×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
ויקרא ז׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃ (ב) בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת⁠־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת⁠־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת⁠־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ (ג) וְאֵ֥ת כׇּל⁠־חֶלְבּ֖וֹא יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת⁠־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת⁠־הַקֶּֽרֶב׃ (ד) וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת⁠־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת⁠־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל⁠־הַכָּבֵ֔ד עַל⁠־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃ (ה) וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָ֑הי״י֑ אָשָׁ֖ם הֽוּא׃ (ו) כׇּל⁠־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃ (ז) כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר⁠־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ (ח) וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת⁠־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ (ט) וְכׇל⁠־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכׇל⁠־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל⁠־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃ (י) וְכׇל⁠־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה⁠־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכׇל⁠־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃ (יא) {שלישי} וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיהֹוָֽהי״יֽ׃ (יב) אִ֣ם עַל⁠־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶ֒נּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב׀ עַל⁠־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶןב׃ (יג) עַל⁠־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קׇרְבָּנ֑וֹ עַל⁠־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃ (יד) וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכׇּל⁠־קׇרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַיהֹוָ֑הי״י֑ לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת⁠־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ (טו) וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קׇרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא⁠־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד⁠־בֹּֽקֶר׃ (טז) וְאִם⁠־נֶ֣דֶר׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קׇרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת⁠־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמׇּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃ (יז) וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃ (יח) וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵ֠ל מִבְּשַׂר⁠־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא׃ (יט) וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר⁠־יִגַּ֤ע בְּכׇל⁠־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כׇּל⁠־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃ (כ) וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר⁠־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהֹוָ֔הי״י֔ וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ (כא) וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי⁠־תִגַּ֣ע בְּכׇל⁠־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכׇל⁠־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר⁠־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַיהֹוָ֑הי״י֑ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ (כב) ג וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כג) דַּבֵּ֛ר אֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כׇּל⁠־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ (כד) וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכׇל⁠־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃ (כה) כִּ֚י כׇּל⁠־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִ֨ן⁠־הַבְּהֵמָ֔הד אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָ֑הי״י֑ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ (כו) וְכׇל⁠־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃ (כז) כׇּל⁠־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר⁠־תֹּאכַ֣ל כׇּל⁠־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ (כח) ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כט) דַּבֵּ֛ר אֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת⁠־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַיהֹוָ֔הי״י֔ יָבִ֧יא אֶת⁠־קׇרְבָּנ֛וֹ לַיהֹוָ֖הי״י֖ מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃ (ל) יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ אֶת⁠־הַחֵ֤לֶב עַל⁠־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (לא) וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת⁠־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃ (לב) וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃ (לג) הַמַּקְרִ֞יב אֶת⁠־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת⁠־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃ (לד) כִּי֩ אֶת⁠־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָ֠ם לְאַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחׇק⁠־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (לה) זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵאִשֵּׁ֖י יְהֹוָ֑הי״י֑ בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַיהֹוָֽהי״יֽ׃ (לו) אֲשֶׁר֩ו צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜הי״י֜ לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מׇשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃ (לז) זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃ (לח) אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ אֶת⁠־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֺּת֜וֹ אֶת⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת⁠־קׇרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיהֹוָ֖הי״י֖ בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וְאֵ֥ת כׇּל⁠־חֶלְבּ֖וֹ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (״ואת״ בטעם מרכא)
• דפוסים וקורן=וְאֶת⁠־כׇּל⁠־חֶלְבּ֖וֹ (״ואת״ מוקפת בלי טעם)
• ב?!=וְאֵֽת⁠־כׇּל⁠־חֶלְבּ֖וֹ (״ואת״ בצירה וגעיה ומוקפת)
ב בַּשָּֽׁמֶן =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו? ובדפוסים
• ל!=בַשָּֽׁמֶן (חסר דגש באות בי״ת)
ג ‹פפ› =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו; בכולם יש רווח של פרשה פתוחה, גם כאן וגם להלן בפסוק כ״ז (״וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר אֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת⁠־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙...⁠״). בספרי תימן יש רווח של פרשה פתוחה כאן, אבל לא בספרי אשכנז וספרד. הרמב״ם ציין רק פרשה במילים ״וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר אֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל״, אבל רק פעם אחת, למרות שיש שני פסוקים מהסוג הזה! לגבי הכתר עצמו ראו עופר, קאסוטו, עמ׳ 328-330; ובאריכות אצל פנקובר, עדות חדשה, 76-90. לפי רוב העדויות הייתה פרשה פתוחה בכתר בשני המקומות. אך ייתכן שהרווח כאן היה קטן והרמב״ם לא החשיב אותו לפרשה (פנקובר), או שהרמב״ם רשם את ״וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר אֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל״ וספר אותו רק פעם אחת בחישוב הסופי שלו (עופר).
