¹ הגמרא בקידושין (מט ע״א) מכנה את תרגום אונקלוס ״תרגום דידן״ והוא מכונה ״תרגום בבלי״ בפי בעלי התוספות (מנחות מד ע״א תד״ה כל כהן) – עדות לזיקתו של ת״א לבבל. ואכן ת״א מוזכר בי״ח מקומות בתלמוד הבבלי (נמנו ב״שדה ארם״ וגם ב״קונטרס ומתרגמינן״, ״תורה שלמה״, כד, עמ׳ 158. ובסופו (שם, עמ׳ 161) העיר שרק בשלושה מקומות בתלמוד מוזכר ת״א לעניין קביעת הלכה: לעניין תרועה – ״יבבא״, לביאור ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״ (במדבר ו ד), ולביאור ״תאו״ (דברים יד ה) וכל היתר הם לצורך ביאורי מילים). וכל ״ומתרגמינן״ שבש״ס הוא תרגום אונקלוס כדברי מהר״ץ חיות, ״אמרי בינה״ סימן ד; הנ״ל, ״אגרת בקורת״ (=כתבי מהר״ץ חיות, ב, ירושלים תשי״ח, עמ׳ תתקה-תתקט ועמ׳ תצ״ה-תצז, והערות ר׳ יעקב בריל ב״מסגרת״ שם).

² לשון רמב״ן בדרשה לראש השנה: ״והנה נתנה לנו התורה הענין הזה ברמז, והיה נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים עד משה רבינו, ועדיין הוא בידינו קבלה ומפורסם בתלמוד, ומי שזכה להיות מקובל בסתרי התורה יראה הענין יותר מפורש בכתוב, ולשון התורה יותר מבואר בו, כי התרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, וכמו שאמר ״אשרי העם יודעי תרועה״ (כתבי רמב״ן, מוסד הרב קוק, עמ׳ רכ).

³ בפרק ״המשנה והתרגומים״ בתוך ״תורה שלמה״, כד, עמ׳ 22, 31. אבל בארץ ישראל רווחו התרגומים ״הירושלמיים״ המכונים בפי הגאונים ״תרגום של ארץ ישראל״ (כמפורש במבוא ל״פרשגן״). ורבי נתן מרומי בעל ה״ערוך״ הרבה לצטט מהם. ואכן המיוחס ליונתן תרגם כאן ״יוֹם יַבָּבָא יְהֵי לְכוֹן לִמְעַרְבְבָא סַטָנָא דְאָתִי לִמְקַטְרְגָא לְכוֹן בְּקַל יַבְּבוּתְכוֹן״, ולשון זה הוא דרשת ירושלמי כפי שציין בעל ה״ערוך״ (מובא בתוס׳ ר״ה טז: ד״ה כדי). ואילו תרגום ניאופיטי המתרגם ״יום תרועה״ – ״יום תקיעה דשופר ויבבו״, כולל בפירושה של ה״תרועה״ גם את התקיעה שלפניה ולאחריה (״תורה שלמה״ שם).

⁴ חולין קלז ע״ב. ראה ביאורנו לפסוק ״רְחֵלִים מָאתַיִם״ (בראשית לב טו).

⁵ וכן דרשו חז״ל בשה״ש על ״נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּך״ (שיר השירים א ד): ״בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל [=שמחתם של ישראל מופיעה בתנ״ך בעשרה לשונות שונים]: גילה שישה שמחה רנה פצחה צהלה עלצה עלזה חדוה תרועה... תרועה – הָרִיעוּ לַד׳ כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ (תהלים צח ד), וכתיב כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה (תהלים מז ב)״.

⁶ השווה: ״וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה״ (שמות לב יז) ״וּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ יָת קָל עַמָּא כַּד מְיַבְּבִין״ אבל המיוחס ליונתן ״כד מיבבין בחדוא״ וכן רש״י: ״ברעה – בהריעו, שהיו מריעים ושמחים וצוחקים״. וכן בתרגום תהילים מז ב: ״כל עמיא תקעו ידא בחדוא, יביבו קדם ה׳ בקל תושבחתא״. וראה בקונטרס ״יום תרועה יום יבבא״ לרמ״מ כשר (״תורה שלמה״, מג, עמ׳ רנג-רפו), שהאריך בנושא זה.

