×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר ט״זתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת קרח} וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן⁠־יִצְהָ֥ר בֶּן⁠־קְהָ֖ת בֶּן⁠־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן⁠־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי⁠־שֵֽׁם׃ (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב⁠־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל⁠־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל⁠־קְהַ֥ל יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל⁠־פָּנָֽיו׃ (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל⁠־קֹ֜רַח וְאֶֽל⁠־כׇּל⁠־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֶת⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֛וֹ וְאֶת⁠־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר⁠־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃ (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ⁠־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכׇל⁠־עֲדָתֽוֹ׃ (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן ׀ קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר⁠־יִבְחַ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב⁠־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל⁠־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ⁠־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ט) הַמְעַ֣טא מִכֶּ֗ם כִּֽי⁠־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת⁠־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃ (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אַחֶ֥יךָ בְנֵי⁠־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם⁠־כְּהֻנָּֽה׃ (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכׇל⁠־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְאַהֲרֹ֣ן מַה⁠־ה֔וּא כִּ֥י [תַלִּ֖ינוּ] (תלונו) עָלָֽיו׃ (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (יג) הַמְעַ֗טב כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי⁠־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם⁠־הִשְׂתָּרֵֽר׃ (יד) {שני} אַ֡ף לֹ֣א אֶל⁠־אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן⁠־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אַל⁠־תֵּ֖פֶן אֶל⁠־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת⁠־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ (טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכׇל⁠־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר׃ (יז) וּקְח֣וּ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ׃ (יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃ (יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל⁠־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־כׇּל⁠־הָעֵדָֽה׃ (כ) {שלישי} גוַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (כא) הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥הד אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע׃ (כב) וַיִּפְּל֤וּ עַל⁠־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל⁠־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כׇּל⁠־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף׃ (כג)  הוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כד) דַּבֵּ֥ר אֶל⁠־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן⁠־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם׃ (כה) וַיָּ֣קׇם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל⁠־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל⁠־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל⁠־תִּגְּע֖וּ בְּכׇל⁠־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן⁠־תִּסָּפ֖וּ בְּכׇל⁠־חַטֹּאתָֽם׃ (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רַחו דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אׇֽהֳלֵיהֶ֔םז וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם׃ (כח) וַיֹּ֘אמֶר֮ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כׇּל⁠־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי⁠־לֹ֖א מִלִּבִּֽי׃ (כט) אִם⁠־כְּמ֤וֹת כׇּל⁠־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כׇּל⁠־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי׃ (ל) וְאִם⁠־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת⁠־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (לא) וַֽיְהִי֙ח כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם׃ (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת⁠־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת⁠־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כׇּל⁠־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כׇּל⁠־הָרְכֽוּשׁט׃ (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכׇל⁠־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל׃ (לד) וְכׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן⁠־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃ (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הַמְעַ֣ט =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <הֽמעט? אין מתג בה"א וגם בשני [פס' י"ג]>
• דפוסים וקורן=הַֽמְעַ֣ט (בגעיה)
ב הַמְעַ֗ט =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <הֽמעט? אין מתג בה"א [פס' ט] וגם בשני [כאן]>
• דפוסים וקורן=הַֽמְעַ֗ט
ג ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ד וַאֲכַלֶּ֥ה =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַאַכַלֶּ֥ה (חסרות נקודות החטף באות אל"ף)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
ה ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ו מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רַח =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רֶח (סגול באות קו"ף)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
ז אׇֽהֳלֵיהֶ֔ם ל=אָֽהֳלֵיהֶ֔ם בגעיה ימנית
ח וַֽיְהִי֙ =ב,ק3,ו ושיטת-א (געיה)
• ל,ש,ש1=וַיְהִי֙ (אין געיה)
ט כׇּל⁠־הָרְכֽוּשׁ =ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל,ב=כׇּל⁠־הָרֲכֽוּשׁ (חטף)
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
פרשת קרח
(א-ג) ויקח קרח – הרצון בו ענין לקיחת הנפשות באופן שמשך לב רבים מישראל אליו, לקנאתו על גדולת משה ואהרן. והנה לא סיפרה התורה הפיתויים אשר פיתה בהם לב החמישים ומאתים איש, אשר היו מגדולי העם והנכבדים שבהם; וכבר זכרו מזה רבותינו ז״ל קצת סיפורים במדרשיהם. והוא מבואר שכבר משכו לבם בשאמרו שכל הגדולה נטל משה לעצמו ולאחיו אהרן, כי הוא היה מלך, ואהרן כהן גדול, והיתה הכהונה לו ולזרעו אחריו ולא עבר זר בתוכם. וידמה מזה הסיפור שלא היו מתרעמים על מלכות משה, רק על כהונת אהרן, ולזה אמר: ׳ובקשתם גם כהֻנה׳ (פסוק י). (ה) בקר ויֹדע ה׳ את אשר לו – רוצה לומר שהגדולה הזאת לא נתתי לאהרן מעצמי, אך ה׳ יתעלה בחרוֹ; וזה יתבאר בבוקר היום הבא אחר זה. והנה הודיעם בזה המאמר כי ה׳ יתעלה לא יבחר כי אם באחד לבד; ולזה היה להם לִירא מֵהקריב הקטורת, כי לא יבחר בכולם, רק באחד לבד. (ז) ותנו בהן אש ושימו עליהן קטֹרת – אחשוב שהאש לקחו ממזבח הנחושת; שאם היתה אש זרה, לא יהיה שם אות מפני מיתתם שאינם ראויים לכהונה, כי גם בני אהרן עם היותם כהנים מתו בהקריבם אש זרה לפני ה׳. ולזאת הסיבה בעינה אחשוב גם כן שלקחו מן הקטורת שהיו מקטירים ממנה במזבח הפנימי, לא קטורת זרה, שאם היו מקטירין שם קטורת זרה לא תהיה מיתתם על זה מורה שלא בחר ה׳ יתעלה בהם להיות כהנים, כי אפילו זרע אהרן היו מתים אם היו עושין כן. רב לכם בני לוי – אמר זה להצילם, שלא יבקשו גדולות, כי די להם במה שנתן להם ה׳ יתעלה מהגדולה; כי הוא היה חומל עליהם אף על פי שהיו מעציבים אותו. (ח-ט) וכאשר ראה שלא נתפייסו בזה, אך היו מחזיקים בבקשתם, אמר להם משה: שמעו נא בני לוי, המעט מכם מה שנתן לכם ה׳ יתעלה מהגדולה, שהבדיל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אל ה׳ יתעלה יותר משאר העם; בששׂם אתכם עובדים עבודת משכן ה׳ יתעלה באופן שקדם בראש זה הספר, רוצה לומר לעבוד ולמשא ולשמור משמרת המשכן; והבדיל אתכם לעמֹד לפני העדה לשרתם – יִדמה שזה השירות הוא השיר שהיו הלויים אומרים בפה, כמו שנתבאר בעזרא. ולמדנו מזה שהשירות הוא בעמידה; עם שזה דבר מבואר בעצמו, כי הישיבה מורה אדנות ושררה, לא שירות. (י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ ואת כל אחיך בני לוי, שהם ממשפחת קהת, יותר משאר משפחות הלויים, בששׂם עבודתכם בקודש הקודשים, ולא די לכם זה אלא שאתם מבקשים עוד כהונה. (יא) ואחר שכן הוא, שזה הענין כולו היה מה׳ יתעלה, הנה אתה וכל עדתך נועדים לעשות כנגד ה׳ יתעלה, לא כנגד אהרן, כי לא היה זה מצדו, אך ה׳ יתעלה בחר אותו להיות לו לכהן. (יד) ותתן לנו נחלת שדה וכרם – רוצה לומר שלא די שלא הביאותנו אל ארץ זבת חלב ודבש כמו שיעדת לנו, אלא אפילו שום שדה או כרם לא נתת לנו. ועם זה, התחשוב לעשותנו כעיורים שלא נראה כי הבטחתנו בדברי שקר? (טו) אל תפן אל מנחתם – אחשוב שאין זה בקשה ממשה לה׳ יתעלה, כי בלי ספק לא היה צריך לזאת הבקשה, כי הם היו עושים כנגד ה׳ יתעלה ואין ספק שהוא לא יפנה אל מנחתם. ולזה יִדמה שיהיה ענינו כמו: ׳זכֹר מלחמה אל תּוֹסַף׳ (איוב מ, לב), שאינו בקשה, אך הוא סיפור הענין; וכזה אמר משה: הנה אין ספק שאתה לא תפן אל מנחתם, כי לא עשיתי להם שום דבר שיהיה להם בעבורו מקום להתרעם על שררתי. (יט) ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד – יִדמה שמשך קרח בדבריו החמישים ומאתים איש לעשות זה, כי אולי היו יראים ממה שאמר משה שאשר יבחר בו ה׳ יתעלה הוא הקדוש, כי זה מורה שכולם ימותו זולת אחד מהם. או יהיה אומרו ׳את כל העדה׳ שב אל ישראל, בשהיה מושך לבבם להתרעם על משה על דבר זאת השררה. (כב) אל אלהי הרוחֹת לכל בשר – הרצון באומרו ׳לכל בשר׳ - לכל אישי האדם, כטעם אומרו: ׳יבוא כל בשר להשתחוֹת לפני׳ (ישעיהו סו, כג). והנה הרצון בזה: אל שהוא שופט הרוחות אשר לכל בשר, בשיודע באיש ואיש מהם צדקו ורשעתו, היהיה נכון שתקצוף על כל העדה בעבור חטא איש אחד? חלילה לך מעשות זאת! (כח) בזאת תדעון כי ה׳ שלחני – נתן להם משה אות, יכירו בו כי זה פועַל אלהי; והוא שאֵלו האנשים לא ימותו כמוֹת כל האנשים, אך שה׳ יתעלה יברא בריאה בעבורם תתחדש ממנה פתיחת הארץ את פיה ותבלע אותם ואת כל אשר להם באופן שיֵרדו חיים בעומק הארץ, והוא אשר קרא ׳שאוֹל׳. והנה היתה זאת הבריאה, שה׳ יתעלה ברא אז על דרך המופת, בבטן הארץ אשר תחתיהם, מה שתתחדש ממנו בקיעת הארץ. והנה היה ענין זה המופת, שמה שיֵעשה על דרך הטבע בזמן ארוך אורך נפלא — עשה ה׳ יתעלה על דרך המופת במעט רגע; וכן דרך שאר המופתים הנעשים על יד נביא, כמו שביארנו בששי מספר מלחמות ה׳. וכן אמרו זה רבותינו ז״ל; אמרו: אם נברא פה לגהנם מוטב, ואם לאו יברא ה׳; ובסוף הענין אמרו שהמופת היה לקרובי פתחא. אולי יספק מספק ויאמר כי עדיין היה אפשר שיהרהרו שמא משה היה יודע על דרך הנבואה כי המקום ההוא שהיו בו הגיע עתו להבקע שם הארץ, ולא יהיה אם כן מזה מופת על שזה העונש הגיע להם מפני מִרְיָם. אלא שהיתר הספק הזה הוא ממה שיֵקַל; וזה, כי לא יתכן שיֵאָמֵר שזה היה במקרה ויסכים זה למקום שהיו בו אלו האנשים לבד, כי מה שבמקרה בזה האופן הוא מעטי, אבל שיסכים לריבוי⁠־מה ויבחרם מבין השאר - הנה זה בלתי אפשר שייוחס אל המקרה; עם שכבר נגלה להם שמתו החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת, וזה ממה שיורה שכל זה היה להם על צד העונש מה׳ יתעלה, כי החוטאים לבד מתו, לא זולתם. והיותר נפלא שבכל זה, שבמקום בעינו שנבקעה הארץ עשה ה׳ יתעלה שהשאיר ממנה המקום שהיו בו בני קרח, כי הם לא מתו, כמו שיבוא בפרשת פינחס. והיה זה כן מפני שלא היו נמשכים לעצת אביהם. והנה אמרו רבותינו ז״ל שמקום נתבצר להם בגיהנם. והנה מה שאמר: ׳ואת כל האדם אשר לקרח׳ (פסוק לב), רוצה לומר בני ביתו הנמשכים לעצתו.מהדורת הרב ברוך ברנר והרב כרמיאל כהן, באדיבות הוצאת מכון מעליות (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144