־הגוף, כמו שידחה החום הנכרי בקדחות בימי הגבול לחיצוני⁠־הגוף, ויִדָּחֶה שם מכל המקומות ויותך בזיעה, ואז יהיה הבריאות. ולזה לא יִטמא זה שפרחה הצרעת בכולו, אף על פי שנהפך כל שערו ללבן, כי זה הוא מדרך העיפוש הנדחה שם; ולזה אמר אחר זה: ׳וביום הֵרָאוֹת בו בשר חי יטמא׳ (פסוק יד) - למדנו שבמחיה מטמא ולא בשער לבן. וכבר העירתנו התורה כי מאמר הכהן באלו הענינים לא יחייב שיהיה כן אלא כשיהיה מסכים לאמת, ולזה אמר: ׳וטהר את הנגע, כֻּלּוֹ הפך לבן טהור הוא׳, ויתבאר מזה שאם טיהר מה שאינו טהור - לא תועיל טהרתו. וזה תמצא כפול בזה הענין; אמר: ׳נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אֹתו׳ (פסוק ג); ׳וטהרו הכהן מספחת הִוא׳ (פסוק ו); ׳וטמאו הכהן צרעת הִוא׳ (פסוק ח); ׳וטמאו הכהן לא יסגִרנו כי טמא הוא׳ (פסוק יא); ׳וטמאו, הבשר החי טמא הוא צרעת הוא׳ (פסוק טו); ׳וטהר הכהן את הנגע טהור הוא׳ (פסוק יז); וזה תמצא נכפל בכל זה הענין. ומזה גם כן יתבאר שהראייה ובחינת המשפט בנגעים אפשר שתהיה בזולת כהן; וזה, שכבר אמר: ׳וטהרו הכהן מספחת הִוא׳ (פסוק ו), רוצה לומר שכאשר יבחן שהיא מספחת, באי⁠־זה צד שיהיה, הנה יטהרנו הכהן; וכן מה שאמר: ׳וטמאו הכהן צרעת הִוא׳ (פסוק ח); כי אינה צרעת מצד בחינת הכהן ענינה, אבל היא צרעת מצד ענינה בעצמה, אי⁠־זה שיהיה מן האנשים שיבחן ענינה. (יד-יז) וביום הֵרָאוֹת בו בשר חי יטמא – הטעם בזה התבאר במה שאמרנו במחיה; וזה, כי הנגע הוא בהרת או שאת ובה מחית בשר חי שהיא טמאה, לפי מה שקדם. וגם כן הנה מפני שלא ימשול הטבע לדחות זה העיפוש מכל הצדדים לחיצוני⁠־הגוף, הנה יֵרָאֶה שהעיפוש הוא עדיין בפנימי⁠־הגוף. ולזה אם ישוב אחר כן זה הבשר החי לההפך ללבן הנה הוא טהור. (יח) ובשר כי יהיה בו בעֹרו שחין ונרפא – הנה השחין יורה, לפי הוראת הגדר, על מה שיִפָּסֵד בו העור בסיבת חום שאינו חום אש; וכשהיה זה בסיבת חום אש יקרא ׳מכות אש׳. וזה החום בכלל, איך שיהיה, הוא חום נכרי, ולזה אפשר שיתחדש ממנו העיפוש במקומו ותתחדש שם צרעת. אלא שזה לא יהיה בעת שהוא מוציא מוגלא במקום השחין והמכוה, אבל יהיה זה אחר שהתחיל לעשות עור חלוש, ולזה אמר: ׳צרבת השחין הִוא׳ (פסוק כג) כמו שיתבאר, ולזה אמר: ׳ונרפא׳ — רוצה לומר שיהיה נרפא באופן שיהיה שם במקומו מה שידמה לעור, ואז יוכל להתחדש בו שאת או בהרת. ובהיות הענין כן הוא מבואר שאין הרצון באומרו ׳ונרפא׳ שיהיה נרפא בשלמות. (יט) והיה במקום השחין שאת לבנה, או בהרת לבנה אדמדמת – רוצה לומר שיהיה צבעה מעורב מלובן ואודם, באופן שיהיה הלובן המופלג ההוא נוטה לאודם נטייה⁠־מה. וראוי שתדע שהמעורב מלובן ואודם ינהג גם כן בשאת; אמר אחר זה: ׳והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת׳ (פסוק מג); ומזה נשפוט שהענין כן בספחת הבהרת והשאת. ויתבאר שזה המראה המעורב עם אודם ינהג גם כן בצרעת עור בשר, שנאמר: ׳והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר׳ (פסוק מג). ובכלל, הנה מראות נגעי הצרעת ראוי שיהיו בלתי מתחלפים זה מזה באי⁠־זה מקום שיהיו מגוף האדם; וזה מבואר עם מעט עיון. וכבר ביארו רבותינו ז״ל איך נשפוט באלו המראים המתמזגים עם אודם, לפי מה שקיבלו בזה מפי משה, איש מפי איש; והוא, שכאשר נקח כוס מלא חלב ונשליך לתוכו שני טיפי דם - יהיה מראהו כמראה בהרת לבנה אדמדמת; ואם השלכנו לתוכו ארבעה טיפי דם - יהיה מראהו השאת האדמדמת; ואם השלכנו לתוכו שמונה טיפי דם - יהיה מראהו כמראה ספחת הבהרת האדמדמת; ואם השלכנו לתוכו ששה עשר טיפי