Radak Shemuel II 24 – רד"ק שמואל ב כד‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) וַיֹּ֙סֶף֙ אַף⁠־יְהֹוָ֔הי״י֔ לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת⁠־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת⁠־יְהוּדָֽה׃ (ב) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל⁠־יוֹאָ֣ב׀ שַׂר⁠־הַחַ֣יִל אֲשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹ^א שֽׁוּט⁠־נָ֞א בְּכׇל⁠־שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד⁠־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וּפִקְד֖וּ אֶת⁠־הָעָ֑ם וְיָ֣דַעְתִּ֔י אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר הָעָֽם׃ (ג) וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל⁠־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהֹוָה֩י״י֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל⁠־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם ׀ וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי⁠־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ^ב לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ (ד) וַיֶּחֱזַ֤ק דְּבַר⁠־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל⁠־יוֹאָ֔ב וְעַ֖ל שָׂרֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיֵּצֵ֨א יוֹאָ֜ב וְשָׂרֵ֤י הַחַ֙יִל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לִפְקֹ֥ד אֶת⁠־הָעָ֖ם אֶת⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃ (ה) וַיַּעַבְר֖וּ אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיַּחֲנ֣וּ בַעֲרוֹעֵ֗ר יְמִ֥ין הָעִ֛יר אֲשֶׁ֛ר בְּתוֹךְ⁠־הַנַּ֥חַל הַגָּ֖ד וְאֶל⁠־יַעְזֵֽר׃ (ו) וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַגִּלְעָ֔דָה וְאֶל⁠־אֶ֥רֶץ תַּחְתִּ֖ים חׇדְשִׁ֑י וַיָּבֹ֙אוּ֙ דָּ֣נָה יַּ֔עַן וְסָבִ֖יב אֶל⁠־צִידֽוֹן׃ (ז) וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִבְצַר⁠־צֹ֔ר וְכׇל⁠־עָרֵ֥י הַחִוִּ֖י וְהַֽכְּנַעֲנִ֑י וַיֵּ֥צְא֛וּ אֶל⁠־נֶ֥גֶב יְהוּדָ֖ה בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ (ח) וַיָּשֻׁ֖טוּ בְּכׇל⁠־הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֜אוּ מִקְצֵ֨ה תִשְׁעָ֧ה חֳדָשִׁ֛ים וְעֶשְׂרִ֥ים י֖וֹם יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (ט) וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת⁠־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד⁠־הָעָ֖ם אֶל⁠־הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְֽׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ⁠־חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה חֲמֵשׁ⁠־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ (י) וַיַּ֤ךְ לֵב⁠־דָּוִד֙ אֹת֔וֹ אַחֲרֵי⁠־כֵ֖ן סָפַ֣ר אֶת⁠־הָעָ֑ם וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל⁠־יְהֹוָ֗הי״י֗ חָטָ֤אתִֽי מְאֹד֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי וְעַתָּ֣ה יְהֹוָ֗הי״י֗^ג הַֽעֲבֶר⁠־נָא֙ אֶת⁠־עֲוֺ֣ן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד׃ (יא) וַיָּ֥קׇם דָּוִ֖ד בַּבֹּ֑קֶר ^דוּדְבַר⁠־יְהֹוָ֗הי״י֗ הָיָה֙ אֶל⁠־גָּ֣ד הַנָּבִ֔יא חֹזֵ֥ה דָוִ֖ד לֵאמֹֽר׃ (יב) הָל֞וֹךְ וְדִבַּרְתָּ֣ אֶל⁠־דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ שָׁלֹ֕שׁ אָנֹכִ֖י נוֹטֵ֣ל עָלֶ֑יךָ בְּחַר⁠־לְךָ֥ אַחַת⁠־מֵהֶ֖ם וְאֶעֱשֶׂה⁠־לָּֽךְ׃ (יג) וַיָּבֹא⁠־גָ֥ד אֶל⁠־דָּוִ֖ד וַיַּגֶּד⁠־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֡וֹ הֲתָב֣וֹא לְךָ֣ שֶׁבַע⁠־שָׁנִ֣ים ׀ רָעָ֣ב ׀ בְּאַרְצֶ֡ךָ אִם⁠־שְׁלֹשָׁ֣ה חֳ֠דָשִׁ֠ים נֻסְךָ֨ לִפְנֵי⁠־צָרֶ֜יךָ וְה֣וּא רֹדְפֶ֗ךָ וְאִם⁠־הֱ֠י֠וֹת שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֥ים דֶּ֙בֶר֙ בְּאַרְצֶ֔ךָ עַתָּה֙ דַּ֣ע וּרְאֵ֔ה מָה⁠־אָשִׁ֥יב שֹׁלְחִ֖י