×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית י״זתנ״ך
א֣
אָ
(א) וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן⁠־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶל⁠־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי⁠־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃ (ב) וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד׃ (ג) וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל⁠־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃ (ד) אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃ (ה) וְלֹא⁠־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת⁠־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב⁠־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ (ו) וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ׃ (ז) {שביעי} וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת⁠־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ׃ (ח) וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ֠ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כׇּל⁠־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל⁠־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת⁠־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָא לְדֹרֹתָֽם׃ (י) זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כׇּל⁠־זָכָֽר׃ (יא) וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עׇרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם׃ (יב) וּבֶן⁠־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כׇּל⁠־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת⁠־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן⁠־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא׃ (יג) הִמּ֧וֹל ׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ב וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם׃ (יד) וְעָרֵ֣ל׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־יִמּוֹל֙ אֶת⁠־בְּשַׂ֣ר עׇרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת⁠־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר׃ (טו) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל⁠־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא⁠־תִקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ׃ (טז) וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ (יז) וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל⁠־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה⁠־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם⁠־שָׂרָ֔ה הֲבַת⁠־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד׃ (יח) וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל⁠־הָֽאֱלֹהִ֑יםג ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ (יט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת⁠־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת⁠־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ (כ) וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֮ד שְׁמַעְתִּ֒יךָ֒ הִנֵּ֣ה׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים⁠־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ (כא) וְאֶת⁠־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת⁠־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת׃ (כב) וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם׃ (כג) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת⁠־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כׇּל⁠־יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כׇּל⁠־מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כׇּל⁠־זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מׇל אֶת⁠־בְּשַׂ֣ר עׇרְלָתָ֗ם בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים׃ (כד) {מפטיר} וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן⁠־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עׇרְלָתֽוֹ׃ (כה) וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן⁠־שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עׇרְלָתֽוֹ׃ (כו) בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ׃ (כז) וְכׇל⁠־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת⁠־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן⁠־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א אַֽחֲרֶ֖יךָ ל=אַֽחֲרֶ֖יךָ בגעיה ימנית
ב בֵּֽיתְךָ֖ ל=בֵּֽיתְךָ֖ בגעיה ימנית
ג אֶל⁠־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל=אֶל⁠־הָֽאֱלֹהִ֑ים בגעיה ימנית
ד וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֮ =ל (למרות סימון הטעם כדי שיופיע אחרי האות למ״ד)
• ל-מקליד=וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֘ (ראו את הערת הנוסח בתחילת פרשת כי תשא [שמות ל,יב])
E/ע
הערותNotes
(א) ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים – כשנתבונן נראה שֶׁמֵעֵת צוהו ״לך לך מארצך״ עד לדת יצחק היו שביעית ימי חייו ואמצעיתן, וברוך היודע סוד הדברים.
וירא ה׳ אל אברם – נגלה אליו ה׳ במראה הנבואה להגיד לו חדשות ונצורות לא עלו על לבו. לא כמו מראה בין הבתרים שהיתה במחזה, לפי שדאג וחזה, היה דבר ה׳ אליו לאמר ״אל תירא״ ולהצילו מיגונותיו. אבל כאן בִּשְׂרוֹ חדשות, כי מעת שכרת עמו הברית בין הבתרים על הזרע ועל ירושת הארץ, היה נכון לב אברהם בטוח בחסד עליון, ולא דאג עוד כל אותן השנים. וכאשר בא קרוב למאת שנה שהיה בעת ההיא זמן חיי רוב בני האדם, נגלה אליו ה׳ לעשות עמו פלא, לחדש כנשר נעוריו1 ולכרות עמו ברית החיים וכמו שיתבאר.
אני אל שדי – דע כי שם ״אֵל״ יסמכו לכל השמות, ״אל חי״,⁠2 ״אל ראי״,⁠3 ״אל שדי״,⁠4 ״אל רחום וחנון״5 וכן הרבה. ״אל צדיק״,⁠6 ״אל גבור״.⁠7 שבהיות כל תואר גם על דבר בעל גבול, כשיתארו באחד מהן את ה׳ יקדמו לו שם ״אֵל״ שהוראתו על כח בלי תכלה. ונדע שהתואר שנזכר כחו בלי גבול ותכלה, כי אין קץ לחסדי ה׳ ולגבורותיו ולרחמיו ולצדקותיו וכן בכל דבר.
ושם ״שדי״ פירש רש״י ז״ל ״שיש די באלהותו לכל בריה״. אבל ראב״ע בשם הנגיד ז״ל פירשו מגזרת שודד, כלומר מנצח ומשדד מערכות השמים. ויאמר רמב״ן ז״ל שהוא הנכון. ולבי בל עמו בפירוש זה, כי לדעתי הוראת שם שדי הוא שה׳ ב״ה נותן השפע והחיים לכל הנמצאים מראש ועד סוף, כי הוא אֵל חי ומחיה את כלם, והוא נותן כח וגבורה לכל, והוא מעמיד כל הנמצאים בכחו. וממנו הטוב והרע להטיב עם טובים, וּלְהָרַע עם עושי רשעה, והוא לבדו המשפיע הכל. כי הוא תואר לְשָׁדַיִם, כמו שעל כלל השָׂדוֹת תאר ״שדי״ כמו ״בהמות שָׂדַי״,⁠8 ועל כלל מיני האדנות שם אֲדֹנָי בקמץ, ככה על כלל השָׁדַיִם המניקים והמשפיעים יאמר השם הזה [שדי]. על דרך משל שהוא ב״ה לבדו נותן שפע לכל הנמצאים, וכלם יונקים מטובו, ואין קץ לשפעת טובו, ויוכל לתת הכל כאשר יחפוץ. אלא שנותן הכל במשפט החכמה, בצדק ובמשפט. ולכן אמר לו ״אני אל שדי״, המשפיע בלי תכלה, ובידי להשפיע עליך החיים והשלום וכל טוב, הן כפי הטבע, הן למעלה מדרך הטבע. ואני אחדש נעוריך, גם אתן עדנה לשרה אשתך אחרי בלותה, ושאר הטובות השמורים להיות שכרך.
התהלך לפני – אין זה מצוה שיתהלך את האלהים למען ייטב עמו, כי אברהם מנעוריו התהלך את האלהים, שהרי עכשיו נגלה עליו להודיעו שכרו הטוב. וכן ״וֶהְיֵה תמים״ גם כן אינו מצוה שיצוהו עתה, וכמו ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״,⁠9 כי מאז היה תמים, שכן מפורש ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״10 וגו׳. וזה היה בברית בין הבתרים. אבל אין ״התהלך לפני״ כמו ״את האלהים התהלך נח״,⁠11 שכֵּן עשה אברהם מנעוריו שהיו מחשבותיו משוטטות בעינינים אלהיים וביראת ה׳ ואהבתו. אבל התהלך לפני הוא הבטחה ושכר טוב, שמעתה יתהלך לפני ה׳, כדרך ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״.⁠12 כי יאיר ה׳ פניו אליו ויחנהו בכל דבר החכמה והמדע והשמחה, וילמדהו דעת ותבונה בדרכיו ובאורחותיו, ויהיה עמו תמיד שלא יכשל במחשבותיו. וכל כך תגדל מעלתו שיהיה לו תום לב בכל דבר, וזהו ״וֶהְיֵה תמים״. כמו ״וֶהְיֵה ברכה״,⁠13 שהוא הבטחה שתהיה הברכה עמו ובכל אשר לו. ככה ״וֶהְיֵה תמים״ הבטחה שתהיה התמימות בכל אשר יתהלך. כדרך ״יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש״,⁠14 התפלל [דוד] שיהיה לבו תמים במחשבותיו בהשכיל בחקי ה׳ ובדרכיו, שלא יטעה ולא יתבלבל. ולאברהם הבטיח שיהי לו כן. וזה באמת השכר הגדול שאין ערוך עליו, והוא השלום. ועל זה באה הברכה השלישית שבברכת כהנים. ובדברי רז״ל15 ״מהיכן למד אברהם אבינו ע״ה תורה? נעשו שתי כליותיו כשתי מעינות נובעות חכמה״. וה׳ לבדו יוכל לעשות כן, כי הוא אל שדי, למלאות לב האדם בשפעו וטובו את החכמה ואת הדעת. וכבר פירשנו16 בסדר ״תולדות נח״ ההבדל שבין ״תום דרך״ ל״תום לב״, ונתפרשו הדברים. ומפרשי התורה ז״ל דרכים אחרים להם, ומה שבארנו הוא פשט הכתוב.
(ב) ואתנה בריתי ביני ובינך – המפרשים ז״ל אמרו כלם שזהו ברית המילה שיזכור אחרי כן. וכן ״ואני הנה בריתי אתך״,⁠17 ואם כך הוא נכפלו המאמרים כמה פעמים בפרשה ללא צורך. גם הבטחתו פה על הזרע ועל ירושת הארץ, מראש [כבר] דבר עליהן כבואו לארץ,⁠18 ואחרי הפרד לוט מעמו,⁠19 ובין הבתרים כרת עמו עליהן ברית.⁠20 ומה טעם זכרם במראה זו כאילו נתחדש דבר? והעיקר שהוא ברית המילה לא זכר כלל עד הברית השנית ״ואתה את בריתי תשמור״.
ולדעתי כל הדבורים שקדמו אינן דומים כלל לדבור זה, שאעפ״י שהבטיחו ״לזרעך אתן את הארץ״, ופעם שני ״לך אתננה ולזרעך עד עולם, ושמתי את זרעך כעפר הארץ״ וגו׳, ובשלישית ״הבט נא השמימה וספור את הכוכבים וגו׳ כה יהיה זרעך״, וכרת עמו ברית ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת״ וגו׳, חשב אברהם שבזכותו מנחיל לו ולבניו את הארץ, ושירבו ככוכבי השמים לרוב, ויאכלו טוב הארץ ויתעדנו ויהיו גוי גדול בארץ, ויעבדו את ה׳ כגוים הצדיקים. וכזה וכזה עשה ה׳ גם לרבים מבני שם וחם ויפת, כמו עילם ואשור וכוש ומצרים ותובל ויון, שגם הם נחלו ארָצות ופרו ורבו על האדמה. ואם יצדקו בדרכיהם לעשות צדקה ומשפט, יברך ה׳ גם אותם. אבל לא עלה על לבו את אשר חפץ ה׳ לעשות עמו ועם בניו, והוא שיבחר בם להיות לו לעם סגולה, ושיבדיל ה׳ אותם מכל הגוים לתת להם חקים ומשפטים לא צוה אותם לכל גוי. ואם ישמרו חקיו ישכון ה׳ בתוכם, וְתֵרָאֶה כבודו עליהם, ושיעשה להם נסים ונפלאות, ויהיו כל ארחותיו עמהם למעלה מן הטבע. כי מכל הטובות הגדולות האלה לא זכר ה׳ מאומה בדברי קדשו לאברהם בכל הדברות הקודמות. ואם21 ברֶמֶז רָמַז עליהן כמו ״ואעשך לגוי גדול״,⁠22 וכמו שפירשנו. אברהם שלא ידע עדיין דבר, הֵבִינוֹ כמו עם גדול ורם כענקים. וכן מה שהמשילם לכוכבים על דרך שפירשנוהו.⁠23
על כן נראה אליו [ה׳] עתה להודיעו ולבַשרו על הגדולות האלה, ועל כן זכר עמהם הבטחת הזרע וירושת הארץ, להודיעו שההבטחה שהבטיחו תמיד על שתי הטובות האלה איננה על דרך שחשב אברהם, שבניו ירבו בארץ ויהיה להם ממלכה וגדולה כאחד מבני שלשת בני נח. אבל הכל קשור זה בזה בדרך אלהי, נשגב ונבדל מדרך אותן הטובות עצמן שנוחלין שאר האומות. ולכן הקדים ״אני אל שדי״, כלומר אני ה׳ עליון, הוא אל שדי משפיע הטובות כלם טבעיות ואלהיות בלי תכלה. ואל תתמה24 על רוב הטובה שאני מבטיחך עתה, כי מאתי הכל, ודבר לא יפלא ממני.⁠25 ומעתה אברכך בתוספות דעת ורוח חכמה שתתהלך לפני ותהיה תמים בחקותי ותורותי. כי אני חפץ לתת בריתי ביני ובינך, והברית הזה הוא הכולל כל מה שאמרנו, שמיחד אותו ואת זרעו להיות לו לעם, ושהוא יהיה להם לאלהים, הכל באופן אחר משאר העמים. כי הוא וזרעו יעבדוהו בחקים ותורות נשגבות, כי התורה והמצוה הם הברית, שנאמר ״כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״.⁠26 וכתוב ״ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם״.⁠27 ועל העוברים כתוב ״והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית״,⁠28 ונאמר ״אשר יעשה הרע בעיני ה׳ לעבור בריתו״.⁠29 כי על תנאים אלו עשה הברית עם אבותינו.
ואין הכונה שיתן עתה לאברהם החקים והתורות שהם דברי הברית, כי הוא לא נצטוה רק על המילה, וכמו שאפרש בדבור השני בעז״ה. אבל נהג עמו בענין כמו שנהג עמו בשאר ההבטחות, שהבטיחו על זרע בלי מספר, והוא לא הוליד כי אם יצחק, ונתקיים אחרי כמה מאות שנה. והבטיחו על ירושת הארץ ולא היה לו בארץ כי אם מקום קבר, ונתקיים אחר כמה שנים. וכן הבטיחו על הברית, ולא צוהו כי אם על מצוה יחידית, ונתקיים אחרי ד׳ מאות שנה בצאתם ממצרים כשקבלו את התורה. והתבונן שאמר ״ואתנה בריתי״, כמדבר על ברית [ה]⁠נודע אצלו, ויתנהו בינו ובין אברהם. וכן אמר ה׳ לנח כשהודיעו ביאת המבול לשחת כל בשר ״והקימותי את בריתי אתך״.⁠30 ופירשנו שם שהוא ברית עולם לחקי שמים וארץ וצאצאיה. וּבְּהֶשְׁחֵת כל בשר יקים בריתו על ידי נח ואשר אתו בתיבה שיתקיימו המינים. וככה ברית התורה והמצוה כרת ה׳ מאז שיהיה זאת תורת האדם. אלא שנסתלקה שכינה בחטא אדם וזרעו שהוסיפו לחטוא קודם המבול עד הביא עליהן מי המבול. וכן הדורות שאחרי המבול הוסיפו לחטוא ולא מצא ה׳ איש שלבבו נאמן לפניו לתת לו הברית העליון הזה עד שבא אברהם אבינו ע״ה. ואז אמר לו ״ואתנה בריתי ביני ובינך״, שתהיינה דברי הברית נוהגים לבד בינו ית׳ ובין אברהם וזרעו. ומלת ״ברית״ פרשנוהו בסדר נח.⁠31
וארבה אותך במאד מאד – גם זה אמרו המפרשים ז״ל שהבטיחו על רבוי הזרע, כמו ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ״.⁠32 ואני לא אחשוב כן, כי אחר כן הבטיח מפורש ״והפריתי אותך במאד מאד״.⁠33 ועוד למה החריש להבטיחו גם על ירושת הארץ? והאמת כי לא מצינו בכל המקרא זה הלשון ״וארבה״ ״הרביתי״ סתם.⁠34 כי זאת המלה כוללת לכל מה שיתרבה, יהיה טוב או רע. וכשתזכר סתם לא נדע מה הדבר שרומז אליו. הנה תמצא ״הרבה ארבה עצבונך״,⁠35 ״והרביתי את אותותי״,⁠36 ״וכחוֹל ארבה ימים״,⁠37 ורבים כאלה. וכשיזכר על הבנים יזכור אצלו [מלת] ״זרע״, כמו ״ארבה את זרעכם ככוכבי השמים״,⁠38 וכן בכל מקום. לכן כשאמר ״ה׳ אלהיהם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים״,⁠39 הוסיף [מלת] ״לרוב״, שמדבר על רבוים, לא שהרבה אותם או כחם ככוכבי השמים. אבל כשנזכר סתם ״והרביתי״ וכיוצא, ולא זכר ״זרע״ צריך שיקדים ״והפריתי״, להודיע שמדבר על רבוי הבנים. כמו ״והפריתי אותו והרבתי אותו״, וזה הכלל נאמן בכל המקראות. על כן כאן שנכתב סתם ״וארבה אותך במאד מאד״ הוא מאמר סתום. גם אינו כולל דברים רבים, בנים ושררה וגדולה וכבוד וכיוצא, כי לא תסבלנו מלת ״אותך״. ואינו כמו ״וכל אשר לך ירבה״.⁠40 כי ״אותך״ על רבוי האדם. והנה הבטיחו שירבה נפשות, ולא אמר ״את זרעך״. ומי חכם ויבן זאת? לולי שפירשו הקב״ה בעצמו, כמו שיבא בסמוך. על כן לא הבין אברהם על מה ירמוז, כמו שלא הבין מאמר ״ואתנה בריתי ביני ובינך״, כי היו שני מאמרי ה׳ סתומים וחתומים.
(ג) ויפל אברהם על פניו – גם בזה דעות שונות למפרשים ז״ל. כי רש״י ז״ל אמר לפי שהיה עדיין ערל לא יכול לעמוד מפני השכינה. ורמב״ן ז״ל פירש ״לכוון דעתו לנבואה״. ולדברי שניהם כבר נראה אליו ה׳ שלש פעמים ולא נכתב שנפל. גם מצאנוהו באדון הנביאים ״וישמע משה ויפל על פניו״,⁠41 ״ויפלו על פניהם״.⁠42 והוסיף רמב״ן43 ז״ל ״וכאשר השלים לו נבואת המצוה במילה קם אברהם ועמד, ובא אליו הדבור שנית ואמר לו ׳שרי אשתך׳ וגו׳ וחזר ונפל על פניו לכוין דעתו והתפלל על ישמעאל, כדרך ׳ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות׳44 וגו׳, וכן ׳ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם׳,⁠45 [עכ״ל]. ולדבריו הנה אמר ״ועתה הניחה לי ויחר אפי״46 וגו׳ ואחריו ״ויחל משה״ ולא אמר שנפל על פניו?
והר״ן ז״ל פירש47 שנפל על פניו והשתחוה לה׳ וקבל עליו לעשות מה שיצוהו. אבל אין טעם זה בשאר הנפילות שנזכרו במקרא, וכבר בארנו בפירוש ״ויפח באפיו״48 שתוף שם ״פנים״, שפני הנפש הן מחשבות הדעת והחכמה והשכל והבינה, שהן מנהיגי הנפש, כמו החושים שבפני האדם מנהיגי הגוף. ולכן הנפילה על הפנים יורה שמכסה מחשבותיו, כמי שמכסה פניו למטה בארץ. ויהיה כן אם בינתו תסתתר מהבין בדברים ששמע. או בעבור שהן סתומים וחתומים, או בעבור שמכחישים שקול דעתו. וכן קרה כאן לאבינו אברהם ששמע שני דברים סתומים מפי ה׳, ונפל על פניו והסתיר מחשבותיו. כאומר ״אדון העולמים, שמעתי ולא אבין״. וכן כששמע משה מפי קרח ועדתו דברי נאצה המכחישים שקול דעת האדם נפל על פניו.⁠49 וכן כששמעו משה ואהרן ״ואכלה אותם כרגע״, תמהו ונפלו על פניהם כאומרים מי יעמוד על סוד משפטיך? על כן התפללו ואמרו ״האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?⁠״. ואין כן בעגל שהיו חייבים עונש,⁠50 ועל כן זכר זכות אבות בתפלתו וכבוד ה׳ שלא יחולל בין הגוים.
וידבר אתו אלהים לאמר – עוד דבר אתו אלהים ופירש לו סוד הדברים שאמר אליו, וזהו הוראת מלת ״וידבר״. וכלל הוא שיש הבדל בין אמירה לדבור. שעל כל דבר נופל לשון ״אמירה״ אפילו על דבר קל שאין בו ענין רחב. אבל דבור הוא לבד על הדברים הנאמרים בהרחבת הלשון לפרש דבר או להוכיח דבר בטענות. כדרך דבורי בני אדם המדברים זה עם זה, זה טוען וזה משיב, כמו ״וידבר אתם קשות״.⁠51 וזהו פירוש אמרם52 ״אמירה רכה, ודבור קשה״. כי המאמרים הרכים כמי ששואל מי בבית? אנה הלך האיש? וכיוצא. לא יתכן לומר ״וידבר מי בבית?⁠״ ״וידבר אנה הלך האיש? אלא ״ויאמר״. ולכן כשיאמרו בספרי הקדש ענין בדוי, ואח״כ יאמרו אמתת הדבר, יכנו הטעות ב״אמירה״ והאמת ב״דבור״. כמו ״האמנתי כי אדבר״53 וגו׳. ״אני אמרתי בחפזי״.⁠54 וכן ״ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני״55 וגו׳. ״ודברתי בלבי שגם זה הבל״,⁠56 ופירשנו הכל במקומו. ולכן הארכת הדברים כאן שהודיעו ענין המאמר הקצר שזכר תחלה באמירה, כתוב ״וידבר״.
אלהים – נזכר זה השם מכאן ואילך בפרשה כמו ״וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר״. כי הוא שם הגבורה והמשפט, ללמדנו שההבטחות הגדולות האלה שהבטיח לאברהם ולזרעו, והנפלאות שעשה לו, הכל בארח משפט צדק ומישרים. וכמו כל [שם] ״אלהים״ שבפרשת בראשית, ושם בארנו הענין.⁠57 כי דומה ברית זה שנתן בינו ובין אברהם וזרעו, לברית עולם שנתן בינו ובין הארץ.
(ד) אני – מלת ״ואני״ בארנו ענינה בפסוק ״ואני הנני מביא את המבול״.⁠58
בריתי אתך – כלומר אני יוסד בריתי אתך, הברית ששמתי לתורת האדם, אתך יהיה, כי בך ובזרעך יתקיים. והוא הענין שפירשנו למעלה59 שבו ובזרעו יחול הענין האלהי. כי רוח קדשו60 [יחול] לבד בישראל שומרי התורה, כמו שאמר ״ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה״,⁠61 ומהם לבד יקים ה׳ נביאים וחכמי-לב הגדולים. והם מורים לכל ממלכות האדמה, כמו יוסף ודניאל ושאר הנביאים שנבאו על הגוים ועל הממלכות, והוכיחו לגוים רבים. ויותר [מזה] יהיה לעתיד כמו שאפרש. ו״בריתי אתך״ האמור פה דומה לאמרו ״ואני זאת בריתי אותם אמר ה׳, רוחי אשר עליך ודברַי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳, מעתה ועד עולם״.⁠62 וכן כאן ברך את אברהם בברכת ״התהלך לפני וֶהְיֵה תמים״ כמו שפרשנו, והנה הברית היא התורה והנבואה והנפלאות.
והיית לאב המון גוים – מלבד שתהיה אתה וזרעך בני בריתי, גם תהיה לאב המון גוים. ואין זה על המשפחות והשבטים שיצאו מחלציו, כי עליו יאמר בסמוך ״והפריתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים״. גם ״המון גוים״ כולל גויי הארץ הרבים״. ועוד יאמר ״והיית אב63 המון גוים״, אבל ״והיית לאב המון גוים״ כמו ״אבי אבי רכב ישראל ופרשיו״,⁠64 ״אבי כל יושב אהל ומקנה״,⁠65 ״אבי כל תופש כנור ועוגב״.⁠66 שענין כלם ״מורה ומלמד״. וכן ״לאב המון גוים״ שתהיה לאבי גוים רבים בעבור בריתי אשר אתך. כי התורות והחקים אשר ביני ובינך יורו דרך ה׳ לגוים רבים. כי ע״י ישראל נגלה האמת בין העמים, ותורתם האירה וְהֶחֱכִּימָה רבים, ודור דור הֵשִׁיבָה רבים מֵעָוֹן. ותתקיים ההבטחה הזאת לעתיד, כאמרו ״והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה׳ ואל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״.⁠67 ונאמר ״והלכו גוים לְאוֹרֵךְ ומלכים לנגה זרחך״.⁠68 כי בשכון הכבוד בארצנו, וחכמת חכמינו גדולה ונפלאה, ישובו רבים אל ה׳ בדרכיו. וכל זה הוא בכלל הברית שהקים עתה עם אברהם. ומפורש בתורה ״כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״.⁠69 וע״י כן ילמדו גם הם. וזהו שהבטיחו ״והיית לאב המון גוים״. וכל זה בעבור כי בריתי אתך. והנה זה פירושו של ״וארבה אותך במאד מאד״, כי עתה פירש לו איך ירבה אותו באין זרע, לפי שאתנה בריתי אתך, התורה והמצוה והענין האלהי. ובאמצעותן תהיה אב למשפחות הארץ, לא שתוליד עם ויצאו מחלציך רבים, אלא שתהיה רב ומורה להמון גוים אשר על פני האדמה.
(ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם – מלת ״שם״ בארנו70 שנופל על הנגלה מכח הדבר. ואביו שקרא שמו אברם כיון לאיזו דבר בקריאת השם הזה. ומעתה שקדשתיך לבריתי יהיה שמך ״אברהם״ הרומז גם על אב המון, לפי שאב המון גוים נתתיך. ולדעתי שם ״אברם״ יורה גם הוא על דבר אמת ונכון, ועל כן לא לקח ה⁠[אות] רי״ש משמו, כי רם נופל על המשפחה הנשאה, כמו ״אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם״.⁠71 ואולי היה מבני בוז בן נחור אחי אברהם? וכן ״עם גדול ורם כענקים״.⁠72 ונבין השם בפי אבותיו שקראו אותו כן, לפי שידעו שיוציא מחלציו עַם הסגולה, שהם הם רם באמת כי ״ירום ונשא וגבה מאד״.⁠73 ועתה שהודיעו זאת הברית שיקים עמו, שמן הברית הזאת יהיה לבסוף תשועת העמים כלם, הוסיף לו [אות] ה״א בשמו לרמוז על אב המון, והניח הרי״ש לרמוז על זרעו שיצא מחלציו, ולהם יהיה אב ממש.
והיה שמך אברהם – לא אמר [המלים] ״כי אם אברהם״. כמו ״לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל״.⁠74 כי ביעקב לא נעקר השם הראשון ממקומו, כי נקרא כן על שם המאורע ״וידו אוחזת בעקב עשו״.⁠75 והרמז נכבד ואמת, ואינו סותר הוראת שם ״ישראל״. על כן הכתוב עצמו76 קראו אח״כ ג״כ ״יעקב״. ופירושו ״לא יעקב יאמר עוד שמך לבדו כי אם גם ישראל״. ואין כן אברם שהוא סותר הוראת שם אברהם. כי אברם יורה שהוא לבד אבי עם רם בני ישראל, לא אבי גוים אחרים, והאמת כי הוא אב המון גוים. על כן אמר ״והיה שמך אברהם״, כמו מְצַוֶה שכן יהיה שמו, לא אברם. כי השם הזה נאה לך להורות שישובו אליך גוים מאפסי ארץ לקבל מפיך תורה ומצוה. על כן כתוב ״נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם״.⁠77 שכל הבאים לחסות תחת כנפי אלהי ישראל מכל העמים נקראים ״עם אלהי אברהם״. וכן אמרו בגמרא ברכות78 ״הקורא לאברהם ׳אברם׳ עובר בעשה שנאמר ׳והיה שמך אברהם׳⁠ ⁠⁠״. לפי שזה השם מורה על הברית שנעשה אב המון גוים, לא אב עם רם. אבל הקורא לישראל ״יעקב״ אינו עובר, וזה מטעם שאמרנו ששני השמות יתקיימו כאחד.
(ו) והפריתי אותך במאד מאד – אצל פרייה אין צורך להזכיר [מלת] ״זרע״, כי אין פרייה אלא זרע, כמו שהוכחנו בסדר בראשית.⁠79 גם אין צורך לומר כאן ״והרביתי״, לפי שאמר ״מאד מאד״, וזהו על הרבוי העצום.
ונתתיך לגוים – דעת המפרשים ז״ל שנאמר על בני קטורה וזרע עֵשָׂו. ולדעתי בזכרון הברית הזה שנכרת לבד לזרע ישראל, לא יזכרו בו שאר גויי הארץ שאינן בכלל הברית, אבל הבטיחוֹ שאעפ״י שבעלי הברית הזה יהיו גוי אחד בארץ, וכאמרו ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״,⁠80 וכמו ״ואעשך לגוי גדול״,⁠81 אין זה אלא לענין הברית שהושוו בו כולם. אבל במעלתם יחשבו ״לגוים״, וענין זה תלמד מדברינו שהבדלנו בין גוי לעם בפסוק ״הן עם אחד ושפה אחת לכלם״,⁠82 כי יוצאי בני איש אחד יקראו ״גוי״ בהיותם תחת יד ממשלה אחת ומנהג אחד. לא כן בני יעקב, שכל אחד משנים עשר בניו יחשב לגוי בעצמו מרוב חשיבותו ומעלתו. כי בכל אחד מהן ובבניהן אשר ילדו חִלֵק ה׳ כח ומעלה, נבדל בו מאחיו, עד שיחשב לגוי בפני עצמו. כאילו תאמר לוי ובניו המיוחדים בקדושה להיות קדושים לאלהיהם לשרת ולעבוד לפני ה׳. ויהודה ובניו המיוחדים לעשות גבורות ולמלוכה ולשררה. ויששכר לשבת אהל ולהיות יודעי בינה.⁠83 וכן כל שבט ושבט יש לו סגולה פרטית יתרה על אחיו שעל כן יהיה כגוי בפני עצמו. וְיֵרָאֶה שעל כן לא אמר ״והפריתי אותך והרביתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים״, כמו שאמר על ישמעאל, כי היה נשמע שבעבור רבויים יחשבו לגוים רבים, וזה אינו אלא בעבור סגולת נפשותיהן. על כן אמר ״והפריתי אותך״ לבד, ובעבור הפרי עצמו יתנם לגוים. שיהיו כפירות עץ אחד ונבדלים בטעמם, עד שיחשבו שהן מינים נבדלים. וזה עיון צודק וכמו שאפרש עוד בעז״ה.
ואם דברינו בפירוש הפרשה חדשות,⁠84 הנה ראיתי לרמב״ן ז״ל שטען על רש״י ז״ל שפירש ״ונתתיך לגוים״ על ישראל ואדום, ואינו נכון בעיניו שיבשרנו בעת ברית המילה על עשו, והוא אינו מקיים המילה ולא נצטווה עליה. וכל שכן לפירושנו שזאת הברית כוללת הצלחת הסגולה שלא יתכן להזכיר בה אומה אחרת. ויאמר גם רמב״ן ז״ל שישראל לבדם יקראו גוים ועממים, כי אחרי הולדת השבטים כלם אמר ״גוי וקהל גוים יהיה ממך״,⁠85 ״ונתתיך לקהל עמים״,⁠86 ופירושו נכון על דרך שבארנו הענין.
ומלכים ממך יצאו – יש לתמוה אם הבטיח לו שיירש זרעו ארץ רחבה, נמשך מעצמו שיהיה הגוי הגדול הזה תחת מושלים ומלכים, וכן נמצאו בכל עם ועם. ומה יתרון להבטחה זו שתצטרך לברית שנתן עתה בינו ית׳ ובין אברהם? גם יש להתבונן אחר שזכר הזרע ואחרי דורות רבות נולדו להם מלכים, יאמר ״ומלכים מהם87 יצאו,⁠״. גם ליעקב אמר ״גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו״.⁠88 והנה גוי וקהל גוים מתבאר מדברינו שיהיה ישראל גוי אחד מקושר יחד, ואחר כך יחשבו לקהל גוים, ולמה לא אמר ״ומלכים מחלציהם יצאו״? והאמת שרומז על מלכים גמורים היושבים על כסא ה׳ לעשות צדקה ומשפט, כי על אלה המלכים כלם היה הוד מלכות, כי צלחה עליהם רוח ה׳, והם הראויים למלוך על בני אדם. גם באחרית הימים תהיה המלכות החמישי89 מלך צדיק מבית דוד שנאמר עליו ״וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עד ים ומנהר עד אפסי ארץ״.⁠90 וכמו שנבא דניאל ופתרונו על חלום נבוכדנצר.⁠91 והם המלכים אשר יִקָרְאוּ ״מלכים בדבר ה׳ ״, ועליהם אמר שיצאו ממנו, וכן ליעקב שיצאו מחלציו, כי עם האבות עשה הברית הזאת. והברית הוא סבת היות מלכים כאלה כמו שאמרנו שהברית הזה כולל כל ההצלחות העליונות שנוחלים זרע ישראל, המקדש והנבואה ומעשה הנפלאות ורוח אלהים. ובכלל זה הוד מלכות שנתן ה׳ על מלכיהם, ודומה ממש אל ״ונתתיך לגוים״ שהוא ג״כ על ההצלחות הנפשיות שעל ידיהן יחשבו לגוים רבים.
(ז) והקימותי את בריתי ביני ובינך – אם נאמר על מצות המילה, מה טעם אל ״והקימותי את בריתי״? אבל לפי האמת שהוא הברית הכולל ההצלחות כלם, שהוא הִדָבֵק הענין האלהי עם האומה הישראלית לבדה. ואמר עתה כי הברית הזה שמור לזרע האדם מאז, כמו שפירשנו שעיקר בריאת העולם הזה היה בעבור האדם שישכון ה׳ ביניהם. והרחבנו בו במעשה בראשית בפירוש ״ויכל אלהים ביום השביעי״92 וגו׳. אבל מֵרָעַת בני אדם שהרעו קודם המבול ואחר המבול לא הגיע התכלית היקר הזה. ועוד יתקיים בריתי ביני ובינך וזרעך אחריך.
לדורותם לברית עולם – שלא יפסוק בשום דור אבל יהיה ״לדורותם״, וזהו ״לברית עולם״. כי הברית הזה הוא מכלל הבריאה הראשונה, כמו הברית שנתן בינו ובין כל נפש חיה שלא יפקד מין מן המינים לעולם, וכמפורש בפרשת הקֶשֶׁת.⁠93 ועל כן אמר לנח בלשון זה עצמו ״והקימותי את בריתי אתכם״,⁠94 שהוא על קיום המינים. ואמר ״וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה״,⁠95 וכן הברית שנתן בינו ובין אברהם. שהוא קיום יום השביעי יום השבת, כל שכן שהוא לעדי עד, וזהו שאמר ״לדורותם לברית עולם״. ועל ההבטחה הנפלאה הזאת אמר הנביא ״כה אמר ה׳, נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו׳ אם ימושו החקים האלה מלפני נאום ה׳ גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים״.⁠96 כלומר כמו שיש ברית עולם לטבעי הדברים כי הם נאום ה׳, ככה יש ברית עולם לזרע ישראל. ועוד אמר ״כה אמר ה׳, אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי לילה, ולבלתי היות יומם ולילה בעתם. גם בריתי תופר את דוד עבדי וגו׳ ואת הלוים הכהנים משרתי״.⁠97 וזה לעומת ״ונתתיך לגוים, ומלכים ממך יצאו״, שהכל בכלל הברית שנתן בינו ובין אברהם וזרעו אחריו.
להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך – עתה פירש לו ענין הברית שנותן, ואמר ״להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך״, שהיא הטובה הגדולה שאין למעלה ממנה, אחר שידענו כי הוא האלהים ואין עוד מלבדו, ומלכותו בכל משלה, מה טעם לומר ״להיות לך לאלהים״? וכתוב בפירוש ״מָלַךְ אלהים על גוים״,⁠98 וכן ״כי מלך כל הארץ אלהים״,⁠99 וכתובים רבים כאלה. אבל זהו סוד התיחד שמו ית׳ על ישראל, והענין הזה הוא רחב ידים, ואדבר עליו במקומות רבים בפירוש התורה. כי נאמר ״כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״.⁠100 אבל ראיתי למחברים ז״ל שכתבו על זה דברים שאינם מתוקנים. וכלל אומר לך כי ה׳ הוא האלהים ומשגיח על כל יושבי הארץ, מטיב לטובים ונפרע מן העוברים. אבל נבדלו ישראל מכל העמים בענין הברית, כי כלם אינן צריכין לעבוד את ה׳ רק בדרך שקול הדעת, וכן ז׳ מצות בני נח שדעתו של אדם מכריעתן. וישראל שנכנסו בברית חייבין לעבדו במצות ואזהרות רבות שהן נפלאות מדעת האדם, כי דרכם בקדש. ולעומת זה לכל העמים משכיר ומעניש כפי חקות הטבע לבד.⁠101 כשייטיבו יתן גשם ותצמיח האדמה יבולה, וישבו בשלום וינצלו מִדֶבֶר ומחיה רעה וכיוצא, וההפך בהפך. כמו שנזכר בנבואת יחזקאל בפרשת ״ארץ כי תחטא לי״.⁠102 ולישראל יתן שכרם ע״י דברים נפלאים ונעלים מחקות הטבע, כי הם נפלאות בדרך הקדש. כי ישכון בתוכם, ותהיה הנבואה והחכמה בקרבם, וכל שאר ההצלחות האלהיות שאין לדרכי הטבע מבוא בהן. וכלולים כלם בדברי הברית שנתן בינו ובין עבדו אברהם וכמו שבארנו בתחלת הפרשה. ועל כן נקרא ״אלהי ישראל״. ועל זה אמר יעקב ״והיה ה׳ לי לאלהים״,⁠103 וכמו שאפרש בעז״ה. ועליו אמר כאן ״להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך״. ומדברינו תבין שלא בא לבשרו כאן על רבוי הבנים כמו שנראה מן ההבטחות הראשונות. ״והיה זרעך כעפר הארץ״104 היא נבואה על רבוי בנים. אבל כל הנאמר כאן הם חדשות ונצורות לא שמע מקדם, ושעל כן אמר רק ״והפריתי״ לבדו, וכן ״ונתתיך לגוים״. ותורת ה׳ תמימה משיבת נפש.⁠105
(ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך – אחר שהבטיח על הזרע, הבטיח עתה על ירושת הארץ. לא כמו שהבטיח בראשונה ״לזרעך אתן את הארץ״106 וכיוצא, שענינו כנותן ארץ לאחד משאר העמים. אבל הודיעו עתה חדשות, שבעבור כן נותן להם את ארץ כנען, לפי שהארץ הזאת צריכה להם לקיום הברית שנותן בינו ובינם. כי הארץ הזאת ה׳ דורש אותה,⁠107 והיא מקודשת להשראת השכינה ולקיום התורה. וזה ידוע מהר ציון אשר בחר לו ה׳ לשבתו,⁠108 ושרוב מצות התורה הם חובת הארץ, והוא מקום הנבואה וכיוצא. ועל כן אמר שיתן להם הארץ הזאת להיות להם אלהים,⁠109 כי בה תֵרָאֶה מלכותו עליהם. ובשבתם בה יהיו כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, ומלכים ושופטים ומורי תורה ונביאים שָׂרֵי קדש וְשָׂרֵי אלהים. אבל בארצות אחרות חסרו כל אלה, ודומה כאילו אינו להם לאלהים המנהיגם באופן הנפלא שאמרנו. וכמו שאמר דוד ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לֵךְ עבוד אלהים אחרים״110, וכמו שאמרו111 ״כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה״, והתבאר מדברינו.
את ארץ מגוריך – כלומר אשר אתה בה כגר מתגורר, תהיה לזרעך אחוזת עולם. ולפי שאברהם התגורר גם בחרן גם במצרים, הוסיף ״את כל ארץ כנען״.
לאחוזת עולם – לא שתהיה שלהם הם ישבו בארצות אחרות, אלא שיאחזו בה ויאהבוה, כי ידעו ״כי שם צוה ה׳ את הברכה״.⁠112
(ט) ואתה את בריתי תשמור – כלומר אעפ״י ששלש ההבטחות שהבטחתיך יתקיימו בדורות הבאים, כי ברית התורה היה בצאתם ממצרים, וכן ירושת הארץ, וכן שיפרה במאד מאד ויהיה לגוי ויצאו ממנו מלכים; הנה לענין הברית שנתתי ביני ובינך יתחיל מיד. כי מצוה אחת מדברי הברית אצוה גם לך שתקיימנה, והיא מצות המילה. ולפי שלא נצטוה רק עליה יאמר אברהם שהיא לו לבדו, לאות שבו נכרת הברית תחלה, לכן הוסיף ״אתה וזרעך אחריך לדורותם״, שתהיה נוהגת לדורות כמוך כמוהם, וזהו כפי הפשט. אבל רש״י ז״ל פירש ״וי״ו מוסף על ענין ראשון. ׳אני הנה בריתי אתך׳,⁠113 ואתה הוי זהיר לשמרו, ומהו שמירתו? זאת בריתי״ וגו׳. ויאמר רמב״ן ז״ל שצָדַק הרב בפשוטו. ואם כך הוא שהמילה גם היא בכלל ״הנה בריתי אתך״ וכמו שבארנו, הראשון כלל והשני פרטו, ועל דרך שבארנו. (י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם – שהן בדור זה, אברהם וישמעאל וילידי ביתו ומקנת כספו, וכן ״ובין זרעך אחריך״ בדורות הבאים.
המול לכם כל זכר – שרשו מ״מול״, והיא הסרת ערלה. ושורש אחר ״נמל״, כמו ״ונמלתם את בשר ערלתכם״,⁠114 ושניהם שוים בטעם, ואין בידי להבדיל ביניהן. כי מצאנו לשון זה תמיד נגד ערלה, כמו ״ומלתם את ערלת לבבכם״,⁠115 וכן תמיד. והוא הסרה קלה שאינו חותך דבר קשה, כי עור הערלה רכה ונוחה להכרת. כי לא מצאנו שורש זה רק על הסרה קלה, כמו ״כציץ יצא וימל״,⁠116 ״כחציר מהרה ימלו״,⁠117 ״וכראש שבולת ימלו״,⁠118 וכלם רכים וקלים להכרת. ואין בכל הגוף בשר נוח הכריתה כמוה, ועל כן השתמש בשורש זה תמיד על כריתת הערלה. ולפי הנראה לא פירש הכתוב באיזה מקום מן הגוף תהיה המילה.
וחז״ל אמרו119 בזה דברים, ודרשו ״מניין למילה שהיא באותו מקום? נאמר כאן ׳ערלתו׳, ונאמר להלן ׳וערלתם ערלתו את פריו׳.⁠120 מה להלן מקום שעושה פירות, אף כאן מקום שעושה פרי. ואמרו עוד רמז לו ׳ואתנה בריתי ביני ובינך, וארבה אותך׳.⁠121 ואמרו עוד שבמקום אחר מן הגוף יהיה בעל מום חוץ מאותו מקום. ואמרו עוד ׳וערל זכר׳, וכי יש ערל שאינו זכר? אלא ממקום שניכר אם הוא זכר או נקבה. וכזה פירש רש״י122 ז״ל. וראב״ע123 ז״ל אמר ״ערלתו, ידועה כי היא בערוה, ואין כאן ערלת לב ושפה ואזן כי כלם סמוכים״. כלומר לפי שלא מצאנו אלה124 רק סמוכים ללב או לאזן או לשפה, ולכן כאן שאינו סמוך הוא על הערוה. ורמב״ן ז״ל אמר שלפי דעתו ״הדבר מפורש בכתוב כי לא אמר ׳ונמלתם את ערלתכם׳ שיהיה הדבר בספק, וכן לא אמר ׳ערלת בשרכם׳ כמו שהוא ערלת לבבכם125 וערלת שפתכם,⁠126 אבל אמר ׳בשר ערלתכם׳, שתכרתו הבשר שהוא ערלה בכם, כלומר הבשר האוטם בכם. ואין בגוף בשר אוטם וכוסה אבר שיכרת הבשר ההוא וישאר בלי ערלה זולתי בשר החופה את העטרה שהזכירו חכמים״.⁠127 [עכ״ל]. אבל מי הגיד לנו שערלה הוא אוטם וחופה? שמא בשר אחד הוא שנקרא ערלה לפי שהוא מאוס? ואולם כל מה שדברו אמת, אבל כפי הפשט יראה לי שהאבר הידוע נקרא בלשון הקדש ״זכר״, וממנו הושאל על האיש. וכן ״נקבה״ שם לאותו מקום והושאל ממנו על האשה. ועל כן כתוב ״וילדה זכר, ואם נקבה תלד״. כי מעת הלידה ניכר באותן המקומות אם זכר אם נקבה, וכשיגדלו ויהיו איש ואשה יש סימנים אחרים. גם חז״ל השתמשו בשתי מלות האלו ואמרו בזכרותו128 ובנקבותה,⁠129 ״מעלה בזכורו״.⁠130 וטעם הִקָרֵא אבר זה כן, אולי שהוא מלשון זכירה. כי אין אבר באדם ישתנה131 מכח הזוכר לבד הוא, וזה הטעם מפורסם אין להאריך בו. וזהו ״המול לכם כל זכר״, כל אבר זכר. ואם כן מפורש האבר שבו ימולו. וכן אמרו בני יעקב לשכם ״אם תהיו כמונו, להמול לכם כל זכר״,⁠132 ולא אמרו ״להמול כל זכר בכם״. אבל ״להמול לכם כל זכר״ שב על הגוף שבו תהיה המילה. ואמר ״וימולו כל זכר כל יוצאי שער עירו״,⁠133 ולא אמר ״וימולו כל איש יוצאי שער עירו״, אבל סיפר המעשה שמלו כל זכר. ואח״כ אמר מי העושים ככה.
(יא) ונמלתם את בשר ערלתכם – אחר שפירש שימולו כל זכר שהוא אבר האיש, פירש מה יכרתו ממנו. ואמר שימולו בשר שהוא ערלה עליו, והוא בשר המכסה את העטרה, שהוא בראש הזכר וימול בנקלה. כי הניטל [הוא] דבר מאוס ומכסה ראש האבר ומגנהו, ואין בו צורך לגוף ולא תועלת. וכן כל ״ערלה״ דבר מאוס מכסה יופי הדבר, כמו התאוה המכסה על יושר הלב וצדקתו. אמר ״ומלתם את ערלת לבבכם״. וכן אזן אינה שומעת, הנה מונע השמיעה נקרא ״ערלת האזן״. וכן מונע הדבור נקרא ״ערלת השפה״. וכן הבשר המונע הֵרָאוֹת העטרה נקרא ערלה.
והיה לאות ברית ביני וביניכם – אות שנכנסתם בבריתי לקבל אותי עליכם לאלהים לשמור מצותי וחוקותי, כדרך אנשי המלך המלובשים במלבוש מיוחד לסימן שהם משרתים בבית המלך. ככה תהיה מילת הערלה אות וסימן לברית שנתתי ביני וביניכם, דומה לאות הקֶשֶׁת שנתן אלהים לנח לאות על ברית שבינו ובין הארץ. והנה מצות המילה מכלל הברית, שגם היא מצוה עליונה שלא נצטוו עליה בני נח, ודומה לכל הדברים הכתובים בספר הברית. והיתרון לה שהיא גם כן אות הברית, שעל ידה יכנס בברית. כי אם אין האות הזה בבשרו אינו בכלל אנשי הברית. ומלת ״אות״ בארנו בפירוש ״והיו לאותות״,⁠134 שכל אות [היא] על דבר ידוע ומראה עליו. יש שהן רושם בדבר עצמו, ויש שחוצה לו. וכשהם בדבר עצמו יבא אחריהן [אות] בי״ת. וכשהן חוצה לו יבא אחריהן [אות] למ״ד. וכאן האות נרשם בגוף עצמו, על כן אמר ״והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם״.⁠135 ואין מצוה אחרת בתורה שהיא אות ברית כמוה. כי השבת והתפילין נאמר בהם ״אות״, ובשבת נאמר ג״כ ״ברית״, אבל לא ״אות ברית״. כי בשבת כתוב ״כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם״,⁠136 וכתוב ״לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים״137 וגו׳. ובתפילין כתוב ״והיה לך לאות על ידך״.⁠138 אבל ״אות ברית״ לא נכתב רק על המילה. וזהו אות על דברינו כי ״ואתנה בריתי ביני וביניך״ איננה לבד על המילה, אלא [גם] על התיחדות אברהם וזרעו להיות עַם ה׳ לשמור מצותיו ותורותיו, ונתן להם מצות המילה להיות להם אות בבשרם על הברית הזה.
(יב) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם – הנולדים מכאן ואילך ימולו לשמונת ימים, ולפי שאמר ״ובן שמונת ימים״ ידענו שעל הזכר ידבר, ומה טעם להזכיר ״כל זכר״? וזה עד על פירושנו [כי] ״כל זכר״ הוא האבר הידוע. ולכן הוצרך לומר כי לדורות ימולו כל זכר לדורותיכם, כי אינו מתברר לאיזו שמונה ימים, עכשיו ידענו שהוא לימי הנולד.
יליד בית ומקנת כסף – של כל איש מזרעך, כשיהיה לאחד מהם שפחה שתלד בביתו בן, או שיקנה עבד קנין-כספו, חייב שימול אותו, יהיה הילוד או העבד מאיזה גוי נכר שיהיה. והנה יליד בית נמול לשמונה, שהרי [המלים] ״כל זכר״ נמשך גם ליליד בית. וכן ימול מקנת כסף כשיבוא לביתו, כי חפץ שגם העבדים ובני השפחות שהן קניניו יהיו חתומים באות ברית זה, לפי שבהיותן עמנו ילמדו דרך ה׳. והם מתחייבים במצות ידועות, כי העבדים חייבים במצות שהנשים חייבות בהן,⁠139 על כן צריכין הם להכנס באות ברית. והנה על העבדים והשפחות שיהיו עמנו באחרית הימים אמר הנביא ״וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי״.⁠140
(יג) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך – כמו שאני מצוה לדורות שכל יליד בית ומקנת כסף של זרעך ימול, ככה ימול עתה כל יליד ביתך ומקנת כספך. ובכלל יליד ביתו ישמעאל שנולד מלפנים, כי בכל הפרשה לא הזכירו. כי תחלה אמר ״אתה וזרעך אחריך״,⁠141 והם הנולדים אחרי הדבור. וחזר ואמר ״אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך״.⁠142 וכן עכשיו שזכר מילת יליד בית ומקנת כסף שבבית אברהם לא זכר את בנו ישמעאל, אבל כללו בין ילידי ביתו. וכל זה שלא לכללו בין הזרע שנתן להם הברית הכולל, שהמילה להם לאות ברית, אות שנכנסו בברית לקבל דברי הברית, וזהו זרעו אחרי הדבור כנזכר בסוף הענין. אבל מילת ישמעאל היתה מטעם יליד בית שצוהו עליהן, שהוא בכללן.
והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם – מצות המילה שהיא מכלל הברית תהיה בבשרכם חותם ברית עולם. כמו הברית שכרתי עם עולמי בקיום המינין ותכונותיהן, ככה בריתי שבבשרכם מילת הערלה היא תקון תכונת האדם. כי ערלה היא חרפה, וצריכה שתכרת מבשר המקבלים עליהם עול מלכותי. וכל זמן שהיא עליכם אתם לפני כבעלי מומין, וכשתוסר תמימים אתם לרצון. והיא דומה בגוף למכסה התאוה ש⁠[מונח] על הלב, שצריך עובד ה׳ להסירה. ואם יהיה לבבו נאמן לפני ה׳, כאמרו ״ומלתם את ערלת לבבכם״,⁠143 כי היא תכסה אור הצדק שבלב, ואינו לב מבין. וכן בשר ערלה מכסה על ראש האבר, ואין תולדותיו זרע קדש. ובזה יצא ישמעאל מכלל הברית, ונולד יצחק אחר שנמול אברהם, ובו יקרא ״זרע״. וככה אמר על העץ ״וערלתם ערלתו את פריו. שלש שנים יהיה לכם ערלים״.⁠144 שיחשב העץ כל שלש השנים כאילו עליו ערלה, דבר מגונה. ולכן פִּרְיוֹ שיוציא יהיו ערלים ולא יאכלו. ועל כן ראו חז״ל145 ללמוד שהערלה במקום שעושה פרי. וכמו שנתן הקֶשֶׁת אות לברית-עולם בינו ובין נח ובניו, וכל המינין שהיו אתו בתיבה כמפורש בכתוב, אעפ״י שעיקר הברית עם נח ובניו וזרעם אחריהם, כי האדם נברא בצלם אלהים, כן אות ברית עולם של המילה שהיא אות קדש נתן לאברהם ולזרעו אחריו ולכל אשר אתם בבית, שהן ילידי ביתם ומקנת כספם, אעפ״י שהוא וזרעו עיקר, כי להם לבדם נתן הברית האמור בפסוק ״ואתנה בריתי ביני וביניך״. וכן נהג באות השבת שהוא גם כן לברית עולם בינו ובין ישראל, וצריך לשבות עמהם כל אשר להם ואשר אתם בבית, כאמרו ״למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר״146. וכן אפילו שביתת כלים.⁠147 ומשפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו.⁠148 ואין כן אות התפלין, כי אינן לברית עולם, רק על נפלאות יציאת מצרים. ועל כן אין לעבדים וילידי בית חלק בהן. ומילת הבשר עדות על מילת הלב, שראוי לטהרו ולהכינו לתורה. לא כאותן החושבים שהאדם טוב בטבעו, שכמו שגופו נברא בערלה יתירה חרפה היא לו, כן יצר לבו רע ערלה וחרפה היא לו וצריך שיסירנו. ולפי שאות ברית שבבשרנו עדות כי זרענו זרע קדש, כאילו הוא חותם על פי הבאר שיוליד בקדושה, על כן גם הנשים בכלל הברית הכולל, כי נולדות מזרע אנשי ברית הנמולים.
(יד) וערל זכר אשר לא ימול – בזרע אברהם הכתוב מדבר. וסוף הכתוב יוכיח, כי מה תלמוד לומר ״את בריתי הפר״? שאם אינו מל את עצמו הרי הוא מפר ברית מילה?⁠149 אלא לפי שנאמר ״וערל זכר״ סתם, הייתי אומר שמוסיף על ענין ראשון, והכל בכלל גם יליד בית ומקנת כסף, שאם אינן מלין הרי הם בכרת.⁠150 על כן הוסיף לומר ״את בריתי הפר״, אותם שהם מפירי ברית, והן ישראל שנאמר עליהן ״ואתנה בריתי ביני ובינך״. אבל האחרים שאינן בכלל הברית, וכל עצמן אינן נמולים רק בעבור שהם לנו וקנין כספנו, אם ידנו תקיפה אנו מלין אותם בעל כרחן, ואם לאו ואינם רוצים, נגרשם מביתנו ואינן בני כרת.
וערל זכר – כבר שאלו על המליצה הזאת, וכי יש ערל שאינו זכר? אבל לפירושנו נכונה המליצה ודומה למליצת ״ערל לב״, ״ערל שפתים״. כי ״זכר״ אינו שֵׁם [עצם של] האיש כאן אלא שם אותו המקום, ועליו אמר ״מי שהוא ערל בזכורו, ולא ימול בשר ערלתו שהיא ערלה על הזכר״. ובכל המקומות שנזכר בעל ערלת בשר נזכר סתם ״ערל״, כי נסמך על האמור פה, לבד כשיזכור גם ״ערלת לב״ יסמוך אליו ״ערלת בשר״, כמו ״כל בן נכר, ערל לב וערל בשר״.⁠151 ו״ערל בשר״ ידוע שהוא בשר הערלה שכל הזכר, כמו שמפורש בענין זה שהוצרך להאמר ללמדנו באיזו מקום ימול ומה החלק שיסיר ממנו.
ונכרתה הנפש ההיא מעמיה – אפרש בעז״ה. כי רש״י ז״ל אמר ״הולך ערירי ומת קודם זמנו״. [עכ״ל]. ואין ספק שהחטאים שנכתב בעונשן כרת, גורמים לפעמים הפסק החיים והבנים, שיכרת גם שמו מישראל. אבל כולל גם כן הנפש שמקבלת עונש בעוה״ז ובעוה״ב. כי המיפר ברית עולם, מיפר בריתו שנתן ה׳ בינו ובין אברהם וזרעו, וזה כולל הצלחת האומה בכלל, שהוא קרבת אלהים ורוחו הטובה ושמחת הלב בעוה״ז ובעוה״ב. לכן ראוי שתכרת נפשו מעמיה שהן מקיימי הברית, ולא לו יהיה חלק בטובתן. ואם מיפר מכל וכל שאינו מאמין בברית,⁠152 זה אפיקורוס עליו שנינו153 והמפר בריתו של אברהם אבינו, אעפ״י שיש בידו תורה או מעשים טובים אין לו חלק לעוה״ב, וכמו שפרשנו בפירושינו שם.⁠154 שזה ענין ״ואת מצותו הפר״ שנכתב בפרשת ״והנפש אשר תעשה ביד רמה״,⁠155 המדברת על המלעיג והמנאץ. וממשנה זו יש להוכיח שאין דעת חז״ל שהכריתות הכתובות בתורה ענינן שיכרת מחיי עולם מכל וכל, שאם כן דעתם למה מנו ״מפר בריתו של אברהם אבינו ולא מנו כל ל״ו כריתות?⁠156 אבל הַכָּרֵת עונש שיכרת מעמו, וה׳ לבדו יודע הבדלי העונשים האלה, כי בעושה ביד רמה הבדיל במליצה ואמר תחלה ״ונכרתה הנפש ההיא״, ואח״כ שב ואמר ״הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה״.⁠157 והנה המבטל ברית מילה אעפ״י שאינו ביד רמה עונו גדול מאד, כי הוא אות ברית, וכשיבטלנה אינו בכלל הברית.
(טו) ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך – אחר שהבטיח לו ולזרעו על הברית שֶׁשָׁמוּר להם, ושעל כן חייבים לעשות אות הברית בבשרם, חזר להבטיח לו על שרה שגם היא בכלל הברית, ותזכה לכל הטובות שהוא זוכה אליהן. ואל יחשוב לפי שהיא נקבה ואין אות בבשרה איננה בכלל. אלא כמו שבבריאה הראשונה נבראת הנקבה מצלע האדם, ואמר ״לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת״,⁠158 לרמוז שהאשה חלק מהאיש ובכללו היא, כן ע״י אות ברית שיעשה בבשרו תכנס גם היא עמו בברית. ועל כן הקדים ״שרי אשתך״, כלומר אשתך היא נתתיה לחלקך; לא הגר שפחתה כי לא נתתיה לך לאשה. ולפי ששרה אשתך, אף היא תקרא מעתה בשם אחר, כי [לא] תקרא את שמה ״שרי״ כי ״שרה״ שמה. כמו שהוספתי [אות] ה״א על שמך, בעבור שתהיה אב המון גוים, האות הזה עצמו יהיה בשמה, לרמוז שהיא כמוך בסגולה זו. כי היא אשתך נכנסת עמך בברית, והתברכו גם בה כל גויי הארץ. ומלת ״שרה״ מורה שהיא גברת ואם לכל בנות חיל, כי היא הראשונה הנכנסת בברית עליון. (טז) וברכתי אותה – כמו שפרשנו בפירוש ״ואברכך״,⁠159 שכל ברכה תוספת טובה, הן בדברים זמניים כמו ״הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני״,⁠160 הן בטובות האלהיות שאינן בחקות הטבע כמו ״וצויתי את ברכתי לכם״,⁠161 וכמו ״ישא ברכה מאת ה׳ ״.⁠162 ונגד הברכה שאמר לאברהם ״התהלך לפני וֶהְיֵה תמים״163 שפרשנוהו למעלה שהוא ברכה גדולה, גם אמר לו ״ואתנה בריתי ביני וביניך, וארבה אותך במאד מאד״,⁠164 כלל הכל לשרה במלת ״וברכתיה״, כלומר כאשר ברכתיך, שתהיה חלקה עמך בכל אלה, כי על כן נתתי האות בשמה כאשר נתתי בשמך.
וגם נתתי לך ממנה בן – מלבד ברכת הברית והדבקות האלהי שתהיה אֵם לכל גויי הארץ כמו שאתה אב המון גוים, אבל גם צויתי שיהיה לך ממנה בן, ותהיה חלקה עמך בברכת ״והפריתי אותך במאוד מאד״, כי מן הבן אשר תוליד יצא גוי גדול.
וברכתיה – זאת הברכה ענין אחר הוא, שיברך את פרי בטנה, ולא יהיה זרעה כזרע הנולד לך מהגר, אבל יתקיים בזרעה מה שהבטחתיך ״ונתתיך לגוים״.⁠165 שהזרע אשר תוליד אעפ״י שהוא גוי אחד יֵחָשֵׁב לגוים רבים בעבור הבדל סגולת השבטים זה מזה וכמו שפירשנו, הברכה הזאת לה היא כי היא תהיה לגוים, זרעה אשר תוציא יהיה לגוים, וכן הבטחת ״ומלכים ממך יצאו״,⁠166 שיהיו מלכים גמורים המושלים בצדק ובמשפט, ״וכל עממיא להון יפלחון וישתמעון״,⁠167 מלכי עמים כאלה ממנה יהיו, מן הזרע אשר אתן לך ממנה יהיו. ולפי פירושנו הבטיח ה׳ לה בדברים קצרים מה שהבטיח לו. ומה שהוסיף לומר לאברהם ״והקימותי את בריתי וגו׳ ונתתי לך ולזרעך״ וגו׳ אינו צריך לאמר עוד, כי מעצמו נאמר. שאם הזרע שיהיה ה׳ לו לאלהים ושינחילהו הארץ אשר בחר לו, ממנה יהיה, די בהבטחה שנאמרה לאברהם. רק הוצרך להודיע שהיא כמוהו בברית, ושתלד הבן שיהיה לגוים ושיצאו מלכי עמים ממנו.
(יז) ויפל אברם על פניו ויצחק – תרגם אונקלוס ז״ל ״וחדי״, לשון שמחה, ואצל שרה תרגם ״וחייכת שרה״. וכתב רש״י ז״ל ״למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקב״ה על שרה ולא הקפיד על אברהם״. [עכ״ל]. ועל זה שאמר ״הלבן מאה שנה יִוָּלֵד״ וגו׳ שנראה כמסופק בהבטחה, אמר רש״י ז״ל שפירושו ״הנעשה חסד זה לאחֵר מה שהקב״ה עושה לי?⁠״. ועל ״לו ישמעאל יחיה לפניך״, שנראה כבועט בהבטחה, פירש רש״י ז״ל ״הלואי שיחיה ישמעאל. איני כדאי לקבל מתן שכר כזה״. אבל יקשה שיבקש על כך ולא יזכיר חסדי שרה השכולה בלי בנים. גם רמב״ן ז״ל פירש כן, ואמר ״כי הצחוק פעם ללעג ופעם לשמחה, כמו ׳משחקת בתבל ארצו׳,⁠168 ׳משחקים לפני ה׳ ׳.⁠169 וכל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו. והוא מה שאמרה שרה ׳צחוק עשה לי אלהים, כל השומע יצחק לי׳,⁠170 כענין ׳אז ימלא שחוק פינו׳.⁠171 וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה, שמח ומלא שחוק פיו. ויאמר בלבו ראוי זה לשחוק, כי הוא ענין נפלא מאד. ׳הלבן מאה שנה׳ וגו׳ ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה, והכתוב יקצר כמו במקומות אחרים״ [עכ״ל רמב״ן].
ולדעתי אין ״צחוק״ ו״שחוק״ מענין אחד, ואם שניהם קרובים בפעולה. כי ה״צחוק״ לא מצינו בכל המקרא על שמחת הלב, אבל תמיד על הלעג ועל הרואה הוללות ופתיות זולתו, או שומע הבלי פיו. וצוחק עליו בהרמת קול הידוע על אולתו וחסרונו. אבל ״שחוק״ הוא תכלית השמחה ונבדל בין טוב לרע. כי אם השוחק [הוא] צדיק, אות שגברה שמחת עולם עליו עד שהגיע לשמחה שהתגברה על כל מחשבותיו, ומזה הענין ״ושחקתי לפני ה׳ ״, ״אז ימלא שחוק פינו״, והדומים להם. וההפך הוא שחוק הכסיל כשתתגבר עליו שמחת אולתו, ועליו אמר ״לשחוק אמרתי מהולל״,⁠172 שהוא נחשב כערבוב הדעת. וכאן לא נאמר ״וישחק״ אלא ״ויצחק״. ולכן אחשוב שאברהם ושרה כראותם שבאו ימי זקנותם, גם חדל להיות לה ארח כנשים, נתיאשו מהוליד. ועוד שראו כי הגר הולידה ממנו, ועברו י״ג שנים ולא הולידה שרה. גם הגר לא ילדה לו עוד, דנו שגם מאברהם חדל כח ההולדה בעבור זקנותו. וכל שכן שרה שלא ילדה עד הנה, ושחדל ממנה הארח, שאי אפשר שתלד עוד. לכן כששמע אברהם מפי ה׳ ששרה תלד לו בן תמה ולא הבין הכונה העליונה. כי האמין שה׳ ב״ה אֵל שדי ויכול כל, אבל לא השיג למה יעשה הפלא הזה להולידם בן מאה ובת תשעים? ואם חפץ שיולידו היה אפשר להיות [זאת] בילדותם. ועתה שהלכו כל ימיהם ערירים וילדו בזקנותם נגד מנהגו של עולם, יהיו ללעג ולצחוק בפי בני אדם, כל מכיריהם ילעגו שזקן וזקנה הולידו זה מזה. וזה שאמרה שרה ״צחוק עשה לי אלהים, כל השומע יצחק לי״. כי למה ישמח זר בלדת שרה בן? על כן כשמוֹעַ אברהם דבר ה׳ נפל על פניו כמסתיר מחשבותיו לבלי התבונן בענין הנשגב מדעתו, וכמו שעשה בנבואה הראשונה.⁠173 גם צחק על השמועה שיוליד הוא ושרה בזקנותם, וזהו שפירש הכתוב טעם הצחוק, שאמר בלבו ״הלבן מאה שנה יולד ואם שרה״ וגו׳, כל השומע יצחק. והוא עצמו שאמרה שרה בלדתה את יצחק, ולכן לא הקפיד ה׳ על אברהם, כי האמין שכן יעשה ה׳, אבל בוש על הדבר מפני הבריות. וְיֵרָאֶה שעל כן לא הגיד לשרה הנבואה הזאת, כי אם שברך אותה ה׳, לא שתלד בן, כי תבוש שתהיה יולדת ומניקה לתשעים שנה, ותחלת ששמעה כן היה מפי המלאך.
הלבן מאה שנה יולד – עלי אצחק, הלבן מאה שנה כמוני יולד בן? ועל שרה אצחק הבת תשעים שנה תלד? וכל זה הפלא ופלא.
(יח) ויאמר אברהם אל האלהים – ״הלבן מאה שנה״ לא הוציא מפיו, אבל אמר כן בלבו לפי שהיא טענת הלב נגד הבטחת ה׳. ואילו פירושו שתמה על רוב החסד הזה שיעשה עמו ה׳ שיולידו למאה ולתשעים, למה אמר הדבר בלבו ולא הודה להקב״ה בפיו על חסדו? וכן יקשה למפרש אם לא יהיה זה לשמחה. אבל אם הוא כפשוטו בוש להזכירו בפה שנראה כמתרעם על חסד ה׳ שנעשה חוץ לזמנו, על כן שמר לפיו מחסום. אבל אמר ״לוּ ישמעאל יחיה לפניך״, כלומר כבר זקנתי ובן יש לי שבו יתקיימו הבטחותיך. ושרה גם היא נתייאשה מהוליד ולא תחפוץ עתה בהריון ובלידה בעבור זקנתה, וכל השומע יצחק. על כן מי יתן ויחיה ישמעאל ״לפניך״, כמו ״התהלך לפני״,⁠174 שתברכהו באור פנים ויחיה לפניך, כי תהיה עינך עליו להוציא ממנו הזרע אשר אמרת ולהקים בו הברית. ולמה תעשה פלא גדול כזה למעני ולמען שרה אשתי? כי שמעת את רנתנו שהתפללנו אליך בימים הראשונים. עתה נשתנו העתים ואנחנו זקנים, כל רואנו יכיר שאבדה תקותנו להוליד בנים, ואם תתן לי ממנה בן יהיה שחוק לנו, קיים בריתך בבני ישמעאל. (יט) ויאמר אלהים – כמו שבתחלת הנבואה נפל על פניו לפי שלא ירד לסוף דברי הנבואה, ופירש לו הקב״ה הכוונה, כן הפעם השני שנפל מטעם זה על פניו, פירש לו ה׳ טעם הדבר, כמו שיתבאר בעז״ה.
אבל – פירוש המלה אין זה כי אם זה, או אין דבר אחר כי אם זה. וזהו אמתת הדבר, כמו ״אבל אשמים אנחנו״,⁠175 כלומר אין לנו לבקש טעם על הקורות אותנו, כי האמת הוא כי אשמים אנחנו. וכן ״אבל בן אין לה״,⁠176 כלומר אין לך לבקש מה לעשות לה ומה חסר לה, כי אם בן אין לה. וכן ״אבל אשה אלמנה אני״,⁠177 כלומר אל תחשוב עלי מי אני, כי אשה אלמנה אני. וכן ״אבל שרה אשתך יולדת לך בן״, כלומר אין לך לכרכר ולבקש שיתקיים הברית בישמעאל, כי יצא מלפנַי דבר-המשפט ששרה אשתך יולדת לך בן; לא למענכם, אלא בין תקבלו בשמחה בין אין, על כל פנים צריך הדבר להיות שתלד לך בן.
וקראת את שמו יצחק – מה שאתה בוש ממנו, שכל השומע יצחק, זה אני רוצה, שידעו כל גויי הארץ כי הבן הזה הנולד ראשונה אחר שחתמת בבשרך אות בריתי לא נולד בדרך כל הארץ, אלא הפלא ופלא. על כן תקרא את שמו ״יצחק״. ולידתו הוראה על זרעו, כמו שלידתו בכח אלהי, כן אקיים עמהם בריתי להיות אני להם לאלהים לעשות עמהם נפלאות, [שדוגמתם] לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים.⁠178 וכן יורה שכל פעם שיהיה זרעו בתכלית הצרות והשפלות עד שיאמרו כל העמים ״אבדה תקותם״,⁠179 כי ״אזלת יד ואפס עצור ועזוב״,⁠180 אני ה׳ אקימם ואעלם מעָנְיָים בכל נפלאותי. וכמו שקרה במצרים וכמו שיהיה לעתיד. כמו שלא האמינו שממך ושרה יצא זרע, וְהָיִיתֶם בעיניהם כעץ יבש לא יפרח עוד. ובעבור כל אלה לא נתתי לכם זרע עד עתה, וזהו שאמר ״והקימותי את בריתי אתו לברית עולם, לזרעו אחריו״, אותו הברית שהבטחתיך עליו שאהיה לכם לאלהים הכולל ההצלחות העליונות כולם, אקיים עם הבן הזה הנולד על דרך הפלא, להיות ברית עולם לזרעו אחריו. ו״ברית עולם״ פרשתיו כמו ״ברית עולם״ של נח,⁠181 ו״ברית עולם״ האמור בקֶשֶׁת.⁠182
(כ) ולישמעאל שמעתיך – מה שהתפללת אלי על ישמעאל שמעתי תפלתך, ואפרהו וארבהו. ותדע כי לא בעבור כן אני מְצַוֶה על לדת יצחק. לפי שידוע לפני שישמעאל אינו מוכן להפרות שיתקיים בו ובזרעו הבטחתי, אבל הנה ברכתי אותו. והברכה הזאת לא פירש הכתוב. ולפי שאינו זרע הברית, ידענו שהן ברכות טבעיות המוכנות לכל גויי הארץ, ויבורך בהן בהפלגה גדולה, בעושר ובממשלה וכיוצא. וכן ״והפריתי אותו״, שיוליד בנים רבים, וכן ״והרביתי אותו״ שבניו ובני בניו ירבו מאד על האדמה, ו״במאד מאד״ שב על שלשתן.
שנים עשר נשיאים יוליד – בניו אשר יוליד במספר שנים עשר יהיו נשיאים, ראשי בני אדם וחשובים ושרים, ובמקומות שישכנו שם יהיו נכבדים ומושלים ביושבי הארצות ההמה.
ונתתיו לגוי גדול – ואלה הבנים יולידו בנים ובני בנים רבים מאד, עד שיהיו לגוי גדול. כמו ״גוים גדולים ועצומים מכם״.⁠183
(כא) ואת בריתי אקים את יצחק – אבל מה שחשבת שיחיה לפני להקים עמו את בריתי, לא כן הוא. אלא את בריתי שהבטחתי לך אקים את יצחק אשר תלד לך שרה. כי אתה ושרה מוכנים להוליד הבן הנכבד והמקודש הזה. (כב) ויכל לדבר אתו – כמו ״ויכל אלהים ביום השביעי״,⁠184 שהוא על גמר הדבר, וכן ״ותכל כל עבודת משכן אהל מועד״,⁠185 ״ויכל משה את המלאכה״,⁠186 וכן ״ויכל לדבר אתו״, לאחר שגמר לדבר אתו כל אשר היה חפץ להודיעו.
ויעל אלהים מעל אברהם – דרך כבוד של מעלה, כמו ״עלה אלהים בתרועה״,⁠187 וכן כתוב ביעקב ״ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו״.⁠188 וכאן הקדים ״ויכל לדבר אתו״, לפי שאמר אברהם ״לוּ ישמעאל יחיה לפניך״ כמתרעם, לא נחשוב שעל כן נסתלקה ממנו הנבואה, לכן אמר שכלה לדבר אתו וגמר הדבור כולו. ויאמר ר״ן189 ז״ל שמסיפור זה נראה לו שמדרך הנבואה גם אחר שנפסק הדבור לא נפרד אור הנבואה זמן מה מן הנביא. ועתה מיד שכלה לדבר עלה אלהים מעליו, כדי שיקיים מה שצוהו. וישרו דבריו בעיני. וגם ביעקב נאמר מטעם זה ״ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו״, לרמוז לו שבאותו המקום יעבוד את ה׳ מיד. וזהו שסמך ״ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו״190 וגו׳, וחז״ל למדו מכאן ש״האבות הן המרכבה״.⁠191 ודבריהם אמת. וכן כל הנביאים והחסידים192 שהאור האלהי שוכן עליהם הן מרכבה לרוכב בשמי שמי קדם, לעשות על ידם אותות ומופתים בעולם, שעל ידיהן יֵרָאֶה כבוד מלכותו בארץ.
(כג) ויקח אברהם – הגיד להם מצות ה׳ שימולו, והחל לעשות המצוה בבנו ישמעאל מפני חבוב המצוה, ואח״כ ילידי ביתו ומקנת כספו. ואעפ״י שבדברי ה׳ לא נזכר ישמעאל בפרט. לפי שבענין הברית אינו חייב יותר משאר ילידי ביתו, כי לא נתן הברית לזרע אברהם שנולד קודם לכן, הנה במעשה זכר193 ישמעאל תחלה מפני כבוד אברהם שהיתה המצוה חביבה לו ביותר שהחל במילת בנו יחידו.
כל זכר באנשי בית אברהם – תפרשהו כמו שפרשנו ״המול לכם כל זכר״.⁠194 ואם תרצה תפרשהו כאן תואר לאדם. ואל יקשה עליך באנשי בית אברהם, כי אנשי הבית כלל לזכרים ולנקבות, כמו ״ותקרא לאנשי ביתה״.⁠195 ובאנשי בית אברהם ירמוז שלולי שהתרצו להמול לא היה מניחם עוד להיות מאנשי ביתו, כי לא ישכון עוד בביתו ערל וטמא.
