×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית ט׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת⁠־נֹ֖חַ וְאֶת⁠־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת⁠־הָאָֽרֶץ׃ (ב) וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כׇּל⁠־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כׇּל⁠־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛הא וּֽבְכׇל⁠־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃ (ג) כׇּל⁠־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא⁠־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאׇכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת⁠־כֹּֽל׃ (ד) אַךְ⁠־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ (ה) וְאַ֨ךְ אֶת⁠־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל⁠־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗םב מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת⁠־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽםג׃ (ו) שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔םד בָּֽאָדָ֖םה דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת⁠־הָאָדָֽם׃ (ז) וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ⁠־בָֽהּ׃ (ח) {חמישי} וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל⁠־נֹ֔חַ וְאֶל⁠־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ (ט) וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת⁠־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת⁠־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽםו׃ (י) וְאֵ֨ת כׇּל⁠־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ז אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכׇל⁠־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ (יא) וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת⁠־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא⁠־יִכָּרֵ֧ת כׇּל⁠־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא⁠־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ (יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת⁠־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר⁠־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל⁠־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃ (יג) אֶת⁠־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃ (יד) וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥יח עָנָ֖ן עַל⁠־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃ (טו) וְזָכַרְתִּ֣י אֶת⁠־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל⁠־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכׇל⁠־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא⁠־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כׇּל⁠־בָּשָֽׂר׃ (טז) וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כׇּל⁠־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכׇל⁠־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (יז) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל⁠־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת⁠־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כׇּל⁠־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (יח) {ששי} וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי⁠־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן⁠־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃ (יט) שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי⁠־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כׇל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (כ) וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑הט וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃ (כא) וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן⁠־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אׇהֳלֹֽה׃ (כב) וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי⁠־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃ (כג) וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת⁠־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל⁠־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃ (כד) וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר⁠־עָ֥שָׂה ל֖וֹי בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃ (כה) וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃ (כו) וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖היא אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ (כז) יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאׇֽהֳלֵי⁠־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ (כח) וַֽיְחִי⁠־נֹ֖חַיב אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה׃ (כט) וַיִּֽהְיוּ֙יג כׇּל⁠־יְמֵי⁠־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הָֽאֲדָמָ֛ה ל=הָֽאֲדָמָ֛ה בגעיה ימנית
ב הָֽאָדָ֗ם ל=הָֽאָדָ֗ם בגעיה ימנית
ג הָֽאָדָֽם ל=הָֽאָדָֽם בגעיה ימנית
ד הָֽאָדָ֔ם ל=הָֽאָדָ֔ם בגעיה ימנית
ה בָּֽאָדָ֖ם ל=בָּֽאָדָ֖ם בגעיה ימנית
ו אַֽחֲרֵיכֶֽם ל=אַֽחֲרֵיכֶֽם בגעיה ימנית
ז הַֽחַיָּה֙ ל=הַֽחַיָּה֙ בגעיה ימנית
ח בְּעַֽנְנִ֥י ל=בְּעַֽנְנִ֥י בגעיה ימנית
ט הָֽאֲדָמָ֑ה ל=הָֽאֲדָמָ֑ה בגעיה ימנית
י אֲשֶׁר⁠־עָ֥שָׂה ל֖וֹ =ל1,ק3 (״עשה״ בטעם מרכא) וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים ובדפוסים
• ל=אֲשֶׁר⁠־עָֽשָׂה⁠־ל֖וֹ לפי ברויאר ודותן (״עשה״ בגעיה ומוקפת) ומעיון בכתי״ל נראה שהאמת אתם.
יא בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה כאן מתחיל כתי״ש
יב וַֽיְחִי⁠־נֹ֖חַ ל=וַֽיְחִי⁠־נֹ֖חַ בגעיה ימנית
יג וַיִּֽהְיוּ֙ =א⁠(ק,ר),ל,ש,ק3 ומסורת טברנית וספרי תימן (ל1,ו לא שרדו בתיבה זו).
• רמ״ה=וַֽיְהִי֙ ובעקבותיו בספרי ספרד ואשכנז (הגעיה לפי שיטת-א [תמיד יש געיה ב״ויהי״ ודומותיה המוטעמת בטעם פשטא]), וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים (ה,ש2) וכך בקורן וסימנים.