דם - יהיה מראהו כמראה ספחת השאת האדמדמת. והיה זה כן, כי האודם, להיותו הפכיי ללובן באופן⁠־מה, הנה יחסר לובן הנגע כשהתמזג עמו; וכל מה שהיה המראה יותר לבן ישאר יותר לבן, וזה בלתי צריך אל ביאור; ומזה יתבאר שהבהרת היא היותר לבנה עם אדמימותה, ואחריה השאת, ואחריה ספחת הבהרת, ואחריה ספחת השאת; וזה דומה ליחס מדרגותיהם בלובן. ואולם שהמראה הלבן המעורב באודם יורה על הצרעות הנה הוא מבואר מן החוש; והסיבה בזה, כי מפני שהיה שורש הויתו מהדם המעופש, הנה יקרה לו זה, והוא היותר נמצא. (כ) וראה הכהן והנה מַרְאֶהָ שפל מן העור – רוצה לומר שהיא בהרת מצד הלובן, כמו שזכרנו במה שקדם. ושערה הפך לבן – זה יורה על העיפוש והחום הנכרי, כמו שהתבאר במה שקדם. וטמאוֹ הכהן נגע צרעת הִוא בשחין פרחה – הנה מפני החום הנכרי, אשר בסיבתו נהיה השחין, נשאר שם זה הרושם עד שהגיע ממנו זה העיפוש, ולזה ייחס אותו לשחין. או אפשר שנאמר שיהיה מיוחס לשחין במקרה, כי אפשר שיהיה זה העיפוש תוך הגוף, ולא מָשַׁל הטבע לדחותו כי אם לזה המקום החלוש שהיה בו השחין, וזה אמנם יהיה לחולשת טבע המקום ההוא. והנה הענין הראשון הוא יותר נאות, כי לזה הבדילה התורה בין שחין ומכוה ולא צירפם זה עם זה; ואילו היה מהעיפוש אשר תוך הגוף היתה הסיבה בשניהם אחת בעינה. והנה ביארה התורה זה הדין בבהרת, וממנה נלמד שכן הדין בשאר מראות נגעים, כי כבר זכרה אותם בתחילת הענין, אמר: ׳שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת׳ (פסוק יט). (כא) ואם יראנה הכהן והנה אין בה שער לבן – רוצה לומר שלא הפך הנגע שתי שערות ללבן; וזה מבואר ממה שאמר תחילה: ׳ושערה הפך לבן׳ (פסוק כ). ושפלה איננה מן העור והיא כהה – רוצה לומר שאין עמוק מַרְאֶהָ מן העור, ולזה אינה בהרת, אבל היא בהרת כהה, והיא ממראות נגעים. והסגירו הכהן שבעת ימים – כבר התבארה הסיבה בזה ההסגר במה שקדם. ולימדתנו התורה כי גם בזה הנגע שלבנוּתוֹ כהה ינהג זה הדין, רוצה לומר שכבר יצטרך להסגיר, אף על פי שלא הפך שערו ללבן. (כב) ואם פשה תפשה בעור – רוצה לומר בעור השחין, לא בעור הבשר; כי זה הנגע הוא במקום השחין; וחילקוֹ הכתוב מצרעת עור בשר, להורות שאינם מצטרפין זה עם זה; ולזאת הסיבה לא יתכן להם שיפשו זה לתוך זה. וטמא הכהן אֹתו נגע הִוא – רוצה לומר נגע צרעת; כי הפשיון הוא סימן טומאה, כשנתחדש אחר ההסגר, כמו שקדם; וכבר התבארה סיבת היותו סימן טומאה במה שקדם. (כג) ואם תחתיה תעמֹד הבהרת לא פשתה, צרבת השחין הִוא, וטהרו הכהן – רוצה לומר שכיון שלא פשה הנגע, ואין בו סימן טומאה, הנה היה זה הלובן אשר נתחדש שם - מקרה בעור ההוא, מפני החום אשר בסיבתו היה השחין, ואין שם עיפוש בבשר אשר תחתיו באופן שיתהוה ממנו צרעת, ולזה לא יהיה זה נכנס בגדר הצרעת. (כד-כח) או בשר כי יהיה בעֹרו מכות אש, והיתה מחית המכוה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה – הנה זכר קצת מראות הנגעים, והוא הדין לנשארים. וקרא ׳מחית המכוה׳ - העור החלוש שנתחדש שם אחר התרפאהּ מהמוגלא אשר בה. והנה כל הנמשך בענין המכוה שוה למה שנאמר בענין השחין; וממה שאמרנו שם יתבאר כל מה שנאמר בענין המכוה, לא יתחלף. אלא שכבר אמר בסוף: והִוא כהה - שאת המכוה הִוא (פסוק כח), מה שלא אמר מה שיתיחס לזה בשחין; והנה הביאור בו שהיא כהה, שנשתנו מראיה אל לובן הוא למטה מהלובן שהיתה בו, אלא שמראיתה היא ממראות נגעים; והנה עם כל זה לא נשפוט שיהיה זה נגע צרעת; ואף על פי שכבר יורה השתנות מראיה ששם עיפוש בבשר שתחת העור, הנה אינו באופן