וימל – הוא בעצמו,⁠196 לעשות המצוה על ידו.
בעצם היום הזה – להודיע זריזותו שבאותו היום שדִבֶּר עמו ה׳ וצוהו על הדבר עשה המצוה. ואעפ״י שהיו ילידי ביתו ומקנת כספו רבים לא נתרשל גם בהם, ואעפ״י שאינן בכלל הברית, שהרי לפי הדין הקונה עבד יוכל לגלגל עמו כל י״ב חדש197 ואם אינו רוצה צריך לשלחו, מרוב חבוב המצוה לא חפץ שיהיה ערל באנשי ביתו רגע.
(כד-כה) ואברהם בן תשעים ותשע שנה – אין בידי טעם למה זכרה תורה שנותיו של אברהם וישמעאל במקום זה. אם בעצם היום הזה נמולו ידענו שנותיו. כי בראש הענין נאמר שהיה בן צ״ט בעת הדבור. ורש״י ז״ל פירש198 שביום זה מלאו לו לאברהם צ״ט ולישמעאל י״ג שנה, וא״כ ילמדנו שהיה אותו היום שמור ללידת אברהם וישמעאל ויצחק ולמצות המילה, כי אמר לו ״למועד הזה בשנה האחרת״, ורמב״ן ז״ל השיב על פירושו. (כו) בעצם היום הזה – כתב רמב״ן ז״ל ״ספר הכתוב מעלתו ביראת ה׳. ומעלת כל בני ביתו שכלן זריזין מקדימין למצוה. ואין טעם ׳נמול אברהם׳ שנמול הוא בתחלה, אבל ישמעאל בנו נמול מתחלה וכל בני ביתו, כי כן כתוב ׳ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו׳ ואחרי כן ׳ואברהם בן צ״ט שנה בהמולו׳. והטעם כי אברהם נזדרז במצות שלהם תחלה ומל אותם הוא בעצמו, או שזימן להם מוהלים הרבה והוא עומד עליהם. ואח״כ מל את עצמו. שאילו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו, ולא היה יכול להשתדל במילתם״. [עכ״ל]. ודבריו נכונים. (כז) נמולו אתו – לא היה צריך לאמרו, ונכתב להודיענו שכולם טפלים למילת אברהם, ולא נמולו רק בעבור היותן אתו. ואם היו רוצים להפרד מביתו ושלא לימול היה הרשות בידם ולא יהיה עליהם עונש, כי על אברהם והזרע אשר יולד לו לבד נתן הברית לברית עולם. מהדורת ישיבת ישיבת ההסדר ראשון לציון, בעריכת הרב משה צוריאל ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 מליצה על פי תהלים קג, ה.
2 יהושע ג, י.
3 בראשית טז, יג.
4 שם יז, א.
5 שמות לד, ו.
6 ישעיה מה, כא.
7 שם י, כא.
8 יואל ב, כב.
9 דברים יח, יג.
10 נחמיה ח, ט. [שהרי המשך הפסוק הוא: ״וכרות עמו הברית״].
11 בראשית ו, ט.
12 תהלים קטז, ט.
13 בראשית יב, ב.
14 תהלים קיט, פ.
15 בראשית רבה סא, א.
16 בראשית ו, ט.
17 שם יז, ד.
18 שם יב, ז.
19 שם יג, טו.
20 שם טו, ה.
21 ואע״פ.
22 בראשית יב, ב.
23 על בראשית טו, ה.
24 אל תתמה ותפקפק כיצד אפשר להיות.
25 מליצה על פי ירמיה לב, יז.
26 שמות לד, כז.
27 שם כד, ז.
28 ויקרא כו, כה.
29 דברים יז, ב.
30 בראשית ו, יח.
31 שם ט, ט.
32 שם יג, טז.
33 שם יז, ו.
34 בלי לפרש מה הוא שיתרבה.
35 בראשית ג, טז.
36 שמות ז, ג.
37 איוב כט, יח.
38 שמות לב, יג.
39 דברים א, י.
40 דברים ח, יג.
41 במדבר טז, ד.
42 שם טז, כב.
43 על בראשית יז, ג.
44 במדבר טז, כב. אמר העורך: צ״ע מדוע רמב״ן חזר על אותו המקרא ב׳ פעמים? אלא נ״ל יש כאן טעות של המעתיק הראשון לפני מאות שנים לדברי רמב״ן לדפוס, והיה צ״ל ״וישמע משה ויפול על פניו״ (במדבר טז, ד).
45 שם טז, כא-כב.
46 שמות לב, י.
47 בפירוש רבינו נסים על התורה.
48 בראשית ב, ז.
49 במדבר טז, ד.
50 ולא היה שם עונש הסותר לדעתו.
51 בראשית מב, ז.
52 ספרי, במדבר יב, א. (בהעלותך, פסקא מא).
53 תהלים קטז, י.
54 שם קטז, יא.
55 קהלת ב, טו.
56 שם, שם.
57 בראשית א, א.
58 שם ו, יז.
59 בראשית יז, ב ד״ה ואתנה בריתי ביני ובינך.
60 שהקב״ה משרה.
61 שמות לג, טז.
62 ישעיה נט, כא.
63 בלי אות למ״ד.
64 מל״ב ב, יב.
65 בראשית ד, כ.
66 שם ד, כא.
67 ישעיה ב, ג.
68 שם ס, ג.
69 דברים ד, ו.
70 על בראשית יא, ד.
71 איוב לב, ב.
72 דברים ב, י.
73 מליצה על פי ישעיה נב, יג.
74 בראשית לב, כט.
75 שם כה, כו.
76 מתחיל פרק לג פסוק א׳ עד סוף ספר בראשית, מופיע שם ״יעקב״ 62 פעם. ומול זה באותם הפרקים מופיע שם ״ישראל״ רק 16 פעם.
77 תהלים מז, י.
78 יג ע״א.
79 א, פסוק כב.
80 דברים ד, ו.
81 בראשית יב, ב.
82 בראשית יא, ו.
83 ״ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לדעת מה יעשה ישראל״ (דברי הימים-א יב, לג).
84 כאן רבינו מתגונן נגד מבקרי ביקורת על שמפנה ענין הפרשה לפירוש מחודש לא כמו רש״י, באומרו כי גם רמב״ן פלס דרך לא כמו רש״י.
85 בראשית לה, יא.
86 שם מח, ד.
87 ולמה אמר במקרא ״ממך״?
88 בראשית לה, יא. גם שם אמר ״ממך״.
89 אחרי ארבע המלכויות: בבל, מדי ופרס, יון, רומי.
90 זכריה ט, י.
91 וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא: (דניאל ב, מד).
92 בראשית ב, ב.
93 שם ח, ט-יז.
94 שם ח, יא.
95 שם ח, טז.
96 ירמיה לא, לד-לה.
97 שם לג, כ-כא.
98 תהלים מז, ט.
99 שם מז, ח.
100 דברים לב, ט.
101 הרחיב בזה רבינו בספרו ״רוח חן״ (מהד׳ ראשון לציון, תשע״ח) עמ׳ 428-429, 749.
102 יחזקאל יד, יג.
103 בראשית כח, כא.
104 שם כח, יד.
105 מליצה על פי תהלים יט, ח.
106 בראשית יב, ז.
107 דברים יא, יב.
108 תהלים קלב, יג.
109 ראה כאן דברי רש״י.
110 שמו״א כו, יט.
111 כתובות קי, ב.
112 תהלים קלג, ג.
113 פסוק ד.
114 פסוק יא.
115 דברים י, טז.
116 איוב יד, ב.
117 תהלים לז, ב.
118 איוב כד, כד.
119 שבת קח, א.
120 ויקרא יט, כג.
121 בראשית יז, ב.
122 בפסוק יד.
123 בפירושו על ויקרא יב, ג. והובאו דבריו ברמב״ן כאן.
124 פעל למול.
125 דברים י, טז.
126 לא מצאנו במקרא. ושמא יש כאן שגרת לשון על פי ״ערל שפתים״ (שמות ו, יב).
127 שבת קלז, א.
128 סנהדרין פב, ב.
129 שם.
130 סנהדרין סה, ב.
131 כלומר זיקפת האבר מפני מחשבתו של בעל האבר.
132 בראשית לד, טו.
133 שם לד, כד.
134 שם א, יד.
135 פסוק יג.
136 שמות לא, יג.
137 שם לא, טז-יז.
138 שמות יג, ט.
139 חגיגה ד, א.
140 יואל ג, ב.
141 פסוק ט.
142 פסוק י.
143 דברים י, טז.
144 ויקרא יט, כג.
145 שבת קח, א.
146 שמות כג, יב.
147 לפי בית שמאי, שבת יח, א.
148 מליצה על פי תהלים יט, י.
149 כלומר זה פשוט מדאי ומובן מאליו שאם אינו מל, לא קיים הברית. והוא כפל ענין שלא לצורך. אלא ודאי בא ללמד שאם אינו מל הרי הוא מפר את הברית הכללית יותר, אותה הברית להיות לכלל ישראל לקיים משפטיו וחוקיו של הקב״ה.
150 והרי זה טעות.
151 יחזקאל מד, ט.
152 הכללית.
153 אבות פ״ג משנה יא.
154 יין לבנון, מהד׳ ראשון לציון (תשע״ח) עמ׳ 281-288.
155 במדבר טו, לא.
156 המנויים במשנה ראשונה של מסכת כריתות.
157 במדבר טו, לא.
158 בראשית ב, כג.
159 שם יב, ב.
160 שופטים א, טו.
161 ויקרא כה, כא.
162 תהלים כד, ה.
163 בראשית יז, א.
164 שם יז, ב.
165 שם יז, ו.
166 שם.
167 מליצה. והמקרא המלא הוא: וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם דִּי לָא יֶעְדֵּה וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל: (דניאל ז, יד).
168 משלי ח, לא.
169 שמו״ב ו, ה.
170 בראשית כא, ו.
171 תהלים קכו, ב.
172 קהלת ב, ב.
173 כמו שביאר רבינו לעיל על פסוק ג׳ ״ויפל אברם על פניו״.
174 בראשית יז, א.
175 שם מב, כא.
176 מל״ב ד, יד.
177 שמו״ב יד, ה.
178 מליצה על פי שמות לד, י: וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְדֹוָד כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ:
179 מליצה על פי יחזקאל לז, יא.
180 דברים לב, לו.
181 בראשית ט, ט.
182 שם ט, יב-יג.
183 דברים יא, כג.
184 בראשית ב, ב.
185 שמות לט, לב.
186 שם מ, לג.
187 תהלים מז, ו.
188 בראשית לה, יג.
189 בפירוש רבינו נסים על התורה.
190 בראשית לה, יד.
191 בראשית רבה מז, ו.
192 ״הצדיקים הן הן המרכבה״ (מסילת ישרים, פרק כ״ו).
193 הזכיר.
194 לפרש ״זכר״ על עצם האבר.
195 בראשית לט, יד.
196 ולא על ידי שליח.
197 יבמות מח, ב.
198 פירוש רש״י על פסוק כ״ו.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×