E/ע
הערותNotes
(ב) בידכם נתנו – אין ספק שזאת הגזירה נפרדת בעצמה.⁠1 ואמנם אין קושיא ממה שנראה כמה פעמים שקצת בעלי חיים יגברו על בני אדם מעטים ורבים כמו שיאמר עוד ״ואך את דמכם״ (ה), כי זה מובן לבעלי העברי וההיגיון.⁠2 (ג) כל רמש אשר הוא חי – לפנים בסדר בראשית (בראשית א׳:כ״ט) התיר לאדם ירק עשב ולא כתו׳ שם שיאכל שאר בעלי חיים, ופה זכרם.⁠3 וטעם זה ימצא בספר טירת כסף.⁠4 (ד) בנפשו דמו – כאילו אמ׳: ׳ר״ל דמו׳.⁠5 וזה הביאור היה מן הצורך כי ׳נפש׳ שם משותף לדם ולזולתו כמו שכתב המורה (מורה נבוכים א׳:מ״א).⁠6 (ה) אדרוש – כמו שכתוב על הנביא7 ״אנכי אדרוש מעמו״ (דברים י״ח:י״ט), כטעם ״ירא י״י וידרוש״ (דברי הימים ב כ״ד:כ״ב), או ״י״י הוא יבקש״ (יהושע כ״ב:כ״ג). והכונה בכל זהא שהש׳ יקח הנקמה. וזה, כשיצוה לאחר שיהרגנו, והעד אמרו ״מיד כל חיה אדרשנו״.⁠8 והפליג א״ע שאמר אצוה לאחרת שיהרגנה׳. וזה טעם ״כהתימך שודד תושד״ (ישעיהו ל״ג:א׳), וכן ״כי אתה שלות גוים רבים״, על כן9 ״ישלוך״ (חבקוק ב׳:ח׳).⁠10 (ו) באדם – על ידי אדם.⁠11 בצלם אלהים עשה את האדם – הנה ׳אלוהים׳ דבק עם ׳בצלם׳,⁠12 כי אין אחרי אנשי כנסת הגדולה כלום, שעשו מאריך במלת ׳בצלם׳ וזקף במלת ׳אלוהים׳.⁠13 אם כן ׳עשה׳ רומז לָעושה,⁠14 ואין ספק שהשם ית׳ הוא העושה הראש.⁠15 גם ׳אלוהים׳ הכתו׳ כאן משרת גם לזה כמו שיש רבים במשלי כן.⁠16 ובזה עמוקות והוראות שונות כולם צדקו יחדיו (תהלים י״ט:י׳), ולזה כיון נותן התורה בזה ובזולת זה בכמה מקומות, כי כמו שדבר בשמות משותפות למען יהיו מורים ענינים רבים,⁠17 כן דבר במאמרים סובלים הוראות רבות יחד כולם אמת, וזהו הפלגת הלשון. אבל אין זה בכל, אבל לברור מין מין היא הסכנה וזכור זה.⁠18 (ח) ויאמר אלהים אל נח ואל בניו – אחר שידענו שהאומר הראש19 לכל הוא האל, וידענו מה שכתב המורה פרק אחרון משני (מורה נבוכים ב׳:מ״ח), וידענו מה שידוע בהיגיון וסדר החכמות, אין זה צריך פירוש.⁠20 גם מבואר ליודעי דת ודין היותו ית׳ אומר בכאן כי כרת ברית עם החיות והבהמות והעופות ואין זה כמו ״ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית״ (בראשית ט״ו:י״ח), ומה גדול ההבדל בין בריתו ית׳ עם האדם המשכיל ובין הבהמות, אבל על הכל נכון לומר לשון ברית בשתוף השם גם הוא על שאר בעלי החיים באמצעות האדם ובכונה שנית וזה שוה לאבוד ולהצלה.⁠21 (יא) יכרת כל בשר – כמו ״לשחת כל בשר״ (בראשית ו׳:י״ז; ט׳:ט״ו) וכענין ״ויגוע כל בשר״ (בראשית ז׳:כ״א) ״וימח את כל היקום״ (בראשית ז׳:כ״ג) וכזה ״ויאבדו מתוך הקהל״ (במדבר ט״ז:ל״ג) ובכלל ענין זה הוא ענין כל שמוש כרת ואבוד בעברי,⁠22 ובמקום אחר נאריך בזה.⁠23 (יג) את קשתי נתתי בענן – חכמה גדולה יסדו מיסדי לשון העברי ופָשַט המנהג בתורה – לשון עבר בדבר עתיד, והפך זה. וחלילה שיהיה בכאן דבר תמורת דבר כמו שיאמרו הקודמים.⁠24 אבל זה נכון מאד מצד שאלו הסימנים שהם הבדלים מיחדים אינם ממין המיחד מן המיחד כמו שאמרתי על סימני הזכר והנקבה ויחיד ורבים ובכלל אינו דבר הכרחי.⁠25 מצורף לזה בכאן כי אחר שהגלגל היומי סובב תמיד אחר שנברא העולם,⁠26 הנה כל עתיד יתואר בהכרח בעבר וכל עבר בעתיד כי אלה השני זמנים נאמרים בהיקש אל העתה.⁠27 ורבים כן לאין מספר בתורה ובמקרא, ויותר בדברים העתידים הכתובים בנבואה. והפליג יעקב, אמר: ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ (בראשית מ״ח:כ״ב),⁠28 ועל כל זה סבות וטעמים אינם מכונת זה הספר.⁠29 (טו) וזכרתי את בריתי וכו׳ – חלילה שהשם ישכח עד שיצטרך להזכרה והִזָכרוּת, כל שכן מה שיאמר עוד ״וראיתיה לזכור ברית עולם״ (טז).