ד מִ֨ן⁠־הַבְּהֵמָ֔ה =ב,ש1,ק3,ו ושיטת-א
• ל,ל1=מִן⁠־הַ֨בְּהֵמָ֔ה (מקום המתיגה)
• ש=מִן⁠־הַבְּהֵמָ֔ה (אין מתיגה)
ה ‹פפ› =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו. בספרי אשכנז וספרד יש רווח של פרשה פתוחה כאן, אך לא בספרי תימן; וראו בהערה לעיל בפסוק כ״ב.
ו אֲשֶׁר֩ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (בתלישא קטנה)
• דפוסים וקורן=אֲ֠שֶׁר (בתלישא גדולה או <אֲ֠שֶׁ֠ר> בטעם כפול)
E/ע
הערותNotes
(א) וזאת תורת האשם – לא נתפרשו בפרשת ויקרא מתן דמו ואימוריו: (ב) במקום אשר ישחטו – בצפון:
ואת דמו יזרק – מקבל הדם במזרק וזורק על המזבח מן הכלי כמו שמקבל בעולה, אבל חטאת מתן דמה באצבע:
סביב – שתי מתנות שהן ארבע למטה מחוט הסיקרה:
(ג) יקריב ממנו – להוליכו אל המזבח ולתת עליהן מלח: (ו) במקום קדוש – בעזרה כמו החטאת: (ז) תורה אחת להם – א״א לומר שהחטאת והאשם שוין זה לזה בכל דבר, שהרי חלוקין הן במתן דמן, אלא שב על מקרא שלפניו, לענין אכילת הבשר, שתאכל לזכרי כהונה בחצר אהל מועד, ולבד חטאת ואשם שוין בענין זה, כי העולה כלה לאשים, והשלמים בשרן לבעלים, וזהו כחטאת כאשם תורה אחת להם:
לו יהיה – כמו שביארנו בחטאת:
(ח) עור העלה – הוא הדין לכל עורות קדשי קדשים שהן להכהנים:
לכהן לו יהיה – אילו אמר יהיה לבד, תפרש על איש שבראש הכתוב, על כן הוסיף לכהן, ואילו אמר לכהן יהיה, היינו אומרים שינהג בעור צד קדושה, כמו כל מתנות הקדשים שהן לכהן, על כן הוסיף לו יהיה, שיהיה כקנין כספו ממש:
(ט) וכל מנחה – זכר בכתוב זה שלשה מנחות האמורות בפרשת ויקרא, מאפה תנור מחבת ומרחשת, ואמר שיהיו לבית אב של יום שמקריבין אותה, כמו שכתבנו על החטאת והאשם, ובפסוק הסמוך אמר שכל מנחה בלולה בשמן, שהיא מנחת סולת, וחרבה שהיא מנחת חוטא ומנחת קנאות, תהיה לכל בני אהרן איש כאחיו: (יא) וזאת תורת זבח השלמים – גם עיקר פרשה זו מה שינהג מהקרבת דם ואימורין ואילך, כי יצוה על זמן אכילת הבשר, ולכן הוצרך להזהיר בפרשה זו על הפיגול התלוי בזמן האכילה: (יב) אם על תודה יקריבנו – שרשו ידה, וכולן שהן משורש זה על ההודאה, פעמים מודה כי ה׳ טוב וישר כמו הודו לה׳ כי טוב (תהלים ק״ו א׳), פעמים מודה על עצמו כי לא טוב עשה, כמו אודה עלי פשעי לה׳ (שם ל״ב ה׳), ופעמים נמלט מצרה ומודה כי השם גאל אותו ופדה נפשו מרעה וזובח להודאה, כמו ארבעה שצריכין להודות, שבכלן נאמר יודו לה׳ חסדו (שם ק״ז ח׳), סמך ויזבחו זבחי תודה, ועל זה אמר אם על תודה יקריבנו, שניצל מצרה, ורוצה להודות לה׳ חסדו, וזובח שלמי תודה, הם טעונות לחם האמור בענין:
זבח התודה – הוסיף מלת זבח, כי כל זבח סעודה, שקורא לאחיו ורעיו לאכול מזבחו, לספר להם חסדי ה׳, וכאומרו ויספרו מעשיו ברנה, ויהללוהו וכו׳:
בלולת בשמן – בעודן סלת, וענינו חלות אפויות מסלת בלולה בשמן:
וסלת מרבכת – לחם חלוט ברותחין כל צרכו:
(יג) על חלת לחם חמץ – ענינו עם חלות מביא עשרונים ואופה מהן ארבעים חלות, מכל מין עשר, ועשר מהן חלות חמץ, כל חלה עשרון, ומעשר העשרונים השניים אופה שלשה מיני חלות האמורות בענין, מכל מין עשר חלות, כל חלה שלישית עשרון: (יד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן – חלה אחת שלמה מכל מין לחם, נמצא נוטל תרומה ארבע חלות:
לכהן הזרק את דם השלמים – הראוי לזריקה, והן אנשי בית אב של יום הטהורין:
(טו) ובשר זבח תודת שלמיו – היה לו לומר ובשר זבח תודתו והוסיף שלמיו לרבות כל הנאכלין שאינו מפורש בהן זמן אכילתן שיהו נאכלין כשלמי תודה ליום ולילה:
ביום קרבנו יאכל – ביום שמקריבין אותו, והלילה שלאחריו, כי כל יום הנאמר בקרבנות הוא של מעת לעת, אבל אינו של כ״ד שעות שלמות אלא לא יניח ממנו עד בוקר אפילו נשחט אחר חצות לא יאכל רק עד בוקר:
לא יניח ממנו – בזדון, ויראה מזה שהזובח תודה או שלמים ראוי לו להקדיש קרואים שיאכלו עמו כדי שלא יבא לידי נותר, כי בשר הבקר הגדול, כשיאכל ליום ולילה עם לחמי תודה, צריכין אוכלין רבים שלא יבא לידי נותר, וכשהותיר בזדון עובר בל״ת:
(טז) ואם נדר או נדבה – נדר שהיה בצרה או בדאגה ונדר נדר לה׳ שאם יקרנו כך או כך יביא קרבן שלמים, ונתקיים חפצו ומקריב נדרו, ונדבה שנדבה רוחו להקריב קרבן לה׳, וכשקבל עליו נדר או נדבה, דינו כאמור בענין שנאכלת לשני ימים ולילה אחד, ואינה טעונה לחם:
זבח קרבנו – קרבן להיות זבח לקרואים עליו:
ביום הקריבו – הפסיק בנגינה תחת יאכל, לפי שנאמר למצוה שראוי לו לאכול ממנו ביום ההקרבה:
וממחרת – התיר הכתוב לאכול אותו שני ימים, ואילו אמר וביום השני, היינו מפרשים גם זה עם לילה שלאחריו, כפי הכלל שהנחנו שכל יום האמור בקרבנות הוא של כ״ד שעות, על כן אמר וממחרת, ללמדנו שאינו אלא יום שאחר הלילה הראשון, לא אור ליום שלישי, כי אין מחרת בכל המקרא אלא על יום של מעשה בראשית המתחיל מן הלילה:
וממחרת והנותר ממנו יאכל – ממה שכתב ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, הייתי אומר שיאכל מקצתו ביום ראשון ומקצתו ביום שני, וצריך להשאיר ממנו לאכילת המחרת, על כן חזר ופירש והנותר ממנו יאכל, הנותר מאכילת ראשון, לא שישאיר בכונה כלו או מקצתו ליום המחרת, והכתוב מלמד בנותר שני דברים, אמר תחלה ביום הקריבו את זבחו יאכל, שמצוה עליו לאכול כלו ביום הקרבתו, ואח״כ אמר וממחרת, שאם לא אכל ממנו כלום בראשון, יוכל לאכלו כלו ממחרת, וכן אם אכל מקצתו ביום ראשון, הנותר ממנו יאכל למחרתו, ואינו בא בק״ו שהייתי אומר על כל פנים יאכל כלו ביום אחד או בראשון או בשני:
(יז) והנותר מבשר הזבח – ביום השני בערב, שהוא סוף המחרת, ולכן הפסיק בנתינת הטעם במלת הזבח, שאינו דבק עם ביום השלישי, כי בתחלת ליל שלישי נעשה נותר ואסור באכילה, וביום השלישי דבק עם באש ישרף, אעפ״י שאסור מבערב, אינו נשרף עד בקר יום שלישי, ומלת ביום על עת האור, ובא ללמד שרק ביום הוא נשרף ולא בלילה, לא שאינו נשרף רק ביום השלישי, אלא אם עבר ולא שרפו בשלישי, שורף אחרי כן: (יח) ואם האכל יאכל – לא שיאכל ממש, אלא כמו חסר למ״ד וענינו אם להאכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, כלו׳ אם שחטו, קבל או הולך דמו, או זרקו על המזבח במחשבה זו שיאכל גם ביום השלישי, אז לא ירצה הקרבן, ואינו עולה לרצון לבעליו:
המקריב אתו לא יחשב לו – אחר שאמר שנפסל הקרבן הזהיר את הכהן המקריב שלא יחשב לו, כלו׳ שאל יחשוב כן, שלא תעלה על לבו זאת המחשבה הנזכרת בפסוק זה, והוראת פועל חשב בנפעל הוא על החושב מחשבות זרות שאין כל זולתו חושב כן, והכהן העומד לשרת את ה׳ חלילה לו לחשוב כזאת בעבודתו, ואם יחשוב אחד כן מהפלגת סכלותו יאמר עליו הנפעל, ואולם אם עושה כן בזדון, שמתאמץ לפגל במחשבתו הקדשים, הרי הוא מנאץ ה׳ לחלל כל קודש וכופר בקדושה עליונה, עליו שנינו באבות המחלל את הקדשים וכו׳ אין לו חלק לעוה״ב:
פגול יהיה – כמו ומרק פגולים כליהם (ישעיה ס״ה ד׳), שהוא הבשר שנשתנה ריחו ומראהו, ואמר יהיה, שימתינו עד שיהיה פיגול, מכאן אחז״ל פגול טעון עבור צורה:
והנפש האכלת ממנו – אפילו בתוך זמן אכילתו:
עונה תשא – לפי שהבשר הזה פיגול יהיה, תעובר צורתו וישרף עונה תשא, כמשא כבד יכבד עליה עון זה, שעל ידו חייבת כרת:
(יט) והבשר – הנזכר למעלה מבשר זבח שלמיו, כלומר אם בשר קודש זה יגע בכל טמא לא יאכל, וזו אזהרה לטהור האוכל בשר קודש שנטמא:
והבשר – גם זה הוא הנזכר למעלה בשר קודש של שלמים:
כל טהור יאכל בשר – כל מי שהבעלים רוצים להקדיש לאכול מזבחם רשאי לאכול ממנו בתנאי כשיהיה טהור מכל טומאה ודבר טוב הוא עושה, שעי״כ אינו בא לידי נותר:
(כ) והנפש אשר תאכל – כאן הזהיר לכל ישראל שלא יאכלו שלמים בטומאת הגוף, ולהלן (כ״ב ג׳) הזהיר לבני אהרן שלא יאכלו קדשי קדשים בטומאת הגוף:
וטמאתו עליו – בעוד טומאתו עליו, שטומאה יוצאה מגופו, כגון זב ומצורע ובעל קרי:
(כא) ונפש כי תגע – למעלה דבר בטומאת עצמו כמו זב ומצורע, וכאן בטומאות קלות טומאת ערב:
בכל טמא – בכל בעל חי טמא, אבל אוכלין ומשקין וכלים אינן מטמאין אדם:
בטמאת אדם – שנגע בזב בזבה במצורע או בטמא מת ונדה ויולדת:
בבהמה טמאה – כולל כל טומאת נבלה, בין טהורה לאכילה בין טמאה:
שקץ טמא – כל שקץ טמא לאכילה, והן השרצים המטמאים במותן הנזכרים בפרשת שמיני:
(כג) שור וכשב ועז – הן המינין שמקריבין מהן קרבנות בהמה:
לא תאכלו – חלבם אפילו חולין:
(כד) וחלב נבלה – מתה מאליה או נתנבלה בשחיטה:
טרפה – שנטרפה מחיה ואינה יכולה להבריא, או שיש בה חולי שבודאי תמות:
יעשה לכל מלאכה – גם חלב כשרה מותר למלאכה, אבל זכר חלב נבלה וטרפה לבד, כי באותו הדור לא הותר להן בשר תאוה ולפי שהיו צריכין להקריב הכל שלמים, אין חלב שיעשה למלאכה בבהמה, רק חלב נבלה וטרפה, ואמרה תורה שאעפ״י שאין חלבם קרב אכול לא תאכלוהו, אבל לדורות שהותר בשר תאוה, שוין כשר וטרפה, שהחלב אסור באכילה ומותר במלאכה:
ואכל לא תאכלהו – הוצרך להאמר, שלא יעלה על הדעת שאין אסור חלב רק בבהמת קדשים שמקריבין ממנה החלב לה׳, וא״כ לדורות יהיה חלב חולין מותר, לכן סמך לו דין חלב נבלה וטרפה, שאעפ״י שגם במדבר אינו למזבח, יש אסור כרת באכילתו, וממנו נשמע לחלב חולין ולדורות:
(כה) כי כל אכל חלב – נותן טעם למה השוה חלב נבלה וטרפה לחלב העולה על האישים, לפי שאין האיסור בעבור שאוכל מחלק גבוה, אלא כל אוכל חלב ממין הבהמה אשר יקריב ממנה המקריב קרבן לה׳, ונכרתה הנפש ההיא, וא״כ האיסור בין בקדשים בין בחולין, ואילו כונת הכתוב על אוכל חלב הבהמה הקריבה לגבוה, היה לו לומר כי כל אוכל חלב מזבח השלמים אשר לה׳, כמו שאמר בפיגול ובטומאה, עכשיו שאמר מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה׳, אין לו פתרון אלא כמו ממין הבהמה: (כו) וכל דם לא תאכלו – לפי שבפרשת ויקרא סתם ואמר כל חלב וכל דם לא תאכלו, וחזר ופירש כאן שאין אסור חלב נוהג רק בבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳, הייתי אומר שכן הדין בדם, שלא יהיה אסור רק שור כשב ועז, ומותר בחיה ובעוף, על כן פירש וכל דם לא תאכלו יהיה מאיזה מין שיהיה, בין טהורה בין טמאה, בין חיה ועוף, בכולן יש כרת לאוכליו:
לעוף ולבהמה – פרט לדם דגים וחגבים טהורים שמותר באכילה, ופרט לדם שקצים ורמשים שאין בהם משום אסור דם, ולמ״ד של לעוף ולבהמה כמו לכל כליו תעשה נחושת (שמות כ״ז ג׳), והוא לכלל שאחרי הפרט או לפרט שאחרי הכלל:
(כז) כל דם – מן הבהמה והעוף, כי אינו חייב כרת על דם אברים:
ונכרתה – ולהלן שנכתב אצל בשר ולא נכתב בו כרת, הוא דם האברים שבלאו:
(כט) דבר אל בני ישראל – לפי שהבעלים מניפין גם המצוה עליהן לתת חזה ושוק מתנה לכהן, על כן דבר אל בני ישראל:
המקריב – בעל הקרבן:
זבח שלמיו – הכל בכלל, נדר ונדבה וזבח תודה:
יביא – הוא עצמו יביא לה׳ החלק מן הקרבן שהוא לגבוה, לא שיקריבנו הוא עצמו על המזבח, אלא כמו שיפרש בכתוב הסמוך, לא כמו חטאת ואשם שאין הבעלים עושין באימוריהן דבר עבודה:
(ל) ידיו תביאינה – אחר שהורמו החלבים מן הקרבן, להנתן על אשי ה׳, יביאם בעל הקרבן על שתי ידיו אל הכהן לתנופה לפני ה׳, והבעלים מניפין, ויד הכהן תחתיהן:
את החלב על החזה יביאנו – כשמביאו מבית המטבחיים נותן חלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו וכו׳ ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר וישימו את החלבים על החזות ויקטר וכו׳, למדנו שג׳ כהנים זקוקין לה:
את החזה – מביא להניף אותו תנופה, לא להקטירו על האישים כי היא לאהרן ולבניו:
(לא) את החלב – חלב סתם שם לתותב קרום ונקלף. ויותרת וכליות אין צורך להזכיר, שכבר מפורשים בפרשת שלמים שהם למזבח:
והיה החזה – פירש שלא יקטירנה, כמו הכליות והיותרת, אלא תהיה לאהרן ולבניו למנה:
(לב) שוק – מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש, עד הפרק האמצעי שהוא סובך של רגל: (לג) לו תהיה – לא שיתננה לאיזה כהן שירצה הגר במדינה, אלא שתיהן חזה ושוק הן לבית אב העובדין: (לד) חזה התנופה – לימד הכתוב שחזה ושוק אינן כמו נותרת המנחה ובשר חטאת ואשם שהן חלק מאשי ה׳, וצריכין להאכל לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה, אלא דומים לשאר בשר השלמים הנאכל לבעלים, שנאכלין בכל העיר לכל אדם כך חזה ושוק נאכלין לכהנים לנשיהם ולעבדיהן, ועל זה אמר הכתוב לקחתי מאת בני ישראל, כלו׳ לא לקחתי אותם מעל לחמי לאשי, אלא לקחתי אותם מאת בני ישראל, מחלק השלמים הנאכל לבעלים: (לה) זאת משחת אהרן – זאת גרמה גדולת משחת אהרן ומשחת בניו, שיקחו חלקם מאשי ה׳ כל האמור בענין, ומשחה הוא לשון גדולה:
ביום הקריב אתם לכהן לה׳ – לפי שלא התחילה המתנה ביום שנמשחו, שהרי ביום ראשון למלואים היתה המשיחה, וכל ז׳ ימי המלואים לא זכו בהן, על כן פירש ביום הקריב אותן לכהן לה׳, שהוא יום השמיני שהתחילו לעבוד במקדש וממנו ואילך זכו בכלן:
(לו) אשר צוה ה׳ לתת להם ביום משחו אתם – שיעור הכתוב, אשר צוה ה׳ ביום משחו אותם לתת להם מאת בני ישראל חקת עולם: (לז) זאת התורה לעלה – זאת האמור בפרשיות שלמעלה היא התורה לעולה וגו׳ ולפי שבהרבה דברים השוו הקרבנות זה לזה שהאחד נלמד ממה שנאמר בחבירו, לכן חזר וכללן כולם:
ולמלואים – ליום חנוך הכהונה, והן הקרבנות שצוה עליהן בפרשת תצוה:
(לח) בהר סיני – שכל המצות בכלליהן ופרטיהן נאמרו למשה בסיני, כמו שנפרש לקמן (כ״ה א׳): מהדורת ירושלים (תשפ"ב), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות); ניתן לרכוש סטים מודפסים בהוצאת שלם, יפו 108, ירושלים, טלפון: 025389176
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×