שיהיה צרעת, אבל הוא נגע אחר מתחדש בסיבת המכוה, ולזה לא פשה הנגע ולא נהפך שערו ללבן. והנה יתבאר שנגעי השחין והמכוה אינם מצטרפין זה עם זה, ואינם פושין זה לתוך זה, כי התורה חילקה אותם, עם היות דיניהם שוין, להורות שנגעיהם חלוקים זה מזה. ואין בהם הסגר כי אם שבוע אחד, ואין מחית בשר חי בהם סימן טומאה. (כט) ואיש או אשה כי יהיה בו נָגע בראש או בזקן – רוצה לומר במקום צמיחת השערות. וינהג באשה נגע הזקן אם היה לה זקן, ולא ינהג באיש אם לא היה לו זקן. והנה זה הנגע נקרא ׳נתק׳, וענינו שנתקו משם השערות בסיבת אי⁠־זו ליחה שדרכה שיקרה ממנה זה. (ל) וראה הכהן את הנגע והנה מראהו עמֹק מן העור – רוצה לומר שהוא במדרגת לובן הבהרת. ובו שער צהֹב דק – יקרא ׳צהֹב׳ - השער שצבעו כצבע הזהב; ויקרא ׳דק׳ בזה המקום כשהיה קצר ולקוי, לא כשהיה ארוך ודק. והיה זה כן, כי זה השער הוא ראיה על עיפוש הצרעת אשר קרה בסיבתו הִנָּתֵק אלו השערות מזה המקום, כי זה מין⁠־מה מהצרעת, כמו שהתבאר בספרי הרפואה, ויקראוהו חולי השועל; והנה יקרה מזה העיפוש שלא יאות האיד העולה אל הראש להתהוות ממנו שער, או אם יתהוה ממנו - תהיה הויה חלושה, ולזה לא יקרה לו שיארך; וזה, שזה החולי יקרה משְּרֵפָה תתחדש בדם, או ממה שיִדמה לזה מהליחה שהיא בלתי נאותה להוית השער אם לא באופן חסר, ולזה לא יארך, להעדר מזונו, ולזאת הסיבה הנה אם יתילד שם שער - יהיה צהוב, להתיחס זה הצבע לזה העיפוש הבא בזה המקום בזה האופן, ולא יהיה שחור כצבע שער האיש הבריא. ומפני זה היה השער הצהוב הדק בנתק סימן צרעת, כשהיו בו שתי שערות בזה התואר, כי שֵׁם השער לא יֵאָמֵר בפחות משתי שערות, כמו שהתבאר בשורשים הכוללים. והנה לימדתנו התורה שאף על פי שיהיה לובן הנתק כלובן הבהרת, לא נשפוט שהוא צרעת אם לא היה בו שער צהוב דק. והנה אין מתנאֵי זה השער שיהיה הנתק מהפך אותו בזה התואר, כמו הענין בשער הלבן; אבל אף על פי שהיה שם זה השער קודם חידוש הנתק, זה השער הנה הוא סימן טומאה. וסיבת זה, כי דקותו יוכיח שהאיד העשני העולה שם איננו נאות להויית השער. (לא) וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמֹק מן העור – רוצה לומר אף על פי שאין מראהו עמוק מן העור, כיון שאין בו שער שחור - רוצה לומר שתי שערות שחורות ויהיה השער בלתי דק - הנה יצטרך להסגיר, לבחון ענין זה הנגע, אם הוא בסיבת צרעת אם לא. ולמדנו מזה שאם היה בו שער שחור שלם ההויה - רוצה לומר שיצמח באורך לפי הראוי - הנה הוא מציל על זה הנגע. וכן למדנו מזה שאם לא היה בו שער צהוב דק לא נשפוט מפני זה שיהיה טהור, אף על פי שמראה עור הנגע איננו עמוק מן העור, אבל יצטרך להסגיר. והנה הטעם בזה ההסגר התבאר במה שקדם. וראוי שתדע כי ענין השער השחור הוא מתיחס לענין מחית הבשר החי, אלא שהמחיה סימן טומאה והשער השחור סימן טהרה; והנה דין שיעורו הוא דין שיעור המחיה, ודין שיעור הנתק אשר סביבו דין שיעור הנגע אשר סביב המחיה; ולזה ראוי שיקיף הנתק השער השחור כשיעור שיהיה ברוחבו כדי צמיחת שתי שערות, כדי שיתכן שיהיה בו שער צהוב דק. והנה הסיבה מבוארת למה יהיה שער שחור אשר באמצע הנתק סימן טהרה. (לב) וראה הכהן את הנגע ביום השביעי – הוא שביעי ליום ראיית הנתק. והנה לא פשה הנתק – שאם פשה, היה זה סימן שהוא מצורע, כי זה יורה על שזה העיפוש מתחזק בגופו ולזה ימשך ממנו זה הנתק לשער. ולא היה בו שער צהֹב – רוצה לומר שער צהוב דק שזכר במה שקדם. ולפי שידענו ממה שקדם שהשער הצהוב הדק הוא לבדו סימן צרעת בנתקים, הנה יתבאר שוא״ו ׳ולא היה