⁠30 אמנם פשט הכתו׳ אין בו פלא יותר משאר ההעברות הכתובות על השם31, אשר ההיתר32 לכל הוא: ׳דברה תורה בלשון בני אדם׳33 כמו שביארתי זה המאמר הנכבד בספר מזרק כסף. אולם מה שאמר בכאן ״והייתה לאות״ (בראשית ט׳:י״ג) וכן ״זאת אות הברית״ (בראשית ט׳:י״ז) הנה זהו בבחינת האדם, כי הקשת לא לשם.⁠34 והעד35 ״והיה הדם הזהב לכם לאות״ (שמות י״ב:י״ג), ואם קדם36 אמרו ״וראיתי את הדם ופסחתי עליכם״ (שמות י״ב:י״ג).⁠37 וזכור זה, והכל מבואר למשכילים ונעלם מן הסכלים.⁠38 ואולם ביאור יותר על זה ימצא בגביע.⁠39 (יז) ויאמר אלהים אל נח זאתג הברית – מזה למדו החכמים בספריהם שכאשר האריכו בספור מה, שיסיימו באחרית40 ״סוף דבר״ או ״כללו״ או ״העולה מכל מה שזכרנו״ וזה ענין נכבד.⁠41 (יח) ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וכו׳ – גם זה מהמין שכבר זכרנו,⁠42 ר״ל שנשנו דברים להצעה.⁠43 וגם כתב וחם הוא אבי כנען כדי שנדע מי הוא, כי עוד עתיד לדבר.⁠44 וכזה אמרו ״ותהי שרי עקרה וכו׳⁠ ⁠״ (בראשית י״א:ל׳).⁠45 וכן ״ואנשי סדום רעים וחטאים לי״י״ (בראשית י״ג:י״ג).⁠46 וכן עשה כותב ספר שמואל שהקדים וכתב ״ושם שני בני עלי וכו׳⁠ ⁠״ (שמואל א ד׳:ד׳).⁠47 מצורף לזה לגנאי הפך ״אבי כל בני עבר״ (בראשית י׳:כ״א).⁠48 (כ) ויחל נח איש האדמה – ידוע כי לשון תחילה הוא ממאמר המצטרף, אם כן נכון זה ואם קדם לו קין ובניו וזולתם.⁠49 (כד) וידע את אשר עשה לו בנו הקטן – כבר קדם לנוד 50 כי הנמצא והמציאות סוג כולל לאי זה מקרה שיהיה.⁠51 ולכן יקרא ממציא אי זה מקרה שיהיה ׳עושה׳ ו׳פועל׳ ו׳בורא׳, ובכלל בכל לשון שאתה שומע.⁠52 וכן בדבור חיצוני או פנימי כמו המעשה בידים.⁠53 והנה כתו׳ ״בדבר י״י שמים נעשו״ (תהלים ל״ג:ו׳), וכן הענין בלעז, וגם בספרי הפילוסופים כתו׳ תמיד כי המחשבות אשר בנפש הם פעולות ומעשים לה, כל שכן שפעולות הלשון יקראו מעשיות. ולכן אמר השם לנחש: ״כי עשית זאת״ (בראשית ג׳:י״ד)54 וכן על יוסף: ״אותי השיב על כני ואותו תלה״ (בראשית מ״א:י״ג),⁠55 ובכלל כל פֹעַל וכל שמושה פָעַל.⁠56 אם [כן]⁠ו נכון אמרו הֵנָה על חם ״אשר עשה״ במה שכתב לנו נותן התורה שראה והגיד כאילו רבעו וסרסו יחד או אם צחק והלעיג.⁠57 וכל זה מבואר בעברי ובהגיון. ואולם בנו הקטן רומז אל חם והוא קטן בערך אל שם ואין הכרח בהגיון שיהיה היותר קטן משלשתן.⁠58 מצורף לזה כי ׳קטן׳ תאר גנאי, כמו ׳נער קטן׳, כל שכן כי יאמר לקטן הנפש, כטעם ״הנה קטן נתתיך בגוים״59 (ירמיהו מ״ט:ט״ו).⁠60 ודרך התורה לתאר האדם בשם שבח ובשם גנאי.⁠61 כמו שיאמר לשבח: ״אחי יפת הגדול״ (בראשית י׳:כ״א) כאשר אבאר,⁠62 וכן ״אברם העברי״ (בראשית י״ד:י״ג).⁠63 ופעמים לגנאי, כמו: ״ולא אחר הנער״ (בראשית ל״ד:י״ט).⁠64 [וכן]⁠ז אמר ארסטו בספר באור המדות.⁠65 (כה) ואמנם מדוע בכעסו על חם קלל זרעו באמרו ארור כנען, מבואר לבעלי העינים כי כל עמל אדם הוא לזרעו, וקשה לכל אדם כשיקללו בני אדם את זרעו, והעד בקללות ״ארור פרי בטנך״ (דברים כ״ח:י״ח), והפך זה ״ברוך פרי בטנך״ (דברים כ״ח:ד׳).⁠66 ויותר נמרץ אמרו ״ויברך את יוסף ויאמר״ ״יברך את הנערים וכו׳⁠ ⁠״ (בראשית מ״ח:ט״ו-ט״ז).⁠67 אולם בחר נח לקלל כנען על שאר בני חם68 כי אולי היה בן זקונים לו.⁠69 גם בחר נותן תורתנו לכתוב זה לנו כי זה טוב לנו, אשר אנו עתידים להלחם עמו.⁠70 אוי נא לנו בזה, את רגלים רצנו וילאונו71 בפירוש ״עשה״ ובפירוש ״הקטן״ ובפירוש ״ארור כנען״ כי המפרשים טרחו בזה72 ומה נעשה בגאון הסודות73 במאמרים ובמלות ממעשה בראשית ומעשה מרכבה.