×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות י״בתנ״ך
א֣
אָ
(א)  אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ (ב) הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ (ג) דַּבְּר֗וּ אֶֽל⁠־כׇּל⁠־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית⁠־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃ (ד) וְאִם⁠־יִמְעַ֣ט הַבַּ֘יִת֮ מִהְי֣וֹתב מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל⁠־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל⁠־הַשֶּֽׂה׃ (ה) שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן⁠־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן⁠־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן⁠־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃ (ו) וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃ (ז) וְלָֽקְחוּ֙ מִן⁠־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּג עַל⁠־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל⁠־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר⁠־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃ (ח) וְאָכְל֥וּ אֶת⁠־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי⁠־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל⁠־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ (ט) אַל⁠־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם⁠־צְלִי⁠־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל⁠־כְּרָעָ֖יו וְעַל⁠־קִרְבּֽוֹ׃ (י) וְלֹא⁠־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד⁠־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד⁠־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃ (יא) וְכָ֘כָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מׇתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ד בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יב) וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ⁠־מִצְרַ֘יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כׇל⁠־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד⁠־בְּהֵמָ֑ה וּבְכׇל⁠־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יג) וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת⁠־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא⁠־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (יד) וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהֹוָ֑הי⁠־⁠הֹוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחׇגֻּֽהוּ׃ (טו) שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖רה מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כׇּל⁠־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד⁠־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ (טז) וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא⁠־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא⁠־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל⁠־מְלָאכָה֙ לֹא⁠־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכׇל⁠־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ (יז) וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת⁠־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת⁠־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת⁠־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃ (יח) בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃ (יט) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כׇּל⁠־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ (כ) כׇּל⁠־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ (כא) {חמישי} וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכׇל⁠־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃ (כב) וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר⁠־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל⁠־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל⁠־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן⁠־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח⁠־בֵּית֖וֹ עַד⁠־בֹּֽקֶר׃ (כג) וְעָבַ֣ר יְהֹוָה֮יְ⁠־⁠הֹוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת⁠־מִצְרַ֒יִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת⁠־הַדָּם֙ עַל⁠־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ עַל⁠־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל⁠־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃ (כד) וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת⁠־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחׇק⁠־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד⁠־עוֹלָֽם׃ (כה) וְהָיָ֞ה כִּֽי⁠־תָבֹ֣אוּ אֶל⁠־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת⁠־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (כו) וְהָיָ֕ה כִּֽי⁠־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ (כז) וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח⁠־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהֹוָ֗הי⁠־⁠הֹוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל⁠־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנׇגְפּ֥וֹ אֶת⁠־מִצְרַ֖יִם וְאֶת⁠־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּו׃ (כח) וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶת⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (כט) {ששי} וַיְהִ֣י׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהֹוָה֮י⁠־⁠הֹוָה֮ הִכָּ֣ה כׇל⁠־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל⁠־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃ (ל) וַיָּ֨קׇם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכׇל⁠־עֲבָדָיו֙ וְכׇל⁠־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי⁠־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין⁠־שָׁ֖ם מֵֽת׃ (לא) וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם⁠־אַתֶּ֖ם גַּם⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃ (לב) גַּם⁠־צֹאנְכֶ֨ם גַּם⁠־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם⁠־אֹתִֽי׃ (לג) וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל⁠־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן⁠־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃ (לד) וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת⁠־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל⁠־שִׁכְמָֽם׃ (לה) וּבְנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי⁠־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃ (לו) וַֽיהֹוָ֞הי⁠־⁠הֹוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת⁠־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת⁠־מִצְרָֽיִם׃ (לז)  וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ⁠־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃ (לח) וְגַם⁠־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ (לט) וַיֹּאפ֨וּ אֶת⁠־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי⁠־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם⁠־צֵדָ֖ה לֹא⁠־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ (מ) וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ (מא) וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּז כׇּל⁠־צִבְא֥וֹת יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (מב) לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא⁠־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכׇל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ (מג)  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כׇּל⁠־בֶּן⁠־נֵכָ֖ר לֹא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (מד) וְכׇל⁠־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת⁠־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (מה) תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹח׃ (מו) בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא⁠־תוֹצִ֧יא מִן⁠־הַבַּ֛יִת מִן⁠־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ⁠־בֽוֹ׃ (מז) כׇּל⁠־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃ (מח) וְכִֽי⁠־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶ֘סַח֮ לַיהֹוָה֒י⁠־⁠הֹוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כׇל⁠־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכׇל⁠־עָרֵ֖ל לֹֽא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (מט) תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ (נ) וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כׇּל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶת⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת⁠־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (נא)  וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶת⁠־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל⁠־צִבְאֹתָֽם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ב מִהְי֣וֹת =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברנית ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל!=מִהְיֹ֣ת (כתיב חסר וי״ו)
• הערת ברויאר
ג וְנָ֥תְנ֛וּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3 ושיטת-א (מרכא בטעם תביר)
• ל,ו=וְנָֽתְנ֛וּ (געיה ותביר)
ד נַֽעֲלֵיכֶם֙ ל=נַֽעֲלֵיכֶם֙ בגעיה ימנית
ה שְּׂאֹ֖ר =ל,ל1,ב?,ש,ש1,ק3,ו (שי״ן דגושה) וכך הכריעו ברויאר ומג״ה
• א⁠(ס)=״אינו כן אלא רפה כמשפטו״ (!) וכן הוא בדפוסים
ו וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ (נקודה בוי״ו עיצורית)
• הערות ברויאר ודותן
ז יָ֥צְא֛וּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3 ושיטת-א (מרכא בטעם תביר)
• ל,ו=יָֽצְא֛וּ (געיה ותביר)
ח לֹא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=לֹא⁠־יֹ֥אכַל⁠־בּֽוֹ (המקף השני בתיבת משרת)
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
(א) ויאמר י״י אל משה ואל אהרן – היטיב אבן עזרא שאמר שנכנסה זאת הפרשה בזה, להודיענו איך נמלטו בכורי ישראל מן המגפה הזאת. (ב) החדש הזה לכם ראש חדשים – הנה היה זה לתפארת הענין הנכבד שנעשה בו והוא יציאת מצרים, ואמנם שם חדש טעמו מבואר שהוא מחודש, והוא התחדש אור הלבנה כמפורסם לחוש, והנה זה השם נאמר בכלל ויחוד, כי יונח על כלל תנועת הלבנה וסבובה, ממערב למזרח והוא כלל החדש, ונאמר על התחלתה ביחוד, כמו שיאמר ע״ז ראש חדש, והנה פה יאמר החדש הזה על כלל החדש. (ג) בעשר לחדש הזה – ידוע כי גבולי התורה הם אם באחד לחדש, או בשביעי או בעשור לחדש או בארבעה עשר, והשם ית׳ צוה לחביבות הענין שיכינו השה בעשר לחדש ויהיה להם שמור אצלם עד יום הארבעה עשר. לבית אבות – הטעם בית, בעל הבית האחד, כי בעל הבית הוא אב לכל הבית, לכן פרש אחריו שה לבית. (ד) ואם ימעט הבית – כטעם ותשחת הארץ (בראשית ו׳:י״א), והענין שבני הבית מעטים עד שיצטרך להם שה אחד. במכסת – וכן תכוסו הטעם חלק. וצוה איש לפי אכלו תכסו על השה – כי השה זה הוא המשפט הראוי בכל ענין