⁷ וכן פירש תרגום ״אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב״ (דברים א ב) ״יומין״ [ולא ״יממין״]: אע״פ שהלכו ימים ללא לילות, תרגם ״יומין״ כי גם שם אין כוונת הכתוב לציין במפורש ימים ולא לילות.

⁸ וכן בדומה לכך: ״וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״ (במדבר כח ז) ״וְנִסְכֵּיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִימְרָא חַד״.

⁹ אוֹפַן – כינוי לפיוט הנאמר בחגים לפני ״והאופנים וחיות הקודש״.

¹⁰ רבנו משולם היה מגדולי חכמי פרובנס, יליד נרבונה וחברו של ר׳ אברהם בר׳ יצחק אב בית דין, בעל האשכול, אף הוא מנרבונה. ואולם בעת ריבו עם רבנו תם כבר יצא משם וישב בעיר מלון (Melun). ואף על פי שרבנו משולם ראה עצמו כתלמיד לרבנו תם, מחליפת האגרות שביניהם, שחלקה נשתמרה בספר הישר, מתברר שחידושיו הכעיסו את רבנו תם לא רק בגלל שהיה מגיה בלשונות התלמוד, דבר שר״ת התנגד לו בתוקף, אלא בעיקר עקב ביטול מנהגים ידועים ומידת הזלזול שנהג בחכמי צרפת ובתוכם רש״י.
הנושא הראשון שבו חלקו היה עניין שעיר ראש חודש בר״ה. לפי השמועה שהגיעה לרבנו תם אמר רבנו משולם שאינו קרב, ועל כך כתב לו ר״ת כנראה בסגנון חריף, כמשתמע מתשובת רבנו משולם אליו (ספר הישר סימן מג):
רבינו יעקב אב נר בן נר (רמז לר׳ מאיר אביו של ר״ת) זיון וזיהרן כבר בתיה, ומבלעדיך אין איש להרים ידיו ורגליו במרכבת נדיבי עם. לך ניתנה התורה למורשה, ועל פיך אנו חיים. לכן נפלאתי הפלא ופלא אני הצעיר הכותב על איש כמוך שהכל בו, הדעת והחכמה והעצה שבהן נבראו שמים וארץ, איך לא הלכת בדרכי הקונה להרבות ענוה עם תלמידיך, והפרזת על מדותיך ותלית שמועת התלמידים ללא דבר. הלא אם שמעת דברים אומרים מפי ולא ישרו בעיניך, היה לך לזרזני ולהודיעני לאמר, פלוני כך שמעתי מפיך וכך וכך יש להשיב... ואם היתה תשובתך בנחת אשובה ארעה אחרי דבריך ואוכלם כדבש לפי...
ומה ששמע רבינו אומרים משמי ששעיר ר״ח דאינו קרב, שמע השומע וטעה, כי לא אמרתי שלא היה קרב אלא כך אמרתי שלא היה נזכר במקום שהיה לו להזכר אלא כסהו התורה, ואיזה זה ראש השנה. כי בחומש הפקודים כשהזכיר במוסף ראש השנה ושעיר עזים אחד לחטאת, אמר הכתוב מלבד עולת החודש. הרי דהוא עיקר קרבן החדש. ועוד דהא בחטאת משתעי קרא והיה לו לומר זה חטאת תקריבו מלבד חטאת החודש שכבר קרב כדרך שהזכיר במוסף של יום הכפורים ושעיר עזים אחד לחטאת מלבד חטאת הכפורים. ולא רצה הכתוב לזכרו וכסהו שלא רצה להזכירו על שבא חטאת לה׳ על קיטרוג הלבנה, ובהבלעה היה קרב.
[טעם אחר לאי אזכור שעיר ר״ח בפסוקנו נכתב אצל תלמיד נוסף של ר״ת, ר׳ יוסף בכור שור, בפירושו לתורה]. השמועה היתה אפוא לא נכונה, ואכן גם לדעת רבנו משולם מקריבים שעיר חטאת של ר״ח בר״ה כמפורש גם בראש השנה ח ע״ב תוס׳ ד״ה שהחדש מתכסה בו:
והר״ר משולם מפרש שהחדש מתכסה בו שאין חטאת ר״ח קרב בראש השנה כדכתיב מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב מלבד חטאת ועולה. והקשה לו ר״ת דבריש תוספתא דשבועות תניא ל׳ שעירים מקריבים ישראל בכל שנה וחשיב י״ב בראשי חדשים. ובאופן דמוסף דר״ה וחיות אשר הנה מרובעות יסד ר״א הקלירי מוספי חדש עשתי עשרה דהיינו פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר לכפר. והשיב לר״ת שלא אמר שאין בו מוסף אלא מתכסה שלא הזכיר הכא חטאת בקרא דמלבד כמו שהזכיר עולה...
לפרשה כולה ראה אצל א״א אורבך, בעלי התוספות, ירושלים תשכ״ח, עמ׳ 72-62.