⁠74 עבד עבדים – זה מונח לשון בעברי ובהיגיון75 על כל הפלגת תואר כמו ״קדש קדשים״ (שמות כ״ט:ל״ז ועוד).⁠76 והטעם77 בזה: עבד מופלג יהיה לאחיו.⁠78 אמנם פירוש אחיו וכן ׳אב׳ ו׳בן׳ הם כמו סוג ומין,⁠79 ומינים שיש מהם – אם קרוב ואם רחוק, וכל אחד מאלה מתחלף בפחות ויתר.⁠80 (כו) ברוך י״י אלהי שם – נתן תודה לא-ל הנכבד בעבור היות שֵם, המאמין בו, נכבד. וכל שכן שהוא אברהם, וראוי לנותן התורה שיכתוב לנו זה.⁠81 וטעם למו – שֵם, ואע״פ שלא יהיה המכוון בכאן רק איש יחיד כמו שהודעתיך כבר,⁠82 כל שכן שאין המכוון בכאן רק לכלל שם וזרעו.⁠83 וכן יפת וזרעו.⁠84 ואף כל העיקר הוא על העם הנולדים באחרית מכל אחד מאלה,⁠85 ודע כי אחד מסודות התורה הוא שנהג ליחס דבר מה לאב במה שראוי לבן וכן הפך זה. וזכור זה והקש על זה. (כז) יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם – אחר שהודיענו נותן התורה עוד הצלחת זרע שֵם ונפילת זרע חם,⁠86 והוא כשנכבוש ארץ כנען ויִשָחַתו אז בני כנען וקצתם יהיו למס, הודיענו גם כן כי עם הצלחתינו87 יהיה טוב לבני יפת ויבואו לגור בארצנו וייטב להם עמנו. וטעם למו בכאן ליפת לבדו, כי שֵם כבר נאמר.⁠88 ובכלל כי הודיענו נותן תורתנו בכאן בספור ענין נח יעודנו הטוב לכבוש ארץ כנען,⁠89 כמו שיודיענו עוד בספר יעקב ברכות לבניו (פרק מ״ט), וגם הוא יכתוב זה באחרית מצד עצמו.⁠90מהדורת ד"ר אביגיל ראק (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 יש לציין כי ריא״כ חורג כאן משיטתו בכך שהוא מפרש פסוק זה בניגוד לטעמי המקרא. על פי טעמי המקרא ״על כל חית הארץ״ ו״ועל כל עוף השמים״ בלבד הם מושאים עקיפים ל״ומוראכם וחתכם יהיה״, ואילו ״בכל אשר תרמש האדמה״ ו״ובכל דגי הים״ מצורפים ל״בידכם נתנו״. הקושי בחלוקה זו של הפסוק הוא, שלאור הנשוא ״נִתָנוּ״, המושאים ״בכל אשר תרמש האדמה ו״ובכל דגי הים״ היו צריכים להיות נושאים ולא מושאים. משום כך מפרש ריא״כ כראב״ע, שאלו הם מושאים עקיפים נוספים ל״ומוראכם וחתכם״. ההבדל בין פירוש ראב״ע לבין פירוש ריא״כ הוא, שלראב״ע ״בידכם ניתנו״ הוא משפט טפל, המנמק את החלק הראשון של הפסוק, כלומר, ״ומוראכם וחתכם יהיה על כל…״ כי ״בידכם נתנו״. לריא״כ יש כאן משפט עצמאי, המקביל במשמעותו לחלק הראשון של הפסוק.
2 אין סתירה בין העובדה שבני נח נתברכו בשליטה על עולם החי, לבין מצבים בהם בעלי החיים מתגברים על אדם יחיד או על בני אדם רבים, כגון המצב העולה מפסוק ה, בו דמי האדם נדרשים מיד החיה, משום שברור הן מצד כללי הדקדוק האוניברסליים והן מצד ייחודיות הלשון העברית, שלא מדובר כאן בכלל גורף מדוייק, אלא בברכה המתקיימת על הרוב.
3 לא ברור האם כוונת ריא״כ היא שאכילת הבשר לא הותרה לאדם הראשון, אלא רק כאן לראשונה לנח, כפי שמקובל אצל הפרשנים, או רק שכאן נכתב בפירוש מה שלא נזכר בפירוש בבראשית משום מה. השווה לדיון בגמרא סנהדרין נט, ע״ב.
4 לא נמצא שם.
5 תוספת המלה ׳דמו׳ היא ביאור ל׳נפשו׳, כאילו אמר הכתוב: ׳⁠ ⁠׳נפשו׳ – רוצה לומר, ׳דמו׳ ׳.
6 ביאור המילה ׳נפש׳ בפסוק נצרך, משום ש׳נפש׳ היא מילה רב משמעית, כאשר דם הוא רק משמעות אחת שלה.
7 בעניין הנביא, על אשר לא ישמע אל דברי הנביא בשם ה׳.
8 שאין טעם בהענשת החיה, שהרי אינה בעלת דעה ובחירה, אלא על כרחך הפירוש הוא שה׳ ידרוש מהאדם וינקם בו, נקמה שתבוא לו מיד החיה, כלומר על ידי החיה. וכן פירש רמב״ן כאן בפירושו השני.
9 ריא״כ שילב כאן את המלים ׳על כן׳ לשם תוספת ביאור לפסוק.