דָּבָֽר׃ (יד) וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל⁠־גָּ֖ד צַר⁠־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה⁠־נָּ֤א בְיַד⁠־יְהֹוָה֙י״י֙ כִּֽי⁠־רַבִּ֣ים רַחֲמָ֔ו וּבְיַד⁠־אָדָ֖ם אַל⁠־אֶפֹּֽלָה׃ (טו) וַיִּתֵּ֨ן יְהֹוָ֥הי״י֥ דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד⁠־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מׇת מִן⁠־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד⁠־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ (טז) וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ ׀ יְֽרוּשָׁלַ֘͏ִם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּ֠אמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙י״י֙ הָיָ֔ה עִם⁠־גֹּ֖רֶן [הָֽאֲרַ֥וְנָה] (האורנה)^ה הַיְבֻסִֽי׃ (יז) וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל⁠־יְהֹוָ֜הי״י֜ בִּרְאֹת֣וֹ׀ אֶֽת⁠־הַמַּלְאָ֣ךְ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי׃ (יח) וַיָּבֹא⁠־גָ֥ד אֶל⁠־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽיהֹוָה֙י״י֙ מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶן [אֲרַ֥וְנָה] (ארניה)^ו הַיְבֻסִֽי׃ (יט) וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ כִּדְבַר⁠־גָּ֔ד כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (כ) וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת⁠־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת⁠־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו וַיֵּצֵ֣א אֲרַ֔וְנָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃ (כא) וַיֹּ֣אמֶר אֲרַ֔וְנָה מַדּ֛וּעַ בָּ֥א אֲדֹנִֽי⁠־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל⁠־עַבְדּ֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לִקְנ֧וֹת מֵעִמְּךָ֣ אֶת⁠־הַגֹּ֗רֶן לִבְנ֤וֹת מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ וְתֵעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל הָעָֽם׃ (כב) וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל⁠־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑ו רְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י הַבָּקָ֖ר לָעֵצִֽים׃ (כג) הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל⁠־הַמֶּ֔לֶךְ יְהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ׃ (כד) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל⁠־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי⁠־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙ בִּמְחִ֔יר וְלֹ֧א אַעֲלֶ֛ה לַיהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהַ֖י עֹל֣וֹת חִנָּ֑ם וַיִּ֨קֶן דָּוִ֤ד אֶת⁠־הַגֹּ֙רֶן֙ וְאֶת⁠־הַבָּקָ֔ר בְּכֶ֖סֶף שְׁקָלִ֥ים חֲמִשִּֽׁים׃ (כה) וַיִּ֩בֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַיהֹוָ֔הי״י֔ וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר יְהֹוָה֙י״י֙ לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א אֲשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹ =ל,ק ובדפוסים
• א!=אַשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹ (חסרות נקודות החטף באל״ף)

^ב הַמֶּ֔לֶךְ א!=המֶּ֔לֶךְ (חסר פתח בה״א; מקום הפתח נבלע בראש הלמ״ד מהשורה שלמטה)
• הערת ייבין

^ג יְהֹוָ֗הי״י֗ =א,ל,ק,ש1 (נקודה אחת לטעם רביע באות וי״ו), וכך אצל ברויאר ומג״ה.
• מ״ג דפוס ונציה=יְהֹוָ֔הי״י֔ (בשתי נקודות לטעם זקף קטן) וכמו כן בדפוסים וקורן, וכך גם ב-BHS ובהקלדה ובמכון ממרא, ואפילו בדותן (!).

^ד ‹פפ› רווח של שורה ריקה בכתר

^ה [הָֽאֲרַ֥וְנָה] (האורנה) א-כתיב=הָאֲוְרֲ֥נָה

^ו [אֲרַ֥וְנָה] (ארניה) א-כתיב=אֲרַ֥נֳיה

(א) ויוסף אף י״י – לא ידענו זה החרון למה היה, אם היה רע בישראל דוד היה מבער אותו. אולי היה בישראל עוברי עבירה בסתר.