בו שער צהֹב׳ הוא תמורת ׳או׳ המחלק, ולזה יטמא הנתק בשער צהוב דק או בפשיון. ומראה הנתק אין עמֹק מן העור – רוצה לומר: הנה כשלא היה בו אחד משני אלו הסימנין, הנה אף על פי שאין מראה הנתק עמוק מן העור לא נשפוט שיהיה טהור, אבל יצטרך להסגיר, לבחון ענין זה הנגע אם הוא צרעת אם לא. (לג) וזאת הבחינה תהיה בזה התואר, שיתגלח שער ראשו או זקנו — והנה לא הקפידה התורה שתהיה התגלחת בכהן; ואולם השערות שהם את הנתק - לא יגלח, והם הסמוכות לנתק, כדי שיוכל הכהן לבחון בהם אם פשה הנתק, כמו שיֵראה ממה שאמרה התורה בזה. ולזה הוא מבואר שאין התגלחת מעכבת ההסגר כיון שיכיר הכהן הפשיון בזולת התגלחת, כמו שנתבאר ממה שנזכר בהסגר הראשון בנתקים. והסגיר הכהן את הנתק שבעת ימים שנית – כבר נתבארה הסיבה בזה במה שקדם. (לד) וראה הכהן את הנתק ביום השביעי – רוצה לומר להסגרו, שהוא יום שלושה עשר מהראייה הראשונה. והנה לא פשה הנתק בעור – הא אם פשה, הנה הוא טמא. ומראהו איננו עמֹק מן העור – רוצה לומר אף על פי שאין מראהו עמוק מן העור ואין בו סימן צרעת, הנה יהיה טעון כיבוס בגדים; ולא נאמר שיהיה דינו כדין הקרח והגיבח שהוא טהור ואינו טמא כלל, אף על פי שכבר נראה עתה שסיבת זה ההִנָּתֵק לשער לא היה צרעוּת, אבל היא סיבת הקרחוּת והגבחוּת בעינה; אבל על כל פנים יטהרנו הכהן, שנאמר: וטהַר אֹתו הכהן וכבס בגדיו וטהר. (לה-לו) ואם פשׂה יפשׂה הנתק וגו׳ – למדנו שהפשיון מטמא גם אחר הטהרה. לא יבקר הכהן לשער הצהֹב טמא הוא – רוצה לומר שכיון שפשה הנה הוא טמא, אף על פי שאין בנתק שער צהוב דק, ולזה לא יצטרך הכהן להסגירו לבחון אם יצמח בו שער צהוב דק, כמו הענין בראייה הראשונה של נתק; ואמר זה, שלא נחשוב, מפני שטיהרו הכהן שיהיה דין הראייה הזאת דין הראייה הראשונה, שאינה מטמאה בזולת שער צהוב דק. והוא מבואר שהשער הצהוב מטמא שלא בפשיון, כי זה הדין היה גם בראייה הראשונה, כמו שקדם. (לז) ואם בעיניו עמד הנתק – רוצה לומר הנתק שנטמא בשער צהוב דק, כי בו יתכן שיֵאמר שעמד בעיניו, מפני היות לו מראה מוגבל, והוא הצהובוּת; ואמנם הנתק אין לו בעצמו מראה מוגבל, אבל יטמא באי⁠־זה מראה שיהיה, כשהיו בו סימני טומאה. ולזה יהיה זה המאמר בהכרח בנתק שהוחלט מפני שער צהוב. ושער שחֹר צמח בו נרפא הנתק טהור הוא – כיון שאמר ׳נרפא׳ למדנו שכבר היה מצורע קודם זה; ואמר שאף על פי שיהיה בו שער צהוב, כיון שצמחו בו שתי שערות שחורות במקום הנתק, הנה זה ראיה שסר עיפוש הדם ושב באופן שיתכן שיצמח ממנו השער לפי ענינו הטבעי. וראוי שתדע שאף על פי שנפלו אלו השערות השחורות, ונשאר שם הנתק והשער הצהוב - הנה הוא טהור; וזה, כי התורה אמרה שהוא נרפא; והנה תהיה נשירת אלו השערות לסיבה אחרת, זולת הצרעת, כמו שיקרה הקרחוּת והגבחוּת בזולת צרעת. (לח) ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרֹת בהרֹת לבנֹת – הם כתמים לבנים, ואינם נגעים, והם רושורא״ש בלעז, אבל לובנם למטה מלובן ארבע מראות נגעי צרעת. (לט) וראה הכהן והנה בעור בשרם בהרֹת כהות לבנֹת – רוצה לומר שהם למטה בלובן ממראות נגעים. בֹּהַק הוא פרח בעור טהור הוא – רוצה לומר שאין אלו הכתמים בסיבת עיפוש בבשר, אבל הוא כתם בעור. והנה האיש הבהקני נקרא רו״ש בלעז; והוא ענין יִקרה מבלבול ליחותיו ועירובם באופן בלתי שלם, כמו שיקרה לעוף שתהיה נוצתו מצבעים רבים לזאת הסיבה, כמו שהתבאר בטבעיות. (מ-מא) ואיש כי יִמָּרֵט ראשו – רוצה לומר שער ראשו. קרח הוא טהור הוא – למדנו שלאי⁠־זו סיבה שיהיה נמרט שערו, כיון שהוא