10 לדעת ראב״ע כונת הפסוק ״מיד כל חיה אדרשנו״ הוא שה׳ יתנקם בחיה על הריגתה אדם, על ידי חיה אחרת. ריא״כ מפרש שהוא מטעם מדה כנגד מדה. הרעיון המשותף לשני הפסוקים המובאים הוא מידה כנגד מידה, המודגש בחזרה הלשונית. בישעיהו: ׳שודד׳-׳תושד׳, ובחבקוק ׳שלות׳-׳ישלוך׳. בגביע כסף פרק ט״ו באר עוד שזהו חוק ההשגחה, ״…ולכן אמר אבן עזרא על אמרו ״מיד כל חיה אדרשנו״: ׳שאצוה לאחרת שיהרוג זה׳… וזהו שָבֵע (מלשון משביע, כלומר משביע רצון) ודין גמור בעולם כי המשחית, אם שיהיה אדם אם שיהיה משאר בעלי חיים, הנה יאספו אליו רעים ויתנכלו אתו להמיתו. וכן אמר ישעיהו ״בכלותך לבגד ובגדו בך בהתימך שודד תושד״. וכתב חבקוק ג״כ… ואחר כתוב עליו ״הלא פתע יקומו נושכיך כי שלות גוים רבים ישלוך כל יתר עמים״ ״.
11 נגד ראב״ע, שכתב: ׳⁠ ⁠׳. מן הסתם כוונת ריא״כ כפירוש רש״י ורד״ק (על פי תרגום אונקלוס) שהוא במיתת בית דין.
12 המלים ׳בצלם אלוקים׳ מחוברות יחד בסמיכות. ׳צלם׳ – נסמך ו׳אלוקים׳ – סומך.
13 במלה ׳בצלם׳ יש טעם מחבר, ולכן על פי טעמי המקרא היא מחוברת עם ׳אלוקים׳. טעמי המקרא שנמסרו מאנשי כנסת הגדולה מחייבים מבחינה פרשנית ואין לערער אחריהם.
14 כיוון ש׳אלוקים׳ סומך ל׳בצלם׳, אין ׳אלוקים׳ נושא הפועל ׳עשה׳, אלא הנושא חסר במשפט, והפירוש הוא כמו ׳עשה העושה׳.
15 ברור כי ה׳ נחשב העושה הראשוני של כל אדם ואדם, אף על פי שגם אביו ואמו הם גורמי ביניים ביצירתו.
16 בנוסף ניתן לומר שהמילה ׳אלהים׳ מתפקדת פעמיים, גם כסומך ל׳בצלם׳, וגם כנושא עשית האדם, כאילו כתוב ׳בצלם אלהים, אלהים עשה את האדם׳. במשלי קיימים דוגמאות רבות של פסוקים בהם מילה אחת משמשת לשני חלקי המשפט.
17 התורה משתמשת לעיתים במילים רבות-משמעות כדי שנשמע שתי משמעויות בו-זמנית.
18 לא תמיד קיים רב משמעות, ויש לנקוט זהירות כאשר מפרשים פסוק, שמא נפרשו שלא ככוונתו.
19 האומר הראשון, כלומר, הגורם הראשון לדיבור.
20 זה לשון הרמב״ם שם: ״…ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסבות האמצעיות, ומיחסים לה׳ אותה הפעולה…״. אין הכרח שה׳ דבר ישירות אל בני נח, אלא יתכן שהדבור הגיע אליהם באמצעות נח, אך הואיל והקב״ה הוא הגורם לדבור נאמר שה׳ דבר אל בני נח. ריא״כ בפרושו לפסוק זה בא לפתור את הבעיה שמתייחס אליה הא״ע לפסוק זה: האם היו בני נח נביאים?
21 אין הברית עם בעלי-החיים כברית עם האדם, אלא או שהוא שיתוף השם בלבד, כלומר, השימוש במלה ׳ברית׳ בשני ההקשרים הוא במשמעויות שונות, או שבעלי-החיים כלולים באופן משני (׳בכונה שנית׳) בהשלכות של הברית עם האדם, שהרי לעניין הצלתם מאבדון התוצאות דומות.
22 פירוש הפועל כרת, שווה לפירוש הפעלים: גוע, מחה, אבד. נראה שכוונתו לבאר שאין לפרש כריתה כחיתוך גרידא, המותיר את הנכרת קיים, אלא כסילוק המאבד את הנכרת.
23 ככל הנראה אין כונתו לשרשות כסף שכן זה לשונו שם: כרת- …ובמקום אחר אפרש עם שאחבר רוב מה שנמצא שידינו מלשון ׳כרת׳ ומלשון ׳נפש׳ ושם אפשר מה שכון אבן עזרא כאומרו יש הפרש בין ונכרתה ובין והאבדתי ולא אוכל לפרש...⁠״.
24 ניתן להשתמש בלשון עבר (׳נתתי׳, ללא ו׳ ההיפוך) לשם תיאור זמן עתידי (כפי שרואים כאן בהמשך, ״והיה בענני ענן…״), ולהיפך, להשתמש בלשון עתיד לשם תיאור זמן עבר. וכן פירש כאן רד״ק, ולא כרס״ג ורמב״ן שפירשו שמדובר בעבר הרחוק, בסידור החוק המוליד את הקשת מששת ימי בראשית, ואף לא כראב״ע שפירש ״הנה נתתי עתה קשת בענן״, כלומר בעבר הקרוב. תופעה לשונית זו של שימוש בלשון עבר לשם עתיד ולהיפך, יסדוהו מיסדי הלשון העברי, והתורה נכתבה בהתאם, ואין צורך לדבר על החלפה של דבר תמורת דבר, אלא זהו דרך הלשון. וראה דבריו לעיל ב׳:כ״ג.