¹¹ ראש השנה ח ע״ב, תוס׳ ד״ה שהחודש מתכסה בו.

¹² ובפירוש ״הדר זקנים״, אף הוא מבעלי התוס׳, כתב: ״וה״ר נתנאל לא היה אומרו בתפלה, מאחר שהכתוב מכסהו אין לנו לפרסמו״.

¹³ זבחים צ ע״ב: ״פרים דחג – כמשפטם כתיב בהו״. רמב״ם, תמידין ומוספין פ״ט הל׳ ו-ז: ״חטאת קודמת לעולה אפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה שנאמר את אשר לחטאת ראשונה, בנין אב לכל חטאת שהיא קודמת לעולה הבא עמה... בקרבנות החג אינו כן אלא קריבין על סדר הכתוב שנאמר כמשפטם. כיצד? בתחלה פרים, ואחריהם אילים, ואחריהם כבשים, ואחריהם שעירים, אף על פי שהשעירים חטאת״.

¹⁴ ״שארית נתן״ (״גרגרים מדברי תורתו של ר׳ נתן לוברט״, תשנ״ד) על הרמב״ם שם: ״שנאמר כמשפטם. בשפ״א לזבחים צ׳ ע״ב נסתפק אם דין זה בקרבנות החג דוקא, או דנילף משם לכל הרגלים ולר״ח. אולם לגבי ר״ה כיון דכתיב ביה כמשפטם נראה לו דקריבין כסדר הכתוב. מאידך דעת הפנ״י בר״ה ל׳ ע״ב דדוקא בקרבנות החג כן, אבל בר״ה חטאת קודמת״. וראה ב״העמק דבר״ שלמד מכאן גם לגבי קדימות מוספי ראש חודש למוספי ר״ה: ״ונראה דבא ללמד דהא דעולת החודש קודם לראש השנה, הוא מן הדין, אי משום דתדיר ומקודש תדיר קודם, אי משום דקדושת ראש השנה מועיל לראש חודש, ומזה נקיש לכיוצא בזה כדאיתא בזבחים שם״.

¹⁵ המפרש ליונתן, וראה ״תורה תמימה״ אות כב. וכדרכו לשבץ בתרגומו מדרשי חז״ל, חתם את קרבנות החג בתוספת: ״סְכוּמְהוֹן דְכָל אִימְרַיָא תַּמְנֵי וְתִשְׁעִין לִמְכַפְּרָא עַל תַּמְנֵי וְתִשְׁעִין לְוָוטַיָא״ [סכומם של כל הכבשׂים תִשׁעים ושמונה לכפר על תִשׁעים ושמונה קללות].

¹⁶ רמב״ם, תמידין ומוספין, פרק ט הלכה ו-ז: ״חטאת קודמת לעולה... בקרבנות החג אינו כן אלא קריבין על סדר הכתוב שנאמר כמשפטם... וכן בשגגת צבור בע״ז שהן מביאין פר עולה, ושעיר חטאת, הפר קודם שנאמר בו כמשפט״. ועיין לעיל ״כמשפט״ (במדבר טו כד) תוספת נופך בשם הגרש״ז אויערבך. עוד בענין זה ראה בדברי משך חכמה (במדבר כט יד) שמהשמטת המילה ״כמשפט״ או ״כמשפטם״ ביום הראשון של החג, עלה לו דבר חידוש בענין קדימות העולה לחטאת במוספי סוכות: ״וזה דוקא כשבא עולה עם נסכים, אז העולה קודם לחטאת. דאם מנחות ונסכים באין להעולה כמשפט, אז משפט החטאת שאינה טעונה נסכים, מאוחר לעולה כסדר הכתוב בתורה. אבל אם אין נסכים להקריב, אז החטאת קודם לעולה כמו בכל התורה. לכן רמזה התורה ביום ראשון שלא כתבה ״כמשפט״, שלא הזכירה נסכים, משום דבבאים בלא נסכים, החטאת קודם״.

¹⁷ על פועל ״כנש״ ראה בפסוק ״יִקָּווּ המים״ (בראשית א ט) ״יִתְכַּנְשׁוּן מַיָּא״.

¹⁸ כתב כן בשם גיסו ר״י בעק בעל ״תוספת מלואים״ שהוסיף ודן בנוסח ״כְּנִישִׁין״ וסבר להגיה ״כנישו תהי לכון״ על פי המובא בזוהר ״ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו״ (זוהר פרשת אמור, קד ע״ב). אך היסס בתיבת ״תרגומו״ כי במקום אחר בזוהר נכתב ״ובגין כך אקרי עצרת, כנישין, כנישין כלהו בהאי יומא״ (פרשת תצוה, קפז ע״א). אבל במסורה לתרגום נרשמה כאן הערה: ״כנישין. אית דמתרגמי: כניש. נוסחא אחרינא: כבישין״ (קליין, מסורה, עמ׳ 174), אבל ״כבישין״ היא בוודאי טעות סופר כהערת המהדיר.

¹⁹ אמנם ב״לחם ושמלה״ דחה דבריו שכן לדעתו המיוחס ליונתן לא השמיט כלל את מילת ״לכון״ אלא כתבה בסוף הפסוק כמוסבת על שני הפירושים שהעמיס בפסוק ״כְּנִישִׁין תֶּהֱווֹן בְּחֶדְוָא מִן מַטִילְכוֹן לְבָתֵּיכוֹן כְּנִישַׁת חֶדְוָא, וְיוֹמָא טָבָא וְאִירוּעַ קַדִישׁ תֶּהֱוֵי לְכוֹן״.

²⁰ מגילה ג ע״א: ״תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע״. וכעין זה פירש גם ת״א לפסוק ״יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת״ (ויקרא כד ה).

²¹ ״כנישו, דהיינו אוסף, כי כל מה שנאסף מהברכות העליונות, אינם יונקים ממנה עמים אחרים חוץ מישראל בלבדו. ומשום זה כתוב עצרת תהיה לכם, שהמשמעות הוא לכם ולא לשאר עמים, לכם ולא לשאר ממונים״. (פירוש הסולם).

²² ״אבל אורחי האמונה, שנמצאו בז׳ ימי סכוכות נמצאים עם המלך תמיד. דהיינו גם בשמיני עצרת, וביום שמחת המלך כולם מתאספים אליו ונמצאים עמו, וע״כ כתוב ׳עצרת׳, שתרגומו כנישו. דהיינו אסיפה״. (פירוש הסולם). אבל בנוסחנו: כְּנִישִׁין, וראה בפסוק ״מַסָּה וּמְרִיבָה״ (שמות יז ז) עוד דוגמאות לנוסחי תרגום שגויים בספר הזוהר.

²³ וכן הקשה ״ערוך לנר״ שם והשיב: ״חדא מנייהו נקט״.

