×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית מ״אתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת מקץ} וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל⁠־הַיְאֹֽר׃ (ב) וְהִנֵּ֣ה מִן⁠־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת יְפ֥וֹת מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃ (ג) וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּר֣וֹת אֲחֵר֗וֹת עֹל֤וֹת אַחֲרֵיהֶן֙ מִן⁠־הַיְאֹ֔ר רָע֥וֹת מַרְאֶ֖ה וְדַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר וַֽתַּעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּר֖וֹת עַל⁠־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ (ד) וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּר֗וֹת רָע֤וֹת הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּר֔וֹת יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה׃ (ה) וַיִּישָׁ֕ן וַֽיַּחֲלֹ֖ם שֵׁנִ֑ית וְהִנֵּ֣ה׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹל֛וֹת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד בְּרִיא֥וֹת וְטֹבֽוֹת׃ (ו) וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים דַּקּ֖וֹת וּשְׁדוּפֹ֣ת קָדִ֑ים צֹמְח֖וֹת אַחֲרֵיהֶֽן׃ (ז) וַתִּבְלַ֙עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקּ֔וֹת אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֔יםא הַבְּרִיא֖וֹת וְהַמְּלֵא֑וֹת וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֽוֹם׃ (ח) וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת⁠־כׇּל⁠־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת⁠־כׇּל⁠־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת⁠־חֲלֹמ֔וֹ וְאֵין⁠־פּוֹתֵ֥ר אוֹתָ֖ם לְפַרְעֹֽה׃ (ט) וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת⁠־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת⁠־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם׃ (י) פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל⁠־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים׃ (יא) וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ׃ (יב) וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַ֨נְּסַפֶּר⁠־ל֔וֹב וַיִּפְתׇּר⁠־לָ֖נוּ אֶת⁠־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר׃ (יג) וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר⁠־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל⁠־כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה׃ (יד) וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת⁠־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן⁠־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל⁠־פַּרְעֹֽה׃ (טו) {שני} וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל⁠־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ׃ (טז) וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת⁠־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת⁠־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה׃ (יז) וַיְדַבֵּ֥ר פַּרְעֹ֖ה אֶל⁠־יוֹסֵ֑ף בַּחֲלֹמִ֕י הִנְנִ֥י עֹמֵ֖ד עַל⁠־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ (יח) וְהִנֵּ֣ה מִן⁠־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת בְּרִיא֥וֹת בָּשָׂ֖ר וִיפֹ֣ת תֹּ֑אַר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃ (יט) וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע⁠־פָּר֤וֹתג אֲחֵרוֹת֙ עֹל֣וֹת אַחֲרֵיהֶ֔ן דַּלּ֨וֹת וְרָע֥וֹת תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד וְרַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר לֹֽא⁠־רָאִ֧יתִי כָהֵ֛נָּה בְּכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָרֹֽעַ׃ (כ) וַתֹּאכַ֙לְנָה֙ הַפָּר֔וֹת הָרַקּ֖וֹת וְהָרָע֑וֹת אֵ֣ת שֶׁ֧בַע הַפָּר֛וֹת הָרִאשֹׁנ֖וֹת הַבְּרִיאֹֽת׃ (כא) וַתָּבֹ֣אנָה אֶל⁠־קִרְבֶּ֗נָה וְלֹ֤א נוֹדַע֙ כִּי⁠־בָ֣אוּ אֶל⁠־קִרְבֶּ֔נָה וּמַרְאֵיהֶ֣ן רַ֔ע כַּאֲשֶׁ֖ר בַּתְּחִלָּ֑ה וָאִיקָֽץ׃ (כב) וָאֵ֖רֶא בַּחֲלֹמִ֑י וְהִנֵּ֣ה׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹלֹ֛ת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד מְלֵאֹ֥ת וְטֹבֽוֹת׃ (כג) וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים צְנֻמ֥וֹת דַּקּ֖וֹת שְׁדֻפ֣וֹת קָדִ֑ים צֹמְח֖וֹת אַחֲרֵיהֶֽם׃ (כד) וַתִּבְלַ֙עְןָ֙ הַשִּׁבֳּלִ֣יםד הַדַּקֹּ֔ת אֵ֛ת שֶׁ֥בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֖יםה הַטֹּב֑וֹת וָֽאֹמַר֙ אֶל⁠־הַֽחַרְטֻמִּ֔ים וְאֵ֥ין מַגִּ֖יד לִֽי׃ (כה) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל⁠־פַּרְעֹ֔ה חֲל֥וֹם פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃ (כו) שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ת הַטֹּבֹ֗ת שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הַטֹּבֹ֔ת שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים הֵ֑נָּה חֲל֖וֹם אֶחָ֥ד הֽוּא׃ (כז) וְשֶׁ֣בַע הַ֠פָּר֠וֹת הָֽרַקּ֨וֹת וְהָרָעֹ֜ת הָעֹלֹ֣ת אַחֲרֵיהֶ֗ן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ו הָרֵק֔וֹת שְׁדֻפ֖וֹת הַקָּדִ֑ים יִהְי֕וּ שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י רָעָֽב׃ (כח) ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל⁠־פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת⁠־פַּרְעֹֽה׃ (כט) הִנֵּ֛ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים בָּא֑וֹת שָׂבָ֥ע גָּד֖וֹל בְּכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ל) וְ֠קָ֠מוּ שֶׁ֜בַעז שְׁנֵ֤י רָעָב֙ אַחֲרֵיהֶ֔ן וְנִשְׁכַּ֥ח כׇּל⁠־הַשָּׂבָ֖ע בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְכִלָּ֥ה הָרָעָ֖ב אֶת⁠־הָאָֽרֶץ׃ (לא) וְלֹֽא⁠־יִוָּדַ֤ע הַשָּׂבָע֙ בָּאָ֔רֶץ מִפְּנֵ֛י הָרָעָ֥ב הַה֖וּא אַחֲרֵי⁠־כֵ֑ן כִּֽי⁠־כָבֵ֥ד ה֖וּא מְאֹֽד׃ (לב) וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַחֲל֛וֹם אֶל⁠־פַּרְעֹ֖ה פַּעֲמָ֑יִם כִּֽי⁠־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ (לג) וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣אח פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (לד) יַעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל⁠־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע׃ (לה) וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת⁠־כׇּל⁠־אֹ֙כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּב֔וֹתט הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ⁠־בָ֞ר תַּ֧חַת יַד⁠־פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ׃ (לו) וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדוֹן֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֙בַע֙ שְׁנֵ֣י הָרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא⁠־תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּרָעָֽב׃ (לז) וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כׇּל⁠־עֲבָדָֽיו׃ (לח) וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל⁠־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ׃ (לט) {שלישי} וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל⁠־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אוֹתְךָ֖ אֶת⁠־כׇּל⁠־זֹ֑את אֵין⁠־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ׃ (מ) אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל⁠־בֵּיתִ֔י וְעַל⁠־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כׇּל⁠־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ׃ (מא) וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל⁠־יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כׇּל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (מב) וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת⁠־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל⁠־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי⁠־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל⁠־צַוָּארֽוֹ׃ (מג) וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר⁠־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כׇּל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (מד) וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל⁠־יוֹסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא⁠־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת⁠־יָד֛וֹ וְאֶת⁠־רַגְל֖וֹ בְּכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (מה) וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם⁠־יוֹסֵף֮ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵ֒חַ֒ וַיִּתֶּן⁠־ל֣וֹ אֶת⁠־אָֽסְנַ֗ת בַּת⁠־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַעי כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יוֹסֵ֖ף עַל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (מו) וְיוֹסֵף֙ בֶּן⁠־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעׇמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ⁠־מִצְרָ֑יִם וַיֵּצֵ֤א יוֹסֵף֙ מִלִּפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַֽיַּעֲבֹ֖ריא בְּכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (מז) וַתַּ֣עַשׂ הָאָ֔רֶץ בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע לִקְמָצִֽים׃ (מח) וַיִּקְבֹּ֞ץ אֶת⁠־כׇּל⁠־אֹ֣כֶל׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּתֶּן⁠־אֹ֖כֶל בֶּעָרִ֑ים אֹ֧כֶל שְׂדֵה⁠־הָעִ֛יר אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתֶ֖יהָ נָתַ֥ן בְּתוֹכָֽהּ׃ (מט) וַיִּצְבֹּ֨ר יוֹסֵ֥ף בָּ֛ר כְּח֥וֹל הַיָּ֖ם הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד עַ֛ד כִּי⁠־חָדַ֥ל לִסְפֹּ֖ר כִּי⁠־אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃ (נ) וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלַּד֙יב שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה⁠־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת⁠־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַעיג כֹּהֵ֥ן אֽוֹן׃ (נא) וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת⁠־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי⁠־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כׇּל⁠־בֵּ֥ית אָבִֽי׃ (נב) וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי⁠־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי׃ (נג) {רביעי} וַתִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (נד) וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָרָעָב֙ לָב֔וֹא כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכׇל⁠־הָ֣אֲרָצ֔וֹת וּבְכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם׃ (נה) וַתִּרְעַב֙ כׇּל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל⁠־פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכׇל⁠־מִצְרַ֙יִם֙ לְכ֣וּ אֶל⁠־יוֹסֵ֔ף אֲשֶׁר⁠־יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃ (נו) וְהָרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כׇּל⁠־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶֽת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (נז) וְכׇל⁠־הָאָ֙רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל⁠־יוֹסֵ֑ף כִּֽי⁠־חָזַ֥ק הָרָעָ֖ב בְּכׇל⁠־הָאָֽרֶץ׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הַֽשִּׁבֳּלִ֔ים =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו
• ל!=הַֽשִׁבֳּלִ֔ים (חסר דגש באות שי״ן) כמו בעוד מקומות (ראו פסוקים כ״ד, כ״ז)
• הערת דותן
ב וַ֨נְּסַפֶּר⁠־ל֔וֹ =ב ושיטת-א וכמו כן בתאג׳ דפוס ראשון ובדפוסים (וכך אצל ברויאר ומג״ה)
• ל,ל1,ש1=וַנְּ֨סַפֶּר⁠־ל֔וֹ (מקום המתיגה) וכמו כן בתאג׳ חבשוש
• ש,ו=וַנְּסַפֶּר⁠־ל֔וֹ (אין מתיגה)
• דותן תיקן וַנְּסַ֨פֶּר⁠־ל֔וֹ כמנהג-ל
• הערות ברויאר ודותן
ג וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע⁠־פָּר֤וֹת =א(ס),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (״שבע״ מוקפת) <מונח? אינו כן אלא במקף ומתג בשי״ן במ״ש> וכמו כן בתיגאן
• דפוסים=<וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֣בַע פָּר֤וֹת> (״שבע״ בטעם מונח)
ד הַשִּׁבֳּלִ֣ים =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו
• ל!=הָשִׁבֳּלִ֣ים (קמץ באות ה״א וחסר דגש באות שי״ן)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
ה הַֽשִּׁבֳּלִ֖ים =ל?,ב,ל1,ש,ק3,ו
• ל?=הַֽשִׁבֳּלִ֖ים (חסר דגש באות שי״ן?)
• הערת ברויאר
ו הַֽשִּׁבֳּלִים֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו
• ל!=הַֽשִׁבֳּלִים֙ (חסר דגש באות שי״ן)
• הערות ברויאר (בספק) ודותן (בוודאי והצדק עמו).
ז שֶׁ֜בַע =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (בטעם גרש)
• דפוסים=שֶׁ֨בַע (בטעם קדמא) וכמו כן בתיגאן (!); וכך היה בהקלדה בטעות, כנראה בעקבות BHS, עד שתקנו בגירסה 4.20.
ח יֵרֶ֣א =א(ס),ל,ל1,ב,ש,ש,1,ק3,ו <צֵרי? אינו כן אלא בסגול ונמסר על ה׳>
ט הַטֹּב֔וֹת =ל1,ב,ש,ש1(ההתחלה חסרה אבל מלא וי״ו בסוף),ק3,ו,ה,ש2 ומסורת-ל וטברנית ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו ומלא וי״ו)
• ל!=הַטֹּבֹ֔ת (כתיב חסר וי״ו וחסר וי״ו)
• הערת ברויאר
י פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע =א(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,פטרבורג-EVR-II-C-1,פטרבורג-EVR-II-B-80,פטרבורג-EVR-II-B-8,ש2 ומסורת-א(ס),ל <ב מלות בלי מקף? כן ומסר עליו תרתין מלין> וטברניות, וכן בספרי ספרד ואשכנז ובדפוסים.
• בכתבי⁠־היד ל,ש,ש1,ק3,פטרבורגEVR-II-C-1 התיבות צמודות אך בשתי הטעמות, והעיר על כך הרב ברויאר (נוסח המקרא ב״כתר ירושלים״ ומקורותיו במסורה וכתבי היד, עמ׳ 7 הערה 43 [על פסוק נ׳]): ״וראוי לציין עוד: כתבי היד כותבים לפעמים ׳פוטיפרע׳ כתיבה אחת; אך הנקדן תיקן את הכתיב הזה על ידי שהטעמים את התיבה בשני טעמים. ויוצא מכלל זה רק ש כאן [=בפסוק נ׳], שכתב את התיבה וגם הטעמים אותה כתיבה אחת.⁠״ אף בכתי״ו התיבות צמודות ואין בו הטעמה כלל בחלק הראשון.
• ה?=פּֽוֹטִיפֶ֛רַע וכמו כן בתיגאן
יא וַֽיַּעֲבֹ֖ר =ב,ש,ש1,ק3,ו
• ל!=וַֽיַּעְבֹ֖ר (שווא במקום חטף באות עי״ן)
• הערות ברויאר ודותן
יב יֻלַּד֙ =א(ס),ל,ב,ש1,ק3(לאחר תיקון),ו,ה,ש2 ובן⁠־אשר בחילופים <קמץ? אינו כן אלא בפתח ומסר עליו מבחוץ פתח> וכמו כן בתיגאן
• ש,ה=יֻלׇּד֙ (בקמץ) וכך בן⁠־נפתלי בחילופים, וכמו כן מ״ג דפוס ונציה ובדפוסים
יג פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע =ב,ש1,ק3,ו,ה,ש2
• ראו הערה לעיל בפסוק מ״ה
E/ע
הערותNotes
(א) מקץ שנתים ימים – לאחר שתי שנים מיציאת שר המשקים מבית הסהר, וי״ב שנים לשבת יוסף שם:
ופרעה חלם – היה חולם:
על היאר – סמוך ליאור, ושם יאור ענינו כמו נהר, ושניהם לשון אורה, וכן הגשם יקרא אור, שנאמר יפיץ ענן אורו (איוב ל״ז י״א), והטעם לפי שסבת הגשמים הוא השמש המעלה נשיאים מן הנהרות ומכל קצוי ארץ:
(ב) והנה מן היאר עלת – דרך ארץ לשתות הבהמות ביחד וחוזרות ועולות ורועות באחו, ובעבור כי ארץ מצרים תשתה מן היאור וממנו להם השובע והרעב, ראה אותן עולות מן היאור, והפרות סימן לחרישה והשבלים סימן לקציר, כמו שאמר אשר אין חריש וקציר (לקמן מ״ה ו׳), וראה פרעה כי היאור לא יעלה רק מעט ואין חריש ואשר יזרעו מעט במקומות הלחים, יבא קדים רוח ה׳ וישדוף אותם, כאשר ראה אותם שדופות קדים:
יפות מראה – סימן הוא לימי שובע, שהבריות נראות יפות זו לזו ואין עין בריה צרה בחברתה:
ובריאת – שמנות ובעלות בשר:
באחו – במקום שגדל שם דשא וחציר לבהמה:
(ג) ותעמדנה אצל הפרות – בצדן וקרוב להן, והוא סימן שלא יהא הפסק בין שני השבע ושני הרעב:
שפת – צדי הנהר יקראו כן לפי שדומים לשפתים שבפה:
(ד) ותאכלנה – סימן שיאכלו שני הרעב את שני השבע, ומזה למד יוסף לאמר לפרעה ויקבצו את כל אוכל וכו׳, והיה האוכל לפקדון וכו׳, כי ראה שהפרות והשבלים הטובות תבאנה אל קרב הרעות:
וייקץ פרעה – אבל לא הבין שזה חלום, כי מיד תקפתו שינה, ולכן היה סבור שראה ממש, אבל לבסוף כשהקיץ הבין שזה חלום:
(ה) בקנה אחד – זהו סימן לשובע, שקנה אחד יוליד שבלים הרבה:
בריאות – מלאות:
(ו) ושדופת קדים – הוא לקות הזרע מרוח קדים שנכנס בשבלים עד שלא נשלם בישולם: (ז) והנה חלום – עתה הרגיש שהוא חלום, והבין ג״כ שהכל היה חלום אחד, כי היה נראה לו בחלומו השני שהיה באותו המעמד בעצמו של חלומו הראשון: (ח) ותפעם רוחו – היתה רוחו מבוהלת ובלתי מיושבת וביקש לדעת פתרון החלום:
חרטמי – מלשון ויצר אותו בחרט (שמות ל״ב ד׳), והמ״ם נוסף, והוא הכלי אשר בו עושים רשמים בגוף קשה, והושאל השם הזה גם אל הרושם. והדבר ידוע שטרם נתפשטה בעולם מלאכת הכתיבה באותיות, היו רושמים כל הענינים והרעיונים ע״י ציורים הנקראים גירוגליפיצי, והיתה הכתיבה ההיא מצויה אצל כהני וחכמי מצרים, ולכן יקרא חרטום האיש המבין התמונות והחריטים ההם, ויודע להשתמש בהם ולפתרם כראוי, והחרטומים האלה היו המכשפים ופותרי החלומות במצרים:
את חלמו ואין פותר אותם – אמר חלומו לשון יחיד לפי שפרעה הבין כי שניהם חלום אחד הם, אבל החרטומים חשבו שהם שני חלומות, ולכן לא יכלו לפתור אותם לפרעה, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם:
(ט) את פרעה – לפני פרעה:
את חטאי אני מזכיר היום – מוכרח אני היום להזכיר בפה את חטאי שהם תמיד שמורים בלבי, וזה טעם שאמר מזכיר ולא אמר אני זוכר, כאילו חטאתו נגדו תמיד אלא שהיה ירא עד הנה להזכירה לפני פרעה כי הוא נגד המוסר, ועתה הוכרח לעשותו לטובת המלך, וכבר כתבנו למעלה (מ׳ י״ד) ההפרש שבין זכר להזכיר. והנה כחש שר המשקים בזה, להסיר מעליו חרפת היותו כפוי טובה נגד יוסף שהיטיב עמו, אבל באמת הוא שכח את חטאיו ואת יוסף, כמו שמעיד הפסוק למעלה ולא זכר שר המשקים וכו׳, שבא בקל להורות שלא זכרו בלב:
(י) פרעה קצף – כל מלכי מצרים קרויים פרעה, והוא כמו המלך קצף, וכן שם אבימלך לפלשתים, ומלכי צדק או אדוני צדק לירושלים, ואגג לעמלק:
קצף על עבדיו – כוונת שר המשקים בדבריו אלה היה להגדיל חכמת יוסף, שאעפ״י שהיו שר המשקים ושר האופים דומים בכל עניניהם וקורותם וחלומותיהם, עכ״ז יוסף בחכמתו פתר זה לחיים וזה למות, ולכן התחיל ואמר פרעה קצף על עבדיו, כלומר קצף על שנינו ביחד וא״א שידע הנער מי משנינו הנקי ומי הפושע:
אתי ואת שר האפים – כמו שהחטא היה שוה, כך העונש היה שוה כי שנינו באנו אל מקום אחד, וא״כ היה ראוי שיהיה גם אחרית שנינו שוה:
(יא) ונחלמה חלום – כי היו החלומות מתדמים כ״כ זה לזה עד שהיו כחלום אחד, ולכן לא היה ראוי שיתחלפו בפתרונם:
בלילה אחד – גם אין לומר שידע הנער דרכי הפתרון מצד הככבים, כי אם יהיו בעת החלום במצב אחד יהיה פתרונו כך, ואם במצב אחר יתחלף הפתרון, שהרי חלמנו בלילה אחד וגם מצד הזמן היה ראוי שפתרון אחד יהיה לשניהם:
איש כפתרון חלמו חלמנו – כלומר אין הבדל בין חלום לחלום אלא שכל אחד חלם כפי אומנותו, הוא במעשה אופה ואני במשקה, אבל תוכן החלום היה אחד, עד כי פותר אחר בלתי מבין וחכם כמהו היה פותר שניהם בשוה אם למות ואם לחיים:
(יב) את חלמתינו – בלשון רבים, שעכ״ז הבין הנער כי שני חלומות הם, ונבדלים כ״כ עד שזה פתרונו לטובה וזה לרעה:
איש כחלמו פתר – ואעפ״י שלא פתר אותם בשוה, היה פתרון כל אחד מהם מסכים מאד עם כל פרטי החלום:
(יג) השיב – מי שבידו להשיב, והוא פרעה הנזכר למעלה, וכן ואותו תלה, פרעה בצווי: (יד) ויריצהו – שלוחי פרעה:
ויגלח – יוסף את עצמו, או חסר המגלח ושיעורו ויגלח אותו המגלח:
ויחלף שמלתיו – מפני כבוד המלכות:
(טו) חלום חלמתי – כמדומה לי שהוא רק חלום אחד, ולא מצאתי מי שיפתור כולו על ענין אחד, אלא כלם רוצים לחלקו לשנים:
תשמע חלום לפתר אתו – לשון הבנה, תאזין ותבין חלום לתת לו פתרון הגון:
(טז) בלעדי – אין החכמה משלי, אלא אלהים יתן המענה בפי לשלום פרעה: (יז) בחלמי הנני עמד – נדמה לי בחלום כאילו אני עומד: (יח) ויפת תאר – ולמעלה אמר מראה, וכן במשך הסיפור יש איזה שנויים, גם יוסף בהזכירו ענין החלום שינה בקצת פרטים, והכלל כי בהשנות הדברים יוסיף האדם או יגרע או ישנה ואינו שומר אלא שיהיה הענין אחד: (יט) לא ראיתי כהנה – זה לא היה ראוי לאמרו למעלה, כי שם סיפר רק ראיית החלום כמו שהיה, וכאן הוסיף בו פרעה מה שחשב בלבו כשראה הדברים ההם: (כא) ולא נודע כי באו אל קרבנה – כך אמר פרעה עכשיו ליוסף, עתה אני זכור כי בשעת החלום נדמה לי כאילו לא באו אל קרבנה, אבל למעלה בסיפור החלום לא היה ראוי לכתוב זאת: (כג) צנמות – יבשות: (כד) ואין מגיד לי – הפתרון, כי ראה שכלם חשבו שהם שני חלומות ופתרו אותם על שני דברים, והוא הכיר ששניהם היו חלום אחד, כאמרו בחלק השני מהחלום וארא בחלומי: (כה) חלום פרעה אחד הוא – אעפ״י שיוסף לא שמע דברי החרטומים ואיך היו סוברים שהחלומות שנים ולא אחד, הנה ברוח הקדש שהיה בו ידע טעותם, ובתחלת דבריו החליט ואמר חלום פרעה אחד הוא, לא כמו שאמרתם כי הם שנים, אלא הדין עם המלך שהוא רק חלום אחד, ועל זה נשתומם פרעה אח״כ, והבין שרוח אלהים דבר בו, כי מי יגיד לו מה שדברו בארמון המלך שלא בפניו:
את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה – אין החלום הזה מיוחד למלך לבד ונוגע אליו בפרט, אלא הוא רומז לדבר גדול שיבא לכל המדינה, גם אינו כשאר החלומות שיורו על דבר טבעי שיתחדש, אלא על דבר נפלא ישלח השם למדינה זו שלא נשמע כמהו מיום הוסדה ועד עתה, ולכן טרם תבאנה האותות ההמה רצה האל לגלות את אזן פרעה בחלום, כדי שלהיותו מלך יוכל לתקן ולהמעיט את הרע הנרמז בו. וגם על זה התפלא פרעה לבסוף, כי איך יזיד נער ועבד לפתור את חלומו בשם האלהים, וינבא רעות על מלכותו ולא יירא מן המלך שיענישהו אם לא יתאמתו דבריו, אין זה אלא שרוח ה׳ נוססה בו ודבריו אמת:
(כו) שבע שנים הנה – סימן הם לשבע שנים, וגם בזה הראה חכמתו כי הבחין בין חלומות השרים שהיו לשלשת ימים לחלום פרעה שהיה לשבע שנים:
חלום אחד הוא – לפי נגינות התיבות כי חלום בטפחא ואחד במרכא, לא יהיה אחד תואר אל חלום, רק חלום נושא, ואחד נשוא, וענינו חלום פרעה אחד הוא בפתרונו כמ״ש למעלה, והיה ראוי לומר החלום אחד הוא:
(כז) יהיו שבע שני רעב – בעבור שהשבע בארץ מצרים איננו חידוש גדול כי היא כגן ה׳, הזכיר תחלה פתרון הרעות, כי הוא החידוש ותועלת החלום, כי האלהים ברחמיו הראה לפרעה הרעב להחיות לפליטה גדולה, ואילו הזכיר תחלה שנות השבע היו החרטומים מלגלגים עליו, באמרם כי זה הנהוג במדינה ההיא ולא יעצרו כח לשמוע תכלית דבריו, וזה טעם ותחלינה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף, כי לא נודע דברו רק בשנות הרעב: (כח) הראה את פרעה – בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה לפי שהיה סמוך, ובשבע שני הרעב נאמר הראה את פרעה לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק, וידוע שיפעל האור אל חוש הראות בריחוק רב יותר ממה שיפעל הברת הקול אל חוש השמע: (כט) הנה – אחרי שפתר החלום בכלל באמרו שהפרות והשבלים ירמזו לשנים, בא עתה לבאר פרטיו, והתחיל לומר מה שאמרתי שהאלהים הראה את פרעה, הוא כי שבע שנים באות וכו׳:
שבע גדול – שיעורו אשר בהם יהיה שבע גדול:
בכל ארץ מצרים – אבל ברעב לא הזכיר ארץ מצרים, כי גם בארצות אחרות אשר סביבותיה יהיה רעב, ויצטרכו לרדת שמה לשבור בר, אבל השבע לא יהיה כ״א בארץ מצרים:
(ל) וקמו וכו׳ אחריהן – שיבואו רצופים זה אחר זה ותכף אחר כלות שנות השבע:
ונשכח – הוא פתרון הבליעה:
וכלה הרעב את הארץ – שתהיה הארץ חרבה כארץ מלחה ולא תוסף תת כחה לעובד אותה, וכן כתוב למטה אשר אין חריש וקציר:
(לא) ולא יודע – הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה: (לב) ועל השנות החלום אל פרעה פעמים – אמר השנות ואח״כ הוסיף מלת פעמים, וכן בחלק השני מהפסוק כפל הלשון ואמר כי נכון וכו׳, ואח״כ וממהר, וכל זה אינו לתוספת ביאור, אלא שני ענינים הם, כי השנות החלום בפרות ובשבלים יורה על היות הדבר נכון וקיים מעם האלהים, שגזר כך ולא תשתנה גזירתו, אעפ״י שהראה אותה למלך טרם תבא, ועל זה אמר כי נכון הדבר וכו׳, אבל בעבור כי היה החלום פעמים בלילה אחד ולא בשתי לילות, יורה שלא יתעכב הדבר לבא זמן הרבה, אלא יהיה מיד בלי איחור, ועל זה אמר וממהר האלהים:
ועל השנות וכו׳ כי נכון – שיעור הכתוב ועל השנות החלום פעמים אני פותר שיורה כי נכון וכו׳:
(לג) ועתה ירא פרעה – איננה עצה, כי מי הרשהו לזה, הליועץ למלך נתנוהו, אבל שייך אל הפתרון, שלכן הראה לו השם כעת גם שבע שני הרעב אשר לא תהיינה עד אחר עבור שבע שני השבע, בעבור כי עתה ירא פרעה וכו׳, לצבור בר למחיית העם לשני הרעב, ואם לא הודיע אותו את ימי הרעב כעת, לא היה מתעורר לצבור בר, ואז היו כלם מתים ברעב:
איש נבון וחכם – נבון הוא המבין דבר מתוך דבר, מבלי צורך להודיע לו כל פרט ופרט, וצריך איש כזה להנהגת המדינה כדי שלא יצטרך בכל רגע ליטול עצות מזולתו איך יתנהג בנדון כזה אלא ברוח בינתו ידע מה לעשות. וחכם הוא הנוהג במנהגיו על פי חקי הצדק והחכמה, לשפוט את עם הארץ שלא יהיה גזל ועושק וחמס במדינה כנהוג בשנות הרעב, איש אשר לא ישא פנים במכירת התבואות, לא יהיה נבהל להון, ולא איש מרמה ובעל התחבולות המגונות, אלא יכלכל דבריו ומעשיו במשפט וכדומה, כי על כל אלה הושם תואר חכם, לא על איש בעל שכל ומתפלסף בחכמות טבעיות ולמודיות ואלהיות:
(לד) יעשה פרעה – זאת העצה:
ויפקד פקדים – ממונים שישגיחו על העם ויכריחום לעשות כמצות האיש הנבון והחכם שיהיה המושל על כלם:
וחמש את ארץ מצרים – האיש החכם הזה יחמש ע״י הפקידים את ארץ מצרים, כלומר יגבה חומש כל התבואות לצורך המלך, אשר משפטו בשאר השנים לעשר, כדכתיב וזרעיכם וכרמיכם יעשור (ש״א ח׳ ט״ו), ועתה יטול פי שנים שהוא החמישית, וכן הנהיג יוסף לבסוף על אדמת מצרים לפרעה לחמש:
בשבע שני השבע – שאז תהיה התבואה בזול ונקל לעשות זאת:
(לה) ויקבצו וכו׳ ויצברו – שני דברים יעץ, א׳ שיקבצו איש איש מתבואת שדהו ויתנו כל אחד באוצרותיו ולא יהיה להם רשות למכור תבואתם חוץ למדינה, ועל זה אמר ויקבצו, וב׳ לגבות מהם החומש לאוצר המלך, ועל זה אמר ויצברו בר תחת יד פרעה:
אכל בערים – שב על ויצברו, ושיעורו ויצברו בר (תחת יד פרעה) להיות אוכל בערים:
ושמרו – הוא מאמר לעצמו, וישמרו שם האוכל הנזכר, וטעם העצה הזאת כדי שלא יתרעמו אנשי המדינה על המס הגדול שהמלך יגבה מהם שהוא כפלים ממה שפורעים בשאר השנים, ואפשר שלא יתרצו בזה ויבקשו למרוד במלך, אבל בראותם שהמלך לא ימכור למדינות אחרות את התבואה הנאספת על ידי פקידיו, אלא יהיה האוכל שמור בערים, ובכל עיר ועיר יצברו המס הנגבה מן השדות אשר סביבותיה למכרו שם בעת הצורך, אז יתפייס העם ויפרעו המס ברצון:
(לו) והיה האכל לפקדון לארץ – כמו שהפקדון אין ביד הנפקד לשלוח יד בו, כן יהיה אסור לפקידים לשלוח יד בתבואה הזאת שהיא אצלם בתורת פקדון לצורך הארץ, כלומר לצורך אנשי הארץ:
ולא תכרת הארץ ברעב – שתהיה פליטה לאנשי הארץ, כמו שראה בחלום הפרות הרקות והרעות שנשאר מראיהן רע אחר שאכלו, אבל לא מתו ברעב:
(לח) הנמצא כזה – לשון תמיהה, הנמצא אנחנו כמהו אם נלך ונבקשהו:
איש אשר רוח אלהים בו – כי בכל סדר הדברים שפתר בשם האל, שהודיע לנו הצרה טרם תבא, ואיך נציל את העם ממנה נבין בלי ספק שרוח אלהים בו, כי אם היה פותר החלום בדרך השערה גרידא, לא היה נותן זמן קצוב לכל הקורות האלה, ולא היה אומר שיתחילו מיד שנות השבע מדאגה פן יוכחשו דבריו מן המציאות. גם מן הנמנע הוא כפי הטבע שעבד אחד בפעם הראשונה שיבא לפני המלך לא ימס לבבו, ותיכף ששמע החלום בלי לשאול לו זמן ב׳ או ג׳ ימים יתן מענה לשאלתו, ויכלכל דבריו בחכמה גדולה על מה שלא יכלו החרטומים והחכמים להגיד, ואיך ידע נער רך בשנים אופני הנהגת המדינה בסדר נכון להחיות עם רב, מכל זה אני שופט שרוח אלהים בו:
(לט) אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת – כי ידעתי שלא מלבך הוצאת הדברים האלה, אלא האלהים הוא המודיע לך את זאת, ולכן בהיות בך רוח אלהים, אין ספק שאתה ג״כ נבון וחכם, שאין הנבואה שורה אלא על חכם ונבון, לפיכך ראוי אתה לנהוג שררה במלכותי ולהיות לי למשנה: (מ) ישק – יתפרנס, כל צרכי עמי יהיו נעשים על ידך, כמו ובן משק ביתי (לעיל ט״ו ב׳):
רק הכסא אגדל ממך – ענינו רק מפאת או בדבר הכסא אהיה גדול ממך, לא תהיה לי גדולה יותר ממך כי אם גדולת הכסא, שאקרא מלך:
(מא) ראה נתתי אתך – הפקדתיך, ונראה שבשעת נתינת טבעת על ידי יוסף אמר לו כך, ואינו דומה למה שאמר לו למעלה אתה תהיה על ביתי, כי שם מנהו למשנה שעל פיו יתנהגו כל עניני המדינה בכלל, אבל כאן שאמר לו ראה נתתי אותך וכו׳, כונתו על ענין התבואה בפרט, שהוא יחמש ויקבוץ וימכור לעת הראוי, ולזה הענין הוצרך לתת לו את טבעתו אשר בה יחתמו כל הכתבים שנכתבו בשם המלך, כדי שהוא יכתוב כרצונו ויחתום בה, כענין שכתוב במגילת אסתר: (מב) בגדי שש – של מצרים חשובים היו, כדכתיב שש ברקמה ממצרים (יחזקאל כ״ז ז׳):
רביד הזהב – ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד, מלשון רבדתי ערשי (משלי ז׳ ט״ז), שהוא כמו רצפתי:
(מג) במרכבת המשנה אשר לו – מלת מרכבה הוא שם לסוס או לכל בהמה שירכב אדם עליה, ויש שהוא שם כולל לסוסים רבים עם העגלה הנהוגה על ידיהם, והכלל כשיש פועל רכב אצל שם מרכבה יורה על הבהמה בלבד, כי אין רוכבין על גבי העגלה, אבל כשבא אצלו פועל אסר או רתם וכדומה או שנזכרו הסוסים וגם הרכב אז כונתו על העגלה עם הבהמות. ולכן כאן וירכב אותו במרכבת המשנה פירושו, שהרכיבהו על הסוס השני אשר למלך, ההולך אצל הסוס אשר רוכב בו המלך, והוא מיועד לאיש הראשון במעלה אחר המלך:
אברך – כמו הברך והאל״ף תחת ה״א כמו שמצינו אשכים ודבר (ירמיה כ״ה ג׳) שהוא במקום השכם, וענינו שקראו לפניו שכל איש יכרע על ברכיו, כמו שצועקים לפני המלך לומר לעם כי לו תכרע כל ברך, וכך היה המנהג לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, כמו שהיו כורעים להמן בעבור כי גדלו המלך:
ונתון אתו – מקור במקום עבר, וע״י זה נתן אותו על כל ארץ מצרים:
(מד) אני פרעה – אני אקרא בשם פרעה כלומר מלך:
ובלעדיך – שאתה תהיה המושל בעם, כי יש הפרש בין מלך למושל, כל מלך בידו להיות מושל ואין כל מושל מלך, כי המלוכה היא הנשיאות העליונה לחקק חקים ולתת דתות, והמלך יתן דתותיו ביד המושלים כי הם הממלאים דתות המלך ולהם כח לרדות בעם, ואם המלך רוצה עושה הממשלה בעצמו, כמו השם ב״ה שהוא מלך מלכים, וגם הוא מושל בכל, כענין שכתוב ומלכותו בכל משלה (תהלים ק״ג י״ט), ולפעמים המלך נותן הממשלה ביד אחר, כמו שעשה פרעה, ולזה הוא נשאר מלך ויוסף היה המושל, כמו שאמר וישימני לאב לפרעה וכו׳ ומושל בכל ארץ מצרים (לקמן מ״ה ח׳), וכן כתוב שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו (תהלים ק״ה כ״א):
לא ירים איש את ידו ואת רגלו – לפי פשוטו הוא דרך משל, שלא יהיה רשות לשום אדם לעשות דבר בכל ארץ מצרים בעניני הנהגת המדינה והשררה בלעדיו:
(מה) צפנת פענח – היודע כל צפון, וכך היה דרכם לשנות שם אדם בשעה שממנים אותו על ביתם, כמו שעשה משה ליהושע, גם נבוכדנצר לדניאל. והנה מאחר שזכר הכתוב גם שם יוסף, והיה די לומר ויקרא את שמו, נראה שרצה פרעה להשתמש באותיות שהיו בשם יוסף לבנות מהם שם חדש צפנת פענח, כי הניח היו״ד והוא״ו להיותם נחים ולקח הצד״י במקום סמ״ך ועשה ממנה צפנת, והפ״א פענח, כמו ראשי תיבות, וכאילו בשמו הראשון נרמז כבר שהוא יגלה החלומות. וי״א כי בלשון מצרי צפנת פירושו מציל, ופענח פירושו דור, וקראו אותו כן לפי שהציל את הדור ההוא בחכמתו, וגם הוא נכון:
ויצא יוסף – כמו ויעבור בכל ארץ מצרים שבסמוך, והוא כלל ואחריו פרט:
(מז) ותעש הארץ – הוציאה תבואתה בהפלגה גדולה בכל שבע שני השבע:
לקמצים – בקנה אחד מלא קומץ שבלים, ולכן היה השבע גדול כמו שאמר יוסף:
(מח) ויקבץ – הקובץ, ואינו שב על יוסף לבד רק על כל העם, שכל אחד קבץ באוצרותיו מה שיכול לצבור:
אכל שדה העיר אשר סביבתיה – הוא ביאור למאמר ויתן אוכל בערים, וענינו כמו שכתבתי למעלה (פסוק ל״ה) שכל התבואות שאסף בשדות הסמוכות לכל עיר ועיר, היה נותנן בתוכה, וזה להמעיט הטורח שלא יצטרכו להביא הבר מעיר לעיר עד למצרים, אלא בכל עיר ועיר היה אוצר גדול תחת יד פקיד אחד, ושמה קבצו כל התבואה הסמוכה לה, ומן האוצרות ההמה מכר הפקיד בשנות הרעב לכל אנשי העיר ונותן החשבון ליוסף. אבל התבואות שאסף מן הכפרים והפרזות הרחוקות מן העיירות, צוה להוליכן למצרים הבירה שהיא עיר ואם לכל המלכות, ושם היה יוסף לבדו מוכר הבר לארצות נכריות שלא היו ממצרים, כמו שיספר הכתוב בסמוך, ושם אפרש:
(מט) כחול הים – דרך הפלגה:
עד כי חדל לספר – כי בתחלה צוה לספור, ולמנות סך התבואה הבאה תחת יד הפקידים כדי שלא ישלחו בה את ידם, אבל בהתרבותו חדל לספור כי היה סך גדול כ״כ שכמעט לא היה אפשר להוציאו בפה, וזהו כי אין מספר, לא שאין מספר דוקא, כי לכל סך יש מספר, אלא דרך הפלגה, והנה לא הפסיד בזה כלום, כי הדגן הצבור במצרים לא היו צריכים לספור אותו לפי שהיה תחת יד יוסף בעצמו:
(נא) כי נשני אלהים – השוכח דבר אחד באמת, לא יאמר שכחתי בעוד שהוא שוכחו, כי בזה כבר יזכרהו, אלא יוסף לא שכח מעולם את בית אביו, כי זה נגד החמלה הנטועה בלב בנים על אבותם, וביותר בלב יוסף הצדיק, ואדרבא בקריאת שם בנו בכורו מנשה רצה להודיע שהוא זוכר את בית אביו, ורק נתן טעם למה לא שלח לכנען להגיד לאביו גדולתו במצרים, ואמר כי נשני אלהים וכו׳, ומלת נשני הוא פיעל מנחי ל״ה, והראוי נשני בחיריק, כמו שיורה שם מנשה שהוא ג״כ מבנין הכבד, ונגזר ממלת נשני, והוראת הבנין הזה על חוזק הפעולה כאילו תהיה בהכרח ונגד רצון הפועל. מעתה כך אמר יוסף, דעו כי האלהים רוצה שאני אשכח עתה את בית אבי, כי הוא סבב מכירתי וירידתי הנה להחיות עם רב, והוא סבב יגון לאבי כפי עצתו העמוקה, וידעתי כי קרא ה׳ לרעב על הארץ הזאת כדי שתבא משפחתי לכאן, א״כ מדעתי שכל הקורות האלה ביד ה׳, מוכרח אני להמתין שתתמלא עצתו יתברך, ואין לי רשות להגיד כבודי לאבי עד יתגלגל הדבר מאתו יתברך, והוא ישלח לי סימן בבא עת הפקודה: (נב) כי הפרני אלהים בארץ עניי – בזה נתן שבח והודאה לאל שהגדילו ושמהו למושל באותה העיר עצמה ששם ענו בכבל רגלו: (נג) ותכלינה – ענין השלמה, ותיכף אחריהן התחילו שנות הרעב, וזה טעם ותחלינה דבסמוך:
אשר היה בארץ מצרים – כי בשאר הארצות הסמוכות לה לא היה שבע, וכן אמר יוסף שבע גדול בכל ארץ מצרים:
(נד) כאשר אמר יוסף – כי בם נודע אמתת דברי יוסף, כמו שכתבנו לעיל (פסוק כ״ז):
ויהי רעב בכל הארצות – לא בכל ארצות העולם, כי מה יעשו הרחוקות אם היה בהן רעב כזה, אלא רק במדינות הסמוכות למצרים, וכן אמרו בב״ר בשלש ארצות היה רעב, בפיניקיא ובערביא ובפלישטיני, כלומר מלבד ארץ מצרים:
ובכל ארץ מצרים היה לחם – ובסמוך כתוב ותרעב כל ארץ מצרים, אלא הכתובים האלה הולכים דרך כלל ופרט, תחלה סיפר בדרך כלל כי בכל ארץ מצרים היה לחם, ואח״כ פרט דבריו איך היה זה, ואמר שבאמת היה רעב גם במצרים, אלא שצעק העם אל פרעה, והוא שלחם אל יוסף, ויוסף מכר להם בר, וכן נתגלגל הדבר עד שבאו מכל הארצות למצרים ובתוכם באו גם בני יעקב עד סוף הספור:
(נה) כל ארץ מצרים – פירושו אנשי ארץ מצרים, וכן וכל הארץ באו מצרימה דבסמוך:
אשר יאמר לכם תעשו – כי הוא איש חכם ונבון ויורה לפקידים ולשרים שבכל עיר ועיר איך ינהגו את העם בעתות צרה כאלה, ועל זה כתוב וזקניו יחכם (תהלים ק״ה כ״ב):
(נו) והרעב היה וכו׳ ויפתח יוסף – פי׳ כל עוד שהיה תבואה באוצרות היחידים או תחת יד הפקידים שבכל עיר ועיר, לא פתח יוסף את אוצרותיו שהיו בעיר המלוכה, כי היו הפקידים והיחידים מוכרים תבואתם לכל אנשי מצרים, אבל כאשר כלו האוצרות ההמה ותרעב כל ארץ מצרים, אז פתח יוסף את אוצרותיו ומכר הוא לבדו לבני המדינה וגם לנכרים:
את כל אשר בהם – מקרא קצר הוא, ושיעורו בתשלומו, ויפתח יוסף את כל (האוצרות) אשר בהם (תבואה):
וישבר – לשון שבר בבנין הקל יאמר על המוכר ועל הקונה, כי הפעולה בזה על שם התבואה שנקראת שבר לפי שהיא שוברת הרעב, והמוכר נותן השבר והקונה לוקח השבר, והנה הפעולה על שניהם, אבל בנין הפעיל ממנו אינו נופל אלא על המוכר או בעצמו או ע״י צווי לפי שהפעולה יוצאת מאתו, ובנין הפעיל ברוב הוא יוצא:
(נז) באו מצרימה לשבר אל יוסף – כמו לשבור מן יוסף: מהדורת ירושלים (תשפ"ב), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות); ניתן לרכוש סטים מודפסים בהוצאת שלם, יפו 108, ירושלים, טלפון: 025389176
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×