25 הטיות לשוניות שונות, אשר בדרך כלל מורים על סוג משמעות מסויים, כגון זמן, מין או מספר, אינם סימנים מובהקים ייחודיים, אלא יש שימושים היוצאים מן הכלל הרגיל.
26 הזמן מתקדם באופן מתמיד.
27 עבר ועתיד מוגדרים באופן יחסי לזמן הנחשב עכשוי, וכל עבר הוא עתיד מנקודת ייחוס של זמן מוקדם יותר, וכל עתיד הוא עבר מנקודת ייחוס של זמן מאוחר יותר. זוהי הצדקה נוספת לשימוש ׳הפוך׳ בלשונות עבר ועתיד.
28 יעקב משתמש בלשון עבר ׳לקחתי׳ אף על פי שזה יקרה רק בעתיד.
29 השווה גם גביע כסף, פרק י׳; ולקמן על מ״ח, כב, וכן על מ״ט, ח, שם מבואר טעם נוסף לשימוש בלשון עבר עבור העתיד, והוא שבנבואות שבהכרח יתקיימו, יש דמיון זה של הכרחיות בין העתיד לעבר.
30 אין ה׳ זקוק לראית הקשת כדי לזכור בריתו, שהרי ה׳ תמיד זוכר כל. לא ברור במה חמור פסוק ט״ז מפסוקנו.
31 העברות- euphemism, פסוק זה אינו יותר תמוה משאר פסוקים בהן קיימים העברות.
32 ההיתר – פירושו התרה, פתרון –תשובה לבעיה.
33 על פי ברכות לא, ע״ב, ועוד. הפסוק שלנו אינו חריג ביחס לכלל הלשונות המטאפוריים שהתורה נוקטת בהם על פי הכלל הפרשני, ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳.
34 אף על פי שאין בפסוק זה קושיה, שהרי כאמור, ניתן לפרשו באופן מטאפורי, מכל מקום יש לומר כאן שהאות הוא אות לבני האדם, ואין הקשת עבור ה׳.
35 הראיה כי האותות הן לא לה׳ אלא לבני האדם.
36 כדרכו ציטט כאן ריא״כ מזכרונו, והיא הטעתו לומר ׳קדם אמרו׳, שהרי בַפסוק – ״והיה הדם״ קודם ל״וראיתי״.
37 על דם הפסח אמרה התורה שיהיה אות ״לכם״, אף על פי שראיית הדם מתוארת כגורמת לפסיחת ה׳ עליהם. כך אף אצלנו פירוש התיאור של ראית ה׳ את הקשת הגורמת לזכירתו, הוא בעצם של אות לבני אדם כי ה׳ זוכר.
38 התורה נוקטת בלשונות סותרים או דו-משמעיים, כדי ליצור משמעות אחת למשכילים ואחרת לסכלים. כך כאן הסכלים מבינים את הקשת כגורם ממש לזכירת הקב״ה, והמשכילים מבינים שזהו אות עבור בני-האדם. השווה גביע כסף, פרק י׳.
39 בגביע כסף פרק י״ח הרחיב ריא״כ על שיטתו בענין ׳דברה תורה בלשון בני אדם׳.
40 בסוף דבריהם.
41 הואיל ופסוק זה לכאורה אינו אלא חזרה מיותרת על הנאמר בפסוק יב: ״זאת אות הברית…״, והואיל והוא פותח שוב ב״ויאמר״, אף על פי שלא היה שום הפסק מדיבורו הקודם, לכן מפרש ריא״כ שפסוק זה אינו אלא פסוק מסכם לכל הפיסקה. ולומד מכאן שבסוף סיפור ארוך יש לסיים ב׳סוף דבר׳, כלומר עניין המתאים לסיום או ב׳כללו׳, כלומר סיכום כולל, או במסקנת הדברים (׳העולה מכל מה שזכרנו׳).
42 ראה פרושו לבראשית ב, א.
43 תיאור יציאת נח ובניו מן התיבה אינו אלא חזרה על הנאמר לעיל ח׳, יח. לכן תפקיד התיאור כאן אינו אלא כאקספוזיציה (הבהרה מקדימה) להמשך הסיפור.
44 תולדות בני נח כתובים לקמן פרק י, ואין כאן מקומו המתאים של ״וחם הוא אבי כנען״, ונכתב כאן כאקספוזיציה לקללת נח את כנען בהמשך הסיפור עקב מעשהו של חם. וכן ברש״י כאן. והשווה גם רשב״ם על א, א; כד, א; כו, טו; שמות ג, א; יח, ב.
45 אקספוזיציה ל-ט״ו, ב, וכן לפרק ט״ז.
46 ראה לקמן בפירוש שם.
47 אקספוזיציה ל-ד׳, יא-יז.
48 סיבה נוספת לכתיבת הפסוק היא שבא הפסוק להדגיש את גנותו של חם, לעומת שֵם המשובח בכך שהוא אבי כל בני עבר, אשר בכללם אברהם העברי אבינו. והשווה לקמן על י׳, כא.