נאכל, וכל הדומה לו, אחר שהאכילה שוה לכולם, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (שמות ל׳:ט״ו), וכן הוא בכופר נפש, והתורה ירדה לסוף דעת בני ההמון אשר כל אחד יכוֵן לעמוס על חברו, וכאשר יראה רב הבנים כי מעט הבנים ירדוף אחריו להתחבר עמו, פן תרבה עליו ההוצאה, שיאמר רב הבנים לו כי יפרע החצי אם ירצה לחבר עמו, ואולי יתרצה בזה מעט הבנים, כי זה יותר טוב לו משיקנה שה אחד לו לבד, והשם לא רצה שיהיו מצותיו בשום פנים נתינת יד לפושעים ולמחבלים, לכן אמר איש לפי אכלו תכוסו על השה. תמים – שלם באבריו. זכר – כי הוא נכבד מהנקבה. בן שנה – זה יותר טוב בארץ הזאת אף שה כבשים, אמנם שה עזים אינו טוב בארץ הזאת רק בן חדש או חדשים מעטים, ואולי אינו כן הענין בארץ ההיא, ואולי היה העיקר בכונה לקחתו מהכבשים שנזכר ראשון, ולא יקחוהו מן העזים, רק כי לא ימצא זולתו. (ו) הערבים – כבר קדם לנו כי זה הלשון, רצוני השמות הבאים על סדור שנים, אין בהכרח בכל המקום שיהיה טעמו סימן שנים בדקדוק לא בפחות ויתר. וכבר זכרנו עצלתים וצהרים וזולת זה, וכן אומר אני בערבים שאין בו דקדוק שנים. אבל טעמו כפל להפלגה, וזה כי כמו שנקרא חצי היום בקרוב צהרים, לכפלת הזהר בזמן ההוא,⁠א ואם קודם זה התחיל היום להזהיר, כן נקרא תכלית הערב הערבים, לכפלת החשכה בזמן ההוא, ואם קודם זה התחיל היום לערוב. והנה כתוב במקום אחר תזבח את הפסח בערב כבא השמש (דברים ט״ז:ו׳), וטעם כבא השמש בואו תחת האופק, וזה מבואר, ואמנם אפשר עם זה שיחלו קצתם טרם זה השעור, כמו שאמר הגאון, אבל אחרית הגבול היה זה השעור. (ז) ולקחו את הדם – עוד יפרש למה זה. המזוזות – הם הנצבות מימין ושמאל. המשקוף – הוא הנשען על הנצבות וכבר פרשנוהו. צלי אש – בעבור הודאת החפזון. (ח) ומצות – הטעם שלחמם יהיה לחם מצה, וזה גם כן להיראת החפזון. על מרורים יאכלהו – הטעם עשבים מרים, ולא נזכר בתורה רמז לסבת זה, אמנם ידועה הסבה ליודעי טבעי המציאות כי המרירות דוחה היזק המצה יעוין בספרי הרפואה, א״כ אין חיוב המרור לסגולה מיוחדת למצוה, ודומה לזה אין שלילת הנָא לסגולה מיוחדת למצוה כמו שנבאר. (ט) אל תאכלו ממנו נא – ידוע כי אלו היו אוכלים אותו נא, רצוני בשר חי שאינו מבושל כלל או מבושל מעט, היה יותר מורה על החפזון, אמנם השם לא יצוה לנו לעות משפט הגוף, אף כי הנפש, לכן הזהירנו מלאכלו נא, ואם הוא מוזהר ועומד כי הוא מאכיל מזיק. ובשל מבושל במים – שהוא הקצה האחרון, כי אינו מורה כלל על החפזון. אבל צלי אש – הוא מאכל טוב ומורה על החפזון, גם סדור ראשו, כרעיו ועל קרבו, מיוסד זכר החפזון אמנם בשל מבושל מבואר ממה שקדם לנו באור יסוד הבנינים, עד שבארנו כי הדגוש מורה על החזק, לכן אמר מבושל שהוא מהדגוש, אחר בשל שהוא מן הקל, וכן חכמים מחוכמים (משלי ל׳:כ״ד), ואין לנו חלק במה שכתב אבן עזרא. (י) ולא תותירו – זה לחביבות הדבר כדי שירגישו כולם בטעמו כי יאכלוהו בלילה אחד. והנותר ממנו – אם מצד הכרח או בחירה רעה הותירו ממנו. (יא) וככה תאכלו אותו – כל אלו הסדורים מיסוד זכר החפזון כמו שהשלים ואכלתם אותו בחפזון. וזה ידוע ליודעי מנהג הארץ ההיא, וכבר בארנו זה בספר הסוד. פסח הוא לי״י – זה רמז לכל הסדור הנזכר מתחלת הפרשה עד הנה, ועוד יבאר למה נקרא זה השה כן. (יב) ועברתי בארץ מצרים – מבואר באמרם דברה תורה כלשון בני אדם, ובאמרנו כי השם הפועל הרחוק לכל הדברים. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים – היטיב אבן עזרא באמרו, כדרך והנה דגון נופל לפניו ארצה (שמואל א ה׳:ד׳), וכן כתיב ובאלהיהם עשה י״י שפטים (במדבר ל״ג:ד׳). ואמנם אין אמרו כל מחייב שלא ימלט איש, כי זאת המלה בלשון העברי תאמר דרך העברה על הרוב, ואולם איך נפלו בגשמיהם או בכחם שאבד, ומה היה הסבה בזה בלילה ההוא, זה ממה שנוכל לבא אל קרוב האמת לסבות רבות ממה שקדם לנו. (יג) והיה הדם לכם לאות – כבר בארנו בפרשת בראשית פרוש אות ושטעמו שגייאל [Signale] בלעז. לכן היטיב אבן עזרא באמרו כי טעם זה שיחזק לבכם ולא ירך כשמעכם צעקת מצרים במות בכוריהם בעבור המשחית, כי בעבור הדם שאני רואה אפסח עליכם ולא יהיה בכם נגף, כי זה הדם יהיה לכם לאות למשחית, וזה מבואר לחכמים אף להמון, כי המדמה יעשה רשמים חזקים באדם אם לטוב אם לרע, לזכרון שיעמוד בכח הזוכר לעשותו כן בכל שנה ושנה. (טו) שבעת ימים מצות תאכלו – אין הכרח לדמיונים שיהיו ממין אחד קרוב עם הדברים שהם דמיונים להם, ולכן אינו מחויב שעשותנו מידי שנה בשנה אכילת מצות שבעת ימים יהיה כי כן עשו שבעת ימים בצאתם, מיום צאתם עד יום טבוע פרעה, כמו שאמר אבן עזרא. כי כן נצטוינו לעשות שבעת ימים, אף על פי שלא אכלו אבותינו רק יום אחד, או אם אכלו ימים ושנים, כי תורתנו לקחה לחגינו ברוב שבעת ימים, כי הוא מספר נהוג בארץ ההיא, גם שבעת ימי המשתה,⁠1 וימי השמחה, או אף ימי אבל, כי הוא כלל שבוע אחד, והראיה ע״ז כי נצטוינו לעשות סכות שבעה ימים כי בסוכות הושבתי את בני ישראל (ויקרא כ״ג:מ״ג), והוא היה זמן רב. תשביתו שאור – כבי בארנו בפרשת בראשית כי הסכמת מיסדי הלשון העברי היתה, לעשות כל שמוש גזרות ופעלים בשמות ההעדרים כמו בשמות הקנינים, ואחר שהלשון אינו טבעי כי אם הסכמי, מה לנו לטעון או לתמוה מעתה בשום דבר שימצא במקרא, ואין לנו רק לומר כן היתה הסכמתם, וכן בפרשת ראה אנכי כתוב ולא יראה לך שאור (דברים ט״ז:ד׳). מבתיכם – הנה כן יאמר עוד שאור לא ימצא בבתיכם (שמות י״ב:י״ט) א״כ תכלית הקפדת התורה בבעור היה על השאור לפי שהוא המחמיץ, ובארץ ההיא נהוג ללוש יום יום... כי בעבור חומה הלחם נפסד, והוא חשוב כעפר בעבור יום אחד עליו, ואם ימצא השאור בבתיהם אולי יתנו עיניהם בו לתתו בעסתם להחמיצה ויאכלו א״כ חמץ, וזה אמרו כי כל אוכל חמץ, כי חמץ ומחמצת שמות נרדפים, אבל על צד השמירה המעולה צוה עוד לא יראה לך חמץ (שמות י״ג:ז׳), כי אולי יש ויש מי שיאכלו הלחם העפרי לכן נכלל בבעור כל חמץ, ואין היזק בזה, כל שכן בהיותנו נפוצים כה וכה, ומנהג ארצות רבות לאכול החמץ בו שבעת ימים או יותר. מיום הראשן עד יום השבעי – דבק עם הרחוק, כאלו אמר כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה, ואין זה זרות בשום לשון. (טז) וביום הראשון מקרא קדש – ידוע כי הנפש תתעורר להתחלות ולתכליות, לכן היו קודש הראשון והאחרון, גם הטיבו רבותינו כי צוונו למעט בעסק אף באמצעים. כל מלאכה לא יעשה בהם – כבר זכרנו כי כל לשון הוא הסכמי, א״כ אין לתמוה בהניח העברי תיבת כל דרך חומה כוללת בשוללות תחת אשר הניח אריסטו בשוללות אין שום ואין אחד. (יז) ושמרתם את המצות – כטעם אמרו עוד ושמרתם את היום הזה, והשמירה והזכירה בלשון העברי שמות נרדפים, להיות הרושם קיים באחורנית מוח הראש. (יח) בארבעה עשר יום לחדש בערב – זה הערב הוא תכלית ארבעה עשר והתחלת חמשה עשר, והנה אלו הנקודות בזמן אי אפשר לעמוד על אמתתם חוץ לנפש בצמצום, לכן טובה בזה הקדימה מן האחור. עד יום אחד ועשרים – הנה בזה עד בכלל. (כ) כל מחמצת לא תאכלו וכ׳ – אין לדקדק, כמו שאמרנו פעמים רבות, בדברים שהם תלוים בהסכמה, ואחר שמבואר שהשנות המאמרים אם בזולת שנוי אם בשנויים גדולים או קטנים הוא מנהג פשוט בהסכמת לשון העברי, אם לסבות כמו לחזק או לבאר, אם בזולת סבות, אין להפלא על השנות אמרו כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות, כל שכן שאלו השתי גזרות נכונות מאד לסיים בם הדבור. תאכלו מצות – לחנם דקדק אבן עזרא בשאמר שאין תאכלו מצות רשות רק חיוב למען יזכור, כי אין צורך למצוה הכוללת לאמרה בדברים הנהוגים בטבע לדקדק אם הוא רשות או חיוב, כי אמרו על דרך משל ששת ימים תעבד ועשית וג׳ (שמות כ׳:ח׳), אינו מצוה אבל זכר הנהוג בטבע, כי אין ראוי לחכם שיצוה המון העם לאכול לחם. כי אנו זריזין בזה מאד נער וזקן טף ונשים, האם היה נכון למשה או לשם שיאמר בכל מושבותיכם תאכלו לחם יום יום ואכלוהו מצות, ואם ימלטו בפסח איש או