×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות ט׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל⁠־פַּרְעֹ֑ה וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה⁠־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙י״י֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת⁠־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ (ב) כִּ֛י אִם⁠־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעוֹדְךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃ (ג) הִנֵּ֨ה יַד⁠־יְהֹוָ֜הי״י֜ הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ (ד) וְהִפְלָ֣ה יְהֹוָ֔הי״י֔ בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכׇּל⁠־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃ (ה) וַיָּ֥שֶׂם יְהֹוָ֖הי״י֖ מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ (ו) וַיַּ֨עַשׂ יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶת⁠־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיָּ֕מׇת כֹּ֖ל מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וּמִמִּקְנֵ֥ה בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹא⁠־מֵ֥ת אֶחָֽד׃ (ז) וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא⁠־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד⁠־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת⁠־הָעָֽם׃ (ח) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮י״י֮ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹן֒ קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חׇפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י פַרְעֹֽה׃ (ט) וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כׇּל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל⁠־הָאָדָ֜ם וְעַל⁠־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (י) וַיִּקְח֞וּ אֶת⁠־פִּ֣יחַ הַכִּבְשָׁ֗ן וַיַּֽעַמְדוּ֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיִּזְרֹ֥ק אֹת֛וֹ מֹשֶׁ֖ה הַשָּׁמָ֑יְמָה וַיְהִ֗י שְׁחִין֙ אֲבַעְבֻּעֹ֔ת פֹּרֵ֕חַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃ (יא) וְלֹֽא⁠־יָכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין כִּֽי⁠־הָיָ֣ה הַשְּׁחִ֔ין בַּֽחַרְטֻמִּ֖םא וּבְכׇל⁠־מִצְרָֽיִם׃ (יב) וַיְחַזֵּ֤ק יְהֹוָה֙י״י֙ אֶת⁠־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶֽׁה׃ (יג) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְהִתְיַצֵּ֖ב לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה⁠־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙י״י֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת⁠־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ (יד) כִּ֣י׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת⁠־כׇּל⁠־מַגֵּפֹתַי֙ אֶֽל⁠־לִבְּךָ֔ וּבַעֲבָדֶ֖יךָ וּבְעַמֶּ֑ךָ בַּעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי בְּכׇל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (טו) כִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת⁠־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אוֹתְךָ֛ וְאֶֽת⁠־עַמְּךָ֖ בַּדָּ֑בֶר וַתִּכָּחֵ֖ד מִן⁠־הָאָֽרֶץ׃ (טז) וְאוּלָ֗ם בַּעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּעֲב֖וּר הַרְאֹתְךָ֣ אֶת⁠־כֹּחִ֑י וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכׇל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (יז) {שביעי} עוֹדְךָ֖ מִסְתּוֹלֵ֣ל בְּעַמִּ֑י לְבִלְתִּ֖י שַׁלְּחָֽם׃ (יח) הִנְנִ֤י מַמְטִיר֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֨ר לֹא⁠־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְמִן⁠־הַיּ֥וֹם הִוָּסְדָ֖הֿ וְעַד⁠־עָֽתָּה׃ (יט) וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ אֶֽת⁠־מִקְנְךָ֔ וְאֵ֛ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֥ר לְךָ֖ בַּשָּׂדֶ֑ה כׇּל⁠־הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה אֲשֶֽׁר⁠־יִמָּצֵ֣א בַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יֵֽאָסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וְיָרַ֧ד עֲלֵהֶ֛ם הַבָּרָ֖ד וָמֵֽתוּ׃ (כ) הַיָּרֵא֙ אֶת⁠־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת⁠־עֲבָדָ֥יו וְאֶת⁠־מִקְנֵ֖הוּ אֶל⁠־הַבָּתִּֽים׃ (כא) וַאֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־שָׂ֛ם לִבּ֖וֹ אֶל⁠־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֑הי״י֑ וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת⁠־עֲבָדָ֥יו וְאֶת⁠־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ (כב) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶל⁠־מֹשֶׁ֗הב נְטֵ֤ה אֶת⁠־יָֽדְךָ֙ עַל⁠־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכׇל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל⁠־הָאָדָ֣ם וְעַל⁠־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כׇּל⁠־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כג) וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת⁠־מַטֵּ֘הוּ֮ עַל⁠־הַשָּׁמַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗הי״י֗ נָתַ֤ן קֹלֹת֙ וּבָרָ֔ד וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁג אָ֑רְצָה וַיַּמְטֵ֧ר יְהֹוָ֛הי״י֛ בָּרָ֖ד עַל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כד) וַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא⁠־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּכׇל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָ֖ז הָיְתָ֥ה לְגֽוֹי׃ (כה) וַיַּ֨ךְ הַבָּרָ֜ד בְּכׇל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם אֵ֚ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה מֵאָדָ֖ם וְעַד⁠־בְּהֵמָ֑ה וְאֵ֨ת כׇּל⁠־עֵ֤שֶׂב הַשָּׂדֶה֙ הִכָּ֣ה הַבָּרָ֔ד וְאֶת⁠־כׇּל⁠־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה שִׁבֵּֽר׃ (כו) רַ֚ק בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן אֲשֶׁר⁠־שָׁ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֥א הָיָ֖ה בָּרָֽד׃ (כז) וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְהֹוָה֙י״י֙ הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים׃ (כח) הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֔הי״י֔ וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד׃ (כט) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת⁠־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת⁠־כַּפַּ֖י אֶל⁠־יְהֹוָ֑הי״י֑ הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה⁠־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַיהֹוָ֖הי״י֖ הָאָֽרֶץ׃ (ל) וְאַתָּ֖ה וַעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י יְהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהִֽים׃ (לא) וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל׃ (לב) וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה׃ (לג) {מפטיר} וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת⁠־הָעִ֔יר וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל⁠־יְהֹוָ֑הי״י֑ וַֽיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד וּמָטָ֖ר לֹא⁠־נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה׃ (לד) וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּֽי⁠־חָדַ֨ל הַמָּטָ֧ר וְהַבָּרָ֛ד וְהַקֹּלֹ֖ת וַיֹּ֣סֶף לַחֲטֹ֑א וַיַּכְבֵּ֥ד לִבּ֖וֹ ה֥וּא וַעֲבָדָֽיו׃ (לה) וַיֶּֽחֱזַק֙ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ בְּיַד⁠־מֹשֶֽׁה׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א בַּֽחַרְטֻמִּ֖ם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם (בגעיה ימנית ובנקודות של חטף באות חי״ת)
• הערות ברויאר ודותן
ב אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (בטעם רביע)
• ל!=אֶל⁠־מֹשֶׁה (חסרה נקודת הרביע)
• הערת דותן
ג וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (״״ותהלך״ בטעם מרכא)
• דפוסים=<וַתִּֽהֲלַךְ⁠־אֵ֖שׁ> (״ותהלך״ מוקפת ובגעיה)
ד וַיֶּֽחֱזַק֙ =ב,ק3,ו; אין געיה כבדה באות וי״ו כשיטת ב״א, געיה קלה באות יו״ד. וראו בהרחבה בערת הנוסח לעיל ז,יג.
• ל1=וַיֶּחֱזַק֙ (אין געיה)
• ל,ש,ל3=וַֽיֶּחֱזַק֙ (געיה כבדה באות וי״ו כשיטת ב״נ) וכך אצל ברויאר ומג״ה (!).
E/ע
הערותNotes
(א) כה אמר ה׳ אלקי העברים שלח את עמי – לפנינו מכת ה״עבדות״ השנייה. פרעה ראה את ישראל כרכושו. סבור היה, שמכיון שהם גרים, הרי הם נתונים בידו על פי דין. לכן נאמר כאן: ״אלקי העברים״ ו״שלח את עמי״. וכך אומר ה׳: ״העברים, אף אם זרים הם, הינם רכושי, ובי ימצאו סניגור; בי כביכול יש להם ארץ, ועל ידי מובטחות זכויותיהם האנושיות״.
משום כך תכה הפורענות בראש ובראשונה ברכושו של פרעה. יראו לו, שגם רכושו השייך לו על פי דין יכול להתקיים רק בחסדי ה׳, ואילו ה׳ פורש את חסותו דווקא על רכוש עבדיו.
(ג) הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה בסוסים וגו׳ – כל סוגי הרכוש מנויים כאן: ״סוסים״, המייצגים את עוצמתה של המדינה; ״חמורים״, אמצעי התחבורה הפנימית השלווה; ״גמלים״ (״גמל״ – מלשון נגמל מחלב אמו), אשר יכולתם ללכת זמן רב ללא שתייה מכשירה אותם למסע שיירות במדבר, החיוני למסחר בין מדינות (עיין פירוש, בראשית יב, יד–יט; כא, ח); ״בקר״ ו״צאן״ – בהמות המספקות עבודה, מאכל, וכסות.
הויה, צורת הווה של ״היה״, שכמעט ואינה מופיעה פעם נוספת. היא מביעה פתאומיות, את העדרם של העבר והעתיד. ידו הנסתרת של ה׳ נגלית לפתע במציאות נראית לעין.
דֶבֶר – ״דבַר״ ה׳, המתקיים במיתתו הפתאומית של הנפגע.
(ח-י) שחין – זוהי מכת ה״עינוי״ השנייה, המקבילה לכנים בקבוצה הראשונה, עונש מכאיב על סירובם לשמוע בקול ה׳.
קחו לכם מלא חפניכם, ״על שניכם למלא את שתי ידיכם״. אך זהו מעט מזעיר ביחס לכמות הדרושה כדי להתפשט ״על כל ארץ מצרים״, כפי שעתיד לקרות כאן. ללמדנו, שאף אם נראה שאין די במעשה כדי להגיע למטרה הרצויה, על האדם לעשות כל מה שביד אנוש לעשות.
פיח – משורש ״פוח״, להפיח, לנשוף – מציין את השכבה הנשארת מהעשן: האבק השחור הדק.
כבשן הוא תנור שבו חומרים כמו אבן⁠־סיד, ״נכבשים״ [נשלטים לחלוטין על ידיו], מתפרקים ומתפוררים.
תכלית חזיון זה של נטילת חומר ופיזורו על פני הארץ, הייתה להראות שהמכה באה על פי ציווי ה׳, באמצעות משה ואהרן. ובאשר לשימוש בפיח, יתברר טעם הדבר אם נתבונן במשמעות תיבת ״שחין״.
אנו מוצאים את ה״שחין״ בין נגעי הצרעת (ויקרא יג, יח; עיין פירוש שם). מדברי חז״ל אנו יודעים ש״שחין״ נראה כמו ״מכוה״ (שם יג, כד): ״שחין״ הוא פצע דומה לכווייה, אך בשונה מ״מכוה״, אינו נגרם על ידי אש, אלא מחמת חבטה, מכה, לחץ וכדומה – הווי אומר על ידי תהליך דלקתי. בארמית, ״שחן״ פירושו: ״להיות חם״; ומכאן ״שנה שחונה״, שנה של חום (עיין יומא נג:).
מתיבת ״חלה״, המציינת אף היא חולי, יש סמך לכך שלאות חי״ת ישנה התכונה לבטל ולעכב את מה שמביעה האות עי״ן. דוגמה בולטת לכך היא ״נוע״ לעומת ״נוח״: תנועה והפסקתה. וכך גם ״חלה״: להעשות חולה, לעומת ״עלה״: להתפתח. נמצא ש״חלה״ מציינת התפתחות מעוכבת, ומכאן ״תעלה״ המציינת התפתחות מחודשת: ריפוי [עיין ירמיהו ל, יג].
בדומה לכך ״שחן״ לעומת ״שאן״ (״שאנן״, להיות רגוע בטוח ושלו), ולעומת ״שען״ (להיסמך על דבר, להיות בהרמוניה גמורה עם הסביבה). נמצא ש״שחן״ מציין הפרעה בשיווי המשקל. (כך בארמית מציין ״שחנא״ משא – ״לפום גמלא שחנא״ [כתובות סז.], ריכוז כמות מופרזת בנקודה אחת.)
לפי זה, ״שחין״ הוא מצב דלקתי: נוזלים שבדרך כלל מתחלקים בגוף במידה שווה ומאוזנת, נדחקים לפינה אחת כתוצאה מגירוי. תהליך זה, אם יינתן לו להמשיך, תוצאתו היא, שהנוזלים מתפרקים ויוצרים מוגלה, הנדחקת לצאת ולזוב מהגוף וגורמת ל״אבעבועות״, משורש ״בעה״: להתפרץ. (ברמה הרוחנית, מציין ״בעה״ תחנונים מאומצים, התפרצות רוחנית).
נמצא, ש״שחין״ הינו דלקת המביאה לידי נמק וריקבון הבשר (אבריו החיצוניים והפנימיים של מוכה שחין, נושרים לבסוף מחמת הנמק). דבר זה מסביר למה נבחר הפיח לגרום להביא את השחין; שכן אין לך דבר הפועל כה ביעילות נגד דלקת, נמק וריקבון, כמו: פחם, זפת, קראוסול [שמן המופק מזפת], והמיוצר מהם – אשר כולם חמרים הקרובים לפיח מצד הרכבם. יתכן שהפיח היה תרופה מוכרת נגד שחין; לכן דווקא על הפיח היה להביא את השחין.
(יא) ולא יכלו החרטמים לעמוד לפני משה – קרוב לוודאי שהחרטומים היו גם רופאים. לכן מכה זו, שהעמידה במבחן את חכמת הרפואה המצרית, היכתה בהם תחילה; וכנראה שהיכתה בהם מיד עם זריקת הפיח, על אף שלא היה ממנהגם להיפגש עם משה. (יג) ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ – לפנינו שוב מכת ״גרות״, שנועדה לחקוק במצרים את ההכרה, שקיומה של ארץ מצרים, והמשך ישיבתם של המצרים בארץ, תלויים בה׳ לבדו. (יד) את כל מגפתי – בפעם הזאת תקבל מושג מכל מה שצפוי לך ממני, אם תוסיף להמרות את פי.
כי אין כמני – אל תעשה כל השוואה ביני לבין אלוהיך, שהרי מהותי שונה ביסודה.
בכל הארץ – בנוגע לכחי, המושל בכל דבר ארצי.
(טו) ותכחד – ״כחד״ קרוב ל״יחד״: לאחד, להכליל.
הלשון העברית רואה פירוד בכל יציאה לכלל הוויה. התנאי המוקדם וההתחלה להוויה אמיתית, היא התבדלות, להיות שונה. ביאה לכלל הוויה מתחילה בהפיכה למציאות נפרדת, שלילת הזולת.
מאידך, כל מושגי האפסות והשביתה מצוינים על ידי מילים אשר שורשן מורה על העדר השוני – כגון ״שוא״, לריק; ו״שוה״, להיות אותו הדבר, להיבלע בכל השאר, לאבד את עצמיותו. ״דמה״ פירושו ״לשתוק״ או ״להיות דומה״ או ״להיות כָּלֵה״; הצד השווה שבהם: חוסר היכולת להתנגד; לעמוד לרשות כולם כחומר ביד היוצר. כך גם ״כִּחֵד״, צורה חזקה יותר של ״יחד״, בבניין פיעל: לשמור דבר לעצמו, לא לשתף אחרים או לתקשר איתם, להסתיר; ובבניין נפעל, ״נִכְחָד״: להתאחד מחדש עם כל השאר, לאבד כל עצמיות וכל עצמאות. אין כליה מוחלטת בעולם, אלא רק קליטה ללא התנגדות בהוויות עצמאיות אחרות – כגון גוף מת ביסודות מהם הוא מורכב.
(יז) מסתולל – ״סלל״ קרוב ל״שלל״, ״צלל״, ״זלל״. המשמעות הבסיסית של כולם: להתרחק מהתחום האנושי. ביחס למישור: ״שלל״, המציין ביזה. כלפי המעמקים: ״צלל״, המציין שקיעה מבחינת המקום; ו״זלל״, המציין שקיעה מהבחינה המושגית (בנוגע לערך או לאופי). כלפי הגבהים, ״סלל״ המציין את מי שמרומם את עצמו (השווה ״גנב״ ו״כנף״ [עיין פירוש, בראשית א, כא]). ומכאן ״סולם״, ו״סל״.
״הסתולל״: לדמות עצמו מתנשא בקומתו מעל לאחרים. ״אתה מדמה בנפשך להיות כה גבוה ומתנשא מעל עמי. ממרום, אני ארד עליך!⁠״
(יח) הוסדה – הה״א רפה [ללא מפיק ה״א], רמז שמצרים בנויה על יסודות רעועים.
ברד במצרים, שבה כמעט ולא נשמע על גשם שוטף מן האוויר, מורה על מהפך מוחלט במזגה ובטבעה של הארץ (השווה פירוש לעיל ז, טו). הוא מראה שכל מה שנדרש הוא רמז דק מלמעלה, ומצרים אינה עוד מצרים. משום כך ״את כל מגפתי״ (לעיל פסוק יד).
(יט) העז – משורש ״עוז״ (קרוב ל״חוז״, שממנו מתקבל ״מחוז״, חוף מבטחים שאליו שואפים להגיע בעת הסערה [עיין תהילים קז, כט–ל ופירוש שם]) – מציין תמיד התכנסות המונים אל מול פני הסכנה. (כג) קלת וברד ותהלך אש – ה׳ דיבר רק על ברד, אך באו רעם ברק וברד. מכאן סמך להשערה, שהברד, ולמעשה כל מה שיורד מלמעלה, מלוּוים בדרך כלל בהתפרקות מטען חשמלי, או כסיבה או כתוצאה (השווה ״בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה״ [תהילים קלה, ז]).
בברד לבדו, ובירידת כדורי הברד על הארץ, לא היה די; הוא לא העיד על מהפך בתנאי מזג האוויר של הארץ. אולם ה׳ גרם לברד להיווצר מעל מצרים, באותה הדרך בה הוא נוצר מעל ארצות אחרות; כדורי הברד נוצרו וירדו בכמויות עצומות, בארץ שמעולם לא ראתה ענן⁠־ברד. דבר זה בישר על שינוי מוחלט באקלים הארץ.
ותהלך – השימוש בצורת ״וַתִּהֲלַךְ״ – צורת השלֵמים, במקום ״וַתֵּלֵךְ״ היותר מצוי, מרמז על נפילתה האיטית והמתמשכת של האש. הברקים באו כה רצופים עד שלא הורגש ביניהם כל הפסק.
וימטר – ה׳ גרם לברד לרדת על ארץ מצרים. והנס היה טמון בטבעיות היווצרותו והמטרתו.
(כד) מתלקחת – האש נשארה מכונסת בעצמה בתוך סערת הברד; אם לא כן היה הברד נמס. (כו) רק בארץ גושן וגו׳ – כפי שמתאים למכת ״גרות״, גם כאן כבמכת הערוב, לא באה הרעה על ארץ הגרים, אשר שם בני ישראל. (כז) ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים – ״מה שלמדתי עתה הביא אותי לידי הכרה שהצדק עם ה׳, ולא עימנו. עתה ראיתי שה׳ הוא אדון הארץ, ולא אנחנו, ולכן אין לנו כל זכות לנהוג בזרים כאילו אנו אדוני הארץ״.
גילויי הכח לבדם הם שהשפיעו על פרעה; רק תחת הרושם האדיר של מכה זו, החל סוף סוף לחוש בכחו האין⁠־סופי של אלקי העברים.
״צדיק״ קרוב ל״שָׁדַךְ״, ״להשביע רצון״. ה״צדיק״ לוקח בחשבון רק את המצב האובייקטיבי (עיין פירוש, בראשית ו, ט; טו, ו).
״רשע״ קרוב ל״רשה״, ״לפעול בשרירות הלב״. הרשע עושה את מעשיו בהתאם לרצונו הסובייקטיבי.
וכך אומר פרעה: מה שהתרחש עתה בציווי ה׳, מתאים למהות אשמתנו. לא החשבנו את כוחו, ולא שקלנו את המצב כפי שהוא. פעלנו רק בשרירות לבנו.
(כח) ורב – קשה מאד לפרשו ״רב מדי״, שכן רק עתה הודה פרעה ש״ה׳ הצדיק״. נראה יותר ש״רב״ הוא שם⁠־עצם, כדוגמת ״רַב מְחוֹלֵל⁠־כֹּל״ (משלי כו, י), ״מוֹשִׁיעַ וָרָב״ (ישעיהו יט, כ). הוא היחיד שיכול לשלוט בקולות ובברד האלה; הוא ה״רב״. (כט) כצאתי את העיר – העיר הייתה מלאה גילולים; לכן יתפלל משה לה׳ בעד פרעה רק מחוץ לעיר, כדי שלא ייראה כאילו הוא פונה אל אלוהי מצרים. בדומה לכך, ״הנה אנכי יוצא מעמך״ (לעיל ח, כה), קרוב לוודאי שפירושו: מחוץ לעיר. אך שם, מכיון שהמכה לא נועדה להיפסק אלא למחרת, לא היה מן הצורך לומר בפירוש שהוא ייצא את העיר. אולם כאן, כשפרעה ביקש סיום מיידי, הוצרך משה לומר לו שתחילה ייצא את העיר, כדי שפרעה יוכל לאמוד את הזמן הנדרש לכך, ויכיר שהסערה נפסקה מיד כשפרשׂ משה את כפיו אל ה׳.
ראוי להעיר, שלא רק התחלת המכה, אלא גם – ובעיקר – הפסקתה על פי רצון ה׳, הייתה את האות הבולט ביותר לכח ה׳ הכל⁠־יכול. שכן אף הגילוי הנעלה ביותר של כוחו הבורא והיוצר, לא היה בו די, אף היום, להעביר לאומות את התפיסה הטהורה של אלקי ישראל. גילוי כזה היה מציג אותו לכל היותר ככח עליון על כל הכוחות, הכח שעוצמתו הגדולה ביותר; בעוד שלפי התפיסה היהודית, ה׳ הינו השליט בן החורין על מעשה ידיו, אשר ברואיו אינם נמלטים משליטתו. ה׳ התגלה בעיקר, על ידי הפסקת המכה בציווי ה׳, ביטולה, והבדילה על פי ציווי ה׳ בין מצרים לארץ גושן. אין כל כח אחר שיכול לזכות מחדש בשליטה על כוחות יסודיים, לאחר ששוחררו.
זו הרוח בה מקדש היהודי את אחרון ימי הבריאה, את השבת. העולם הלא⁠־יהודי, מתוך ניגוד נטול מחשבה, חוגג ביום ראשון. ההשקפה המחשיבה את העולם כתוצאה מכוחות טבעיים, תוכל אולי להסביר את היום הראשון של הבריאה, אך אין ביכולתה להסביר מדוע הייתה שבת הבריאה. שכן מדוע הופסקה בריאתם של יצורים חדשים? סוף כל סוף, עדיין קיימים אותם כוחות בוראים של הטבע. משום כך ייסד ה׳ את השבת שבה פסקה הבריאה, ולא את ימי הבריאה, כעדות נצח לבורא (השווה פירוש, בראשית ב, א).
כפי – ״כף״: היד הסגורה, המחזיקה דבר⁠־מה. היד הפשוטה היא ביטוי לחוסר⁠־ישע, כאשר אין מה להחזיק ואין במה להאחז.
הקלות יחדלון – ״חדל״ קרוב ל״חתל״: בגד שכורכים על התינוק בחוזקה באופן שלא יוכל לזוז, כדי לישר אבריו [עיין יחזקאל טז, ד; ל, כא]. ומכאן ״חדל״: להמנע מפעולה ומתנועה, להעצר.
(ל-לב) ואתה ועבדיך ידעתי וגו׳ – פסוקים לא–לב נראים כסיום דברי משה אל פרעה, וכלול בהם הטעם למה שנאמר בפסוק ל: ״ואתה ועבדיך וגו׳ טרם תיראון מפני ה׳ אלקים״.
ידוע לך היטב, אומר משה, שלמרות שהפשתה והשעורה (תוצרת חשובה של החקלאות המצרית – האחד הוא החומר שממנו עושים את הבּוּץ [בגדי הפשתן המשובחים של העת העתיקה]; והאחר משמש לייצור השֵׁכר המצרי המפורסם, ״זיתום המצרי״ [פסחים ג, א]) נפגעו ונשברו, אף על פי כן הגידולים החשובים ביותר של פוריות מצרים – דהיינו החיטה והכוסמת – לא נפגעו. נדמה לך כי אלקינו טעה, ושהיה טוב יותר עבורו אילו ירד הברד כמה שבועות מאוחר יותר. ועקב כך, מכיון שעל גידוליך החשובים ביותר לא באה הרעה, רחוק אתה עדיין מן היראה האמיתית והכֵּנה מפני כח ה׳.
אביב נגזר משורש ״אבב״, הקרוב כנראה ל״אפף״: ״לשאוף בלהיטות לדבר⁠־מה״ (מכאן: ״אף״ – ״גם״; ״אַפַּיִם״ – ״הבעת פנים נכספת לדבר⁠־מה״. השווה ״גַם״ לצד ״גמע״ – ״לשתות ולבלוע״, ו״גמא״ – ״גבעול״). מכאן ״אֵב״: גבעול [עיין שיר השירים ו, יא], השואב מזון מהאדמה ומעביר אותו לפירות. ״אָבִיב״: המצב והעונה של השלמת יצירת הגבעולים.
גבעל – יש להניח ש״גבעל״ נגזר משורש ״גבע״; כדרך ש״ברזל״ נגזר מ״ברז״ – לקדוח חור; ״ערפל״ מ״ערף״ – ״לנטוף״ [עיין דברים לב, ב]; ״קרסול״ מ״קרס״ – ״להשתחוות״, ״לכרוע ברך״. ״גבע״ קרוב ל״גבא״, ״גבה״, ״גוה״, ״גוע״, ״קוה״, ״קבע״, אשר המשמעות הבסיסית בכולם היא איסוף וריכוז חמרים. כך גם ״כפה״: לדחוק יחד, להכריח (השווה ״כבש״). ומכאן ״גבעול״, המציין קנה קשה. כיוצא בזה הקירבה בין ״עץ״ ל״אוץ״ – ״להתקדם בנחישות הלאה לקראת מטרה״ (עיין פירוש, לעיל ה, יב–יג).
אפילת – ״הבשלה מאוחרת״ – קרוב לוודאי שנגזר משורש ״אפל״, ״חשוך״: צמחים שלא נמשכים בנקל לאור, הנשארים יותר זמן בחושך.
(לג) ומטר לא נתך ארצה – עד כה לא נזכר כלל שירד מטר. אם כן מה הטעם לומר עתה ש״מטר לא נתך ארצה״? סברתנו היא, שכאשר נפסקה לפתע ירידתם העזה של כדורי הברד, היו האדים הנשארים צריכים באופן טבעי להיהפך למטר. אך זה לא קרה, אלא פתאום הכל נעצר.
על כן יפה אמר הכתוב לשון ״נתך״. ״נתך״ מציין בעיקר התכת מתכות (מכאן השם ״מתכת״) – כלומר, המסת מוצקים – ״כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר״ (יחזקאל כב, כב). בפסוקנו, מתייחס ״נתך״ להמסה הצפויה של גושי הברד, היינו למטר שהיה צריך לרדת במקום הברד.
אך תיבות ״כי חדל המטר״ בפסוק הבא, אשר משמע מהם שאכן ירד מטר קודם לכן, עומדות בסתירה להסבר זה.
מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×