49 ריא״כ מפרש כרס״ג שההתחלה המשתמעת מלשון ׳ויחל׳ הוא בהיותו איש אדמה, ולא כפירוש רמב״ן ורד״ק שפירשו שהחל בנטיעת כרם. ואומר שלשון התחלה כאן אינו מחייב שנח היה איש האדמה הראשון, שהרי קין היה עובד אדמה (בראשית ד׳:ב׳), אלא לשון תחילה הוא מושג יחסי (׳מאמר המצטרף׳), כלומר, נח היה איש אדמה הראשון בתקופה זו.
50 לעיל על ו׳, טו.
51 לא רק עצמים אלא גם אירועים ומעשים הינם ישויות קיימות.
52 ׳בכל לשון שאתה שומע׳ על פי ברכות יג, ע״א, במובן שפות זרות. אף הגורם לאירוע או למעשה יכול להיקרא ׳עושה׳, ׳פועל׳ או ׳בורא׳, וכל מילה מקבילה בשפות אחרות. משום כך נאמר על מעשה חם ׳אשר עשה׳, אף על פי שרק ראה את ערות אביו והגיד לאחיו, ובאופן מעשי לא עשה כלום.
53 לשון עשייה מתאים לא רק כאשר יצירת המעשה היא בידיים, אלא גם כאשר הוא בדיבור (׳חיצוני׳) או במחשבה (׳דיבור פנימי׳).
54 אף על פי שרק דיבר.
55 ייחס התליה ליוסף אף על פי שברור שיוסף רק פתר את החלומות ולא תלהו בידיים או השיבו על כנו וראה פירוש ריא״כ לבראשית מ״א, יג.
56 עקרון זה נכון לא רק לגבי ׳עשה׳, אלא אף לגבי כל פוֹעַל המשמש במובן פָעַל, כלומר במובן של עשייה כלשהי, כגון ׳תלה׳ כנ״ל.
57 לשון עשייה מתאים כאן לראיה והגדה באותה מידה כמו אם היה חם רובע את אביו או מסרסו (כדעות השונות בסנהדרין ע, ע״א וברש״י כאן), או כמו אם היה צוחק ומלעיג עליו (כפירוש רד״ק כאן). השווה גם טירת כסף, עמ׳ 68.
58 הכתוב מכנה את חם ״בנו הקטן״ של נח, למרות שבסדר תולדותיהם, חם הוא הבן האמצעי, אחרי שם אבל לפני יפת (ו׳, י; ט׳:י״ח). ריא״כ מבאר שחם היה קטן באופן יחסי (׳בערך׳) לשם. כיוון ש׳קטן׳ הוא מושג יחסי ולא מוחלט, מצד תורת הדקדוק הכללית, המשותפת לכל השפות (׳ההגיון׳) אין הכרח שיהיה הקטן היותר מבין השלושה. עיין בכל זה בטירת כסף, עמ׳ 69-68.
59 המשך הפסוק בירמיהו הוא: ״בזוי באדם״. נמצא ׳קטן׳ מקביל ל׳בזוי׳. כך גם פירש רש״י בד״ה בנו הקטן: ״בנו הקטן – הפסול והבזוי, כמו: הנה קטן נתתיך בגוים בזוי באדם״.
60 חם מכונה ׳קטן׳ לא רק בשל היותו צעיר משֵם, אלא גם משום ש׳קטן׳ הוא תואר גנאי, במיוחד כאשר הגנות היא במישור אישיות האדם (׳קטן הנפש׳).
61 התורה מכנה אנשים על פי ייחוסם, גילם וכיוצא באלו, לשֵם שבח או גנאי.
62 לקמן על י׳, כא.
63 השווה לדבריו לקמן על י״ד, יג.
64 ראה לקמן על ל״ד, יט.
65 אבן רשד, ספר המידות, עמוד 110.
66 התורה מברכת ומקללת את האדם בילדיו, ומזה מוכח שאכן גורל הילדים מהווה שכר או עונש להורים. וראה לקמן על מ״ח, טו.
67 תפילת יעקב לברכת מלאך לנערים היא עצמה ברכה ליוסף.
68 לחם היא שלושה בנים נוספים על כנען (בראשית י׳:ו׳).
69 פגיעה בכנען בן-הזקונים היא פגיעה גדולה יותר בחם, משום שאדם אוהב יותר את בן-זקוניו, כמו שנאמר: ״וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו״ (בראשית ל״ז:ב׳).
70 סיבה נוספת לקללת כנען מתוך כל בני חם היא החשיבות של קללת כנען לבני ישראל מקבלי התורה הנכנסים לארץ להלחם עם עמי כנען. ניתן לראות כאן את שיטתו של ריא״כ שעובדות הסיפורים יכולים להיות תלויים בשיקולים של המסר הרצוי של הסיפור לבדם, ואינם בהכרח משקפים היסטוריה מדויקת. ראה גם לקמן בפירוש לפסוק כז ובהערה עליו. בשאלת קללת כנען על פני אחיו, השווה טירת כסף עמ׳ 69.
71 על פי ירמיה י״ב, ה: ״כי את רגלים רצתה וילאוך״, ווכוונתו שהמפרשים לא הבינו משמעות ׳עשה׳. (ראה להלן).