ומה שאמר: ויוסף – כי דבר אבשלום חרון אף היה מי״י על ישראל, אף על פי שהיה הדבר ההוא לעונש דוד, שברח מפני בנו וששכב עם נשיו וג״כ נענשו ישראל שנגפו בעת ההוא עשרים אלף ביום אחד, א״כ הדבר ההוא היתה סבה מאת י״י לחרות בישראל על מעשים רעים שהיה בסתר בהם, וכן עתה הוסיף אף י״י לחרות בישראל על נסתרות שהיו ביניהם, כי אילו היו גלויות לא הניחם דוד, ולפי שלא היו גלויות הענישם האל על ידי סבה, כי כל משפטיו צדק ואמת, והסית את דוד ונתן בלבו שימנה אותם.
או אמר: ויוסף – על הרעב שהיה שלש שנים, ואעפ״י שנגלה אותו העון חרון אף היה על כל ישראל, ועתה הוסיף לחרות בהם והסית את דוד שימנה אותם.
וכבר היה דבר זה נודע בישראל מן התורה כי אם ימנו את ישראל שלא יתנו איש כופר נפשו שיהיה בהם נגף (שמות ל׳:י״ב), ואפילו ימנה אותם לצורך. וצוה דוד את יואב שימנה אותם, והיה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר לפי שידע שיחסרו, וכן אמר בדברי הימים: למה יהיה לאשמה לישראל (דברי הימים א כ״א:ג׳), ואף על פי שיקח מהם כסף או שום דבר, כיון שימנה אותם שלא לצורך יחסרו, כמו שפירשתי למעלה בפסוק: ויפקדם בטלאים (שמואל א ט״ו:ד׳). ואמרו רבותינו ז״ל: כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו כמו בימי דוד. לפיכך היה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר עד שחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל (שמואל ב כ״ד:ד׳).
ומה שאמר: ויסת את דוד בהם – כלומר ששם בלבו למנותם.
ומה שאמר: לאמר לך מנה את ישראל – היה בלב דוד שיאמר לאחד משריו לך מנה את ישראל, לא שהאל אמר לו בנבואה לך מנה, שאם כן איך אמר דוד חטאתי מאד, ואם האל אמר לו מה חטא, אלא ששם בלבו למנותם בעבור עון ישראל, ודוד לא ידע כי מי״י הוא.⁠¹ ותרגם יונתן: וגרי ית דוד בהון. והיצר שהיה בלבו למנותם הוא השטן שנאמר בדברי הימים (דברי הימים א כ״א:א׳). (ג) ויוסף י״י – וי״ו זו לתחלת הדברים ולא לתוספת דבר, וכמוהו ווי״ן רבים במקרא כמו שכתבנו בתחלת ספר יהושע.
אל העם – כתרגומו: על עמא. (ה) ויעברו את הירדן – מעבר הירדן התחילו למנות, וכשעברו הירדן חנו בערוער.
ימין העיר – מחוץ לעיר, ושם הסכימו באיזה מקום יעברו למנות, ואותו המקום שחנו בו היה בתוך הנחל וזהו שאמר: אשר בתוך הנחל.
הגד ואל יעזר – כתרגומו: דבגו נחלא דבשבטא גד ואל יעזר.
וי״מ: הגד – מעניין: מלא על כל גדותיו (יהושע ג׳:ט״ו). (ו) ואל ארץ תחתים חדשי – תרגם יונתן: לארעא דרומא לחדשי, לא ידעתי למה תרגם: תחתים – דרומא.
חדשי – מקום ישוב חדש.
דנה יען – לדן יען, כן היה שם המקום.
דנה – מלעיל, והנו״ן רפה.
וסביב אל צידון – כתרגומו: ומתמן אסתחר לצידון. (ז) מבצר צור – מבצר שהיה בצור גבוה, ועל כן נקרא: מבצר צור. וכן הוא נזכר בספר יהושע בנחלת בני אשר: ועל עיר מבצר צור (יהושע י״ט:כ״ט).
