(א)אוַיְדַבֵּ֥ריְהֹוָ֖הי״י֖אֶל־מֹשֶׁ֥הלֵּאמֹֽר׃(ב)אֱמֹ֨ראֶל־אֶלְעָזָ֜רבֶּן־אַהֲרֹ֣ןהַכֹּהֵ֗ןוְיָרֵ֤םאֶת־הַמַּחְתֹּת֙מִבֵּ֣יןהַשְּׂרֵפָ֔הוְאֶת־הָאֵ֖שׁזְרֵה־הָ֑לְאָהכִּ֖יקָדֵֽשׁוּ׃(ג)אֵ֡תמַחְתּוֹת֩הַֽחַטָּאִ֨יםהָאֵ֜לֶּהבְּנַפְשֹׁתָ֗םוְעָשׂ֨וּאֹתָ֜םרִקֻּעֵ֤יפַחִים֙צִפּ֣וּילַמִּזְבֵּ֔חַכִּֽי־הִקְרִיבֻ֥םלִפְנֵֽי־יְהֹוָ֖הי״י֖וַיִּקְדָּ֑שׁוּוְיִֽהְי֥וּלְא֖וֹתלִבְנֵ֥ייִשְׂרָאֵֽל׃(ד)וַיִּקַּ֞חאֶלְעָזָ֣רהַכֹּהֵ֗ןאֵ֚תמַחְתּ֣וֹתהַנְּחֹ֔שֶׁתאֲשֶׁ֥רהִקְרִ֖יבוּהַשְּׂרֻפִ֑יםוַֽיְרַקְּע֖וּםצִפּ֥וּילַמִּזְבֵּֽחַ׃(ה)זִכָּר֞וֹןלִבְנֵ֣ייִשְׂרָאֵ֗ללְ֠מַ֠עַןאֲשֶׁ֨רלֹֽא־יִקְרַ֜באִ֣ישׁזָ֗ראֲ֠שֶׁ֠רלֹ֣אמִזֶּ֤רַעאַהֲרֹן֙ה֔וּאלְהַקְטִ֥ירקְטֹ֖רֶתלִפְנֵ֣ייְהֹוָ֑הי״י֑וְלֹֽא־יִהְיֶ֤הכְקֹ֙רַח֙וְכַ֣עֲדָת֔וֹכַּאֲשֶׁ֨רדִּבֶּ֧ריְהֹוָ֛הי״י֛בְּיַד־מֹשֶׁ֖הלֽוֹ׃(ו)בוַיִּלֹּ֜נוּכׇּל־עֲדַ֤תבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙מִֽמׇּחֳרָ֔תעַל־מֹשֶׁ֥הוְעַֽל־אַהֲרֹ֖ןלֵאמֹ֑ראַתֶּ֥םהֲמִתֶּ֖םאֶת־עַ֥םיְהֹוָֽהי״יֽ׃(ז)וַיְהִ֗יבְּהִקָּהֵ֤להָֽעֵדָה֙עַל־מֹשֶׁ֣הוְעַֽל־אַהֲרֹ֔ןוַיִּפְנוּ֙אֶל־אֹ֣הֶלמוֹעֵ֔דוְהִנֵּ֥הכִסָּ֖הוּהֶעָנָ֑ןוַיֵּרָ֖אכְּב֥וֹדיְהֹוָֽהי״יֽ׃(ח)וַיָּבֹ֤אמֹשֶׁה֙וְאַהֲרֹ֔ןאֶל־פְּנֵ֖יאֹ֥הֶלמוֹעֵֽד׃(ט){רביעי}גוַיְדַבֵּ֥ריְהֹוָ֖הי״י֖אֶל־מֹשֶׁ֥הלֵּאמֹֽר׃(י)הֵרֹ֗מּוּמִתּוֹךְ֙הָעֵדָ֣ההַזֹּ֔אתוַאֲכַלֶּ֥האֹתָ֖םכְּרָ֑גַעוַֽיִּפְּל֖וּעַל־פְּנֵיהֶֽם׃(יא)וַיֹּ֨אמֶרמֹשֶׁ֜האֶֽל־אַהֲרֹ֗ןקַ֣חאֶת־הַ֠מַּחְתָּ֠הוְתֶן־עָלֶ֨יהָאֵ֜שׁמֵעַ֤להַמִּזְבֵּ֙חַ֙וְשִׂ֣יםקְטֹ֔רֶתוְהוֹלֵ֧ךְמְהֵרָ֛האֶל־הָעֵדָ֖הוְכַפֵּ֣רעֲלֵיהֶ֑םכִּֽי־יָצָ֥אהַקֶּ֛צֶףמִלִּפְנֵ֥ייְהֹוָ֖הי״י֖הֵחֵ֥להַנָּֽגֶף׃(יב)וַיִּקַּ֨חאַהֲרֹ֜ןכַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣רמֹשֶׁ֗הוַיָּ֙רׇץ֙אֶל־תּ֣וֹךְדהַקָּהָ֔לוְהִנֵּ֛ההֵחֵ֥להַנֶּ֖גֶףבָּעָ֑םוַיִּתֵּן֙אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶתוַיְכַפֵּ֖רעַל־הָעָֽם׃(יג)וַיַּעֲמֹ֥דבֵּֽין־הַמֵּתִ֖יםוּבֵ֣יןהַֽחַיִּ֑יםוַתֵּעָצַ֖רהַמַּגֵּפָֽה׃(יד)וַיִּהְי֗וּהַמֵּתִים֙בַּמַּגֵּפָ֔האַרְבָּעָ֥העָשָׂ֛ראֶ֖לֶףוּשְׁבַ֣עמֵא֑וֹתמִלְּבַ֥דהַמֵּתִ֖יםעַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃(טו)וַיָּ֤שׇׁבאַהֲרֹן֙אֶל־מֹשֶׁ֔האֶל־פֶּ֖תַחאֹ֣הֶלמוֹעֵ֑דוְהַמַּגֵּפָ֖הנֶעֱצָֽרָה׃(טז){חמישי}וַיְדַבֵּ֥ריְהֹוָ֖הי״י֖אֶל־מֹשֶׁ֥הלֵּאמֹֽר׃(יז)דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣ייִשְׂרָאֵ֗לוְקַ֣חמֵֽאִתָּ֡םמַטֶּ֣המַטֶּה֩לְבֵ֨יתאָ֜במֵאֵ֤תכׇּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙לְבֵ֣יתאֲבֹתָ֔םשְׁנֵ֥יםעָשָׂ֖רמַטּ֑וֹתאִ֣ישׁאֶת־שְׁמ֔וֹתִּכְתֹּ֖בעַל־מַטֵּֽהוּ׃(יח)וְאֵת֙שֵׁ֣םאַהֲרֹ֔ןתִּכְתֹּ֖בעַל־מַטֵּ֣הלֵוִ֑יכִּ֚ימַטֶּ֣האֶחָ֔דלְרֹ֖אשׁבֵּ֥יתאֲבוֹתָֽם׃(יט)וְהִנַּחְתָּ֖םבְּאֹ֣הֶלמוֹעֵ֑דלִפְנֵי֙הָֽעֵד֔וּתאֲשֶׁ֛ראִוָּעֵ֥דלָכֶ֖םשָֽׁמָּה׃(כ)וְהָיָ֗ההָאִ֛ישׁאֲשֶׁ֥ראֶבְחַר־בּ֖וֹמַטֵּ֣הוּיִפְרָ֑חוַהֲשִׁכֹּתִ֣ימֵֽעָלַ֗יאֶת־תְּלֻנּוֹת֙בְּנֵ֣ייִשְׂרָאֵ֔לאֲשֶׁ֛רהֵ֥םמַלִּינִ֖םעֲלֵיכֶֽם׃(כא)וַיְדַבֵּ֨רמֹשֶׁ֜האֶל־בְּנֵ֣ייִשְׂרָאֵ֗לוַיִּתְּנ֣וּאֵלָ֣יו׀כׇּֽל־נְשִׂיאֵיהֶ֡םהמַטֶּה֩לְנָשִׂ֨יאאֶחָ֜דמַטֶּ֨הלְנָשִׂ֤יאאֶחָד֙לְבֵ֣יתאֲבֹתָ֔םשְׁנֵ֥יםעָשָׂ֖רמַטּ֑וֹתוּמַטֵּ֥האַהֲרֹ֖ןבְּת֥וֹךְמַטּוֹתָֽם׃(כב)וַיַּנַּ֥חמֹשֶׁ֛האֶת־הַמַּטֹּ֖תלִפְנֵ֣ייְהֹוָ֑הי״י֑בְּאֹ֖הֶלהָעֵדֻֽת׃(כג)וַיְהִ֣ימִֽמׇּחֳרָ֗תוַיָּבֹ֤אמֹשֶׁה֙אֶל־אֹ֣הֶלהָעֵד֔וּתוְהִנֵּ֛הפָּרַ֥חמַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ןלְבֵ֣יתלֵוִ֑יוַיֹּ֤צֵֽאפֶ֙רַח֙וַיָּ֣צֵֽץצִ֔יץוַיִּגְמֹ֖לשְׁקֵדִֽים׃(כד)וַיֹּצֵ֨אמֹשֶׁ֤האֶת־כׇּל־הַמַּטֹּת֙מִלִּפְנֵ֣ייְהֹוָ֔הי״י֔אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖ייִשְׂרָאֵ֑לוַיִּרְא֥וּוַיִּקְח֖וּאִ֥ישׁמַטֵּֽהוּ׃(כה){ששי}ווַיֹּ֨אמֶריְהֹוָ֜הי״י֜אֶל־מֹשֶׁ֗ההָשֵׁ֞באֶת־מַטֵּ֤האַהֲרֹן֙לִפְנֵ֣יהָעֵד֔וּתלְמִשְׁמֶ֥רֶתלְא֖וֹתלִבְנֵי־מֶ֑רִיוּתְכַ֧לתְּלוּנֹּתָ֛םמֵעָלַ֖יוְלֹ֥איָמֻֽתוּ׃(כו)וַיַּ֖עַשׂמֹשֶׁ֑הכַּאֲשֶׁ֨רצִוָּ֧היְהֹוָ֛הי״י֛אֹת֖וֹכֵּ֥ןעָשָֽׂה׃(כז)זוַיֹּֽאמְרוּ֙בְּנֵ֣ייִשְׂרָאֵ֔לאֶל־מֹשֶׁ֖הלֵאמֹ֑רהֵ֥ןגָּוַ֛עְנוּאָבַ֖דְנוּכֻּלָּ֥נוּאָבָֽדְנוּח׃(כח)כֹּ֣להַקָּרֵ֧ב׀הַקָּרֵ֛באֶל־מִשְׁכַּ֥ןיְהֹוָ֖הי״י֖יָמ֑וּתהַאִ֥םתַּ֖מְנוּלִגְוֺֽעַ׃
נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א‹סס› ל=פרשה פתוחה
ב‹פפ› ל=אין פרשה
ג‹סס› ל=פרשה פתוחה
דאֶל־תּ֣וֹךְ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן. • ל!=אֶל־תּ֣וֹך (חסר שווא באות כ״ף סופית) • הערות דותן והמקליד
הכׇּֽל־נְשִׂיאֵיהֶ֡ם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו?; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח • ל=כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם (שתי געיות בתיבות המוקפות) • קורן=כׇּל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם וכך במג״ה.
ו‹פפ› ל=פרשה סתומה
ז‹פפ› ל=פרשה סתומה
חאָבָֽדְנוּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים • ל?!=אָבָֽדְנּוּ (נקודת דגש באות נו״ן?)
E/ע
ר׳ סעדיה גאון תפסיר תרגום לעברית
הערותNotes
(א)
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
(ב)
פקוד על אלעזר בן אהרן הכהן, בזה שירים את המחתות מבין השרופים, ושיפזר ברוח את האש שמה, כי היא כבר התקדשה.
(ג)
אך מחתות המטעים האלה על נפשותהם, אזי שיעשו אותם משטחים דקיקים צפוי למזבח, ולכן, בעבור שהגישו אותן לפני ה׳ כבר התקדשו, והן יהיו סימן לבני ישראל.
(ד)
ולקח אלעזר הכהן את מחתות הנחושת, אשר הגישו השרופים אותן, אזי דקקו אותן למשטחים למזבח.
(ה)
זכרון לבני ישראל, כדי שלא יגש בעצמו שום איש זר, מי שאינו מן שושלת אהרן, להקטיר חומרי איוד, לפני ה׳ ולא-יהיה כקרח וכנאספים שלו, כפי אשר ה׳ הוריד אותו, ביד משה.
(ו)
והתרעמה עדת בני ישראל ממחרת, על משה ואהרן, באמרם: כי שניכם הרגתם מן האומה של ה׳.
(ז)
וכאשר התקהלו עליהם, הסתובבו אל אהל מועד, והנה אורו של ה׳ הופיע בעננים.
(ח)
וניגש משה ואהרן, בין-ידי אהל הועידה.
(ט)
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
(י)
אם סלקתם את עצמכם מבין זאת העדה הזאת, אשחית אותם כהרף עין, לכך נפלו שניהם על פניהם.
(יא)
ואמר משה לאהרן, קח את המחתה, ושים עליה אש ממעל למזבח, וזרוק עליה חומרי איוד, ולך בה במהירות אל העדה, ובקש כפרה מעליהם, כי הרוגז הגורר נקמה כבר יצא מלפני ה׳ וכבר התחילה בהם המחלה המדבקת.
(יב)
ולקח זאת אהרן, כפי שאמר משה, והגיע אל תוך הקהל, והנה במחלה המדבקת כבר החלה בהם, ומייד הקטיר את הסממני איוד, ובקש כפרה מעליהם.
(יג)
ובכך עמד בין המומתים ובין אלה שעדיין הם בחיים ונכלאה המחלה המדבקת.1(יד)
והיה מספר מי שמת בזאת המחלה המדבקת, ארבעה עשר אלף ושבע מאות, מלבד מי שמת בסבת קרח.
(טו)
אזי חזר אהרן אל משה אל פתח אהל מועד, וכבר נכלאה המחלה המדבקת.
(טז)
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
(יז)
פקוד על בני ישראל, וקח מהם מקל-מקל לכל בית אב, מן נכבדהם לבתי אבותם, שנים עשר מקלות, וכתוב שם כל איש על מקלו.
(יח)
ואת-שם אהרן, כתוב על מקל לוי, כי אתה, למעשה, תקח מקל אחד לכללות בתי אבותם.
(יט)
והנח אותן באהל מועד, בין-ידי העדות, אשר אהיה נוכח לך שמה.
(כ)
ואזי האיש אשר אבחר בו, מקלו יסנף ענפים, בכדי שאשקיט מעלי את הבעת תרעומת בני ישראל אשר הם מתרעמים עליכם.
(כא)
ולכן דבר משה בזאת אל בני ישראל, אזי העבירו אליו, כל נכבדהם, מקל מן כל נכבד לבתי אבותם, שנים עשר מקלות, ומקל אהרן בתוככי מקלותם.
(כב)
והניח משה אותן, לפני ה׳ באהל הועידה.
(כג)
וכאשר היה ממחרת, נכנס משה אל אהל מועד, והנה כבר לבלב מקל אהרן אשר הוא לבית לוי, והוציא ענפים והתנוצצו פרחים, וחנטו שקדים.
(כד)
אזי הוציא משה את כל המקלות, מלפני ה׳ אל כל בני ישראל, וראה כל אחד את מקלו, ולקח אותו.
(כה)
ודבר ה׳ אל משה, החזר את מקל אהרן לפני-העדות, שיהיה חפץ שמור, סימן לבעלי המרי, ואזי תתחסל תרעומתם עלי ולא-יהיו נשחתים.
(כו)
ועשה משה כפי-שפקד עליו ה׳ מזה.
(כז)
אחרי זאת אמרו: בני ישראל למשה, הנה כבר גועו מאתנו ונאבדו מאתנו, וככה כולנו נשחתים.
(כח)
ואם היה שכל מתקדם, אל משכן ה׳ ישחת, אזי הנה אנחנו נשחתים גוועים.
מהדורת הרב יום טוב גינדי (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 (יש לשים לב כי פסוק זה הוא במספר 4240 ומשמעותו כי זה עולה בחשבון, עשר פעמים ׳משיח בן דוד׳ ורואים מזה רמז על עניין של ׳בלע המוות לנצח׳ שיהיה עם ביאת והתגלות המשיח במהרה בימינו אמן.)