קרח עתה, רוצה לומר שאין בעור ראשו שער, הנה הוא טהור, ולא יהיה דינו דין הנתקים, כי הקרחוּת יבוא הרבה פעמים לאנשים הבריאים. וכוונת התורה היתה בזה לבאר לנו, שעור הראש, כשלא היה בו שער, דינו דין שאר עור הבשר להטמא בנגעים. והנה ביארה התורה כי זה המקרה כשיהיה במה שאחורי הראש יִקָּרֵא ״קרחת״, וכשיהיה במה שלפאת פניו יִקָּרֵא ״גבחת״. ודין נגעי הקרחת ונגעי הגבחת הם כדיני נגעי צרעת עור בשר, אלא שאין בהם הפיכת שער לבן, כי אין בהם שער. ואין נגעיהם מצטרפין זה עם זה; ולזה הבדילה התורה הקרחת מהגבחת, עם היות דיניהם שוין. והסיבה בזה, להתחלף טבע אחורי הראש מטבע הצדדין, כמו שנזכר בספרי הרפואה; וזה, כי באחורי הראש תמשול הליחה הלבנה, ובצדדי הראש ימשלו השחורה והאדומה; והנה הלבנה מַקְבֶּלֶת לכל אחת מהן, ואם היה הפכיותה לאדומה יותר חזק; ולזה יֵראה שההווה מהם מהנגעים הוא מסיבות מתחלפות, להתחלפות הנושאים. ולזה לא יצטרפו זה עם זה, ולא יפשו זה לתוך זה. הלא תראה כי בשחין ובמכוה הבדילה התורה גם כן, עם היות דיניהם שוים, להיות החום הנכרי אשר בהם מסיבות מתחלפות. (מב) וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם – לא שיהיה קצת הנגע בקרחת ויִשלם שיעורו במה שהיה ממנו בגבחת, או בשאר עור בשר הנלוה להם; אבל יחוייב שיהיה כולו בקרחת או כולו בגבחת; ולזה כפל זה הענין ואמר: בקרחתו או בגבחתו. והנה למדנו מזה שהנגע הלבן מטמא עם היותו אדמדם כמו שיטמא בהיותו לבן לבד; וזה כולל בכל נגעי צרעת עור בשר, ואף על פי שלא נזכר זה שם; וזה, כי הצרעת הנזכרת בזה המקום דינה דין צרעת עור בשר, כמו שאמר: ׳כמראה צרעת עור בשר׳ (פסוק מג). צרעת פֹּרחת הִוא בקרחתו או בגבחתו – רוצה לומר שזאת הצרעת צמחה בקרחתו או בגבחתו, ולא נשפוט מפני זה שיהיה המרט השער בקרחת או בגבחת בסיבת צרעת, אבל ישוב הקרח או הגיבח לטהרתו בהרפא זה הנגע שנתחדש בקרחתו או בגבחתו ואף על פי שנשאר הקרחת או הגבחת על ענינו. (מג-מד) וראה אֹתו הכהן והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת בקרחתו או בגבחתו, כמראה צרעת עור בשר – הרצון בזה שיראה אותו הכהן באופן ראייתו צרעת עור בשר, להסגיר ולטמא ולטהר, כי דיניהן שוין; אלא שבזה הנגע לא יקרה שיהפוך שערו ללבן, מפני שאין בו שער; ואמנם יטמא בפשיון ובמחיה. וזכרה התורה זה המראה הלבן⁠־אדמדם בשאת, וממנו נלמוד שכן הענין בשאר מראות הנגעים; ולזה כללה אותם תחילה במה שאמרה: ׳נגע לבן אדמדם׳ (פסוק מב). ולפי מה שנתבאר בזה המקום שדין הקרחת והגבחת הוא דין עור בשר, הנה נלמוד מזה שכבר ינהג בהם דין נגעי שחין ומכוה, כמו הענין בשאר עור בשר. והנה אמר ׳איש׳ בראש הפרשה הזאת (פסוק מ), לפי שהקרחוּת והגבחוּת הוא יותר נמצא בו, ולא יִמָּצֵא באשה כי אם על דרך הזרות הנפלא; אבל על כל פנים יתבאר מטבע הענין בעצמו, שדינו שוה לאיש ולאשה, כי בהִפָּקֵד השער מאלו המקומות ישוב העור במדרגת עור בשר. (מה) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים – זה כולל כל מיני הצרעת. והרצון בו, כי כשהיה מוחלט לטומאה יחוייב שיהיו בגדיו קרועים, לבזותו; והתועלת בזה הבזיון הוא, כי מזה נתעורר על חסרון החומר, שהוא סיבת זה העיפוש וההפסד, ונעמוד מזה על מציאות הצורה. וראשו יהיה פרוע – ראוי שתדע כי פריעת הראש תֵּאָמֵר בפנים שונים. וזה, כי תֵּאָמֵר על השבתת התגלחת — ולא יִקָּרֵא זה פרוע ראש עד ששבת מהתגלחת שלושים יום; ותֵּאָמֵר על ביטול הכיסוי והגילוי הנהוג לראש — וזה, שאם כיסהו כולו, הנה השבית ממנו מה שהוא