וכל ערי החוי והכנעני – שהיו יושבים בהם חוי וכנעני עם ישראל, שלא הורישום בני ישראל והיו למס. (ט) את מספר מפקד העם – כתרגומו: ית חושבן מנין עמא, והוא כפל דבר לחזק. ובא סמוך על סמוך, כמו: מבחר וטוב לבנון (יחזקאל ל״א:ט״ז), נהרי נחלי דבש וחמאה (איוב כ׳:י״ז).
ותהי ישראל – ותהי עדת ישראל, וכן: ותהי מואב לדוד לעבדים (שמואל ב ח׳:ב׳).
שמנה מאות אלף איש חיל וגו׳ ואיש יהודה חמש מאות אלף איש – ובדברי הימים: ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף (דברי הימים א כ״א:ה׳). מצאנו באגדה: אמר רבי יהושע בן לוי: הכתובים מוסיפים כאן מה שחסרו כאן, אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתוב בדברי הימים: ולוי ובנימן לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך אל יואב (דברי הימים א כ״א:ו׳). אמר יואב: באלו אני יכול להשמט ולומר שבט לוי אינו נמנה במניין שאר השבטים, כי אם מבן חדש ומעלה, ובנימן דיו שחסר וכלה בפלגש בגבעה. ולזה הפירוש פסוק זה: ולוי ובנימן לא פקד בתוכם (דברי הימים א כ״א:ו׳) בכאן היה לו לכתוב אותו, לא בדברי הימים, כי כאן הוא חסר המספר, והיה לתת טעם לחסרון, גם לחסרון שחסרו בני יהודה בדברי הימים לא נתן טעם.
ובשלשים ושתים מדות דרש רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: משני כתובים המכחישים זה את זה יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. כיצד? כתוב אחד אומר: ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף (דברי הימים א כ״א:ה׳) וכתוב אחד אומר: ותהי ישראל שמנה מאות אלף ואיש יהודה חמש מאות אלף, נמצא ביניהם שלש מאות אלף, אלו ג׳ מאות אלף מה טיבן? בא הכתוב השלישי והכריע: ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלוקת האחת כ״ד אלף (דברי הימים א כ״ז:א׳) – מלמד שאלו שלש מאות אלף היו הכתובים בנימוסו של מלך, ולא היו צריכים להמנות. כיצד? ארבעה ועשרים אלף לשנים עשר הרי כאן מאתים ושמונים אלף ושמונת אלפים, נשתיירו י״ב אלף, הן הן נשיאי ישראל, והשליכם הכתוב מכאן וחזר וכללן להלן. וגם זה לא נתן טעם לחסרון מספר יהודה שנמצאו בדברי הימים חסרים שלשים אלף. ואפשר שאותם שלשים אלף אלו מתו במגיפה, כי שבעים אלף היו המתים במגפה, ושלשים אלף מהם היו מיהודה, ומתו כל כך מיהודה לפי שהוא שבטו של דוד, והוא היה הסבה, או היו באותו שבט רוב החוטאים.
ובדרש עוד: שני פתקים עשה יואב, אחד מרובה ואחד מועט. אמר: אם מקבל הוא את המועט טוב ואם לאו אני נותן לו את המרובה. (י) ויך לב דוד אותו – כתרגומו: וחש דוד בליביה, כלומר חשש על העון שעשה שיקרהו עונש בזה לו ולישראל, והכה לבו אותו בעבור זה, כלומר הומה וחרד לבו ונתחרט ובקש רחמים מהאל שיעביר עונו.
אחרי כן ספר – אשר ספר. וכמוהו רבים. (יא) ויקם דוד בבקר – לא שכב לבו בלילה², וקם בבקר והנה בא אליו גד הנביא בדבר י״י שנגלה אליו בלילה.
חוזה דוד – כי נבואותיו היו לדוד, ועל ידו היה מדבר הקב״ה עם דוד, ואף על פי שלא נכתבו מנבואותיו אלא זאת. (יב) ודברת אל דוד – כשהיה חוטא היה אומר אל דוד, וכשרצה לבנות הבית אמר: לך ואמרת אל עבדי דוד (שמואל ב ז׳:ה׳).
שלש אנכי נוטל עליך – כתרגומו: חדא מתלת, וכן אמר: בחר לך אחת מהם.