אישים מה שלא יאכלו לחם יום או יומים לאי זה סבה שיהיה אין היזק בזה, ואין זה דומה למצות אכילת בשר הפסח בלילה הראשון עם כל תנאיו, אבל בכלל מן היותר נאות הוא לאיש ואיש שיאכל לפחות כזית מצה יום יום זכר למה שהיה, והתכלית כדי שנזכור פלאות השם עד שנדעהו תמיד. (כא) ויקרא משה לכל זקני ישראל וכו׳ – מבואר כי משה שב להגיד לישראל כל מה שצוהו השם ואמר לו דברו אל כל עדת ישראל (שמות י״ב:ג׳), ואף על פי שלא נזכר בזה הכל, כי לא זכר בזה שהגיד להם רק צורך השעה, וגם בזה הוסיף לזכור תיבות וגזרות ואין בזה טענה כלל לומר הוסיף משה מדעתו (שבת פ״ז), כי דעתו תלויה בדעת השם. משכו – לפי שדרך הצאן להמשך ביד אם בקרניו אם ברגליו. ושחטו הפסח – על שם העתיד. (כב) בסף – הוא אגן או מזרק. ואתם לא תצאו איש וכו׳ – זה לסבות רבות אם כדי שלא יתקוטטו עם המצרים, כי יהיו מרי נפש במות בכוריהם, ואם שלא ירך לבבם בראותם המתים בדֶבר, ואם לא יהיו בבתיהם המצוינים, ואם כדי שלא יהיו נפוצים אנה ואנה למען ילכו כולם יחד בצאתם משם, ועוד זולת זה סבות רבות. (כו) מה העבודה הזאת – התאספם בשחיטת הפסח ואכלם אותו בחפזון וביתר תנאיו, והגעת הדם אל המשקוף ושתי המזוזות. (כט) ויהי בחצי הלילה – אין הכרח שאמרו בחצי היא בדקדוק מאמרו כחצות, ואין מהכרח הדבור שיהיה מדוקדק, כי די ברוב הענינים על צד הקרוב, כי גם דברה תורה לשון הבאי וגוזמא, א״כ אין צורך לטרוח בזה ולא לפרש בחצי השני, אבל טעמו כלשון בני אדם גם היום, כמו שנאמר תמיד בעבור כמות רב מהלילה, הנה הוא כחצי הלילה, וזה אם שיהיה פחות או יותר לפי הצמצום. (ל) כי אין בית אשר אין שם מת – אחר שידענו דברה תורה לשון הבאי, והעד תבת כל בכמה מקומות, הוא הדין לחומה הכוללת השוללת כמו זאת, לכן אפשר שעל הרוב דבר. (מ) שלשים שנה וארבע מאות שנה – זה החשבון הוא בהכרח מיום התגורר אברהם אבינו הראשון, רצוני מעת צאתו מארץ מולדתו, ואם אינו מדוקדק, שבל אלו השנים לא היו במצרים אבל רובם, וכבר קדם לנו כמו זה, וטעם כי גר יהיה זרעך (בראשית ט״ו:י״ג) מיום שנולד יצחק כי בו יקרא זרע. (מב) ליל שמרים הוא לי״י – ואחריו שמורים לכל בני ישראל. ושניהם לטעם אחד, כי השם שמרם והם נשמרו מאתו, כי שם הפעולה מצטרף עם הפועל ואם הפעול. (מג) לא יאכלו בו – המדקדקים יאמרו כי בו תמורת ממנו, וכן והנותר בבשר (ויקרא ח׳:ל״ב), בא הבי״ת במקום מן, וחלילה, כי לא בא האחד מקום האחר, אבל ידוע כי אפני היחסים בהצטרפות רבים כמו אל, על, מן, או, וזולתם, ואין הסכמת לשון אחת כלשון אחרת אף בזה המין, ולכן כמו שבלשון הנוצרי [נכון] לומר והנותר מן הבשר, כן נכון בלשון עברי לומר בבשר, אין יתרון זה על זה. (מד) מקנת כסף – רוב העבדים הם מקנת כסף, ואם יהיו ילידי בית או נתונים הוא הדין להם. כי ההקשים התוריים רבם המשליים. (מה) תושב ושכיר לא יאכל בו – כלומר כי אם בתנאי שקדם, ומלתה אותו. (מו) לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה וכו׳ – הנה גם אלו השתי מצות חדש השם ית׳ עתה, ואם הם מסוג מה שקדם, רצוני ענין החפזון, וזה כי צונו לאכלו בבית אחד אם שיהיה מבעל בית אחד, עם מבעלי שני בתים או שלשה, וזה כי בהתפזרם אנה ואנה יקדם העברה והשהיה מצד מהלכם ומצד חלוקותם השה, וא״כ נמשך לזה יהיה, שלא יוציאו מן הבית מן הבשר חוצה וכן ועצם לא תשברו בו, כי אם יחלקוהו לנתחיו ישברו בהכרח עצם, ואולי גם בכלל זה, כי אף היחיד באכלו הצלי לא ישבור בו בעצם כי בזה שהִייָה, אבל יקלוף הבשר בידו מהרה בחטיפה. (מח) ועשה פסח לי״י – הטעם והוא מתעורר לעשות הפסח, ואין רצוני שיחסר מזה מלת מתעורר, כי אני בורח מכל חסרון במקרא, אבל ידוע כי התארים מהם בפעל ומהם בכח, ואשר בכח ממנו קרוב וממנו רחוק, ובזה דבר על הקרוב קרוב מאד.מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 השוו ללשון הפסוק בשופטים י״ד:י״ב.
א בדפוס: ״ההוה״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144