נהוג שיתגלה ממנו, ואם גילהו כולו, הנה השבית ממנו מה שהוא נהוג שיתכסה ממנו; ומזה הענין השני יהיה אומרו: ׳ופרע את ראש האשה׳ (במדבר ה, יח), רוצה לומר שיסיר הצעיף שהיא מתכסה בו, וישאר שערה מגולה. והנה הרצון בזה המקום אינו לגדל פרע, כי אי אפשר בזה המקום שיהיה פרוע הראש בזה האופן תכף היותו טמא, אלא אם קרה שעמד קודם זה מהתגלחת שלושים יום; ולזה ראוי שתהיה הכוונה בו אם כיסוי הראש, אם גילוי הראש. ולפי שאמר אחר זה: ועל שפם יעטה, שיורה על הפלגת הכיסוי בראש יותר מהנהוג, הנה יהיה הרצון בזה שיהיה ראשו מכוסה באופן שישבית ממנו הגילוי הנהוג. ועל שפם יעטה – הוא השער שעל השפה. והיתה הצוואה שיכסהו, כמו שיעשה זה האבל. והנה הטעם בזה הוא הטעם בקריעת בגדיו. ולפי שאמר זה הענין בלשון זכר, והיו קצת הדברים אשר בו אם בלתי נמצאים לנקבה, כמו השפם, אם שאין ראוי שינהגו בנקבה, כמו קריעת הבגדים, כדי שלא יתגלה בשרה ויביא זה לדבר ערוה; הנה אין אלו הענינים נוהגים באשה, כי אין ראוי שנלמד זה הדין באשה ממה שנזכר בזה לאדם, כי זה יותר בלתי ראוי בחוק האשה ממה שהוא בחוק האדם. וטמא טמא יקרא – ירצה בזה שיקרא הטמא לאנשים שהוא טמא, כדי שיפרשו ממנו. ולפי שאמר ׳וטמא׳, ולא אמר ״וצרוע״, למדנו שזה הדין נוהג בכל הטמאים, כדי שלא יטמאו זולתם. והוא מבואר מעצם הענין שזה הדין ראוי שיהיה שוה לאשה ולאיש. (מו) כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא – למדנו מזה שכאשר סר הנגע - סרה טומאתו, כשיטהר. והנה סור הנגע יהיה אם בסיבת רפואה, אם בסיבת קציצת הנגע. והנה יטהר בקציצת הנגע, כשהיתה הקציצה ההיא לא מבחירתו; ואולם אם היתה בבחירתו - איננו ראוי שיטהר בה, כי הוא חוטא בזה הפועל, כמו שיתבאר במה שיבוא. ומשל הקציצה שהיא לא מבחירתו - אם קרה שתהיה בהרת בבשר הערלה, כי הוא יוכרח למול ולקוץ בהרתו. וכן הענין אם נקצצה במקרה, שלא בכוונה. וכן הענין בתלישת סימני טומאה. בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו – למדנו מזה שהוא יוצא חוץ לשלוש מחנות, רוצה לומר חוץ ממחנה ישראל. והסיבה בזה מבוארת ממה שקדם. והוא מבואר שלא ינהג זה אלא בעיר מוקפת חומה, כי התורה אמרה: ׳מחוץ למחנה מושבו׳, והנה המחנה שיש לו חוץ יחוייב שיהיה לו תוך, ויהיה מוקף מחיצה. והנה למדנו מזה שמושבו הוא טמא; ולזה חייבה התורה שיהיה חוץ למחנה. וכבר יתבאר זה גם כן ממה שנאמר בנגעי בתים שמטמאין בביאה, כמו שיתבאר שם.
(א-נט) {פתיחה לצרעת בגדים}
והנה להעיר כי זה ההפסד בא לאדם מצד החומר, לא מצד הצורה, זכרה התורה אחר זה טומאת צרעת בקצת הדברים שישתמש האדם בהם, הבאים מהצמח והחי והם במדרגת הדומם. וענין הצרעת באלו הדברים הוא שיגבר בהם הלחות הנכרי והחום הנכרי, ויחלש חומם היסודי אשר היה מעמיד הלחויות אשר בהם, באופן שידרכו אל הכילוי והִפָּרֵד ההרכבה מצד התכת לחויותיהם אשר בהם קיומם. והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום; כבר תמצא זה במקומות העפושים, כמו מימי⁠־האשפות ומה שידמה להם. ולפי שאין באלו הדברים התחלה תובילם אל הרפואה מזה העיפוש, כמו הענין באדם שהוא חי, הנה כשיִטמאו אלו הדברים בזה האופן - ישרפו, להעיר על חסרון החומר, ושמצד צורתו היה השתמשות האדם בו. ולזה נמנע ההשתמשות בו לאדם, ונאסר בהנאה, להורות על זה הענין. (מז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, בבגד צמר או בבגד פשתים – לפי שהיותר נהוג בבגדים הוא שיהיו מצמר או מפשתים, לא הסכימה התורה שיהיה נוהג ענין אלו הנגעים כי אם באלו