ואמר שלש – לשון נקבה, כלומר שלש גזירות, לפיכך התבוא (שמואל ב כ״ד:י״ג) גם כן לשון נקבה. (יג) שבע שנים – ובדברי הימים: שלש שנים (דברי הימים א כ״א:י״ב), לא אמר לו אלא שלש, אלא מה שאמר: שבע – לפי שזה הענין היה אחר שלש שני רעב שהיו בימי דוד שנה אחר שנה (שמואל ב כ״א:א׳), והנה אם יהיו עתה שלש שנים אחרים הנה יהיו שש שנים, והשביעית אף על פי שירד בה מטר, לא תמלט בלא רעב שנה שתבא אחר שש שנים רעב, ועוד כי עד עת הקציר לא יהיה להם לחם בשביעית.
והוא רודפך – שלא יהיה לך תקומה מפניו צריך, שיכירו הכל כי מאת האל הוא והוא רודפך. (יד) נפלה נא ביד י״י – זהו הדבר, כמו: הנה יד י״י הויה (שמות ט׳:ג׳), ועוד כי ברעב אף על פי שהוא ביד י״י, יפלו גם כן ביד אדם, שילכו למצרים או לשאר ארצות לשבור בר ולחם, אבל הדבר אין בו אלא יד השם לבד, לפיכך המובן ממלת ביד י״י הוא הדבר. לפיכך בחר הוא בדבר כי הוא ביד י״י לבד, אבל בשנים היה חרפה בגוים בנוסם לפני אויביהם ונגפים לפניהם, וכן ברעב כי היו הולכים בארצות הגוים והיו חרפה בהם. וכן אומר הכתוב: ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים (יחזקאל ל״ו:ל׳, יואל ב׳:י״ט).
ובדרש: חשב דוד בדעתו ואמר: אם בוחר אני רעב עכשיו כל ישראל אומרים: מה איכפת לו לבן ישי, על אוצרותיו הוא בוטח, וישראל ימותו ברעב. ואם בורר אני חרב עכשיו ישראל אומרין: מה לו, על גבוריו הוא בוטח, שהם יצאו למלחמה, הם ימותו והוא ינצל. אמר: יבא דבר שהכל שוין בו.
ד״א: אם בורר אני רעב עכשיו כל ישראל מוכי רעב בדרכים, אם בורר אני חרב עכשיו כל ישראל מוכי חרב בדרכים, יבא דבר.
וי״א גד רמז ל:ו דע וראה מה אשיב שולחי דבר (שמואל ב כ״ד:י״ג) – דבר הוא דבר באותיות. (טו) מהבקר ועד עת מועד – כתרגום: מעידן דמתנכיס תמידא ועד דמתסק. ויש מרבותינו ז״ל שפירשו: עד חצי היום, והוא עת מועד ממועדי השמש, כי זריחתו מועד אחד, וחצי היום מועד אחר, ובא השמש מועד אחר. ומהם אמרו: משהאיר מזרח עד הנץ החמה. והנה מרחמי האל קצר זמן הדבר, שהרי אמר לו שלשה ימים, ולא היה אלא: מהבקר ועד עת מועד.
ובדרש: ויתן י״י דבר – שלשים וששה שעות של פורענות נגזר עליהם. באותו היום באו פרקליטין גדולים ובטלו אותם, ואלו הן: חמשת ספרי תורה, שבעת ימי השבת, שמנה ימי ברית מילה, וזכות שלשת אבות, נשתיירו שלש עשרה. תרי אמוראי, חד אמר: בזכות שנים עשר שבטים, וחד אמר: בזכות עשרת הדברות ושני לוחות. נשתיירה שם שעה אחת, רבי חייא אמר: משחיטת התמיד עד זריקת דמו. (טז) וישלח ידו המלאך – הראה הקב״ה דמות מלאך וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים (דברי הימים א כ״א:ט״ז), והעמידו סמוך לגרן ארונה היבוסי כדי שיראהו דוד שם, ויתפלל ויעתר לו האל במקום ההוא, ותעצר המגפה, ויהיה סימן לדוד כי שם הוא מקום העתרה ושם יהיה בית המקדש ושם בית התפלה והעבודה, כמו שצוה לו האל על יד גד להקים שם מזבח, ושם נעתר לו באש שירד מן השמים על העולה, כמו שאומר בדברי הימים (דברי הימים א כ״א:כ״ו).
אל הרעה – כמו: על הרעה, ורבים כמוהו.
רב עתה הרף ידך – די במגפה, אל תשחת ירושלם.
ויש בו דרש: אמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך: טול הרב שבהם. באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין.