²⁴ ״המועדים בהלכה״, סוכות (בפרק: שמיני עצרת). אבל רש״י לא הכיר את ״יונתן״ לתורה כמבואר במבוא. אכן, בירושלמי (סוכה פרק ה) נמנו ארבעה הבדלים בין סוכות לשמע״צ:
אמר רבי יוחנן ותני כן שמיני רגל בפני עצמו, פייס בפני עצמו, ברכה בפני עצמה, קרבן בפני עצמו.
רגל – דאמר רבי אבין בשם רבי אחא כולהם כתוב וביום וכאן כתיב ביום ללמדך שהוא רגל בפני עצמו. פייס – א״ר יוסה מתני׳ אמרה כן בשמיני חזרו לפייס כרגלים. ברכה – אמר אילא זמן. קרבן – פר אחד איל אחד.
הרי שבירושלמי הושמטו ברכה – את יום השמיני (בתפילה ובברהמ״ז), ושיר – שיר של יום הנאמר על הקרבן, שאינו קשור לפרקים שנאמרו בחג. ״ינחנו״ מבאר שהמיוחס ליונתן תרגם כשיטת רבי יוחנן בירושלמי: ״בְּיוֹמָא תְמִינָאָה כְּנִישִׁין תֶּהֱווֹן בְּחֶדְוָא מִן מַטִילְכוֹן לְבָתֵּיכוֹן״ – זהו שמיני רגל בפני עצמו, ״כְּנִישַׁת חֶדְוָא״ – זהו פיס בפני עצמו וכשיטת ר׳ יוחנן ביומא כד: למה חוזרין ומפיסין? א״ר יוחנן כדי להרגיש כל העזרה״ (ופירש רש״י להשמיע קול המון עם רב שהוא כבוד המלך), ״וְיוֹמָא טָבָא״ זו ברכה בפ״ע וכפי שפירש ר׳ אילא – זמן, ״וְאִירוּעַ קַדִישׁ״ זה קרבן בפ״ע.

²⁵ או״ח סימן תרסח סעיף א.

²⁶ ״שערי תשובה״ סימן תרסח: ״מי שטעה בתפלת ערבית של לילי ש״ע ואמר את יום חג הסוכות הזה ועקר רגליו יצא בדיעבד. ובר״י חולק עליו והביא ראיות דלא יצא ומחזירים אותו דודאי האומר חג הסוכות על סוכות ממש נתכוין ולא על ש״ע דאשכחן שנכלל בחג הסוכות״. אבל ב״ערוך השולחן״ שם כתב: ״ואם אמר חג הסוכות נלע״ד דא״צ לחזור ולהתפלל עיין סוטה מא״.

²⁷ רמב״ם, תמידין ומוספין, פ״ט ה״א: ״באחד בתשרי מקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות ושעיר חטאת הנאכלת״. שם, פ״י ה״א: ״ביום הכפורים מקריבין מוסף כמוסף ראש השנה פר ואיל... ושבעה כבשים כולן עולות, ושעיר חטאת״. שם פ״י ה״ה: ״ביום השמיני עצרת מקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים כולן עולות ושעיר חטאת״.

²⁸ ״לחם ושמלה״, וציין לדברי תוס׳ (פסחים ע״ז ע״א ד״ה סד״א) המעלה מחד אפשרות לפיה פסוקנו אינו כולל את שבת וראש חודש שהרי אינם נחשבים מועד – אך לפי נוסח זה בתרגום אין צורך בכך כי אין כוונת ״בְּמוֹעֲדֵיכֶם״ שבפסוק לחגי ה׳ אלא לזמן קבוע כאמור. ומאידך, גם לפי הנוסח הראשון, ״בְּמוֹעֲדֵיכוֹן״, ניתן לומר שפסוקנו כולל גם את מוספי ר״ח שבראש הפרק, כדברי הגמרא: ״והא ראש חודש לאו מועד הוא! איברא, ר״ח נמי איקרי מועד, כדאמר אביי, דאמר אביי: תמוז דההיא שתא מלויי מליוהו, דכתיב: קרא עלי מועד לשבור בחורי״ (שבועות י ע״א).