המינין מן הבגדים. ולזאת הסיבה הוא מבואר שלא ינהג זה בצמר ההווה מהגדל בים, כי אינו נהוג שיעשו מזה בגדים. ובכלל, הנה לא ינהג אלא בצמר הבא מן הצאן. וכבר יתבאר מהשורשים הכוללים שאם היה רובו צמר או פשתים הנה יטמא בנגעים. ולפי שסמך בגד צמר לבגד פשתים, והיה מבואר בבגד פשתים שהוא לבן, הנה יחוייב בבגד צמר שיהיה לבן, ואז ינהג בו זה הדין; ולזה לא ינהגו נגעי בגדים בצבועין, אף על פי שנצבעו בידי שמים; וזה, כי באלו הענינים, שהם חידוש, לא נקח אלא מה שבא בתורה, בזולת הקש ודמיון. (מח) או בשתי או בערב לפשתים ולצמר – רוצה לומר שאם טוו מהפשתים או מהצמר השתי - והוא הדק ממנו - או הערב, יטמאו בנגעים. או בעור או בכל מלאכת עור – ירצה באומרו או בעור – כלי עור; ולזה תראה שאחר זה אמר תמורת זה: ׳או בעור לכל אשר יעשה העור למלאכה׳ (פסוק נא), ׳בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור׳ (פסוק נג); ולמדנו מזה שלא יטמא העור בנגעים אם לא היה כלי משמש את האדם; ואם ישמשהו, באי⁠־זה אופן שיהיה, הנה יטמא בנגעים. והנה נלמד זה גם כן, כי התורה הקדימה בזה המקום היותר נכבד - ולזה הקדימה הבגד לשתי ולערב; ובזה יתבאר כי בהַקדימהּ ה׳עור׳ ל׳כל מלאכת עור׳ יהיה בהכרח ה׳עור׳ יותר נכבד, והוא מורה על הכלים המשמשים את האדם שימוש נראה; ובאומרו ׳בכל מלאכת עור׳ הִרְבָּה הכלים שישמשו האדם באופן חלוש, כמו האוהלים של עור ומה שינהג מנהגם. ולפי שאמר ׳בכל מלאכת עור׳, והיה מבואר כי המלאכה שתֵעשה מן העור בעצמוּת וראשונה אין העור צבוע בידי אדם, הנה לא ינהג זה הדין בעור הצבוע בידי אדם. ואמנם ינהג בעור הצבוע בידי שמים, כי הבדילה התורה אותו מהבגד, ולזה לא נלמד בו זה הדין מבגד. (מט) והיה הנגע ירקרק או אדמדם – הנה מפני שההכפל בכל הענינים הוא לחוזק, הנה ירצה בזה ירוק מאד ואדום מאד. (נ) והסגיר את הנגע שבעת ימים – לבחון ענינו לאי⁠־זה תכלית יפנה. כי למספר השבעה ימים רושם חזק בענינים הטבעיים. והוא דבר ממוצע בין הטהרה והשילוח חוץ למחנה, כמו שקדם. ולזה יתבאר שדין השילוח חוץ למחנה ינהג בבגדים ובכלי עור ובשתי ובערב. (נא) והנה ביום השביעי ישוב לראותו, ואם פשה הנגע יטמאנו, כי הנגע הוא צרעת ממארת, רוצה לומר שמביאה מְאֵרָה והֶשְׁחֵת וכילוי לדבר אשר הוא בו. (נב) ושרף את הבגד וגו׳ – הטעם, כדי שלא יגיע ממנו תועלת לאדם. וזאת השריפה היא חוץ לעיר, כי הבגד המנוגע ישולח חוץ לעיר, כמו שביארנו. וראוי שתדע שהפשיון יהיה בבגדים ובעור, אם בשיתפשט הנגע יותר ממה שהיה חוץ לנגע, וזה יהיה בכל שהוא; אם בשיתחדש בהם נגע אחר, כי זה גם כן יורה על התפשט זה המקרה בכללות הבגד והכלי⁠־עור. וזה מבואר בנפשו; ויתבאר עוד ממה שאמר בסוף זה הענין: ׳פֹּרַחַת הִוא׳ (פסוק נז), כי אף על פי שזה הנגע הוא נגע אחר, הנה דינו דין הפשיון. (נג-נה) ואם יראה ביום השביעי שלא פשה הנגע, הנה יצוה הכהן ויכבסו את אשר בו הנגע, לא כל הבגד וכל הכלי, כי הצורך בזה הכיבוס הוא בעבור הנגע להעביר זה הכתם; ולזה יחוייב שיֵעָשׂה במה שיתכן בו העברת הכתם; ובזה תהיה בחינת המקרה אשר היה בעבורו זה הנגע, כי אם היה דבר מחוץ - יסור בזה האופן, ואם היה בעצם הבגד או העור - לא יסור. והסגירו שבעת ימים שנית – לבחון ענינו בסוף השבעה ימים. ואם לא הפך את עינו מהמראה שהיה בו נגעו, הנה אף על פי שהנגע לא פשה - הנה הוא טמא, וישרף באש חוץ למחנה, כמו שקדם. פְּחֶתֶת הִוא בקרחתו או בגבחתו – רוצה לומר שזה הנגע הוא דריכה אל הפחת והחסרון והִפָּרֵד ההרכבה, היה שיהיה הבגד או העור חדש או הפכו. והנה בבגדים ובעור יֵאָמֵר ה׳גבחת׳ - לפי מה שיורה עליו הגדר - על החדשים, ו׳קרחת׳ יֵאָמֵר על השחקים. (נו) ואם ראה הכהן והנה כֵּהָה הנגע אחרי הֻכַּבֵּס אֹתו – רוצה לומר שנשתנה אל ירוקוּת חלוש ממה שהיה, או אל אודם חלוש ממה שהיה; וקרע אֹתו מן הבגד או מן העור או מן השתי או מן הערב – רוצה לומר שיקרע מקום הנגע ויסירהו משם. והנה לא ביארה התורה מה יעשה בזה הנגע שקרע; והנה נלמד מן הענין שהוא נשרף; ולזאת הסיבה הוסר, להציל על שאר הבגד והעור. (נז) ואם תֵּרָאֶה עוד בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור – מפני שקרא אותו ׳כלי׳ אחר הקריעה, למדנו שיחוייב שיָשים בבגד ובעור, במקום הקרע, מה שיתוקן בו וישאר כלי כמו שהיה. ומזה גם כן למדנו שכל מה שזכר מן העור הם כלים. ואם תֵּרָאֶה עוד באי⁠־זה מקום שיהיה מהעור והבגד, ואפילו במקום שטלו בו המטלית לתקנו - פרחת הִוא, באש תשרפנו את אשר בו הנגע – רוצה לומר שזה העיפוש צומח בזה הבגד והעור, להיותו דורך אל ההפסד. והנה אם היה זה הנגע בזולת המטלית - הנה לא יִשָּרֵף המטלית, שנאמר: ׳את אשר בו הנגע׳, והנה לא היה בו נגע כלל; ואמנם אם היה הנגע במטלית - הנה יִשָּרֵף עם הבגד והעור, שנאמר: ׳באש תשרפנו את אשר בו הנגע׳, רוצה לומר עם אשר היה בו הנגע. (נח) והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס וסר מהם הנגע, וכֻבַּס שנית וטהר – רוצה לומר שאם אחר ההסגר יראה שכבר סר ממנו הנגע, אף על פי שכבר נשתנה למראה אחֵר שאינו ממראות נגעים אלו, ולא חזר למראהו הראשון, הנה הוא טהור, אחר שיכבסו אותו כיבוס שני ויטבלו אותו. ולזה רמז באומרו ׳וטהר׳, רוצה לומר שיטהר בטבילה. וראוי שתדע ששיעור כל אלו הנגעים הוא כגריס הקלקי, כמו הענין בצרעת אדם, כי התורה זכרה אלו הנגעים יחד. (נט) זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וגו׳, לטהרו או לטמאו – רוצה לומר שכבר לימדה התורה בזאת הפרשה מתי יטהרם הכהן ומתי יטמאם. והנה לא זכרה התורה הדין אם סר הנגע בהסגר הראשון, כי דינו מבואר ממה שנזכר בזה בהסגר השני, כי מה שיטהר בו בהסגר השני כל שכן שיטהר בו אם קרה בהסגר הראשון. וכן לא זכרה התורה מה יהיה הדין אם כהה אחר ההסגר הראשון; והנה יתבאר שאם כהה אחר ההסגר הראשון לא יקרע וישרף כמו הענין אם כהה אחר ההסגר השני, אבל טעון כיבוס והסגר; כי התורה לא הבדילה בזה בין הפך עינו ללא הפך עינו, כמו שיראה שם, אבל כיון שלא פשה הנגע טעון כיבוס והסגר. ואמנם אחר ההסגר השני לא נזכר מה יהיה דינו אם כהה ופשה, אבל נזכר שם הדין אם לא נשתנה מראהו, אף על פי שלא פשה; ויתבאר שמה שביאר בלא כהה ולא פשה ינהג בכהה ופשה; כי עמידת הנגע בעינו הוא סימן הטומאה, וכן הפשיון; ואין הכהייה סימן לסור הנגע, כמו שאין העדר הפשיון סימן לסור הנגע; ולזה יהיה כהה ופשה מורה על הטומאה במדרגת מה שיורה עליו לא כהה ולא פשה. והוא מבואר שהוספת הנגע במראהו אינו למטה בהוראה על הטומאה מעמידת הנגע בעינו, ולזה הוא מבואר שאם הוסיף חוזק במראהו ולא פשה, יהיה דינו כאילו עמד בעינו ולא פשה; וכל שכן שיהיה טמא אם הוסיף חוזק בעינו ופשה. ובכאן נשלם הביאור בזאת הפרשה. והנה נתינתנו הסיבה בסידורה וזכירת תועלותיה יהיה אחר ביאורנו פרשת תורת המצורע, כי אז יִשלם זֵכֶר אלו הטומאות וטהרתם, ובזה יהיה מאמרנו בזה יותר שלם, ונהיה נמלטים מההכפל בדברים.מהדורת הרב ברוך ברנר והרב כרמיאל כהן, באדיבות הוצאת מכון מעליות (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144