עם גורן – סמוך לגורן.
האורנה – כתוב בוי״ו קודם לריש, וקרי: הארונה, רי״ש קודם לוי״ו, ואחד הוא, כי רבים כמוהו בהפוך האותיות. ומה שאמר אדם בה״א הידיעה הוא שלא כמנהג, ואפשר שהוא שם תואר. (יח) עלה – לפי שגרן ארונה שהיה מקום בית המקדש הוא במעלה כנגד ירושלם. (יט) כדבר גד – בכ״ף. ובדברי הימים: בדבר גד (דברי הימים א כ״א:י״ט) – בבי״ת.
אפיו ארצה – כמו: על אפיו. (כב) והמוריגים – מן: למורג חרוץ (ישעיהו מ״א:ט״ו).
וכלי הבקר – ושאר כלי הבקר. ובדברי הימים עוד: והחטים למנחה (דברי הימים א כ״א:כ״ג). (כג) הכל נתן – הוא נתן, אבל לא רצה דוד לקבל במתנה.
ארונה המלך – מלך היבוסי היושב בירושלם היה, כי אף בימי דוד היה היבוסי בירושלם, כמו שנשארו שם משכבשוה בני יהודה, כמו שכתוב: וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה (יהושע ט״ו:ס״ג). והיו שם למס עובד, והיו להם בתים שדות וכרמים ע״י המס שהיו עובדים לבני יהודה ובני בנימן, וזה השדה והגורן היה לארונה היבוסי, ורצה לתתם לדוד ולא רצה לקבלם כי אם במחיר. ואף אחר שכבש דוד המצודה הניחם לשבת בעיר ירושלם אותם שהיו יושבים בעיר מתחלה למס עובד, והיו שם עד שבנה שלמה את הבית. וזה היבוסי לא היה מן שבע אומות אלא מפלשתים, מזרע אבימלך, כמו שפירשנו בספר יהושע, והיה מותר להניחם לשבת בארץ כיון שקבלו עליהם שלא לעבוד ע״א ושאר מצות שהוזהרו עליהם בני נח. ואפילו מז׳ אומות היו יכולין לשבת בארץ בתנאי זה שלא יחטיאו, שנאמר: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי (שמות כ״ג:ל״ג), אבל כל זמן שאינן חוטאין, שקבלו עליהם ז׳ מצות, מותר להניחם בארץ.
ובמקצת נסחאות התרגום תרגם: נתן ארונה המלך למלך – יהב ארון למלכא די בעא מיניה מלכא.
ירצך – כתרגמו: יקבל קרבנך ברעוא. (כד) מאותך במחיר – כמו: מאתך, כי רבים מן הרפים כענין: עם.
בכסף שקלים חמשים – ובדברי הימים: שקלי זהב משקל שש מאות (דברי הימים א כ״א:כ״ה). אמרו רבותינו ז״ל: גבה מכל שבט ושבט חמשים שקלים, שהן שש מאות כסף. ומשקלם במשקל של זהב, וז״ש: שקלי זהב (דברי הימים א כ״א:כ״ה). ועוד אמר: כתוב אחד אומר: באחד שבטיך (דברים י״ב:י״ד), וכתוב אחד אומר: מכל שבטיכם (דברים י״ב:ה׳), זהו שר׳ יהודה אומר: כסף מכל שבטיכם, בית הבחירה משבט אחד. ר׳ אומר משום אבא יוסף בן דוסתאי: בקר ועצים ומקום המזבח בחמשים, וכל הבית כלו בשש מאות. ולשון הפסוקים מוכיחים דברי ר׳, כי אומר: קנה את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ובגרן היה המזבח. ובדברי הימים אומר: ויתן דוד לארונה במקום שקלי זהב וגו׳ (דברי הימים א כ״א:כ״ה) – ר״ל כל המקום שהוא בשדה שנבנה בו הבית. (כה) ויעתר י״י לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל – וקביל י״י צלות דיירי ארעא.
ובדרש: כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא ע״י שלא תבעו בית המקדש. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם נפלו על שלא תבעו אותו, אנו שהיה בימינו וחרב בימינו על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום: השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם אכי״ר סלה. (סיום) סליק ספר שמואל. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

¹ השוו לשון הפסוק בשופטים י״ד:ד׳.

² השוו ללשון הפסוק בקהלת ב׳:כ״ג.

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון