×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות ז׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃ (ב) אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל⁠־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת⁠־בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ (ג) וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת⁠־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת⁠־אֹתֹתַ֛י וְאֶת⁠־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ד) וְלֹֽא⁠־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥יא אֶת⁠־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י אֶת⁠־צִבְאֹתַ֜י אֶת⁠־עַמִּ֤י בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ (ה) וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי⁠־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בִּנְטֹתִ֥י אֶת⁠־יָדִ֖י עַל⁠־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת⁠־בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃ (ו) וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (ז) וּמֹשֶׁה֙ בֶּן⁠־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן⁠־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל⁠־פַּרְעֹֽה׃ (ח) {רביעי} וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (ט) כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָמַרְתָּ֣ אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת⁠־מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי⁠־פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ (י) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל⁠־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ןב כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת⁠־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ (יא) וַיִּקְרָא֙ גַּם⁠־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖יםג וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם⁠־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן׃ (יב) וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה⁠־אַהֲרֹ֖ן אֶת⁠־מַטֹּתָֽם׃ (יג) וַיֶּֽחֱזַק֙ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יד)  הוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם׃ (טו) לֵ֣ךְ אֶל⁠־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל⁠־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה אֲשֶׁר⁠־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ׃ (טז) וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו יְהֹוָ֞היְ⁠־⁠הֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָעִבְרִים֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר שַׁלַּח֙ אֶת⁠־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי בַּמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּ֥ה לֹא⁠־שָׁמַ֖עְתָּ עַד⁠־כֹּֽה׃ (יז) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר⁠־בְּיָדִ֗י עַל⁠־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ לְדָֽם׃ (יח) וְהַדָּגָ֧ה אֲשֶׁר⁠־בַּיְאֹ֛ר תָּמ֖וּת וּבָאַ֣שׁ הַיְאֹ֑ר וְנִלְא֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן⁠־הַיְאֹֽר׃ (יט)  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵֽה⁠־יָדְךָ֩ עַל⁠־מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַֽל⁠־נַהֲרֹתָ֣ם׀ עַל⁠־יְאֹרֵיהֶ֣ם וְעַל⁠־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כׇּל⁠־מִקְוֵ֥ה מֵימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ⁠־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכׇל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָעֵצִ֖ים וּבָאֲבָנִֽים׃ (כ) וַיַּֽעֲשׂוּ⁠־כֵן֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה וַיָּ֤רֶם בַּמַּטֶּה֙ וַיַּ֤ךְ אֶת⁠־הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּיְאֹ֔ר לְעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּלְעֵינֵ֖י עֲבָדָ֑יו וַיֵּהָ֥פְכ֛וּו כׇּל⁠־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר⁠־בַּיְאֹ֖ר לְדָֽם׃ (כא) וְהַדָּגָ֨ה אֲשֶׁר⁠־בַּיְאֹ֥ר מֵ֙תָה֙ וַיִּבְאַ֣שׁ הַיְאֹ֔ר וְלֹא⁠־יָכְל֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן⁠־הַיְאֹ֑ר וַיְהִ֥י הַדָּ֖ם בְּכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כב) וַיַּֽעֲשׂוּ⁠־כֵ֛ן חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב⁠־פַּרְעֹה֙ וְלֹא⁠־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כג) וַיִּ֣פֶן פַּרְעֹ֔ה וַיָּבֹ֖א אֶל⁠־בֵּית֑וֹ וְלֹא⁠־שָׁ֥ת לִבּ֖וֹ גַּם⁠־לָזֹֽאת׃ (כד) וַיַּחְפְּר֧וּ כׇל⁠־מִצְרַ֛יִם סְבִיבֹ֥ת הַיְאֹ֖ר מַ֣יִם לִשְׁתּ֑וֹת כִּ֣י לֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לִשְׁתֹּ֔ת מִמֵּימֵ֖י הַיְאֹֽר׃ (כה) וַיִּמָּלֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים אַחֲרֵ֥י הַכּוֹת⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־הַיְאֹֽר׃ (כו)  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל⁠־פַּרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה שַׁלַּ֥ח אֶת⁠־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ (כז) וְאִם⁠־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֗י נֹגֵ֛ף אֶת⁠־כׇּל⁠־גְּבוּלְךָ֖ בַּֽצְפַרְדְּעִֽיםז׃ (כח) וְשָׁרַ֣ץ הַיְאֹר֮ צְפַרְדְּעִים֒ וְעָלוּ֙ וּבָ֣אוּ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖ וְעַל⁠־מִטָּתֶ֑ךָ וּבְבֵ֤ית עֲבָדֶ֙יךָ֙ וּבְעַמֶּ֔ךָ וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ׃ (כט) וּבְכָ֥ה וּֽבְעַמְּךָ֖ וּבְכׇל⁠־עֲבָדֶ֑יךָ יַעֲל֖וּ הַֽצְפַרְדְּעִֽיםח׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וְנָתַתִּ֥י =ל?,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל?=וְנָתַתִּ֛י (בנקודת תביר?) בספק לפי ברויאר ודותן; בהגדלה נראה יותר שמדובר על נקודת כתם ולא נקודת תביר.
• הערות דותן וברויאר
ב וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן =ל1,ב,ש,ש1,ו ובדפוסים
• ל!=<וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן> (חסרות נקודות החטף בעי״ן)
• דפוסים=וַיַּֽעֲשׂוּ⁠־כֵ֔ן (תיבה מוקפת בגעיה)
• הערות ברויאר ודותן
ג לַֽחֲכָמִ֖ים ל=לַֽחֲכָמִ֖ים בגעיה ימנית
ד וַיֶּֽחֱזַק֙ =ל,ל1,ב,ק3,ש,ו; לפי שיטת ב״א אין געיה כבדה באות וי״ו, לא כאן ולא להלן ט,לה (״ויחזק לב פ׳ וחבירו בלא גע׳⁠ ⁠״). בכתבי⁠־היד ב,ש,ק3,ו יש געיה קלה באות יו״ד (וַיֶַּחֱזַק֙), וכמו כן להלן ט,לה בכתבי⁠־היד ב,ק3,ו. וראו ייבין, יב.9 (עמ׳ 99), שבדוגמאות אחדות בטעם פשטא מועדפת געיה קלה מן הכבדה (כולל הדוגמה הזאת).
• ש1,ל3=וַֽיֶּחֱזַק֙ (געיה כבדה באות וי״ו כשיטת בן נפתלי), וכמו כן להלן ט,לה בכתבי⁠־היד ל,ש,ל3.
ה ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ו וַיֵּהָ֥פְכ֛וּ =ל?,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל?=וַיֵּהָֽפְכ֛וּ (געיה ותביר?)
ז בַּֽצְפַרְדְּעִֽים
• א⁠(ס),ב=בַּֽצֲפַרְדְּעִֽים (חטף) <הערת מאורות נתן על ח,ז: ״הַֽצְֿפַרְדְּעִ֗ים״? אינו כן אלא בחטף פתח כולהון>
ח הַֽצְפַרְדְּעִֽים
• א⁠(ס),ב=הַֽצֲפַרְדְּעִֽים (חטף); וראו בהערה לעיל ז,כז.
E/ע
הערותNotes
(א) אלהים לפרעה – ביטוי זה קשור אולי לרעיון שפּוּתח זה עתה, אותו רעיון אשר כפי שביארנו הִצְריך את הבאת רשימת היוחסין הקודמת. שכן בסופו של דבר היה זה הכרחי, שלאיש כפרעה ייראה משה כאֵל בדמות אדם. בהשקפה של עובדי האלילים, סימן ההיכר הראשון של אלהות הוא היותה כח מטיל⁠־אימה המזיק לאדם. לא היינו מופתעים, אם לאחר כל הנסים אשר עשה משה, היה פרעה משתחווה לפניו ועובד אותו כאליל. ואהרן אחיך יהיה נביאך – ״כיחס הנביא אלי, כך יהיה יחס אהרן אליך״. לנקודה זו באופי הנביא ישנה חשיבות גדולה עבור הנבואה היהודית כמציאות אמיתית. כפי שמשה ואהרן פועלים כאן באופן ברור כל אחד כאישיות נפרדת, כאשר משה נותן את ההנחיות והציוויים שעל אהרן לקיים ולהעביר הלאה; כך בוודאי, כל הגדרה של נבואה שלפיה מדבר האלקים לא אל הנביא אלא מתוך הנביא, שקר היא. ״האלקים מדבר מתוך הנביא״ היא טענת כל הכופרים בהתגלות אלקית ממשית, הנותנים מעמד לנבואה בַּשם בלבד, אך למעשה מקטינים את דמות הנביא למשורר שנחה עליו הרוח גרידא, או למחוקק הנמצא במצב רוח מרומם או בסערת רגשות עילאית [אקסטזה]. לא כן הוא! הנביא האמיתי עומד פנים אל פנים מול ה׳, כפי שעומד אהרן לפני משה. לפי זה, ״נביא״ הוא מושג נפעל ולא פוֹעל. ״הִנָּבֵא״ קרוב ל״נבע״: ״לזרום״ או ״לפרוץ הלאה״. הנביא משמש ביד ה׳ כ״מעיין״, אשר דרכו מגלה ה׳ את דברו. הנביא אינו ה״מחבר״ של דבריו, אלא רק ה״מוסר וה״מעביר״ שלהם. (ג) אקשה – בנוגע ללב פרעה, מצאנו שלוש משמעויות שהבדל דק ביניהן: ״אקשה״, ״אכבד״, ״אחזק״. ״קשה״: להיות מוצק וחזק, לא לקלוט רשמים, ולא להיות מושפע משום דבר. ״כבד״: להיות בעל⁠־משקל, מתקשה לזוז ממקומו, אחד שהדברים אינם נוגעים אליו. יכול אדם לקבל רשמים, אך עדיין ישנו מרחק גדול בין קבלת רושם לבין להרשות לעצמו להיות מושפע ממנו. אולם אפשר לגשר על מרחק זה, על אף שכרוך בכך מאמץ רב. ״חזק״: להיות איתן, לעמוד בפני כל כניעה; להתנגד במתכוון לכל השפעה שמטרתה לעשותו נוח להשפעה. והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים – חוסר⁠־האיכפתיות המציין את הנהגת פרעה בתחילה, הופך בעצמו לאמצעי לעשיית סדר שלם של אותות ומופתים; אשר מהם יוכלו כל הדורות הבאים לבוא לידי הכרה ולשאוב אמונה, בכחו של ה׳ ליצור צורה להווה ולכוון את מהלך ההיסטוריה. מכאן והלאה, לא יהיה עוד צורך בנסים, כיון שהנסים כבר נעשו במצרים. (ד) את צבאתי את עמי – בסופו של דבר, מיועדים אותות ומופתים אלה לתועלת כל האנושות, אך תחילה, עליהם להפוך את ישראל ל״צבאות ה׳⁠ ⁠״ ו״עם ה׳⁠ ⁠״, לפני שאוציאם לחירות ולעצמאות. הכרת ה׳ אשר תושג באמצעות אותות ומופתים אלה, תאחד את ישראל כ״צבא״ מסביב לה׳ ותלכדם כ״עם ה׳⁠ ⁠״. (עוד על ״צבא״, עיין פירוש, בראשית ב, א). ייאספו נא מסביבי כמנהיגם, יישמעו להוראותי, ויקבלו את מצוותי (״צוה״ – ״צבא״) המתוכננות במיוחד עבור התפקידים שייעדתי אותם אליהם. התכנסות זו מסביבי תגרום להם להיות מאוחדים בינם לבין עצמם כקהילה לאומית. יתירה מזאת, ישראל אינו נקרא ״צבא ה׳⁠ ⁠״ אלא ״צבאות ה׳⁠ ⁠״, וברוח זו נקרא גם ״קהל גוים״ ולא רק ״גוי״. זאת, מפני שישראל מייצג ריבוי של תכונות לאומיות שונות, המורה על כך שהתורה, אומנותו של היהודי, אינה מוגבלת למעמד חברתי מסוים או לתכונה לאומית מיוחדת. אדרבה, התורה מזמינה את כלל האנושות, על כל פרטיה ומינֶיהָ, לקבל את מרות ה׳. כך גם ״בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל וגו׳ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו״ (תהילים קיד, א–ב; עיין פירוש שם), נאמר ״ממשלותיו״, לא ״ממשלתו״. והטעם הוא, משום שעל ישראל להיות מורכב מאנשים מתחומים שונים, בתפקידים שונים, ודבר ה׳ ימשול בכולם, בהיותו הרצון המנחה את כולם (עיין פירוש, בראשית לה, יא–יב). (ט) תנו לכם – פרעה יאמר בגאווה שאין לו צורך או רצון בנסים כל שהם, ושאינו מוכן לשנות את דעתו בשל כך, ״אך אם אתם אכן מבקשים להופיע לפנינו, חייבים אתם להוכיח את עצמכם על ידי המצאת אות כלשהו, להראות שיש תוקף לדבריכם״. מטך – אין כל סיבה להניח שהמטה הוא מטה משה ולא מטה אהרן. אדרבה, מסתבר יותר, לפי פשוטו של מקרא, שמדובר על מטה אהרן. אין כל כח אלקי במקל. אנו עוסקים בפועל ההשגחה, אשר כל מקל יכול לשמש לה. תנין אינו נחש [כפי שפירש רש״י] אלא בעל חיים ענק החי במים, מפלצת מיימית (עיין פירוש, בראשית א, כא). פרעה עצמו מכונה ״הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרבֵץ בְּתוֹךְ יְארָיו״ (יחזקאל כט, ג), היינו, החיה הגדולה הקיימת בחסדי אלילי היאור. האות המתואר בפסוקנו נועד לומר לפרעה: ״אתה ואליליך אינם אלא המטה אשר בידי״. משום כך אנו מניחים שה״תנין״ בפסוקנו כוונתו לתמסח [קרוקודיל]. (יא) ויקרא גם פרעה לחכמים וגו׳ – בעיני פרעה, לא היו משה ואהרן אלא מכשפים, לכן קרא גם הוא למכשפיו. ולמכשפים – ״כשף״ קרוב כפי הנראה ל״ישב״, ״קשב״, ״כזב״. המשמעות הבסיסית היא: ״ישב״, המציין את הגוף במצב מנוחה. ״ישב ל⁠־״: להיות במנוחה ביחס למישהו – כלומר, להמתין למישהו, להיות מוכן למישהו. כדרך ש״ישב ל⁠־״ משמש במובן הגופני, כך ״קשב ל⁠־״ משמש במובן שכלי: לתת לשכל להיות במנוחה גמורה מכל דבר אחר, להפנות אותו כלפי מישהו, ולתת את כל תשומת הלב לדבריו של הזולת. נמצא ש״מְיַשֵּׁב ל⁠־״ או ״מְקַשֵּׁב ל⁠־״ יהיה פירושם: לכפות מנוחה או להכריח שתשומת⁠־לבו של אדם תהיה למשהו. והנה עסקו של ה״מכשף״ אינו אלא ״לְיַשֵּׁב״ או ״לְקַשֵּׁב״, כביכול, את הדרכים והכוחות הקיימים של הטבע; לדרוש מהם להפסיק את פעולתם ולהשמע למען מטרה מסוימת; לכפות עליהם קבלת מרות חיובית או שלילית. אך כל זה אינו אלא ״כזב״ והולכת שולל; אין בו דבר מלבד התגברות על בינת האחר והכנעתה. רק מי שמפקיר עצמו בקלות דעת להשפעתו של אחר, ירומה על ידו. על אף שאינו אלא ״כזב״, נחשב ה״כישוף״ לחטא שדינו מיתה (״מכשפה לא תחיה״ [להלן כב, יז]). ואכן, כל החטאים הכרוכים בעבודה זרה, אינם עבירות מחמת השקר ההגיוני או המטאפיסי הדבוק בהם, אלא משום ההשחתה המוסרית הבאה כתוצאה מהם. לעולם לא יבקש אדם עזרת מכשף למען מטרה המקובלת מהבחינה המוסרית. כל אימת שהבריות חשות, שהתכלית הנרצית, מקובלת בעיני האל ומתאימה לסדר העולמי שלו, הן אינן רואות כל טעם לנקוט באמצעים שכאלה. רק כאשר הרוע שאנשים מבקשים לעשות, מונע מהם לסמוך על עזרתו של מושל העולם, פונים הם להשתמש באמנות המדומה של ה״כישוף״ – כאילו הייתה דלת צדדית או מעבר נסתר, שדרכו ניתן להימלט ולבצע את מזימתם, למרות הסדר העולמי שנקבע על ידי ה׳. משום כך מפרשים חז״ל: ״למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה״ (סנהדרין סז:), הם מביישים כביכול את הסדר העליון של העולם. בתנ״ך מוצאים אנו בכל מקום מכשפים בשירותם של המושלים הקדומים, כדרך שאנו מוצאים היום מדענים העומדים בשירות המדינה. אם היו המדענים של היום מנסים לפתור בעיות, כגון: כיצד יוכל אדם לספק את כל תאוותיו עד תומן, מבלי לחשוש לתוצאותיהן המזיקות לבריאות – הרי שיהיה בכך נסיון לעשות שימוש לרעה בשלטון האדם על הטבע, והדבר יעלה בקנה אחד עם ההשקפה הבסיסית של ה״כישוף״. חרטמי נגזר מ״חרט״, כלי הכתיבה; ולכן פירושו: המומחים בכתיבה. ולאו דווקא בכתיבת ״כתב החרטומים״ [כתב תמונות, הירוגליפי], שכן לשורש ״חרט״ אין משמעות לואי של ציור תמונות, ובמצרים נהג גם כתב רגיל לכתיבה מהירה. אלה המפרשים את ״חרט״ – בשל קרבתו ל״חרת״ – כאיזמל לחקיקה באבן, נראה שטעות בידם. לא יעלה על הדעת שהחקיקה האיטית באבן שימשה לכתיבה רגילה. כתיבה נעשתה בדרך כלל על מגילות פפירוס. בישעיהו (ח, א), משמש ״חרט״ לכתיבה על מגילה, ולא יתכן כלל לומר שיחקקו על מגילה כזו. אלא קרוב לוודאי ש״חרט״ קרוב ל״חרד״, שיש לו משמעות כפולה: התרגשות עזה מתוך ציפייה לדבר מה, ופעילות פנימית וחיצונית מוגברת לשם הוצאתה לפועל של מטרה מסוימת: ״חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת⁠־כָּל⁠־הַחֲרָדָה הַזּאת״ (מלכים ב ד, יג); ״וְחָרֵד עַל⁠־דְּבָרִי״ (ישעיהו סו, ב); ״הַחֲרֵדִים אֶל⁠־דְּבָרוֹ״ (שם פסוק ה). לכן נחשב ה״חרט״ (עט או כלי חריטה) למשרתה הפעיל ומהיר⁠־התנועה של מחשבת אדם. (כך גם בלשון חכמים, ״חרטה״ שווה במשמעותה ל״חרדה״, בכך שהיא מציינת התלהטות פנימית של הרגשות.) בלהטיהם – השווה ל״בלטיהם״ (להלן ז, כב; ח, ג; ח, יד). שורשיהם בהתאמה הם ״להט״ ו״לוט״, אשר יתכן שמשמעותם שווה לחלוטין, כדוגמת ״רהב״ ו״רוב״, ״כהן״ ו״כון״, ״בהן״ ובון״. לשני השרשים תהיה אפוא המשמעות של ״לוט״: ״לכסות״, ״להסתיר״; ונמצא ש״להטים״ ו״לטים״ שניהם כאחד אמנויות סתרים הם. אך אין צורך בפירוש זה. יכול להיות ששני השמות באים לגלות את מהות אומנות אחיזת העיניים. ״להט״ פירושו: ״להבה״, וטבעה זוהר; ״לוט״ פירושו: לעטוף, וטבעו נסתר. עיקר אומנותה של אחיזת העיניים היא, להראות לצופה דבר מבהיק ומסנוור, ובכך להסיט את תשומת לבו מדבר אחר. זוהי גם שיטת מאחזי העיניים בימינו. הם מושכים את עיניהם ותשומת לבם של קהל הצופים, באמצעות חפץ זוהר כלשהו, כדי להסיח דעתם ממה שמתרחש באמת ברגע המכריע. אולי הלהבה נקראת אף היא ״להט״, משום שבהיותה הזוהרת והמבהיקה ביותר, היא מטילה צל על כל דבר אחר. אור ״מסנוור״ מְקַבֵּעַ את עצבי הראייה שלנו, כך שאיננו רואים כל דבר אחר. מעשיהם הגדולים של חרטומי מצרים נשארו בסתר, ״לטים״, משום שהיו מסנוורים, ״להטים״. הם היו ״להטים״ בשל השפעתם על הצופים, ו״לטים״ בעצם מהותם. (טו) הנה יוצא המימה – זו השעה בה הוא עורך בדרך כלל את ביקוריו היומיים ביאור. יאור זה הוא אכן מקור כל קיומה של מצרים. רק בגלל היאור, יכולה לפרוח ארץ פורייה כל⁠־כך בלב המדבר. קיומה והצלחתה המתמשכים של הארץ, נחשבו כתלויים ברצונם הטוב של אילי היאור. לא היה זה פלא, אם כן, שמלך הארץ בא אל היאור בוקר בוקר, כדי לחלוק לו כבוד. ונצבת לקראתו, ״העמד את עצמך שם באופן שפרעה יראה שאתה ממתין לו, וכדי שיפגוש בך לפני שיגיע ליאור שלו״. אנו מגיעים עתה לתחילתן של עשר המכות. הבה נתחיל את עיוננו בסקירה כללית. רבי יהודה כבר סידר את המכות בשלוש קבוצות: דצ״ך, עד״ש, באח״ב. חלוקה זו לקבוצות ניכרת מאליה מיד מתוך הסיפור עצמו. לשתי המכות הראשונות בכל קבוצה קודמת התראה ברורה, ואילו השלישית בכל קבוצה – היינו, כנים, שחין, וחושך – באה ללא התראה. משמע מכאן שהמכה השלישית באה כעונש, על כך שלא התייחסו כראוי לשתי המכות שקדמו. עיון מדוקדק יותר מגלה הַקְבָּלָה בין שלוש קבוצות אלה, לבין שלוש הבחינות היסודיות של גלות מצרים, אשר הגאולה באה לבטלן. גרות, עבדות, ועינוי. אלה היו החלקים שמהם הורכב הסבל שהביאה מצרים על ישראל (השווה פירוש לעיל א, יד; ו, ו), ובהם מונח חֶטְאָהּ. אותם מצבים – גרות, עבדות, ועינוי – יבואו עכשיו, על ידי המכות, גם על המצרים; כדי להטביע בהם רושם בל יימחה, שהתנשאותם על העם האומלל הזה הייתה ללא הצדקה, וכדי שיחושו על בשרם את מרירות הסבל שהביאו על אלה שנפלו בידם. ״דם״ ״ערוב״ ו״ברד״ הראו למצרים בעליל, שהם עצמם אינם אלא ״גרים״ בארצם שלהם; ולכן כמעט ולא הייתה הצדקה לכך, שיוכלו להתייחס לישראל כ״גרים״ ולשלול מהם את זכויותיהם. ״צפרדע״ ״דבר״ ו״ארבה״ הראו להם, כמה מטעים היו הרעיונות שהביאו אותם לחוש עליונות על העם שהשפילו ל״עבדות״. ״כנים״ ״שחין״ ו״חשך״ היו ״עינויים״, שגרמו למצרים לחוש על גופם, מה פירושה של כניעה למשטר שיטתי של ״עינוי״. מכת בכורות סיימה את סדר המכות, והביאה בסופו של דבר את גאולת ישראל. לפי זה, אפשר לסדר את מכות כדלהלן:
גרותעבדותעינוי
דםצפרדעכנים
ערובדברשחין
ברדארבהחושך
מכת בכורות
כל אחת משלוש קבוצות מכות אלה, נועדה לרפא את המצרים מרעיון השווא, שיש להם הזכות להטיל על הישראלים גרות, עבדות ועינוי. דצ״ך ישיג מטרה זו, בכך שיראה לעין כל את שליטת ה׳ על המים והארץ; עד״ש, בכך שיראה את שליטתו על התושבים החיים בארץ; ובא״ח, בכך שיראה את שליטתו באוויר המקיף את הארץ ויושביה. דם, ערוב, ברד – היינו גרות – ה״גר״ הוא אדם אשר ישיבתו בארץ תלויה ברצונם הטוב של אחרים ובסובלנותם. בטחונה⁠־העצמי של מצרים שאוב מיאורה; שכן הודות ליאור ולעלייתו השנתית על גדותיו, היו המצרים גאים על אדמתם, וחשו נעלים מכל אומה אחרת. הם אף דימו עצמם כבלתי תלויים במתנות שמים, באומרם: ״לִי יְארִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי״ (יחזקאל כט, ג). והנה באמצעות מכת דם, אמר להם ה׳: ״לי יאורך״; אם רצוני בכך, הרי לא רק שיאורכם ייבש, אלא יביא לכם ריקבון במקום ברכות והצלחה, ויקיא אתכם מארצכם. אתם עצמכם ״גרים״ בלבד בארץ הזאת, ותשהו בה רק כל עוד כך הוא רצוני. מכת ערוב הראתה, שרק בגזירת ה׳, מפנות חיות הבר (״ערוב״, היינו ״ערבה״, מדבר) מקום לאדם. אין לה׳ אלא לומר את דברו, וכבר תיפול המחיצה בין אדם לחיה; ואז לא יהיה עוד האדם בטוח אפילו בתוככי ביתו; והחיות תמנענה רגליהן רק מהאזור המיושב באותם האנשים, אשר המצרים רואים בהם עתה זרים חסרי זכויות אזרח. לבסוף, על ידי המטרת הברד, הוכיח ה׳ לַמִצְרִים, לזעזועם הגדול, שאין צורך ליותר מאשר רמז מלמעלה, כדי לגרום למהפך גמור באקלים הארץ. במצרים יורדים מעט מאד גשמים, וכל הלחות שהיא מקבלת באה מהיאור, כך שהמצרים לא ראו מעולם ברד קודם לכן. עתה, רואים הם לפתע שינוי קיצוני במזג האוויר בסביבתם, וסערת הברד הראשונה שהם ראו בעיניהם, באה כאזהרה מבשרת רעות, שהם עלולים למצוא עצמם פתאום חיים בתנאי מזג אוויר שונים לחלוטין. (דבר זה מסביר, מדוע סערת הברד הממשמשת ובאה, הוכרזה להם במילים אלה: ״כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך!⁠״ [להלן ט, יד].) צפרדע, דבר, ארבה – היינו עבדות – אדון החש את עצמו נעלה על עבדיו, נתון לדמיון שווא כפול: ראשית, שהוא שייך למין נעלה יותר; ושנית, שהוא נעלה בזכות כוחו ועושרו. והנה הצפרדעים, הנפחדים שביצורים, אשר בדרך כלל נחבאים מעיני אדם במים ובין הקנים; יוצאים עתה ממחבואם ומתפרצים באומץ ובהעזה לתוך מגורי האדם, קופצים בחוצפה על גופם של מושלי הארץ, ובכך ״משחררים״ את רמי הלב מרעיונות העליונות שלהם, בהראותם שאפילו היצורים הקטנים והשפלים ביותר איבדו כל רחש כבוד כלפיהם. ואז מכה דבר, והורג את סוסיהם (אשר בהם נשתבחה ונתפרסמה מצרים), חמוריהם וגמליהם (בהמות המשא הנושאות את רכושם), והמקנה והצאן (המייצגים את עושרם האמיתי). ולאחר מכן בא ארבה, ומכלה את כל היבול שהותירה סערת הברד. כנים, שחין, חושך – היינו עינוי – עתה למדו המצרים מה טיבם של חיים מלאי סבל, כאב ומחסור. לקח זה לבש צורה של כאב וסבל גופניים – הכנים, השחין, ושלושת ימי הכלא והרעב שבאו על מצרים על ידי החושך. כדי לכלוא אדם, אין לה׳ צורך בשלשלאות או בבית כלא. ה׳ כולא את האדם בתוך חשכת הליל: הוא משולל תנועה ואינו מעיז לזוז, ונותר נטוע במקומו ללא מזון, עד שה׳ נותן לו שוב אור. (טז) ה׳ אלהי העברים שלחני אליך – כפי שהערנו, שתי המכות הראשונות בכל קבוצה משמשות ללמד לקח, ורק עם השלישית בא העונש. זה הטעם ששתי המכות הראשונות בכל קבוצה באות רק לאחר התראה. כמו כן, כל אחת מהראשונות מלמדת לימוד מוסרי חדש, ונוגעת לתחום חדש של חיי האדם. משום כך, במכות אלה – דם, ערוב, וברד – היה על משה להשכים בבוקר ולהתייצב לקראת המלך על שפת היאור, ובכך לומר לו: עתידך אינו תלוי בחסדי היאור, אלא בחסדי אל גבוה יותר, אשר שלחני. (יז) בזאת תדע כי אני ה׳ – אתה תדע שהרגע של עכשיו וכל הבא אחריו, אינם התוצאה המוכרחת שאין ניתן לבטלה, של קשר סיבתי בן אלפי שנה; אלא כל רגע שמגיע הוא התוצר הישיר של רצוני, בהיות כל העתיד נתון בידי, ליצור אותו באופן חופשי. (יח) ונלאו – מצרים יכירו שהם ניצבים אל מול שלילה (״לאו״), אל מול הבלתי אפשרי. הם יבינו שאם מצב זה יימשך, הרי שהם יהיו אלה הצריכים לעזוב את הארץ. אם אין גשם יורד מלמעלה, ואין כל מים מן היאור, מצרים תהיה לשממה. ״לאה״ הוא השורש של ״לא״, שלילת הקיום (בניגוד ל״אל״, שלילת הרצון). ״לאה״ מתאר את מצבו של מי שתכניותיו לא יצאו לפועל, שאין ביכולתו להשיג דבר, ושיגיעו לריק. קרוב ל״לאה״: ״להה״ – ״ותלה ארץ מצרים״ (בראשית מז, יג; עיין פירוש שם) – אשר פירושו: לחדול מלהתקיים. ״כְּמִתְלַהְלֵהַ״ (משלי כו, יח): כמי שעושה דבר שאינו מביא לכל תוצאה. ״לעה״, בלשון חז״ל [ראה ירושלמי סוטה ט, טו], מציין מאמץ המותיר את האדם מותש אך שכרו בצדו. ״לחי״, משורש ״לחה״, הוא אבר שתפקידו כרוך במאמץ פעיל ונמרץ. (בלשון חז״ל, ״לאה״ שווה ל״לעא״. ואולי ״מְתַלְעוֹת״ [איוב כט, יז] נגזר משורש ״לעה״, כדרך ש״מַתְלָאָה״ [מלאכי א, יג] נגזר משורש ״לאה״.) (מעניין, שהאיסורים בתורה אינם באים בדרך כלל בלשון ״אַל״, כפי שניתן היה לצפות, אלא בלשון ״לא״. ״לא תגנוב״ מציין כנראה שלילה עמוקה יותר של הרע מאשר ״אל תגנוב״. ״אל״ מניח מראש קיומו של רצון, אשר ייעצר על ידי האיסור; אך ״לא״ שולל את עשיית הרע מכל וכל. אם אתה יהודי, לא יהיה בך רצון לעשות דבר שהתורה מונעת ממך לעשות. כיהודי, לא רק שלא תעשה דבר זה, אלא אף לא תרצה לעשותו. לכן אומר ר׳ עקיבא, שאבותינו קיבלו את מצוות הלא⁠־תעשה, באותה שמחה בה קיבלו את מצוות⁠־העשה: ״שהיו אומרים על הן הן ועל לאו הן״ [מכילתא, להלן כ, א]. הם התחייבו לשמור את מצוות הלא⁠־תעשה בדיוק כפי שהתחייבו לקיים את מצוות⁠־העשה: בשמחה ובהתלהבות.) (יט-כה) מטך – המטה שלך, לא מטה משה; שכן לכלי עצמו אין כל חשיבות. לא היה זה קסם אלא פועל ה׳ (השווה פירוש לעיל פסוק ט). ונטה ידך על מימי מצרים וגו׳ – לפני שאהרן נוגע במי היאור לעיני פרעה, עליו לנופף במטה לכיוון כל מימי מצרים הנובעים מן היאור, כדי להודיע מראש ששינוי צורתם של מימות אלה, גם הוא כלול בכוונתו ובמעשהו. אם לא כן, הרי שהפיכתם של מים שלא נגע בהם אהרן לדם, הייתה מביאה אולי את פרעה לראות את כל הענין כתופעה טבעית בלתי מצויה, גרידא. משום כך לקו רק מי היאור הזורמים דרך הארץ בתעלות, אמות מים וכו׳. על כל פנים, גם בהתראה וגם במכה עצמה, מדברת התורה שוב ושוב ובמפורש, רק על מי היאור, ״המים אשר ביאר״. מי הבארות נותרו ראויים לשתייה. ואכן, רק להכאת היאור, הבסיס של ארץ מצרים, הייתה משמעות לענין ה״גרות״. (כו) בא אל וגו׳, לא ״לך״: ערוך ביקור אצלו בארמונו (עיין פירוש, בראשית כד, סב). (כז) נגף – קרוב ל״נקב״, ופירושו: להכות במכה חדה המותירה רושם. גבולך – משמעותו המקורית של ״גבול״ כנראה שאינה קו הגבול, אלא תחום; קרוב ל״יבול״ [עיין פירוש, בראשית ד, כא], דבר הנכנס אל תחומנו, תחום קנייננו. צפרדעים – לא יתכן שצפרדע הוא תמסח [קרוקודיל, כפי שפירשו הראב״ע ועוד מפרשים], כיון שאז, לא היה נותר איש מהמצרים בחיים! ברור שהצפרדעים היו לא יותר מאשר יצורים מטרידים ובלתי מסוכנים. לפי המסורת המקובלת היו אלה אותם הנקראים כיום ״צפרדעים״. השם ״צפרדע״ הוא צירוף של ״צפר״ (בוקר) ו״דע״ (ידיעה); בארמית: ״עור דעניא״ (תרגום אונקלוס כאן): ידיעת עת היקיצה (השווה מדרש לקח טוב להלן ז, כט). הצפרדע מרעישה בלילה, אך עם קרני האור והקולות הראשונים של הבוקר היא נעשית ביישנית ושקטה. (כח-כט) ועלו ובאו וגו׳ – יצורים אלה, אשר בדרך כלל כה בושים מאור ומרעש, יעלו מחשכתם ויפריעו לכל הארץ – מפרעה המלך בארמונו ופרעה האיש בחדר משכבו ועל מיטתו, ועד לבני חצרו ולכל העם. הצפרדעים ימאיסו את לחמם של המצרים בתנוריהם ובמשארותם, ויזחלו אף על המלך עצמו, על עמו ועל משרתיו. כך ילמדו המצרים, המנשאים עצמם כאלילים על עבדיהם, שאפילו היצורים הקטנטנים והנפחדים ביותר, פסקו לחלוטין לפחד מהם או לרחוש להם כבוד. תנור נגזר משורש ״נור״: זוהר האש. משארותיך נגזר משורש ״שְׁאָר״, שמשמעותו הבסיסית: מה שחסר מדבר שלם, השארית. מכאן: ״שאר בשר״, הקרוב בקירבת דם. קרובי משפחה מציגים במשותף תכונות שירשו מאבותיהם. אופי האבות מתגלה בצאצאיהם, אך מתחלק לאופנים שונים המשלימים זה את זה. ולבסוף, ״שאר״ פירושו מזון, המספק את החומרים שהגוף זקוק להם (השווה פירוש, בראשית יד, י). ״משארת״ היא כלי להכנת מזון: קערה גדולה. אם נסכם את כל המקומות שהוטרדו על ידי הצפרדעים ללא יראת כבוד ובאין פחד, נקבל את כל הדרכים בהם מררו האדונים המצריים את חיי עבדיהם העבריים. כעבדים לא היו לאבותינו בתים, ולא חדרי משפחה פרטיים; נמנעה מהם שינה ולא היה להם לחם ראוי (בזאת אנו נזכרים עד היום הזה על ידי ה״לחם עוני״ שלנו). בכל המקומות האלה טיילו להם אותם יצורים נפחדים, תוך שהם מלמדים את המצרים, איך אדם חש כאשר איננו יכול ליהנות מביתו, ממיטתו, או מלחמו, מבלי לחשוש כל רגע מהתערבות מטרידה ומפריעה. אופייני הדבר, שלאחר הזכרת ארמון המלך (״ביתך״), מזכיר הכתוב את בתי בני החצר (״בית עבדיך״) לפני בתי העם (פסוק כח); בעוד שבהקשר לאנשים עצמם, מזכיר הכתוב את העם לפני בני החצר (פסוק כט). במראה החיצוני, כמובן שבתי בני החצר עלו על אלה של המון העם (עיין פירוש, בראשית מ, א–ב); אך בכל הנוגע לכבוד האישיות האנושית, הרי שתחת משטר כְּשֶׁל פרעה באים שרי החצר אחרונים. במלכות כמלכותו של פרעה, רק שני הקצוות הינם בני חורין: המלך, ובאופן יחסי גם האזרח מן השורה. לפחות בחייהם הפרטיים, הניחו את המון העם לנפשם; בעוד שהשרים הגבוהים, הלבושים פאר והדר, הינם עבדים מרודים, הרועדים מכל שינוי קל ביותר במצב⁠־הרוח המלכותי. זבוב בגביע או שערה בכיכר – וחיש מהר נבעט השר רם⁠־המעמד עטור⁠־הזהב אל בור הכלא, וב״הזדמנות המתאימה״ יובל לעמוד התלייה (בראשית מ, כ והלאה).מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144