72 ריא״כ מתלונן על המפרשים הקודמים שהלאו אותנו בפירושיהם על משמעות העשייה שעשה חם לנח, על משמעות קטנותו של חם, ועל סיבת קללת כנען. ריא״כ יורה את חיציו בראב״ע, שפירש שראיית חם את אביו והגדתו לאחיו אינה עשייה, אלא כנען עשה לנח דבר שלא נתפרש, ועל כנען נאמר ״בנו הקטן״ כלומר של חם, ומשום כך נתקלל כנען.
73 ריבוי (׳גאון׳) הדברים העמוקים הנסתרים. פרפראזה על הפסוק שצוטט לעיל (הערה 192)״כי את רגלים רצתה וילאוך...ומה תעשה בגאון הירדן״ (ירמיהו י״ב:ה׳)
74 אם טעו בפרשה פשוטה כמו זו, מה נעשה בפרשות קשות בעלות סודות רבים כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
75 דרך השפה, בעברית ותורת הדקדוק הכללית המשותפת לשפות.
76 לשון של כפילת תואר בסמיכות, משמעותו חיזוק (׳הפלגה׳) של התואר הבודד, כגון ׳קדש קדשים׳ שפירושו קדוש ביותר.
77 משמעות הפסוק.
78 ולא כראב״ע שפירש כאן ״עבד כאחד העבדים״, ואף לא כרד״ק שפירש כאן שיהיה כנען עבד לאחיו שאף הם יהיו עבדים.
79 ׳סוג׳ כולל כמה ׳מינים׳.
80 המונחים ׳אח׳, ׳אב׳ ו׳בן׳ הם מנוחים כלליים (׳סוגים׳) הכוללים כל אחד כמה תת-משמעויות (׳מינים׳). תת-משמעויות אלה של שלושת מונחים אלו (׳מינים שיש מהם׳) נבדלות זו מזו לפי הקרבה או הריחוק היחסיים. משום כך כל אחד ממונחים אלו מחליף משמעות לפי ההקשר, ולעיתים בא במשמעות קרובה יותר ולעיתים רחוקה יותר. כך ׳אח׳ הוא לאו דווקא אח ביולוגי, אלא אף קרוב רחוק יותר, כגון כאן שכנען הוא עבד לאחֵי אביו.
81 סיבת ההודאה כאן היא גם משום שֵם אבי כל בני עבר מזוהה עם אברהם העברי אבינו, ולכן יש להודאה חשיבות תכליתית עבורנו. וראה לעיל בהערה על הפירוש לפסוק כה.
82 אף על פי ש׳למו׳ – פירושו ׳להם׳, לשון רבים, אין מניעה מלהשתמש בלשון רבים עבור יחיד, ראה פירושו לבראשית ב׳:כ״ג). בזה חולק ריא״כ על ראב״ע כאן שפירש למו: ״לשם וליפת״.
83 עוד מתאים כאן לשון רבים, כי אין הכוונה לשם כאיש יחיד, אלא לשֵם ולזרעו יחד.
84 ״למו״ המופיע בפסוק כז אף הוא עבור יפת וזרעו.
85 לא זו בלבד שאין העבדות מתייחסת לשֵם עצמו לבדו, אלא אף אין עיקר העבדות מתייחסת אליו כלל, אלא דווקא לזרעו, וכן לזרעו של יפת.
86 מלבד מה שהודיענו כבודו של שם שכיבד את אביו, ובזיונו של חם שנתקלל כנען (פסוק כה), הודיענו בפסוק כו הצלחת שם ונפילת חם.
87 בעקבות כיבוש הארץ.
88 עבדותו של כנען לשם כבר נאמרה בפסוק כו, ולכן פסוק כז מתייחס רק לעבדותו של כנען ליפת.
89 לא רק פסוקים אלו של קללת כנען וברכת שם, אלא כלל הסיפור של מעשה חם, הוא סיפור איטי ולוגי שנועד לחזק את בני ישראל בייעודם בכיבוש ארץ כנען. וכן בגביע כסף, סוף פרק ו׳: ״…ואין זה אלא כמו שאמר המורה (מורה נבוכים ג׳:כ״ב) על איוב: ׳בין היה בין שלא היה, הנה בכמו ענינו הנמצא תמיד…׳. הנה כן אומר בספור שכתב בהתגלוֹת נח ומעשה בניו עמו. וכבר כתבנו כל ההכרחי בספר טירת כסף ומצרף לכסף״. השווה גם טירת כסף עמ׳ 67 בעניין המטפוריות של סיפורי פרשת בראשית, וגביע כסף פרק ח׳.
90 גם בברכות יעקב יש נבואה והבטחה על כיבוש הארץ (״לא יסור שבט מיהודה״, ״זבולן לחוף ימים ישכן״), וגם שם הדברים נכתבו על ידי נותן תורתנו כמטרה בפני עצמה.
א המילה ׳בזה׳ נמחקה ותוקנה בשולי כה״י ל׳בכל זה׳.
ב נסה״מ: ״והיה הדם לכם״.
ג נסה״מ: ״זאת אות הברית״.
ד בכה״י: לו.
ה בכה״י: ׳וכל שמוש׳ תוקן בשולי כה״י.
ו בכה״י חסר.
ז בכה״י חסר.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144